רקע
זאב ז'בוטינסקי
העבודה בארץ ישראל

1

לא אדוּן כאן באותה עבודה מאורגנת בארץ ישראל, שאנו מקווים כי הקונגרס השביעי יניח את יסודותיה. אז יחלו בארץ ישראל קניות־קרקע, ישוּגרו לשם סוכנים מיוּחדים, יִוָסדו משרדים, יוּקמו בתי־חרושת, וכו'. כל אלה הם מענינו של הקונגרס השביעי, כלומר ביתר דיוּק, של כוננוּתנו לקראת הקונגרס השביעי. אם רוצים אנחנו, שהעבודה המעשית תתחיל בפועל, ניצור נא המונים רבים של בוחרים הרוצים בכך ונשגר לקונגרס צירים שיחליטוּ על כך.

ברם, כעת רצוני לדבּר לא על עבודת הקונגרס אלא על עבודתם של אישים יחידים. בשני חלקים הראשונים של קונטרס זה פניתי אל הציונים בכללותם והשתדלתי למצוא עבודה הן לנלהבים והן לפּוֹשרים; כאן כותב אני למובחר מן המובחר, לאלה הנכונים לכל סבל, לכל קרבן. זמן רב היו מטיחים כלפינו, כי תנועתנו לא התקדשה עדיין אף במות־קדושים אחד. היתה אֵי־פעם אסיפה בבּרן, שבה חזרו מתנגדי־הציונות על טענה זו והתפארו בפנינו במספר מעוּניהם. אז סיפר המשורר בּרתוֹלד פייבל למתנגדים אלה פרשה מלאה וגדושה עינויים ומחסור, גבורה והקרבה, ומתנגדינו האזינו לדבריו בלי־נוע ובנשימה עצוּרה. אלה היו דברי ימי הבילויים. עלינו לחדש את דברי־הימים האלה; הגיעה השעה ליצור תנוּעת־ביל"ו חדשה.

רק אדם לא־ישר או לא־חכם יוכל לכנות קריאה זו בשם בגידה בציונות המדינית. להיפך, את כל תקותנו תולה אני בציונות המדינית, ואילולא הציונות המדינית, לא היה טעם, לא היה צורך בבילויים החדשים. אולם, כדי שהציונות המדינית תכבוש את ארץ ישראל בשביל היהוּדים, צריכים היהוּדים להכשירה במו־ידיהם. כך עושים כל עמי־התרבות, כשרצונם להגבּיר כוח בטריטוריה מסויימת: הם מציפים אותה בעוֹבדיהם. ואת הדבר הזה נעשה כעת גם אנחנו, אם מיטב צעירינו לא יירתעו מפני עמל ומחסור למען ארץ ישראל ולמען התחיה. אך הם לא יירתעו; זאת רואים אנו כבר עכשיו: המסע זז מאליו; ממקומות שונים מגיעות שמועות על קבוצות־נוער שעלו או מתכוננות לעלות לארץ ישראל. אלה אינם תיירים, אלא אביונים: הם עולים, כדי להחיות את ארצנו בעבודה. יהיו שיסתדרו שם, ויהיו שיסבלו כמה שנים ויחזרו, – אבל באותן השנים גם יעשו את שלהם, ימלאו את שירותם הצבאי לעם.

כי זהו – שירות צבאי. מאות שנים לא היו לעם ישראל חיילים משלו; עתה הגיעה שעתם. אדם המצטרף לצבא בימי־מלחמה והאוהב את מולדתו אינו מציג שאלות, אם ישׂבע ואם יֶחם לו במערכה. גם אצלנו ימי־מלחמה, ומן הראוי שלוחמינו יהיו נכונים לעמל קשה וגם לרעב ולקור. ביחוד משום שימצאו כאֵלה אשר אין להם מה להפסיד; ולכרוע תחת משאות כבדים־מנשוא ולטחון בשיניים לחם יבש מוּטב בארץ ישראל מבכל מקום אחר. אך מובטחני שנמצא לא רק אנשים, אשר אין להם מה להפסיד. יהיו גם כאלה שיבואו מבתים מרוּוחים, שיחמקו מקאריירה עשירה, ותמצאנה גם צעירות, ואף הן לא תרעתנה. וממה, בעצם, יש כאן להרתע? וכי מאות סטוּדנטים יהוּדים אינם רעבים ללחם ואינם קופאים מקור בעליות־הגגות של כל אירופה האוּניברסיטאית? וכי עמל־כפיים ואויר צח אינם דורשים דוקא לנו, לחוורי־הפנים, לכחושי־הרגלים, לצרי החזה? רבים ישובו הנה מאוששים, חזקים, בריאים, כפי שלא היו מעולם. ולא איכפת שישובו: הם יביאו עמהם אהבה לארץ ישראל ויפיחו אהבה זו בלבות זולתם, והם עצמם, בבוא היום, יופיעו שוב שם במקומות של עמל־נעוריהם; כי לא יתכן שאדם, אשר זָרע זֶרע, לא יבוא להשתתף בקציר. ובלבד שיהי אצלנו לחוק: שלש שנות־נעורים חייב כל אחד מאתנו להקדיש ל“שירות הצבאי” למען עם ישראל בארץ ישראל.

ומה לעשות שם – זה יתברר במקום וכאשר נקשור קשרי־מכתבים עם בני הארץ הותיקים והעולים, יתברר הדבר גם כאן. צריך לנסוע לשם, והעבודה המָצא תמָצא; אך תהיה זו עבודה קשה ומשעממת, ויש להתכונן לכל.

קודם־כל יש לדחוק מן המושבות העבריות את הפועלים הערביים. בארץ־ישראל עלול להשנות המחזה הרגיל: היהודים ישקיעו ממוחם, ואילו את העבודה הגופנית יעשו אחרים, והמושג “יהוּדי” יתמזג עם המושג “מנַצל”. עלינו ללכת ולהכניס את עצמנו תחת עול הניצול הזה, כדי שכרמי היהודים ושדותיהם יעוּבּדו בידים יהודיות ולא בערביות. אם מאמינים אנחנו, שגרעין האומה הם פועליה, לא נוכל להרשות, שבעם העברי בארץ ישראל לא ייווצר גרעין כזה. יש לדחוק את הערבים: זה יוּכל להעסיק 5 עד 6 אלפי אנשים, ואחר־כך אף יותר. המתישבים יפיקו מזה תועלת: היהוּדי ישר ופיקח מן הערבי; הוא אינו גונב, אינו מוֹתיר בכוונה תחילה מעט מעשבי־השדה, כדי שגם מחר תהיה לו עבודה, – אינו מבלבל את היוצרות אפילו בעבודת־גינה מורכבת ביותר. מלבד זאת, כעת חיים המתישבים כמיעוט מבוטל בקרב הערבים, ובשעת התנגשויות אין זה נטוּל־סכנה. המון רב של פועלים יהודים יוסיף למושבות העבריות בטחון, השפעה ומשקל. עם זאת יש לזכור, כי השׂכר הקבוע המובטח לערבי במושבה מגדיל בהרבה את מחירן של הקרקעות הערביות הסמוכות… אך למרות כל אלה, לא יתנו המתישבים ליהוּדים שכר גבוה משמקבלים הערבים. פירוש הדבר, שיהא צורך לעבוד ב־30 – 40 קוֹפּיקוֹת ליום. וגם זאת לא יותר מ־9 או 10 חדשים לשנה. באַבגוּסט ובספטמבר, כשאין עבודה בשדות, יהא צורך למצוא פרנסה בדרך אחרת, ואין ספק, שכאן עלול האדם שלא לאכול לשׂבעה. אבל באותם הימים, בשעת חיפוש עבודה שכירה, תתוַדעו אל הארץ, וזה דבר חשוּב מאד. הביטו וראו מהי אחת מסגולותיהם הראשיות של היאַפּאַנים: על־ידי שליחים הם חָקרוּ תחילה ולָמדוּ הכל, כל דבר ודבר – את כל פרטי הטוֹפּוֹגרפיה, את הרכב האוכלוסיה, כל מיני לשונות, מנהגים הלכי־רוח באותה ארץ, שבה הם אנוּסים לעסוק עתה. זה חשוב לא רק לגבי המלחמה הגוּפנית הגסה: באותה חדירת־כיבוש תרבותית אשר לפנינו, יהיה זה המנַצח, אשר ירכוש בארץ השפעת יתר, אך רכישת השפעה פירושה קודם־כל לחקור את כל דקדוקי אָפיה של הארץ ושל תושביה.

מטרתנו לא תהיה לא “הסתננות” ולא “התישבות זעירה”, כפי שטוענים מתנגדינו. המטרה שלפנינו – עליה גלויה, גדולה ומדינית תחת דגלה של הסתדרותנו המדינית. תחייתה של תנוּעת הבילויים דרושה לא לשם יישוּב ארץ ישראל במנות של “כף אחת לשעה”, אלא לשם הכשרתה של ארץ ישראל. הכשרת האָרץ לעלית־המונים פירושה – ראשית, לפַתח בה את כל סוגי החרושת, כדי ליצור ביקוש רב לידים עובדות, כלומר ליצור את הצורך בעולים, – ושנית, לרכוש את ההשפעה המכרעת בארץ. את האינדוּסטריאַליזציה של הארץ יטול על עצמו הקונגרס, את רכישת־ההשפעה צריכים ליטול על עצמנו אנחנו. ולשם כך צריכים אנו להגיע קודם־כל לדבר אחד: שתושבינו שם ייהפכו מקיבוץ של בוּרים, נטוּלי עצמאות כלכלית, מפוצלים וחלוּשי־תודעה – למשכילים, בעלי עצמאות־שבעמל ומלוּכדים בתודעה לאוּמית יציבה. או־אז יגיעו הם לכלל בכוֹרה והכרעה בקרב שאר הקיבוּצים נחשלי־התרבות שבאוכלוסית הארץ.

מכאן נובע תפקידנו השני בארץ ישראל: ללמד. חייבים אנו למלא ולהגדיש את כל ערי הארץ, את כפריה ופינותיה הנידחות, את כל המקומות שיש בהם יהוּדים, במורים ובמורות, צעירים ונבונים, בשכל המבוטל ביותר. יש ליצור למעשה אצל יהודי הארץ חובת־לימוּד כללית, כי היא היתה ונשארה כוחו העיקרי של עם, אשר איש לא יוּכל לנצחו. מי שחש כי יצלח להוראה, צעירות וצעירים כאחד, יכשיר נא את עצמו לצורה זו של שירותנו הצבאי: עליו לשלוט יפה בשפה העברית, ללמוד את שיטות פרבּל, לעבּד תכנית תקינה של לימודי בית־ספר למתחילים ברוח לאוּמית ואנושית־כללית. לארץ ישראל העברית יש לספק בתי־ספר עד־שׂבעה ואף למעלה מזה: ואם הגיטו האָפל יתרחק תחילה ממוֹרינוּ, עלינוּ להגדיל את ההיצע, כדי לחשוף ולהעלות את הביקוש הקיים לבתי־ספר, אשר דוּכּא באורח מלאכותי; את ההיצע במקצוע־ההוראה יש להגדיל, עד שיעלה בהחלט על הביקוש, כדי שבתי־הספר יחדרו לכל נקבוביות האוכלוסיה, ולבסוף לא ייוותרו עוד ילדים בשביל בתי־ספר חדשים. יש לפרוץ את החומה, להטיח ראש בכותל, כאסיאתים היוצאים להתקפה, כארבה העולה על האש: להקריב ללא־רחמים את השורות הראשונות, כדי על אף הכל להגיע אחרי אלף כלשונות אל המטרה ולהעניק לארץ ישראל בעוד שנים מספר קיבוץ עברי צעיר וחסון, תרבותי, בעל תודעה ומלוכד למופת, והוא ימלא בשביל הציונות המדינית את תפקידו של גדוד־חלוצים מובחר ויימצא כבר בתוך אותו המבצר פנימה, שאותו גמרנו אומר ללכוד בפעולת־מצוֹר נכונה ומתוכננת.

אל בתי־הספר שלנו יש למשוך גם את הערבים. זהו תנאי חשוב לרכישת ההשפעה באָרץ. הילידים צריכים להתרגל אל המחשבה, שהכל בא להם מן היהוּדים: גם התרבות החָמרית וגם הרוחנית. לתרבות החמרית ידאג הקונגרס בפתּחו את החרושת; לתרבות הרוחנית נדאג אנחנו. בכלל צריכים אנו באורח שיטתי לרכוש את אהדת הערבים. דחיקת הפועלים הערביים מן המושבות תעורר בהם אי־רצון, אך זה דבר שבהכרח. על אחת כמה וכמה יש לזכות בכל שאר השטחים ביחסם הידידותי. אצל המתישבים התפתח, דומני, ההרגל הרע שכלפי הערבים מוּתרת גסוּת־רוח. מזאת יש להמנע בקפּדנוּת. עלינו להתיחס אל הערבים בתקיפות ובהסברת פנים, ללא אלימוּת, ללא אי־צדק כלשהו: אנו צריכים לעשות בהם רושם בתרבותנו החיצונית והפנימית, כי היא היא המשעבדת תמיד את פראי־האדם.

ועוד תפקיד: לדעת הכל, ועל הכל למסור ידיעות להסתדרות. בעינים פקוחות ובחוּשים רגישים לעקוב אחרי מעשיהם של הגרמנים, האנגלים, הצרפתים וכל השאר, לראות כל צעד מצעדיהם ולפענח את כל כוונותיהם. זיכרו: המרבה לצבּוֹר ידיעות – הוא המנצח.

התרגלנו־נא למחשבה, שארץ ישראל שייכת עדיין לתורכיה ולימדו את עניני תוּרכיה. חייבים אנו לדעת היטב את חוּקיה, תולדותיה, מנהגיה, הלך־רוחה. אלה מבינינו השואפים לקאַריֶירה צריכים לזכור, שגם לתוּרכיה דרוּשים רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, אנשי ממון, חרשתנים, סוחרים, ויתכן כי שם יוכלו יהוּדים להגיע ביתר־קלות למקום בולט בשירות הציבורי או הממלכתי מאשר בכל ארץ אחרת. כבר ישנם חלוּצים שעלו על שביל זה. אין זה קשה כל־כך. בקרוב תגיעה השעה שגם תוּרכיה תצטרך להתעורר ולעלות על דרך־הקידמה, להסתלק מן הקנאוּת ומן המריבות הפנימיות, ואם יהוּדים בודדים יקחוּ חלק ביקיצתה, יהא בזה מן התועלת גם להם וגם לה, ובסופו של דבר גם מן הצדק, כי מכל העמים שבקרבם ישבנו לא דיכא אותנו רק העם התוּרכי… בענין זה אין כמובן להביא בחשבון המוני־יהוּדים גדולים. כאן מקום לאנשים בודדים בלבד, שאוּלי לא יפסידו מאוּמה ואף ירוויחו מתורה זו בזירת־פעוּלתם. לכו לתוּרכיה ואל תתרעשו על כך.

גם על ארץ ישראל אל תתרעשו, אל תכריזו על הישגים; כשיהיו הישגים, אל תצעקו על תכניות. אך על הארץ גופה, על יפיה היקר והעזוּב הרבּוּ נא לדבּר אל היהוּדים, ודבּרוּ בלהט, כדי שיזכרוה. עשו לארץ ישראל באָזניהם של יהוּדי הגולה את אשר יעצתי לעיל לעשות לרעיון הקרן הקיימת: עשו לארץ פרסומת. השקיעו מאמצים (והרי דבר זה יועיל גם לכם), ששוּם עתון רוּסי בתחום־המושב לא יופיע ללא כּתּבוֹת מארץ ישראל. אתם תכתבו אותן משם, אנו נתבע אותן כאן. אם רבים מכם יצטרכו לחזור הנה אחרי שלש שנות “השירוּת הצבאי”, ידיבקו־נא באהבתם את אנשי־הסביבה, יסַפרוּ־נא על ארץ ישראל גם לישישים בגסיסתם וגם לתינוקות בערישותיהם; שלא יימצא עוד יהוּדי אצלנו ולא יהיה עוד יום בשנה, בו לא ישמע אותו יהודי על ארץ ישראל ולא יחשוב על ארץ ישראל. או־אז תגיעו לתוצאות עצומות. ראה תראו, כיצד יהודים תפוחי־כיסים ישוטו לארץ ישראל כדי למצוא בה אותו בצע, שאחריו רדפו עד הנה בכל ארצות־נכר. אדרבה. זה דרוש לנו. ראה תראוּ, כיצד הנוער הנטמע שלנו, כל אותם האַגרוֹנוֹמים והטכנאים הנודדים אלהים יודע לאן, כדי להשתלם בעבודה מעשית, יתדפקו על שערי ארץ ישראל כדי לרכוש לעצמם נסיון מעשי. ראו תראו, כיצד יבואו לשם נחשולי תיירים יהוּדים, בפשטות כדי להביט בה, כמו בשוַיץ, או לבלות בה את הקיץ כבנאוֹת־הריביֶירה, ואף במסעות־החתונה של זוגות בורגניים מישראל תוּמר וֶנֶציה ביפו. אדרבה, כל זה דרוּש לנו. כל גרגיר של אבק־זהב, שאנשים שׂבעים אלה יותירו מאחוריהם על החוף ההוא, הגבּר יגביר את תחיית הארץ, ימשוך עוד ידים עובדות, יחזק ויבצר את השפעתכם. וכך אַחה תאַחוּ ושלב תשלבו את שני אבריו השסוּעים של הגוף השלם האחד, אשר לא פסקו מהתגעגע איש על רעהו: את בית־יעקב עם ארץ־ישראל.

“בית יעקב, לכו – ונלכה!”


  1. המקור (ברוּסית): וולאדימיר ז'בוטינסקי, “מה לעשות?”, יקאַטרינוֹסלאַב, 1905.
    תאריך אישור הצנזורה: 11 בדצמבר 1904.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות