מולדתו הוריו ומוריו. תורתו השלמה. מדעיו וספריו. נימוסיו ורוחו הנדיבה. אהבתו החלוטה את הבריות. עמדו למעוז לחכמי התורה בפני מבקריהם. למוד זכות על כל אדם ועל כל עם. עוז קוממיותו במעשה הבקורת. דעותיו השוות לדעות רמבם והשונות מהן. שיטתו המיוחדת לו לכל פרטיה.

ורבנו משה בן נחמן, הנקרא בפי בני עמו רמבן והנקוב על שם גירונא¹ מולדתו גירונדי, היה חוטר מגזע חכמים אנשי שם. רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני² היה מהורי הוריו, ורבנו יונה הראשון היה קרובו וגם רבו ומורהו³. וגם רבי נתן מטרינקטאלש⁴ בן לרבי מאיר אשר חבר ספר העזר⁵ ממדינת פרובינצא ורבנו יהודה אשר עמד לפני רבנו יצחק בן אברהם הצרפתי⁶ היו גם הם מורים בתלמוד והלכה. מיד שלשת רבותינו אלה נקוו אל רוחו דרכי תורת שלשת ארצות מושב התורה בימים ההם הלא הן ספרד, פרובינצא וצרפת [הצפונית] אשר נִתְכוּ בו למוצק אחד. ויען כי נחה עליו רוח תורת חכמי צרפת, על כן נטה אחריה כל ימי חייו. מלבד החיל הגדול אשר עשה בתורה היה לו יד ושם גם בלשון עם ועם, עד כי גם שפת יון וערב לא נכחדו ממנו⁷. ויֶרֶב להגות בספרי תורת הטבע⁸ ותורת הרפואה⁹ אשר אותה שם למשען לחמו¹⁰, ויצא לו שם בחכמה בכל ארצות מושב בני ישראל¹¹ ויקראו לו, כאשר יקראו לבעלי המדע הגדולים, מאישטרי¹².

מבחר עבודת רוחו אשר עבד כל ימיו, הם חדושים למרבית מסכות התלמוד¹³ אשר החל להעלות על הכתב בעודנו נער בעוד לא מלאו לו¹⁴ שש עשרה שנה (1210–4970) ויגדל שמו מאד בישראל, כי ספריו אלה נחשבו לאוצר חמדה בספרות התלמוד וחקר ההלכה בעיני כל חכמי הדורות.

מלבד תורתו הרחבה והמלאה רבת המקצועות, אשר הנחלתהו כסא כבוד על ידי אלפסי, רש“י ורמב”ם, ומלבד יראתו הזכה והטהורה המלאה דעת קדושים, היה חותם תכנית גם בתורת האדם המעלה. דרכיו היו דרכי נֹעַם וכל טעמו, מעשהו ומשפטו כאחד מבני השרים הקדמונים מלדה ומבטן, תורת הגדוּלה¹⁵ וְהַפְלַטְיָנוּת¹⁶ לכל נמוסיה אשר קרא לה “דרך כבוד ומוסר”¹⁷ נבלעה כמעט בדמו ותמלא את כל רוחוֹ, כאלו היה בן פלטין מרָחם, וידע אותה בכל פרטיה גם הטובים¹⁸ גם הרעים¹⁹. וישם את לבו להאיר את עיני קוראי דבריו, לראות עד כמה הלכו אבותינו ואמותינו בדרכי חן ונוֹעם כאלה בכל הליכותיהם²⁰.

ונעימותיו אלה לא היו ניב שפתים אשר רגע יציץ וְיִמָל, כי אם פרי רוח נדיבה מלאה חסד ואמת, צדק משפט ומישרים, אשר תשיש לדבר טובות גם על נפשות אשר עֲוֹנָן נִכְתַב בספר²¹ ועל אנשים אשר לא תמיד התהלכו עם אבותנו בשלום ובמישור²². וגם מֵרִשְעֵי ארץ, אשר שמם היה לְשַמה ולקללה לדור דורים, לא מנע את טובו מהגיד את מעט הטוב אשר נמצא בדעותיהם²³ ובהליכותיהם²⁴. ובהיותו איש שֶכֻלו חסד ורחמים נטה בזה מחכמי כל העמים המבקשים מיד הַדַיָן רק את עצם חֹמר הדין לבדו, ויחשוב הוא את הגיג הלב המתעורר על הֶחָנֵף והנכמר למראה הֶעָוֶל הנעשה לעשוקים וכשרון הראשון לכשרוני השופט²⁵. ומהיות יקר בעיניו האדם באשר הוא אדם, האיר, בכל עת מצוא, את עיני קורא דבריו להתבונן כי מעולם לא צרה עין תורתנו גם בגויים הקרובים אלינו²⁶ גם ברחוקים ממנו²⁷.

רוחו הנדיבה הזאת השמֵחה בגדולת כל איש ואף כי בכבוד חכמים וסופרים, נשאתהו לעמוד למעוז לגדולי בני עמו שכבר מֵתו, להשיב אחור את דברי בִקֹרֶת אשר בִקרו הבאים אחריהם, אשר אמרו למצוא שגיאות בדבריהם. ויהי לו משפטו זה מראשית ימי נעוריו²⁸, עד ימי זקנתו²⁹. פרי דרכו זאת, הוא ספר מלחמות ה' אשר בו רָב את ריב רבנו יצחק אלפסי מיד רבנו זרחיה הלוי, וספר הזכות אשר כתב לְהָשֵך מעל רבני האלפסי הזה את תלונות רבנו אברהם בן דוד, והשגות רמבן לספר המצות לרמבם, אשר בהן השיב את יד הרב גדול הגדולים הזה, מעל רבי שמעון בעל ההלכות הגדולות וַיוֹכַח כי צדקו דברי הרב הקדמוני הזה בדבר מנין המצות. ומאהבתו את רב אלפס התנדב רמבן להשלים שני פרקים גדולים אשר הֶחסיר הרב ההוא בספרו, הלא הם פרקי הלכות בכורות וחלה³⁰ וַיַשְכֵל לְשַנות סגנונו בפרקים ההם ולכַוְנו אל סגנון רב אלפס אשר ביתר הלכותיו.

כל הרואה מרחוק את דרכי רבנו זה לכבד ולהעריץ את רבותינו הקדמונים ולהגן על דבריהם, קרוב הוא להחזיק ולהחליט כי משפטו היה תמיד לעצום את עיניו מראות כל שגיאה בדברי הגדולים ולבטל את דעתו כחרש הנשבר³¹. אולם אם נפקח עין וְנַטֶה אזן, לראות ולשמוֹע את הדברים כאשר הם, נכיר ונדע כי לא קם עוד כמעט בין כל חכמי הגולה איש עומד על דעתו כמֹהו. את דבריו אל חכמי צרפת בדבר המורה הלא שמענו, כי אף כי העריץ אותם כמלאכי מרום לא נשא את פניהם וַיַמְרֵץ דברו אליהם “אַל נא, רבותי, כבהמות תחשבוני – – כִתבו לי מאיזה טעם דנתם?”³² ומודעה רבה ארוכה ושמורה לנו מאִתו בספר לאמר: “והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד – – לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, אבחר דרכם ואדע ערכם, אבל כאשר לא יכילו רעיוני אדין לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה”³³. כי “החיוב עלינו לחפש בדברי התורה והמִצְוה ולא לִירוֹא אדם בהוראותיה ומשפטיה כמו שכתוב לא תגורו מפני איש”³⁴. ותחשב לו התורה אשר לקח מפי החכמים, רק כשאלת עצה מפי זקנים, אשר יש לחוש מאד לכבודם אך בלי כל משא פנים, כדברי החרוז בשירו הארמי

וְאַפִּין לָא יִסַב בְּרַם עִיטָא יִסַב דְלֵיחוֹש לִגְבַר סַב וְקשִיש בִגְמָרָא³⁵

גם לדברי מדרש האגדה וההלכה, אשר הם היו מקור החיים לרוחו, לא לכֻלם נשא פנים, ולא לכֻלם מדד במדה אחת. יש אשר מצא מאמר אחד טוב באשר הוא אך לבאר את דברי המקרא לא יצלח על כן יש לבקש ולמצוא פתרון טוב ממנו³⁶. ויש מדרש אשר מלבד כי פרי דעת יחיד, או פרי דעת כת חכמים אחת, הוא, הנה גם דבר אין לו עם עצם פשט הכתוב³⁷. אף נשא לב רבנו אותו לבקר בלי משא פנים את עצם דברי אחת האגדות ולהראות כי לא יעמדו דבריה³⁸. וגם מדברי רבותינו במדרש ההלכה יש אשר לא השיב ידו ויחלט עליהם: “ברייתות כאלו מוטעות הן ואין ראוי לכותבן כפשוטן”³⁹.

ויהי המעט ממנו כי הגיד את כל אשר עם לבבו על דברי רבותינו הקדמונים ורבותינו הפוסקים הבאים אחריהם, אשר מוראם היה עליו כמורא שמים, לא הכחיד תחת לשונו גם את המטמועים הקטנים אשר שזפה עינו גם באבותינו הראשונים, אשר אליהם תַאֲוַת כל נפש בישראל ואשר אין קץ לאהבה, המורא, הכבוד אשר רחש להם לב הרב הטהור הזה. ולא חָשַך את עטו מכתוב דברים כאלה: “ודע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול בשגגה להביא אשתו הצדקת במכשול עון – – והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו”⁴⁰ ועל שרה כתב “חטאה אִמֵנו בענוי זה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונהן לה [להגר בן] שיהי' פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי”⁴¹. מלבד רבי יהודה בן רבי אלעאי⁴², לא שמענו עוד מפי חכמי ישראל משפט כזה על ראשי קדמוניות.

ובדרכו זאת, לאהוב ולכבד את כל הגדולים, אותם ואת חכמתם, בכל לב ולבלתי כַסות גם על דבריהם אשר לא ישרו בעיניו, התהלך גם עִם רמבם, אשר העריץ ויכבד בכל לב. ובכל היות שיטת רמבן הנוטה אחרי הנסתרות רחוקה כמעט בכל פרטיה, משיטת רמבם הרבה מאד. בכל זאת בדבר עֵרך עצם החכמה בכללה היה בן נחמן תְמִים דעות עם בן מַיְמון, בבזותו גם הוא את המתעצלים להתבונן ולהפיק תבונה “מדרך האֵל ומעשיו” ויקרא לדברי אִוֵלְתָם: “זו טענת הכסילים מואסי החכמה”⁴³ ואת האמונה בכח המזלות להרע או להיטיב לאדם, קרא גם הוא: “דעת חוברי השמים המהבילים”⁴⁴ ויתאמץ באמונה ובישרת לב רבה מאד, להגן על דעות רמבם בדבר השכר לעולם הבא, מפני המערערים עליהן⁴⁵ ככֹל אשר גנן בכל עוז בעד רבי שמען בעל ההלכות הגדולות ובעד הרב האלפסי מפני מבקריהם. ואף כי נטה רמבן הרבה מאד מן רמבם בדבר טעמי המִצוֹת, אשר לפרטיהם לא ישרו בעיניו הודה לו בכלל הדבר בכל לב באמרו “שזה הענין שגזר הרב שיש להם טעם, מבואר הוא מאד”⁴⁶.

אך פנים לא נשא לרמבם, ככל אשר לא נשא לכל גדולי ישראל אשר לפניו, כי העביר רבים מדבריו תחת שבט משפטו החרוץ. ותהי בִקָרְתוֹ הדוברת שלום, חריפה עד מאד. מלבד הבִקוּרים הרבים אשר יסודתם היא בעצם דעות שני החכמים השונות מאד, הראה כי יש דבר אשר שם רמבם ליסוד כולל לשיטתו והנה הוא רעוע. הנה רבנו המימוני גזר וַיַחֲלֵט ליסוד מוסד כי כל מְגַמַת פני אונקלוס היתה רק להרחיק מתרגומו כל מלה ומליצה הנדברת על ה' ועל מעשיו כאשר ידבר איש על יציר בשר ודם. ויבא רמבן וַיוֹכַח כי יש ויש פעמים רבות אשר יתרגם אונקלוס את הכתוב במליצות לשון בני אדם אשר בה דברה תורה⁴⁷.

רבנו בן מימון בהיות עיניו אל חקר הדעות למָרֵק ולצרוף אותן לא הרבה להתבונן אל טבע הלשון ולחקור את תכונתה כאשר חקר רבנו בן נחמן על כן החליט בספרו מורה הנבוכים, כי על כן נקרא שפתנו העברית בפי רבותינו “לשון הקדש” יען כי אין בה לא שֵם ולא מבטא לחושי הבשר הגסים ותפקידיהם. את הטעם הזה בִטֵל רמבן בהראותו כי אמנם נמצאו בלשוננו שמות ומבטאים לכל אבר, חוש ותפקיד, אם זך הוא ואם עכור, וכי רק על כן תקרא שפתנו לשון קֹדש “מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה בלשון ההיא נאמָרו”⁴⁸.

ובכלל הדבר היה רבנו משה בן נחמן חטיבה מיוחדת בדורותיו. ובכל היותו נוטה במקצת דעותיו אחרי תורת הקבלה אשר החלו חכמיה להורות בדור ההוא⁴⁹ ונוטה במקצת דעותיו אחרי רמבם⁵⁰, יש לאל יד החכם המתבונן בספריו ללקט אבני מוֹסדות די כונן שיטה כלילה ומשוכללת אשר תהיה למופת.

ראש דברו הוא כי תכלית כל היצירה, הדומֵמה הצומחת והחיה, היא האדם ותכלית האדם היא הדעת את ה‘⁵¹. והמעט מן האדם כי הוא היציר האחד בשמים ובארץ, אשר לו כשרון הדעת הברורה המַכֶרת את האמת, אין כשרונו שלם, בלתי אם הדעת הזאת יורדת ממכון שבתה, במרומי הרוח והמחשבה הצרופה, אל בין הבריות ללכת שם בדרך אביה מחוללה, להרבות טוב וחסד ולאהבה שם את כל אשר נשמת חיים באפו⁵². ואת מעשהו הטוב אין לאדם לעשות כאיש העושה דבר מאונס מהיות הטוב מוטבע בו מרחם אמו, כי אם זאת היא תפארתו לדעת כי יצר ה’ את בחיר יצוריו להיות לבו ברשותו להרע או להטיב, למען יזכה בעשותו את הטוב מדעתו ומרצונו ולמען יאשם בעשותו את הרע מדעתו ומרצונו⁵³.

גם עבודת האדם, לאמר, העבודה אשר יעבוד איש להטיב לארץ וליושביה, להרחיב לכל הנפש אשר בתוכה, ולהרבות בה את החיים ואת הטוב, תמצא גם היא חן בעיני האל הטוב והמטיב. “כי מעבודת האלהים היא לעסוק בעניני עולם בקיום המינים, למען היות חפץ האלהים ביצירתו עומדת לעד”⁵⁴ כי חפץ ה' בנו ובטובתנו בעולמו אשר ברא "ובהצליחו אותנו ובהקימו ממנו מוסדות תבל מצאנו חן בעיניו⁵⁵. ויען כי היתה אמונת רבנו בטובת הבריאה ⁵⁶ עזה ועמוקה מאד, לא טובו בעיניו המתפלספים ההולכים בדרכי יָוָן והודו הנותנים דופי בעולם ובגורל האדם “אנשי לצון אשר ירחיבו פה יביעו חידות, לְנַבֵל כל יקר תבל, האריכו למעניתם, בגוייהם ללשונותם, להוציא דבה על הזמן”⁵⁷. ותהי תורת רמבן הפך גמור מן השיטה הנכריה. ותחת אשר גם הטובות היו רעות בעיניה, טובו בעיני החכם החסיד הישראלי גם הרעות הנראות בארץ, ותהי עצת חכמתו בדבר הזה “להיות אדם טוב [ושמח] ביום טובה וביום רעה יוריד דמעה”⁵⁸ אך לבלתי התהולל ביום טובה ולבלתי התיָאש ביום צרה⁵⁹.

והנפש הזאת אשר שם ה' באדם ואשר יקרה בעיניו לשום אותה למבחר כל היקר אשר בשמים ובארץ, בת אלהים היא אשר כימי עולם ימיה ורק לגור מספר שָנים בארץ, באה הֵנה ולשוב אחרי כן אל איתן מושבה במרום

מֵראש מִקַדְמֵי עוֹלָמִים נִמְצֵאתִי בְמִכְמַנָיו. הַחֲתומִים

מֵאַיִן הִמְצִיאַנִי. וּלְקֵץ יָמִים נִשְאַלְתִי מֵאֵת הַמֶלֶך⁶⁰

ומולדתה הרוממה העשירה את “אנשי הסגולה” לאמר, את נוטריה בטהרה להיות למשכן כבוד ה' גם בעודם חיים על פני האדמה⁶¹.

לתעודה הגדולה הזאת להיות למלאכי ה' עושי דברו על הארץ מתחת. נוצרו כל בני האדם למשפחותם בגוייהם. אולם יען כי כלם סרו מאחרי ה' אֵל אמת, וימרוּ בו ולא נטו אחריו באמונה ובלב שלם בלתי אם אבות בני ישראל בחר בזרעם אחריהם להיות לו לעם סגולה עומד לפניו כל הימים לבצע את חפצו אשר חפץ במין האדם כלו⁶², להכיר ולספר את דגלו את טובו ואת חסדיו אשר הפליאו לכל האדם אשר ברא. לדבר הזה נועדו גם מועדי הקֹדש גם מקומות הקֹדש כי טעם “מקראי קדש שיהיו ביום הזה כלם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל”⁶³. גם על מקומות הקדש דבר כדברים האלה, כי “כוָנת בתי כנסיות לזכות תפלת הרבים – – שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו [בו] ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לו בריותיך אנחנו”⁶⁴.

ויען כי העם הזה הוא לבדו השומר באמונה רבה את תכלית הבריאה⁶⁵ על כן נחשבו מאד שלשת אבות העם אשר רוחו מרוחם הוא, עד כי כל מקרה אשר קרה אותם בחייהם היה כעין אות ותבנית לכל העתים אשר תעבורנה ולכל המסבות אשר תתהפכנה, על עם ישראל אשר יצא מחלציהם⁶⁶ ועל כן היו בני ישראל בנים לה' אלהיהם אשר גם המות לא יוכל להכחיד את עצמתם ולכלותם ואשר על כן אין להתגעש ולהתיאש גם במות עליהם מת⁶⁷. ובהיות עיני ה' פקוחות עליהם לחשוך אותם מכל עוֹן ונבלה, יש אשר קרה בימי הקדם כי בסור איש ישראל מאחריו ירָאה לו כנגע בבשרו בבגדו או בביתו לאות כי ה' סר מעליו⁶⁸.

ואחרי כי היה ישראל הגוי האחד אשר בחר בו ה' מראשית היותו, נתן לו את התורה אשר לב כל גויי הארץ לא הוכשר לקבל אותה⁶⁹.

ואת התורה הזאת לא כתב אותה משה מדעתו כי אם מפי ה‘⁷⁰ כסופר נאמן “מעתיק ספר קדמוני”⁷¹. ולא ספר חוקים בלבד היא כי אם “כל יקר וכל פלא, כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה, כמוס עמה חתום באוצרה”⁷² ובאהבת רמבן את מדעי תורת הטבע ובדעתו את רוב ערכם, לפקוח את עיני האדם להכיר את נפלאות מעשה ה’, האמין אמונה שלמה כי ראשי עקריהם משרשים בעמקי יסוד התורה⁷³ ו“חמשים שערי בינה שנבראו בעולם”⁷⁴ מקצעות גופי המדעים הם “בריאת המחצב שער בינה אחד, בריאת צמח האדמה שער בינה אחד, בריאת החיות שער בינה אחד – – וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה מזה לבריאת הנפש המדברת – – ומשם יעלה לגלגלים ולשמים ולצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד”⁷⁵, ככה נקדשו בעיני רמבן המדעים, הנראים כעין דברי חול בעיני מרבית בני אדם, בקדושת התורה.

ובכל היותו נוטה אחרי הנסתרות, היתה שפץו ברורה מאד בדברו על שלטו ה' בעולמו ובמעשיו. ומליצת רבותינו הקדמונים הטהורה והנאמנה “הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולמו, הוא לבדו מתעלס בעולמו”⁷⁶ לא זזה מנגד עיניו, וימרץ את דברו: “אלהים בעל הכחות כלם”⁷⁷ ו“הוא הכל והכל מאתו”⁷⁸ “מאתו היה הכל בחפץ ויכולת”⁷⁹. וישקוד בכל עוז להשבית מקרב ישראל כל דמיון להויה עליונה אחרת בשמים ממעל, זולת ה' אשר אין עוד מלבדו, עד כי גם דעות רמבם, אשר טרח כל ימיו בדבר הזה לא זכו עוד בעיניו⁸⁰. ועל דבר המלאכים חִוָה את דעתו כי “אין בידיעת שמם תועלת כי הכח והיכולת בלתי אם לה' לבדו” הם⁸¹. ואת החושב אותם לאלוֹה נתן רמבן את עובדי אלהים אחרים חלקו⁸².

לעומת זה נקדשה בעיניו גם הארץ וכל אשר עליה, בחשבו את הארץ ואת השמים לשני עולמות תאומים אשר רוח הטובה היוצאת מאת פני האלהים תחיה את שניהם חלק כחלק⁸³. אך תחת אשר בעולם העליון תרָאה הטובה ותולדותיה בדמות דעה מטוהרה תגָלה בעולם התחתון בדמות מעשה נראה לעיני בשר. גם חזון הנבואה הבא מאת ה' יכוֹן במעשה אשר יעשה הנביא למראה עינים,⁸⁴ כי המעשה הוא העִקר, עד כי גם מיטב ההגיון אשר יהגה לב האדם, האוהב אהבה עזה את האלהים ואת האדם, ירָצה כפלי כפלים בבואו לידי מעשה, אז יהיה לו “שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד”⁸⁵.

והמליץ בין שני העולמות האלה היא התורה, אשר ירדה מן השמים ממעל לשכון על הארץ מתחת. על כן יש אשר הדבר אשר תודיע או תורֶה “יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים”⁸⁶ רמז אשר רק אזן בוחנת תקחהו. ואף העתידות אשר נצפנו מכל עין בשר יש אשר תרמוז עליהן התורה רמז נעלם מעין כל העם ונגלה רק לעין חכמי לב⁸⁷. אך לא הרמזים, אשר רק עין חדה אחת מני אלף או רבבה תשורֶנו מהם לבדם הקרסים ביד התורה לחבר אחת אל אחת את התחתונות אל העליונות, כי אם גם ביד כל העם מקצה, כֶחָכָם כָאִיש הַתָם, מסרה תורה מכשירים רבים ונאמנים, נוֹחים מאלה, לקנות ולקיים בידם נחלת עולמים במחיר מעשה יד אנוש דלה. המכשירים האלה הן מצוֹת המעשה. יש מצוה קלה מאד שהיא עדות לדעה נשגבה עד מאד, או זכרון למעשה ה' הגדול והנורא. מזוזה קנויה בזוז אחד, קבועה כהלכתה, עדות היא לבעליה כי “כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה”⁸⁸. וכל מצוֹת הזכרון אותות הן לכל המופתים אשר הפליא ה' לעשות לאבותינו בימי קדם. והמצוֹת ההן אשר תמצא ידנו לעשותן בכל עת הן לנו עדים כיום במקום עצם המופתים ההם אשר היו לעדים לאבותינו על יד ה' הגדולה⁸⁹. על כן משפט אחד וערך אחד למצוה הקלה ולמצוה החמורה “שכולן חמודות וחביבות” המזכירות לנו בכל עת את ה' ואת טובו⁹⁰.

ותכלית המצוֹת כֻלָן מִקְצֵהֶן עד קְצֵהֶן לא נִתנו לנו מיד ה' בלתי אם “למנוע ממנו נזק או אמונה רעה אות מדה מגונה”⁹¹ והכלל המשולש הזה היה לאב לכמה וכמה פרטים, כי בכל היות רמבן נוטה בכל לבו אל דרך הקבלה, ומוצא בכל מצוה ובכל פרטיה ודקדוקיה המון תעלומות ורזי עולם, בכל זאת, החליט כאחד הפשטנים הגמורים המובהקים כי “הטרפה – – נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו”⁹² וגם יתר “המאכלים האסורים יולידו עובי ואטימות בנפש”⁹³. “– – שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה ונותן אכזריות בלב”⁹⁴. וכן “טומאת הזוב באיש מפני היותו חולה חולי כבד מן החליים הדבקים”⁹⁵ “וטעם טומאת שכבת זרע – – כטעם טומאת המת כי המקור משחת”⁹⁶.

כאשר באו אסורים אלה “למנוע ממנו נזק” ככה נתנו מצות אחרות “למנוע אמונה רעה” ממנו, לאמר, להורותנו חכמה “להיותנו נְקִיֵי נפש, חכמים משכילי האמת”⁹⁷. אך חכמה זאת שאמר רמבן להנחיל את בני עמו לא היתה החכמה היונית אשר אליה נשאו יתר חכמי ספרד את נפשם, כי אם חכמת נביאינו ורבותינו התמימים, חכמת “השכל וידוע כי ה' עוזה חסד משפט וצדקה בארץ⁹⁸, וכי רק עשות משפט וצדקה היא הדעת את ה'⁹⁹. כי ככה הורה לנו רבנו זה: “כי אין התועלת, רק שנדע אנחנו את האמת – – להדריכנו בנתיבות הרחמים”¹⁰⁰. כי המצות הנעשיות – – ללמדנו המדות הטובות – – ולזקק את נפשותינו” נִתנו לנו¹⁰¹.

ולמען “מנוע ממנו מדה מגונה” הזכירה לנו תורה “כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי בחלב אמו: להיותנו קדושים, שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את החלב מן האם שנבשל בו את הבן”¹⁰². מלבד מדה מגונה זו, מדת אכזריות, הזהירה אותנו תורתנו להשמר מכל דבר רע¹⁰³. ומכל מראה דבר נמאס "שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כונת הלב הטהור כמו שכל העוֹנות יולידו גנאי בנפש¹⁰⁴.

ועל דבר דרך ה‘, לאמר, הדרך אשר צוה ה’ ללכת בה, היה דבר רבנו משה אל בני עמו בהורותו אותם את תורת אלהיהם לאמר: “וללכת בדרכיו שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש עם רעהו”¹⁰⁵ וַיַחֲלֵט רמבן כי מלבד אשר מכל המצוֹת אשר כל רואיהן יכירון, כי חסד ומשפט הן למען היטב לאדם נתָנו, הנה גם אלה, אשר למראה עין רק מצוֹת עבודת ה' הן, אף הן לא לשם עבודת ה' אלהים באו, כי אם רק לעשות טוב לאדם “שאפילו הלולב והסֻכה והתפילין – – אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו”¹⁰⁶. שאין התועלת במצוה להקדוש ברוך הוא בעצמו אבל התועלת לאדם בעצמו“¹⁰⁷ ו”כל מה שנצטוינו [הוא רק] שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות מכל סוגי מחשבות רעות ומדות מגונות“¹⁰⁸. ויוסֶף לפרש דבריו לאמר: אין התועלת אליו שיצטרך אל מעשה הקרבנות כי כבודו כאפס ותהו נחשבו לו; שאין התועלת אליו יתברך שיצטרך לאורה כמחושב מן התורה שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת”¹⁰⁹ “ןאפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא”¹¹⁰ כי לא דרש ה' מזבח מיד כי אם הַתר התיר להם לעשותו¹¹¹. ועל שיטתו זאת העיד שתי כתי עדים כשרים ונאמנים, הלא הם כתבי הקדש ואת כל רבותינו הקדמונים באמרו על המצות “כלם לתועלתנו בלבד וזהו כמו שאמר אליהוא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקבל איש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך, וזה דבר מוסכם מכל רבותינו”¹¹².

ובהיות החסיד הזה יודע מאד את רוח בני האדם, הכיר את הנכונה “כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוֹת כולן שלא יחטא בהן כלל”¹¹³. אף את זאת הכיר “שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם”¹¹⁴ וכי על כן גם בעשות ההמון הרב את גוף המצוה הכתובה לכל חוקתה, עוד "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין זוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר אסור זה בכל התורה, והנה יהיה “נבל ברשות התורה”¹¹⁵ על כן העיר רמבן את אזן העם לדעת כי ראשית התורה היא תרבות המוסר, וכי לפני בואם עוד אל הר סיני כבר “שָם לו חוק ומשפט: לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם [הנכרים] הבאים למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה”¹¹⁶; וכי ככה הוא דרך התורה “כי מתחלה אמר [הכתוב] שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צִוְך ועתה יאמר גם באשר לא צִוְך: תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר – – וכל הנהגות האדם עם שכניו ורֵעיו וכל משאו ומתנו – – ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות – – אחרי שהזכיר מהם הכתוב הרבה – – חזר לו בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפְשָרָה ולפנים משורת הדין”¹¹⁷. ולא רק בימי שלום כי אם גם בעת השחת כל עָם את דרכו, בשעת המלחמה. גם אז “הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי, והיודע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בנִאוף וכל נבלה [וגם] הישר באדם יתלבש אכזריות וחמה בצאת מחנה על האויב ועל כן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע”¹¹⁸.

ובאהבתו את חרות האדם דבר רמבן גדולות על מִצְוַת שִלוּח העבד לחפשי כי “המצוה הזאת נכבדת מאד” וכי שקולה היא כמצות שבת בהיות גם היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים שהן שתי אבני הפנה לכל התורה וכי גדול עוֹן היחיד הכובש את עבדו ואת שפחתו לבלתי שַלַח אותם לחפשי, כַעֲוֹן הגוי כֻלו בַהֲפֵרָם את מִצְוַת שמיטת הארץ בהיות משפט גָלוּת חרוץ על שני עֲוֹנות אלה וכי על כן היה משפט העבד הראשון לכל המשפטים אשר שם משה לפני בני ישראל¹¹⁹ ולא על עבד עברי בלבד דִבֵר רמבן כי אם גם על העבד הכנעני הנמלט, גם מבית אדוניו הישראלי אל ארצנו דבר על לב קוראי התורה בהמון לב “שהיא מצוה שיהא בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו”¹²⁰.

אף גם זאת הורה רבנו החסיד את בני עמו להתבונן בדרכי התורה, לבלתי שכוח גם לאויבינו הגוים העריצים, אשר גמלו לאבותינו רק רע, גם את מעט הטוב אשר מצאנו בגבולם ולבלתי היותנו להם לאויבים. ובהגיעו אל אסור התִגרה בבני עמון ומואב ואל הכוֹשֶר אשר יכשר דור שלישי לְגֵרֵי מצרים ואדום לבא בקהל ה‘, כתב את הדברים האלה: "והנה ה’ שמר לבני לוט את זכות אביהם שֶלִוָה את נביאו¹²¹ ולכך הנחיל [אותם] מנחלת אברהם – – וכן המצרים, הרחיק שלשה דורות מפני רשעם, אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא נתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם, ונמלטנו עמהם בימי הרעב, בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה [ה'] עם אדום, שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש, והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב ולא זכרו ברית אחים"¹²².

מלבד חקר רוח תורת האלהים שם את לבו אל חקר גורל בני עמו המתראה בהליכות תולדות ישראל ודברי ימיו הנבדלים מדברי ימי כל עם אחר. ואף כי הורה חכם זה כי התורה תניא את לב בני ישראל מבטוח על הנס¹²³, כי לא יעשה ה' נפלאות לעיני בשר בלתי אם באין דרך אחרת להציל את העשוקים מיד עושקיהם¹²⁴. בכל זאת החליט כי הליכות ה' עם עמו ועם יראיו, גם לשבט גם לחסד, מעשי נסים מקצהן עד קצהן. אפס כי הנסים האלה “נסים נסתרים” הם¹²⁵. וכל עין כֵהה לא תדע להבחין בין הקורות אשר תמצאנה את ישראל, ובין המוצאות את כל איש ואיש ואת כל עם ועם¹²⁶. ואמונה זאת כי יסתיר ה' את הנפלאות אשר יפליא את מעשיו אשר הוא עושה את עמו, יסוד גדול הוא מראשי יסודי התורה¹²⁷, יען כי בדבר הגדול הזה נפלינו מכל משפחות האדמה, כי לא השליט עלינו לא את שלטון חוקות השמים והארץ, ולא את סדר תולדות כל העמים, אשר ימלאו את ימיהם בבוא עתם וימותו ויאבדוּ, יען כי בני ישראל “הם הקרובים אליו ויודעים אותן [יותר] מכל העמים”¹²⁸. ועתה אם אמנם תַנחה יד ה' את העם הזה בגדולות ובנפלאות אשר נשגבו מדעת אנוש רואה לעינים, הלא כבר הָחֵל החלו לו החיים הנעלים, חיי העולם הבא בעוד היותו בעולם הזה “ומפני זה תאריך התורה ביעודים¹²⁹ שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות”¹³⁰ על כן תטעם הנפש הישראלית הזכה הדבקה באלהיה באהבה והחפצה בתורה במצות ובמעשים טובים גם בעולם הזה טעם נעימות נצח המשומרות לה לעולם הבא טעם אשר גם הגלות המרה לא תמררהו ולא תפיגהו “ואם אסורים בזיקים, בבית כלא שכחנו ברית וחוקים, הלא בה' אלהינו אנחנו דבקים, ובבית שִבְיֵנו הוא חיינו, החיים הטובים אשר אין להם הפסק ואין אחריהם מות, האור הבהיר אשר לא יגאלוהו חשך וצלמָוֶת – – היא הנותנת לעמנו פלטה ושארית כאשר ידעתם, בקרב הגוים אשר עברתם”¹³¹.

ואם הקשיבה אזן רבנו החסיד את קול פעמי הליכות אֵל בכל קטנה וגדולה המתרגשות בגורל עם ישראל, לא יפלא עוד בעינינו, כי היו לו המסות הגדולות אשר נראו בגורל עם ישראל גם למקור דעת אלהים לאות ולעד על היות אלהים בישראל. וכי הוא האל האחד, אלהי המשפט אשר לו לבדו התושיה החפץ והיכולת¹³².

וככל אשר בחנה אזני במעשי האבות רמזים לקורות, אשר תקרינה את העם היוצא מחלציהם, לפרטיהן ככה נשקפו לו פרקים פרקים מתולדות העם גם מיתר דברי התורה. בדברי ברכת יעקב חזה את חזון ימי השופטים¹³³ ומפרשת דברי התוכחה אשר בספר תורת הכהנים נראו לו דברי חרבן הבית הראשון¹³⁴ גם דברים מדברי ימי הבית השני¹³⁵ ומלאֲכוּת יעקב אל עֵשָו שֵעִירה נדמתה לו כעין דוגמה לברית אשר כרתו מושלי בית חשמונַי עם הרומיים שהיא היתה “תחלת נפילתנו בידי אדום”¹³⁶, וכאשר הכיר את אשר עִותו החשמונאים בברית הזאת אשר כרתו חוץ לארצם, אשר לא סקרה בימים ההם כל עין זולתו, כן הכיר גם את מעשיהם הטובים אשר עזו לפלטת התורה ולמשמרתה בקרב ארצם¹³⁷, אשר גם זאת לא שזפה כמעט עין אחרת. אף העמיק להתבונן בטבע התלאות השונות אשר מצאו את אבותינו בתקופות השונות אשר הקיפו עליהם¹³⁸.

וכאשר נקרא זרע יעקב עם הברית, וה' אלהיו נקרא אל אלהי ארץ ישראל¹³⁹ ככה נקראה ארץ אבותיו ארץ הברית ושם ה' נקרא גם עליה, אלהי ארץ ישראל¹⁴⁰, אשר כבודו שוכן עליה על הימים¹⁴¹, עד כי כל הבא שמה תהיה עליו כעין יד אלהים¹⁴².

אולם בהיות רבנו איש שֶכֻלו טוב וחסד המתיק לעמו במתק שפתיו את מרורות הגלות בפקחו את עיניהם כי גם בארץ אויביהם לא מנע ה' את חסדו ולא העלים עינו מהם, כי יש ויש אשר גם “אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשי ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו”¹⁴³. כאשר נִחַם את עמו נִחם גם את ציון האבלה והשומֵמה, בהוכיחו כי עד אשר יפקוד ה' אותה להשיב אליה את בניה מארצות גלותם טוב גם לה גם להם חָרבָנה מִבִנְיָנָה וכי גזרת השממון אחרי גלות בניה מתוכה היא “בשורה טובה מבשרת בכל הַגָלֻיות שאין ארצנו מקבלת אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה. ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרֵבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”¹⁴⁴.

ובימי חבוש ה' את שבר עמו בימי שוב ה' את שיבת ציון תֵעָרֶה רוח ממרום, רוח הטוב המשפט המוסר והצדק על כל רוח ונפש, על כל גוי וממלכה בהסר ה' מהם לב האבן ובהנתן תחתיו לב טהור אשר לא יכשר עוד לכל חטא ויצר הטוב לבדו יהיה המושל ברוח האדם יצר אשר לא יַשִיאֵהו בלתי אם לאהבה את ה' את עולמו ואת יצוריו ולעשות רק את הטוב בעיני אלהים ואדם¹⁴⁵