רקע
זאב יעבץ
רבנו משה בן נחמן

מולדתו הוריו ומוריו. תורתו השלמה. מדעיו וספריו. נימוסיו ורוחו הנדיבה. אהבתו החלוטה את הבריות. עמדו למעוז לחכמי התורה בפני מבקריהם. למוד זכות על כל אדם ועל כל עם. עוז קוממיותו במעשה הבקורת. דעותיו השוות לדעות רמבם והשונות מהן. שיטתו המיוחדת לו לכל פרטיה.

ורבנו משה בן נחמן, הנקרא בפי בני עמו רמבן והנקוב על שם גירונא1 מולדתו גירונדי, היה חוטר מגזע חכמים אנשי שם. רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני2 היה מהורי הוריו, ורבנו יונה הראשון היה קרובו וגם רבו ומורהו3. וגם רבי נתן מטרינקטאלש4 בן לרבי מאיר אשר חבר ספר העזר5 ממדינת פרובינצא ורבנו יהודה אשר עמד לפני רבנו יצחק בן אברהם הצרפתי6 היו גם הם מורים בתלמוד והלכה. מיד שלשת רבותינו אלה נקוו אל רוחו דרכי תורת שלשת ארצות מושב התורה בימים ההם הלא הן ספרד, פרובינצא וצרפת [הצפונית] אשר נִתְכוּ בו למוצק אחד. ויען כי נחה עליו רוח תורת חכמי צרפת, על כן נטה אחריה כל ימי חייו. מלבד החיל הגדול אשר עשה בתורה היה לו יד ושם גם בלשון עם ועם, עד כי גם שפת יון וערב לא נכחדו ממנו7. ויֶרֶב להגות בספרי תורת הטבע8 ותורת הרפואה9 אשר אותה שם למשען לחמו10, ויצא לו שם בחכמה בכל ארצות מושב בני ישראל11 ויקראו לו, כאשר יקראו לבעלי המדע הגדולים, מאישטרי12.

מבחר עבודת רוחו אשר עבד כל ימיו, הם חדושים למרבית מסכות התלמוד13 אשר החל להעלות על הכתב בעודנו נער בעוד לא מלאו לו14 שש עשרה שנה (1210–4970) ויגדל שמו מאד בישראל, כי ספריו אלה נחשבו לאוצר חמדה בספרות התלמוד וחקר ההלכה בעיני כל חכמי הדורות.

מלבד תורתו הרחבה והמלאה רבת המקצועות, אשר הנחלתהו כסא כבוד על ידי אלפסי, רש“י ורמב”ם, ומלבד יראתו הזכה והטהורה המלאה דעת קדושים, היה חותם תכנית גם בתורת האדם המעלה. דרכיו היו דרכי נֹעַם וכל טעמו, מעשהו ומשפטו כאחד מבני השרים הקדמונים מלדה ומבטן, תורת הגדוּלה15 וְהַפְלַטְיָנוּת16 לכל נמוסיה אשר קרא לה “דרך כבוד ומוסר”17 נבלעה כמעט בדמו ותמלא את כל רוחוֹ, כאלו היה בן פלטין מרָחם, וידע אותה בכל פרטיה גם הטובים18 גם הרעים19. וישם את לבו להאיר את עיני קוראי דבריו, לראות עד כמה הלכו אבותינו ואמותינו בדרכי חן ונוֹעם כאלה בכל הליכותיהם20.

ונעימותיו אלה לא היו ניב שפתים אשר רגע יציץ וְיִמָל, כי אם פרי רוח נדיבה מלאה חסד ואמת, צדק משפט ומישרים, אשר תשיש לדבר טובות גם על נפשות אשר עֲוֹנָן נִכְתַב בספר21 ועל אנשים אשר לא תמיד התהלכו עם אבותנו בשלום ובמישור22. וגם מֵרִשְעֵי ארץ, אשר שמם היה לְשַמה ולקללה לדור דורים, לא מנע את טובו מהגיד את מעט הטוב אשר נמצא בדעותיהם23 ובהליכותיהם24. ובהיותו איש שֶכֻלו חסד ורחמים נטה בזה מחכמי כל העמים המבקשים מיד הַדַיָן רק את עצם חֹמר הדין לבדו, ויחשוב הוא את הגיג הלב המתעורר על הֶחָנֵף והנכמר למראה הֶעָוֶל הנעשה לעשוקים וכשרון הראשון לכשרוני השופט25. ומהיות יקר בעיניו האדם באשר הוא אדם, האיר, בכל עת מצוא, את עיני קורא דבריו להתבונן כי מעולם לא צרה עין תורתנו גם בגויים הקרובים אלינו26 גם ברחוקים ממנו27.

רוחו הנדיבה הזאת השמֵחה בגדולת כל איש ואף כי בכבוד חכמים וסופרים, נשאתהו לעמוד למעוז לגדולי בני עמו שכבר מֵתו, להשיב אחור את דברי בִקֹרֶת אשר בִקרו הבאים אחריהם, אשר אמרו למצוא שגיאות בדבריהם. ויהי לו משפטו זה מראשית ימי נעוריו28, עד ימי זקנתו29. פרי דרכו זאת, הוא ספר מלחמות ה' אשר בו רָב את ריב רבנו יצחק אלפסי מיד רבנו זרחיה הלוי, וספר הזכות אשר כתב לְהָשֵך מעל רבני האלפסי הזה את תלונות רבנו אברהם בן דוד, והשגות רמבן לספר המצות לרמבם, אשר בהן השיב את יד הרב גדול הגדולים הזה, מעל רבי שמעון בעל ההלכות הגדולות וַיוֹכַח כי צדקו דברי הרב הקדמוני הזה בדבר מנין המצות. ומאהבתו את רב אלפס התנדב רמבן להשלים שני פרקים גדולים אשר הֶחסיר הרב ההוא בספרו, הלא הם פרקי הלכות בכורות וחלה30 וַיַשְכֵל לְשַנות סגנונו בפרקים ההם ולכַוְנו אל סגנון רב אלפס אשר ביתר הלכותיו.

כל הרואה מרחוק את דרכי רבנו זה לכבד ולהעריץ את רבותינו הקדמונים ולהגן על דבריהם, קרוב הוא להחזיק ולהחליט כי משפטו היה תמיד לעצום את עיניו מראות כל שגיאה בדברי הגדולים ולבטל את דעתו כחרש הנשבר31. אולם אם נפקח עין וְנַטֶה אזן, לראות ולשמוֹע את הדברים כאשר הם, נכיר ונדע כי לא קם עוד כמעט בין כל חכמי הגולה איש עומד על דעתו כמֹהו. את דבריו אל חכמי צרפת בדבר המורה הלא שמענו, כי אף כי העריץ אותם כמלאכי מרום לא נשא את פניהם וַיַמְרֵץ דברו אליהם “אַל נא, רבותי, כבהמות תחשבוני – – כִתבו לי מאיזה טעם דנתם?”32 ומודעה רבה ארוכה ושמורה לנו מאִתו בספר לאמר: “והנני עם חפצי וחשקי להיות לראשונים תלמיד – – לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, אבחר דרכם ואדע ערכם, אבל כאשר לא יכילו רעיוני אדין לפניהם בקרקע אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה”33. כי “החיוב עלינו לחפש בדברי התורה והמִצְוה ולא לִירוֹא אדם בהוראותיה ומשפטיה כמו שכתוב לא תגורו מפני איש”34. ותחשב לו התורה אשר לקח מפי החכמים, רק כשאלת עצה מפי זקנים, אשר יש לחוש מאד לכבודם אך בלי כל משא פנים, כדברי החרוז בשירו הארמי

וְאַפִּין לָא יִסַב בְּרַם עִיטָא יִסַב דְלֵיחוֹש לִגְבַר סַב וְקשִיש בִגְמָרָא35

גם לדברי מדרש האגדה וההלכה, אשר הם היו מקור החיים לרוחו, לא לכֻלם נשא פנים, ולא לכֻלם מדד במדה אחת. יש אשר מצא מאמר אחד טוב באשר הוא אך לבאר את דברי המקרא לא יצלח על כן יש לבקש ולמצוא פתרון טוב ממנו36. ויש מדרש אשר מלבד כי פרי דעת יחיד, או פרי דעת כת חכמים אחת, הוא, הנה גם דבר אין לו עם עצם פשט הכתוב37. אף נשא לב רבנו אותו לבקר בלי משא פנים את עצם דברי אחת האגדות ולהראות כי לא יעמדו דבריה38. וגם מדברי רבותינו במדרש ההלכה יש אשר לא השיב ידו ויחלט עליהם: “ברייתות כאלו מוטעות הן ואין ראוי לכותבן כפשוטן”39.

ויהי המעט ממנו כי הגיד את כל אשר עם לבבו על דברי רבותינו הקדמונים ורבותינו הפוסקים הבאים אחריהם, אשר מוראם היה עליו כמורא שמים, לא הכחיד תחת לשונו גם את המטמועים הקטנים אשר שזפה עינו גם באבותינו הראשונים, אשר אליהם תַאֲוַת כל נפש בישראל ואשר אין קץ לאהבה, המורא, הכבוד אשר רחש להם לב הרב הטהור הזה. ולא חָשַך את עטו מכתוב דברים כאלה: “ודע כי אברהם אבינו חָטָא חֵטְא גדול בשגגה להביא אשתו הצדקת במכשול עון – – והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו”40 ועל שרה כתב “חטאה אִמֵנו בענוי זה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונהן לה [להגר בן] שיהי' פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני ענוי”41. מלבד רבי יהודה בן רבי אלעאי42, לא שמענו עוד מפי חכמי ישראל משפט כזה על ראשי קדמוניות.

ובדרכו זאת, לאהוב ולכבד את כל הגדולים, אותם ואת חכמתם, בכל לב ולבלתי כַסות גם על דבריהם אשר לא ישרו בעיניו, התהלך גם עִם רמבם, אשר העריץ ויכבד בכל לב. ובכל היות שיטת רמבן הנוטה אחרי הנסתרות רחוקה כמעט בכל פרטיה, משיטת רמבם הרבה מאד. בכל זאת בדבר עֵרך עצם החכמה בכללה היה בן נחמן תְמִים דעות עם בן מַיְמון, בבזותו גם הוא את המתעצלים להתבונן ולהפיק תבונה “מדרך האֵל ומעשיו” ויקרא לדברי אִוֵלְתָם: “זו טענת הכסילים מואסי החכמה”43 ואת האמונה בכח המזלות להרע או להיטיב לאדם, קרא גם הוא: “דעת חוברי השמים המהבילים44 ויתאמץ באמונה ובישרת לב רבה מאד, להגן על דעות רמבם בדבר השכר לעולם הבא, מפני המערערים עליהן45 ככֹל אשר גנן בכל עוז בעד רבי שמען בעל ההלכות הגדולות ובעד הרב האלפסי מפני מבקריהם. ואף כי נטה רמבן הרבה מאד מן רמבם בדבר טעמי המִצוֹת, אשר לפרטיהם לא ישרו בעיניו הודה לו בכלל הדבר בכל לב באמרו “שזה הענין שגזר הרב שיש להם טעם, מבואר הוא מאד”46.

אך פנים לא נשא לרמבם, ככל אשר לא נשא לכל גדולי ישראל אשר לפניו, כי העביר רבים מדבריו תחת שבט משפטו החרוץ. ותהי בִקָרְתוֹ הדוברת שלום, חריפה עד מאד. מלבד הבִקוּרים הרבים אשר יסודתם היא בעצם דעות שני החכמים השונות מאד, הראה כי יש דבר אשר שם רמבם ליסוד כולל לשיטתו והנה הוא רעוע. הנה רבנו המימוני גזר וַיַחֲלֵט ליסוד מוסד כי כל מְגַמַת פני אונקלוס היתה רק להרחיק מתרגומו כל מלה ומליצה הנדברת על ה' ועל מעשיו כאשר ידבר איש על יציר בשר ודם. ויבא רמבן וַיוֹכַח כי יש ויש פעמים רבות אשר יתרגם אונקלוס את הכתוב במליצות לשון בני אדם אשר בה דברה תורה47.

רבנו בן מימון בהיות עיניו אל חקר הדעות למָרֵק ולצרוף אותן לא הרבה להתבונן אל טבע הלשון ולחקור את תכונתה כאשר חקר רבנו בן נחמן על כן החליט בספרו מורה הנבוכים, כי על כן נקרא שפתנו העברית בפי רבותינו “לשון הקדש” יען כי אין בה לא שֵם ולא מבטא לחושי הבשר הגסים ותפקידיהם. את הטעם הזה בִטֵל רמבן בהראותו כי אמנם נמצאו בלשוננו שמות ומבטאים לכל אבר, חוש ותפקיד, אם זך הוא ואם עכור, וכי רק על כן תקרא שפתנו לשון קֹדש “מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה בלשון ההיא נאמָרו”48.

ובכלל הדבר היה רבנו משה בן נחמן חטיבה מיוחדת בדורותיו. ובכל היותו נוטה במקצת דעותיו אחרי תורת הקבלה אשר החלו חכמיה להורות בדור ההוא49 ונוטה במקצת דעותיו אחרי רמבם50, יש לאל יד החכם המתבונן בספריו ללקט אבני מוֹסדות די כונן שיטה כלילה ומשוכללת אשר תהיה למופת.

ראש דברו הוא כי תכלית כל היצירה, הדומֵמה הצומחת והחיה, היא האדם ותכלית האדם היא הדעת את ה‘51. והמעט מן האדם כי הוא היציר האחד בשמים ובארץ, אשר לו כשרון הדעת הברורה המַכֶרת את האמת, אין כשרונו שלם, בלתי אם הדעת הזאת יורדת ממכון שבתה, במרומי הרוח והמחשבה הצרופה, אל בין הבריות ללכת שם בדרך אביה מחוללה, להרבות טוב וחסד ולאהבה שם את כל אשר נשמת חיים באפו52. ואת מעשהו הטוב אין לאדם לעשות כאיש העושה דבר מאונס מהיות הטוב מוטבע בו מרחם אמו, כי אם זאת היא תפארתו לדעת כי יצר ה’ את בחיר יצוריו להיות לבו ברשותו להרע או להטיב, למען יזכה בעשותו את הטוב מדעתו ומרצונו ולמען יאשם בעשותו את הרע מדעתו ומרצונו53.

גם עבודת האדם, לאמר, העבודה אשר יעבוד איש להטיב לארץ וליושביה, להרחיב לכל הנפש אשר בתוכה, ולהרבות בה את החיים ואת הטוב, תמצא גם היא חן בעיני האל הטוב והמטיב. “כי מעבודת האלהים היא לעסוק בעניני עולם בקיום המינים, למען היות חפץ האלהים ביצירתו עומדת לעד”54 כי חפץ ה' בנו ובטובתנו בעולמו אשר ברא "ובהצליחו אותנו ובהקימו ממנו מוסדות תבל מצאנו חן בעיניו55. ויען כי היתה אמונת רבנו בטובת הבריאה 56 עזה ועמוקה מאד, לא טובו בעיניו המתפלספים ההולכים בדרכי יָוָן והודו הנותנים דופי בעולם ובגורל האדם “אנשי לצון אשר ירחיבו פה יביעו חידות, לְנַבֵל כל יקר תבל, האריכו למעניתם, בגוייהם ללשונותם, להוציא דבה על הזמן”57. ותהי תורת רמבן הפך גמור מן השיטה הנכריה. ותחת אשר גם הטובות היו רעות בעיניה, טובו בעיני החכם החסיד הישראלי גם הרעות הנראות בארץ, ותהי עצת חכמתו בדבר הזה “להיות אדם טוב [ושמח] ביום טובה וביום רעה יוריד דמעה”58 אך לבלתי התהולל ביום טובה ולבלתי התיָאש ביום צרה59.

והנפש הזאת אשר שם ה' באדם ואשר יקרה בעיניו לשום אותה למבחר כל היקר אשר בשמים ובארץ, בת אלהים היא אשר כימי עולם ימיה ורק לגור מספר שָנים בארץ, באה הֵנה ולשוב אחרי כן אל איתן מושבה במרום

מֵראש מִקַדְמֵי עוֹלָמִים נִמְצֵאתִי בְמִכְמַנָיו. הַחֲתומִים

מֵאַיִן הִמְצִיאַנִי. וּלְקֵץ יָמִים נִשְאַלְתִי מֵאֵת הַמֶלֶך60

ומולדתה הרוממה העשירה את “אנשי הסגולה” לאמר, את נוטריה בטהרה להיות למשכן כבוד ה' גם בעודם חיים על פני האדמה61.

לתעודה הגדולה הזאת להיות למלאכי ה' עושי דברו על הארץ מתחת. נוצרו כל בני האדם למשפחותם בגוייהם. אולם יען כי כלם סרו מאחרי ה' אֵל אמת, וימרוּ בו ולא נטו אחריו באמונה ובלב שלם בלתי אם אבות בני ישראל בחר בזרעם אחריהם להיות לו לעם סגולה עומד לפניו כל הימים לבצע את חפצו אשר חפץ במין האדם כלו62, להכיר ולספר את דגלו את טובו ואת חסדיו אשר הפליאו לכל האדם אשר ברא. לדבר הזה נועדו גם מועדי הקֹדש גם מקומות הקֹדש כי טעם “מקראי קדש שיהיו ביום הזה כלם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל”63. גם על מקומות הקדש דבר כדברים האלה, כי “כוָנת בתי כנסיות לזכות תפלת הרבים – – שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו [בו] ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לו בריותיך אנחנו”64.

ויען כי העם הזה הוא לבדו השומר באמונה רבה את תכלית הבריאה65 על כן נחשבו מאד שלשת אבות העם אשר רוחו מרוחם הוא, עד כי כל מקרה אשר קרה אותם בחייהם היה כעין אות ותבנית לכל העתים אשר תעבורנה ולכל המסבות אשר תתהפכנה, על עם ישראל אשר יצא מחלציהם66 ועל כן היו בני ישראל בנים לה' אלהיהם אשר גם המות לא יוכל להכחיד את עצמתם ולכלותם ואשר על כן אין להתגעש ולהתיאש גם במות עליהם מת67. ובהיות עיני ה' פקוחות עליהם לחשוך אותם מכל עוֹן ונבלה, יש אשר קרה בימי הקדם כי בסור איש ישראל מאחריו ירָאה לו כנגע בבשרו בבגדו או בביתו לאות כי ה' סר מעליו68.

ואחרי כי היה ישראל הגוי האחד אשר בחר בו ה' מראשית היותו, נתן לו את התורה אשר לב כל גויי הארץ לא הוכשר לקבל אותה69.

ואת התורה הזאת לא כתב אותה משה מדעתו כי אם מפי ה‘70 כסופר נאמן “מעתיק ספר קדמוני”71. ולא ספר חוקים בלבד היא כי אם “כל יקר וכל פלא, כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה, כמוס עמה חתום באוצרה”72 ובאהבת רמבן את מדעי תורת הטבע ובדעתו את רוב ערכם, לפקוח את עיני האדם להכיר את נפלאות מעשה ה’, האמין אמונה שלמה כי ראשי עקריהם משרשים בעמקי יסוד התורה73 ו“חמשים שערי בינה שנבראו בעולם”74 מקצעות גופי המדעים הם “בריאת המחצב שער בינה אחד, בריאת צמח האדמה שער בינה אחד, בריאת החיות שער בינה אחד – – וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים ויעלה מזה לבריאת הנפש המדברת – – ומשם יעלה לגלגלים ולשמים ולצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד”75, ככה נקדשו בעיני רמבן המדעים, הנראים כעין דברי חול בעיני מרבית בני אדם, בקדושת התורה.

ובכל היותו נוטה אחרי הנסתרות, היתה שפץו ברורה מאד בדברו על שלטו ה' בעולמו ובמעשיו. ומליצת רבותינו הקדמונים הטהורה והנאמנה “הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולמו, הוא לבדו מתעלס בעולמו”76 לא זזה מנגד עיניו, וימרץ את דברו: “אלהים בעל הכחות כלם”77 ו“הוא הכל והכל מאתו”78 “מאתו היה הכל בחפץ ויכולת”79. וישקוד בכל עוז להשבית מקרב ישראל כל דמיון להויה עליונה אחרת בשמים ממעל, זולת ה' אשר אין עוד מלבדו, עד כי גם דעות רמבם, אשר טרח כל ימיו בדבר הזה לא זכו עוד בעיניו80. ועל דבר המלאכים חִוָה את דעתו כי “אין בידיעת שמם תועלת כי הכח והיכולת בלתי אם לה' לבדו” הם81. ואת החושב אותם לאלוֹה נתן רמבן את עובדי אלהים אחרים חלקו82.

לעומת זה נקדשה בעיניו גם הארץ וכל אשר עליה, בחשבו את הארץ ואת השמים לשני עולמות תאומים אשר רוח הטובה היוצאת מאת פני האלהים תחיה את שניהם חלק כחלק83. אך תחת אשר בעולם העליון תרָאה הטובה ותולדותיה בדמות דעה מטוהרה תגָלה בעולם התחתון בדמות מעשה נראה לעיני בשר. גם חזון הנבואה הבא מאת ה' יכוֹן במעשה אשר יעשה הנביא למראה עינים,84 כי המעשה הוא העִקר, עד כי גם מיטב ההגיון אשר יהגה לב האדם, האוהב אהבה עזה את האלהים ואת האדם, ירָצה כפלי כפלים בבואו לידי מעשה, אז יהיה לו “שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד”85.

והמליץ בין שני העולמות האלה היא התורה, אשר ירדה מן השמים ממעל לשכון על הארץ מתחת. על כן יש אשר הדבר אשר תודיע או תורֶה “יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים”86 רמז אשר רק אזן בוחנת תקחהו. ואף העתידות אשר נצפנו מכל עין בשר יש אשר תרמוז עליהן התורה רמז נעלם מעין כל העם ונגלה רק לעין חכמי לב87. אך לא הרמזים, אשר רק עין חדה אחת מני אלף או רבבה תשורֶנו מהם לבדם הקרסים ביד התורה לחבר אחת אל אחת את התחתונות אל העליונות, כי אם גם ביד כל העם מקצה, כֶחָכָם כָאִיש הַתָם, מסרה תורה מכשירים רבים ונאמנים, נוֹחים מאלה, לקנות ולקיים בידם נחלת עולמים במחיר מעשה יד אנוש דלה. המכשירים האלה הן מצוֹת המעשה. יש מצוה קלה מאד שהיא עדות לדעה נשגבה עד מאד, או זכרון למעשה ה' הגדול והנורא. מזוזה קנויה בזוז אחד, קבועה כהלכתה, עדות היא לבעליה כי “כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה”88. וכל מצוֹת הזכרון אותות הן לכל המופתים אשר הפליא ה' לעשות לאבותינו בימי קדם. והמצוֹת ההן אשר תמצא ידנו לעשותן בכל עת הן לנו עדים כיום במקום עצם המופתים ההם אשר היו לעדים לאבותינו על יד ה' הגדולה89. על כן משפט אחד וערך אחד למצוה הקלה ולמצוה החמורה “שכולן חמודות וחביבות” המזכירות לנו בכל עת את ה' ואת טובו90.

ותכלית המצוֹת כֻלָן מִקְצֵהֶן עד קְצֵהֶן לא נִתנו לנו מיד ה' בלתי אם “למנוע ממנו נזק או אמונה רעה אות מדה מגונה”91 והכלל המשולש הזה היה לאב לכמה וכמה פרטים, כי בכל היות רמבן נוטה בכל לבו אל דרך הקבלה, ומוצא בכל מצוה ובכל פרטיה ודקדוקיה המון תעלומות ורזי עולם, בכל זאת, החליט כאחד הפשטנים הגמורים המובהקים כי “הטרפה – – נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו”92 וגם יתר “המאכלים האסורים יולידו עובי ואטימות בנפש”93. “– – שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה ונותן אכזריות בלב”94. וכן “טומאת הזוב באיש מפני היותו חולה חולי כבד מן החליים הדבקים”95 “וטעם טומאת שכבת זרע – – כטעם טומאת המת כי המקור משחת”96.

כאשר באו אסורים אלה “למנוע ממנו נזק” ככה נתנו מצות אחרות “למנוע אמונה רעה” ממנו, לאמר, להורותנו חכמה “להיותנו נְקִיֵי נפש, חכמים משכילי האמת”97. אך חכמה זאת שאמר רמבן להנחיל את בני עמו לא היתה החכמה היונית אשר אליה נשאו יתר חכמי ספרד את נפשם, כי אם חכמת נביאינו ורבותינו התמימים, חכמת “השכל וידוע כי ה' עוזה חסד משפט וצדקה בארץ98, וכי רק עשות משפט וצדקה היא הדעת את ה'99. כי ככה הורה לנו רבנו זה: “כי אין התועלת, רק שנדע אנחנו את האמת – – להדריכנו בנתיבות הרחמים”100. כי המצות הנעשיות – – ללמדנו המדות הטובות – – ולזקק את נפשותינו” נִתנו לנו101.

ולמען “מנוע ממנו מדה מגונה” הזכירה לנו תורה “כי עם קדוש אתה לא תבשל גדי בחלב אמו: להיותנו קדושים, שלא נהיה עם אכזרי לא ירחמו, שנחלוב את החלב מן האם שנבשל בו את הבן”102. מלבד מדה מגונה זו, מדת אכזריות, הזהירה אותנו תורתנו להשמר מכל דבר רע103. ומכל מראה דבר נמאס "שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כונת הלב הטהור כמו שכל העוֹנות יולידו גנאי בנפש104.

ועל דבר דרך ה‘, לאמר, הדרך אשר צוה ה’ ללכת בה, היה דבר רבנו משה אל בני עמו בהורותו אותם את תורת אלהיהם לאמר: “וללכת בדרכיו שתעשו הטוב והישר ותגמלו חסד איש עם רעהו”105 וַיַחֲלֵט רמבן כי מלבד אשר מכל המצוֹת אשר כל רואיהן יכירון, כי חסד ומשפט הן למען היטב לאדם נתָנו, הנה גם אלה, אשר למראה עין רק מצוֹת עבודת ה' הן, אף הן לא לשם עבודת ה' אלהים באו, כי אם רק לעשות טוב לאדם “שאפילו הלולב והסֻכה והתפילין – – אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו”106. שאין התועלת במצוה להקדוש ברוך הוא בעצמו אבל התועלת לאדם בעצמו“107 ו”כל מה שנצטוינו [הוא רק] שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות מכל סוגי מחשבות רעות ומדות מגונות“108. ויוסֶף לפרש דבריו לאמר: אין התועלת אליו שיצטרך אל מעשה הקרבנות כי כבודו כאפס ותהו נחשבו לו; שאין התועלת אליו יתברך שיצטרך לאורה כמחושב מן התורה שיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת”109 “ןאפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא”110 כי לא דרש ה' מזבח מיד כי אם הַתר התיר להם לעשותו111. ועל שיטתו זאת העיד שתי כתי עדים כשרים ונאמנים, הלא הם כתבי הקדש ואת כל רבותינו הקדמונים באמרו על המצות “כלם לתועלתנו בלבד וזהו כמו שאמר אליהוא: אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקבל איש כמוך רשעך ולבן אדם צדקתך, וזה דבר מוסכם מכל רבותינו”112.

ובהיות החסיד הזה יודע מאד את רוח בני האדם, הכיר את הנכונה “כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוֹת כולן שלא יחטא בהן כלל”113. אף את זאת הכיר “שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם”114 וכי על כן גם בעשות ההמון הרב את גוף המצוה הכתובה לכל חוקתה, עוד "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין זוללי בשר, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר אסור זה בכל התורה, והנה יהיה “נבל ברשות התורה115 על כן העיר רמבן את אזן העם לדעת כי ראשית התורה היא תרבות המוסר, וכי לפני בואם עוד אל הר סיני כבר “שָם לו חוק ומשפט: לאהוב איש את רעהו ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם [הנכרים] הבאים למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה”116; וכי ככה הוא דרך התורה “כי מתחלה אמר [הכתוב] שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר צִוְך ועתה יאמר גם באשר לא צִוְך: תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר – – וכל הנהגות האדם עם שכניו ורֵעיו וכל משאו ומתנו – – ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות – – אחרי שהזכיר מהם הכתוב הרבה – – חזר לו בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפְשָרָה ולפנים משורת הדין”117. ולא רק בימי שלום כי אם גם בעת השחת כל עָם את דרכו, בשעת המלחמה. גם אז “הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי, והיודע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בנִאוף וכל נבלה [וגם] הישר באדם יתלבש אכזריות וחמה בצאת מחנה על האויב ועל כן הזהיר הכתוב ונשמרת מכל דבר רע”118.

ובאהבתו את חרות האדם דבר רמבן גדולות על מִצְוַת שִלוּח העבד לחפשי כי “המצוה הזאת נכבדת מאד” וכי שקולה היא כמצות שבת בהיות גם היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים שהן שתי אבני הפנה לכל התורה וכי גדול עוֹן היחיד הכובש את עבדו ואת שפחתו לבלתי שַלַח אותם לחפשי, כַעֲוֹן הגוי כֻלו בַהֲפֵרָם את מִצְוַת שמיטת הארץ בהיות משפט גָלוּת חרוץ על שני עֲוֹנות אלה וכי על כן היה משפט העבד הראשון לכל המשפטים אשר שם משה לפני בני ישראל119 ולא על עבד עברי בלבד דִבֵר רמבן כי אם גם על העבד הכנעני הנמלט, גם מבית אדוניו הישראלי אל ארצנו דבר על לב קוראי התורה בהמון לב “שהיא מצוה שיהא בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו”120.

אף גם זאת הורה רבנו החסיד את בני עמו להתבונן בדרכי התורה, לבלתי שכוח גם לאויבינו הגוים העריצים, אשר גמלו לאבותינו רק רע, גם את מעט הטוב אשר מצאנו בגבולם ולבלתי היותנו להם לאויבים. ובהגיעו אל אסור התִגרה בבני עמון ומואב ואל הכוֹשֶר אשר יכשר דור שלישי לְגֵרֵי מצרים ואדום לבא בקהל ה‘, כתב את הדברים האלה: "והנה ה’ שמר לבני לוט את זכות אביהם שֶלִוָה את נביאו121 ולכך הנחיל [אותם] מנחלת אברהם – – וכן המצרים, הרחיק שלשה דורות מפני רשעם, אשר עשו עמנו רעות רבות וצרות, אבל לא נתעב אותם לעולם, בעבור שהיינו גרים בארצם, ונמלטנו עמהם בימי הרעב, בכבוד שעשו לאבינו והמליכו עליהם ממנו קצין ומושל וכן עשה [ה'] עם אדום, שמר להם זכות אבות שהיו מזרע קדש, והרחיקם שלשה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב ולא זכרו ברית אחים"122.

מלבד חקר רוח תורת האלהים שם את לבו אל חקר גורל בני עמו המתראה בהליכות תולדות ישראל ודברי ימיו הנבדלים מדברי ימי כל עם אחר. ואף כי הורה חכם זה כי התורה תניא את לב בני ישראל מבטוח על הנס123, כי לא יעשה ה' נפלאות לעיני בשר בלתי אם באין דרך אחרת להציל את העשוקים מיד עושקיהם124. בכל זאת החליט כי הליכות ה' עם עמו ועם יראיו, גם לשבט גם לחסד, מעשי נסים מקצהן עד קצהן. אפס כי הנסים האלה “נסים נסתרים” הם125. וכל עין כֵהה לא תדע להבחין בין הקורות אשר תמצאנה את ישראל, ובין המוצאות את כל איש ואיש ואת כל עם ועם126. ואמונה זאת כי יסתיר ה' את הנפלאות אשר יפליא את מעשיו אשר הוא עושה את עמו, יסוד גדול הוא מראשי יסודי התורה127, יען כי בדבר הגדול הזה נפלינו מכל משפחות האדמה, כי לא השליט עלינו לא את שלטון חוקות השמים והארץ, ולא את סדר תולדות כל העמים, אשר ימלאו את ימיהם בבוא עתם וימותו ויאבדוּ, יען כי בני ישראל “הם הקרובים אליו ויודעים אותן [יותר] מכל העמים”128. ועתה אם אמנם תַנחה יד ה' את העם הזה בגדולות ובנפלאות אשר נשגבו מדעת אנוש רואה לעינים, הלא כבר הָחֵל החלו לו החיים הנעלים, חיי העולם הבא בעוד היותו בעולם הזה “ומפני זה תאריך התורה ביעודים129 שבעולם הזה ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות”130 על כן תטעם הנפש הישראלית הזכה הדבקה באלהיה באהבה והחפצה בתורה במצות ובמעשים טובים גם בעולם הזה טעם נעימות נצח המשומרות לה לעולם הבא טעם אשר גם הגלות המרה לא תמררהו ולא תפיגהו “ואם אסורים בזיקים, בבית כלא שכחנו ברית וחוקים, הלא בה' אלהינו אנחנו דבקים, ובבית שִבְיֵנו הוא חיינו, החיים הטובים אשר אין להם הפסק ואין אחריהם מות, האור הבהיר אשר לא יגאלוהו חשך וצלמָוֶת – – היא הנותנת לעמנו פלטה ושארית כאשר ידעתם, בקרב הגוים אשר עברתם”131.

ואם הקשיבה אזן רבנו החסיד את קול פעמי הליכות אֵל בכל קטנה וגדולה המתרגשות בגורל עם ישראל, לא יפלא עוד בעינינו, כי היו לו המסות הגדולות אשר נראו בגורל עם ישראל גם למקור דעת אלהים לאות ולעד על היות אלהים בישראל. וכי הוא האל האחד, אלהי המשפט אשר לו לבדו התושיה החפץ והיכולת132.

וככל אשר בחנה אזני במעשי האבות רמזים לקורות, אשר תקרינה את העם היוצא מחלציהם, לפרטיהן ככה נשקפו לו פרקים פרקים מתולדות העם גם מיתר דברי התורה. בדברי ברכת יעקב חזה את חזון ימי השופטים133 ומפרשת דברי התוכחה אשר בספר תורת הכהנים נראו לו דברי חרבן הבית הראשון134 גם דברים מדברי ימי הבית השני135 ומלאֲכוּת יעקב אל עֵשָו שֵעִירה נדמתה לו כעין דוגמה לברית אשר כרתו מושלי בית חשמונַי עם הרומיים שהיא היתה “תחלת נפילתנו בידי אדום”136, וכאשר הכיר את אשר עִותו החשמונאים בברית הזאת אשר כרתו חוץ לארצם, אשר לא סקרה בימים ההם כל עין זולתו, כן הכיר גם את מעשיהם הטובים אשר עזו לפלטת התורה ולמשמרתה בקרב ארצם137, אשר גם זאת לא שזפה כמעט עין אחרת. אף העמיק להתבונן בטבע התלאות השונות אשר מצאו את אבותינו בתקופות השונות אשר הקיפו עליהם138.

וכאשר נקרא זרע יעקב עם הברית, וה' אלהיו נקרא אל אלהי ארץ ישראל139 ככה נקראה ארץ אבותיו ארץ הברית ושם ה' נקרא גם עליה, אלהי ארץ ישראל140, אשר כבודו שוכן עליה על הימים141, עד כי כל הבא שמה תהיה עליו כעין יד אלהים142.

אולם בהיות רבנו איש שֶכֻלו טוב וחסד המתיק לעמו במתק שפתיו את מרורות הגלות בפקחו את עיניהם כי גם בארץ אויביהם לא מנע ה' את חסדו ולא העלים עינו מהם, כי יש ויש אשר גם “אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקלקלו מעשי ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו”143. כאשר נִחַם את עמו נִחם גם את ציון האבלה והשומֵמה, בהוכיחו כי עד אשר יפקוד ה' אותה להשיב אליה את בניה מארצות גלותם טוב גם לה גם להם חָרבָנה מִבִנְיָנָה וכי גזרת השממון אחרי גלות בניה מתוכה היא “בשורה טובה מבשרת בכל הַגָלֻיות שאין ארצנו מקבלת אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה. ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרֵבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”144.

ובימי חבוש ה' את שבר עמו בימי שוב ה' את שיבת ציון תֵעָרֶה רוח ממרום, רוח הטוב המשפט המוסר והצדק על כל רוח ונפש, על כל גוי וממלכה בהסר ה' מהם לב האבן ובהנתן תחתיו לב טהור אשר לא יכשר עוד לכל חטא ויצר הטוב לבדו יהיה המושל ברוח האדם יצר אשר לא יַשִיאֵהו בלתי אם לאהבה את ה' את עולמו ואת יצוריו ולעשות רק את הטוב בעיני אלהים ואדם145



  1. Gerona  ↩

  2. על אודותיו עי‘ לעיל… ועל היותו מהוריו של רמבן עי’ תשב“ץ ח”א סי' ע"ב.  ↩

  3. רבינו יונה זה איננו בעל שער התשובה והמבאר לאלפס ברכות, תלמיד של ר“ש מן ההר, ושהיה גם תלמידו של רמבן ולא רבו. כי שני רבנו יונה היו, האחד רבו של רמבן ואחד תלמידו הנזכר בדברי רבנו יונה התלמיד: ”וכך היה מנהגו של מורי הרמבן נר“י, אבל מורי רבנו יונה קרובו נתן טעם” וכו' (פי רבנו יונה לאלפסי ברכות פ"א).  ↩

  4. Trinquetaille.  ↩

  5. רבנו מאיר בר יצחק וספרי ס‘ אבן העזר ובנו הרב הגדול ר’ נתן דטרראנקאטליש נזכרים לשבח גדול (הקדמת המאירי למס‘ אבות, סדה"ח ב’ 227). “ובחדושי שבועות לרמב”ן כ“י… כתב דרבו רבנו נתן בכה”ר מאיר" (שם הגדולים מערג“ד אות מ‘ סי’ קס”ב).  ↩

  6. “ןהרמבן כתב קבלתי מפי רבנו יהודה שקבל מרבו רבנו יצחק הצרפתי” (ארחות חיים דף פ‘ עמ’ ג' ועשה"ג שם).  ↩

  7. פי‘ בראשית מ"ג, כ’. וקרוב הוא כי היה קורא את ספרי יוסיפוס בשפת יון או בשפת רומי, כי כן הוא מביא: “וכן כתוב בספרי הרומיים” (פי' ויקרא כ“ו, ט”ז), ועל יוסיפון שבידנו אי אפשר לו לכַוֵן במלות “ספרי הרומיים”.  ↩

  8. “והזכירוהו אנשי הטבע” (שם י“ט, י”ז).  ↩

  9. עי‘ שם מ“ה, כ”ו ופי’ ויקרא י“ג, כ”ט ועוד ועוד.  ↩

  10. בדק הבית טור יו“ד קנ”ד ועוד.  ↩

  11. “– – ושֵמע הרב הגדול רבנו משה בן נחמן אשר נתפרסמה חכמתו בכל העולם” (הקדמת המאירי למס' אבות שם 229).  ↩

  12. Maestro: ויכוח הרמבן ד‘ שטעטין צד ז’.  ↩

  13. ספריו הנודעים לנו כיום במקצוע זה בדפוס וכ“י הם חדושיו למס' שבת, יבמות, קדושין, גטין, ב”ב, שבועות, ע"ז, מכות, חולין נדה. וס‘ הלקוטות על קצת מס’ ברכות וקצת ס‘ מועד. וס’ תורת האדם על ה‘ אבלות וס’ דינא דגרמי, וה' נדה (עי‘ שה“ג מערג”ד אות מ’ סי' קכ"ב).  ↩

  14. “ושנת תתק”ע התחיל לעשות ספריו" (יוחסיו ד' ק“ב צד ק”ל).  ↩

  15. Grandezza בל' אספמיא, והיא משפט הליכות משפחות השרים בהן ונעימות.  ↩

  16. האֶפליכקייט (Politesse), והיא היא שם “פלטיאני” (רות רבה א‘, ב’) נגזר ממלת Palatium הרומית שהיא פַלָטין של מלך.  ↩

  17. פי‘ בראשית י"ח, ג’, ה‘; ל"ג, ה’; מ“ד, כ”א; מ“ה י”א ועוד ועוד. ועי‘ ויכוח רמבן שם צד ה’ וצד ז'.  ↩

  18. עי' בקיאותו בדרכי הגדולים ובנמוסי הגדולה בדבריו אלה: “דרך הנכבדים להיות להם מניקות רבות” (בראשית ל"ה, ח') “פירש – – פוטיפר – – משררתו ונעשה כומר לע”ז, כי כן מנהג הנכבדים [שבגויים]“ (מ“א, מ”ד), ”שדרך המלכים לדעת את הלשונות“ (מ“ה, י”ד) ”וכן נהגו חשובי האומות" (פי‘ ויקרא א’, ח').  ↩

  19. “המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד שיעמידו צורת כלביהם בשעוה לפני ע”ז שלהם שיצליחו בהם (פי' דברים כ“ג י”ט). ועי' בקיאותו בכל מזימות מלכי הארצות ומועצותיהם להסתיר נכליהם מעיני כל העם (פי‘ שמות א’, א').  ↩

  20. אברהם לשלשת האנשים: “שקרא את כולם אדונים ופנה אל כאו”א וזה דרך כבוד למוסר“ (פי‘ בראשית י"ח ג’), יעקב לרחל ”נשק אותה על ראשה ועל כתפיה“ (כ“ט, י”א): רחל ללבן אביה: ”לא אוכל לקום מפניך, ראויה הייתי לקום מפני אדוני ולנשק את ידיו“ (ל“א, ל”ה): יעקב ללבן ”לא רצה לומר כן לחמיו שהיה נוהג בו כבוד“ (ל“א, מ”ו); יעקב לעשו ”לאדוני לעשו: כי המנהג בצעיר לתת מעלה וכבוד אל הבכור כאלו הוא אביו“ (ל"ב ה'); יוסף לאביו: ”איננו דרך כבוד שיפול יוסף על צוארי אביו, אבל שישתחוה לו או שינשק את ידיו“ (מ“ו כ”ט); יוסף לאביו ולאחיו: ”ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו“ וכו' (מ“ה כ”ז); משה לאהרן: ”אהרן נשק למשה, כי משה העניו נהג כבוד באחיו הגדול ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו" (פי‘ שמות ד’, כ"ז).  ↩

  21. “והנה [בנות לוט] צנועות היו” (פ‘ ברא’ י“ט, ל”ב וע' נזיר כ“ג: כ”ד.).  ↩

  22. “המלך הזה [אבימלך] תם וישר גם אנשיו טובים רק אברהם חשד אותם” (כ‘, ב’).  ↩

  23. “והנה פרעה הי' חכם גדול ויודע את האלהים ומודה בו” (פ‘ שמות ה’, ג).  ↩

  24. למה משה ואהרן: שאל [פרעה] להם שמותם והזכירם בשמם דרך כבוד“ (שם ד') ”– – ונהג בהם כבוד. ומעת החלו המכות עליו, נהג בהם מורא גדול" (שם).  ↩

  25. “אנשי אמת שונאי בצע: שהם אוהבים האמת ושונאים העושק וכי יִראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק” (י“ח כ”א).  ↩

  26. “ נִצְטַוִינו בבני עשו שלא נתעב אותם ולא נקח את ארצם” (פ‘ ברא’ ט“ו, י”ב) וע‘ פרטי למוד זכותו על אדום ועל מצרים (פ‘ דבר’ כ"ג, ז') וע’ את מעוטו שהוא ממעט את האיבה לעמון ומואב באמרו “והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אסרה הכתוב עלינו לדורות. והכתוב שאמר אל תתגר בם, אינה מצוה אלא לשעה בלבד, אבל היא מצות לא תעשה לדורות וזה שאמר כי לבני לוט נתתיה ירושה. והנה ארצם להם לעולם שהנחילם השם” (שם).  ↩

  27. "קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחיבים לקרוא לשלום אפילו לשבעה עממים שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי (כ‘, י’).  ↩

  28. מנעורי גדלני כאב ומבטן אמי אַנְחֶנה – – במדתי החזקתי ולא אֶזְנחֶנה ללמד זכות על הראשונים ולפרש דברי הגאונים” (הקדמתו להשגותיו על ס' המצות לרמבם).  ↩

  29. “והיום כאשר זרחו על פָני כוכבי זקוּני – – והנה לפני – – חבור הרב הגדול [רמבם] וגם הרב על הראשונים יתמרמר –ותשאני רוח – – להודיע אל הרב, שלא בא עד התכלית ואל המופת לא קרב” (שם).  ↩

  30. הלא הם קבועים בדפוס בהלכות רב אלפס לפני מס' חולין.  ↩

  31. לא כמשפט אשר הוציא גרץ: “ער וואר פאָןָ אויטאָריטֶאטס גלויבען דורך אנד דורך בעהערשט. דיא ווייזהייט דער אלטען שיען איהם א. ז. וו. אן דערען אויסשפריכען ניכט געצווייפעלט אונד ניכט געמאֶקעלט ווערדען דירפע” [בעברית:] את כל רוחו ונפשו שעבד אל האמונה בחכמת הראשונים אשר בה אסור להטיל שום ספק או לבטל דבר מדבריה" (גד"י 49 VII).  ↩

  32. קתר"מ ג‘, ח’ ןע' פרק הקודם.  ↩

  33. הקדמתו להשגותיו לס' המצות.  ↩

  34. הקדמתו לס‘ מלחמות ה’.  ↩

  35. שם.  ↩

  36. “ואלה דברי אגדה, והם דברים של אמת בענין וכו' אבל קשור הפסוקים וחבורם הוא כמו שפירשתי” (פ‘ שמות א’, א').  ↩

  37. “וזה מדרשם של דורשי חמורות, ואיננו דברי הכל בגמרא ולא משמעו של מקרא כלל” (פ‘ ברא’ ל“ו, כ”ה) ומעין זה “ואגדה והנה נער בוכה וכו' ועל דעתי אין צורך לכל זה” (פ‘ שמות ב’, ו').  ↩

  38. “הלהרגני אתה אומר: מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש ל' רשי ומדרש רבותינו הוא. ואני תמה, מי הגיד לרשע כי משה הרגו [בשם המפורש]?” (ב' י"ד).  ↩

  39. י“ב, ט”ז.  ↩

  40. פּ‘ ברא’ י"ב, י'.  ↩

  41. ט"ז, ו'.  ↩

  42. ע' פסקת “חומר משפטיו על ראשי האומה” (ח"ו 203).  ↩

  43. שער הגמול: תורת האדם ד' ווארשא ע"ה:  ↩

  44. ע"ג:  ↩

  45. ע“ה: – ע”ו. ע“ט. פ”ה – פ"ו.  ↩

  46. פ‘ דבר’ כ"ב, ו'.  ↩

  47. פ‘ ברא’ מ"ו, א'.  ↩

  48. פ‘ שמות ט’, י"ג.  ↩

  49. על הקבלה בכללה ידובר אי"ה בחלק הבא.  ↩

  50. מלבד מה שהבאנו בזה בדבר רמבם יש להזכיר כי רמבן נטה בדבר סדר הבריאה וענין כה היולי, היסודות וכיו“ב אחרי שיטת חכמי יון שבה החזיק רמבם (ע‘ פירושו ברא’ א‘, א’ ועוד) ובזה יבדל מרס”ג ור"י הלוי וחבריהם החולקים על אמתתה.  ↩

  51. “כַוָנת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו” (פ' שמות י“ג, ט”ז) ולפי דעתנו אין פתרון מלת “ויודה במקום זה שבח בלבד כ”א גם הַכָרָה כמו “ומודה ועוזב” (משלי כ“ח, י”ג).  ↩

  52. “שתעשו את הטוב והישר ויגמלו חסד איש את רעהו” (פ‘ דבר’ כ“ו, י”ז).  ↩

  53. “ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב” (ל“ב, כ”ו).  ↩

  54. הקדמת ס' תורת האדם.  ↩

  55. שם.  ↩

  56. Optimismus.  ↩

  57. הקדמה שם.  ↩

  58. שם.  ↩

  59. שם.  ↩

  60. פיוט לר“ה לרמבן ”אומר אני מעשי למלך“ ובראשי בתיו חתום ”משה בן נחמן ירונדי חזק" (מלא חפנים צד 39).  ↩

  61. “ויתכן באנשי הסגולה הזאת שתהי' נפשם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל הכוזרי” (פ‘ דבר’) י“א, כ”ב). וידוע כי בעל הכוזרי דבר תמיד על קדושת האדם בעולם הזה.  ↩

  62. ה‘ ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו וכו’ וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו לא נשאר רק העם הזה לשמו וכו‘ וע"כ הי’ מדין הרצון, שהי‘ בבריאת העולם שיהי’ רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים“ (ל“ב, כ”ן). וכעין יסוד לדבריו הם דברי אונקלוס המלאים עוז והדר: ”והוה כד טעו עממיא בתר עובדי ידיהון יָתִי קָרִב ה‘ לדחלתי’" (תרגום ברא‘ כ’ י"ג).  ↩

  63. פ‘ ויקר’ כ"ג, ב'.  ↩

  64. פ‘ שמות י“ג, ט”ו, – ודעה זו מקורה מדברי נביאים “עם זו יצרתי לי תהלתי וספרו” (ישע' מ“ג, כ”א) וברכת הבריות על הִבָרְאָן מצאנו בכובים אלה: "בואו נשתחוה נכרעה נברכה לפני ה’ עושנו“ (תהל‘ צ"ה, ו’) ועוד יותר ”הריעו לה‘ כל הארץ, דעו כי ה’ הוא עשנו ולו אנחנו“ (ק‘ א’. ג') ולענין הבריאה הדוממת מצאנו מליצה זו בולטת עוד יותר ”יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו (קמ"ח ה').  ↩

  65. כדבריו: “ואם ישוב ויאבד זכרם וכו‘ תהי’ כונת הבריאה בטלה לגמרי” (פ‘ דבר’ ל“ב, כ”ו).  ↩

  66. “השלים הכ‘ ס’ בראשית שהוא ס‘ היצירה בחדוש העולם וכו’ ובמקרי האבות שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל העתיד לבא להם” (סיום פ‘ ס’ בראשית).  ↩

  67. “ולא תשימו קרחה וגו‘ כי עם קדוש אתה: הבטחה בקיום הנפשות, אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה’ וכו' עין ראוי לכם להתגודד” (פ‘ דבר’ י"ד, א').  ↩

  68. “וכאשר בא‘ מהם חטא ועון יתהוה כעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי ה’ סר מעליו” (ויקר' י“ג, מ”ז). ודבר זה הוא לדעתו טעם מצוה של טומאה נגעי אדם וצרעת הבגד והבית, וכן היא דעת ר“י הלוי” (כוזרי ב', ס"ב).  ↩

  69. האמונה שהחזיק בה רמבן ככל חכמי ישראל שקדמה תו‘ לב"ע והאמונה שהחזיק בה הוא לבדו כי לולא פשעו שאר האומות בה’ אזי היו כלם שוים לפניו לטובה, תכריענו להחזיק כי לדעה זו היו לו לעינים דברי רבותינו אלה: “כשנגלה המקום לתן תו‘ לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות וכו’ וכו‘ ולא היתה אומה באומות שלא הלך ודִבֵר ודפק על פתחה – – יכול שמעו וקבלו? – – אפי’ ז' מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהן עד שפרקום ונתנום לישראל” (ספרי דבר‘ שס"ג וע’ רמבן דבר‘ ל"ג, ב’). ובדבר זה נבדלת דעתו מדעת ר“י הלוי, כי רמבן סובר כי קדושת האדם הראשון נאצלה מתחלה על כל צאצאיו בשוה אלא שבסוף קלקלו כולם ולא עמד אלא עם ישראל לבדו באמנותו. ור”י הלוי סובר כי ניצוצות קדושת אדה"ר לא נצנצו אלא בלב יחדי סגולות הדורות והשאר לא הוכשרו לקבל את הקדושה עד שבאו אברהם ויצחק ויעקב והוכשרו כל בני יעקב וזרעם לקבלת התורה.  ↩

  70. כענין שאמר להלן “מפיו יקרא אלי וגו' ואני כותב על הספר בדיו” (פתיחת רמבן לתורה).  ↩

  71. שם  ↩

  72. חרוזיו בראש הפתיחה לתורה.  ↩

  73. פתיחתו לתורה. וזאת היא גם אמונת ר“י הלוי שהתורה ”נכלל בה כל דק ועמוק מהחכמות" (כוזרי ב', ס"ג).  ↩

  74. ע' ר“ה כ”א:  ↩

  75. פתיחתו לתורה.  ↩

  76. ע‘ ב"ר א’.  ↩

  77. פי‘ ברא’ א‘, א’.  ↩

  78. הקדמתו לס‘ מלחמות ה’.  ↩

  79. פי‘ שמות כ’, ב'.  ↩

  80. “וחס ושלום שיהי' הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב [רמבם] כאן ובפרקים רבים מספרו – – והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד ע”ז" הוא (פ‘ ברא’ מ"ו, א').  ↩

  81. “למה זה תשאל לשמי: אמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך” (ל"ב, ל').  ↩

  82. “לא יהי‘ לך א’ אחרים: – – מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים – שלא יאמין בא‘ מהם ולא וקבלהו אלא באלוה וכו’” (פ' שמות כ"ג).  ↩

  83. דוגמה לדעתו זו הוא מאמר “כמעשה רקיע מעשה הג”ע וכו' אבל כל אלה דברים כפולים והגלוי וחתום בהם אמת" (פ‘ ברא’ ג', כ"ב).  ↩

  84. “ודע כי כל גזרת עירין כאשר תצא מכח גזרת עירין אל פעל דמיון תהי‘ הגזרה מתקימת על כל פנים ולכן יעשו נביאים מעשה בנביאות כמאמר ירמ’ שצִוה לברוך וכו‘ וכו’” י"ב, ו').  ↩

  85. “ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו – – יקרא נסיון מצד המנוסה אבל המנַסה יתב' יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד” פי‘ ברא’ כ“בּ, א') ”אין שכר האדם באמונה שלו כשכרו בפעל ובמעשה" (שער הגמול: תורת האדם ד' ווארשא ע"ב).  ↩

  86. פ‘ בראש’, א‘, א’.  ↩

  87. “הכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם” (מ"ח, ז').  ↩

  88. פ' שמות י“ג, ט”ז.  ↩

  89. שם.  ↩

  90. שם.  ↩

  91. פ‘ דבר’ כ"ב, ו'.  ↩

  92. י"ד, ג'.  ↩

  93. שם. ומלת “עובי ואטימות” הן לפי דעתנו פתרון למלות תועבה וטומאה.  ↩

  94. פ‘ ויקר’ י“א, י”ג. ודומה לזה בגמ' “גוים דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו” (נדה ל"ד:).  ↩

  95. פ‘ ויקר’ ט“ו, י”א.  ↩

  96. שם.  ↩

  97. פ‘ דבר’ כ"ב, ו'.  ↩

  98. ע‘ ירמ’ ט', כ"א.  ↩

  99. ע' שם כ“ב, ט”ז.  ↩

  100. פ‘ דבר’ שם.  ↩

  101. שם.  ↩

  102. י“ד כ”א.  ↩

  103. כ“ג, י'. ודבריו אלה חוזרים אל המצוה הנראה כוללת ”ונשמרת מכל דבּר רע".  ↩

  104. פ‘ ויקר’ ד‘, ב’.  ↩

  105. פ‘ דבר’ כ“ו, י”ז.  ↩

  106. כ"ב ו'. ואת הדעה הנמרצה הזאת הוציא מדברי רבותינו המפורשים (ירושלמי נדר‘ ט’, א').  ↩

  107. פ‘ דבר’ שם.  ↩

  108. שם.  ↩

  109. שם. ומקור דעה זו: “וכי לאורה הוא צריך” (שבת כ"ב;)  ↩

  110. שם.  ↩

  111. כ“ג, כ”ג. “אבל אני מתיר לכם שתעשו מזבח לי לבדי” (פ‘ שמות כ’ כ"ב) ומקור דעה זו “לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם” (מנח' ק"י).  ↩

  112. פ‘ דבר’ כ“ב, ו'. והפסוקים איוב ל”ה, ז‘. ח’. והם מובאים ירש‘ נדר’ שם.  ↩

  113. פ‘ דב’ ז‘, י"ב. וע’ דבריו שכתב לרבני צרפת “שאי אפשר לכם להוכיח ולכוף כל ישראל להיות חסידים” (לקתר"מ אגרת רמבן ג‘ י’:).  ↩

  114. פ‘ דבר’ ו', י"ח.  ↩

  115. פ‘ ויקר’ י"ט, ב'.  ↩

  116. פ' שמות ט“ו, כ”ה.  ↩

  117. פ‘ דבר’ ו', י"ח.  ↩

  118. פ‘ דבר’ כ"ג, י'.  ↩

  119. שמות כ‘, ב’.  ↩

  120. פ‘ דבר’ כ“ג, ט”ז.  ↩

  121. את אברהם.  ↩

  122. פ‘ דבר’ כ"ג, ז'.  ↩

  123. “התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף” (פ‘ במד’ א', מ"ד).  ↩

  124. “התורה תצוה בדרך ארץ ומעשה הנסים עם יראיו בהסתר ואין חפץ לפניו לשנות את טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך אחרת” (פ‘ דבר’ כ‘, ח’).  ↩

  125. “שכר כל התורה וענשה בעה”ז והכל נסים והם נסתרים יחשב לרואים שהם מנהגו של עולם" (פ‘ שמות ו’, ג').  ↩

  126. “– – הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה” (פ‘ ברא’ מ“ו, ט”ו) וכל יסוד התורה נסים נסתרים (שם).  ↩

  127. "וברצונו ינהיגם ולא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל (י"ז, א') וממשלת כוכב ומזל קראו גם החוקרים גם המקובלים לסדר העולם הנוהג כמנהגו המסודר ובא מששת ימי בראשית כל זמן שאין דרך הטבע משתנה בו וגם סדר חיי האומות בכלל זה.  ↩

  128. פי‘ דבר’ ל“ב, כ”ו.  ↩

  129. הבטחות.  ↩

  130. פ‘ שמות ו’, ג'.  ↩

  131. אגרת רמבן קתר“מ ג‘, ד’–ה', ודומה שיטה זו לשיטת ר”י הלוי האומר “אבל יעודנו והדבקנו בענין האלהי, בנבואה ומה שהוא קרוב לה והתחבר הענין האלהי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים, וע”כ איננו אומר בתורה אם תעשו את המצוה הזאת אביאכם אחרי המות אל הגנות וההנאות אבל הוא [אומר] ואתם תהיו לי לעם ואנכי אהי' לכם לאלהים" (כוזרי א', ק"ט).  ↩

  132. “אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם והיא הראיה שיש אלהים בישראל וכו‘ ויש א’ שופטים בארץ” (פי' שמות ג, ג), “אשר הוצאתיך מא”מ: כי הוצאתם משם מורה על המציאות ועל החפץ – – וגם תורֶה על החדוש – – ותורה על היכולת והיכולת על היחוד" (כ‘, ב’).  ↩

  133. “בימי שמגר ובימי יפתח” (פי‘ ברא’ מ“ט, ט”ז) אחרי עבדן בן הלל וכו‘ ע“כ כתוב בשמשון” (שם) שלא הי’ שמשון בא על אויביו במלחמה.. רק הוא לבדו יצא עליהם“ (י"ז). ירמוז הנביא על מלחמת יפתח עם בני עמון כי בני גד ירשו שם כל ערי הגלעד וכו' ” (י"ט).  ↩

  134. “באלות האלה ירמוז לגלות ראשון” פ‘ ויקר’ כ“ו, ט”ז).  ↩

  135. שֶמִלא טיטוס מהם ספינות“ (שם) ”כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי" (שם) וע' לו בקיאות גדולה מאד בדברי ימי בית שני (פ‘ דבר’ כ“ח, מ”ב).  ↩

  136. פ‘ ברא’ ל"ב, ד'.  ↩

  137. “החשמונאים – – היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו תורת ומצות מישראל” (מ"ט, י').  ↩

  138. שלא יגזרו בני עֵשָו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך א‘ מהם גוזר בארצו על ממוננו ועל גופננו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים“ (ל"ב, ט) ” – – אבל בדורו של שמד וכו’ ויש דורות שעשו עמנו כזה ויותר מזה והכל סבלנו ועבר עלינו כמו שרמז ויבא יעקב שלם" (כ"ו).  ↩

  139. פ‘ ברא’ ל"ג, כ'.  ↩

  140. פ‘ ברא’ כ“ד; ג', וכן מצאנו שנקראה ”ארץ ה‘ " (יהושע ט‘, ג’) וע’ ח"א 88 הערות 2–5.  ↩

  141. “שהשכינה שורה בארץ ישראל” (פ‘ ברא’ ל"ג, כ').  ↩

  142. "– – העומד בירושלים שנתלבשה נפשו רוח הקודש ומלאכות נבואה (שער הגמול: תורת האדם ד' ווארשא פ"א:)  ↩

  143. פ‘ דבר’ כ“ח, מ”ב.  ↩

  144. פ‘ ויקר’ כ“ו, ט”ז.  ↩

  145. “– – לימות המשיח תהי‘ הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה (להם) הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל – – וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב מטבעו מעשה הראוי וכו’ ” דבר‘ ל’, ו' ע"ש).  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות