צר לנו מאד כי הציקנו רוחנו הפעם להעביר תחת שבט הבִקֹרת את דברי הסופר הגדול גרץ. הפעם חובה עלינו לבקר את דרך כלכלתו, שהוא מכלכל את דבר המחלוקת אשר פרצה בין חכמי פרובינצא ובין חכמי צפון צרפת על אודות ס' המורה וס' המדע בסוף האלף החמישי. גם הפעם ראינו כי אמִתת מאמר רבותינו “אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה” מִתְקַיֶמֶת בעצם תקפה גם בקרב חוקרים חכמים, אשר לפי דבריהם אין עיניהם בלתי אם אל האמת לבדה. לדאבון לבנו הננו רואים כי המעט מן הסופר החכם הזה, כי פני המאורעות יצאו מתחת ידו מְעֻוָתִים באשר הם, כי אם דבריו סותרים לדברי עצמו.

אלה הם דברי משפטו אשר הוציא על אודות ס' המורה: “על פני הדעות הנמצאות בו, לא נִכְרו פִתוחֵי חותם תורת ישראל, ואינן מסכימות בשום פנים עם כתבי הקֹדש, ואין צוֹרך לאמר שאינן מסכימות עם התלמוד”¹, ובפה מלא הודה על חכם אחד כי “הוא הכיר את שיטת המורה לאמִתה וכי עשויה היא לעקור את היהדות”² ועל היהודים יושבי ארצות הקדם, אשר נוחים לפפר זה ולדעותיו, כתב “כי דעתם לא היתה עוד מתוקנת כל צרכה לכלכל במלואו, את הנזק אשר ימצא את היהדות, מיד דעות ס' המורה, ולהכיר עד כמה הן סותרות לדעות חכמי התלמוד”³. לעומת זה העיד כי גם “אנשי התבונה, יודעי פילוסופיא, הכירו כי שיטת ס' המורה, אף כי באה להשלים בין התורה ובין הפלספה שנהגה אז, השפל השפילה את היהדות לפני החקירה הנכריה, ותשם את הגבירה, המושלה ברוח בני עמה, לשפחה. אמונות ומקראות אשר לא ימצאו חן בעיני הפלספה לא יחשבו בעיני השיטה הזאת למאומה, עד כי היה הדבר נכון בעיניה להעלים עין מן אמונת חדוש העולם, שהיא יסוד כל התורה לוא ראתה כי גדל כח הפלספה להכריע כנגדה. ועלה היפלא אם יצאו עוררים על שיטה כזאת”⁴ ומה רבו עוד הדברים אשר דבר חכם זה על שיטה זאת כי סותרת היא לתורה! אחרי אשר מסר חכם זה מודעות נמרצות כאלה מה היה לנו להוחיל? הלא דבר הַלָמַד מעליו הוא כי יהיה סופר דברי ימינו זה שופט צדק אשר לא ישא פנים למחבבי שיטה כזאת, אשר פיו ענה בה כי שמה היא את תורת האלהים לשפחה, לגבירה נכריה המושלת בה כרצונה, וכי לא ירשיע את אלה אשר מסרו נפשם להציל את הורתם מורתם מיד צרתה, וכי גם בהתגלע ריב הלא יחקור השופט מי היה הראשון אשר קרא לריב. וגם אם תצא תקלה יחקור היטב מיד מי יצאה התקלה. וגם אם יפלא ממנו דבר הריב, ושני בעלי הדין יהיו בעיניו כרשעים או שניהם כזכאים, יְחַזֵר אחרי עדים אשר יצאו להם שֵם בישרת לבם ובכבודם, וחקור גם יחקור את בעלי הדין מה היו מעשיהם ודרכיהם מאז, אם פועלי און היו, רודפי קדים ורועי רוח, או אנשי מוסר יראי אלהים אשר תורתו יקרה להם מחייהם. ככה הוחלנו. אולם את אשר לא פללנו ראינו! כי האיבה לחכמים השוקים על דברי רבותינו אשר החלה, בימי דוד פרידלנדר והירץ הומבורג, לא תמה עוד למות מקרב המחנה, כי עוד נוהגים בקרב סופרינו בגרמניא שמות כאלה, על גדולי התורה: “תלמודים מטומטמים”⁵ “יראים מטומטמים”⁶ “ההולכים בחֹשך”⁷ “אויבי האורה”⁸ אולם על מליצות נאות כאלה אין להרבות דברים. כי כל רואיהן יכירון כי לא פרי אהבה יתרה לרבותינו ולתלמידיהם הן והעלימו את אזנם משמוע אותן.

לעומת זה יש לנו לבחון את דברי החכם על עצם פרטי המאורע כי בדברים כאלה הוא מומחה לרבים, אשר במרבית חקירותיו כדאי הוא לסמוך עליו. אולם בעִנְיֲננו זה נערב את לבנו להחליט כי דבריו טעונים בִקור.

בדבר ר' שלמה מן ההר מעיר מונפליר Montpellier , אשר הוא ותלמידיו יצאו לראשונה לערער על סבר המורה, העידו שלשת גדולי הדור בספרד הלא הם רמב“ן רבי מאיר אבולעפיא ורבי יהודה אלפכר הרופא כי רב גדול ונכבד היה. וגם החכם גרץ כתב עליו לאמר “מעשה איש חיל, אמיץ לב, עשה רב אחד מבעלי שיטת האמונה התמימה, בקראו ריב בלי משא פנים על מחזיקי ספר המורה, שם האיש הזה שלמה בן אברהם איש ירא אלהים יְשַר לב וחכם בתלמוד”⁹. על ר”ש זה ועל שני תלמידיו, שאול בן דוד ור' יונה, אשר דבר זה אמת הוא כי ערערו בכל עוז על ס' המורה, כתב גרץ כי הם קראו חרם על ספר זה ועל מחזיקיו (גד"י 46 VII). לפי דעתנו אין רגלים לדבר זה. כי גם אויבי ר“ש לא ידעוהו. ובכל שפכם את כל חמתם עליו, לא הזכירו ולא העלו על שפתם שום זכר דבר חרם מצדו. הסופר האלמוני אשר מידו לנו כמעט כל המקוֹרות ע”ד מחלוקת זו כתב לאמר: קמו במונפליר אנשים בני בליעל רב אחד עם שני תלמידיו המו כדובים, והחטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו רבנו משה בן מימון זצ“ל (ק’ובץ ת’שובות ר’בנו מ’שה מיימון ג' א'.) “ושם אב הטומאה המעוֹרר מְדָנִים שלמה בן אברהם מונפיליר, לאחר זקנתו נזרקה בו מינות, והסית והדיח ותבשילו ברבים הקדיח וכו' ושני תלמידיו האחד יונה וכו' ודוד בן שאול נתחבר עמו וכו' ואלה הם השלשה הם קטני ארץ, שפרצו פרץ על פני פרץ ותחת שלש רגזה ארץ” (שם). בכל דברי בלע אלה, שבִזבז הכותב ביד רחבה, לא נמצא שום רמז וזכרון לשום חרם שהחרים ר”ש. – בחיי, רופא המלך בסרקוסטא, ראש מחזיקי התורה בספרד, כתב: “ועתה קמו שלשה חרשי משחית, והם מסיתים את העם ומדיחים, ויחזו למו משאות שָוְא ומדוחים, לכתוב מרורות ולדבר סרות, על הרב הנזכר (:רמבם) ולכל אשר לבו כבד וקל מוחו, וכהתה עינו ונס ליחו, יפַתום¹⁰ בפיהם ובלשונם יכזבו להם להוליכם בחשכה עד אשר החרימו­­¹⁰ כל הקורא ס' המדע ומורה הנבוכים” (ה:). ואנשי קהל ושק“ה האשימום כי הם הם “– – הדוברים על צדיק עתק מעם סגולה(?) – – עשו אלה השלשה דבר הנבלה, ושלחו ידם במשיח ה', ובמעשה ידיו שמו תָהלה” (שם) ואנשי קהל קלעא קנאו קנאה גדולה “על שלמה דוד ויונה, אחריתם מרה כלענה, אשר הלכו אחרי רוחם לחפא דברים אשר לא כן על ה' ועל משיחו, באמרם כי לא ה' שלחו: (ו.). ובכן בכל החטאים והעֲוֹנות והפשעים שחטאו ושֶעָוו ושפשעו המערערים על ס' המורה לדעת מחזיקיו אין למצוא אף נדנוד קל לשוּם חרם שהחרים ר”ש ותלמידיו. ואחרי נכיון כל המליצות הקלושות ופטומי מלין נראה לנו רק גרגיר אחד של אמת כי זאת היא כל חטאתם “כי הרחיבו פיהם, האריכו לשונם, על רבנו הנזכר [רמבם] ועל ספריו לסתור את דבריו” (ו.). והתלונה הזאת אשר הֵלין בחיי הרופא באף ובחימה ובקצף גדול, נפתרת ומתבארת לנו מפי ר' מאיר הלוי אבולעפיא, המספר גם הוא כי אמנם חטאו אנשים אלה חטא זה, כי “הרב המובהק ר' שלמה – – ושני תלמידיו – – היו פלטת אנשי אמונה, להחזיק מגן וצנה בדברי תוכחות ותשובות נצחות נגד מעקשי הישרה המגלים פנים בתורה” (ו:). ובכן “דברי תוכחות ותשובות נצחות” היו שם, ולא חרמות וקונמות. ולא בקשת וחרב החזיקו להכות שוק על יָרֵך את אנשי ריבם, כי אם במגן וצִנָה החזיקו להגן על תורתם העלובה בפי פלספה נכריה ומחזיקיה. ולא עוד כי אם מתוך מליצת החכם הנכבד הזה קרוב הוא לשמוע כי בעצם כבוד רמבם ז”ל, לא פגע ר“ש גם בריבו בְחָזקה בס' המורה וכי רק מחרחרי ריב “שמו עלילות דברים על הרב הנזכר ותלמידיו אשר היו עזר כנגדו, כי דִבר בה' ובמשה עבדו”. ובכן לא פִחתו ולא הותירו ר”ש ותלמידיו לעשות, רק את חובת כל רב ותלמיד, בראותו כי תורת אלהי אבותיו נעלבת בפי צרה נכריה, כי אחרי אשר נתברר להם בדורם ובמונפליר עירם, הדבר אשר נתברר גם לפרופיסור גרץ בדורו ובברסלוי עירו, כי “על פני הדעות של המורה לא נכרו פִתוחי חותם תורת ישראל” וכי דעות אלה “שמו את הגבירה לשפחה חרופה לגברת נכריה” “תקעו בשופר חכמה להזהיר את העם” בדברים נמרצים. ואם יש רגלים לדבר, כי נזהרו בכל דברי ריבותיהם לבלתי פגוע בכבוד רמבם, הנה ודאי גמור העולה מכל דברי המערערים ומתוך שתיקת המחזיקים כי החרם לא החרימו שלשת האנשים לשום אדם. וכל זמן שאין לנגד עינינו מקור מפורש ומבוקר כהלכתו לדבר החרם הנראה לנו בחזקת בדוי גמור, יש לנו להחזיקו שלא היה לא נברא. אף כי רשאי וזכאי הי' ר"ש להשתמש בחרם ככל אשר השתמשו בו אנשי ריבו הקטנים הרבה ממנו בתורה וביראת חטא.

ומי היו בעלי החרם?

בעלי החרם הראשונים ובעלי החרמות הרבים לא היו חובשי בית המדרש, כי אם המתפלספים כדבר הכתוב, הרשום והמפורש, ביד הסופר האלמוני הבקי מאד בהליכות המחלוקת, כי בנשימה אחת יספר מעשה ר“ש ותלמידיו ומעשה הפרובינצים כי המערערים “החטיאו את הרבים לעשות חונף ולדבר תועה על ה' ועל משיחו עד אשר קנאו חכמי בדרש ונרבונה ויתר קהלות פרובינצא לאלהיהם ונדו והחרימו שלשת החטאים האלה בנפשותם” (א.). ובכן היו מחזיקי המורה המחרימים הראשונים לא ר”ש ותלמידיו המערערים על ס' המורה.

הסופר האלמוני מוסיף להודיע לאמר “וכראותם – כראות ר”ש ותלמידיו – כי כלתה אליהם הרעה עם שכניהם שלחו אחד מהם עם כתביהם לצרפת, לחכמים הנמהרים אשר שם והסיתו אותם עד אשר שמעו לקולם ויענו אותם כרצונם ויפתום לשלוח לקהלות פרובינצא נדויים וחרמות" (שם). ובכן המעט מר' שלמה ותלמידיו כי לא הקדימו להחרים, כי אם לא היו מוסרים את דינם לחכמי צרפת, לולא “כלתה אליהם הרעה”. וחכמי צרפת גם הם לא היו מחרימים לולא הקדימו חכמי פרובינצא להחרים את חבריהם. ועוד הדבר מוטל בספק אם אמנם בקשו תלמידי ר“ש מחכמי צרפת חרם דוקא, או לא בקשו מהם בלתי אם להזדקק לדין להכריע בין שני הצדדים כי כן אנו קוראים באגרת ר' מאיר אבולעפוא על תלמידי ר”ש: “וכראותם כי חתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו, הגישו עצומותיהם ודיניהם לפני חכמי צרפת להכריע ביניהם” (ו:). ובכן הכרעה בין הצדדים בקשו ולא חרם. הן אמת כי הסופר האלמוני יספר כי פתוי היה שם. ור“מ הלוי יספר כי רק בקשת הכרעה היתה שם. ומי מפיס? אולם אם נְכַוֵן את דברי ר”מ אשר דבריו בנחת ובכבוד יבואו אל דברי האלמוני העונה עזות ולפעמים גם נבלה גסה¹¹ יִטֶה לבנו להאמין לדברי ר“מ. אולם גם אם נחזיק רק בדברי האלמוני, די לנו לראות ולהכיר כי המחרימים היו אנשי פרובינצא, ורבנו צרפת היו רק המחזירים את החרם אל חיקם. ור”ש עצמו ותלמידיו עצמם לא קראו חרם גם בראשונה גם אחרי כן.

ומה זר המראה, כי החרם שהוא כלי זינם של הרבנים, לא שמשו בו רבני צרפת כי אם פעם אחת ומאונס. ומחזיקי ס' המורה, אשר כל דרכיהם פילוסופיא, המהללת כל היום בסבלנותה ובארך רוחה, לא חשכו את פיהם לקרוא כל היום חרם חרם! "כל מדינה ומדינה וכל עיר ועיר ממשלת קטלוניא וממלכת ארגון לא התמהמהו לשלוח מצודים וחרמים לרגלי המורדים והפושעים“, התהלל האלמוני (א'.). גם רד”ק מספר כי “החרימו ונִדו כל קהלות פרובינצא וקטלוניא וארגון” (מכתב רד"ק א':). וכי תכלית נסיעתו לספרד היתה “לנדות ולהחרים את העומדים במרדם” (שם). ובחיי בן משה אלקוסטנטיני אשר רופא היה, ולא דַיָן ולא רב ולא אב בית דין, וכלי אומנתו הם הרטיה והאזמל, התיצב גם הוא בראש גבורי החרם, ואלה דבריו: “דברנו לכל הקהלות – – להקהיל ולעמוד על נפשם? – – ולהסכים לנדותם ולהחרימם ומקהל הגולה להבדילם – – כאשר עשינו אנחנו קהל סרקוסטא שהחרמנו ונדינו שלמה בר אברהם – – לאבד פריצי עַמֵנו” (ה:). ומה רבו ומה עזו דברי הגאות הגסה והשנאה הכבושה המבצבצת מכל מלה ומלה במכתבי האנשים האלה, על אחיהם התמימים אשר זאת היא חטאתם האחת אשר לא נדחו ללכת אחרי הנכר ולא אבו להמיר את תורת אלהי ישראל הנתונה להם ביד משה והמבוֹארת בידי רבותינו, בתורת חכמי יָוָן הנתונה ביד אריסטו והמבוארת ביד אבונצר הערבי. כל סגנון מכתביהם חרמיהם וגזרותיהם דומים עין בעין לסגנון הדומיניקני של האינקויזיטורים הקתולים. כמוהם התירו כמעט גם הם את דם אחיהם על דבר מחשבה שבלב על בלי האמינם כי כל דברי אריסטו אמת. סוף דבר, המתחכמים ההם היו המרבים חרמות לאין מספר ורבני צרפת לא הטילו בלתי אם חרם אחד על המחרימים הראשונים. ור"ש ותלמידיו לא הטילו חרם כלל וכלל.

כשם שבכל המקורות אשר שאב מהם גרץ לא נמצא שום רמז כי קרא ר"ש חרם על מחזיקי המורה כך אין רגלים כלל וכלל לדבריו כי רמבן בכל חפצו להשלים בין מחזיקי המורה הפרובינצים ובין הצרפתים המערערים עליו, בכל זאת נטה לבו אל הצרפתים יותר. מסקנה זאת הֶעלה החכם הזה ממליצת רמבן אשר תרגם אותה לאמר: “ווענן דיא פראנצֶאזישען לעהרער, אן דערען קוועלע וויר אונז לאַבאן, דאס זאָננענליכט אם העללען טאגע פערדונקעל דען מאָנד פערדעקקען זאָ דירפע מאן איהנען ניכט ווידער שפרעכען”¹². הבה נעתיק נא את גוף המאמר הזה ככתבו וכלשונו ונראה אם לא הביע בו רמבן את תכלית ההפך הגמור, מדברי התרגום האשכנזי הזה. אלה הם דברי רמבן אשר נחלקים פרקים פרקים למען נפתור אותם פרקים, פרקים.

א) "ואם רבני צרפת, אשר מימי תלמודם אנו שותים, דברו על השמש בחצי השמים לכסותו תחת כנפים וירח המזהיר צווּ לסתור ובעד כוכבים לחתום, ב) אין על הרב המגיש דינו לפניהם חטאת, ג) כי הוא על חברו חלק ד) ושכנגדו המפליג דעו יגיד עליו רעו, ה) “לא נתן הנביא לאלוה תפלה, ו) במלאכתו לא ישים תהלה” (קתר"מ ג‘, ה’) פתרון מאמר זה, הנמלץ בשפת יתר, זה הוא:

א) אף אם יגדל כח רבותינו הצרפתים אפילו עד כדי להעמיד שמש בחצי השמים, ב) בכל זאת אין חטא לבעלי דינם – הפרובינצים – הנדונים עמם, לפניכם חכמי ספרד, ג) כי יש רשות לכל איש לְהִשָפֵט עם חברו בעל דינו, יהי מי שהוא, אפילו גדול ממנו הרבה, ד) כי הוא הצד שכנגדו ולו הזכות להביע תרעומות¹³ ה) גם הנביא אשר דבר משפּטים אם הקב"ה בכבודו ובעצמו¹⁴ לא חטא מאומה בזה, ו) ומכל שכן שאין שום חשש עלבון לתלמידי חכמים בהִשָפֵט עמם קטנים מהם. ואם כן אין לחכמי ספרד, שמהם בקש רמבן להזדקק לדין זה, לצדד דוקא בזכות צד זה או צד זה. ובמליצה דומה ממש למליצה זו השתמש רמבן גם במכתבו לרבני צרפת עצמם, בהביעו להם כי אף כי גדולים הם מאד בתורה, עד שהוא מְשַּוֶה את נפשו כתלמיד קטן לגבם, בכל זאת לא יעלה על לבו לבטל את זכותו בשביל יתרון תורתם, ולבו ימלאהו לתבוע מהם להשיב לו על שאלתו אשר ישאל אותם: “ואם צדקתכם כשמש בחצי השמים, ומתוק האור וטוב לעינים, וטח עיני ולבי מהשכיל, קטן מהכיל, חכמתכם הגדולה, אשר רחבה ונסבה למעלה, [בכל זאת] אל נא רבותי כבהמות תחשבוני, כתבו לי מאיזה טעם דנתם” (קתר"מ ג‘, ח’.). אם נמרצו שני המאמרים בשני מכתביו שכתב רמבן, את האחד לחכמי ספרד ואת האחד לחכמי צרפת שבשניהם הטעים מאד את דברו, כי אין למשפט להכנע מפני כבוד החכמים, נמרצה עוד מהם המליצה אשר בחר לו, מליצת “השֶמש בחצי השמים” אשר השתמש בה בשני מכתביו. בת קול מפוצצת יוצאה ממנה, לבלתי הִכָנַע מפני הכשרון במקום החוק והמשפט. ומקורה היא במאמר רבותינו הנערץ מאד “שאפילו מעמיד לך חמה בחצי הרקיע אל תשמע לו” (סנהד' צ'.). ובכן המעט מרמבן כי לא עלה על לבו לשאת פנים לרבני צרפת, הגדולים, בעיניו מאד, בשביל יתרון תורתם, כי אם הֵעִיר את לב רבני ספרד לבלתי נטות לבם אחרי חכמי צרפת, מאהבתם את תורתם, בהזקקם לדין. ובכן הי' פני רמבן אל משפט האמת ואל השלום, בלי שום משא פנים אפילו לאדירי התורה, כראוי לרבן של ישראל הנקדש בתוך עמו באמת ובמשפט. והח' גרץ לא העמיק להתבונן ועל כן הוציא משפט מעוקל.

עוד יכתוב הח' גרץ “על הנֹהַם אשר נִחמו מרבית רבני צרפת, וימשכו את ידם מן המחלוקת הקפיד רמבן מאד”: “איבער דיא זיננעסאֶנדערונג דער פראנצאֶזישען ראבבינער וואר נחמני זעהר אונגעהאלטען” (גד"י 61 VII). דומה הדבר כי לא קרא חכם זה את אגרת רמבן זאת כלל וכלל. הלא כל עצמה של אגרת זאת, הארוכה והרחבה המלאה חיים, דעת נפש ועז, לא בא כי אם לעשות שלום בין מעריצי דעות רמבם ובין המערערים עליהן. ואם כן איככה יוכל רמבן להקפיד כנגד חכמים, אשר נענו לו בטרם עוד יקרא אליהם, במשכם את ידם מן המחלוקת לפני החִילוֹ עוד לכתוב את אגרת על דבר השלום? הנשמעה עוד תהפוכה כזאת! אך באמת לא על רחקם מן הריב הקפיד, כי אם על רפיונם במעשיהם זה, על בלי עשותם דבר, כי אם חצי דבר, על פָסְחָם על שני השעִפים “שומעין דבר של זה היום, ולכשיבא חברו למחר שומעין דברו!” אם חקרו ומצאו כי נכון הדבר למשוך את ידם מחבריהם רבני צרפת אשר קראו חרם, הלא היה להם להשתדל בכל כֹחם להתיר את החרם, אז היה מעשיהם עושה פרי. ועכשיו אם לא עשו כן, אם התחילו ולא גמרו, אין משיכת ידם חשובה כלול, כי אינה אלא סמן רפיון. ובכן לא לשוב אל המחלוקת רמבן מזרזם, כי אם לעמוד הָכֵן על עמדם בלי שום משא פנים, מבלי נטות הנה והנה, ולבטל את החרם, כאשר המריץ את דברו אליהם: "לכן רבותי שימו דעתכם וכו' וכו' החרם יֻתַּר והחרם לכל רוח יִזָרֶה וכו' (קתר"מ ג‘, י’.).

על הפשרה אשר אמר רמבן לפַשֵר בין מעריצי המורה ובין המערערים יכתוב הסופר גרץ לאמר: “החרם על החלק הפילוסופי של ס' יד החזקה יוּתַר, לעומת זה יוסיפו עוד להמריץ את החרם על למוד ספר המורה ועל האגדה ומדרש האגדה שבתלמוד”: “דער באַנן געגען דען פילאָזאָפישען טהייל פאָן מיימוניס רעליגיאנסקאדעקס זאָלל אויפגעהאָבען ווערדען. דאגעגען, דער [באַנן] געגען דער בעשאֶפטיגונג מיט דעם פיהרער [:מורה] אונד געגען דיא פעראֶכטער דער אגדה אונד דער תלמודישען שריפטאויסלעגונג פערשאֶרפט ווערדען” (62 IIV).

הבה נקראה נא אף אנחנו את דברי רמבן על דבר חרם (?) ספר המורה אשר הציע הוא!

אלה הם דבריו “ואל עוסקי ס' מורה הנבוכים כתות כתות, תשימו יד מוראכם על פיכם, מִצְוַת הרב הגדול המחברו הוא לאמר: לא תפרשוהו ולא תפרסמוהו. וכך אמר בתחלת ספרו: אני משביע באל ה' לכל הקורא בזה הספר לכל יבאר ממנו אפילו אות אחת ולא יבאר לזולתו, אלא מה שהוא מבואר ומפורש בדברי מי שהקדימוני מחכמי תורתנו וכו'. זה תופס דברי הרב ז”ל ואם אתם רבותינו [שבצרפת] תסכימו עם חכמי פרובינצא, וגם אנחנו [הספרדים] נצא בעקבותיכם, [לא] תחזקו בדבר הזה בחרם וְאָלָה, ברעם וברעש, ובקול המולה גדולה ולהב אש אוכֵלָה. הלא דַי בזה תקנה וגדר, במרעה השלום תנהלו הצאן ובנאות האהבה תרביצו העדר. ועוד ראוי לכם להזהיר בנחת את הכל להניח [בס' המורה] מכל וכל – – השומע ישמע והֶחָדֵל יחדל, שאי אפשר לכם להוכיח לכוף כל ישראל להיות חסידים" (קתר"מ ג' י').

נְבָאֲרָה נא את הדבר אַחַד אחד: (א) גם את עצת רמבן הנוֹחָה מאד מאד, לא יעץ אלא על העוסקים בס' המורה “כתות כתות” ולא על היחיד הקורא לעצמו. ב) וגם על כתות לומדי המורה לא היה הוא מציע את עצתו לולא היתה עצה זו רצון רמבם ממש שרק על מנת כך כתב ס' המורה ולא על מנת שילמדוהו כתות כתות. ג) וגם אחרי כל זה איננו מטיל את הצעתו על שום בריה לקבל אותה עד אם יסכימו אליה גם חכמי פרובינצא מעריצי ס' המורה בוחמי ספרד הנוטים אליו. ד) וכל עצמה של הצעתו זאת היא לבלתי הרבות כקולי קולות לבלתי קרוא שום חרם ולבלתי גזור שום גזרת אִסור כי אם להביע את רצון ראשי האומה רק בתורת תקנה וגדר בלבד לבלתי עסוק בלמוד זה כתות כתות. ה) והעובר על תקנה זאת לא יהיה בכלל פורצי גדר כי בפירוש הוּתנה “השומע ישמע והחדל יחדל”. ו). מטעם הפשוט שאי אפשר לכוף את הצבור ורק זאת אפשר לבקש עצה ולהשיא עצה ולא יותר. ועתה היש עצה נוחה ונעימה, אהובה וחביבה מזו. ועל עצה מלאה צדק כזאת יאמר “חֵרֶם נמרץ” “פערשֶארפטער באנן”!¹⁵

כעד ראיה העיד החכם גרץ כי, התחבר ר' שלמה וכל בעלי ברית התלמוד, וכל המאמינים בפשוטי המקראות עם הדומיניקנים לשרוף את ספרי רמבם, וכעד שמיעה, יספר את כל הדברים אשר לחש ר“ש ור' יונה תלמידו באזני הגלחים אות באות וכיודע מחשבות בוחן כליות ולב הודיע גרץ נסתרות כי זמם ר' שלמה מאז לעוז במעוז זרוע הנוצרים, לדכא את רוח חרות הדעת בישראל¹⁶. ואנחנו אחרת שמענו מפי המקוֹרות המובהקים, אשר לא מיד הצרפתים באו אלינו כי אם מיד מעריצי המורה. רבי אברהם בן רמבם, אחרי אשר “באה אליו מעכו מגלת ספר” אשר “הגידה לו מעשה שהי' איך הי', וגם שרפת הספרים היאך נשרפו” מספר כי “מורה הנבוכים וספר המדע שרפו ואתם החלק האחד מאנשי קהל מדינת מונט פשליר בכח הנוצרים העוזרים אותם” (קתר“מ ג', י”ז). ולוא נעשתה הנבלה הזאת ביד נשואי פנים כר”ש ותלמידיו, כי עתה לא העלים ר“א את הדבר המפליא והמבהיל הזה. ומליצת “אנשי קהל מדינת” לא תביע יחידי סגולה, כי אם המון בני אדם סתם, שרובם הם הדיוטות. ור' שמואל בר אברהם המקנא קנאה גדולה ויתרה לכבוד ספרי רמב”ם, גם הוא אינו תולה את הסרחון בשום איש מאנשי השם, כי אם בהדיוטות גמורים בְסַפְרוֹ “ויתלקטו כל איש סורר ומורה, וימסרו ס' המדע והמורה ביד הכמרים וגדולי הגלחים והצעירים” (אוצר נחמד ח"ב 170). הן אמנם כי רד“ק תולה את הקלקלה בר”ש עצמו. אך מי לא יראה כי מתוך כעסו, על ר“י אלפכר שקרא את ר”ש “צדיק תמים”, הכריע הוא את הכף כנגד זה ויקרא הוא אותו “רשע וסכל” ויעש אותו אחראי לתעלולי אחרים. והנה על רד“ק אם הפליג בדבריו בשעת כעסו אין להתפלא כי אין אדם נתפס בשעת צערו. אך אלו היה ממש בדבריו, מדוע שמטו ר' אברהם בן רמבם ור' שמואל בר אברהם את הקולר מצַוְארי ר”ש ותלמידיו ויתלוהו בצוארי אחרים, אלא על כרחנו אנו אומרים כי נקיים היו ר“ש ותלמידיו מעון זה. ולא נקיים בלבד, כי אם קרוב לוַדַאי הוא, כי חרה להם דבר השרפה עד מָוֶת. כי רבנו יונה התעצב על דבר השרפה הזאת עד כי כל שארית ימיו היה מהרהר בתשובה מיראתו כי קנאתו היתרה גרמה גם היא גרם רחוק לשרפה זאת. הן אמנם כי ר' הלל החסר, אשר ספר מעשה זה כששים שנה אחרי כן תולה את הרהור תשובתו של רבנו יונה, לא בשרפת המורה כ”א בשרפת התלמוד, באמרו כי לא עברו בין האחת ובין השנית, בלתי אם ארבעים יום וכי לא על שרפת המורה באשר היא הצטער כי אם על אשר גרמה לשרפת התלמוד. אבל דבר זה מתבטל מאליו. כי החכם גרץ בכבודו ובעצמו הוכיח כי לא ארבעים יום כי אם אחת עשרה שנה עברו בין שרפת זה לשרפת זה ולא שרפת המורה גרמה לתלמוד שישרף, כי אם רשעת דונין המומר גרמה לזה (ע' גרץ גד"י 112 VII). ואם כן איך יחזור רבנו יונה בּתשובה, על חטא שלא גרם לו שום גרם בעולם. אמור מעתה כי על שרפת המורה הצטער מאד שקנאתו הטהורה והישרה גרמה לזלזל אותו בעיני מְרֵעִים עד שהם ערבו את לבם לעשות מה שעשו.

וגם דברי הכבוד והמורא אשר דברו על ר"ש גדולי רבותינו בדור הסמוך הלא המה, אנשי השם אילי הצדק, הרב המאירי¹⁷ ורבנו שלמה בן אדרת¹⁸ אותות ומופתים הם כי נקי וצדיק היה הרב הנכבד, רחוק מעלילות כאלה.

אך לוא גם נמצא מקור אחד נאמן או חשוד, שאין בידנו להכחישו כי אמנם נכשל ח“ו ר”ש במכשול העון הזה כי עתה היתה חובת ההִסתוריוֹן לבלתי הכחד תחת לשונו את הדבר המר הזה. אולם עִם זאת היתה גם חובתו לבלתי הַשְכֵחַ מלב קוראיו כי לא שרירות לבו ולא הַוַת נפשו של ר"ש, כי אם קנאתו לטהרת תורת ה', העבירתו על דעתו ולבלתי תת אותו ואת תלמידו רבנו ויונה החסיד הטהור בכל מיני טהרה, ללעג ולקלס לחרפה ובוז.

אולם משבא החכם גרץ לכלל כעס על התלמודים המטומטמים – “שטאָק־טאלמודיסטען” – בא לכלל טעות עד שהוא יוצא משגיאה זו ונתקל בשגיאה אחרת בכל פרט ופרט בענין שלפנינו. מאהבתו הגדולה לקהל המתפלספים, נוטל הוא את העטרה מראש החכמים המובהקים ונותנה בראש הגדודים הקלים האלה. “בכלל הדבר”, יאמר גרץ “נעלו המימונים על אנשי מחלֻקתם בקנין המדעים ובכשרון הלשון הרבה מאד”¹⁹. פה חכם יאמר דבר זה! – והלא בר בי רב דחד יומא יכיר כי הפוך הדבר מן הקצה אל הקצה. אגרות רמבן ר“מ אבולעפיא ור”י אלפכר, אוהבי ר"ש ותלמידיו, מלאות חכמה רבה ורחבה, בינה שנונה ובקֹרֶת חריפה עד מאד וסגנונם הנאוה עד להפליא מופת הוא למעשה סופרים. ומה אנחנו רואים באגרות בחיי ושלמה אלקוסטנטיני הרופאים וראשי ארבע קהלות ארגון? משלי אפר, פטומי מלין ומליצות שדופות קדים מעין אלה שהיו שגורות בפי פרחי המשכילים בימי המאספים באשכנז ובימי חברת דורשי השכלה בברדיטשף.

בסוף דבריו בא החכם גרץ לכלל זה “כי טעות גדולה טעה רמבן בחשבו כי אפשר לשום מעצור לחקירה הפילוסופית החפשית²⁰”. ואנחנו אומרים כי טעות גדולה טעה חכם זה, במחילת כבודו. ורמבן לא טעה טעות זו כלום. ונהפוך הוא כי הרב הזה הוא היה המחליט “שאי אפשר לכוף כל ישראל להיות חסידים”. הוא הוא היה האומר כי אין ביד חכמי ישראל אלא להציע אבל לא להפגיע “השומע ישמע והחדל יחדל”²¹, היש טובת עין יפה ונוחה מזאת!

ומי היו בעלי המעצור, בעלי הכפיה, אשר זממו באמת לדכא את הרוח ולשעבד את הדעות והמחשבות אל הדמיונות הפורחים העולים על רוחם? הלא הם המתחכמים, הם הם היו אנשי החמה והקנאה²² הם הם האנשים אשר קראו לכל איש מתחזק לשמור את תורת אלהיו העתיקה לבלתי התגנב בה סיגי נכר “מסיתי העם ומדיחים – – חוטאים ומחטיאים – – בני מרי ההולכים בקרי – – החטאים בנפשותם”²³. ויעזו לחשוב את כל אלה, אשר לא אבו לעזוב את דרך אבותיהם וללכת אחרי חכמתם הקפויה והקלושה, אשר זה מקרוב באה אל מחנה ישראל, מורדים “עומדים במרדם”²⁴, הנשמע עוד שחוק כזה כי יערב איש לקרוא לרעהו, הנוטה ממנו בדעותיו, מורד! ויהי המעט מן הבזיון אשר בזו המתנשאים ההם בכל מיני דברי בוז, עזות ונבלה, לזקני חכמי התורה על אשר לא אבו להמיר את תורת משה בתורת אריסטוטלס²⁵ – בהיות הזקנים ההם המאמינים אמונה שלמה בעקר התשיעי לי"ג עקרי רמבם כפשוטו – ויתגודדו על האנשים הצדיקים, אשר לא אבו לבחור בתורה חדשה לבושת מלבוש נכרי, לעשות בהם כמעט כלה. ובקול כקול האינקויזיטורים הקתולים, ובטעמם וסגנונם, קראו אחריהם מלא “החלצו מאתכם אנשים לנקום נקמתו, ולהלביש כל אחד מהם קללה כמדו כי לא האמינו בה' ובמשה עבדו”²⁶ ובכן נחשבו רבותינו התמימים והטהורים שמרביתם היו מבעלי התוספות, אדירי התורה והיראה שזאת היא חטאתם האחת שלא היו מודים בשיטת ס' המורה, ככופרים בתורה הנתונה מסיני, ויגזרו עליהם כמעט גזרת כליה, בחזקם איש ידי אחיו באמרי נעם כאלה: “לבשו בגדי רגזות, ועטו מעיל קנאות²⁷, עשו כמונו לאבד פריצי עמנו”²⁸. – ועתה שפטו נא, קוראי ספרי זכרונותינו, מי היו בדור ההוא השמים מעצור לדעות ומחשבות, האם רמבן וחבריו, או הרופאים העשירים בחיי ושלמה קוסטנטיני ואלופי הקהל של קהלות ארגון המחליקים לשון אל אלה שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב?²⁹

א.

(קובץ תשובות הרמבם סי' מ"ט).

מודיע אני משה אליך השר הרב הכהן יהונתן. כי בעת שהגיעו אלי כתבך ושאלותיך שמחתי בהם שמחה גדולה. ואמרתי לנפשי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל. וידעתי שהגיעו דברי למי שידע עניניהם. ויבין מצפוניהם. וישא ויתן בהם כראוי. ואמרתי לנפשי הרי זה למשיב נפש ולכלכל את שבתך, וכל אשר שאלת יפה שאלת. וכל אשר הקשית יפה הקשית, אל תירא כי אתך אני. וכבר השבתי היום תשובה על כל שאלה ושאלה משאלות הרב. וזה שנתאחרו התשובות כמה שנים אם לא מדאגה מדבר החולי ומרוב המהומות, כמו שנה עמדתי בחליי ועכשו שנתרפאתי הרי אני כחולה שאין בו סכנה. ואני רוב היום מסב על המטה ועול החולים על צוארי בדברי הרפואות שרפו את כחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה, ומה אני יוכל לעשות אחר אשר יצא טבעי מרוב הארצות. ועוד שאיני היום כמו בימי הבחרות אלא כחי כשל ולבי קץ ורוחי קצרה ולשוני כבדה וידי רעדה אפילו לכתב אגרת קטנה אעצל. ומפני זה אל יקשה בעיניכם על שצויתי לכתב התשובות ומקצת הכתבים ולא כתבתי הכל בכתב ידי לפי שאין לי פנאי לזה מפני כשלון כחי וקוצר רוחי מפני אלו המצערים לי תמיד. ומודיע אני משה להדרת הרב רבי יהונתן הכהן וכל החכמים והחברים הקוראים את כתבי שאעפ“י שבטרם נוצרתי בבטן התורה ידעתני ובטרם אצא מרחם הקדישתני, ולהפיץ מעינותיה חוצה נתנתני. והיא אילת אהבי ואשת נעורי אשר באהבתה שגיתי מבחורי. ואף גם זו נשים נכריות נעשו לה צרות: מואביות עמוניות צדוניות אדומיות חתיות. והאל יודע כי לא נלקחו מתחלה אלא להיותן לה לרקחות ולטבחות ולאופות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא עד מאד. מכל מקום נתמעטה עונתה שהרי נחלק לבי לכמה חלקים בכל מיני חכמה. וכמה טרחתי יומם ולילה כמו עשר שנים רצופות בקבוץ חבור זה ואנשים גדולים ככם הם ידעו מה שעשיתי שהרי קרבתי דברים מרוחקים מפוזרים ומפורדים בין הגבעות וההרים. וקראתי אותם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ושגיאות מי יבין והשכחה מצויה וכ”ש בזקנים. ומפני כל אלו הסבות ראוי לחפש בדברי ולבדוק אחרי ואל יאמר הקורא בחבורי כי מה האדם שיבא אחרי המלך, אלא הרי הרשיתיו: ויאמר המלך יבא! וטובה עשיתם עמדי אתם החכמים, וכל מי שימצא דבר ויודיעני טובה יחשב עד אשר לא ישאר שם ח"ו מכשול, שלא נתכוונתי בחבור זה אלא לפנות הדרכים ולהסיר המכשולות מלפני התלמידים שלא תחלש דעתם מרוב המשא ומתן ויצא טעות בפסק ההלכה. והמקום ברוך הוא יעזר אותנו ואתכם על תלמוד תורתו וידיעת יחודו ולא נכשל, ויקוים בימינו ובימיכם: ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה.

ב.

(קובץ תשובות הרמבם סי' ק"מ)

כבר הודעתי להדרת כבוד גדולת קדושת מרנא ורבנ' פנחס ש“צ הדיין הגדול המעוז המגדול החכם המופלא בר' משולם הרב זצ”ל. שלא נתאחרתי להשיב על כתביך הראשונים והאחרונים אלא מפני חליי לא מפני דברים ששמעתי, שאיני ממקבלי לשון הרע ואני יודע שכל דבר שיעתיק מאיש לאיש ישתנה ויתוסף בו כמה תוספות ויותר מזה למי שירצה הרגיל¹. ות“ל אפילו שמעתי באזני וידעתי בודאי שאדם פלוני התכבד בקלוני או בעט בדברי אפילו חרף איני מרגיש ולא מקפיד על זה אלא אמחול ואסלח. ואשר השבעתני בכתב זה האחרון שלא אשליכך מלפני וכל אותו הענין, חלילה לי אם אעקור אשר נטעתי ואם אתוץ אשר בניתי, אל יעלה על לבך לעולם לא אתה ולא תלמיד ק”ו לחכם שיגיע אליך ממני רעה או שום צער אפילו להקניט בדברים. וזה שאמר לך הדיין החסיד ש"צ² שכעסתי הרבה על כתבך הראשון אמת אמר. בא אלי כתב מלא סיג' ואני חולה נוטה למות, איך לא אכעס. כתוב בנוסח זה ככה: קמו כל העם מקצה אל קצה זקניהם וקטניהם ובאו אלי לאמור אין אנו יכולין לשאת עוד דבריכם שהרי אתם מתירים מה שתרצו ותאסרו מה שתחפצו, הרי היה מסורת מאבותנו הראשונים אשר לפנינו שאין לבר ישראל להתפלל אם הוא על קרי עד שירחץ במרחץ או בים ויטהר וינקה את עצמו ועכשיו התרתם להתפלל ולהתכנס בבית הכנסת ולקרות בתורה בלא רחיצה ובלא טהרה, אם כן הוא הדת של ישראל נלך ונודיע לפלילים וכו' זה נוסח דבריך אות באות.

ועתה ראה גם ראה אם דבריך הם, המכעיסין אפילו להלל הזקן או אינן. אמרת שקמו כל העם זקנים וקטנים, ודבר ידוע וברור שלא היו כלם אלא קצת מעמי הארץ השוטים. ועוד שטענת דבריהם ומלאת אותם ועשית אותם כאלו הם דברי חכמים גדולי בעלי מסורת וקבלה מאבותיהם. ועוד שבא מכלל הדברים שהסדרת ותקנת שאסור לקרות בתורה ולהכנס לבית הכנסת אלא אחר רחיצה מקרי. ועוד כתבת באותו הכתב שבקשו ממך לדרוש בדבר זה ולהודיע להם חומר הדברים ודרשת. גם זה הכעיסני וכי נעשו בדבר זה קלין וחמורים, ומה הן חומר הדברים. והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד אבל בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינציא, אנשי עריכם מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבאו חכמים גדולים ורבנים מעריכם לספרד וכשיראו אותנו רוחצים מקרי שוחקים עלינו ואומרים למדתם מנקיות הישמעאלים. ומן הדין היה כששמעת דברי אותן העניים שקמו שתגער בהם ותורה כהלכה ולא תחפה ותודיע להן שדת משה רבינו שאין דברי תורה מקבלין טומאה ושבעל קרי מותר להכנס בבית הכנסת ולקרות בספר תורה אבל להתפלל הדבר תלוי במנהג; כל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ. וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ. ואתם לא תשנו מנהג אבותיכם ואסור לכם לזוז מן המנהג, כך היה לומר ולהורות. אבל אהבה מקלקלת השורה והשנאה מקלקלת השורה. מפני השנאה שהיתה בינך ובין רבי דניאל כעסת ושמחת לרגשת אלו הקמים עליו ונתעלמה ממך דרך משפט.

וזה העני שאמר עלי שאיני רוחץ מקרי, שקר הוא. מעידין עלי שמים וארץ שמעולם לא עשיתי זאת אלא מחולי, ואיך אשנה מנהגי ומנהג אבותי בלא עלה בלא שום איסור. ומנין ידע הוא בפתיותו אם נראיתי לרחוץ אם לא? ודבריו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ואין להאריך בדברי זה הקל בודאי, אבל הודעתיך מפני מה כעסתי. ועוד כתבת באותו הכתב נוסח זה ככה: ודברי חבוריך מאירים לעולם אך למי שעסק בתלמוד ויודע שם החכמים אשר עסקו ונשאו ונתנו בתלמוד ובגמרא ולא להתעסק בהם לבדם וישתכח שם התנאים והאמוראים מן העולם. וכל שכן שלומדים ואינן יודעין מה לומדין וטועים באמרי החבור ואינן יורדין לסוף דעתך ומאי זה מקום המעיין נובע ועליהם אמר התנא: חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. אלו הן דבריך אות באות. ועוד כתוב נוסח זה ראוי להדרתך להורות לעולם שלא יניחו הגמרא מלהתעסק בה וכו'. ועל כל זה הענין ראוי להוכיחך שכבר הבנתי דברים שבלבך אף על פי שלא פירשת אותם אלא ברמיזה. דע תחלה שאני חס ושלום לא אמרתי לא תתעסקו לא בגמרא ולא בהלכות הרב רבי יצחק או זולתו.

היודע עד שיש לי כמו שנה וחצי שלא למדו אצלי חבורי אלא באו שלשה אנשים למדו מקצת ספרים ורוב התלמידים רצו ללמוד ההלכות של הרב ולמדתי אותם כמה פעמים כל ההלכות וגם שנים שאלו ללמוד הגמרא ולמדתי אותם מסכתות אשר שאלו. וכי אני צויתי או עלתה על לבי שאשרוף כל הספרים שנעשו לפני מפני חבורי? והלא בפירוש אמרתי בתחלת חבורי שלא חברתי אותו אלא מפני קוצר הרוח למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד ולא יבין ממנו דרך האסור והמותר והארכתי בדבר זה הרבה. וזה שאמרת על שמות החכמים, כבר הזכרתי שמות רובי החכמים תנאין ואמוראין בתחלת החבור. האם כן הוא שכל מי שפסק הלכות ועשה סולת נקיה גרם לשם שמים להתחלל כמו שעלה על לבך. כבר קדמוני גאונים וגדולים שחברו חבורים ופסקו הלכות בלשון עברי ובלשון ערב בענינים ידועים, אבל לפסוק הלכות בכל התלמוד ובכל דיני תורה לא קדמני אדם אחר רבינו הקדוש וסיעתו הקדושים, וכי מפני שזה כולל גורם לשם שמים להתחלל, הרי זה תימה גדול. ואם מפני הלומדים שאמרת שאינם יודעים, אין ביד כל מי שחבר חבור שיהיה הולך עמו ולא יניח לקרות אלא פלוני ופלוני.

ודע שכבר אמרתי בתחלת חבורי שהענין שתפשתי בו שיהיה דרך המשנה ובלשון המשנה. אבל אתם לא שמתם לבבכם לדברי ולא ידעתם ההפרש שיש בין דרך המשנה ודרך התלמוד. ומפני שאין ענין זה ידוע אצלכם כתבת לי בכתב שם נוסח זה ככה: וגם כשאני מעיין בחבור של רבינו מוציא אני בהם פעמים רבות דברים הנסתרים מעיני מפני שהם בלא ראיות ואין דעתי צלולה להבינם. אלו נוסח הדברים. ועתה אפרש:

דע אלופי ומיודעי שכל מי שכתב ספר בין בדברי תורה בין בדברי שאר החכמות בין מן הגוים הקדמונים בעלי החכמות בין מן הרופאים, אחד משני דרכים הוא אוחז: או דרך חבור או דרך פירוש. ודרך החבור להזכיר הדברים הנכונים בלבד בלא קושיא ובלא פירוק ובלא שום ראיה בעולם כמו שעשה רבינו הקדוש בחבור המשנה. ודרך הפירוש להזכיר הדברים הנכונים ודברים אחרים סותרין אותן והקושיות על כל דבר והפירוק והראיה שזה הדבר אמת וזה שקר או שזה ראוי וזה אינו ראוי. וזהו דרך התלמוד שהתלמוד פירוש המשנה ואני לא עשיתי פירוש אלא חבור דרך המשנה. ושמא יאמר מי שלא יבין: והלא במשנה כתוב שמות החכמים וידמה שזו היא הראיה פלוני אומר כך ופלוני אומר כך. אין זו ראיה. הראיה היא להודיע מפני מה אומר פלוני כך ומפני מה אומר פלוני כך, זו היא הראיה:

ודע שאם אני גרמתי לאבד שם החכמים מפני שאמרתי דברים הנכונים שהם על פי המשפט סתם בלא שם אומרם, דרך רבינו הקדוש תפשתי. גם הוא עשה זה מלפני שכל סתם שאמר בלא שם אדם כלם דברי חכמים אחרים הם ואותן החכמים האחרים לא מדעתן אמרו אלא מפי אחרים ואחרים מאחרים עד משה רבינו. וכשם שלא הקפידו התנאים והאמוראים על שמות כל החכמים שמימות משה עד ימיהם שאין לדבר סוף כך לא נקפיד אנו על שמותם אם הוזכרו או לא הוזכרו ומה תועלת יש בזה, והלא אמרו בפירוש בכמה מקומות ראה רבי דבריו של רבי פלוני בכך וסתם לן כותיה ודבריו של רבי פלוני בכך וסתם לן כותיה. הנה בפירוש שהדברים שראה אותן רבי שהן הלכה פסוקה אצלו ושכך ראוי לעשות אמרן סתם בלא שם אדם. ובכמה מקומות אמרנין האי סתמא יחידאי היא ולא הזכיר רבינו שם אחד מהם. ודברים שלא היו הלכה פסוקה אצל רבי אלא יש בהם מחלוקת ולא היתה דעתו נוטה לאחד משני הדברים אמר שני הדברים בשם אומרן רבי פלוני אומר כך ורבי פלוני אומר כך והזכיר שמות החכמים ששמע מהן או שהן קרובים לזמנו לא שם רביהן ורבי רביהן מפני שיש באות הזמן רבים עושים כדברי זה ורבים עושים כדברי האחר החולק עליו. וכבר אמרו לנו רז“ל מפני מה הזכיר שמות שהזכיר במקצת הלכות בהדיא: למה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן ללמד לדורות הבאים. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב”ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו‘. ולמה מזכירים דברי היחיד בין המרובים לבטלן שאם יאמר אדם כך אני מקובל וכו’. הנה בפירוש שאין ראוי להזכיר אלא ההלכה הפסוקה בלבד. ובאותו הזמן שהיו עושים אלו כך ואלו כך והיו המקבלים והשומעין אחד קבל כדברי זה ואחד קבל כדברי זה, מפני זה הוצרך להזכיר. וכיון שחברתי אני דרך המשנה וכבר פסק התלמוד כל הלכה והלכה בפרט או בכלל מן הכללות שפוסקים מהן ההלכות ואין שם שני מעשים למה אני מזכיר שם האיש שאין הלכה כמותו ושאין אותו הדין דברי זה היחיד הנזכר בתלמוד כמו אביי או רבא אלא מרובין מפני מרובין. ומפני זה בחרתי שלא ליתן מקום למינים לרדות שהרי הן אומרים על דברי יחידים אתם סומכים. ואינו כן אלא אלפים ורבבות אלפים מפי אלפים ורבבות. ולפי ענין זה אמרתי בתחלת החבור פלוני ובית דינו קבלו מפלוני ובית דינו כדי להודיע שהקבלה רבים מרבים לא יחיד מיחיד. ולזה היתה מרוצתי ומגמתי שכל הלכה והלכה תמצא סתם כלומר שהיא דברי היחיד לא שתאמר בשם פלוני עד שיבא ממנה חרבת המינים האלו שבעטו בכל התורה שבעל פה לפי שראו אותה בשם פלוני ופלוני ודמו שלא נאמר דבר זה לעולם, אלא אותו פלוני מדעתו:

וזה שאמרת שתמצא בחבור דברים הנסתרים מפני שהם בלא ראיה ואין דעתך צלולה. לא היה לך לומר כן אלא אלו היה בחבור דברים שהוצאתי אותן מפלפולי ומדעתי וכתבתי אותם סתם ולא הבאתי עליהם ראיה. וזה לא עשיתי אותו מעולם. גלה אותן חכמתך ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או בירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא, על אלו סמכתי ומהן חברתי. ודבר שהוא מתשובת הגאונים אומר בפירוש: הורו הגאונים, או תקנת אחרונים היא וכו' וכיוצא בזה. ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: יראה לי שהדבר כך וכך. או: אני אומר, מכאן אתה למד שהדבר כך וכך וזו היא הראיה שמאחר שהודעתי בתחלת החבור שכלו מתלמוד בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא. אבל [היה] לך לומר שתמצא בו דברים הנסתרים שאין אתה זוכר אותו באי זה מקום נאמר, זה ודאי יארע לך ולכל חכם שבעולם. שחיבור זה לא יכיר יגיעתו בו אלא חכם גדול כמותך. אבל שאר התלמידים ידמו שהוא הולך על סדר התלמוד ומסיר הקושיא והפירוק בלבד. אני נשבע שיש בו כמה פרקים יהיו באותו הפרק הלכות פסוקות מעשרה מקומות או יותר מן התלמוד והירושלמי ומן הבריתות. שאיני מהלך לא על סדר התלמוד ולא על סדר המשנה אלא כל ענין וענין מקבץ כל הדינין שנאמרו בו בכל מקום שהן עד שלא יהיו הלכות אותו הענין מפוזרות ומפורדות בין המקומות. וזו היתה סוף מגמתי בזה החבור שאין כח באדם בעולם להיות זוכר כל התלמוד בבלי וירושלמי והברייתות שלשתן שהן עיקר הדינין. ואני אומר לך מה אירע לי עתה בדבר זה.

בא אלי הדיין החסיד וקונטרי“ס מן החבור בידו יש בו הלכות רוצח מספר נזיקים והראה לי הלכה אחת אמר לי קרא זו. קראתי אותה, אמרתי לו מה ספק יש בזו? אמר לי באי זה מקום נאמרו דברים אלו? אמרתי לו במקומן או באלו הן הגולים או בסנהדרין בדיני הרוצח. אמר לי כבר חזרתי על הכל ולא מצאתי לא בירושלמי ולא בתוספתא. השתוממתי כמו שעה ואמרתי לו אני זוכר שבמקום פלוני מגיטין נתפרשו דברים אלו³. הוצאתי גיטין וחפשתי ולא מצאתי תמהתי ונבהלתי ואמרתי היכן נאמרו דברים אלו, הנח עתה עד שאזכור מקומן. הוא יצא ואני זכרתי שלחתי שליח והחזרתיו והראתי לו הדברים מפורשין בגמרת יבמות אגב גררה, תמה והלך. וכן תמיד אני בצער מזה שיבא השואל וישאל היכן נאמרו דברים אלו פעמים [אני] אומר לו מיד במקום פלוני ופעמים לא, וחייך לא אזכור מקומן עד שנחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה שאני אומר הרי אני המחבר ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם. ועל זה נחמתי שלא חברתי עם חבור זה ענין שאני אומר לך ובדעתי אם גוזר השם יתברך שאעשנו אף על פי שיש בו טורח הרבה, שכל הלכה שאינה במקומה באותו ענין אודיע מקומה. כיצד כגון הלכות שבת מחבורי כל דבר שהוא בפירוש בשבת או בעירובין איני צריך להודיע מקומו. והלכה שהיא מהלכות שבת שהיא בע”ז או בפסחים או בזבחים או בכריתות אודיע מקומה ואומר הלכה פלונית מפרק פלוני מן החבור מקומה בפרק פלוני ממסכת פלונית. ויהיה זה הספר אחד לבדו, שאי אפשר לעשות בגופו של חבור שאינו דרך פירוש כמו שאמרתי לך. ומכל מקום כל דבר שיתעלם מהדרתך מקומו תודיעני בחסדך ואני אומר לך שכל סתם שבו מאחד מחמשת חבורים אלו הוא אבל הדבר הקשה הוא שלא יודע מקומו מפני שבא בתלמוד אגב גררא ודרך משא ומתן ונתבאר אותו הדין שלא במקומו ולא ידע אדם היכן יבקש וכבר שלם ענין זה.

כתבת בכתב א' שאני אמרתי ברבים ועליך שפלוני דיין אלכסנדריא נתברר לי שאינו יודע כלום ואינו בקי בחכמת חכמי התלמוד, מה נתברר לרבינו ממני עד שאמר עלי כאלו הדברים, ואני שאלתי מאת רבינו כמה שאלות ולא באה אלי תשובה מהן, אלו הן נוסח דבריך. גם בכתב שבא עתה בקרוב כתוב ותלמדני הנעלמות אשר בקשתי מהדרתך. ושמע תשובה על הכל: דבר זה מעולם לא אמרתי עליך, שאיני אומר שקר לא בנוסח זה ולא בנוסח אחר. אבל היו שם מקצת דברים כך היו. בא אלי כתב מן אלש“ך אבו אלפרי”ג אמר שאתה דנת לו עם חתנו שיקח חתנו החלי של זהב שכתוב עליו בתורת נכסי צאן ברזל ויעשה בו כל מה שירצה אפילו רצה שילך בו למדינה אחרת הואיל והוא חייב באחריותן. וכיון שהביא החלי לחתנו מפני דין זה לא רצה חתנו ליקח ואמר קחו כל הנדוניא שאיני רוצה שאהיה חייב באחריותה, ודנת לו שהדין עם חתנו ושכופין אותה שתשוב ותטול נדונייתה ותחזור הנדוניא נכסי מלוג. אלו הן ענייני הדברים שאמר לי. כתבתי לו איני מאמין שאמר דברים אלו ואם אמרן העד עדים על דבריו ושלח לי.

שלח לי כתב יש בו עדות מכלו“ף ואב”ן טמאני שאתה דנת שכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתה ולא ישאר עליו אחריותה הדין עמו. מיד תהמתי והיה הדיין החסיד שם עימי וכמו שלשה ארבעה אחרים הראיתי להם העדות, תמהו כלם. אמרתי אל תתמהו, אלו בני פרנצ"א. גם כל היהודים שבערי הערלים אפילו חכם גדול שבהן אינו בקי בדינין לפי שאינן רגילין בהן שאין הערלים מניחין לדון כמו הישמעאלים וכשיבא להן דין יאריכו בו יותר מדאי ולא ידעו אותו עד שיחפשוהו בתלמוד הרבה כמו שאנו עושין בדין מדיני הקרבנות היום לפי שאין אנו עוסקים בהן ובאותו הזמן שהיו עוסקין בהם הכל היו בקיאין בהן ואינן צריכין לשאול ולא לחפש כמו אלו השוכנים בין הישמעאלים בפסקי הדין שכבר הורגלו בהם אפילו התלמידים. היודע עד והעדים הם קיימים שכך היו הדברים בלא להוסיף ובלא לגרוע:

וזה שאמרת ששאלת ממני כמה שאלות ולא השבותי לך. בשבועה שאיני יודע לעולם שאלה שלא השיבותי עליה חוץ מזו שבאה ואני חולה, בענין קדושי כסף שאמרתי שהן מדבריהם. והרי אני משיב עליה אחרונה. ולא ראיתי שאלה כלל ממך אלא אותן השאלות של ברכת אירוסין שהקניטוני מחזרתן כמה פעמים עד שאמרתי לך כבר הודעתי דעתי ומה שתרצה עשה. וכן שאלה של גט לההוא שאמרת שהוא פסול מפני השליחות וכתבתי לך שהוא כשר והראיתי ההפרש שיש בדברים, ודחית בזרוע ואמרת עדין לא ידעתי מאי זה טעם הוא כשר, שתקתי והנחתיו. וכן דרכי תמיד עם כל אדם שאראה אותו עומד בשטותו ואינו רוצה לחזור בו אשתוק ואניחנו ברצונו, כך דרכי לעולם. ולא ידעתי כלל שאלה שבאה לי בדבר אחר, שמא אבד הכתב ולא הגיע לידי ואתה תולה עצמך להשיב על מה שלא ידעתי או בא לידי ואיני זכור, מכל מקום אפשר לחזור ולשאול. וכן כתבת לי בענין האלמנה עם יתומיה שדנתי שאינה חייבת שבועה על החצר. עצמת אתה הדברים ועשית אותם טענה וכתבת בכתב זה האלמנה שהיא טוענת שנמכרו נכסיה בפחות וכו' ולא היתה שאלתם שהדבר טענה. וכן פירשתי אני בתשובתי ואמרתי הואיל ונודע בודאי שחצר זה נלקח מנכסי הנדוניא והוא כתוב בשמה וידועה לה אינה צריכה שבועה שהחצר בחזקתה הוא ואינו בחזקת היתומים. ואמרת לי מפני מה חתמו הדיינין עמך אתה נתלה בהן או הן תלויין בך. אמת אמרת וגריעותא היא לי.

אבל כתבו אלי מאלכסנדריא שאם תכתוב לבדך יאמר הדיין לפקחים או לשופט פלוני אומר כך ואני אומר כך מי מכריע לא יעשו לנו דין. ואם יהיו החותמים רבים נמצא הוא יחיד בין רבים. וכיון שידעתי שכך הוא דיניהן באמת ראיתי למחול על כבודי כדי שיצא הדין לאמתו. והתימה הגדול שאמרת בכתבך ואלמלא לא היתה מפחדת מן השבועה לא היתה נותנת ליתומים שום ריוח אבל עתה הוסיפה להם נ' דינרים.

אלו נוסח דבריך ואינו יודע היאך יאמר חכם כמותך דברים אלו וכי מי הוא הרשע שלא יפחד מן השבועה. אין זה אלא דבר תימה. וכן כתבת לי ששמעת שאמרו לי שהגט של בתו של אבו אלפר“ג בטל ושלחתי לחפש על דבר זה והכשרתיו. לא היו דברים אלו מעולם. אלא כך היה מעשה: בא אלי חתנו של אבו א”ל פר“ג ואמר לי עשה עמי חותני כמה רעות והחזירני מן הדרך והצרכני בדבר זה. הכרתי מכלל דבריו שהגט ע”י שליח, לא אמרתי שום דבר וכתבתי לאבו אלפר“ג ושאלתי לו בתך קבלה גיטה או לא קבלה. וכתב לי נוסח דברים שכתבת בשליחות השליח ושהרשהו ליתן לה הגט. כתבתי לו אל תתאחר שעה אחת עד שתקבל גיטה במהרה, לא היו שם דברים אחרים. אבל עתה צריך אני להוכיחך על ב' דברים. הא' היאך הנחת הגט ע”י השליח אפי' שעה א' ואתה רואה שהן בקטטה ומריבה גדולה היאך לא חששת לבטולו ונמצא כל מה שנעשה הבל וריק אלו היה יוצא ומבטל והולך לדרכו ומה יועיל הדיין אלא להודיע דברים אלו וכיוצא בהן היה לך לומר, אי אפשר שלא תקבל גטה על תנאי זה. ועוד אם ימות השליח לא תהיה היא עגונה. ועוד אם נהרג או טבע בים ולא נודע זכרו חס ושלום קודם שיגיע גט לידה מה יועיל הגט ביד השליח ואין גט לאחר מיתה. והדבר הב' על שכתבת בגט זה שהוא על מנת כך וכך וכתבת התנאי וכפלתו ועשית הן קודם ללאו ומה זה הלבוט כל האומר על מנת כאומר מעכשיו ואינו צריך לכפול ואתה יודע כמה הפרשות ודינין בין מגרש ומקדש על מנת ובין מגרש ומקדש על מנת כדאמרינן והיא תתן או לכשתתן וכו' וזה לה הפסיד כלום. אבל קשה לי חכם גדול כמותך שיהיו הדברים מעורבבים על מנת שמשמע מעכשיו ותנאי כפול שמשמע לכשיהיה הדבר הזה. ואמרת לי שאתה מצטער מאברהם, ומה בידי. היודע עד עלי ודיין שגערתי בו והכפתי אותו על פה ובכתב בגללך והשבעתיו בכתבי שלא יעזור לו כמו שעולה על דעתו לעולם ושלא ידבר עליך תועה אולי יקבל. וכן אב“ו אלפר”ג כתב שפלוני הרי עובר עלי את הדין מפני חתנו שנתן לו שאכל. וסהדי בשמים וכתב ידי שעמו על מה שגמרתי לו אל יעלו דברים אלו על לבך ואלה הדברים שדן לך בטעות דן לא בכונה ובית דין הגדול יטעו בהוראה ומה בכך והסרתי כעסו בכל דבר. וזה שאמרו לך שאמרתי עליך שהוא כעסן. אמת כך אמרתי ומה שיש בזה אל יקשה בעיניך האי צורבא מרבנן דרתח מרתחא אוריתא היא דמרתחא ליה שנ' הלא כה דברי כאש נאם יי'. לפי שאמרו לי כל הדברים שאירעו בינך ובין רבי דניאל כתבתי או אמרתי שהוא כעסן וקשה בעיני שלא יהיה מחבריך ומלומדי לפניך שהוא אדם ירא שמים ומצדיק רבים הנה ובאלכסנדריא ואלו היה מלמד לפניך היית מאיר עיניהם בו והיית מודיע להם עקרי הדברים ונסתריהם אחלי שיהיה זה:

ושמעתי שאתה רוצה לחזור לרומיניא"ה מצער העם הזה. הזהר ואל תעשה זאת. תניח מקום שנקבע ותלך למקומות משובשות בגייסות. אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח. ושאלת על עסקי אבי זכרי שלקח השררה בשפלות ודלות הוא פוחד מקטן שבקהל ואין לו עוזר, אל תחוש לו ואל יבהילוך דברי העוברים נתן תשעים להפסדה ולבטלה ולא נתן לו כתב כלל מן המלך אלא רשות ככה אם ירצו בו היהודים ירצו ובא הוא ואמר לזקני אצא ובכה בלילה לפניהם עד שהניחוהו. אלו הן אמתת הדברים ושלומך ירבה:

ג. ממכתבו של הרמבם לר' שמואל אבן תבון המתרגם את מורה הנבוכים

(קובץ תשובות הרמבם, אגרת כ“ח ע”ב – ג')

ואמנם מה שזכרת מענין בואך אצלי. בוא ברוך ה' ומבורך שבבאים! ואני שש ועלז ושמח בזה, וחפץ ונכסף ומשתוקק לחברתך, ותאב ומתאוה לראות פניך הנעימים יותר משמחתך בי, ואף על פי שיקשה עלי רכבך סכנת הים. ואמנם אודיעך ואיעצך שלא תסתכן על עצמך, כי לא יגיעך מבואך אלי זולת ראות פני ומה שתגיעך ממני כפי יכולתי. אמנם תועלת חכמה מן החכמות או להתייחד ולהתבודד עמי אפילו שעה אחת ביום או בלילה אל תוחיל בזה כלל כי תוכן עניני כמו שאספר לך. אני שוכן במצרים והמלך שוכן באל קאירה ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבד מאד אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחלת היום, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלה א' מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקא“ירה ואני רוב היום בבית המלך. ואי אפשר לי גם כן מפקיד אחד או שני פקידים יחלו ואני צריך להתעסק ברפואתם, כללו של דבר כל יום ויום אני עולה לאלקאייר”ה בהשכמה וכשלא יהיה שם שום מכשול ולא יתחדש שם שום חדוש אשוב למצרים אחר חצי היום, על כל פנים לא אגיע קודם, ואני מתרעב ואמצא האכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים בהם, חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים ואוהבים ושונאים ערב רב ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא עליהם לפייסם ולרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת עראי והיא מעת לעת ואצא לרפאתם ולכתוב להם פתקות ונוסחאות רפואות חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים באמונת התורה עד סוף שתי שעות מן הלילה או יותר אספר להם ואצום ואדבר עמהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר. סוף דבר לא יוכל אחד מישראל לדבר לי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז יבואו כל הקהל או רובם אחר התפלה, אנהיג הצבור במה שיעשה כל ימי השבוע, ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה עד עת תפלת מעריב, זה תוכן ענייני היום. ולא ספרתי לך אלא קצת מה שתראהו אם תבוא בעזרת האל יתעלה. וכשתשלים לאחינו פירוש והעתק מה שהתחלת בו שאחר שהתחלת במצוה תגמור אותה [ותעתיק הוראת הנבוכים לאחינו ושמו הזכר נאות יותר ויהיה בערבי דליל אל חאורין והטבת לראות בכבודך לקראו בשם הצורה]⁴ ואחרי כן בא תבוא ברכה על דרך הבקור לא לקבל תועלת הלמוד כי יצר זמנו מאד.

על דבר האמונה במזל הכוכבים

(נדפסה בשלמותה מתוך כ"י הסמינר בנוירק על ידי הפרופ. אלכסנדר מרכס בספר השנה הסינסנטי כרך ג' צד 358 – 343).

לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לכו ונעלה עד הראה ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, לדעת לעות את יעף דבר, ולברר התבן מן הבר. וחלפו זמנים בצוק העתים, וגרמו העונות ונהרסו ממגורות החכמות. ונפלו המדרגות. ותשאר החכמה סורה וגולה, אין מנהל לה. עד אשר שלח האלהים מושיע, מעגלי צדק מודיע, ויבן מגדל השכל והתבונה, ואין קצה לתכונה. אז יצאה החכמה ותלבש בגדי מלכות ורקמה. כי הצור ריחמה, ויתן לה הריון, לאות ולחזיון ותלד בן יקיר, אשר יגדיל תורה ויאדיר. פלא גבור אבי עד שר שלום שמו. ותהי המשרה על שכמו. והיה צדק אזור מתניו. והאמונה אזור חלציו. ויפתח חדרי התורה להאיר עינים. ועשה לה אזנים. הקים בחוניה. פסג ארמונותיה. שם ינוחו יגיעי כח. וימצאו מנוח. אל ההר הטוב הזה והלבנון אשר שם עץ הדעת. ותארכנה פארותיו. וייף בגדלו באורך דליותיו. מים גדלוהו. תהום רוממתהו. שם ירבצו עניי הצאן הנדחה והצולעה. כי זאת המרגעה. וכל הלשונות כבידות. והשפתים עמוקות. להאריך ולהעריך את יקר תפארת מורנו ורבנו משה החכם המופלג בן הרב הגדול רבינו מימון זצ"ל אשר אין קץ לשבחיו. ואין מספר לגדודיו. מעלותיו וגזרת ספיר ספריו. הן הן שלוחיו. הן הן עדיו. אלהים שלחו למחיה. להצמיח ולהפריח ארץ ציה ברביב חכמתו. ויורה צדקו. המקום ברחמיו יאריך ימיו ושנותיו וימלא משאלותיו.

ועתה רבינו אדונינו גאונינו נר ישראל מאיר עיני הגולה הנה עבדיך אלה השוכנים באהלי ארץ אדום באו מארץ רחוקה לשבור אוכל מאוצר חכמתיך ולשאוב ממעין תבונותיך. ועלה על לב קצת מבני חבורתינו לשאול מלפני אדונינו על מה שאמרו רבותינו ז“ל אין מזל לישראל וראינו לר' שרירא ולר' האיי ז”ל בתשובת שאלה¹ כלשון הזה ובעלי אסטגנינות החוזים בכוכבים אינון תרין גוני. אית מנהון מאן דתאלי כל מילי במזל ואמרין אפילו תנודות של אדם ואפילו רחשישי לבו תליין במזל ומן התם הוא דנחתי להכא ולפום מא דאית התם אית הכא וכל עיסקי דארעה כמין מטבע של שעוה דמונח להחתם. ומזלות שמים כמין חותם שמכניס אותם וטבען בדיוקני שלו דלא מוסיף [ולא גארע]. ואילין לית בהון מאן דמודה בהקב“ה ומובדלים הם מדברים שלנו. ואיכא מנהון גונא אחרינא דאמרין אדם עושה בחכמתו דברים שלא המזל גרמן ויכול בדעתו לכוף מאי דגרם המזל. והוו נמי תרי גוני מנהון, מאן דתאלי לה למילתא בנפשו של אדם ואומ' שנפשו ורוחו של אדם עליונית היא וגוהר שלה ועיקרה למעלה מן הכוכבים והמזלות ויכולה היא ואף הוא יכול בכוחה לשנויי מה דגרם מזל. ומנהון מאן דתאלי למילתא ברבון העולמים ב”ה ואמר דברא באדם יכולת לכוף מה שגרם מזלו. ובין להני ובין להני דהאי גיסא אחרון דגרים מזל חם אתי בעידניה לאילין יכול אדם למשתי מקראני ומצטנן בהון ולאילין דהקב"ה כדניחא קמיה לאציליה ולמדחי מיניה דחי.

וכן ראינו בתשובת הגאונים ז“ל אשר הזכרנו לפני רבינו וכלשונה נאמרה. ויש מתחכמים בדבר ואומרים כדברי הגאונים ז”ל ולא נאמרו אלא במי שראוי לבוא עליו חולי חם בזמן ידוע כפי מערכת כוכבי מולדו ויכול קודם לכן להשמר ולשתות משקיות קרים לצנן ולישר תולדות גופו. אבל מי שנגזרה עליו מיתה ביום ידוע כפי מערכת כוכבי מולדו לא תועיל שמירה קודם לכן.

ודבר זה לא תסבול דעתנו ולא תכלכל מחשבותינו כי לפי דבריהן יהיה ענין גזרות הכוכבים והמזלות כאחד ממנהגי התולדות המתוקנות בעולם למן היום אשר ברא אלהים אדם אין להוסיף ואין לגרוע. ולעניות דעתינו ומיעוט שכלינו מי שעומד על זאת הסברא מניא לב אנשי התורה ונועל דלת בפני בעלי התפלה כי כל אחד ואחד בלבו ישית איך ישתנו עליו סדרי בראשית לצאת מגבול גזרות מערכות הכוכבים והמזלות וישים בקרבו מחשב לדמות [ל]אותן שאמר, ז"ל הרי זו תפלת שוא.

ובעוונותינו אין הדורות האלה ראויין לכך שישנה השם תולדות העולם בעבורם. ואם יעברו תחת שבט הכוכבים ומבטם הלמתים תעשה פלא לחיותם על דברת בני האדם אשר תולדותם חלושה מיום הולדם ואין בטבעם שיחיו שנים רבות. לא דברנו רק על מיתה הנגזרת על גוף האדם במשפטי הכוכבים וטבעו חזק ובריא ויורו עליו הכוכבים מיתה משונה או מיתה עצמה או שאר מקרים קשים. ואין ראוי שיבוא עליו כי אם על ידי סבה או פשיעה ולא מחלישות תולדות גופו אשר ביום הבראו כוננו.

על דבר זה הציקתנו רוח בטנינו ותמהנו מה נשתנה דבר חכמת המזלות משאר החכמות כי בחכמות הרפואות יש יתרון גדול בעולם אבל בזאת החכמה רב כעס. ולא עוד אלא שאלה החכמים הורסים יסודות האמונה אם ישימו ענין המזלות כיתד שלא תמוט. לפי דבריהם ידמו קצת בני אדם תפלתם לאותן שאמרו רבותינו ז“ל הרי זו תפלת שוא. לפי שאין אדם עושה צדקה ומתפלל על המת שיחיה. ולפי סברתם קצת הנבראים קרואים מתים בחיים. ואמנם החיים. והעושר והשמחה מאת הבורא יבוקשו. ואע”פ שיש בדבר רבותינו ז“ל חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין דעתינו רחבה כל כך להבין דבריהם ולפרוק משא הקושיות אשר בתלמוד נמצאות. ובכמה מקומות בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי רבותינו ז”ל נמצא כי הזכות תועיל בעולם הזה ובעולם הבא. וראינו בדברי רבינו שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה שסמכו על מי שאמר אין מזל לישראל².

על כן משתדלים אנו לחקור מלפני רבינו גאונינו להודיענו האמת על כל הרע שיורינו חכמי המזלות. אם יודעים לכל זמן ואם אפשר להשמר קודם לכן על פי חכם. כי נמצא בספרי החכמים אם תהיה מערכת כוכב פלוני ופלוני במקום פלוני יארע לו כך ואם כוכב פלוני יארע כך. ויש בהם שפירושו הנזק. ויש שלא יפרשו הנזק מה הוא ומאין יבוא ומתי יהיה.

ובאנו לכתוב קצת מפרטיהם ואלו הן: ימות בחולים משונים. ימות [על ידי] הלסטין. יעמוד בבית הסהר. ימות עם אנשים רבים במיתה משונה. מום קבוע יהיה לו. יוקח ממונו. יסבב סבות ויהרוג עצמו. ילקח בדרך. ילך בשביה. יבוא עליו הרע בחצי ימיו. אחריתו אל טובה. צרות רבות יעברו עליו. לעולם יהיה עני. יעמוד כל ימיו בשממון ובדאגה ובפחד המות. או חולי קבוע יהיה באחד מאחיו. ימותו כל אחיו בחייו. ימותו רוב בניו. ויש כמה מקרים אחרים. חרב. אש. ומים. חיות רעות. מפולת. נפילה ממקום גבוה וכמה ענינים רעים.

ועליהן ועל אלה אנו חוקרין מלפני רבינו אדונינו אם יכול חכם לדעת תחלת הפורענות בכל אלה העתידות אשר הזכרנו. ואם יש תועלת להציל אדם מדעתו בכל גזירה לפי ענינה. וגם כי ידי חכמי המזלות יסודין אם יוכלו להבחין אם יבואו בידי אדם או בידי שמים. ולענין הצרות והעניות והשממון והדאגה ופחד המות אשר הזכרנו לפני אדונינו, יודיענו אם יש רפואה לדברים הללו.

ונמצא בספרי החכמים כי במולד הבן יכירו מזל האב בכרת חיו ומקריו. ויודיענו מרינו אם יכירו כל עניין אחי הנולד הן לטובה הן לרעה כמו שיכירו עניין אבי הנולד ובניו. כוכב פלוני יורה על הגדולים פלוני על האמצעיים ופלוני על הקטנים ואלו באח מה יורו. וגם אנו שואלים כי יקרה לפניכם מערכת כוכבים פלוני שיורו שימותו כל אחיו בימיו או ימותו רוב בניו אם יוכלו לדעת באיזו מיתה. אם יבינו סדר מיתתם הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו מתי ימות זה ואחר כך ימות זה. וגם כשידינו חולי קבוע יהיה באחד מאחיו אם יבינו מה הוא ומי הוא ומתי יהיה.

וגם אנו חוקרים אם מה שיכירו באחים יכירו באחי האב כי נרמז בספריהם הבית השלישי יורה על הקרובים והחתנים ולא פירשו יותר. גם נזדמן בספרי חכמתם בבית הרביעי גורל האב וגורל אבי האב. ואחרי כן כשהרויחו לפרש כל ענין האב לא דברו מאומה. ועל זה אנו שואלים אם יכירו כל ענין אבי האב כמו ענין האב.

ויודיענו רבינו גאונינו מאור עינינו אם יש תועלת והצלה בכל אלה שהזכרנו על פי חכם לפי שיודע מזלו כדי שנוכל לומר על מי שאינו יודע מזלו שלא תדמה תפלתו לאותן שאמרו רבותינו ז"ל הרי זו תפלת שוא.

ושמענו בשם חכמי המזלות כי מי שנולד במערכת רעה יועיל לו שינוי מקום. ואם אמת הוא יודיענו אדונינו אם אפשר שינצל מכל הרע הנגזר עליו כפי מערכת כוכב מולדו בשנוי מקומו. וגם יודיענו מורינו אם המרחק שוה לכל המזלות אשר הם במערכת רעה או אם יש מולד אחד שצריך להרחיק יותר ממולד אחר. ואם אמת נכון הדבר יודיענו אדונינו המרחק הראוי להיות שוה לכל.

וגם שמענו בשם פילוסוף אחד ישמעאל אשר היה בארצנו שאמר אין כח בשום חכם מחכמי המזלות לגזור על בירור כך וכך יהיה. לפי שיש לגלגל העליון כחות משתנים לרגעים על הנבראים כמו שיש לכוכבים ולמזלות. ואין אדם יכול לעמוד בהן. ופעמים שכוחות גלגל העליון יחליפו כח הכוכבים להפך. ודבר זה לא נמסר להבחין לשום חכם בעולם. על כן לא יוכל אדם לדון במשפטי הכוכבים דבר נכון ומאדוננו לא נעלם דבר. והוא יודע סוף דברי הפילוסוף אם יש ממש בדבריו.

וגם שמענו שיש מחכמי המזלות שידינו על פי שאלת אדם אע"פ שלא ידעו מולדו, ויש מן החכמים שאמרו כי השאלות אין בהם ממש. וזה טעמם כי כל מה שיקרה בתחתונים הוא בעבור תנועות העליונות על הנבראים כפי תולדותם. ובעבור שנשמת האדם עליונה יוכל להשמר ולהוסיף וגם לגרוע על כן לא יורו העליונים על כל השאלות שתעלה על לב האדם. ויש חכמים אחרים שאמרו כי דיני השאלות בכוכבים [יש בהם ממש] וזה טעמם כי מחשבות הנפש תשתנה כפי השתנות תולדות הגוף. והנה כח הנשמה יתהפך כפי התהפך כח הגוף ואחר שהכוכבים יורו על תולדות הגוף והתהפכו הנה נוכל לדעת המחשבות והשאלות.

ויורינו מורינו דעתו אם יש ממש בדיני השאלות ואם יש אדם שגמר בלבו וגלה דעתו שאין רצונו לשאול ולדעת מזלו מטוב ועד רע. ואחרי אשר ידעו אנשים שאין רצונו בכך יבואו וישאלו עליו שלא בפניו. לולי שידעו שכך דעתו לא היו שואלים עליו. יגיד לנו מורינו אם השאלה ההיא נכונה כשאר שאלות לפי דעת החכמים המורים בדיני השאלות.

וגם באנו לחקור מלפני רבינו מאור עינינו על דבר אחר כי יש חכמים אשר יגידו הרע הראוי לבוא במשפטי הכוכבים אבל אין חכמתם רחבה כל כך לדעת שורש דבר ותחלת הפורענות מתי תהיה לא בדיני השאלות ולא בדיני המולדות. ואם יתכן בעיני מורינו להורות ולהראות כלל אחר אשר ממנו יצא תלמוד לכל הגזרות מתי תבואנה יבוא דבר אדונינו אולי יועיל להסתר ביום אף ה'.

אם דבר זה הוא עמוק שלא נוכל להתבונן יכתוב אדונינו בלשון חכמתו. אולי יבינו וילמדו חכמי ארצנו אשר דרכו בדרך החכמה הזאת. ואנחנו הכותבים לפני רבינו לא נסינו ללכת בדרך אלה החכמות ולבנו קטון מהכיל העולה על לב החכמים. וכל מה שהזכרנו לא הזכרנו רק על פי השמועה וכל מה שיתכן לפני מורינו להביננו מכל מה ששאלנו יבאר לנו באר היטב.

והוזקקנו רבינו לשאל מלפני כבודך בכל אלה לישר אורחינו ולאור עינינו ולחכמינו. כי אתה רגלים לפסח ועיני עור תפקח. ומושכות כסיל תפתח. וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח. ואשרי אנשיך העומדים לפניך השומרים את חכמתך תשקם מטל עדניך והיו באוכלי שולחניך.

מכנף הארץ זמירות [שמענו] שמעך. וכל העולם מכריז טבעך. הוד והדר עטריך. ותורה וחכמה וענוה כתריך. אתה חותם תכנית מלא חכמות עצומות ותמצא כקן ידיך לאסוף בגנזי שכלך כולם נקבצו אליך. ועתה רבינו אדונינו גאונינו מחול על כבודך ויבוא נא דברך הטוב לנו. והנה ממך תצא תורה להורות הדרך הישרה. ומסור לנו מפתח אחד על כל מה ששאלנו והיה לפתח ולתועלת גדולה להסיר כמה ספיקות ולהשקיט שאון תמהון הלבבות. וחבר לנו רבינו הדברים האלה כללים ופרטים מפורשים כדי שנוכל להבין.

ואם נא מצאנו חן בעיניך השיבנו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ולא יחסר דבר. והנה כתבנו לפני אדונינו בענין המולדות דברים. ושאלנו מלפניו אם יש תועלת להנצל מהם ומכל רע אשר יורו חכמי המזלות. וגם הזכרנו לפני רבינו שאם יתכן לפניו להורות כלל אחד ללמוד ממנו דרך התועלת לכל גזרה וגזרה לפי ענינה יכתוב אדונינו בלשון חכמתו. ואם לא נבין אנחנו אולי יבינו חכמי ארצינו. וכל מה שיתכן לפני מורינו להשיב על כל מה ששאלנו מפורש ושום שכל ישיב כדי שנוכל להבין כי לא נסינו ללכת בדרך זו החכמה והיא רחוקה ממנו. וגם שאלנו מלפני גאונינו אם יועיל שינוי מקום וגם הזכרנו דברי הפילוסוף. וגם חקרנו בדברי דיני השאלות שני דרכים. וכתבנו דברים בענין אחי הנולד ובניו וענין אחי האב אם יבינו מדת ימיו ומקריו על העתיד כמו מן האב וגם מאבי האב נשאל אם יכירו.

על הכל יתן עינו אדונינו הרב הגדול מאיר עינינו להשיב על כל דברי האגרת הזאת. כי עבדיך באו מארץ רחוקה לשאול מלפני כבודך. על כן אדונינו מחול על כבודך והשיבנו על כל שאיתלינו בכתב רשום אמת ולא יחסר דבר כדי שלא נצטרך לשאול פעם אחרת.

וכמה דברים נשאלו מלפני הגאונים הראשונים זכרם לברכה והם ענו את הכל וגם אתה תתן בידינו ותבוא נא שאלותינו כי עיני כל ישראל עליך. ואשרי המחכה ויגיע לראות תשובתך היקרה והמאירה. והיה זה שלום כי תעבור בארצינו ותנוח לגורלינו. וחיים רב לאדונינו הרב הגדול לעולם אשר ממנו דבר לא נעלם דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

כבר שלחנו איגרות אחרות לפני רבינו ולא ידענו אם הגיעו לידו ויש באגרת הזאת דברים שלא היו באחרות. והיו באחרות דברים שאנו מסתפקין אם יתכן בעיני מרינו להשיב עליהן. והוא ענין אשר נמצא בספרי חכמי המזלות. וכן אמרו לעולם במולד אדם מקום הלבנה ברגע המולד היא המעלה הצומחת ברגע רדת הטפה ברחם. [ובמעלה] הצומחת ברגע המולד שם היתה הלבנה ברגע [רדת] הטפה. על כן לו ידענו רגע הטפה נוכל לדעת רגע המולד. ואם ידענו רגע המולד נוכל לדעת מתי היה רגע הטפה. ואמרו חכמים רובי הנולדים הם בקרוב מתשעה חדשים ומעמד הקצר רנ“ט. והאמצעי רג”ע. והארוך רפ“ז. ופעמים רפ”ו ופעמים ר"ף. והרויחו בחכמתם ונתנו פנים בכל זמן וזמן וכתבו דברים אחרים ארוכים שאין בנו כח להבין וחכם אחד הוסיף מדעתו והראה שני דרכים בחכמת הכוכבים ואמר כי פעמים שיצא הנולד קודם שבעת ימים מימי המעמד והאריך בדברי החכמה אשר פליאה דעת ממנו נשגבה לא נוכל לה.

ויודיענו אדונינו אשר ממנו לא נכחד כל דבר אם יוכל חכם בחכמת החזיון לבחור בעת היריון שעה ידועה או חצי שעה או שליש שעה פנויה מכל נזק תחלת יום או תחלת [לילה] שהיא שעה שאדם יכול לעמוד בה שתהיה ראוי לה תחלת כל דבר. ויוכל לכוין שיבוא המולד בעת רצון. וטוב הדבר מאד אפילו לא יוכל לבחור אלא יום אחד בכל שנה ושנה לבני דורו למספר השנים הבאות עד שבעים שנה או פחות או יתר כפי אשר תשיג חכמתו לחשבון הצריך לו לכל הזמנים הראויים למעמד הולד. והנה הורנו (רבנו) ז"ל להשמר מן הכוכב המזיק בעת משלו.

ואם יתכן בעיני רבינו להשיב על זה ישיב ויכתוב בכתב אחד בפני עצמו בדבר אין ראוי למסור אלא לצנועים. ואם ישר בעיני רבינו מענה כן ישלחנו מנאמן שיבוא לנאמן עד בואו למקום אחד ששמו מונטפשליר הסמוך לעיר נרבונא ועיר מרשיליא. ואם יאבה השם למלאת תאותינו שנראה כתב מאדונינו יהי נכתב ונחתם לאות אמת בשם הרב ר' יהונתן מרבני ארצינו וחסידיה.

ואם בדבר שאלותינו תחת דברי פינו סכלות ואחרית דברינו כסילות והעתרנו דברים לפני רבינו ולא דברנו כראוי לפניו הוא בחסדו ימחול על כבודו, על מה שיתכן בעיני מורינו להשיב ישיב דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת על כל מה ששאלנו להאיר עינינו ולשמח נפשינו. ויראה לנו דרך שלא נחוש לנסיוניות חכמי המזלות. כי יש בינינו מי שגבר עליו מרה שחורה במחשב על אלו השאלות אשר שאלנו באגרת הזאת ועל הכל ישלח דברו אדונינו לא יחסר דבר.

ואחרי אשר ימתיק בסוד דבריו הנעימים ונשמע מאתו האמת נסמוך עליו מן הכל ונקבל כהלכה למשה מסיני. ויהיו דבריו לששון ולשמחת לבב ותהי לשון חכמינו מרפא לקיים עולם מלא ועל מרינו גאונינו החיים והשלום.

ויודע לפני רבינו כי כתב אחד הובא בארצינו מענין ביאת המשיח³ שיבוא במהרה בימינו ונאמרו הדברים בשמך אשר באו אליך אנשים מארץ מרחק להגיד לך כי שם קם נביא בישראל ודבר על ביאת הגואל ואתה הודעת הדברים לבני פאס בכתב. ולשון כתבך אשר שלחת אליהם נראה בגבולינו וקול התור נשמע בארצנו ולא ידענו אמיתת הדברים. ועתה רבינו גאונינו מחול על כבודך והודיענו העיקר לבשר טוב ולהשמיע שלום. וברכות יעטה מורינו מאת אדון השלום. בימיו תושע יהודה וישראל וישראל ישכון לבטח.

תשובת הרמבם ז"ל לחכמי צרפת

מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות. הגיעה שאלת אלופינו ומיודעינו החכמים המבינים יודעי דת ודין הדרים במונטשפליר יגן השם בעדם וירבה חכמתם ויגדיל תורתם ויצו אתם את הברכה באסמיהם ובכל משלח ידיהם כחפץ אחיהם ורעיהם המתפלל בעדם השמח בשלותם משה בר' מימון זצ"ל הספרדי:

והיא העידה על טוהר נפשם ויפי דעתם ושהם רודפים אחרי החכמות ומחפשים בחדרי התבונות ורצים לעלות במעלות הידיעות למצא דברי חפץ וכתוב יושר ולהבין הדבר והפשר. תהי יד ה' לעזרם ולפתוח להם כל סתום ולישר כל עקוב אמן:

הבנתי באותה השאלה אף על פי שענפיה מרובין כל אותם השריגים אילן אחד הוא עקרם והוא כל דברי הוברי שמים החוזים בככבים. והדבר ידוע שלא הגיע אליכם החבור שחברנו במשפטי התורה שקראנו שמו משנה תורה. שאלו הגיע אליכם מיד הייתם יודעים דעתי בכל אותם הדברים ששאלתם. שהרי בארנו כל זה הענין בהלכות עבודה זרה וחוקות הגוים (פרק י"א הלכה ח'). וכמדומה לי שיגיע אליכם קודם תשובה זו, שכבר פשט באי סקיליא כמו שפשט במזרח ובמערב ובתימן. ועל כל פנים צריך אני לבאר לכם:

דעו רבותי שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים. הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון והגמטריאות והתקופות. והשני דבר שישיגנו האדם באחד מחמשת הרגשות כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו. או שיטעם שזה מר וזה מתוק או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צרוד וזה קול הברה או שיריח שזה ריח ערב וזה ריח באוש וכיוצא באלו. והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים או מן הצדיקים:

וצריך כל בעל דעה לחלק בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם ויאמר שזה האמנתי בו מפני הקבלה. וזה האמנתי בו מפני ההרגשה וזה האמנתי בו מפני הדעה. וכל מי שיאמין בדבר אחר שאינו משלשת המינים האלו עליו נאמר (משלי י“ד ט”ו) פתי יאמין לכל דבר:

וכן צריכים אתם לידע שכבר חברו הטפשים אלפי ספרים בהבל וריק. וכמה אנשים גדולים בשנים לא בחכמה אבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים ודמו שאותן ההנליות חכמות. ועלה על לבם שהם חכמים מפני שידעו אותן החכמות. שהדבר שטועין בו רוב העולם או הכל אלא אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא הוא הדבר אשר אני מודיע אתכם. והוא החלי הגדול והרעה החולה שכל הדברים שימצא האדם אותם כתובים בספרים יעלה על לבו בתחלה שהם אמת. וכל שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם נתעסקו אנשים רבים באותם הספרים ונשאו ונתנו בהם מיד יקפוץ דעתו של נמהר שאלו דברי חכמה ויאמר בלבו וכי לשקר עשה עט סופרים ובחנם נשאו ונתנו באלו הדברים?

וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה היכלנו והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים שדברים אלו הם עקר עבודה זרה כמו שבארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן ודימו שהן חכמות מפוארות ושיש בהן תועלת גדולה. ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותן הנביאים סכלים ואוילים. ודאי סכלים היו ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו:

דעו רבותי שאני חפשתי בדברים אלו הרבה ותחלת מה שלמדתי היא חכמה זו שקורין גזרת הכוכבים כלומר שידע ממנה האדם מה עתיד להיות בעולם או במדינה או במלכות זו ומה יארע לאיש זה כל ימיו. וגם קראתי בכל עניני עבודה זרה כולה כמדומה לי שלא נשאר חבור בעולם בענין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי עניניו וירדתי עד סוף דעתו. ומאותם הספרים נתברר לי טעם כל המצות שיעלה על לב כל אדם שאינן דברים שיש להם טעם אלא גזרת הכתוב. וכבר יש לי חבור גדול בענין זה בלשון ערבי בראיות ברורות על כל מצוה ומצוה ולא לכך הוצרכנו עתה. ואני חוזר לענין שאלתכם:

דעו רבותי שכל אותן הדברים כולן של גזרת הכוכבים שהם אומרים יארע כך ולא יארע כך ומולדו של זה ימשוך אותו שיהיה כך ויארע לו כך ולא יארע כך, כל אותן הדברים אינן דברי חכמה כלל וטפשות הם, וראיות ברורות שאין בהן דופי יש לבטל כל עקרי אותן הדברים ומעולם לא נתעסק בענין זה ולא חבר בו אחד מחכמי האומות שהם חכמים ודאי ולא חברו אותם החבורים כלם ולא עשו אותה הטעות שקראו אותה חכמה אלא הכשדים והכלדיים והכנעניים והמצרים. וזו היתה דתם באותם הימים:

אבל חכמי יון והם הפלוסופים שחברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע מהתלים ושוחקים ומלעיבים באלו הארבע אומות שאמרתי לכם ועורכים ראיות לבטל כל דבריהם שרש וענף. וגם חכמי פרס הכירו והבינו שכל אותן החכמות שעשו הכשדים והכלדיים והמצרים והכנעניים הם שקר וכזב. ואל תדמו שאותן הדברים אין שם ראיה להם לפיכך לא נאמין בהם אלא ראיות ברורות ונכונות אין בהם דופי יש לבטל כל אותן הדברים ולא ידבק באותן הדברים אלא פתי שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות את אחרים:

ודעו רבותי שחכמת הכוכבים שהיא חכמה ודאית היא ידיעת צורת הגלגלים ומניינם ומדתם ודרך הילוכם וזמן סביבת כל אחד ואחד ונטייתם לצפון או לדרום וסביבתם למזרח או למערב ומסלול כל כוכב ודרכו האיך הוא. בכל זה וכיוצא בו חברו חכמי יון ופרס והודו חיבורים והיא חכמה מפוארה הרבה הרבה. וממנה יודע עלית לקיית המאורות ומתי ילקו בכל מקום וממנה יודע מאי זה עלה יראה הירח כך כקשת והולך ומתגדל עד שישלם ויחסר מעט מעט. וממנה יודע מתי תראה הלבנה או לא תראה. ומאי זה טעם יהיה יום ארוך ויום קצר. ומאי זה טעם יעלו שני כוכבים כאחד ולא ישקעו כאחד. ומאי זה טעם יום זה במקום זה שלוש עשרה שעות ובמקום אחר חמש עשרה או שש עשרה או עשרים והוא יום אחד. ובמקום יהיה היום והלילה שוים. ובמקום יהיה היום כמו חדש או שני חדשים או שלשה עד שימצא מקום שתהיה כל השנה יום אחד שש חדשים יום וששה חדשים לילה. וכמה ענינות המתמהין יודעו מאותה החכמה והכל אמת בלא ספק. וזהו חשבון תקופות שאמרו חכמים (שבת ע“ה ע”א) שהיא חכמה ובינה לעיני העמים. אבל אלו הדברים של הוברי שמים הטפשים שאינן כלום. והריני מבאר לכם ראשי פרקים מאלו הדברים שהם כבשונו של עולם:

דעו שכל חכמי אומות העולם והם הפלוסופים הגדולים בעלי השכל והמדע הסכימו כולם שיש לעולם מנהיג והיא מסבב הגלגל ואין הגלגל מסבב מאליו. ויש להם ספרים רבים להביא ראיה ברורה על זה ובזה לא נחלקו בעלי מדע. ויש ביניהם מחלקת גדולה בזה העולם כולו שהוא הגלגל ומה שבתוכו.

רובן אומרין שאינו הווה נפסד אלא כך עומד היה ויהיה לעולם ולעולמי עולמים. כמו הקב"ה שהוא מסבב אותו מעולם כך היה זה סובב וזה מסבב ושניהם ביחד לא היה זה בלא זה:

ויש מהם מי שאומר שזה הגלגל היה והאל בראו. אבל יש שם דבר אחד מצוי עם הבורא כמו החומר ביד היוצר. מאותו הדבר המצוי עמו הוא עושה כל מה שירצה. פעמים יעשה מקצת אותו החומר שמים ומקצתו ארץ. ופעמים אם ירצה יקח אותו המקצת שעשה ממנו שמים ויעשה ממנו דבר אחר אבל להוציא יש מאין אי איפשר:

ויש מן הפלוסופים מי שאומר כמו שאמרו הנביאים שהקב"ה ברא כל הנבראים מאין ושאין עם הבורא דבר אחר אלא הנברא שהמציאו. ובזה הדבר היא המחלקת הגדולה וזה הוא הדבר שהכירו אברהם אבינו. וכבר נתחבר בזה אלף ספרים בראיות שיערך כל אחד ואחד לחזק דבריו:

ועקר התורה היא שהאל לבדו ראשון והוא ברא הכל מאין וכל מי שלא יודה בזה כפר בעקר וקצץ בנטיעות. וכבר חברתי אני חבור גדול בלשון ערבי בענינות אלו. ובארתי הראיות הברורות על מציאות הבורא ושהוא אחד ושאינו גוף וגויה. ושברתי כל אותן הראיות שאומרין הפילוסופים שהן ראיות שהעולם לא נברא. וגם פרקתי כל הקושיות הגדולות שהקשו עלינו על שאנו אומרים שהאל ברא כל יש מאין:

וכל אלו השלש כתות של חכמי העולם מקודם ועד עתה בין אלו שאמרו שאין הגלגל נברא אלא כך היה ויהיה לסולם. בין אלו שאמרו שהאל בראו מאותו החומר המצוי אצלו תמיד. בין אלה שאמרו כמו שאמרו כל הנביאים שאין שם דבר אחר עומד עם האל אלא הוא לבדו וכשרצה הוא המציא עולם זה כרצונו מאין. כל אלו השלש כתות מסכימים לכל מה שיהיה בזה העולם התחתון מהיות כל נפש חיה וכל אילן וכל מין עשב וכל מחצב ממיני המחצבות הכל האל עושהו בכח שיבא מן הגלגלים והכוכבים. ושכח הבורא צף בתחלה על הגלגלים והכוכבים. ומן הגלגלים והכוכבים יצוף ויפשט בזה העולם ויהיה כל מה שיהיה. וכשם שאנו אומרים שהקב"ה עושה אותות ומופתים על ידי המלאכים כך אלו הפלוסופים אומרים שכל אלו הדברים הנעשים בטבעו של עולם תמיד על ידי הגלגלים והכוכבים הן נעשים. והם אמרו שהגלגלים והכוכבים בעלי נפש ומדע הם:

וכל אלו הדברים אמת הם. וכבר בארתי אני בראיות שכל אלה הדברים אין בהן הפסד בדת. ולא עוד אלא שהבנתי דברי חכמים מכל המדרשות שהם אומרים כּמו שאמרו הפלוסופים. ואין בין חכמי ישראל ובין הפלוסופים באלו הדברים מחלקת כלל כמו שבארתי באותם הפרקים:

וכל אלו השלש כתות של הפלוסופים שאמרו שהכל על ידי הגלגלים והכוכבים יעשה יאמרו שזה שיארע לכל אחד ואחד מבני אדם מן המאורעות הוא קרי ואין לו עלה מלמעלה ולא יועיל בו מולד ולא טבע. ולא שנה אצלם זה האיש שטרפו ארי כשפגע בו או זה העכבר שטרפו החתול או זה הזבוב שטרפו העכביש. ולא שנה זה שנפל עליו גג והרגו או אבן שנדלדלה מן ההר ונפלה על אילן ונשבר או על אבן אחרת ונשברה. כל זה יאמרו אקראי בעלמא הוא. גם אלו בני אדם הנלחמים זה עם זה על מלכות גדולה כמו עדת כלבים שנלחמים על הנבלה. ואין לזה סבה מן הכוכבים. גם היות זה רש וזה עשיר זה בעל בנים וזה עקור יאמרו כל הפלוסופים שהוא קרי. כללו של דבר יאמרו מאורעות כל אחד ואחד בין מן האדם בין בן הבהמה בין מן האילנות והמחצבות הכל קרי. אבל היות המונים כולם ודברים הכלולים בכל העולם שאין בו מעשה נפש היה הכל מכח הגלגלים שעקרו מעם הקב"ה:

ובזה היא המחלקת, שבעלי דת האמת והיא דת משה רבינו לא יאמרו שמאורעות בני האדם קרי אלא במשפט כמו שאמרה תורה (דברים ל"ב ד') כי כל דרכיו משפט. ופירש הנביא (ירמיה ל“כ י”ט) אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ועל זה הזהירה תורה והעידה ואמרה לישראל (ויקרא כ“ו י”ד) אם לא תשמעו לי ואביא עליכם פורענות. אם תאמרו שאותה הפורענות אינה יסורין על חטאתיכם אלא קרי ומאורע שמשאר מאורעות שאותה הפורענות אינה יסורין על חטאתיכם אלא קרי ומאורע שמשאר מאורעות שארעו בקרי אני אוסיף עליכן מאותו הקרי, זה הוא שכתוב (שם כ“א וכ”ח) ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי. וזהו עקר דת משה רבינו שכל מאורעות שאירעו בני אדם דין ומשפט. וכן אמרו חכמים (שבת נ“ה ע”א) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון:

ודעו רבותי שעקר מעקרי דת משה רבינו וגם הפלוסופים כולם מודים בו שכל מעשה בני אדם מסור להם ואין שם כופה ולא מושך אלא אם ירצה אדם יעבד את ה' ויהיה חכם ויושב בבית המדרש יעשה. ואם ירצה לילך בעצת רשעים ולרוץ עם הגנבים ולצפון עם הנואפים יעשה. ואין שם מעשה ולא מולד שמושך אותו לאחד מן הדרכים כלל. לפיכך נצטוה ונאמר לא עשה כך ולא תעשה כך. וכמה דברים בארנו בענינות אלו ברב החבורים שיש לנו בלשון ערבי בפירוש המשנה ובשאר החבורים. וכן יש לנו לדעת שאין מאורעות בני האדם כמאורעות הבהמה כמו שאמרו הפלוסופים:

נמצא בדברים אלו שלש מחלקות. כיצד הגע עצמך שראובן זה בורסי ועני ומתו בניו בחייו. ושמעון בסם ועשיר והרי בניו לפניו. יאמר הפלוסוף על זה קרי. ואיפשר שיהיה ראובן בסם ועשיר ויהיו לו בנים ואיפשר שיעני שמעון ויחזור בורסי וימותו בניו וכל זה קרי בעולם. ואין שם טבע בעולם ולא כח מכוכב שגרם לזה האיש שיהיה כך או לא יהיה, אלו דברי הפלוסופים:

והדבר השני דברי בעלי גזרת הכוכבים ששמעתם דבריהם ופשטו הבליהם אצלכם שהם אומרים שאי אפשר שישתנה דבר זה לעולם. ולעולם לא יהיה ראובן אלא בורסי ועני ואין לו בן שכך נתן כח הגלגל בעת לדתו. וגם שמעון אי אפשר שיהיה אלא בסם ועשיר ויחיו בניו כמו שנתן כח הגלגל בעת לדתו:

ואלו שני הדרכים או אלו שני הדברים שקר הם אצלנו. דברי האצטגנינין שקר מפני הדעת שכל אותן ההבלים שאמרו כבר בטלה אותם הדעת הנכונה בראיות ברורות. וגם הם שקר אצלנו מפני קבלת הדת שאלו היה הדבר כן מה הועילה התורה והמצוה והתלמוד זה האיש. וכן כל איש ואיש אין כח בו לעשות כלום מדעתו והרי דבר אחר מושך אותו על כרחו להיות כך ושלא להיות כך ומה יועיל הצווי או התלמוד. נמצא דברי אלו הטפשים מבטלים עקרי דת משה רבינו יתר על שהדעת מבטלת דבריהם בכל אותן הראיות שאומרים הפלוסופים לבטל דברי הכשדים והכלדיים וחבריהם. וגם דברי הפלוסופים שאומרים שהדברים אלו קרי שקר הם אצלנו מפני קבלת הדת:

ודרך האמת שעליה אנו סומכים ובה הולכין היא שאנו אומרים שזה ראובן ושמעון אין שם דבר שמושך זה להיות בסם ועשיר וזה בורסי ועני. ואפשר שישתנה הדבר ויהיה הפך כמו שאומר הפלוסוף. אבל הפלוסוף אמר שזה קרי. ואנו אומרים שאינו קרי אלא דבר זה תלוי ברצון מי שאמר והיה העולם וכל זה דין ומשפט. ואין אנו יודעים סוף חכמתו של הקב“ה ולידע באיזה דין ומשפט גזר על זה להיות כך ועל זה להיות כך כי לא כדרכנו דרכיו ולא כמחשבותינו מחשבותיו. אבל חייבים אנו לקבוע בדעתנו שאם יחטא שמעון ילקה ויעני וימותו בניו וכיוצא בזה. ואם שב ראובן ותקן דרכיו וחפש במעשיו והלך בדרך ישרה יעשיר ויצליח בכל דרכיו ויראה זרע ויאריך ימים. זה הוא עקר הדת. ואם יאמר אדם והרי רבים עשו זה ולא הצליחו, אין זו ראיה. היה להם עון הגורם או יסורין לנחול דבר שהוא טוב מזה. כללו של דבר אין דעתנו משגת דיני הקב”ה בבני האדם היאך הם בעולם הזה ולעולם הבא⁴:

ודאמרינן עלה מעקרא היא שכל דברי החוזים בככבים שקר הם אצל כל בעלי מדע. ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות שדבריהם מראים שבעת תולדתו של אדם יגרמו לו הככבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם שאין הדרך שיניח אדם הלכה למעשה ויהדר אפכרי ואשנויי. וכן אין ראוי להניח דברים של דעת ושכבר נתאמתו בראיות וינער כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים שאפשר שנתעלם ממנו דבר. או שיש באותן הדברים רמז. או אמרן לפי שעה ומעשה שהיה לפניו: הלא תדעו שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינן כפשוטן. ולפי שנודע בראיות של דעת שאי אפשר שהיה הדבר כפשוטו תרגמו המתרגם תרגום שהדעת סובלת: ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו שהעינים לפנים הם ולא לאחור. וכבר הגדתי לכם את כל לבי בדבר זה:

על עסקי המשיח שהגיעו אליכם משמי לא היה כך המעשה ולא במזרח היה באספהאן. אבל בתימן עמד איש יש לדבר היום כמו שתים ועשרים שנים ואמר שהוא שליח מישר דרך לפני המלך המשיח ואמר להם שהמשיח בארץ תימן. ונתקבצו אנשים הרבה יהודים וערביים והיה מסבב בהרים. וכתבו לי אחינו שבתימן כתב גדול יודיעו לי דרכו ומשפטו וחדושיו שחדש להם בתפלות ומה שהוא אומר. ואמרו שכבר ראו מנפלאותיו כך וכך. ושאלו לי על זה: והבנתי מכל הדברים שאותו האיש העני חסר דעת וירא השם אבל אין בו חכמה כלל. ושכל מה שאומרים שעשה או נראה על ידו שקר וכזב. ופחדתי על היהודים אשר שמה וחברתי להם כמו שלש ארבע קונדרסים בענין המשיח וסימניו וסימני הזמן שיראה בו והזהרתי אותם שיזהירו זה האיש שמא יאבד ויאבד הקהלות: כללו של דבר לאחר שנה נתפש וברחו כל הנלוים אליו. ואמר לו מלך מן הערבים שתפשו מה זה שעשית. אמר לו אמת עשיתי וכדבר ה' עשיתי. אמר לו ומה המופת שלך. אמר לו תחתך ראשי ואני אחיה מיד. אמר לו אין לך אות גדול מזה. ודאי אני וכל העולם אאמין ואדע כי שקר נחלו אבותי. מיד הרגו אותו העני. תהא מיתתו כפרה לו ולכל ישראל: וענשו היהודים ברב המקומות ממון. ועד עתה יש שם חסרי דעת יאמרו עתה יחיה ויעמוד: כך היו הדברים ואם שמעתם שהגיע כתבי לפאס שמא אותן הדברים ששלחתי לתימן הועתקו והגיעו לפאס.

וכבר אמרתי לכם שכל דקדודי השאלות שלכם בענין זה שכולם שריגי אילן אחד הם. ואני אצוה לכם בדעתי גודו אלנא וקצצו ענפוהי וגו' (דניאל ד' י"א) ונטעו במקומו עץ הדעת טוב ורע ואכלו טובו ופריו ושלחו ידיכם וקחו גם מעץ החיים: הקב"ה יזכנו ויזכה אתכם לארות פריו ולשבוע מטובו עד אשר נחיה לעולם. אמן:

נכתב בנחץ גדול בי“א בתשרי אתק”ז לשטרות בארץ מצרים. ישע יקרב:

אל יאשימוני רבותי על קוצר הדברים שהכתב מוכיח שכתבתיו לשעתו. כי הייתי טרוד הרבה מרוב עסקי האומות. והאל יודע לולי הרב ר' פנחס שלח שליח והפציר בי עד בוש ולא זז מפני עד שכתבתיו לא הייתי משיב עתה לפי שאין לי פנאי. ובעבור זה תדינוני לכף זכות. ושלום אחי ורעי ורבותי ירבה ויגדל לעד. אמן:

[תובל האגרת לפני מושב האיתנים מוסדי ארץ חכמי ארץ צרפת הדרים במונטפישליר ובארשם הרב החכם ר' יהונתן הכהן היקר שצ"ו:]

מכבוד ג“ק מרן שר האומה רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט”א!

(לעומת שיטת המחבר רבי זאב יעבץ זצ"ל).

את כל דברי הכבוד וההערצה הנכונים אשר הביא הרב המחבר ז“ל לרבינו הרמב”ם זצ“ל ראוי להעמיד בשורה היותר כבודה בספרותנו. אולם מה שהוציא מכלל זה את הספר המדעי המרכזי של הרמב”ם שהוא “המורה”, שמתח עליו קו של תוהו, כמעט כאותה המדה אשר מדדו לו המקטרגים שקמו נגדו בחייו ובדורות הסמוכים אחריו, לא נוכל להסכים לו. בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב“ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם “המורה” בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה; כמו בגופי הלכותיה של תורה ישנם פנים שונים וחילוקי דעות, ואנו נוהגים לקיים בהם את מדת התורה של עשה אזנך כאפרכסת ושמע דברי המטהרים ודברי המטמאים, דברי המזכים ודברי המחייבים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים, מפני שכולם נתנו מרועה אחד, אע”פ שלענין ההלכה למעשה ישנה הכרעה מיוחדת לאחת מן הדעות, כך מדה זו עצמה נוהגת בהלכות הדעות והאמונות שהעלו חכמי ישראל המוחזקים לאבות האומה גדולי התורה ואנשי הקודש, חלילה לנו להקל ראש נגדם, ולהחליט על אחת מדעותיהם שהם דברים חיצונים, ושהם נדחים מגבול ישראל, וקל וחומר שאסור לנהוג מנהג זה נגד דעותיו של אביהם של ישראל המאיר עיני הדורות בתורתו חכמתו וקדושתו, רבינו הרמב“ם ז”ל. וגם באילו הדעות אשר אנו מוצאים שרבים מחכמי הדורות חולקים עליהן יכולים אנחנו רק לומר שהננו מוכרעי מוכרעים להחזיק בהדעות שרוב גדולי ישראל נטו אליהן, אבל חס לנו להחליט על דעותיו של רבינו הגדול שהן דעות חיצוניות חלילה! ואחרי שרבינו הרמב“ם שתורת ד' היתה מקור חייו מצא את לבבו נאמן לד' ולתורתו ועמו באלה הדעות, הלא זה הדבר בעצמו הוא הצד המכריע, שאין בהן דבר שיוכל להטיל טינא בלב או לדחות את מי שהוא מקדושת התורה וקדושת ישראל. וההכרעה בזה היא נתונה לפי המצב הנפשי ותפיסת הציורים הרוחניים של כל אחד לפי תכונתו והכל לפי מה שהוא אדם. אין שום ספק שישנם אנשים שדעות מיוחדות פועלות עליהם פעולה טובה, לקשר את לבבם לקדושה ולטהרה לאמונה ולעבודה לתורה ולמצוה, וישנם אנשים אחרים שדוקא דעות אחרות הן מסוגלות לקרב את לבבם לכל הדברים הקדושים והנשגבים הללו, ואם הדעות שנתפרשו בספר המורה התאימו לרוח קדושתו ותוקף אמונתו ודבקות עבודתו הקדושה והאמיתית של הענק הגדול מאור הקודש רבינו הרמבם ז”ל, לכל אוצר הטוב והקודש, לכל הזהירות והזריזות לכל הקדושה והטהרה ולכל תוקף יראת השם יתברך ואהבתו, שהיתה תמיד כשלהבת אש קודש בלבבו הטהור, אין שום ספק שרבים מאד הנם בישראל שאלה הדעות עלולות לפעול עליהם את הפעלת הקודש הזאת לטובה. ואם גם ימצאו רבים שאינם יכולים לקשר את מערכי רוחם באמונת אומן עם כל הדעות הנאמרות בספר המורה, הרשות נתונה להם לקשר את מחשבת לבבם גם עם הדעות של גדולי ישראל אשר סללו להם דרך אחרת, אבל חלילה לנו להוציא לעז של חיצוניות וקל וחומר של יוניות וזרות על אלה הדעות, אשר קדשתם רוחו הקדוש של רבינו הגדול הרמב“ם ז”ל.

ואני תמה איך נוכל להעלים את עינינו מלהחזיק טובה לרבינו הרמב“ם על עבודתו הגדולה בספר המורה, להעמיד את יסוד קדושת האמונה על טהרתו ולהרחיק את ההבלים הנוראים של ההגשמה באלהות מעל גבול ישראל. נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה, לולא עבודתו הקדושה הזאת אשר עבד בה במסירות נפש כל כך ואשר סבל עליה סבלות כל כך נוראה, אשר רק נפש קדושה כנפשו הגדולה היתה יכולה לעבור עליה בכל כך דרך נועם ושלום ומפעלו זה גרם שב”ה בכלל תמה ונכרתה אמונת טעות זו מלב האומה כולה, ונקבע יסוד בכל לב בעיקר הדת, להאמין באמונה שלמה שהקב"ה אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל. וד' יודע עד איזה מדרגה של הבל והזיה היתה יכולה הטעות של אמונת ההגשמה להגיע לולא בא רבינו להציל את נשמת האמונה ממצולות הטעיה הזאת, ועד כמה היתה הכפירה והשלילה אוכלת אותנו אלמלי היה המצב של האמונה כל כך המוני וגס בדורות אשר המדעים וחופש הדעות התפשטו בהמון במדה כל כך גדולה, והדבקות של קדושת התורה והמסורת היא כל כך רפה בלב המונים רבים, ואיך היתה ההרגשה הכללית כלפי האמונה בכללה לולי קדם רבינו הגדול להופיע עליה באור טהרתו הנפלאה.

כל הקושיות שהרב המחבר ז“ל מקשה על רבינו על אשר אחז בהפלוסופיא האריסטואית והחכמה הערבית, שכבר הרעישו עולם עליהם החולקים על רבינו בעת אשר הופיע הספר בזמנו, לא היו ראויות שעוד הפעם יעשו למטעמים בספרותינו הנאמנה, כי דבר ידוע הוא שלא הלך בעינים עצומות אחרי אריסטו ואחרי הפילוסופים הערבים מפרשי דבריו, רק הוא ז”ל חקר ובחן וזיקק את הדברים לפי כל הכחות של המדעיים שהיו בזמנו ועוד יותר מהגבול שלהם, ואחרי בירור הדברים, שנתבררו לו שלא היו בהם משום סתירת יסודי התורה והיתה דעתו נוטה אליהם, לא כיחד את האמת להגיד שהם הנם דעותיו, ומצא לנכון לפרש על פיהם דברי תורה שבכתב ושבעל פה. ואיזה זרות או אשמה יש כאן אפילו אם נאמר שעכשיו נראים הדברים באופן אחר, וכי יכולים אנו לומר שבדברים הרוחניים הללו שעסק בהם רבינו בספר המורה, ישנם ראיות מכריחות על הפרטים, די לנו שהעקרים הכלליים שהם יסודי הדת, מציאות השם יתברך ואחדותו ושלילת הגשמיות הנם דברים מוכרעים אצלו גם מצד המדע, אבל יתר הדעות הרי הם דברי חזון שכל מה שדעתו של אדם נוטה אליהם, על פי סדרי חכמה, נאמר עליהם שהם, מוכרעים או ברורים באופן מושאלי ויחוסי, ורבינו אחרי שמצא שאין סתירה ליסודות התורה מאלה הדברים הפרטיים שהמדע היותר תרבותי שהיה נהוג אז נטה אליהם, עמד על זה, וכאשר ראה שהרבה מהמשכילים שדעתם נוטה אל הדעות הללו, הם עוזבים את התורה או מפקפקים באמונה מפני סתירות שהם חשים בין הדעות התרבותיות הללו ובין התורה, על כן פרסם הוא ז"ל שהחלק המבורר, שבדעות התרבותיות ההן אין בהן סתירה לדברי תורה, ואדרבא לימד שהן מתחזקות מצד התורה, ובזה העמיד את יסוד האמונה על טהרתו בלב רבים והציל בזה את חיי התורה והמסורת לדורות רבים.

ולא נוכל בשום אופן להסכים לדברי הרב המחבר ז“ל במה שכתב בפליאתו: ועד עולם יפלא על רבנו המעמיק הזה כי ראה רק את הדמיון הרפה והחור מאד, אשר תדמה חכמת יון אל תורת ישראל למראית עין כהה ואת החוטים הדקים היורדים ונוקבים עד התהום המבדילים והמפרידים בין שניהם ועושים אותם כמעט שני הפכים גמורים, לא שזפה עינו החדה והטהורה, עד כי לדעתו אין להבדיל מאומה בין דעות תורתנו ודעות חכמי יון וערב. הפליאה הזאת באמת מוסבת היא על הרב המחבר ז”ל, ולא על רבינו הגדול הרמב“ם זצ”ל. הרמב“ם ז”ל הבדיל הבדלה תהומית שאין למעלה הימנה, בעצם המהות של התורה כלפי חכמת יון, וזאת היא ההבדלה שבין קודש לחול אחרי אשר קבע הוא ז“ל שלשת יסודות עקריים ששום מעיין בספר המורה, לא יוכל לזוז מהם, והם: האחד שהנבואה היא למעלה מכל המושג של השכל האנושי כלו, ומה שלא יושג כלל בשכל האנושי הרי הוא נודע בבירור על ידי הנבואה, שהיא דבר ד'. השני הוא יסוד חידוש העולם, שבזה עקר את כל המבט האלילי היוני, על כל ההויה כולה, והשיב לנו את ארחות הקודש של התורה שהוא התוכן של המבט היהדותי המקורי על כל ההויה, והוא ההיפוך הגמור מהמבט היוני האחוז בקדמות העולם. ולא כמו שכתב המחבר ז”ל על פי שיטתו, שע“י החוטים הדקים המבדילים והמפרידים בין דעות תורתנו לדעות חכמי יון וערב, עושים אותם רק כמעט לשני הפכים גמורים לדעת רבינו ז”ל. לא רק כמעט שני הפכים גמורים הם, אלא שני הפכים גמורים לגמרי בהחלט, כי ההבדל בין המושג של הקדמות וחזיון העולם האלילי, שהם “אלהא די שמיא וארקא לא עבדו”, לחזיון העולם הישראלי שד' אחד “הוא יוצר כל נוטה שמים לבדו ויוסד הארץ מי אתו”, הוא הבדל כל כך נשמתי עד שאין בו אפילו צד אחד, או נקודה אחת ממשית, שאנחנו יכולים לומר עליהם באמת שהם דומים זה לזה.

והיסוד השלישי הוא יסוד ההשגחה הפרטית במין האדם בכל פרטיו ומעשיו שהוא ההיפך הגמור מכל צביון ההכרה של חכמת יון, אשר אמרה כמאמר הפושעים מעולם, “עזב ד' את הארץ”. כל זה הוא הבדל נורא, וההפכיות הגמורה המתבלטת על ידי שלשת היסודות הללו שקבעם רבינו הגדול בחכמתו ובקדושתו הגדולה להיות חיץ נצח בין הקודש ובין החול, בין חכמת יון האנושית ובין חכמת ישראל האלקית. זו היא הפכיות מוחלטה, שאפיו אם נמצא אי אלו פרטים של דמיון בסגנוני הדברים בין שני אלה, סוף כל סוף קיים ועומד בעינו הדבר, ולא קרב זה אל זה, ולעד יאמר בזה במובן הרוחני והחכמתי כמו במובן הגזעי והטפוסי הלאומי והמסורתי: “הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב”!

ותמהני על הרב המחבר ז“ל, איך לא העמיק להבין בשיטת רבינו הגדול שההבדלים באי אלה מושגים, לציין על ידם את ההפרש העצמי שביניהם, אינם ניתנים להיות משוערים על פי הביטויים השונים שאנו מבדילים ביניהם בין שהם רבים או מעטים, רק העיקר הוא העומק התוכן שבענין. ולמשל בשעה שהרמב”ם אומר שההבדל בין המציאות של הבורא ברוך הוא למציאות כל הנמצאים הוא: בין חיוב המציאות לאפשרות המציאות, הכל מבינים, שבהבדל הזה כלולים כל ההפרשים וההבדלים, שאין להם סוף, ואם אנחנו מדברים אחר כך, על דבר סגנונות של דימויים, כמו ההליכה בדרכי השם יתברך ו“זה אלי ואנוהו הוה דומה לו מה הוא רחום אף אתה רחום וכיוצא בזה”, הכל מבינים שאין כל הדברים הללו, ואפילו אם ירבו מאד מזיזים את ההבדל האין סופי שבין הבורא לנבראים, והפסוק “ואל מי תדמיון אל” עומד הוא במילואו גם אחרי כל הביטויים הללו הנראים כמו נקודות של דמיון. וכיוצא בזה הוא צד הדמיון שדמה הרמב"ם את חכמת יון לחכמת ישראל, שלא בא אלא מצד איזה תארים חיצוניים, שהם נתפסים בלבבות מצד הציור השכלי האנושי, אבל ההבדלה שביניהם היא הבדלה עצמית טפוסית, יותר מכל מה שאפשר לבאר בהרבה מאמרים המדברים בענינים צדדיים פרטיים בנדון זה.

ואחר שיסודו של הרמב“ם הוא שהידיעה הנבואית והבאה מתוך דבר ה' ברוח הקודש, יש לה מקור יותר נשגב מכל מה שרוח האדם יוכל לשער בשכלו האנושי, יכולים אנחנו להבין שגם אותן הידיעות שמצא רבינו בהדברים שטפלו בהם הפילוסופים על פי ההשכלה האנושית שהנם מתדמים לידיעותיה של תורה אין הדמיון בהם אלא חיצוני. ואע”פ שהסגנון של הידיעה יוכל להיות שוה בהם, אבל הקיבול הנפשי הפנימי של הדברים הוא רחוק זה מזה מאד כהמרחק שיש בין החול ובין הקודש.

ומה שהאריך הרב המחבר לקבול על רבינו הרמב“ם שנאצלה על מורה הנבוכים מן הפלספה היונית להחליט שהמדות הטובות והמעשים הטובים לא נחשבו בעיניה, אין הדבר כן כלל, כי החתימה של המורה, בפרק נ”ד לשלישי הרי היא אומרת מפורש שהחכמה מוכרחת להיות בצורה כזאת שהיא תביא לעשות את כל המעשים בפועל על פי דרכי השם יתברך שהם התוכן של כל המעשים הטובים וכל סדרי התורה והעבודה. וכדי להוציא אותנו מידי הטעות הזאת שלא נחשוב שהעיקר הוא רק החכמה לבדה, ואפילו החכמה העליונה האלקית בלא השגחה על המעשים בפועל כמו שהיו באמת בין חכמי יון כאלה שחשבו כן בפילוסופיותם, כתב רבינו בחתימת ספרו המורה, בלשונו הקדוש, אחרי שפירש את הפסוק של אל יתהלל החכם בחכמתו לפי שיטתו וז"ל:

“ואחר שזכרנו זה הפסוק מה שכולל מן העניינים הנפלאים וזכרנו דברי החכמים ז”ל עליו, נשלים כל מה שהוא כולל, וזה שלא הספיק לו בזה הפסוק לבאר שהשגתו יתעלה לבד היא הנכבדת שבשלמיות כי אלו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו, או היה אומר השכל וידוע אותי כי אני אחד, או היה אומר כי אין לי תמונה או כי אין כמוני, ומה שדומה לזה. אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו בידיעת דרכיו ותאריו, רצונו לומר פעולותיו כמו שבארנו באמרו הודיעני נא את דרכיך וגו' ובאר לנו בזה הפסוק שהפעולות ההן שראוי שיודעו ויעשה בהם הם חסד ומשפט וצדקה והוסיף ענין אחד צריך מאד, והוא אמרו בארץ, אשר הוא קוטב התורה ולא כמחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו יתברך כלתה אצל גלגל הירח ושהארץ ומה שבה נעזב, עזב ד' את הארץ, אינו, רק כמו שבאר לנו על ידי אדון כל החכמים כי לד' הארץ יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא, כפי מה שהשגיח בשמים כפי מה שהם, והוא אמרו כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ ואח“כ השלים הענין ואמר כי באלה חפצתי נאום ה‘, ואמר בחסד משפט וצדקה חפצתי נאום ה’, כמו שבארנו בשלש עשרה מדות כי הכוונה להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק הוא באורו ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת הוא להגיע אל השגות השם כדי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם איך הוא וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוין בהם תמיד לעשות חסד ומשפט וצדקה, להדמות כפעולות השם כמו שבארנו פעמים בזה המאמר. זהו מה שראיתי לשומו בזה המאמר ממה שאחשוב שהוא מועיל מאד לכיוצא בו”, עכ"ל רבינו שם.

ואחרי דברים נשגבים כאלה על דבר המגמה המעשית, והמדות הטובות שהן אמנם מחוברות בתכלית המעלה עם דעת השם יתברך בטהרתה, היש עוד מקום לאמר על רבינו הגדול, שהלך אחרי חכמת יון ששמה את המעשים הטובים ואת המדות לטפל קל, במקום שרבינו אומר מפורש שהם הנם המגמה של החכמה, ושאין לה השלמה מבלעדם שזאת היא באמת תמצית חכמת ישראל בטהרתה על פי התורה, העומדת בפינה זו בניגוד לחכמת יון, כפי מה שמציע אותה כאן הרב המחבר ז"ל.

ובאמת גם הרצאתו של המחבר ז“ל על כלל הפילוסופיא היונית שהיא כולה מבטלת את התוכן של המעשים, אין היא משפט ישר, ואם נמצא בין הפילוסופים מי שחשבו כן לא הלך רבינו כלל אחריהם, כי לא לקח רבינו הגדול את דברי הפילוסופים בלא ברירה, כי זקק וצירף את הדברים. והתוך הטוב שבדבריהם שמצא שהוא מתאים אל התורה ואל היושר והצדק, את זה קירב, שהרי בפירוש המשנה כּתב וז”ל: וכאשר יתברר שהוא ממיני האדם בדעת, ר“ל הדעת לצייר אמתות הדברים על פי מה שהם עליו ולהשיג כּל מה שאפשר לאדם להשיג והמעשה הוא תיקון ויושר הדברים הטבעיים ושלא יהיה שטוף בתענוגים ושלא יקח מהם אלא מה שיחייבו תיקון גופו ותיקון המדות כולם ועל כן האיש שיהיה על ענין זה, הוא התכלית והוא החפץ, וזה הדבר לא נודע מאת הנביאים בלבד, אבל חכמי האומות החולפים אשר לא ראו הנביאים ולא שמעו חכמתם כבר ידעו גם הם שאין האדם שלם אלא כשיהיה כולל הדעת והמעשה, ודי לך בדברי החכם המפורסם בפילוסופיא שאמר חפץ האל ממנו להיות נבונים חסידים שהאדם כשיהיה חכם נבון מבקש תאוות אינו חכם על האמת”. ואחר כך אמר רבינו שם מפורש שמי שהוא מתוקן במעשיו ואינו חכם הוא יותר שלם מן הראשון, שהוא חכם, מבקש תאוות. ואיזה תלונה ביחס להמעטת צביון המעשים וטהרת המדות אפשר ליחס לרבינו, אחרי דברי האמת והצדק הללו.

ומה שמשיג הרב המחבר על רבינו על מה שהחליט שהגלגל הוא בעל נפש, הנה מה שטוען עליו מצד סברא פילוסופית, לא לנו העסק להמליץ בזה על רבינו, ואיני ידוע אם נמצא אדם בעל שכר ישר שיוכל לגזור החלטה ודאית, שאין שם סבה רצונית חיה שכלית, בכל התנועות הקוסמיות גם עתה, אחרי שנמצא גם כן כח המושך הכללי, שהרי אנו מוצאים חיים בכל פינות שאנו פונים. ואם המחלות כולן הולכות ומתבארות שהן באות על ידי יצורים שיש בהם חיים מדוע לא יהיו העלילות הגדולות שבכל היש תוצאות של כחות שהחיים צפונים בהם? אמנם הדברים הללו הם נושאים פילוסופים טהורים, אבל מה שבא הרב המחבר להתלונן על רבינו בשם התורה כאילו הדעה הזאת שהגלגלים הם אוצרים בכחם אוצרות של חיים הוא נגד התורה, זאת היא ממש שימת אור לחושך, ומי לא ידע שפשטן של הכתובים, ושל מטבעות הברכות ודברי מדרשי חז“ל כולם כאחד מורים כדברי הרמב”ם שסבות חיות, מלאכים או שכלים נבדלים, הנם הכחות המניעים ברצון השם יתברך את כל התנועות הקוסמיות, וצבא השמים לך משתחוים!

והנה מה שתפס הרב המחבר ז“ל את רבינו בדבר תכלית הבריאה שהרמב”ם כּתב שאין לצייר שהכל הוא רק בשביל האדם אלא שיש מגמה עליונה של ההויה כולה הידועה רק ליוצרה, הרי אנחנו צריכים להחזיק טובה לרבינו על אשר גילה את דעתו, שהיות כל ההויה כולה בכללותה רק לצורך האדם, אין זה יסוד שהתורה עומדת עליו, כי הלא כל הכופרים שנתרבו בעולם ביחוד מאז שנתרחבו הגבולים הקוסמיים, על פי שיטתו של קופרניקוס והבאים אחריו לא יסדו את כפירתם כי אם נגד זה היסוד, שחשבו שכל עיקר האמונה מושרש הוא רק על היות האדם מרכז היש כולו, ובעת שהציור היה שהארץ עומדת באמצע והגלגלים סובבים עליה, היה ציור זה נח להתקבל, אבל עכשיו שהציור נתרחב עד כדי התפיסה שכל הכדור הארצי כולו לא נחשב כ"א כמו גרגיר קטן בתהום אין סופי, באו מזה לכפירה מוחלטת. ועל כל צריכים אנו להתפאר בהשקפתו של רבינו שהציל את המעמד האמונה בכללותו במה שהורה, שגם אם נאמר שהתכלית של כל ההויה הוא כולל יותר ממין האדם, בכל זאת יש מקם לתורה ואמונה, וכן הוא דרכו של רבינו תמיד, לבנות את יסודות האמונה על בסיסים חזקים מה שאי אפשר לפחות מהם, וכמו שהחליט לבאר את מציאות השם יתברך, דוקא על יסוד הקדמות, מפני שעל פי יסוד החידוש הוא דבר יותר פשוט להוכיח את ההכרח של המחדש ברוך הוא, ועל כן הראה שגם לפי שיטת הקדמות גם כן יסוד היסודות של מציאות השם יתברך איתן הוא. וכמו כן עשה בדבר התכלית שלפי אותה ההשקפה, שהאדם לבדו הוא תכלית כל היש הלא פשוט הוא שיש מקום לתורה ואמונה, אבל לפי אותה השיטה המרחיבה ומרחיקה את התכלית הכללית יותר מגבול האדם, הרי יש מקום לטועים לטעות. בשביל כך החליט רבינו להוכיח שאנו יכולים להסכים שהתכלית הכללית, היא מתרחבת על כל ההויה כולה, ומכל מקום התורה והאמונה הן בטהרתן עומדות על יסוד בל ימוט.

ובכלל אין להחליט בשאלה כללית מופשטת כזאת שהיא נתנה להקבע בתור שיטה של אמונה בישראל, ע“פ צד אחד. והרי אפילו הקבלה המסתורית על פי יסוד הזוהר והאריז”ל גם כן אמרה, (עץ חיים היכל א"ק שער א' ענף ב' דרוש עגולים ויושר) שיש שתי סברות אם הגלגלים הם יותר נעלים בתוכן ההויה מכדור הארץ או להיפך, שהכדור הארצי הוא יותר נעלה וחשוב. והם הרי אינם יכולים להיות חשודים בנטיה יונית לעומת חכמת ישראל, אלא שבאמת כל הדברים הללו על דבר התכלית הכללית של ההויה המה דברים, שיוכלו להאמר רק לסבר את האוזן כדי לבאר על ידם את הזיקה המוסרית העליונה של האדם ודבקותו אל בוראו יתברך, שלפעמים הציור התכליתי המקושר עם יצירת האדם ותוכן חייו הוא גורם לרומם אותו ולפעמים יש שהחשבון של ההתבטלות והאפסיות של האדם לגבי היצור כולו שהוא מעשה ד' הנורא גורם להלביש אותו גדולה וענות צדק, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, וחלילה לומר על אחת מהידיעות הללו שהיא חיצונית ויוצאת מכלל חכמת ישראל! ובכלל לא הביע רבינו את דעתו על דבר העתקת התכלית מגבול האדם ביחס ליחידי הסגולה והקדושים הקרובים אל ד' כמו האבות הקדושים והנביאים שהם מתדבקים בד' יתברך והכח האלקי שופע עליהם, שעליהם נאמר: אלקים אתם ובני עליון כולכם" וכן הצדיקים הגדולים, שהעולם קיים עליהם, כי צדיק יסוד עולם, וכל מה שדבר בזה דבר רק על דבר כללות האדם ברובו הגדול, ועל זה ודאי אנו חייבים להודות לו, על אשר גילה פנים בהלכה זו, לקיים יסוד התורה בעד הכלל כולו, גם על פי המושג היותר פשוט של ההשקפה על הבריאה מצד צורתה הקוסמית המוחשית, וכשם שכל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם (סנהדרין ל"ז א' במשנה) ואע"פ כן לא יכחיש כל אחד שעיקר העולם הוא הכלל כולו, כך גם כן צריך כל בעל דעת בעולם לומר בשבילי נברא העולם, ולא בשביל כך יוכחש התוכן של הכלל הגדול של כל העולמים במילואם, וזאת היא דעת המורה.

ומה שפקפק הרב המחבר על מה שהכניס רבינו את השמות גשם החמשי, כח היולי, שכלים נבדלים, דעות נפרדות פנים חדשות בגבול ישראל, אין לזה שום טעם. כי כל אלה הדברים הנם רק הסברות שכליות על כמה שיד האדם מגעת לרזי העולם ואין שום נפקא מינא בכל לשון שיאמרו הדברים. ולא אדע איזה מקום יש לקנאות יתירה זו, וכי כל דרכי השכל האנושי המה דברים האסורים לישראל, ואיה איפוא יפיפותו של יפת שבאהלי שם, ואיה השיתוף הכללי מצד צלם אלקים הכללי שנתן הקב“ה באדם שמתוך כך אנו מכבדים את כל חכם וישר לב שבכל האדם, ואנו מקבלים את האמת מכל מי שאמרו, והאומר דבר חכמה בספרותנו הנאמנה אפילו באומה”ע נקרא חכם. וצר לנו מאד שלמה נכנסו דברים כאלו בצורה של קטרוג על הספר המלא אורה וקדושה כספר “המורה” הכולל כל כך הרבה אוצרות של חכמה ומוסר ודעת ד' באמת למרות מה שישנם מושגים אחרים לבעלי שיטות אחרות.

ומה שהתרעם הרב המחבר שהרמב“ם השפיל יותר מדאי את החומר וזאת היא ג”כ השפעה של חכמת יון, אין הדבר כן. הרמב"ם לא דבר כי אם לעומת אלה השטופים בתאוות חומריות, ואדרבא הלא הוא למד אותנו ללכת בדרך הממוצע, ובודאי כל אותם דרכי נועם לגבי החיים הקדושים והטהורים הכלולים בחבת צלם האדם הם כלולים בדברי רבינו ושיטתו, גם לפי הסברותיו בספר “המורה”. ואין לנו לדבר על רבינו הגדול, שהיה מעניק באמת את החמה המדעית והמוסרית, וכל מעלות הקודש והטוהר בקדושתה של תורה, אשר בה הגה יומם ולילה לדבקה על ידו בד' אחד, כאילו היה חילוקי לבבות בקרבו, ובמורה היתה עליו רוח אחרת וביתר ספריו רוח אחרת, חלילה! צדיק תמים היה רבינו, כמו שהיה גאון התורה והחכמה כן היה גאון התמימות והאמונה ודבריו כולם, וגם דברי הספר הגדול מורה נבוכים ישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו כשמש צדקה ומרפא בכנפיה!