א. הערות מבוא — אמת היסטורית ואמת ארכיאולוגית    🔗

— האילנות הללו, אומר אני… רואה אתה את צמרותיהם? [— — —]

לפני חצי יובל שנים, כמדומה… הזקנים שבאילנות זוכרים בוודאי… לפני חצי יובל שנים לא היה פה כלום… חולות…. חול…

ומדוע, איפוא, הנך מטעים דוקא את צמרותיהם? — הצגתי את השאלה ישר.

— היאך? צמרותיהם?… הן; הצמרות מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות… שמעבר לים והלאה… [— — —]

ולבי, לבי עליהן… לבי על כל אלה, אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש…

(י“ח ברנר, “עצבים”, תרע”א)

אתם אינכם אשמים. ואתם יודעים מדוע אינכם אשמים? מפני שאתם צפים ושטים בתוך חלומם של אנשים אחרים, שכבר מתו מזמן. הם, האחרים, חלמו חלום, לפני הרבה שנים, ואתם הגשמת־החלום. בסך הכל קיימתם מה שנצטוויתם לעשות בחלומם של האנשים האחרים ההם. אבותיכם, סביכם… וגם הם, החולמים הראשונים, אינם אשמים הם לא יכלו לדעת כיצד יהיו החלומות שלהם יורדים אל המציאות ומתגשמים בה… איך יכלו לדעת דבר שכזה?…

בנימין תמוז, ‘רקוויאם לנעמן’, תשל"ח)

1. רישום מועט ותדמית שלילית    🔗

הספרות העברית לא האירה פניה לעלייה הראשונה. מיספר היצירות הספרותיות, שעלייה זו משמשת להן נושא מרכזי, הוא מועט. במיוחד בולט הדבר כשהמדובר בעלייה הראשונה כמכלול; אולם גם אישים מתוכה, מעשים ממעשיה, או פרשיות שונות שהתרחשו בתקופה זו, לא זכו אלא לתהודה דלה ביותר ולא נהפכו לחומר־גלם עיקרי, הבונה את היצירה הספרותית. לעומת מספרן הזעום של היצירות הספרותיות, העושות את העלייה הראשונה, או מאורעות ואנשים בתוכה כמרכז, רב מספרם של הסיפורים, שבהם נזכרת העלייה הראשונה, כאחד היסודות הבונים אותם, לעיתים בדרך חטוּפה ושולית ולעיתים בהרחבת־מה. אולם הזכרה זו, בדרך־כלל, פרט ליוצאים מן הכלל מעטים, אינה מחמיאה לעלייה זו ומציגה אותה באור שלילי. נועד לה תפקיד של מאגר לכוחות השליליים, שמתוכו נבחרים אותם גיבורים ותופעות, שעמהם צריך להיאבק ובהם צריך להילחם. וכן משמשת היא מקור לדימויי התנוונות, התדרדרות וירידה מוסרית. גם אם אין עיצוב ספרותי זה נעשה מראש כשלילה, אלא יש נסיון לראייה מאוזנת של מאבק שקול, הרי בדרך כלל, ההכרעה נוטה לכיוון השלילה.

קיימים הבדלים ניכרים בין הדרך, שבה רואה כל דור את העבר ומשלב אותו בתוך ההווה, ובמקרה זה בתוך ספרות־ההווה, וכמובן, רב השוני בין סופר לסופר. אולם, דומה, שקיימת עקביות מרובה, ואף מפתיעה ובלתי־צפויה, בתפקיד השלילי, שממלאת העלייה הראשונה בספרות, שנכתבה בתקופות שונות, ובסיפוריהם של סופרים השונים מאד זה מזה.

אפילו במקום, שבו היה הקורא מצפה ליחס חיובי, או לפחות ליחס מאוזן, כמו, למשל, בשעה שמדובר ביצירתו של סופר, שהוא עצמו מצאצאיהם של אנשי עלייה זו, גם אז, גוברת הראייה המקובלת, אם לא לומר, המוסכמה הספרותית, על המעורבות האישית, הרגשית־חיובית, והתיאור נוטה לצד השלילה. במיוחד בולט הדבר בראייה כוללת ובַחשבון ההיסטורי הארוך, שכן, בתיאורי יחידים ואפיזודות בודדות, היחס הוא, לעיתים, חם ואוהב, כשלהרגשת הנוסטאלגיה תפקיד חשוב בכך.

2. הסברים חוץ־ספרותיים    🔗

אין ספק, שליחס שלילי זה יש הסברים רבים, שבעיקרם הם חוץ־ספרותיים. כגון: המישקע המר, שהשאירה הפגישה בין אנשי העלייה השנייה ובין הראשונה; ההגמוניה של מפלגות הפועלים בכל תחומי החיים בארץ־ישראל ובמדינת־ישראל; העובדה, שמרבית הסופרים החשובים, באו מתוכן, נתחנכו בתוכן ואימצו להם את השקפת עולמן; היעלמותן של המושבות הראשונות במתכונתן החקלאית הראשונה והפיכתן למקומות־ישוב בעלי אופי עירוני, או קפיאתן על שמריהן; מיעוט מספרם של בני הראשונים וצאצאיהם, שהמשיכו במסורת החקלאית של האבות. [7; 18].

ניתוח סיבות אלה ואחרות, שגרמו לתדמית השלילית של העלייה הראשונה, נעשה בעבר, והתחזק במיוחד בשנים האחרונות, על־ידי ההיסטוריונים של תולדות הישוב.

במושג תדמית, הכוונה ל“הופעה או רושם, הקשורים לדמיון ועל כן אינם מבטאים או משקפים את המציאות” וכן, “רושם שאין לו סימוכין במציאות” (נתן רוטנשטרייך) [31 א].

כאן תיבדק המציאות הספרותית מתוכה, וההסברים יהיו בעיקרם ספרותיים. גישה זו בודקת את החוקיות הספרותית הפנימית של כל סיפור וסיפור בניפרד, אולם גם מתוך התיחסות כוללת למקומו במכלול יצירתו של הסופר, ובתוך רצף ההתפתחות הספרותית ההיסטורית. ניתוח ספרותי פנימי זה, ייעשה תוך שמירה על זיקה מתמדת לרקע ההיסטורי של התקופה, שמתוכה צמחה היצירה הספרותית הנדונה.

3. לאופיו של המידגם    🔗

רשימת היצירות הספרותיות, שנבדקו לצורך מחקר זה, ושימשו בסיס להסקת המסקנות ולציור התמונה ששורטטה כאן, איננה כוללת ואיננה ממצה. עד כמה שידיעתי מגעת, אין רישום ביבליוגראפי של היצירות הספרותיות, שהעלייה הראשונה משמשת בהן נושא מרכזי. פה ושם נזכרו יצירות אחדות, בשולי מחקר היסטורי מסויים [27], ועל אחת כמה וכמה שאין רישום כזה של אותן יצירות, שהן הרוב, שבהן נזכרה העלייה הראשונה ברב או במעט¹ זוהי, למעשה, עבודה ראשונית, שבה עצם איסוף החומר בנושא זה, וריכוזו הוא אחת ממטרותיה.

נסקרו כאן יצירות ספרותיות משלוש התקופות השונות, ובכך היתה במפורש כוונה ייצוגית, באופן ששלושתן — תקופת העלייה השנייה, התקופה שבין שתי מלחמות העולם, והתקופה שלאחר הקמת מדינת ישראל — תהיינה מיוצגות ככל האפשר. אם לא הושג איזון בחומר הספרותי עצמו, כיוון שהיו תקופות משופעות בחומר יותר, כגון בעלייה השנייה, והיו תקופות דלות יותר, כגון, בשנות הארבעים.

לעומת זה, לא היתה מלכתחילה מגמה של ייצוג בבחירת הסופרים, כיוון שכל סופר מייצג את עצמו בלבד, אולם בדיעבד, יש קשר בין סופרים ואופן עיצובם את המציאות, הנוצר כתוצאה מביוגראפיה דומה (ילידי המושבה), זיקה מפלגתית דומה (נטיות לזרם הריביזיוניסטי), או פרובלמטיקה משותפת המעסיקה במיוחד תקופה מסויימת (שאלת הזהות, חיפוש השרשים).

אין ספק, שאפשר להוסיף על רשימת היצירות שהוזכרו במחקר זה, וכל תוספת תשלים את התמונה הביבליוגראפית. אולם, יש לשער, שזו לא תשנה באופן יסודי, את התמונה ששורטטה כאן, אלא תאשר אותה ותוכיח את נכונותה. אמנם יתכן, שמיספר החריגים יגדל, אולם ספק בעיני, אם הם יצטרפו לכלל חטיבה, שיהיה בכוחה לשנות את המסקנה מעיקרה.

היצירות שנסקרו נבחרו רק מתחום הספרות היפה, ומאליו מובן, שהמסקנות כוחן יפה לתחום זה בלבד. לא נכללו כאן ספרי הזכרונות, הביוגראפיות והאוטוביוגראפיות, היומנים, המכתבים, ספרות דוקומנטרית וספרות לנוער. רק לעיתים, נעשתה חריגה מעיקרון זה, ונכללו דוגמאות בודדות של יצירות שהן סוגי־ביניים: על גבול הספרות היפה והדוקומנטרית (ארץ לא זרועה לישראל זרחי); על גבול הספרות היפה והאוטוביוגראפיה (שנה ראשונה לשלמה צמח); על גבול הספרות היפה והזכרונות (בין הכרמים ליהודית הררי) ועוד. חריגה זו נעשתה לא רק בשל קשיי ההפרדה המוחלטת בין הסוגים, אלא גם משום חשיבותם של סוגי־ביניים אלה, ופזילתן המובהקת של היצירות שנבחרו לעבר הספרות היפה, תוך שימוש סלקטיבי בחוקיה ובתכונותיה.

בתקופות של עלילות ומעשים הירואיים, יש שכוחה של הספרות התיעודית גדול מכוחה של הספרות הבידיונית, שכן המאורעות הגדולים, דרכם “לדבר בעדם” והאמינות המושגת אצל הקורא היא גבוהה, מיידית וישירה.

4. ספרות לא־בידיונית    🔗

כמות היצירות, שאינן נכללות בתחום הספרות היפה המובהקת, בנושא העלייה הראשונה, הוא רב מאד, וזאת, בניגוד למצב בתחום הספרות היפה. וכך, קרוב לוודאי, שהתמונה שתתקבל ממחקר שיעסוק בסוגים אלה, תהיה שונה מזו המתקבלת מן המחקר הדן בספרות היפה בלבד. רבים מן הכותבים הם נוגעים בדבר, שלקחו חלק ישיר או עקיף במעשים, ותיאוריהם והערכתם יהיו בהתאם לאופן שבו נכתבות עדויות מסוג זה.² חשיבותה של ספרות לא־בדיונית זו רבה, לא רק כחומר להיסטוריונים, אלא בעיקר לעיצוב התודעה של דורות הקוראים, הרחוקים מן התקופה ומאורעותיה וליצירת התדמית של התקופה. ספרות זו משמשת מקור ראשון במעלה גם לסופרים העושים את מאורעות התקופה חומר־גלם ליצירתם. זהו מאגר ענק ומגוון, שממנו שואבים הכל, אלא שכל אחד נוטל ממנו ומשמיט בהתאם לאידיאולוגיה שלו ולתפיסת עולמו. מחייבים ושוללים, אוהדים ומסתייגים, נשענים על ספרות לא־בדיונית זו ושואבים ממנה מלוא חופניים, אלא שבכל סיפור וסיפור, נכפף החומר ההיסטורי והזכרוני הזה, ומשתעבד לרוח הכוללת של הסיפור שבתוכו שובץ. אפשר לשער, שאחת המסקנות של המחקר בספרות לא־בידיונית זו תהיה, שספרות הזכרונות של העלייה השנייה, שהעמידה במרכזה את הריב עם אנשי העלייה הראשונה, היא שהשפיעה בעיקר על הספרות היפה, ורישומה מורגש כמעט בכל הדוגמאות מכל התקופות. לעומתה, ספרות הזכרונות של אנשי העלייה הראשונה, שגם היא אינה מועטת, היתה ידועה פחות, השפיעה פחות, ורישומה ניכר אך במעט. ספרות זו, אינה אחידה בגישתה, בחלקה מצויה תמונה מאוזנת של המציאות, בצד ייפוי, האדרה וגישה פאטתית־סנטימנטאלית.

תחום בפני עצמו בסוג זה של הספרות הלא־בדיונית, היא הספרות “לנוער” לסוגיה השונים. לה חוקיות משלה, ומגמותיה החינוכיות והלימודיות משפיעות על עיצובה ועל תכניה. הספרות “לנוער” נשענת במובהק על ספרות הזכרונות וההיסטוריה המסופרת מפי הנוגעים בדבר, ובעיקרה, משווה למאורעות אופי עלילתי מותח ומושך. היא מתאפיינת בריכוך המתחים היריבויות, ובעיקר מהימנעות מנקיטת עמדה בבעיות פוליטיות וחברתיות השנויות במחלוקת.

מחקר, שיאסוף את החומר וידון בספרות לא־בדיונית זו, בעמדותיה ביחס לנושאים השנויים במחלוקת, ובהשפעותיה על כותבי ההיסטוריה, על עיצוב התודעה של הדור ורישומה בספרות העברית — ישלים את התמונה ששורטטה במאמר זה, על סמך דיון בספרות היפה בלבד.

5. תדמית העלייה הראשונה    🔗

כבר כתבו היסטוריונים על אחד מתפקידיו המרכזיים של ההיסטוריון, לדייק בסיפור הפרטים ככל האפשר, תוך חובה לראות את התמונה הכוללת מנקודת תצפית גבוהה. סכנת ההשתקעות בתוך הפרטים וסכנת האילוץ והמלאכותיות של המיבנה הכולל, שתיהן מאיימות על ההיסטוריון, ועליו ליצור את מידת האיזון הדרושה בין הפרט כשהוא לעמו לבין שיבוצו בתבנית הכוללת [26]. וכבר כתבו היסטוריונים על ההטרוגניות של אנשי העלייה הראשונה ושל המושבות. הטרוגניות זו התבטאה בהרכב האנושי של אנשי העלייה הראשונה, כגון שההתחלות של ההתישבות בארץ נעשו על ידי אנשי הישוב הישן מארבע הערים הקדושות (ראש־פינה) או בשיתוף פעולה בין “עולים” לבין ותיקים אנשי הישוב הישן (פתח־תקוה). וכן, שעלייה זו אינה, למעשה, ראשונה, אלא היא המשך לעליות שקדמו לה החל מן המאה ה־10, ועליות אלה לא נפסקו גם באותן שנים, שנקראות “שנות העלייה הראשונה”. גם ההבחנה, שקודם עלו כדי “למות בארץ־ישראל” וכעת, כדי לחיות בה, לעבדה ולשמרה, אינה חדה, שכן עוד הרבה קודם לכן היו נסיונות בתחום החקלאות והמלאכה, וגם כעת נמשכה העלייה בעלת האופי הקודם [31]. המושגים “ישן” ו“חדש”, “ראשונה” או ממשיכה, אינם, לדעת ההיסטוריונים, קלים להפרדה וההבדלים ביניהם אינם בולטים, והעובדות המתקבלות מתוך בדיקת התעודות והמיסמכים מוכיחות, שאין הצדקה להפרדה נחרצת זו, או לפחות, אין היא חד־משמעית. כך במינוח המקובל והכולל: המושבות הראשונות, הכורך בנשימה אחת את כל המושבות שהוקמו עד מלחמת העולם הראשונה, או לפחות עד 1904, ואילו במציאות, היתה כל מושבה שונה מאד מחברתה, בהרכב אנשיה, בנסיבות הקמתה, בבעיות השונות שעמדה בפניהן, בדרך התפתחותה, באופיה, באווירתה וכד‘. ואפשר להוסיף ולמנות שורה ארוכה של הכללות ותפיסות מקובלות, שאינן עומדות במיבחן הביקורת של המחקר ההיסטורי. הנטיה להכללה המפַשטת את המציאות ומַשטיחה אותה, נמשכת והולכת ככל שמתרחקים בזמן, ובולטת במיוחד מראשית שנות השבעים. שכיחה המגמה לכרוך את כל העליות יחד, תחת תוויות משותפות כוללות כגון: “דור המייסדים”, “האבות הראשונים” [30 א’, עמ' 160 ואילך].

המחקר ההיסטורי מנסה לענות על השאלה: באמת, מי ומה אַתְּ "העלייה הראשונה? איך היו פרטי הדברים במציאות, איך היתה השתלשלות המאורעות במציאות, ומה מקומה הנאות בתוך ההתפתחות ההיסטורית, וכיוצא בזה שאלות המעמידות דברים על דיוקם ומשרטטות בנאמנות את התמונה הכוללת.

לא כן הספרות. מלכתחילה אין היא עוסקת ב“אמת הכרונולוגית” אלא ב“אמת ההיסטורית”, לפי הגדרתו הידועה של אחד־העם. או בניסוח אחר, ידוע ומוכר היטב, שלא אבד תוקפו במרוצת השנים:

על “אמת היסטורית” זו, יעידו הערות הסופרים המקדימות או המסיימות סיפורים רבים, המסתייגות מן הקשר בין פרטי המציאות לאמת הספרותית, ועם זה, אינן שוללות את קיומו של קשר זה. כדוגמה אחת מני רבות, תובא הערתו של א. ראובני, בסיום הטרילוגיה שלו עד ירושלים:

הספרות עוסקת בתדמית, שהיא “האמת ההיסטורית”, ומתבססת על הזכרון הקולקטיבי של הדור. לאחר שנקבעה תדמית זו, ונעשתה חומר לדמיון, לספרות, לאגדות, למיתוס הקולקטיבי הלאומי, קשה מאד לשנותה. לא פעם, אפילו מאמץ גדול של היסטוריונים, המבססים את מסקנותיהם על עובדות בדוקות ומוּכחות, הסותרות את התדמית שנוצרה ונקלטה בתודעת הדורות, על סמך עובדות בלתי־מהימנות — אין בכוחו לשנותה. השינוי יכול לבוא, רק כשעובדות חדשות אלה, והמסקנות המלוות אותן, ייהפכו לחומר־גלם חדש ליוצרי הסיפורים, למחנכים ולמספרי־האגדות. ויש כאן תהליך משולב במעין מעגל סגור, שקשה מאד לפורצו: הספרות מתבססת על תדמיות, אולם בו בזמן גם יוצרת אותן ומחזקת ומגבשת אותן; המחקר ההיסטורי מספק את חומר־הגלם ליצירתן של תדמיות אלה, אולם חומר־גלם זה נקלט בצורה סלקטיבית, כשגורמים שונים משפיעים על עקרונות הבחירה וההשמטה, ההדגשה או ההתעלמות. משנקבעה תדמית מסוימת כפי שנקבעה, ותהיינה הסיבות אשר תהיינה, יש צורך בזמן ארוך, כדי לשנותה, אם הדבר אפשרי בכלל. מגמת “ניפוץ המיתוסים” המורגשת במחקר ההיסטורי בן־זמננו, ניכרת אך במעט עד כה, בתחום שינוי התדמית של מאורעות היסטוריים רבים, ותקופת העלייה הראשונה בכלל זה.

אם מבינים מצב דברים זה, כלומר, את הדרכים המיוחדות שבהן הולכת הספרות, אין לבוא בטענות של “נכון־לא־נכון”, ולהביא ציטטות, עובדות, מיסמכים ותאריכים להפרכת “עובדות” בתחומה. שכן, אין הספרות עוסקת בעובדות כהווייתן, אלא במה שקרא אריסטו ב“מקרים כפי שהיו עלולים לקרות”, או במינוח אחר — בתדמיות ב“אמת ההיסטורית”.

ואז השאלה הנשאלת היא: מהי תדמיתה של העלייה הראשונה?

שדרת דקלים בראשון־לציון. סוף המאה הי"ט.

כבר נאמר לעיל, שתדמית זו נתעצבה בעיקרה על סמך זכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה, והיא איננה חיובית בעיקרה. היא נתפסת על דרך ההכללה, הכורכת את כל המושבות יחד ומטביעה עליהן את התואר השלילי: “מושבות הבארון”, שפירושו: אנשים החיים על חשבון אחרים. העבודה במושבות היא עבודה ערבית, ופירושו של דבר, שאין האיכרים עובדים בעצמם אלא משמשים כמשגיחים ולעיתים גם זה לא, אלא ממנים משגיחים על פועליהם הערבים. אורח החיים במושבות הוא של חיי מותרות ופאר, הזרים לא רק לאורח חיי איכר בכלל, אלא גם לתרבות העברית בפרט. התמצית של חיי ראווה והתבוללות אלה שני סימני־היכר לה: צרפתית ופסנתר. האיכרים עושים הכל כדי שבניהם לא ילכו בדרכם, אלא ילמדו באוניברסיטאות בחוץ־לארץ, ובנותיהם תינשאנה לעורכי־דין ולדוקטורים. מעייניהן של נשות האיכרים אך ורק בתלבושתן בהתאם ל“מודה” האחרונה הבאה מפאריס. התרבות העברית זרה לאיכרים והם מדברים יידיש או רוסית. לא תמיד הם ציונים, והרוחניות בכלל, היא לעיתים קרובות, מהם והלאה. מטרתם של האיכרים היא להתעשר בכל מחיר, וכל שאיפה לאומית־חברתית זרה להם. בני האיכרים הם שטחיים, ריקניים, קלי־דעת, רודפי־שמלות, גאוותנים ויהירים.

תמונה קיבוצית שלילית זו, שרק חלק ממרכיביה נזכרו כאן, היא שנצטיירה בדרך־כלל, בתודעת הדור ומרבית הסופרים, והשפיעה על כתיבתם.

לא קשה להוכיח, שהמציאות אינה מאשרת תדמית שלילית זו, ואף לא קשה להפריך כמעט את כל מרכיביה, ולהציב כנגדם סימני־היכר חיוביים, שיאזנו את השלילה, ובמקרים מסויימים אף יבטלו אותה ויוכיחו את ההיפך. אולם, כאמור, מלחמה בתדמיות והצבת תדמיות מנוגדות חדשות היא קשה וממושכת.

הרבה נכתב, למשל, על ענין הצרפתית והפסנתר, שני המרכיבים שהם תמצית השלילה של העלייה הראשונה. הכללה זו נלקחה, קרוב לוודאי, מן המושבה ראשון־לציון, וממנה נעשתה כסימן־היכר למושבות בכלל. והנה, גם בראשון־לציון, כפי שמגלה המחקר ההיסטורי, היו “לאמיתו של דבר רק פסנתרים בודדים. [— — —] הראשון היה בביתו של יוסף פיינברג ואשתו ברטה, אם פרטה עליו, עשתה זאת לאחר חליבת הפרות בחצרה” [15, עמ' 136]. וכן מעיד דן גלעדי, ש“הנטייה, שהתבלטה מאמצע שנות השמונים, להפגין בשבתות ובחגים בגדים נאים, ולשמור על סגנון חיים עירוני, היתה פרי צרכים פנימיים של האיכרים יותר מאשר חיקוי ה’פקידות'” [15, עמ' 137]. וכן, קל להפריך את הסיפור על אזהרת הרופא היווני לשלושת קוני האדמות הראשונים בפתח־תקוה, שבמקום הזה אין צפרים, כיוון שהמציאות היא, כידוע, הפוכה. הפרכה זו, החלה כבר בשנות השלושים, ואף־על־פי־כן, לא היא יצרה את התדמית, אלא דווקא הסיפור המסולף למציאות, והבלדה על יואל־משה סלומון מאת יורם טהר־לב, שנתחברה לאחרונה ונתפשטה ברבים — תוכיח [15, עמ' 110 הערה 62].

ודוגמה שלישית לכוחה של התדמית הגובר על העובדות ההיסטוריות: עד היום רווח הביטוי “על חשבון הבארון” במובן, “נתמך, מי שחי על חשבון אחרים” (מילון עולמי לעברית מדוברת) וכל המחקרים בדבר חשיבות מפעלו של הבארון, שמסקנתם היא, ש“לולא התערבותו המיידית, אין ספק שהנסיון לחדש את היישוב החקלאי בארץ־ישראל בראשית שנות השמונים היה נדון לכשלון” [14, עמ' 61] — לא הועילו לשנות את התדמית השלילית הן של הבארון והן של האיכרים נתמכיו. במאבק על התדמית ההיסטורית בענין זה, נתקבלה ביקורתו הנוקבת של אחד־העם ולא הערכתו החמה של פרץ סמולנסקין [14, עמ' 59].

6. תדמית הבילויים    🔗

מדרכה של תנועה חדשה, שהיא מבקשת להוכיח שאין היא יש מאין, אלא באה להמשיך את דרכם של ראשונים, המקובלים עליה, ומשתדלת “להתייחס” על מישהו ולהיתלות בו. היא מחפשת מעין “אב” שתוכל לקשור את עצמה אליו וללכת בעקבותיו. לעיתים, לצורך מימוש רצון זה להתייחסות ולהמשכיות, יש הכרח לשנות את המציאות כפי שהיתה, להדגיש בה צדדים מסויימים ולהתעלם מאחרים, והכל כדי שהתנועה לא תהיה נתונה בחלל ריק. כך קרה, שאנשי העלייה השנייה, החלוצית־פועלית, שלא יכלה לבחור לה כמודל להערצה ולהתייחסות את העלייה הראשונה, בודדה מתוכה את תנועת ביל“ו, הציגה אותה כמופת, הדגישה את הצדדים שהתאימו לה, ובחרה להתעלם מן האחרים. ביל”ו הוצגה כחריג הראוי לחיקוי בתוך העלייה הראשונה, דוגמה ומופת לאיכרים שלא הלכו בדרכיה וסילפו את החזון, ונעשתה מוקד משיכה לחינוך הדור. מצב זה גרם לכך, שבתודעה הקולקטיבית של הדורות הבאים, זוהתה ביל"ו לא־פעם עם העלייה הראשונה בכלל, ויוחסו לה מעשים ומיפעלים שלא היתה מעורבת בהם כלל, ובשיגרת הדיבור, תלו בה את כל הטובות שעשתה העלייה הראשונה, ואילו באיכרים, אנשי העלייה הראשונה — את כל הקלקלות [27, עמ' 347 ועוד].

7. הזכרון הקולקטיבי    🔗

התדמית נוצרת בתודעה הקולקטיבית של הדורות, כתוצאה מן הזכרון הקולקטיבי, שדרכו להשמיט פרטים מסויימים או להתעלם מהם, לבחור פרטים אחרים ולהדגישם, תהליך זה קיים בכל התחומים וביחס לכל התקופות, המאורעות והאישים, ואינו מיוחד, כמובן, לנושא זה של העלייה הראשונה.

כך, למשל, כשרצה יעקב שטיינברג, להבליט את יתרונו של התנ“ך על התלמוד, את התדמית החיובית של הראשון כנגד התדמית השלילית של האחרון, הראה במסתו “חז”ל”, כיצד ממרחק השנים, ביטל הזכרון הקולקטיבי של העם את ההבדלים והניגודים בין התנָאים לבין האמוראים והישווה את כולם, ו“חנט” אותם במילה האחת: “חז”ל“, בעוד שבחיים היו הבדלים רבים ביניהם, ניגודים, מריבות, סתירות, התגוששויות, מתחים [34]. דרך זו שונה לחלוטין מן הדרך שבה שימר הזכרון הקולקטיבי של העם את גיבורי התנ”ך, שנשארו בכל בליטותם וחתוך־אופיים, חיים ומתנועעים, מן הגדול שבהם ועד הקטן והדל שבתוכם. בכך הבליט שטיינברג את החיוניות של התנ"ך, מול הקיפאון והחניטה של התלמוד, המסמן לדעתו, “עקרות של גלות” [25, עמ' 283].

המתבונן בדרך שבה טיפלה הספרות בעלייה הראשונה, במפעליה ובאישיה, בהשוואה לעלייה השנייה, אינו יכול להשתחרר מן ההרגשה, שיש מידה מסויימת של הקבלה לגבי התהליכים שמציין יעקב שטיינברג. העלייה הראשונה מקבילה לתודעה הקולקטיבית הקיבוצית החונטת, שנתמצתה במילה “חז”ל, ואילו העלייה השנייה — לזו של התנ"ך, שאישיה ומפעליה ניצבים בייחודם, בחיוניותם ובבליטותם. עם זה, ממרחק השנים, במיוחד מראשית שנות השבעים ואילך, בולטת הנטיה לכרוך יחד את כל העליות, להתעלם מן ההבדלים ביניהן, ולדבר על כולן בנשימה אחת. [30א].

8. החלוקה לתקופות    🔗

סקירת הספרות היפה, שיש לה נגיעה לנושא זה, תתחלק לשלוש תקופות ראשיות, החופפות את ההתפתחות ההיסטורית של הישוב והמדינה בארץ־ישראל, ואלה יתחלקו בתוכן חלוקה פנימית בהתאם למגמות של הסופרים והספרות ואופיין:

א. תקופת העלייה השנייה (1904—1919), הכוללת גם את שנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן היתה הפעילות מועטת.

ב. התקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919—1950) ובכלל זה גם שנות מלחמת העולם השנייה ושתי השנים הראשונות לאחר קום המדינה.

ג. תקופת המדינה (1950—1980).

העקרון הכללי המנחה בחלוקה זו הוא תאריך ראשון של הופעת הספר או הסיפור בדפוס. סטייה מעקרון זה תיעשה ביחס לסופרי העלייה השנייה (עגנון, יעקב רבינוביץ, שלמה צמח), שחלק מיצירותיהם התפרסם מאוחר יותר, אבל נכללו בתקופה הראשונה. וכן, מצויות חריגות מעטות נוספות, שכל אחת תוסבר במקומה.

אין אחידות בהופעתו של הנושא בספרות היפה בין שלוש התקופות. בתקופה הראשונה, בולט העיסוק האינטנסיבי בו, כאחד המוטיבים המרכזיים של התקופה, ואולי אף המרכזי שבה, והוא מצוי ביצירותיהם של הסופרים המובהקים של הדור, כמו באלה של סופרים־לעת־מצוא. בתקופה השנייה — נידחה הנושא לשוליים. הוא נזכר ביצירותיהם של סופרים שוליים, וקיים בעיקר בספרות הדוקומנטרית, בספרות לנוער ובספרות הרושמת היסטוריה. בתקופה השלישית — חוזר הנושא ותופס את מקומו כאחד המוטיבים המובהקים של ספרות התקופה, והוא חוזר ומופיע ביצירותיהם של סופרים מן השורה הראשונה.

לכל התקופות משותפת התדמית השלילית שיש לעלייה הראשונה בספרות היפה, וגם נסיונות האיזון שנעשו, כדי לשנות אותה ולהטות את הכף לצד החיובי, לא הצליחו. בכל התקופות, שימש הנושא כלי־שרת במתן תשובות על הבעיות הבוערות שהציבה כל תקופה במרכזה וכל סופר ביצירתו, ושימש, כאמור, מאגר לדימויים ולדמויות השליליים.

הסקירה כאן תיעשה, כאמור, החל בתקופת העלייה השנייה (1904), בשעה שנתגבשה בארץ מציאות שונה, עם בואם של גלי עלייה, השונים מקודמיהם. אין הכוונה לבדוק את תודעת העלייה הראשונה בעיני עצמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביהם של אנשי העלייה הראשונה עצמם באותן שנים וממרחק הזמנים.

יש להדגיש, שמסַפרי העלייה הראשונה עצמם, לא היו אחידים ביחס אל אנשי העלייה השנייה, שבא לידי ביטוי בסיפוריהם, במיוחד באלה שנכתבו באותן שנים. כך, למשל, נחמה פוחצ’בסקי, בקובץ סיפוריה ביהודה החדשה (תרע"א), איננה מזכירה כלל את ההתנגשות בין העלייה הראשונה לשנייה, אלא מתארת את האיכרים עצמם, כמי שחייהם רצופים סבל ויסורים, חולי ומוות, אכזבות וכשלונות.³ לעומתה, משה סמילנסקי ברומן הדסה, שהתפרסם באותה שנה עצמה, מעמיד במרכזו את חווית הפגישה בין שתי העליות, ונוטה, שלא כפי שאפשר היה לצפות על־פי “השתייכותו” — לצידם של אנשי העלייה השנייה, עד כדי כך, שרומן זה נעשה אב־טיפוס, על־אף הביקורת הקשה שנמתחה על האמת הספרותית והאנושית שבו [ברנר 8], לרומנים חברתיים מאוחרים יותר (תחת השמש למשה שמיר), שבהם נערך מאבק בין המחנות. מאבק זה מסתיים בנצחונם שהמוחלט של אנשי העלייה השנייה: הגיבורה המרכזית, הדסה, בת למשפחת איכרים, בתו של ראש הועד, נמשכת למחנה הפועלים, מתאהבת באחד מהם, ומכריעה לטובת אהובה וכנגד אביה, כלומר, עוזבת את מחנה האיכרים שבו נולדה ואליו היא שייכת מבחינה ביולוגית ועוברת למחנה הפועלים, שאליו היא נוטה מבחינה רגשית ואידיאולוגית. היא עוזבת לא רק את אביה ומשפחתה, אלא גם את חברה מנוער, בן־איכרים אחר, ונצחונו של מחנה הפועלים הושלם ואף נתחזק בכך, שגם אותו חבר, ניספח עליהם. המסקנה בסיפור זה היא, שהטובים שבבני האיכרים, ניספחים אל הפועלים ובכך מביעים את הסתיגותם מהוריהם ומדרך חייהם. כמעט שאין אפשרות להישאר במושבה ולהיות דמות חיובית בעת ובעונה אחת. ובעניין זה, משלימה עדותה המאוחרת של אסתר ראב (תשל"ח), כיצד עברה היא, בת־האיכרים, בת השש־עשרה, אל עולמם של אנשי העלייה השנייה, שהיו אז בפתח־תקוה [מב]. דוגמאות נוספות לקונפליקט זה ולדמות בת־האיכרים הנקרעת בין שני המחנות — מחנה האיכרים שבו נולדה ומחנה הפועלים־החלוצים המושך אותה — מובאות בספרו של גדעון עפרת, כגון: מחזהו של חיים שורר “לראשונה” (‘האדמה’ תר"פ) [30 א‘, עמ’ 59–53].

בת אכר שהושפעה מהפועלים והתמסרה לעבודה חקלאית

גישה אוהדת זו למחנה הפועלים, ויחס ביקורתי ועוין לאיכרים, אינו מקרה בסיפוריו של סמילנסקי והוא מופיע גם, למשל, בסיפור בבית הדוד (תרפ"ט) המתאר את האווירה במושבה בין פלגי האיכרים השונים המלאה ניגודים, תככים, פילוגים, קטנוּת, לשון־הרע, התרפסות וכיוצא בזה.

 

ב. תקופת העלייה השנייה (1904—1919)    🔗

חווית הפגישה הקשה והמרה בין אנשי העלייה הראשונה לשנייה, היא אחד הנושאים המרכזיים בכתביהם של אנשי העלייה השנייה, אם לא המרכזי שבהם, והיא המפרנסת את היסוד הדראמטי בספרות זו, הדבר בולט במיוחד בסיפורים שנכתבו בידי אנשי העלייה השנייה, בשנות ההתרחשות ממש, אולם גם בכאלה, שנכתבו ממרחק השנים ומוסבים על תקופה זו.

כאשר הגיעו ראשוני העלייה השנייה לארץ, כבר חגגה פתח־תקוה את מחצית יובלה, ויתר המושבות הראשונות כבר היו קיימות למעלה מעשרים שנה. ראשוני הדור השני הגיעו לבגרות והחלו משתלבים בפעילות הכלכלית החקלאית [30, עמ' 142—150]. מרבית אנשי העלייה השנייה, לא התעמקו בתולדותיהם של הראשונים, לא הכירו את המציאות הקשה שהיתה מנת חלקם בשנותיהם הראשונות בארץ, או התעלמו ממנה. הם שפטו אותם לא על פי זכויותיהם בעבר, ולא התחשבו במניעים ובסיבות שהביאו אותם לאורח החיים שמצאו לפניהם. הם דנו רק על פי מה שעיניהם ראו בהווה ובהתאם לאינטרסים שלהם באותו זמן, שזיהו אותם עם אלה של הכלל, של החברה ושל הלאום.

בהערותיו על “הישוב הארץ־ישראלי בעיני העלייה השנייה” [17], ציין מנחם דורמן את הסיבות להתנכרות ההדדית בין דור העלייה השנייה לדורות שקדמו לו, ואת חששו של ברל כצנלסון “שמא דורו הוא, דור העלייה השנייה מנחיל, או עלול להנחיל, לדורות הבאים תמונה בלתי־צודקת, תמונה מעוותת של מניחי היסודות לישוב החדש בארץ־ישראל”. אולם, את חששותיו אלה לא פירסם, והם נשארו בסטנוגרמות של הרצאותיו משנת תרצ"ט, והסתפק ברמזים שונים על כך במאמריו [שם, עמ' 237, הערה 3]. וכך, ברל כצנלסון, שיכול היה בכוח אישיותו והשפעתו לפעול לשינוי התדמית השלילית, לא עשה כן, ומיפעלם המאוחר של חוקרים כמשה ברסלבי, גליה ירדני ואחרים, שאותם מזכיר דורמן, לא היה בו די כדי לשנות מצב זה, ובעינה נשארה ההתנכרות ההדדית בין שני הדורות, והיא שקבעה את התדמית, ומצאה את ביטויה בספרות.

היתה זו פגישה של ניגודים ומאבקים כמעט בכל התחומים: דתיים וחילוניים; ותיקים וחדשים; צעירים, רווקים, מול בעלי־משפחות ואנשים בגיל העמידה; בעלי־משקים ואדמות לעומת חסרי־כל; בעלי נסיון חקלאי, לבין חסרי נסיון זה, “חובשי בית המדרש”; בין בעלי השקפות שמרניות לגוניהם השונים, לבין בעלי תורות סוציאליסטיות מתונות וקיצוניות; בין מקבלי תמיכה לשולליה; בין תומכי תוכנית אוגנדה לשולליה; בין מי שסבל בעבר והגיע לרווחה יחסית בהווה לבין מי שלא ידע עברם זה וראה לפניו את ההווה בלבד.

ספרות העלייה השנייה, נכתבה ברובה הגדול, על ידי סופרים, שהיו בעצמם פועלים ונתנסו בגופם במציאות הקשה של העבודה העברית מול העבודה הערבית אצל האיכרים, או על־ידי מי שהיו קרובים לפועלים אלה. ספרות זו מתמקדת בפגישה של העולה הצעיר עם ארץ־ישראל, שהיא הפגישה בין החלום להתגשמותו, ובכלל הקשיים הרבים שהציגה ארץ־ישראל בפני הבאים, תופסים מקום מרכזי הקשיים שגרמו האיכרים, בעיקר בנושא העבודה העברית.

עם כל השוני שבין סופר לסופר, אפשר לחלק ספרות זו לשתי חטיבות מרכזיות: זו הנותנת ביטוי למצוקת־ההווה ומבטאת את הלם הפגישה, וזו הנותנת ביטוי לדאגת־העתיד ומבטאת את אימת העתיד.

1. הלם הפגישה    🔗

סיפורים אלה, שנכתבו ברובם ללא פרספקטיבה, אינם חורגים מגדר סיפורי הווי, ומנסים לשקף את המציאות, כפי שנגלתה להם אותה שעה. בסוג זה פעלו בעיקר “סופרים לעת־מצוא”, אולם גם סופרים מובהקים. יש שהנושא הופיע בכתביהם כאפיזודה חולפת בלבד, ויש שהוא מהיסודות הקבועים ביצירתם. הסיפורים בקבוצה הראשונה, הם יותר בגדר של עדות המסיח־לפי־תומו, מתוך כאב ועלבון, ויותר משיש בהם ביטוי ספרותי טהור, יש בהם אמת עגומה. עם זאת נסתמנו כבר בהם הכיוונים המרכזיים, המופיעים בבליטות בסיפוריה של הקבוצה השנייה (ראה להלן). ב“רשימתו” המוקדמת של א.נ. כהנוביץ נאקה. (מרשימות פעל בא"י) (תרס"ו) [13], אין עדיין תיאור יחסים של עובד ומעביד, אין האשמה ואין מתיחות, אלא יש תיאור מצב של זרות ובדידות ואכזבה, של אבדן אמונה, ללא תחליף, ועייפות “ממשא החיים”. אלה הם רשמיו של פועל העובד בבית חרושת בהווה, המספר זכרונות מלפני שנה, בשעה שישב עם חמשה־עשר מחבריו באחת המושבות הקטנות בגליל, כשיושבי המקום “היו מביטים עלינו כמו על אנשים שגנבו איזה דבר וברחו הנה מפני יראת העונש”. כשהפועלים היו שמחים, ראו בהם יושבי המקום — שעדיין אינם נקראים איכרים — “משוגעים”, וכשהבדידות והזרות וקשיי ההסתגלות הכריעו אותם, ראו בהם את התגשמות הנבואות השחורות שחזו להם.

סיפור, המתמקד בנקודת־השיא במאבק בין האיכרים לפועלים בפתח־תקוה, שביטויה היה ב“חרם” שהטילו האיכרים על הפועלים, ומנסה לרכך את המתח, הוא בטלה הגזרה (תרס"ז) א.ז. רבינוביץ, שהיה סופר סוציאליסט מובהק, אולם שומר־מסורת, מאַזן את סיומו של הסיפור בכך, שהמשותף הלאומי גובר על ההבדלים המעמדיים (עובד—מעביד) והתרבותיים (חפשי—מסורתי), ומטיל את האשמה על “הפוליטיקה” ועל הפועלים הקיצוניים, הגורמים לזקני המושבה “החרדים לדבר ה'”, להחרים את הפועלים [13].

קו זה ממשיך פנחס נאמן בסיפור מעל הגבעה (תרע"ב), המתאר את הרצוי כמצוי ובכך “מזייף” את המציאות וממתיקה, ברוח סיפוריו האידיליים של זאב יעבץ. זוהי מושבה, שבה בני־האיכרים, כולם, ממשיכים במלאכת אבותיהם ולצידם, קיים שוויון גמור בין האיכר לפועלו, השפה העברית היא השלטת בכיפה, ואין הבדלים בין עדות ישראל השונות.

סיפור אחר, המסיח־לפי־תומו, ולכן ביקורתו נוקבת מאד, הוא גדל (תרע"ב) מאת יוסף בן־פורת הוא יוסף וייץ [9], המתאר את בן־הפועל הנאלץ להפסיק את לימודיו, במלאות לו שתים־עשרה שנה, ולהיות פועל כאביו, כדי לעזור בפרנסת הבית, ונראה כאילו הוא שמח בחלקו. רק כשהוא רואה את חבריו האחרים הממשיכים בלימודיהם ונתונים עדיין בעולם ללא דאגות, מתחמץ בו לבו.

סיפור יוצא־דופן, בנימתו האוהדת למשפחה במושבה, הוא הדסה (תר"ע) מאת דוד שמעוני. שלטת בו הנימה האלגית, מתוך השתתפות בסבלה ובצערה של משפחת אחת במושבה “על מפתן הגליל התחתון”, ששכלה את הבת הבכורה הדסה, שהתכוננה להיות מורה במושבה שבה גדלה והתחנכה, בגלל מחלת הקדחת הצהובה. בת זו, שהיתה בת שבע־עשרה במותה, נולדה באניה בדרך לארץ־ישראל, ראתה כחובתה להישאר ולהורות במושבה מכיוון, ש“שום מורה לא רצה להשתקע במושבה מפחד הקדחת הצהובה”. האם אינה מצליחה להתאושש מאסון זה, ואילו האב מנסה למצוא את נחמתו בדבריה האחרונים של הבת: “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הבצות תיובשנה סוף סוף…” זוהי משפחת איכרים עובדי־אדמה, החיה בצימצום מעמל־כפיה “אנשים אמיצי־נפש באו להילחם עם בצות הקטב”, ובתם שהיא “שבולת צומחת בשדה”, נפלה חלל במלחמה זו. האהדה למשפחת האיכרים, שהיא, כאמור, יוצאת־דופן, מוסברת לא רק בשל סיבלה ואף לא בשל העובדה שהיא חיה מיגיע־כפיה, אלא גם בשל כך, שהכותב היה תייר־אורח, שעבד בארץ חדשים אחדים (תרס"ט) וסייר בה כחודשיים.⁴

הסיפורים בקבוצה השנייה, שנושא זה הופיע אצלם דרך קבע, מייצגים את הכיוונים המרכזיים בסוגם: מאמצים לשמירת האיזון בין מרירות־המציאות לבין שמירת החלום והחזון שלא יתפוגגו, בכוחם של ההומור והאידיליה־על־פי־התהום (וילקנסקי); מרירות־המציאות בלבד, המתוארת בצבעי שחור־לבן, ללא איזון ובשפתיים קפוצות (לואידור); נסיון לשמור על התמימות והרומאנטיקה, מתוך רצון לראות את הרצוי כמצוי ואת החלום בהתגשמותו, באמצעות הצגת המתיחות בין המחנות כ“אי־הבנה”, ומאמץ להבין גם את הצד שכנגד ואת בעיותיו (ז. ברכות).

יש גם מי שמתאר מציאות זו מתוך השלמה, ללא מרירות וללא התרסה, כמי שמתאר את דרכו של עולם, במעין עמדה של ריחוק אובייקטיבי. בתוך עולם זה של מלחמות, רעב וסבל, קיימת גם מציאות של עבודה ערבית מול חוסר־עבודה עברית (ראובני); ויש מי שמעביר את המתח שבין המחנות למישור האישי, ומרכזו בתחרות של שני גברים על נערה אחת, כשהאהדה איננה נתונה לבן־האיכרים, אולם לא הנצחון (עגנון, “גבעת החול”).

עיקר כוחם של סיפורי מאיר וילקנסקי, ממסַפריה הבולטים של העלייה השנייה, הוא בשמירת האיזון בין כיעורה של המציאות, לבין הרגשת הגאווה על הראשוניות של המעשים. מציאות קשה זו מקורה בהרגשת הזרוּת אל הארץ, ובשל העבודה הערבית. ההומור המהלך בין השורות, מונע את הרגשת הדכאון והיאוש, ועוצר את גלישתו של הסיפור אל הפאתטי ומעורר־הרחמים. אלה הם סיפורים של אידיליה קצרת־ימים: לפניה עתיד של חוסר־עבודה, מאחוריה עבר כזה, אולם לרגע, לזמן קצר, היתה הרווחה — פועלים עבריים עובדים בשדה, מתארגנים יחד וחיים מעבודת־כפיהם.

הסיפורים מציגים את קשת ההתנסויות החדשות של הפועל העברי, וביניהם תופסת מקום נכבד הפגישה עם האיכרים־המעבידים, אם כי קיימים גם מתחים נוספים, בין פועלים לפועלים, וכאן נבודד את הראשון בלבד. הרקע להתרחשויות הוא פתח־תקוה, וכן היקב בראשון־לציון ומושבות נוספות.

המעמד המשפיל של חיפוש העבודה אצל האיכרים, הבודקים בשריריהם של הפועלים, כמי שבודק בהמה או עבד, אינו נעדר משום סיפור המתאר חוויה זו: “השפלתי את עצמי פעם ופעמיים והלכתי לבקש עבודה” (יום עבודתי הראשון, תרס"ח). הקושי להשיג עבודה גורם לאנשים לא רק להתבזות — “את פניהם השחירו, ומגפים נעלו, ואת קולם שינו, והתחפשו כל כך עד שבשעה של בין־השמשות לא יכלו הבעלים לעמוד על טיבם ובשעת־הדחק הכשירו אותם לתת להם עבודה” (שם) — אלא גם לירידה מוסרית — “כל אחד מתפלל בסתר לבו על עצמו, ולא על חברו…” (שם). הקבצנות היהודית משכבר, שעיוותה וסילפה את דמותו של היהודי בגולה, חוזרת גם לכאן, ואת מקום הגוי ממלא כעת האיכר.

לעומת הבודדים המאושרים שהשיגו יום־עבודה זמני, מתוארים המוני הערבים והערביות הממלאים את המושבה ועובדים “בשדות ישראל ובפרדסי יהודה” (שם), וגם תמונה זו איננה נעדרת משום סיפור בן־התקופה. המושבה בשעת המשא־ומתן עם הערבים, שוב איננה מושבה עברית חקלאית בארץ־ישראל, אלא עיירה יהודית טיפוסית בגולה, שבה עומדים היהודים על המיקח בקולי־קולות וקונים מאת המוכרים את סחורתם (שם).

אולם, העבודה עצמה היא אידיליה. היא מגביהה את קומתו של האדם: “הנך מרגיש בקרבך כוח כביר, הנך רואה את עצמך אחד מענקי הטבע” (שם), אלא שהיא זמנית: “אלא שיום־המחרת מוטל הוא בספק” (שם). החלום לחרוש את אדמת־האבות מתנדף, שכן את האדמה חורשים ערבים. רק הנוף המרהיב, יוצר הרמוניה בין שירו של המציי"ר, לבין המציאות הנגלית לעין ומאַזן את מרירות המצב.

תיאור זה אופייני למרבית סיפוריו של מאיר וילקנסקי, שהסיטואציה היסודית שבהם חוזרת ונשנית, כשהיא מועברת מעבודה בבנין (יום עבודתי הראשון) לעבודה בחפירת באר (באר חפרנו, תרס"ז), וממנה לעבודה בפרדס (ה’בחר', תרס"ח) וכוחה יפה גם כשהמדובר בטיול לגליל, שלא עלה יפה (הגלילה, תרס"ט).

סיפוריו של יוסף לואידור, מבטאים את מרירות המציאות ללא נסיון של ריכוך ואיזון. גם כאן, הרקע לסיפורים היא פתח־תקוה, והמגע בין הפועלים לבין האיכרים הוא אישי, בין פועל מסויים לאיכר מסויים. זאת בניגוד לסיפורי וילקנסקי, שבהם המגע הוא קיבוצי, והאנשים אינם נקראים בשמם הפרטי ואין בהם סימני־ייחוד. הם נקראים על פי תפקידם ומקצועם “אדון”; “בעלינו”; “הפרדסן” וכך גם הפועלים “לבן־הפנים” וכד'.

את מקום ההומור בסיפורי וילקנסקי, תופסת הרצינות הקודרת אצל לואידור, והאיזון מפַנה את מקומו לתיאורים בצבעי־שחור לבן. בסיפור ימי הקציר (תרע"א), המאבק בין הפועל העברי — ספיר — לבין מעבידו האיכר — דוד ברזילי — הוא מאבק בין טוב לרע. האיכר מעסיק את הפועל ב“עונה הבוערת”, כשחסרים פועלים ערבים, ומַשלה אותו בתקוות, שהעבודה עמו תהיה קבועה. על סמך הבטחה מפורשת זו, המתגלית אחר־כך כרמאות פשוטה, מתרצה הפועל לעבוד קשה בשכר מועט (עמ' 42), אולם הרגשת הבטחון כבן־בית במישקו של האיכר היתה קיצרת־ימים. ברזילי, האיכר, היה בעבר אידיאליסט, אולם משנעשה איכר “נפשו היתה ריקה מכל רגש אהבה אל הארץ”. הוא למד להשתמש בפראזות הציוניות והלאומיות, אולם בעצמו עשה את ההיפך: “התאמץ להוכיח כי חובה לאומית היא להעסיק פועלים עברים, וכי האיכר מחוייב גם להביא איזה קרבנות חמריים לטובת הדבר [— — —] ובעצמו העסיק רק פועלים ערביים” (47). הפועל ספיר, איננו “אגואיסט כברזילי” ועובד בשבילו כאילו עבד בשביל עצמו. עם תום “העונה הבוערת” ולאחר שחלה ספיר בקדחת, גילה, עם החלימו, שאת מקומו תפסו שני פועלים ערבים וכי ברזילי השליך אותו “כנצר נתעב” (49) ואף קיפח שכרו. מיואש הוא עוזב את בית האיכר, ולאחר שאיננו מצליח להשיג עבודה בביתו של איכר־פרדסן אחר, הוא מוצא מיפלטו במחלת הקדחת החוזרת אליו: “וכאשר גברה החולשה הגופנית, כן נחלשה המרירות אשר בנפשו” (51). זהו סיום המזכיר את “המוצא” של ברנר, וסיפורים אחרים בני־התקופה.

יואש, בסיפור יואש (תרע"ב), הדמות הנערצה של היהודי החדש, הוא בן המושבה [פתח־תקוה] ויש לו אדמה משלו. כדי למלא תפקיד זה של הגיבור המושלם על כל פרטיו, הוא שונה משאר איכרי המושבה גם בכך, שהוא מעסיק אצלו רק פועל עברי, עובד במו־ידיו את אדמתו, ומטיף לאיכרים לא רק לשמירה עברית ולעבודה עצמית, אלא גם לעבודה עברית מנימוקים סוציאליסטיים (83). בכך הוא מסתפח אל הצד שכנגד, אל מחנה הפועלים, ואיננו ממשיך את דרכם של אביו ושל אלה שבתוכם נולד. רק בזכות ניתוק זה, הוא יכול להיות הדמות האידיאלית, דמות־המופת. יואש קונה את זכותם של אנשי המושבה על אדמתם בדמו, והוא מת בהגנה עליה בשעת החריש. אולם גם מותו אינו מאחד את שני המחנות: רק מחנה הפועלים מבין את הקשר בין מותו לבין זכות־אבות על האדמה, ואילו המחנה השני “ועד המושבה”, ראה במעשהו חוסר־אחריות בלבד: “נער פוחז כמים!” (90). המחלוקת נשארה בעינה, הדם שנשפך לא הועיל לקרב את הלבבות ולתקן את המעוות.

אם סיפורי וילקנסקי עומדים בסימן האיזון המושג בכוחה של האידיליה־על־פי־התהום, ובסיועו של ההומור, וסיפוריו של לואידור מתייחדים במרירות המציאות שבהם, הרי בסיפוריו של ז. ברכות, יש ביטוי אופייני לתמימות ולרומנטיקה של אותם ימים [29]. תמימות זו נובעת מן הרצון לראות את הרצוי כמצוי ואת החלום כמציאות.

אולם גם בתוך התמימות והרומנטיקה שבסיפורים אלה, אין מתעלמים מחלקם של האיכרים במצב הקשה שבו נתונות המושבות, ובמיוחד, שאלת הבטחון, העבודה הערבית והבנים שאינם ממשיכים את דרכי אבותיהם. בסיפור בפתח ואדי ערה, יש נסיון של השומר יגאל, להבין את ברוך, האיכר הזקן, ואפילו את אבשלום בן־האיכרים, שנולד במושבה ועמד לעזוב אותה (43). ברוך הזקן משלים עם המצב, שהערבים הם “בעלי־הבית”, ועם העובדה שהבנים עוזבים ואין מי שימלא את מקומם (45), ואילו יגאל השומר, אף על פי שהוא מרגיש קירבה לזקן ומרחם עליו “לא יכול להסכים לדבריו”. הוא מרגיש “שזוהי אי־הבנה. כולם יחד, האיכרים והשומרים היו יכולים לעמוד נגד הערבים. אבל הוא לא מצא משום־מה את הניב הנכון” (46). ב“אי־הבנה” זו מנסה השומר לגשר על הניגוד בין האיכרים לשומרים, ומתוך “אי־הבנה” זו נהרגת פנינה, בתו של ברוך ונערתו של יגאל, מכדור שנורה על ידי אחד משומרי המושבה הערבים. בעקיפין מוטחת האשמה באיכרים שהביאו למצב זה, ובאב, שבשל השלמתו עם המצב גרם לכך, שבתו תיהרג בדרך זו.

מצב דומה קיים גם בסיפור: לילות ליד ואדי עמוד, שבו מתרקמת אהבה בין סנדר השומר, לבין יעל בת האיכר שפירא, כשהראשון מתאונן על הבדידות ועל כך שבארץ־ישראל “הכל כאן זרים איש לרעהו” (53). במיוחד גדולה הזרות בין האיכרים ביהודה לבין הפועלים: “אנו דורשים בישליק יותר, כדי שנוכל לבנות את הארץ. הם רוצים לתת לנו שני בישליקים פחות, כדי שהם יוכלו לבנות את הארץ, כך הם טוענים. זרים, אורחי־פורחי אנו בעיניהם. מדוע לא נוכל למצוא שפה משותפת?” (56)

נעשה נסיון להבין גם את האיכרים, ש“אבו יוסוף יותר קרוב ללבם”. בעבר — “יותר מדי סבלו, עברו עליהם ימי חרדה, עתה הם מבקשים לחיות ללא פחדים, הן מצד הערבים והן מצד אנשי־חסדם” (56); ובהווה — משפחת האיכר שפירא, הנחשבת למשפחה מצליחה, מייצגת את המציאות שבה “הבן הבכור נסע לאמריקה” והבן הצעיר מתעתד אף הוא לנסוע בעקבותיו, ולכן צריך האב לשכור במקומו פועל ערבי. האב נאבק עם בנו שלא יסע, ואילו האם מסייעת בידו: “ואם הילד יסע אל אחיו באמריקה, מה האסון בכך, אני שואלת אותך, מדוע לא, מדוע? נשכור ערבי שלישי וזה יעלה עוד יותר בזול” (57). גם השומרים מפקפקים: “איני יודע אם ראויים הם [האיכרים] שנמסור את חיינו למענם” (59) “מה ההבדל בין האיכרים האלה לבין מעבידי־פועלים במקום אחר?”(59). גם בסיפור זה, המסתיים מתוך יאוש ושאלת: “מה יהיה הסוף? בשביל מי כל זה?” (65), הפתרון הוא במחלת הקדחת התוקפת את אחד השומרים, ושמה קץ זמני לכל ההתלבטויות והפקפוקים. העוינות היא הדדית: “האיכרים עויינים את הפועלים, והפועלים מצדם נושאים בלבם טינה קשה לאיכרים” (63), ובתוך חשבון־עולם זה — “למה היה צורך לבוא לכאן?” (64) — “פותרת” המחלה את הבעיות. רק “פתרון” ארעי זה, מאפשר את המשך הקיום היום־יומי.

בסיפוריו הארץ־ישראליים המוקדמים של ש"י עגנון, ניכר אך במעט רישומה של הפגישה בין האיכרים לבין אנשי העלייה השנייה, שכן במרכזם עומד בעיקר “תאור דיוקנו של האמן כעולה צעיר לארץ־ישראל” [37]. ואף על פי כן, פורצת מציאות זו לתוך הסיפורים ונוכחת בהם, כשהיא מועברת לתחום ההתנגשות האישית. בסיפור גבעת־החול (תרע"א) מחזרים שני גברים אחרי יעל: גיבור הסיפור, חמדת, הרגיש והתמים, שזה מקרוב עלה לארץ, וניגודו, שמאי, בן־האיכרים, שנצטרפו בו קלקלות אנושיות רבות. רוכזו בו תכונות שליליות רבות, שראו אנשי העלייה השנייה בבני האיכרים. מובן, שיחסו השלילי של חמדת לשמאי נובע מן התחרות ביניהם על לבה של יעל, אולם הוא מבטא את הראייה השלילית המקובלת על בני חוגו של חמדת:

שינוי בעמדת ההתבוננות, אולם לא בהתיחסות השלילית, ניכר ביצירתו המאוחרת של עגנון ובמיוחד בתמול שלשום, הנחשב כסיפורה של העלייה השנייה (ראה בהמשך).

עיקרו של הרומן עד ירושלים (תרע“ז — תר”פ) לאהרן ראובני, מתרחש בירושלים, ואף על פי כן לא נעדרת בו המתיחות בין הפועלים לבין האיכרים. המציאות בפתח־תקוה, מתוארת מנקודת מבטו של הסופר גדליה באנצ’וק, כמעט ללא טינה, כמי שמסיח לפי תומו, מתאר את דרכו של עולם ומבין, כביכול, את המניעים של שני הצדדים: ⁵

2. אימת־העתיד    🔗

סיפורים אלה מתרכזים אף הם בחוויה הקשה של הפגישה עם אנשי העלייה הראשונה, אולם התכוונותם היא לטווח־רחוק, ולא רק לתיאור המציאות של הרגע. במרכזם השאלה הכוללת: מהי דמות האדם החדש, שעתידה לצמוח על אדמת־ארץ־ישראל מתוך התנאים החדשים שבה? ריחף לפניהם אידיאל של אדם חדש, והכל נתמצה בשאלה: האם וכיצד יווצר. אנשי העלייה הראשונה ניצבו לפניהם כתמרור אזהרה, המצביע על הדרך המסולפת שבה עלול ללכת האדם החדש. הם ידעו את קורותיהם של ראשונים אלה, את זכויותיהם ההיסטוריות הרבות, את סיבלם, את הקשיים שהיו לפניהם, אולם לדעתם, ראשונים אלה לא עמדו בנסיון וכשלו, וזכויותיהם הרבות לא עמדו להם בהמשך הדרך. דמות האדם שלהם היתה ירודה, פחותה, חסרת גאווה אנושית ולאומית, מנוונת, טפילה ועלובה. מעמדם זה של אנשי העלייה הראשונה, הורה לאנשי העלייה השנייה, לאן אסור להגיע, כיצד אסור לחזור על שגיאות העבר, כיוון שגם הראשונים היו בשעתם אידיאליסטים וכשלו. במיוחד קיננה הדאגה לדור ההמשך, שבו תלוי העתיד.

הבולטים שבין המסַפרים בתחום זה הם: ברנר, עגנון, שלמה צמח, יעקב רבינוביץ ואחרים.

“אימת־העתיד” המשותפת ליצירתם של הסופרים, שנבחרו להדגמה בסעיף זה, ומפעילה אותם, איננה מוליכה ל“תשובות” זהות, אלא אדרבא, מובילה לתשובות שונות, בהתאם למהותם של סופרים אלה, ובודאי גם בהשפעת הזמן שבו נכתבה כל יצירה (ראה לעיל בסעיף: החלוקה לתקופות). ברנר, ללא פרספקטיבה, ומתוך עמדת הפקפוק והיאוש האופיניים לו; יעקב רבינוביץ, מתוך מגמה של איזון ואופטימיות “בכל מחיר”; עגנון, בתמול שלשום, ממרחק הזמנים, מתוך עמדה של מבוכה והתלבטות; ושלמה צמח, ללא פרספקטיבה בתחילה, ואחר־כך ממרחק השנים, מתוך עמדה של בטחון וודאות.

ברנר, בסיפוריו הא"י, לא היה בטוח, שאנשי העלייה השנייה, יצליחו שלא לחזור על שגיאות קודמיהם, וראה בבני הדור החדש במושבות, חזרה להווייה הגלותית, שממנה ברחו הוריהם. יעקב רבינוביץ, מנסה לנחם את בני־דורו, הנתונים במציאות קשה של פרעות (תרפ"ט), באמצעות פנייה אל העבר — תקופת העלייה השנייה — שהיתה קשה ומדכאה לא־פחות, ובכל זאת החזיקו האנשים מעמד. עגנון, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג מצב של איזון, ללא הכרעה. במחנה החדש (המושבות ויפו) ובמחנה הישן (ירושלים של מאה־שערים) החיוב והשלילה מעורבים זה בזה, והאדם שנקלע לתוכם אינו מוצא את מקומו ביניהם. המושבות, הפסידו מיד את יצחק קומר, אולם גם יפו, שבה עשה תקופה ארוכה, וגם ירושלים, שבה הקים משפחה ודומה היה שמצא בה את מקומו, לא זכו בו. ההיקלעות בין שני העולמות תימשך. שלמה צמח, בשנות החמישים הראשונות, השיב תשובה חיובית מוחלטת וראה בדרכה של העלייה השנייה, את הדרך שתביא לעילוי האדם החדש בארץ־ישראל, כיוון שלא הלכה בדרכה של קודמתה: עבודת הכפיים שנעשית מתוך ההתארגנות של הבודדים לחבורה אחת, יש בכוחה לעמוד כנגד הקשיים מכל הסוגים.

ברנר לא הודה בקיומה של מציאות ארץ־ישראלית חדשה, וכתב מתוך הרגשה, שנמשכת בה ההוויה של הגלות, ואין בינה לבין זו אלא החלפת מקום במקום. ירושלים והמושבות כאחד נתפסו כהמשך העיירה, והישוב הישן ואיכרי המושבות נכרכו יחד. בכל מקום ראה ברנר את הכיעור והניוון האנושי והמוסרי ובמיוחד גדלה אכזבתו מן הדור החדש, בני־האיכרים, שלא המשיכו אפילו אותם קווים חיוביים במעשי אבותיהם.

ברנר, שהיה רגיש מאד לצדק חברתי, התייצב מיד ובאופן טבעי לצידם של הפועלים, וכמתנגדם של האיכרים נותני־העבודה. עמדתו אל האיכרים היתה שלילה מוחלטת, אם כי הכיר את עברם וסבלותיהם. אולם, כאמור, עיקר עניינו היה בעתיד, בדמות האדם החדש בארץ־ישראל, שרק בה טמון הסיכוי הגדול לשינוי במצבו של עם־ישראל. מה שראה בירושלים ובמושבות, החריד אותו, והגביר את היאוש, מסילוף דרכם של הראשונים, שתחילתם בישרה טובות, ומבניהם, שאחיזתם בארץ רופפת ועמידתם האנושית מדולדלת. לכן, אין הוא רואה כאחרים, את מוקד הבעייה ביחסים בין אנשי העלייה הראשונה והשנייה, אלא בשאלת הדור החדש. מציאות זו, של העבודה הערבית, נזכרת כרקע המסביר מדוע צמח הדור החדש כשהוא עלוב ומדולדל, תלוש ומנוער מכל תרבות ורוחניות ומלא יוהרה וצרות־מוחין.

בעצבים (נכתב בתרס“ט ופורסם בתרע”א), שהוא אולי הביקורת הראשונה שלו על המושבה בארץ־ישראל, כתוצאה מן הפגישה הראשונה עמה, מופיע “חזון הצמרות” בסיפור המסגרת, כחזון־אימים לבאות. הצמרות מייצגות את דור־הבנים, ילידי הארץ בני־האיכרים. צמרותיהם של האילנות, אותם אילנות שניטעו לפני חצי יובל שנים “מביטות למרחוק; הצמרות אולי רואות מפה את הערים הגדולות…” ומיד לאחר זה, כדי להבליט את הרעיון, נאמר בסוגריים, המגלים את הכוונה האמיתית: “(יודע אתה, ה’קדיש' של בעל־מלונך נוסע למז"ט בשבוע זה…)”, ושוב חזרה למשל־הצמרות: “הן, הערים הגדולות… שמעבר לים והלאה…”. האיכרים ובניהם שאינם הולכים בדרכם, וזאת בהסכמה מלאה עמהם, משולים לאותם עצים: “אשר גזעיהם מתחת עשו ענף ולא היכו שורש”. האיכרים, שבאו לארץ עם חלומות אמיתיים, נסוגו והתכחשו להם, ושוב אינם מעוניינים שבניהם ימשיכו את דרכם: “יודע אתה, היום בעל־מלונך אומר: ‘שאתן את בני להיות לאיכר? שייענה כמוני בבוֹיָרה? אם לכך — נוח לו שלא נברא’…”. והתמונה החותמת את הסיפור, מתארת את הווי ביתו של אותו איכר־פרדסן, המחזיר בית־מלון, הוויית חולין שבחולין, מציאות טיפוסית לעיירה קטנה שבגולה: השיחה מתנהלת על תחלואים שונים, על עסקי הלוואות ופתיחת חנויות חדשות, ו“הבת המתבגרת”, נציגה נוספת של הדור השני, יושבת ולומדת צרפתית. השולחן מכוסה במפה רק בחציו והדגים המלוחים משלימים את אווירת־הקטנות. זהו החלום בהתגשמותו. שוב אין על מה לחלום.

הקיטרוג על הדור השני במושבות, עובר מסיפור המסגרת בעצבים למרכזם של הסיפורים: בין מים למים (תר"ע) ומהתחלה (תרפ"ב).

אין להכחיש, יש מדיה רבה של סטריאוטיפיות בתיאור הקיבוצי השלילי של דור בני־המושבות, ושל האיכרים. כולם שייכים לקוטב השלילה, רק פה ושם מתגלה חריג בשמות איכר “חיובי” שהוא תמיד עני, ואינו יכול להתמודד עם המציאות שמסביבו (נחמיה בבין מים למים).⁶ ברנר, שחש במורכבות החיים ובמעמקים של נשמת האדם, לא דק ולא חש במורכבות אנושית זו, וכשבא לתאר את האיכרים, ראה אותם על דרך ההכללה הקיבוצית, שאינה נותנת מקום להתבוננות באדם כמות שהוא, אלא רואה אותו כנציג מעמדו ומשפחתו. עם כל ההבנה לחרדתו העמוקה של ברנר לעתידו של העם, יש לומר, שראייה סטריאוטיפית זו יש בה טעם לפגם.

שתי משפחות של איכרים מתוארות בבין מים למים — משפחת גמזו “החיובית” ומשפחת בן־גרשון “השלילית”. אבי משפחת גמזו, ששמה מעיד על הסתפקותה במועט, נחמיה המוהילובי, היה חובב־ציון אדוק, איכר גאה (“לא יכול היה להתרפס לפני הפקידות… כאחרים”), דיבר רק עברית (“צריך היה לפנות במכתב, ופנה בעברית, ולא בפראנצית… לפיכך לא נענה מעולם…”) ועל כן לא צלחה דרכו. הוא “חי כעני ומת כקדוש” ואמונתו ב“נצח־ישראל” היתה בלתי־מעורערת (307). אולם אפילו הוא חטא: “אך את בנו חפץ להשכיל ולעשותו דוקא לדוקטור” (295). הוא מת בקדחת צהובה באחת המושבות הנידחות.

יששכר בן־גרשון, נציג המשפחה שכנגד, הוא ראש־הועד, ואין הוא הגרוע בסוגו: “שהוא כבר האיכר האידיאליסט במושבה…” (298) והתנהגותו נזקפת על חשבון קשיי המציאות בארץ: “איך שכל איש שבא לא”י לפני עשרים שנה, הלא היה בודאי אידיאליסט ובודאי בא ומשאת־נפשו אתו, אבל החיים הספציפיים פה בארץ, וביחוד בירושלים, עושים את שלהם…" (305—306).

יששכר בן־גרשון, נותן עבודה לאהרן, מפני שהוא מחזר אחרי אחותו, אולם בדרך כלל הוא מעסיק־ערבים מובהק:

אמו, שינה־הינדה, מייצגת את הגישה של האיכרים, הרואה בעבודת־האדמה “עסק ככל העסקים”, ואין בה כל תכלית, למי שהוא פועל — “באטארק” בלשונה — ואינו “בעל־אחוזה” (307).

הביקורת המושמעת מפי אהרן ושאול גמזו, מכוונת כנגד בני האיכרים ובנותיהם וכנגד הצעירים שזה מקרוב באו, כאחד.

על בני האיכרים אומר אהרן גמזו:

וכנגד הצעירים שזה מקרוב באו, אומר שאול גמזו, עם שהוא כואב את כאבם ומיטיב להבין ללבם:

מובן, שיש לזכור, שדברי יאוש אלה, מושמים בפיו של שאול, שחברו וידידו הטוב, דוד, גזל ממנו את נערתו, ומכאן היאוש המפעם בו, המשפיע על כל הערכותיו. מעין הקבלה ל“גבעת החול”, ובבואה מוקדמת ליודקה, גיבורו של הזז בהדרשה.

עם סיומו של הסיפור, מבקר שאול גמזו בבית הקברות במושבה השומרונית [קרוב לודאי שהכוונה לחדרה], וכבר נזכר לעיל, שביקור כזה, נעשה מכאן ואילך מוטיב של קבע ברבים מן הסיפורים המתארים את ירידתה של העלייה הראשונה. אולם, יותר משיש כאן ביקורת על אנשי עלייה זו, יש כאן חרדה ליכולת קיומו של העם בכלל, שמא איבד את הכושר לחיות שתמציתו: עבודה ואהבה.

במרכזו של הסיפור מהתחלה, עוד יותר מאשר בקודמו, ביקורת קשה על בני המושבות. זוהי חזות קשה על החינוך בארץ, על טיבו של הנוער הגדל בה, ועל גורלו של אותו נוער טוב מן הגולה המתחנך בה, וסופו שיהיה ריק ומנוּעָר מכל רוחניות כילידי הארץ.

הנערים והנערות גיבורי הסיפור מתחלקים לשני מחנות: ילידי הארץ, ואלה שזה מקרוב באו. הראשונים, כצפוי, מתוארים באור שלילי מוחלט, והאחרים כניגודם הבולט.

אביתר וחולדה בני משפחת האיכר קריינין ודרורי עמינדב בן המושבה, הם נציגי המחנה הראשון, בן־ציון ונחמה ליטאית — המחנה השני, ורק יעל היא דמות־ביניים: על פי מוצאה היא ילידת רוסיה, אולם מכיוון שהיא יתומה, התחנכה אצל דודה־אפיטרופסה במושבה של דרורי. המושבה מתוארת מנקודת ראותה:

אבי אביתר וחולדה, ר' יהושע קריינין הוא “נציג” האיכרים, שהפכו את החקלאות לעסק, ותיאורו נעשה מתוך עמדה של עויינוּת:

ובמשפחה כזו, שגם שלום הבית שבה מעורער, גדלים ילדים כאלה:

אביתר “בן יחיד מפוטם ומטומטם, עם ראש של עלמה גזוזה” (467) לבוש תמיד מעשה גימנזיסט רוסי, מעיל קצר שמתחתיו בולטים אחוריו, והוא רודף נשים מושבע (474). התנהגותו משפיעה לרעה על בן־ציון, הרציני והמתלבט, הסובל יסורי התבגרות מינית (473).

חולדה אחותו “בת יחידה, מתולתלת, שַׂטֶנִית” (467), גם לבושה הפשוט נחשב לה כמגרעת, והיא אפופה כולה קלות־דעת וקלות־ראש. מאופן תיאורה ניכר, שאין המספר חודר לנפשה, אלא מלכתחילה הוא מתאר דמות לא־סימפאטית, שכל סבלותיה אין בהם ממש, כגון, רצונה ללמוד בבית־ספר “מעורב” ולא בבית־ספר לבנות, שאליו שלח אותה אביה, כנגד רצונה. יש הרגשה, שהמסַפר בטוח, שאין היא מסוגלת לרגשות עמוקים, וכל הווייתה היא לשם עשיית רושם על הזולת, בניגוד לנחמה ליטאית, הרצינית והמתלבטת.

אולם, לביקורת הקשה ביותר, זוכה דרורי עמינדב, שאביו הוא מנהל בפרדסו של קריינין, כנציג הלבאנטיניות:

אביו של עמינדב דרורי, מתחנף ומתרפס בפני מעבידו קריינין, והלה מעיר הערה צינית להחריד בענין העבודה הערבית וכנגד העבודה העברית:

האווירה כולה היא של ריקות ושעמום, תיפלות ושטחיות, אהבהבים ועגבים בלא רגש של ממש, וגם הטובים שבחבורה, וביניהם בן־ציון ונחמה ליטאית, מושפעים מאווירה זו, ולא רק שאינם מצליחים להעלות את הרמה, אלא יש סכנה שהם ירדו ממדרגתם.

מעין הד רחוק לסיפור זה, מחיי הנוער בגימנסיה, נמצא לימים בספרו של נח טמיר סמינריסטים במאבק־עם (תשכ"ד), שכותרת המישנה שלו היא: “סיפור מימי מלחמת השפות בארץ־ישראל”. הרקע הוא הסמינר למורים בירושלים, שבין תלמידיו נמנים גם בני־איכרים. גיבור הספר — חיים צורי — בן לאב אידיאליסט, אך עני, ממיסדי המושבה “שלוויה”, שטרם התבססה, ואילו ניגודו — קיפר — הוא “בן למושבת פרדסים עשירה ביהודה” “שקמיה” (עמ' 12, 14 ועוד). היריבות בין שני נערים אלה, תחילתה במתח שבין משפחת האיכר העני, המשכיר את עצמו לעבודה בפרדסו של האיכר העשיר, והלה ש“מעולם לא העביד יהודי בפרדסו בשקמיה”, שולח את בנו, “למשש בכיסיו אם לא הכניס בגנבה תפוחי־זהב אחדים, ואמנם מצא חמשה בדיוק כמספר בני־הבית… לחרפתם.” המתח גובר, משעה שקיפר יודע, שצורי “סיפר לסופר שתום־העין מחברת ‘הפועל־הצעיר’ [הוא יעקב רבינוביץ. נ.ג.] על בדיקת כיסיו בפרדס קיפר, והלה פירסם זאת ברבים” (עמ' 12—13). כעת, נפגשים שני הבנים הללו, משתי המשפחות היריבות, בירושלים, והאיבה הקודמת מוחרפת על רקע עושרו של האחד ומצוקתו של השני, ומלחמת השפות המתנהלת בכל עוזה.

כצפוי, קיפר הוא תלמיד גרוע, עצלן, תככן, קשה־תפיסה, נשאר כתה, גבוה, שמן, רע־לב, מוקף חברים חנפנים, שהוא מספק להם פירות משובחים המגיעים מבית אביו, ואילו צורי הוא תלמיד מעולה, בעל־דמיון, בעל־סגנון — גאוות המורים. צורי אינו יודע גרמנית, והדבר מפריע לו בלימודיו, אולם הוא מצטיין בעברית, בידיעת־הטבע ובכל שאר המקצועות.

עיקרו של הספר, במלחמת השפות בסמינר למורים, ובמאבקם של צורי ואחרים, למען השפה העברית, והדבר חורג ממסגרת הדיון כאן. הצגת הגיבורים הפשטנית וחלוקתם ל“טובים” ול“רעים” בהתאם למוצאם ממשפחת פועלים־איכרים ענייה מחד גיסא, ולפרדסנים־איכרים עשירה מאידך גיסא, ממשיכה מסורת ארוכה בספרות. אמנם הספר ראה אור בשנת תשכ"ד, אולם הוא שייך לתקופה שעליה הוא כותב. יש להעיר, שסימני־ההיכר האופיניים של מסורת ספרותית, מתבלטים ומתחדדים תמיד בכתביהם של יוצרים, שאינם מן השורה הראשונה.

מגמת הסטריאוטיפיות בתיאור המושבות, מתוך עמדה של הלעגה, ותיאור המחנה שכנגד מתוך עמדה של הבנה ואהדה, נמשכת גם במכאן ומכאן (תרע"א). מן הצד האחד, תיאור עויֵן של המושבה “העיקרית, הגדולה”, ומן העבר השני, תיאור אוהב של הפרבַר. אולם המיוחד לברנר הוא, שבסופו של חשבון, הגיעו שני הצדדים לסך־הכל שווה, עגום ומדולדל.

יש הרבה ביקורת ולעג על סיבלם של הראשונים, שהוא גם אמיתי וגם מדומה, ובמיוחד בהערות של שומן־האווז על קניית הפסנתר, על התמיכה ועל הבן באוסטרליה.

במכתבו השני של אובד־עצות, נמסרו רשמיו מן המושבה [הכוונה, כנראה לזכרון־יעקב, שכן נאמר, שהיא שוכנת “על הדרך מחיפה ליפו…”] והדברים קשים ומרים ביותר:

האשמה היא במושבה, אולם גם בפועלים, שאינם מסוגלים לעבודה ולחיים של ממש. שני הכוחות הללו: הדחייה של האיכרים ואי־ההתאמה של הפועלים, יש בהם תחזית עגומה לעתידו של העם:

ותיאורה של פתח־תקוה, בימי ה“חרם”, כששני הצדדים אינם יוצאים נקיים:

גם בסיפור זה לא נעדר נציגם הטיפוסי השלילי של האיכרים, ובנו, נציגו הטיפוסי השלילי של הדור החדש:

ובנו, נקדימון בין אייזיק רייכל, נציג טיפוסי של הדור השני שהכזיב:

תיאור החגיגה עצמה הוא תיאור התיפלות והריקנות בטהרתה (353). הביקורת על הישוב, נאמרת במסגרת הביקורת הכללית על העם היהודי, על הישוב הישן והחדש כאחד:

והשאלה המרכזית היא:

המסקנה העגומה היא, שאין עתיד למושבות ולישוב בארץ, שכן דור־ההמשך איננו ממשיך:

כידוע, מסתיים הסיפור ב“אף על פי כן הברנרי”, בזכותה של משפחת אריה לפידות ו“כל החשבון עוד לא נגמר” (374).

להשלמת התמונה ולאיזונה יש להעיר, שבשכול וכשלון (תר"ף), שהוא פרי תקופה מאוחרת יותר, שכן נכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועלילתו מתרקמת בעיקר בירושלים, הוקהה עוקצה של הביקורת על המושבות. הללו נזכרות ברקע בלבד, כחלק מהביוגראפיה של כמה מן הגיבורים (אסתר חפץ). עדיין נזכרת העבודה הערבית בצד ביקורת על הפועלים העבריים, שאינם יושבים ישיבת קבע, ונודדים ממקום למקום (392). לא נעדר מקומו של נציג האיכרים “השליליים”, אולם תפקידו מרכזי פחות מאשר בסיפורים האחרים. כאן, זהו ר' יעקב גולדמאן, האיכר לשעבר, שנעשה עסקן, ועבר לגור בירושלים. הוא מוצג כסמל הצביעות והרמאות — “עיט צבוע” (448) — שרוממות הישוב, המושבות וירושלים בגרונו, ומעשיו גרועים ופחותים (410—412).

הארכתי בתיאור היחס השלילי בסיפוריו של ברנר לאיכרים ולמושבות, שנכתבו מתוך חרדה לעתידו של העם, כיוון, שהם השפיעו הרבה על הבאים אחריו, בשל המעמד המיוחד שהיה לאישיותו של ברנר וליצירתו.

בנדודי עמשׂי השומר ליעקב רבינוביץ (תרפ"ט) [11, עמ' 20—49] נעשה נסיון לתאר תמונה מאוזנת של המציאות הא"י בתקופת העלייה השנייה, על כל מרכיביה, כלומר, להראות את החיוב והשלילה בכל התחומים. הצגה כזו של המציאות, נובעת מן התפיסה הכוללת, שהחיים עצמם הם מורכבים, מסובכים ומסתוריים, ואין בהם פתרונות קלים ופשוטים, ואולי אפילו אין להם פתרונות בכלל. זהו סיפור כפול־קרקעית, שברובד הגלוי שלו, מתוארת מציאות ארץ־ישראלית של מאבקים חברתיים עם האיכרים על עבודה עברית ועל שמירה עברית וההערכה השלילית המקובלת לאיכרים ולמושבות שולטת בכיפה. אולם קיים גם רובד סמוי ובו אין הדברים פשוטים כל עיקר. מתחוללים כאן גם מאבקים בין הפרימיטיבי והתרבות, בין המידבר והחקלאות, ועל השאלה היכן מקור האושר וההשראה, אין תשובה. ברובד זה, הערבי והבדואי הם גם נציגי הפרימיטיב, המידבר והמיסתורי ולא רק אויבי המעמד והלאום, והאיכרים הם לא רק מעסיקי־ערבים ומדברי ז’ארגון, אלא גם נציגי התרבות והחקלאות, השקועים בעולם־המעשה ובחיי הבנייה של יום־יום. הפועל העברי איננו רק קרבן הניצול המעמדי של האיכר, אלא הוא גם חסר־אחיזה, מתיאש מהר ונוטה לירידה מן הארץ.

הגיבור, עמשַׂי, שבמוצאו חָברו יחד יסודות שונים, והוא עצמו “שומר” לעתים מזומנות, מספק נקודת ראייה מאוזנת זו, כיוון, שאינו שייך אף לאחד מן הכוחות הנאבקים, ועם זאת יש בו משהו מכל אחד מהם. למותר לציין, שנסיון זה של איזון, שנעשה על ידי אחד מדַבריה המובהקים של העלייה השנייה הפועלית, הוא נדיר ביותר, ויש בו הד לחשבון הלאומי הכולל של הספר: במלחמה בין החלום לבין המציאות, גוברת לטווח הקצר המציאות המרה, אולם בחשבון היסטורי ארוך וכולל, מוסיף החלום לפעם ותקוות הגאולה מוסיפה להפעים.

גם מגמתו האקטואלית של הספר ביחס לתקופה שבה התפרסם (תרפ"ט), יש בה כדי להסביר את טיבו המיוחד. אמנם, הרקע לספר הוא תקופת העלייה השנייה, אולם אין מטרתו להחיות את ההיסטוריה לבני הדור החדש שלא ידעו אותה, אלא להשמיע להם את לקחיה. המטרה המרכזית היא: לשאוב עידוד בהווה מן העבר, ועידוד זה מושג “בדרך הקשה”: אם בעבר, שהיה עגום ומדכא, הצליח הישוב בכלל ובודדים בתוכו בפרט, להחזיק מעמד, הרי יש תיקווה, שגם בהווה, שהשֶׁפל שולט בו, תהיה עמידה לישוב ולאנשיו. ולפיכך, אין רבינוביץ נרתע מלתאר את קשיי העלייה השנייה, שביניהם בולטים במיוחד היחס בין הפועלים לאיכרים, מצבן המנוון של המושבות, מציאות העבודה הערבית וחוסר העבודה של הפועלים היהודים.

הרומן תמול שלשום לש"י עגנון (תש"ה), הנחשב לסיפורה של העלייה השנייה, מעמיד במרכזו את יצחק קומר, שלא הצליח להיקלט בהווי של יפו, ופנה לעולמה של ירושלים, וגם בו לא הצליח להכות שרשים. מבלי להיכנס לסבך הפירושים השונים שהציעו המבקרים למשמעותו של רומאן זה, לענייננו כאן, חשוב לציין, שהדחייה מעולם המושבות מקורה ברובד החברתי הגלוי, במציאות המרה שמצא בהן, מציאות של עבודה ערבית ושל ביזוי כבוד הפועל היהודי. במושבה עצמה לא נמצאה לו עבודה ולא סיכוי לעבודה, וביפו נאלץ היה להסתפק בתחליפים.

יצחק קומר בא במגע קרוב עם רבים מאלה, שהתפשרו עם המציאות הקשה ונכנעו לה, ונמשך לעולמה של ירושלים, אולם גם בו לא מצא את תיקונו. יש בספר עימות בין ההויה החיובית המצויה הן בעולם המושבות ויפו והן בעולמה של מאה־שערים, כדרך שיש בו עימות בין השלילה המצויה בשני העולמות המנוגדים הללו. לקוטב השלילה של הראשון שייך המגע עם העלייה הראשונה ואילו לקוטב החיוב שלו שייך המגע עם אנשי העלייה השנייה המובהקים.

יצחק קומר נקלע בין שני העולמות ומתנודד ביניהם, יוצא מבית אביו לעולם החדש, ועוזב את העולם החדש לעולמה של ירושלים, בנסיון לחזור אל העולם שממנו יצא. בשום מקום אין הוא מצליח להיעגן, ובכל מקום מצויים כוחות שליליים וחיוביים, הדוחים ומושכים אותו כאחד. כוחות הדחייה מעולמן של יפו והמושבות מגולמים באיכרים ובהתנהגותם ביחס לפועלים מחפשי העבודה, וגם באותם פועלים שלא הצליחו להיקלט בעבודה במושבות, וחזרו והתפשרו עם המציאות ונעשו סוחרים קטנים (רבינוביץ) או פקידים ועסקנים, שדמותם האנושית נמוכה.

במאבק על דמותו של האדם החדש, עדיין אין הכרעה בדבר, כוחם של מי גדול יותר, של המושבות ויפו או של ירושלים. במושבות נמשך הנסיון תקופה קצרה ונסתיים בכשלון חרוץ, ביפו — תקופה ארוכה יותר, וגם הוא נכשל, ובירושלים, לאחר שנדמה היה בתחילה, שמצא את מקומו, נתברר לבסוף, שלא כך הדבר.

נבליט כאן רק את השלב הראשון במאבק זה, ונבודד אותו מכל המערכת של הכוחות המתמודדים ביניהם ברומאן: שלב ההיפלטות מן המושבה לאחר הנסיון המר להיקלט בה.

מיד עם בואו לארץ, הולך יצחק קומר לחפש לו עבודה במושבות, ונתקל בקיומה של העבודה הערבית ובחוסר־העבודה של הפועל העברי (עמ' 44). בעיה זו היא חלק ממסכת הצרות והפגעים שהם נחלתה של ארץ־ישראל: התנהגות הפקידים במוסדות הלאומיים (44), חוקי השלטון התורכי, הביצות, השודדים ועוד (45).

הפרק השני מתאר את יצחק קומר המגיע למושבה [פתח־תקוה], לחפש עבודה, ופגישתו עם האיכרים. המגע עמהם מבליט את הניגוד בין כוונותיו הטובות של יצחק קומר, התנהגותו המנומסת והתמימה, לבין האיכרים שגם הטובים שבהם, אינם טובים: הראשון מדבר עמו בנחת, אולם אינו מזמינו לשתות עמו תה ואינו נותן לו עבודה בנימוק “כבר קדמוך אחרים” (46—47); השני, אינו מסביר לו פנים בכלל, מדבר עמו רוסית, ואשתו שולחת אותו לשכנם, ומסתבר שביתו ריק (47); הבית השלישי ריק ועכברים בו (47); הבית הרביעי נאה ומהודר וגורם לנכנס אליו רגשי נחיתות, והפועל שכבר נמצא שם ופניו הושבו ריקם ברוסית, מעיד על התשובה שעתיד לקבל גם יצחק קומר. בתים אלה מייצגים את שאר בתי המושבה, מנקודת־ראותו של הפועל מחפש־העבודה. בולט הניגוד בין האיכר הראשון שלא הציע ליצחק קומר לשתות תה, לבין הפועל היחף, בן־זוגו לחיפושי עבודה מאכזבים, שהציע לו לשתות.

הפרק הבא מבליט את התמונה הקיבוצית של העבודה הערבית במושבה, לא באמצעות החיזור על הפתחים של הבתים הבודדים, אלא על דרך ההצגה הפאנורמית, על רקע המושבה לעת־ערב, עם סיום העבודה. על רקע זה, שהיה יכול להיות אידילי, כשהטבע והנוף נאים ושקטים וריחניים, חל השבר האנושי: “הוֹבקעה האדמה פתאום ושִפעת ערביים כיסתה את המושבה” (49). מילות התיאור מפנות את תשומת לבו של הקורא למעין אסון־טבע, רעש־אדמה וארבֶּה כאחד: “סיעות סיעות שלש שלושה שלושה, ואחד נגרר אחר כל סיעה. בשעה קלה נתמלאה כל המושבה ערביים ובשעה קלה נתבטלו כל היהודים ברובה של אותה אוכלוסא. התחיל יצחק מתפחד, כאילו נתגלגל ליריד של גויים” (49). מעמד זה מקנה הרגשה של זרות ושל פחד בארץ־ישראל, שנהפכה בדרך זו ל“יריד של גויים”. וזהו חילול־הקודש ממש, לא פחות מן החטא הסוציאלי והאנושי. אחוות הפועלים המחלקים זה עם זה את מנתם הדלה ואת מיטתם, עומדת בניגוד להתנהגותם של האיכרים.

כדי להשלים את תמונת המושבה העוינת לפועל העברי, באה סיטואציה נוספת, והפעם בבוקר, המבישה שבעתיים: יצחק קומר וחברו הולכים לשוק להשכיר עצמם כפועלים, ועומדים בו יחד עם קומץ פועלים עברים מיואשים ש“מקצתם תקוה ופחד מחלחלים היו בעיניהם העצבות” (56), ובתוך “המוניות המוניות של ערבים” (56).

המעמד של ויקטור השמן, “שלבו שמן כבשרו” ושל סוסתו פטמה, “היודעת את נפש בעליה”, גולש לקריקטורה סרקאסטית, שהכעס ואפילו השנאה של מי שאין לו והוא מבוזה ועלוב, כנגד מי שיש לו והוא מעליב ומבזה — מפעפעים בתיאור ומשתלטים עליו. ויקטור מתואר כ“בוס” הקאפיטאליסטי, כפי שהוא מצטייר בספרות של מלחמת המעמדות, שלא רק שאינו נותן עבודה לפועל העברי, אלא גם שמח לאידו (56–57). ולא טובים ממנו גם האחרים, כגון נחום טפליצקי, השונא את היחפנים “שרואים את עצמם כסולת האומה” ומקנא בויקטור, שיודע להתהלך עמהם, בעוד שהוא לבו חצוי, כיוון שהיה פעם אחד מהם ו“עלה לגדולה” (57) והוא בבחינת “עבד כי ימלוך”.

שוק־העבודה בפתח־תקוה

גם שני האחרים, שאינם נזכרים בשמותיהם, אינם טובים מהם, שהמאפיין אותם הוא המגלב המטולא מחמת ריבוי השימוש בו, והם ממשיכים את תמונת המצב שנצטיירה ליצחק קומר בביקורו בארבעת הבתים של האיכרים עם בואו למושבה (57). הבהמות שעליהן רוכבים ארבעת נותני העבודה, נוערות, מפיחות ומטילות גללים, ומבטאות בכך את היחס של רוכביהם לפועלים העבריים העלובים. ארבעת נותני העבודה שוכרים ערבים בלבד ומשאירים את הפועלים העברים בחרפת עליבותם. הפועלים מנסים דברים אליהם, אולם נדחים בבוז ובגסות על־ידי ויקטור וחבריו: “כבר יש לי פועלים די צרכי”, פטמה, הסוסה, צוהלת לנוכח פניו של יצחק קומר, ומשקפת את הרגשת בעליה, וסופו של דבר, שהשוק נותר ריק מערבים ונשארו בו הפועלים העברים בלבד, מבוישים ועלובים (59).

דומה, שבתיאור זה, הביא עגנון לידי מיצוי את המעמד המשפיל האנושי, המוסרי, החברתי, המעמדי והלאומי של הפועל העברי מול האיכרים, וסיכם את הרגשתם הקשה של אנשי העלייה השנייה במיפגשם המר עם אנשי העלייה הראשונה. כל הסיפורים, הזכרונות והעדויות של אנשי העלייה השנייה בנושא זה, ניקוו לפרק זה על הסיטואציות השונות שבו, ונתמצו בתיאוריו אלה של עגנון, ודומה ששוב קשה היה להוסיף משהו עליהם. ולא רק סיכום היה בכך אלא גם קביעת מודל בעל־תוקף לדורות הבאים. מעמד זה קבע את יחסם והרגשתם של דורות הקוראים, שהתחנכו על ברכי הספרות בכלל ויצירתו של עגנון בפרט, ולא הכירו את העלייה הראשונה ואף לא את השנייה, ממקורות אחרים. כאן נקבעה, ואפילו נחתמה, נורמת־ההתיחסות של הדור אל אנשי העלייה הראשונה ביחסם אל אנשי העלייה השנייה, ונטבעה דמותם השלילית הקיצונית, כמעט ללא צד זכות, של ראשונים. הביזוי והעלבון היה בכל המישורים האפשריים: אישי־ואנושי־ומוסרי; חברתי־מעמדי־וכלכלי, לאומי־וציוני כאחד.

בכלל האיכרים נמנים כאן גם אנשי ביל"ו, שאינם טובים מהם בכל הקשור להעסקת פועלים עבריים:

לשם איזון יש להעיר, שלא רק את קלקלות העלייה הראשונה, מבקר המספר, אלא גם קלקלות אחרות בישוב, כגון מנהגיהם של העסקנים, מנהיגי הישוב ושליחי הציבור והפקידים (62—63 ועוד), המפלגות, מנהגיהם של הפועלים עצמם וכיוצא בזה, אולם כל אלה נופלים בחריפותם ובעוצמתם מן הביקורת על האיכרים והעבודה הערבית.

שלמה צמח הכיר את אנשי העלייה הראשונה מקרוב, והתנסה בגופו בחווית העבודה אצלם על כל צורותיה, ובמקומות שונים ביהודה ובגליל. צמח, שהיה פועל בפרדסי יהודה וכרמיה, ובשדות הגליל התחתון והעליון, העיד על עצמו:

צמח לא היה מעוניין בתיאור העלייה הראשונה ואנשיה לשמה, אלא ראה בעלייה זו תמרור אזהרה לו ולחבריו: כיצד יכולה הדרך להסתלף ולהתנוון, כיצד יכולים אנשים שכוונתם בעבר היתה טובה, שהיו להם זכויות מרובות של ראשונים, להגיע למצב האנושי הירוד שאליו הגיעו, כפי שמצא הוא אותם עם עלייתו לארץ. צמח היה מודע למטרה זו של כתיבתו והעיד על עצמו: “קמתי כנגד סדרי החיים שנתעקמו בידי יושבי הארץ שירדו ונתנוונו” (שם).

בסיפורים, שבהם הוא מתאר את הפגישה בין הפועל איש העלייה השנייה, לבין האיכר מעבידו ומשפחתו, הוא מתבונן בהם כבודדים, כבני־אדם, שעמם הוא גר ואותם הוא מכיר מקרוב, ומנסה להבינם, לא כדי להצדיקם, אלא כדי לדעת ממה יש להיזהר, כדי שמצב זה לא יישנה ולא יהיה גם נחלתם של אנשי העלייה השנייה.

בסיפור חורבת אליהו (תר"ע), לומד שמואל הפועל להכיר את מעבידו אליהו, כדי ללמוד מדרכו שנסתלפה:

אליהו עצמו עֵר למצבו, ולביקורת אשר בפי פועלו כלפיו. הוא מסביר לו את ירידתו ומתנצל בפניו. כניעתו לפקידות נעשתה בשל עול־המשפחה שהיה עליו ואחריותה. לוּ לא קיבל על עצמו את דין הפקידות, היה מגורש מן המושבה ונעשה חסר־כל. מכיוון שהיה בעל לאשה ואב לתינוק, לא יכול היה להרשות זאת לעצמו — ונכנע (119—122).

האיכרים, כפי שהם נראים בעיני הפועל הצעיר, הם דוגמה לכשלון ולהתנפצות האידיאלים, סמל לחיים ללא טעם וללא תכלית. בניהם אינם הולכים בדרכם, והם אינם רוצים שילכו בדרכם, אינם גאים במעשיהם ועובדים בכוח ההרגל והכרח הקיום העלוב. האיכרים רואים בפועלים אינטליגנטים ובעלי־גאווה (בגורן), ומרגישים ביחס המזלזל כלפיהם. הפועלים מהווים תזכורת חיה וממשית לאיכרים על כשלון חייהם שלהם, והם רואים בהם את עצמם כשהיו צעירים. הפועל מצדו מתבונן בהם, ורואה את הסכנה הממשית האורבת לו להיות כמוהם, וזה נותן לו כוח להמשיך ולהילחם, כדי שלא להגיע למקומם.

בסיפורים, שנכתבו ללא פרספקטיבה, אין הכרעה, אם אמנם יצליחו הפועלים, אנשי העלייה השנייה, לשמור על עצמאותם, על החופש שלהם ועל שאיפותיהם. הסיפור “חורבת אליהו” מסתיים בסימן שאלה, בסוף פתוח.

לא כך בסיפורים שנכתבו ממרחק השנים. לאחר תקופה של עשרות שנים, שבה התנזר שלמה צמח מכתיבת סיפורים, ובמיוחד על ההווי הקרוב [11, עמ' 9—19], חזר בראשית שנות החמישים, לתקופת ההתחלה, בספרו האוטוביוגראפי שנה ראשונה (תשי"ב), ובסיפור שקדם לו פרחי רמיה (תשי"א), שנכתב, כנראה מתוך אותו הלך־נפש.

צמח הירבה להתלבט בכתיבתם של שני דברים אלה, ממרחק הזמנים: “הנה סיפורי ‘פרחי רמיה’, שהוא אצלי האחרון בזמן. כמה וכמה פעמים ישבתי אל השולחן וטרחתי להעלותו על הנייר ולא העליתי כלום” (‘על־המשמר’, 4.2.1966).⁷ על קשיי כתיבה דומים של שנה ראשונה העיד צמח בראיון עם גליה ירדני (משנת 1959—1960) [24] וכן עם אייזיק רמבה (21.2.1969) [32]. בספר זה ניתנה תשובה מפורשת, כיצד יש להימנע משגיאותיהם של הראשונים, כדי לשמור על צלם־האדם. והיא: בהרגשת היחד, בארגון, בשותפות.

הגיבור בפרחי־רמיה אינו אדם פרטי ובודד, הוא שליח, הוא נציג, מאחוריו ניצבים חבריו לדעה ולעשייה. בשעה שהוא נמצא בראש־פינה מחוסר עבודה, אין הוא מתיאש אלא כותב שני מכתבים:

הרגשה זו, היא הנותנת לו כוח לשמור על חירותו וגאוותו, אולם הוא גם מדגיש, באותו מקרה של שתילת־הפרחים, מתוך אי־הידיעה כיצד עושים זאת, שהמרחק בין הכשלון האנושי להצלחה המוסרית הוא קצר מאד, וגם הוא נכשל ב“רמאות קטנה”, שבמקרה עלתה יפה בסופו של דבר. יש הרגשה, שלוּ היה ממשיך לעמוד יחיד ובודד במערכה, אולי גם הוא היה מתדרדר כקודמיו, ורק ה“יחד” הוא שהציל אותו, העלה אותו ושמר על אנושיותו.

מסקנה זו היא מרכזו של שנה ראשונה, שנכתב ממרחק־הזמנים, וממבט לאחור, היודע כיצד הצליחה העלייה השנייה להימלט מן הסכנות שארבו לעלייה הראשונה, ולכן גורלה היה שונה. כל הספר מדגיש את כוחה של ההתארגנות, את כוחו של ה“יחד”: “באנו לכאן כל אחד בפני עצמו, ויצאנו מכאן ארבעה בני־אדם שותפים לרעיון שנתן הסכמה ואחדות בלבבות” (351) ואמנם כל אותה שנה ראשונה לא באה אלא כדי להכין את הקמתה של “אגודת הפועלים הצעירים העברית בארץ־ישראל” (416), שהיא גולת־הכותרת שלה.⁸

 

ג. בין שתי מלחמות־העולם (1920–1950)    🔗

זוהי תקופה ארוכה המשתרעת על פני שלושים שנה בערך. ראשיתה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בימי העלייה השלישית, וסיומה בשנות האימה של מלחמת העולם השנייה, והיא כוללת גם את שנות המאבק לעצמאות ושתי השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. בתקופה זו הוקהה עוקצה של הפגישה הקשה עם אנשי העלייה הראשונה, ואם כי פה ושם, ובמיוחד בשנות העשרים הראשונות, עדיין נשאר רישומה, הרי בעיות חדשות התיצבו על הפרק וקשיים חדשים. ההתנגשות של אנשי העלייה השנייה עם קודמיהם היתה נחלת העבר. במאבק שביניהם נפלה ההכרעה לטובת אנשי העלייה השנייה וממשיכיהם. אנשי העלייה הראשונה, הלכו ונידחו למעמד של “מי שהיו”, מעמד ההולך ויורד מגדולתו. שוב לא הוא נתן את הטון ולא עמד במרכז העשייה, מושבות חדשות לא הוקמו במתכונת המושבות הראשונות, ואלה שנתקיימו, הלכו ושינו את אופיין, או שקפאו על שמריהן. דור הראשונים הזדקן ואלה מביניהם שנשארו במושבות, נראו, כמי שחי על חשבון ירושת אבותיו. כוחן של מפלגות הפועלים, התבלט בהרגשת שותפות־העשייה, מעבר לחילוקי הדעות והפילוגים, ואילו האיכרים והמושבות, ארגוניהם היו רופפים, והרגשת השותפות לא היתה מעולם חזקה בהם.

בשנים אלה לא תפס הנושא מקום גדול בספרות, רישומו היה מועט ולא עסקו בו סופרים מן השורה הראשונה. את רישומה של העלייה הראשונה בספרות, שנכתבה בתקופה זו, אפשר לחלק לשלושה סוגים, כמיספר הדוגמאות שנביא מכל סוג, שונֶה.

1. דור־עובר    🔗

אלה מבין אנשי העלייה הראשונה שנשארו בחיים, הזדקנו, ונראו בעיני הסובבים אותם כ“עוברים ובטלים”, החיים על חשבון עברם והם דוגמה לכשלון אישי ולאומי, שכן בניהם ונכדיהם לא המשיכו ברובם את דרכם ואף סילפו אותה. ההתפתחות הכללית הלכה בכיוון שונה. לא־פעם החל הכשלון עוד בימיהם של הראשונים.

ההדגשה בסוג זה היא בטראגדיה האישית, כשהממד החברתי קיים ברקע בלבד. מוטיב זה בטהרתו עומד במרכז ספרו של דב קמחי אמש (תרפ"ז), אולם מופיע דרך־קבע, בצד מוטיבים אחרים, בסיפורים רבים. ספר זה, מוקדש לבניהם, לנכדיהם ולנכדותיהם של הראשונים, כשהראשונים עצמם מתוארים כ“מי שהיו”. צאצאיהם של הראשונים, שאיש מהם אינו ממשיך במעשה־אבותיהם, מהלכים בעולם מבולבלים ותוהים ואינם יודעים את אשר יעשו. מעשי־הראשנים משמשים להם חומר לסיפור, אולם לא מופת לחיים. גם אלה המעריצים את מעשי הראשונים (כמו ציפורה שמיר), אינם יכולים ללכת בדרכם ואין בכוחה של הערצה זו לגאול אותם ממצוקתם האישית מיסורי האהבה הנכזבת, המחריבה עליהם את עולמם.

שתי דמויות של ראשונים מופיעות בספר, שניהם זקנים, הניזונים מעברם המפואר, ובהווה הם חסרי־ישע לחלוטין. האחד הוא אביגדור בן־יעקב הלוי לבוב, והשני הא ר' פסח אדלשטיין. הראשון עוצב, כפי שמעיד המחבר, לפי דיוקנו של הבילויי אברהם סולומיאק: "טרגדיה של דור היא. [– – –] ומשתיארתי שם [ב’אמש‘] את דמותו של אותו גיבור בילויי אביגדור לבוב, ריחפה לנגד עיני דמות של אדם זה. [– – –] טרגדיה זו של האדם הנזרק אל החוץ בנסיבות־העיתים ביקשתי לתת שם. " [לח’; 27].

בשער הספר אומר המספר, שהרומן ‘אמש’ נכתב על רקע ימי זקנתו של אביגדור בן יעקב הלוי לבוב, כשהוא בן שבעים וכן מתואר מותו (221 – 220, 224). המספר נטל לעצמו את חירות־היוצר ולא שמר על דיוק בסדר הזמנים, שכן אברהם סולומיאק הגיע לגיל שבעים רק בשנת 1933 ונפטר כבן 80 בשנת תש''ד, ואילו הסיפור, שעלילתו מתרחשת על רקע שנות העשרים, מתאר אותו כבר אז בגיל שבעים וזמן קצר לאחר מכן – הוא מתאר את מותו. הכוונה היא להראותו כמי שעומד באחרית חייו, כשזיקנתו מביישת את צעירותו, ומכל מעלליו בעבר לא נשארו אלא נאומיו הציוניים הנלהבים, המעוררים גיחוך על שפתי השומעים (85), והוויכוחים הסוערים במוצאי שבתות בטרקלין המשפחה, הנערכים ברוסית ובגרמנית דווקא (167 – 170). את ההבדל בין ראשונים לאחרונים מנסח דווקא הזקן לבוב עצמו: “נביאים ראשונים [– – –] היו מתענים וכואבים על נבואותיהם, ואתם [– – –] ‘הנביאים האחרונים’ מתנבאים מתוך ספל־תה” (170). ימיו הראשונים בארץ כבילויי לא נזכרו בספר זה, אולם נזכרת השתתפותו “בכל נשף ציוני” והתלהבותו “לרגל כל נאום ציוני” (85). היחס אליו הוא כאל עובר־בטל, זקן נוסטאלגי בעל־שגעונות, חביב ובלתי מזיק שהכל מחול לו. אשתו נדיה, שהוא נשוי לה ארבעים שנה (86), נשמעת לכל שגעונותיו, אולם כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, מסבכת אותו במעשים שאינם כשרים בלא ידיעתו. במציאות היה שמה: דינה רוטשטיין [27, עמ' 385], ונדיה הוא דינה בחילוף אותיות. נזכרים הנשפים בבית הלבובים בירושלים (41 ועוד) שהיו שֵׁם־דבר. ביתם נבחר לשמש רקע לרגשותיהם העולים על גדותיהם של הגיבורים, והגורמים לבסוף לאבדנם.

הדמות השנייה מבני דור המייסדים הוא ר' פסח אדלשטיין (43), סבה של הגיבורה צפורה שמיר, שהיה ממיסדי פתח־תקוה וממקימי השכונות הראשונות שמחוץ לחומה בירושלים:

היחס אל ר' פסח אדלשטיין במשפחה:

אולם, במציאות הירושלמית של משפחה זו, העריצו את הזקן ובדרכיו לא הלכו. בבית דיברו יידיש והבנים שלחו את בניהם לחדר אשכנזי. רק נכדתו מרדה והלכה לקיבוץ בעמק, ואביה ניתק את הקשר עמה. עם צאתה, יצא גם סבה מבית בנו, ועבר לגור לבדו, ורק הוא הוסיף לטפח את הקשר עמה במכתבים נלהבים, שבהם ראה בנכדתו את ממשיכתו: " בזכרו כי ה’נחת' שלו, נכדתו, שהלכה אל גרנות־ישראל, ממשיכה לארוג את החוט הלז, ש’בעצמת הסִבּוֹת', היה אנוס הוא, לדאבון לבבו, להפסיקו לפני שלושים שנה…" (45).

אופייני ומאלף הוא, שהממשיכה היחידה של מעשה־הראשונים, הולכת אל הקיבוץ, הנתפס כהמשך הטבעי של כל הטוב והיפה שבנעשה־הראשונים במושבות, (לימים תתבטא תפיסה זו גם בספריהם של מספרים אחרים. כגון: צבי לוז). אין אפשרות להמשיך, לפי תפיסה זו, בשום צורה אחרת, אלא בקיבוץ בלבד. וכן, אין זה מפתיע, שהנכדה־הממשיכה, צפורה, אמנם מתוארת ברומן כדמות שלמה, תמימה, הגונה, אם כי כמרבית הדמויות בספר, וכמו בספריו האחרים של דב קמחי, אין חייה ישרים, וגם היא נפתלת עם סבך רגשותיה.

עוד מסופר על ר' פסח אדלשטיין, מפי הזקן לבוב, שהכיר אותו היטב על עלילותיו המפוארות בעבר:

וכן מסופר עליו, שהיה חש ברגליו “בנשוב רוחות־הסתו הראשונות”, כיוון ש"מחלה זו באה לו מחמת שכיבה בחורף על הקרקע הלח ב’יהודיה' " (187).

יתכן, שדמותו של ר' פסח אדלשטיין, עוצבה בעיקרה על פי המודל של יואל־משה סלומון, שהיה ממיסדי השכונות הראשונות מחוץ לחומת ירושלים, ממיסדי פתח־תקוה, דור שלישי לאחת המשפחות הנכבדות של עדת הפרושים בארץ והיה מעורב גם בקניית קרקע בערבות יריחו [3]. סלומון היה קשור גם בקניית אדמת יהוד, בשל הרצון להתרחק מהירקון שגרם לקדחת. בשנות המשבר של חורף תרמ''א, עזבו את המקום גם מראשוני המתישבים וביניהם גם סלומון שחלה וחזר לירושלים. אולם סלומון נפטר בשנת תרע“ג, ואילו הרקע לספר מאוחר יותר. לכן, יש לשער, שגם כאן, הירשה המספר לעצמו לסטות מן הנאמנות למציאות, ולהתאימה לצרכיו האמנותיים, הוא ''השאירו בחיים” בתקופה שכבר נפטר, כשם ש“המית” את לבוב הזקן בתקופה שהיה עדיין בחיים.

בשני זקנים אלה, הבליט המספר את העובדה, שהם שייכים ל“דור עובר”, ושאין המשך ישיר למעשיהם, אלא באותה נכדה ההולכת לקיבוץ למורת רצונם של הוריה.

תחושת האכזבה והכשלון האישי של הראשונים ממהלך חייהם, מתבטאת בחרוזים שחיבר אביגדור לבוב, כדי שייחרתו על מצבתו לאחר מותו:

במיוחד גדולה אכזבה זו משום שהבנים לא הלכו בדרכי אבותם, ובשעה שאביגדור לבוב הזקן מתנגד לנסיעת סוניה מן הארץ, כדי להשתלם במחולות, הוא אומר במרירות:

שיאה של האכזבה במשל־האב:

הספר מסתיים בנעימה של פיוס, על אף כל הלבטים והתהיות משל דור הנכדים. הזקן לבוב מתנחם בנכדתו כרמלה, ובחבריה הילדים תלמידי בית־הספר, ההולכים לנטיעות בט''ו בשבט, שכן בהם אולי צפון ההמשך המקוּוֶה (214).

קווים אלה של ''דור עובר'': הבנים, שאינם ממשיכים את מעשי אבותיהם, הרגשת הכשלון, המעשים הנהפכים לסיפורי אגדה רחוקים בשביל המשפחה, נצר אחד מהמשפחה המגשים, אם כי בצורה שונה, את החלום היפה של הראשונים – כל אלה, ממשיכים מגמות שכבר נסתמנו קודם (ברנר) ומתפתחים במיוחד בספרות שנכתבה ונכתבת משנות החמישים ואילך.

2. “חשבונות היסטוריים”    🔗

בעוד שהנושא נדחה לשוליים והוזנח כמעט לגמרי, על ידי הסופרים החשובים, בעיקר בשל הבעיות החדשות שהעסיקו את הדור, נעשה נחלתם של סופרים שאינם מן השורה הראשונה, ובמיוחד של אלה, שעיקר כתיבתם איננו בתחום הספרות היפה, אלא בתחומים אחרים, כגון: ספרי־לימוד, חינוך, זכרונות, היסטוריה־של־הישוב וכד'. וכך, בולטת המגמה של שימור־ההיסטוריה, הנצחתה והבאתה לידיעת הרבים, במיוחד הדור החדש, ואלה שזה מקרוב באו ארצה.

תפוצתו של סוג זה של כתיבה, מקורה גם בהרגשה, שהעבר הולך ומתרחק במהירות, נשכח, וחובה לשמרו למען הדור הקיים ולמען הדורות הבאים, סיפורים, רומנים ובמיוחד “מחזות”, [30א] נכתבו על רקע פרשיות שונות מתקופת העלייה הראשונה, ובמיוחד נבחרו אותם אישים ומאורעות, שהיה בהם יסוד דראמטי או נופך טראגי.

מגמה זו קבעה את אופייה של הכתיבה בכלל ובנושא זה בפרט. אופיים של הסיפורים הוא דוקומנטרי או דוקומנטרי־למחצה, הצמידות לעובדות, כפי שהיו, ולמהלך המאורעות כפי שהתרחשו, היא המכתיבה את הכיוון ואת דרך התיאור, וחופש הדמיון של הכותב מוגבל.

אולי לא מקרה הוא, שגובר קולם של אלה המנסים להטות את הכף “לטובת” אותו צד שנתקפח, לדעתם, על ידי ההיסטוריה וההערכה הרשמית והמקובלת. בולט הרצון “להיות לפה”, לאותה “עלייה אילמת”, שרישומה ניכר אך במעט בספרות לסוגיה, ולעשות עמה צדק. צדק זה נעשה על ידי הצגה מאוזנת של המאורעות ושל האישים המתוארים, הרגשת נקודת המבט שלהם, מתוך עמדה של אהדה, הצדקה והבנה. במיוחד בולט הדבר ביחס לבילו"יים, שנעשה מאמץ מרוכז ונרחב להבלטת חשיבותם, הקרבתם ותרומתם לביסוסו של הישוב בארץ, ולפעמים אפילן, “על חשבון” הערכתה של העלייה הראשונה.

אולם, יש הרגשה, שכל הנסיונות הללו, נשארו בשולי היצירה הספרותית והפעילות החינוכית, ולא נתנו אותותיהם בספרי־הלימוד המקובלים ובספרות “הרשמית” לנוער. הם לא עוררו הד רב, ואף לא פולמוס, כיוון שבעלי ההיסטוריה הרשמית, לא הרגישו כל סכנה ואף לא ערעור של העמדות הקיימות, ומֵעמדה של כוח, לא ראו צורך לחזור ולבסס אמיתות מוצקות ומקובלות. על מרבית הספרים מסוג זה עברו בשתיקה, לא רק בשל ערכם האמנותי הדל, אלא גם משום שלא נראו ראויים לוויכוח ענייני ביחס לעמדות הנקוטות בהם.⁹ בדיקה זו,* וויכוח זה, עתידים ליעשות מאוחר יותר, למעשה, רק בסוף שנות הששים ובשנות השבעים.

כאמור, הבילויים תופסים מקום מרכזי, ומרבית היצירות מוסבות עליהם, מעמידות אותם במרכז ומספרות את סיפורם מנקודת מבטם. כמעט שאין סיפורים המעמידים במרכז את האיכרים או את אחת המושבות. סיפורים אחרים, כתובים על רקע פרשיות מאוחרות יותר ובעיקר “השומר” וניל“י”, מתוך נקיטת עמדה לעלייה הראשונה ולשנייה.

ספרות זו, שאינה שייכת במובהק לספרות היפה, תיסקר כאן, לא רק לשם השלמת התמונה ובשל העובדה, שבמשך שנים רבות היתה זו הספרות היחידה שעסקה בנושא זה, אלא גם בשל כך, ששימשה, אם במעט ואם בהרבה, חומר קריאה לבני־הנעורים, והשפיעה על השקפת עולמם, ואלה נעשו לימים מרכזו של אותו דור, שקרא לרוויזיה בהשקפות המקובלות.

דוגמה לדרמטיזציה של אחת הפרשיות בהיסטוריה של ביל''ו, משמש מחזהו הבלתי־גמור של משה בן־אלול ביל"ו, שממנו התפרסמה רק “תמונה ב'”, שעליה נאמר: “מתוך חזיון, עפ”י יומן אחד הבילויים לח. חיסין ז“ל”. ד"ר חיים חיסין נפטר ב־20.9.1932, והמחזה נכתב לזכרו (פורסם ב־14.10.1932).

תמונה זו מתארת את חפירת הבאר בראשון־לציון, שבה השתתפו גם כמה מאנשי ביל"ו, את נסיונות הפיתוי של פרידלנדר איש־המיסיון בירושלים, את ההתרפסות לפקידות הבארון ולנציגו (הנקרא במחזה: אוסוב), אולם בעיקר את כוח־עמידתם של הבילויים. הם מצליחים לעמוד כנגד קשיי העבודה, לחץ הפקידות ופיתויי המיסיון, משום שגדול חזונם והם מצליחים להגשימו יחד מתוך הרגשת אחריות הדדית, סופה של התמונה בבשורה על מציאת המים בבאר, ובהתפרצות רגשות השמחה וההתלהבות. [27, עמ' 218 ועוד]

חששותיהם של הבילויים היו כפולים: הקשיים בהווה והדאגה לעתיד הדור הבא: בהווה –

וכן:

החשש לעתיד, לדור הבא, גדול עוד יותר מן הסכנות בהווה:

העובדה, שעורך ‘במעלה’, עיתון “הנוער העובד, בעצמו, כתב “חזיון” זה, על ביל”ו לזכרו של חיים חיסין, ומתוך עמדה אוהדת זו, מעידה על מגמה לבודד את ביל“ו מתוך העליה הראשונה ול”אמץ" אותה כמופת לחלוציות ולהקרבה, לחיי שיתוף ואחווה למען המולדת והעם. [27, פרק 5]. בכך ממחיש משה בן־אלול את הכיוון שנתן ברל כצנלסון להערכה חיובית נלהבת של ביל"ו עוד בשנת 1928, בנתקו אותה מן העלייה הראשונה.

מחזה אחר על “ביל''ו”, מרד הבילויים, ב“ארבע מערכות”, פרסם באחד הספרים רבי־התפוצה והפופולאריים ביותר במשך שנים רבות, שנמצא בכל מוסד חינוכי, וכחלק מן הציוד הקבוע של המורה: מועדים. ספר החנוכה. היתה זו סדרת ספרי מועדים, שריכזה חומר רב על חגי ישראל והקדישה לכל מועד ספר מיוחד עב־כרס. ספר־שימושי ממדרגה ראשונה זו, לא פג טעמו עד היום. המחזה התפרסם בספר חנוכה, והקשר שלו עם חג זה, הוא, כנראה, פרי המצאתו של המחבר, ואיננו מתקשר עם העובדות כפי שהיו במציאות. המחזה נכתב מתוך שיתוף־פעולה של שני אנשים, כפי שנאמר בכותרתו: “הסיפור: י. יערי־פולסקין¹⁰ הצורה הדרמטית: בן־זאב ליבר”.

מחזה זה משקף את הגירסה “הרשמית”, המקובלת ביישוב על יחסי האיכרים במושבות, אנשי ביל"ו והבארון, במיוחד בשיאה של פרשת המריבה והגירוש. נעשתה בו הַמְחזה פשטנית למדי, של אחד המאורעות המסעירים בתולדותיה של ראשון־לציון, בשיאו של הסכסוך בין איכרי ראשון־לציון לבין פקידי הבארון, ובמיוחד עם יהושע אוסובצקי. סכסוך זה, שהתמשך על פני שנים אחדות, התלקח בשנת תרמ''ז, עם ביקורו השני של הבארון בארץ־ישראל, והסתיים בכך, ששלושת האיכרים הבילויים, שסרבו לחתום על “האמנה”, והיו ממיסדי המושבה, גורשו – יוסף פיינברג, ליב חאנקין ואייזנבאנד. והאירוניה הטראגית שבדבר היתה, שיוסף פיינברג, היה האיש, שקישר בין הבארון רוטשילד לבין המושבות בארץ, וראשון־לציון בתוכן [23, עמ' 103–109; 27, עמ' 258–265].

המחזה מצדד בזכותם של הבילויים המורדים, כנגד הפקידות המושחתת, החיה חיי מותרות, מועלת בכספים ומתעללת באיכרים. האיכרים, שאינם בילויים, מחולקים לשני מחנות: אלה הנכנעים לפקידות, ואלה המעיזים להתנגד לה. הראשונים, מתוארים, כצפוי, באור שלילי, ואילו האחרונים, להיפך. המחזה כולו פשטני ומתואר בצבעי שחור־לבן כשהיחס השלילי המוחלט לפקידות ולאיכרים התומכים בהם בא לידי ביטוי גם בהערות־הבימוי, המתארות את צורתם החיצונית של גיבורים שליליים אלה:

הגיבורים במחזה מופיעים כמעט ללא שינוי מבני־דמותם שבמציאות, או ללא־שינוי כלל. ללא שינוי: הבארון רוטשילד ואשתו אדלאידה, יוסף וברתה פיינברג, לוליק־ישראל פיינברג, מיכאל הלפרין, נפתלי הרץ אימבר. בשינוי מועט: יהודה־ליב חנקין הוא אליהו חבקין במחזה; אולגה חנקין־בלקינד היא ורה זלקינד במחזה; פאניה בלקינד־פיינברג אשתו של לוליק פיינברג היא מניה זלקינד במחזה; יהושע אוסובצקי הוא אוסלינסקי במחזה; ומנשה מאירוביץ הוא, כנראה, האיכר ראובן חיימוביץ במחזה, ממצדדי הפקידות.

האווירה מלאת העצבנות, נרגשת ובלתי נעימה, החיצוניות וצורת ההתנהגות מבליטות את קווי השלילה של הגיבורים עוד לפני שהחלו בדיאלוגים עצמם. ראובן חיימוביץ מתואר כמתרפס, מלשין, קבצן ואף רמאי (277). קוילן, מרבה לשתות יין, מועל בכספים, ואפילו העובדה שאשתו עזבה אותו וברחה עם הפקיד הקודם נזקפת לחובתו. המתח בין הפקידות לאיכרים מעורב גם ביחסי אהבה והתחרות בין אוסולינסקי לבין מיכאל הלפרין על ורה. הלפרין מתואר כדמות בעלת־ניגודים, הפכפכת, בעל חזון בלתי־ריאלי, שטוב ורע משמשים בו בערבוביה. נזכרות גם כל הגזרות שגזרה הפקידות: אסור לאיכרים להכניס אורחים ללא רשות, עליהם לחתום על התחיבות שהם שכירי־יום ונתונים למרות הפקיד, וסגירת בית המרקחת בפניהם.

הבארון עצמו מתואר על דרך האיזון, כשחיוב ושלילה לסירוגין מאפיינים אותו. טענותיו כנגד האיכרים, אורח־חייהם, דרך החינוך שהם מקנים לבניהם, תלבושתם, פאר בתיהם, דיבורם הצרפתי ועוד, מוצגות כצודקות לגופן. אמנם, יש להעיר שהקורא בן־הדור, אינו יכול שלא להסתייג, מן הגביר המצנאט, המרשה לעצמו להתערב ברשות־היחיד המובהקת, אולם לא כך נתפסו הדברים אז: הוא שפירנס את המושבה, ועל כן הוּתר לו להתערב גם בתחום זה. דווקא האיכרים המורדים, כלוליק פיינברג, מוצאים חן בעיני הבארון, כיון שהם המגלמים את טיפוס האיכר העברי, שאליו כָּמֵהַ הבארון ולמענו הוא נותן מכספו (300). הבארון, שאנשים אלה שוטחים לפניו טענותיהם על התנהגותו של אוסולינסקי, מכיר בצדקתם, אולם מכיון שאינו רגיל להפסיד, אינו נעתר לבקשתם. הפתרון שנמצא בסופו של דבר הוא: שאוסולינסקי אמנם גורש, אולם יחד עמו גורשו גם אותם איכרים שלא רצו לחתום, וכך נשמרה גאוותו של הבארון וגם נתקיימה דרישתם של איכרי המושבה, אם כי במחיר יקר מאד.

במחזה, מקבל פיינברג על עצמו את רוע גזרת הגירוש:

על אף גֵירושם של האיכרים המורדים, שהם מראשוני המתישבים ומן המיסדים, מסתיים המחזה באווירה אופטימית ואף נלהבת. ההרגשה היא, שמעשה הגרוש: “ואולי גם זו לטובה, ואולי אצבע אלוהים היא?” (316) לפי דברי לוליק פיינברג לפני גירושו, החזיר הבארון למושבה את “רגש הכבוד” (318) ואילו אנשי המושבה נתנו לבארון “חמישים מספרי חיינו”, ולטובת “מפעלנו המשותף יכול הוא לקבל לפקודתו את כל חיינו וחיי כל אחד מאתנו…” (319)

מכיוון שזהו מחזה חינוכי, הנועד לבני־הנעורים ולכל המתעניינים בהיסטוריה של הישוב, אין אפשרות לפי התפיסה הרווחת, לסיים אותו בטרגדיה האישית, שהיתה נחלתו של יוסף פיינברג המגורש, לכן, מוצג הגירוש כירידה צורך עליה: כתוצאה ממנו החליט הבארון לקנות בכל מחיר את הקרקעות הניתנות לרכישה מדן ועד באר־שבע (320), ורה מסכימה להינשא לחבקין, ודורשת כמוהר, שיקנה את עמק־יזרעאל בשביל עם־ישראל. מלוא היקפה של הטרגדיה האישית של יוסף פיינברג ואשתו מוצגת ברשימתו של יערי־פולסקין [23].

זוהי אחת הדוגמאות המובהקות, לכתיבה מגמתית בעלת כיוון “חינוכי” שעיצבה את התפיסה המקובלת אצל דורות של קוראים חניכי בית הספר העברי בארץ, בנתקה את ביל"ו מן האיכרים בחסות הבארון.

מחזה נוסף על ביל''ו, כבאר חתומה נכתב בשנת תש''ה, במלאות 75 שנה למקווה־ישראל, על־ידי עבר־הדני. המחזה מתאר את תלמידי המוסד, את קרל נטר ואת מותו (2.10.1882) ובמיוחד את קבוצת הבילויים ששהתה תקופה מסויימת במקווה־ישראל (תרמ''ב–תרמ"ג). הוא ממשיך את המגמה שכבר נסתמנה קודם ומחזקה: הערצה לבילויים האידיאליסטים, לקרל נטר, וביקורת על הירש, מנהל בית־הספר ועל המוסד כולו המנוהל ברוח ההתבוללות הצרפתית.

המלחמה של הבילויים לעצמאות, שהודגשה בשני המחזות הקודמים, והתבטאה בתיאור מאבקם עם פקידי הבארון בראשון־לציון, מתוארת כאן בשלבה המוקדם, כמאבקם עם הירש נציג הבארון, שכוחו גדל לאחר מותו הפתאומי של קרל נטר. הוא מתנכל לבילויים, מגרשם ממקוה־ישראל ומנסה לפעול כנגדם גם בראשון־לציון.

הבאר־החתומה, שעל שמה נקרא המחזה, היא אותה באר, שנחפרה בפקודתו של הבארון, נמצאו בה מים בשפע, אך היא נחתמה “פן יוודע הדבר בחוץ והאדמה תתיקר סביב” (262).

גם מחזה “חינוכי” זה מתרכך לקראת סופו ומסתיים בכי־טוב, בנאום הפרידה של הירש מבוגרי בית־הספר, שבו הוא מביע תקוות ציוניות:

יש לזכור, שהמחזה הוצג במקווה־ישראל בחגיגות היובל, וגם בכך יש להסביר את תמונת־הסיום. למותר לציין, שסמל זה של באר וחפירתה, ומציאת המים, היה שכיח ביותר בספרות, עוד מימי “באר חפרנו” של מאיר וילקנסקי.¹¹

דומה, שהספר היחיד המוקדש כולו לבילויים, והם במרכזו הוא: ארץ לא זרועה לישראל זרחי (תש''ו). כשבא זרחי להסביר את ההבדל בין ספרו ‘כפר־השילוח’ לבין ספרו זה, כתב ביומנו (24 בינואר 1945):

את כיוונו של הרומן יש לבחון משלוש בחינות: יחסו האישי של המחבר, התקופה שעליה הוא כותב, והתקופה שבה הוא כותב. ישראל זרחי עצמו הוא בן “דור המעבר”, מי “שתקופת התבגרותו חלה באווירה שכבר עקרה את עצמה ממציאותה של הגלות ועוד לא שתלה את עצמה במציאותה של ארצנו” [28, עמ' 268]. הוא תוהה על טיבה של שיכבת־עולים קודמת לו, ראשונה, שהתלבטה בין החזון שהביא אותם לארץ, לבין המציאות הקשה שמצאו בה, ועל הדרך שבה הצליחו לשמור על החלום שלא יסתלף בפני עקת־המציאות. תהייה זו, היא גם תהייה אישית של המספר, המשמש פֶּה לבני דורו, שגם הם התלבטו בין החלום לבין המציאות, וחיפשו דרכים להגן על חזונם שלא יסתלף. התקופה שבה נכתב הרומאן, ימי מלחמת העולם השניה, שאך זה הסתיימה, יש לה תפקיד חשוב בהבנת הספר. בסיפורם של המעטים מבני ביל''ו, בתיאור הקשיים העצומים שעברו עליהם, ובהצלחתם להגיע בסופו של דבר להקמת ישוב של קבע בא''י, רצה, אולי, המספר, לנחם ולעודד את בני דורו, בכך, שגם למעטים, יש כח לקומם את ההריסות ולבנות מחדש ישוב של קבע, ללמדך, שגדול כוחם של מעטים אם החלטתם נחושה ורצונם עז, להתגבר על כל המכשולים האפשריים.

המסַפר דחס את המאורעות ההיסטוריים הידועים והנתונים מראש לתוך תבנית־יסוד המתפתחת בכיוון של עלייה איטית אך מתמדת. מדי פעם יש נסיגות, רגעי יאוש ושפל, הרגשת אין־מוצא, אולם תמיד נמצא איך־שהוא המוצא, בזכות הדבקות של האנשים ברעיון. בתבנית זו, מתבטא מרחב־התימרון של היוצר וחופש־הדמיון שלו, שכן המאורעות החיצוניים ומהלכם ידועים מראש, אולם במדיניות הבחירה וההשמטה שלו, מקבלים הפרטים השונים את משמעותם, משועבדים לתבנית הספרותית שלו, ונעשים חלק מן המציאות הספרותית, ושוב אינם עובדות היסטוריות בלבד.

בספר זה מגבש ישראל זרחי את יחס ההערצה לביל''ו, מבססו ומחזקו, ועושה אותם אבות לכל העליות החלוציות שבאו אחריהם, מגמה, שהסתמנה בבירור עוד קודם. החן והחסד שהוא משפיע על עלייה זו, באו לידי ביטוי כבר בשם הספר.

המאורעות מתוארים מנקודת הראות הצמודה לזו של הגיבור הראשי יוסף מגידוב, המשווה להם נופך אישי. אולם דומה שמרחב־התימרון הגדול ביותר שהשאיר לו הסופר, נעשה באמצעות בחירת דמות הגיבור הראשי, שהוא דמות מקובצת מדמויותיהם של כמה מן הבילויים יחד, ואינה פרוטוטיפ של דמות אחת מסויימת ביניהם,¹² כגון: צבי הורוביץ, בנימין פוקס, שלמה זלמן צוקרמן ואליהו סברדלוב.

פתרונות ספרותיים אלה שמצא המחבר, הם המקובלים כמעט על כל הסופרים שבחרו בז’אנר זה: חופש בבחירת הדמות המרכזית, נאמנות לעובדות ההיסטוריות תוך הפעלת מנגנון של בחירת והשמטה, שיעבודם לתבנית־יסוד המבליטה את המשמעות שרצה המספר להעניק למסופר.

המאפיין את הגיבור המרכזי, יוסף מגידוב, הוא יסוד התמימות שבו, והוא נאבק עם כל מי שרוצה לגזול ממנו את אמונתו ותמימותו. הוא נאבק עם הירש במקווה־ישראל, המציע לו לשכוח את חלום־השווא להיות עובד־אדמה. לדעתו, היהודים לא נועדו להיות איכרים, ורק הערבים מתאימים לכך. הוא מציע לו כסף על מנת שיסע לפאריס וימשיך את לימודיו באוניברסיטה. מאבק זה, שממנו יצא מחושל, גילה למגידוב את סוד כוחו (62–63). מאבק דומה נאבק עם חברו לוריא, שרצה להשפיע עליו לרדת מן הארץ ולהתכחש לחלומו, וגם בנסיון זה הוא עומד בהצלחה (179–180).

קורותיו של מגידוב הן לא רק קורותיו הקיבוציות והטיפוסיות של בן־ביל"ו, אלא גם השתקפות מקובצת של דיוקנו של החלוץ העברי העולה לארץ־ישראל, על עברו, התלבטויותיו ומאבקיו. קורותיו של מגידוב, עוד לפני עלייתו לארץ־ישראל ובארץ־ישראל עצמה, הן שלשלת של נסיונות, האחד קשה מחברו, שבכולם הוא מצליח לעמוד. שלשלת נסיונות אלה, משרתת את התבנית הכוללת של הספר, ומדגימה את הדרך שבה יש ללכת, כדי להגיע לחישולו של האדם החדש בארץ, ולתמורה מחיי הגולה לחיים בארץ־ישראל.

המתח הוא בין יום־הקטנות, לבין החזון, בין השמירה על החלום לבין סכנת הסתאבותו. אנשי ביל“ו מוצגים כניגוד לאיכרי המושבות, השקועים ביום־קטנות “ומחרפים נפשם על פת־לחם”, והם משמשים דוגמה־שכנגד לאן אסור להגיע ומפני מה יש להישמר. המיבחן הוא: היכולת להעדיף את טובת הכלל על טובת הפרט, ההקרבה שצריך הפרט להקריב למען הציבור. אם יעמוד במבחן זה, בסופו של דבר ייטב גם לו. דבר זה לא הבינו האיכרים, ששקעו בטובתם הפרטית, ואילו אנשי ביל”ו עמדו בניסיון זה, ולכן הצליחו. בפגישה הדרמאטית בין יוסף פיינברג, שנאלץ לעזוב את המושבה, וחי בלוד כעגלון עלוב, נשמע מוסר־השכל זה:

יוסף מגידוב מתנסה גם ביסורי האהבה, רומן פטור מהם, הוא אוהב את נדיה, שהגיעה לראשון־לציון לבקר את קרוביה, אולם היא נישאת למירקין (147) שלו היתה מיועדת עוד בחו''ל (91) כיוון שהוא עשיר ויוכל לפרנס את הוריה וקרוביה, על אף אהבתה למגידוב. גם בניסיון קשה זה עומד מגידוב ויכול לו (244) ובסופו של דבר נושא לאשה את רחל, אחותו של יוסי איש פתח־תקוה (252), לאחר שהוא מתוודה לפניה על אהבתו הראשונה (318־319). גם כאן היו החיים חזקים מן החזון ומן החלום, ודמותה של נדיה, שזרחה לו לשעה ככוכב פלאים, פינתה את מקומה לרחל, שהיתה “בריאת־גוף, אמיצה ושקטה [– – – ] ועשתה בכל מלאכה בחריצות ובמתינות הדעת כאחד הגברים” (252).

חלקו השני של הפרק האחרון מסתיים בנימה האופטימית הקלאסית: בן נולד למגידוב ולאשתו רחל, דור־ההמשך. יש עתיד, יש תקווה, יש אחיזה ושורש על האדמה הזאת. ולא במקרה מנצנצת לעיני מגידוב דמות דיוקנו של אביו זקנו, כשהלך לפקוד את קברו על פי מצוות אביו (116) ובשעה שנולד לו הבן. יש בכך כדי להמחיש את שלשלת הדורות ויחד עם זה את השוני שביניהם: אביו־זקנו בא לארץ להיקבר בה, נכדו, בא לארץ לבנותה, ובנו שנולד לו, כבר יראה את הארץ כמקומו הטבעי.

מרבית הדמויות המופיעות בסיפור, להוציא, כאמור, את דמותו של מגידוב, ידועות מן ההיסטוריה. כגון: יוסף פיינברג, יחיאל מיכל פינס, הגנן דיגור, הירש, אוסוביצקי, ורבים אחרים.

הספר, אם כי נכתב כחמישים שנה לאחר המאורעות כתוב מנקודת־ראותם של הגיבורים הפועלים, ללא פרספקטיבה, בשעה שעדיין אין ידיעה, כביכול, כיצד יסתיימו הדברים ואם יעלו בידיהם. המאורעות נמסרים בעת התרחשותם ולא מנקודת תצפית מאוחרת, של מספר היודע מראשית אחרית. בדרך זו, גם הקורא שותף ללבטי הגיבורים וחרד עמהם לתוצאות מעשיהם ולנסיונות הקשים המזומנים להם. הוא כאילו שוכח, בזמן הקריאה, שהסוף ידוע המעשה הצליח והגיבורים עמדו בנסיון. נעשה כאן מאמץ לא רק להחיות את ההיסטוריה, אלא גם לתת לה משמעות.

נטייתו של ישראל זרחי לתאר את העבר הלא־רחוק, לא רק לשם שימורו והנצחתו, אלא גם ואולי בעיקר, כביטוי לעצמו, לבני־דורו ולתקופתו, באה לידי מימוש גם בספרים ובסיפורים אחרים שכתב, מהם שיש להם נגיעה לנושא כאן. רובם ככולם כפופים לאותם תבנית של עלייה מתמדת, של “תיקון”: עמידה בנסיונות הקשים תוך תהליך מתמיד של התעלות. הגיבורים יוצאים, בסופו של דבר, מחושלים ומטוהרים.

כך, למשל, הסיפור מחניים (תש''ו־תש''ז) הוא סיפור של “תיקון”, הכשלון הוא זמני, והדור השני מתקן מה שלא הצליח הדור הראשון. לכל מכשול יש תיקון ולכל תקלה יש פתרון. יש שכר על מעשה טוב, אפילו הוא בא לאחר שנים רבות ונדמה כאילו הוא מקרי. כך, למשל, ר' שמריה, שלא עזב את הארץ וקיים מצוות ישיבה בארץ־ישראל, זכה לראות את “מחניים” בישובה מחדש ולהשיא זוג צעיר מבניה. יש המשך והשלשלת לא נותקה. " המכה הישנה שמיאנה להירפא במסתרים, העלתה לפתע ארוכה, והצער שהיה משוקע בחובו נפוג והעלבון נעלם" (92). זוהי התכנית שאליה משועבדים כל חומרי המציאות ההיסטוריים. בתוך תבנית זו נתפסת העלייה הראשונה ומאמציהם של הראשונים, כאחד השלבים הראשונים, כאחד השלבים ההכרחיים בשלשלת הנסיונות שמזמנת ארץ־ישראל לאלה הרוצים להתיישב בה. ואם השלב הראשון נכשל, הרי הוא ישמש בסיס לבאים אחריו, וקווי־המשך יסתמנו בין הראשונים שלא הצליחו לבאים אחריהם.¹³

דומה, שלאחר ביל''ו, זכתה פרשת ניל“י, לעיצוב ספרותי נרחב באופן יחסי. פרשה זו שהתרחשה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, חורגת, כמובן, ממסגרת הדיון כאן, אולם כל התייחסות אליה, גררה אחריה בהכרח, גם הבעת דעה ביחס לעלייה הראשונה, לאיכרים, לבניהם ולמושבות, כשם שהביאה לנקיטת עמדה ביחס ל”השומר" ולעלייה השנייה, שממנה ניזון.

נזכיר דוגמאות אחדות של ההתיחסות הספרותית לפרשה זו, תוך הדגשת עמדה ביחס לעלייה הראשונה והשנייה.

בשנת תר''ץ, הופיע ספרו של י. יערי־פולסקין ‘מרגלים או גיבורי המולדת? הריגול העברי בחזית הארצי־ישראלית’, שהוא ספר דוקומנטרי המביא באוביקטיביות רבה את העדויות השונות על פרשת ניל“י, וממנו שאבו רבים מן הכותבים עליה, את פרטי העובדות על התקופה. תשובתו לשאלה המוצגת בכותרת: אנשי ניל”י היו גיבורי־מולדת, אם כי הביאו לישוב בשעתו לא־מעט רעה, שכן בגללם אסרו, היכו, קנסו וענשו אנשים רבים. אולם הם עצמם היו גיבורים למופת.

מכאן ואילך התפתחה ספרות שלמה בנושא זה ובעיקר על דרך ההמחזה.

כך, למשל, הוצג בשנת 1937, ב’הבימה', מחזהו של עבר־הדני שומרים, שהותקן לדפוס לאחר שהועלה על הבמה, ובו מתואר המתח בין “השומר” לבין יוסף לישינסקי – ראוב’קה במחזה ־ כשישראל גלעדי, ראש השומרים, מייצג את התפיסה ש''השומר" איננו “שומרים מקצועיים” כי אם “אגודה חלוצית קטנה, שאינה אלא חלק מתנועת הפועלים בארץ” (305). ראוב’קה, שאינו מקבל עליו את משמעת “השומר”, מייצג את התפיסה, ש"בארץ זו שולט רק חוק אחד ־ ‘כדור תחת כדור’ ־ " (304). ראוב’קה מעביר כסף דרך קווי החזית לישוב בארץ, תמורת ידיעות, ואילו השומרים טוענים כי “דרך זו של מרגלים לא לכבוד הוא לנו” (313). הצבא מקיף את המושבה, ודורש למסור נשק ומרגלים והאיכרים תובעים מהשומרים למסור את הנשק, ואחד מהם רוצה להסגיר את ראוב’קה (315). השומרים מחליטים להחביא את הנשק ולא למסרו, ואילו ראוב’קה המבקש עזרה ומיקלט, קופץ בעד החלון ובורח, ואין לדעת מה ביקש ישראל גלעדי, ראש השומרים – לצווֹת לעשות עמו, ואף האיכרים לא הצליחו להסגירו, כפי שרצו. (319)

מחזה מסתיים בבשורה על גמר המלחמה, כשאיכרים ושומרים שמחים יחד, ואילו ישראל גלעדי, לא זכה, ורק צוואתו “כי יהודה תקום” (320) נשארה אחריו.

מחזה זה, המשקף את הגירסה המקובלת, אינו מציג את בן־דמותו של לישנסקי ואת האיכרים בצורה אוהדת, אם כי הוא משאיר מעין סוף־פתוח, ואין בו האשמות מפורשות.

אחד הספרים הבודדים, שיש בו נסיון לתאר באופן שונה מן המקובל את פרשת ניל"י ואת אנשי המושבות, ובמיוחד את הדור השני שלהם, דור ילידי הארץ, הוא ספרו של משה טמקין נגועי מולדת. ‘רומן מחיי העבר הקרוב בארץ’ (תרצ"ו). הסופר וספריו הם כמעט בלתי־ידועים, ומעט מאד נכתב עליהם. ספר זה כספריו האחרים, הוא תערובת מוזרה של אוירה פיוטית, מגמתיות אידיאולוגית, והרבה כוונות טובות. תיאורי האנשים אינם אמינים, וההיגדים על הדמויות, סותרים פעמים רבות את מעשיהם.

עיקר הענין שמעורר ספר זה הוא בנסיון לחרוג מן הגישה המקובלת, אם כי אין הוא דוגמה ספרותית משכנעת. אדרבא, הוא מצביע על סכנותיה של המגמתיות בכל מחיר, ויותר משהוא מעורר הזדהות או הבנה, הריהו מתמיה בנעימתוֹ.

בפתיחה בולטת נימת האפולוגטיקה “אין לנו ליבוש” “ואין לנו לבטל”, שכן המניע למעשיהם הוא “כיסופי־מולדת” והוא טהור מאד, כשל הקנאים הקדמונים. חטאם היחיד הוא בכך, שהתייחסו “בשוויון־נפש מבעית לחיים”, “כצאן לטבחה”, אולם “נטבחו במולדת ועל המולדת”. המחבר קורא “להבין” למעשיהם ולמניעיהם, שכן זוהי סיפורם של הפטריוטים האמיתיים.

כספרים אחרים בסוגו, גם זהו רומן־מפתח, שבקלות יחסית אפשר לזהות בו את אבות־הטיפוסים של הגיבורים, ועיקרו ביחסי הגיבורים בינם לבין עצמם, ופרשת ניל"י מוזכרת רק בחלקו האחרון.

לעניינו כאן שייך תיאורם של בני המושבות ילידי הארץ, מול השומרים, שאינם ילידי הארץ. הראשונים מתוארים בססגוניות ובצבעוניות, בזריזותם ובעוז רוחם, לעומת השחור הקודר, הרצינות וההקפדה של השומרים. את הדעה המקובלת על ילידי־הארץ מייצגת אשת חברו של נרקיס – הוא יוסף שילנסקי – האומרת:

ותשובתו של נרקיס:

והערת המספר:

כאן ניסוח מפורש של עמדת המספר בעד “גדות הנהר המוצקים והאיתנים שלעולם אינם עומדים”, כלומר, ילידי־הארץ, וכנגד “גלי הנהר הצפים והנדים”, כלומר, כל אלה שלא נולדו בארץ והשומרים בכלל זה. הוא מנסה להראות בספר בכל־כוחו, את יתרונם של הראשונים על האחרונים.

נרקיס הוא הגיבור המתנודד בין המחנות, ובין הנשים המייצגות את המחנות, ובחירתו צריכה להכריע במחלוקת למי מן המחנות יתרון על חברו. יש לציין, לזכותו של המחבר, שאין המאבק מוכרע מלכתחילה, אם כי אהדתו נתונה בבירור לצד אחד, אלא הוא עשה מאמצים, כדי שההתמודדות תהיה הוגנת ונותן לכל אחד מן המחנות הזדמנות שווה. מוריה, היא יריבה ראויה לדליה – היא שרה אהרונסון – כשם שהשומרים הם יריבים הולמים לבני־הארץ ולאנשי ניל''י, מתוארת זכרון־יעקב, הנקראת כאן “הכפר השומרוני”, כשם שמתוארת דגניה, שאינה נקראת בשמה המפורש. ניכר יחס הבוז לערבים (53) והשומרים מוצגים כמתנגדי ההתישבות. לכן, יכול הכותב להציג במחנה אחד את אנשי המושבות ואנשי דגניה, לעומת השומרים המתנגדים לכל התישבות חקלאית קבועה.

אין עקביות בתאורים ובגישה, ולא פעם מוצגות עמדות סותרות, המחנות אינם מגובשים כהלכה, והרשמים המתקבלים מבלבלים ומנוגדים. כך, למשל, מתוארת המושבה, כפי שהיא מצטיירת בעיניה של דליה, כמקום שאינו מלבב במיוחד:

במקום אחר, תיאורה שונה ואפילו מנוגד (116). כך גם דליה, הגיבורה הנערצת, מתוארת פעם כדמות אידיאלית, ופעם כנערה שטחית, נציגה טיפוסית של ילידי־הארץ המתלהבים לרגע וחוזרים מיד לחייהם הנוחים (131). ספר זה, שאינו מצטיין בסגולותיו הספרותיות, לא התפשט ברבים, ולא תרם לשינוי התדמית המקובלת.

דוגמה מתקופה מאוחרת יותר, לטיפול בפרשה זו, המוסיפה לגרות את דמיונם של הסופרים, הוא מחזהו של יורם קניוק: עקידת יוסף – “סצנריו להצגת תיאטרון, סיפור רדיפתו ומותו של יוסף טובין איש ניל”י". המחזה הוצג לראשונה ב’הבימה' ביום 21.11.1970.¹⁴

בדברי הקריָן באות לידי ביטוי התפיסות המנוגדות של קבוצת ניל''י ושל הישוב:

פרשת חיסולה הטראגי של קבוצת ניל''י והמירדף אחר יוסף טובין ראשה וכפרתה, הם סיפור הצגה זאת. (5)

מחזה זה נכתב לאחר שנתגלו עצמותיו של אבשלום פיינברג, ונתברר סופית, שאכן לא יוסף לישנסקי הוא שהרגו. במחזה אומרת שרה ליוסף: “ההיסטוריה תהיה מלאה משנאתך, אבל ילדים יבואו בסתר להניח פרחים על קברך” (25).

התפיסה היא, שבחשבון ההיסטורי הכולל, צדקו אנשי ניל"י: “האנגלים יעלו על השביל שסללנו להם בדם” (26) אומר יוסף לשרה, אם כי בטווח הקצר היה הצדק עם מתנגדיהם.

במחזה, יוסף הוא נציגו של הזר, הבלתי־צפוי, החופשי, הנועז, זה שאינו הולך בתלם, צפור־דרור, מרדן, מטורף, נועז (28). אין הוא שייך לשום מחנה, וכולם יבגדו בו.

המחזה אינו עוסק במתח החברתי והמעמדי בין הפועלים לבין האיכרים, אלא מעביר את המאבק למישור אנושי־כללי: מאבקה של החברה כולה – פועלים כאיכרים, אנגלים, תורכים וערבים – כנגד הזר, השונה, ההולך בדרכו, מורד ואינו מסוגל לקבל עליו כל עול, ואין צורך לומר, שפירוש כזה של ההיסטוריה, הוא ברוח הספרות של שנות השבעים. משמעות שליחותו של יוסף טובין: “להציל את הבלתי רוצים להנצל, להיות בלתי מובן ולהאמין” (31). ואמנם כך אומר המוכתר של זכרון־יעקב עליו: “אנחנו גאים במושבתנו והוא זר” (33).

גם האיכרים רוצים להסגירו ומתירים את דמו, וגם השומרים כך. רק שרה נשארת נאמנה לו. השומרים אינם מתוארים מתוך אהדה, אלא מתוך הדגשה שיש בתוכם אטומי־לב, רודפי־בצע, בלתי־מוסריים (בלה ושמואל) אולם קיים גם מיעוט שונה (צבי). הם לוקחים את הזהב שהגיע באמצעות לישנסקי, ולא ברור מה יעשו בו, ובשם מי הם לוקחים אותו. אולם את יוסף עצמו הם דוחים (50 ועוד). הם משתמשים בו ואחר כך מפקירים אותו (55). יוסף מטיח כנגד אנשי־השומר: “למה השנאה ליוסף? משום שהוא צפור־דרור” (64). מכריחים את צבי אוהדו, לירות בו, והוא עושה זאת בעל־כורחו, כשידו רועדת ופוגע בכתפו.

לפני מותו, בתליה בדמשק, אומר יוסף לנעמן:

וכן:

וכשהחבל על צוארו: אנחנו חברי ניל"י חפרנו לך קבר, עותומניה הבזויה… מעולם לא היית לנו מולדת! (88)

העמדה כזו של הפרשה ההיסטורית, מתוך הדגשת היסוד האנושי־כללי של הזר והשונה מול הקולקטיב המאורגן בין של השומרים והפועלים ובין של האיכרים, אופיינית לא רק ליורם קניוק, אלא גם לתקופה שבה נכתב המחזה. הספרות, בחלקים נכבדים שבה, מעבירה את המתחים מן המישורים החברתיים־מעמדיים ריאליסטיים, לקיומיים. לישנסקי הוא נציג הזר, החופשי, הבלתי ממוסד ובלתי־משתלב, ושרה לצדו, הבזה למוסכמות החברה ומוסרת נפשה על כך. מתרחש כאן היפוך של התדמית ההיסטורית, תוך הטלת שינוי בדמותו של לישנסקי, המייצג יסוד שונה מן המקובל עד כה. אין הוא נציג מעמד או אידיאולוגיה חברתית־פוליטית, אלא נציג השאיפה האנושית לחופש ולהליכה בנתיב־היחיד.

סיפרו של אהרן פולאק בני רשף 'רומן מחיי ''השומר'' בארץ־ישראל מלפני המלחמה העולמית'

(תרצ"ח) הוא סיפור מוזר, שעיקרו בעלילתו המורכבת והמסובכת עוד יותר, כשהם מסופרים על רקע המציאות בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה, מתוך ההווי של השומרים והאיכרים.

מטרתו של הספר למשוך את לב הקורא במאורעות המבהילים הקורים לגיבורים, מאורעות, שאין להם קשר חזק לתקופה ולהתרחשויותיה, אף לא לאידיאולוגיה ולמתח המעמדי. אולם בכל זאת, פה ושם, כתוספת נופך דראמטי, נזכרים גם עניני התקופה, וביניהם המתח שבין האיכרים, מעסיקי־הערבים, לבין השומרים, שהם גם פועלים וגם שומרים. בין האחרונים, יש בעלי דעות סוציאליסטיות ומהפכניות קיצוניות, והם שמבליטים את המתח המעמדי הזה.

כך, למשל, בפרק ה־12 “עמל ורכוש” (116–145) נערכת אסיפת מחאה של כל פועלי המושבה [נס ציונה] "סתם מחאה נגד האיכרים המשתמשים ב’עבודה ערבית זולה' " (116). האסיפה היא עילה לתאר את גיבורי הספר, יותר מאשר את המאבק שלשמו נתכנסה, ותיאורה נעשה בתוספת שמץ של לגלוג על סדריה ועל תאוות הויכוח, על ניהולה ועל ההצבעות הנערכות בה.

המרצה הראשון באסיפה, החבר גור־אריה, ממפלגת “הפועל־הצעיר” “דיבר בקול מרטט ומצלצל ברתחנותו, שהיה יוצא מריאותיו כמתוך שפופרת של גרמופון משובח” (132), ופרט לאותה אסיפה, אין הוא מופיע עוד בספר ואינו שייך לעלילתו. נאומו הוא כעין מאמר מדוקלם, ואינו נובע מן המציאות המתוארת בספר. הוא מאשים את האיכרים בהעסקת ערבים בכרמיהם ובפרדסיהם, ובכך שהם נשארו “אותם התגרנים גופא, אלא שבמקום חנויותיהם, הם מסרסרים עתה בתוצרת חקלאית, שלעיתים קרובות לא הושקתה אפילו בטיפה אחת מזיעתם”. וכן הוא מבליט את צביעותם של האיכרים הטוענים: “פועל עברי עולה ביוקר והוא דבר שבמותרות”; “ובה בשעה לא ייקר בעיניהם כלל לקנות פסנתרים לבנותיהם ולשלוח את בניהם לאיטליה, צרפת, אמריקה ואוסטרליה, למען יוכלו גם הם בזמן מן הזמנים, לשוב למקצוע המכובד של אבותיהם החנונים…” (134). המדַבר, מאשים גם את הפועלים והשומרים המפולגים ביניהם, ואשר חלק מהם מגן על העבודה העברית באמתלא של “סוציאליזם מזויף”, וטוען, שיש לנו זכות לבוא לכאן “אפילו אם אנו פוגעים בזכויותיו של מישהו זולתנו” (136־137).

גיבורי הספר מעונינים יותר בתה ובעוגיות המוגשות בהפסקה, מאשר בנאומים, והנשים מביעות בפה מלא את עיפותן ורצונן לישון. כל האסיפה לא באה אלא לספק הזדמנות לרגעי קירבה בין הגיבור ואהובתו (138).

הנואם השני, החבר בן־אוני “המכונה מיניסטר־בלי־תיק לענייני עבודה” (138) מבקר את האיכרים המנצלים את הפועל, אולם לדעתו, "אין כל תועלת לנסות להשפיע על האיכרים או על איזה מעמד מנצל אחר, שישנוּ את דרכם לטובה. על הניצול המה חיים ואנו לא נשנה אותם. "מה שיש לעשות הוא: "ללכת לפועלים הערבים ולהתאמץ ללמדם בינה, להסביר שלא באנו הנה ככובשים בלבד, אלא שישנה אפשרות של שיתוף עבודה הדדי בינינו. (140).

הצעה זו מעוררת ויכוחים וצעקות, אולם לאחר שגמר את דבריו, יצא אף הוא לשתות תה עם עוגיות, יחד עם הנואם הקודם בר־הפלוגתא שלו. יעקב, גיבור הסיפור, משתומם על כך, וההסבר שהוא מקבל מגרשון הוא שהם “פועלים לשעבר” והיום הם מקבלים משכורת ממפלגותיהם (142).

ביקב בזכרון־יעקב.

הנואם השלישי הוא מר גלעדי, איכר, ראש ועד המושבה, היחיד, המתואר בצורה אוהדת: “איש צעיר, אהוב ומכובד על כל פועלים, גם לאומי נלהב ואדם בעל מזג טוב, ורק לעיתים רחוקות השתמש בעבודה ערבית, הוא היה יליד הארץ, קומתו גבוהה ותמירה ועורו שזוף” (143)

דבריו הקצרים, הולמים את חוסר סבלנותם של גיבורי הסיפור, והם מעוררים צחוק של הזדהות בקהל. עיקרם בכך, שרק בזכות האיכרים והקרבנות שהביאו “על מזבח־האהבה למולדתנו” יכולים הפועלים היום להתקהל כך ולטעון ולהתווכח נגדם. (143)

גיבורי הסיפור, יעקב ושושנה, העוזבים את האסיפה, נהנו מן הוויכוחים יותר מאשר " מאיזו מסקנה סופית שהיא" ומסקנתו של יעקב היא: " חושבני, שכל אחד מהם צודק לפי דרכו" (144).

זהו סיום ההולם את טיבו של הספר, שמרכזו בעלילתו הדמיונית יותר מאשר בהצגת המתחים והניגודים האידיאולוגיים, שהם רק קישוט ותפאורה.

פרק אחר, שגם בו מוזכר הניגוד בין האיכרים לשומרים־הפועלים, הוא הפרק ה־16: “מלחמת המעמדות” (210־246) ובו מחולק שטח המושב בין שתי קבוצות: השומרים לשעבר, החיים “כמשפחה אחת גדולה ומלוכדת” (211), ובני האיכרים בזכרון־יעקב “לרבות מסייעיהם ועוזריהם מקרב הערבים” (211). שתי הקבוצות מתגוררות בבית ערבי נושן ובאמצע החצר “הזדקר קיר מבדיל, ששימש כחיץ בין שתי הקבוצות. הללו שמרו על תחומיהן ולא התערבו ביניהן בשום דבר, כאילו היוו שני מחנות אויבים. ביחוד גברה ההתנכרות מצד קבוצת האיכרים הצעירים, שהיו עוינים את שכיניהם הפועלים, בחששם שמא באו להשתלט עליהם ולקפח את נחלתם, המוענקה להם כמורשת אבות מאת הברון הנדיב” (212).

אפילו הנשים שבין חבורת הפועלים־השומרים לא נמשכו אל הצעירים מחבורת בני־האיכרים, והסיבה:

יעקב, גיבור הסיפור, מיצר מאד על הוויכוחים בקרב הפועלים, בין “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” (213) והוא שואף לאיחוד כל חלקי הישוב בלי לשים לב להבדלי מעמדות ודעות, אלא על הבסיס הלאומי המשותף של אהבת ארץ־ישראל (214־215). תוך מחשבות אלה, ובהיותו עסוק בתירגום האינטרנציונל לעברית, נערכת פגישה דראמטית בינו לבין רעיה חצרוני, “בתו של האיכר זכרוני, גביר ובעל־בעמיו. גרושה היתה והתגוררה בבית־אביה, שהיה מלא כל טוב ושימש תדיר בית־ועד לכל ה’שכבות העליונות' במושבה, החל מהרוקח וגמור בפרחי־הכהונה שבפקידות יק”א, שנזדמנו לשם לעיתים תכופות" (217). פגישה זו היא על רקע משיכה מינית שבין אשה לגבר, שהניגוד המעמדי מגביר אותה. אגב כך, היא מנסה לגייס את יעקב למערכה למען המולדת, שהיא המערכת המרכזית, ולא “המלחמה בפועלים ומצדדיהם” (221).

גם ספר זה הוא רומן־מפתח, ומרבית הדמויות המופיעות בו, בנויות לפי מודל של אנשים שהיו במציאות של אותה תקופה. רעיה חצרוני, היא בת־דמותה של שרה אהרונסון, המנסה לגייס את יעקב לחבורת הגדעונים. בהרהוריו של יעקב לאחר פגישה זו, יש למצוא איזון בין המחנות היריבים, ולראות בכל אחד את החולשות והמעלות, ללא קשר לשייכות האידיאולוגית:

אין הוא מוצא הבדל מהותי בין המעמדות השונים, פרט להבדלים אישיים, ורק רעיה שונה, “איזה טיפוס נאה של עבריה בת־חורין” הרחוקה מן הגלות, בעלת “מזג סוער”, “קומה זקופה”, “ממש כבדואית מלידה” (235).

המתח בין הפועלים־השומרים לבין בני־האיכרים גובר, לאחר שיעקב משפיל בדואי שניסה להרגו, והאיכרים חוששים לנקמתם של הבדואים.

בסופו של הספר פורצת מלחמת העולם הראשונה, שאלת ההתעתמנות עומדת על הפרק. גיבורי־הסיפור, קבוצת הפועלים־השומרים, נמצאים על סיפונה של אניית מלחמה אמריקנית המפַנה את התושבים הזרים מהארץ. שושנה יולדת בן ליעקב על סיפון האנייה, מוטיב חוזר, להבעת תקווה לעתיד. עזיבתם מוסברת כזמנית בלבד: “רק לשעה קלה נפרדנו ממשאת נפשנו” (252), אולם מודגש, שבין הנוסעים גם “המתעתמן הראשי מנהיגם הרוחני של כל המתעתמנים, בלווית בני משפחתו” (252), ואילו בארץ נשארים רעיה, ובני־האיכרים, העתידים להילחם כנגד התורכים ובעד מולדת לעם ישראל.

זהו ספר לא־אידיאולוגי, שאיננו מצדד בשום צד מן הצדדים היריבים, ומנסה לראות את המעלות והחסרונות בכל אחד מהם, בלי לקבוע עמדה, אף על פי, שהגיבורים המרכזיים שבו הם מחוגי “השומר”. יש בו נסיון להבין את הצד האנושי, מעבר להשתייכות המעמדית, החברתית או המפלגתית, להצדיק ולא לשפוט. אולם עיקרו, בעלילתו הפאנטאסטית, ובגורלה המפותל והמסובך של שושנה, הנעשית, על אף הכל, רעייתו של יעקב ואֵם בנו.

מדיניות זו של איזון, בספר שמחברו נימנה עם ה“שומר” והופיע בשנת תרצ"ח, יש בה מידה בלתי מבוטלת של העזה והליכה כנגד הזרם, ובכך הוא מצטרף לאותה מגמה של “חשבונות הסטוריים”, שהסתמנה בשנים שלפני קום המדינה.

ספרו של מאיר לוין המתנחלים (The Settlers), הופיע לראשונה באנגלית בשנת 1972 ותורגם לעברית בשנת 1976. אולם הוא שייך לפי טבעו ומהותו לתקופת “החשבונות ההיסטוריים”. מטרתו, לקרב אל לבו של הקורא הזר, יהודי ולא־יהודי, למאבקו של הישוב, באמצעות הסיפור ההירואי על ראשית ההתישבות בארץ, על הקשיים שהיו מנת־חלקם של הראשונים, בנוסח הסיפורים על ראשית ההתישבות באזורי־הספר באמריקה, של משפחות החלוצים הראשונות. (חלקו השני של הספר: “The Harvest”, 1978, טרם תורגם לעברית).

בשביל הקורא העברי, הישראלי, זהו ספר תמים, פשטני, תיירי, אבל רחוק מן האמת הנוקבת של המציאות כפי שהיתה בעבר, ומן הלקחים ביחס להווה, לענייננו כאן, חשובה הראייה של אורח, המסתכל מן החוץ, למען הקורא הזר, הבלתי־מעורב, שמבקשים למשוך את לבו ואהדתו. מכיוון שנכתב לקורא כזה, יש לדאוג לכך, שהמסופר יהיה מובן לו, באמצעות הסברים, ומתן רקע היסטורי למסופר.

עמדה זו של מסתכל מן החוץ, הכותב באנגלית לקהל הרחב, משתקפת בעיקר ביחסו של הכותב לקבוצות השונות הפועלות ברומן: אנשי העלייה הראשונה והשנייה, ו“השומר”, ניל"י, וקבוצות ויחידים, שאינם משתייכים אף לאחד מן המחנות המוגדרים הללו. יחס זה הוא אוביקטיבי ושופט לגופו של של ענין, בלא להעדיף מלכתחילה אף לא אחת מן הקבוצות הללו, יש נסיון לראות את הצדדים החיוביים בכל קבוצה, בלי להעלים את הצדדים השליליים המצויים ביחידים ובקבוצות.

פרישׂת היריעה הרחבה, היא ממטרותיו של הרומן, המגולל את סיפורה של ארץ־ישראל מראשית המאה ועד להצהרת בלפור, כלומר, מבחינת הזמן, זהו זמנה של העלייה השנייה, ולכן אך טבעי הדבר, שהיא, אנשיה, ארגוניה ומפעליה, עומדים במרכז, והאיכרים ובניהם נמצאים ברקע בלבד.

הספר מרוכז סביב סיפורה של משפחה, שקורותיה מיצגות את התהליכים המרכזיים, שהסתמנו באותן שנים, ובניה, הבוחרים בדרכים שונות, מיצגים את האפשרויות השונות של דרכי החיים של התקופה. זוהי משפחת חיימוביץ, המתוארת לפי הדגם של משפחת צ’יזיק במציאות: אבי המשפחה זיינוול (1861 לוצק ווהלין 1943 מנחמיה תל־אביב) עלה עם בני משפחתו בשנת 1908 והיה מראשוני הפועלים והשומרים בסג’רה וממיסדי כנרת ואחר כך התנחל כאכר במנחמיה. בן־דמותו בספר הוא יעקב־יענקל חיימוביץ ואשתו פייגל. ברוך צ’יזיק הוא בן־דמותו של ראובן בספר; חנה צ’יזיק ־ היא לאה שבספר; אפרים צ’יזיק, הוא כנראה, בן־דמותו של גדעון בספר; שרה צ’יזיק, שנהרגה עם טרומפלדור בתל־חי היא יפה שבספר. יצחק בן־צבי הוא אבנר בספר; רחל ינאית בן־צבי היא רחל בספר; דוד בן־גוריון הוא דוד’ל בספר; יוסף לישנסקי הוא זאב פרא־אדם בספר; מניה שוחט היא, כנראה, נאדינה בספר; ישראל שוחט הוא, אולי, גליל, שבספר. כשהמדובר באנשים מפורסמים ובהופעה אפיזודית, לא חל בהם שינוי והם מופיעים ללא הסוואה: בני משפחת אהרונסון, נעמן בלקינד, ביאליק, א.ד. גורדון, טרומפלדור, פרופ' בודנהיימר ואחרים.

עלייתה של משפחה זו היתה עליית־יחיד, שלא במסגרת מפלגתית־חברתית, ולכן אין היא, מלכתחילה, שייכת לאחד המחנות, לא לאיכרים ולא לפועלים, אם כי חלק מבניה או הקשורים אליה, נספחים על אנשי “השומר”, על אנשי הקיבוצים, אולם גם על אנשי היוזמה הפרטית בעיר, או החקלאות הפרטית במושבה החקלאית. משפחה זו ובניה, מסמלים את קשת האפשרויות הפתוחות בישוב באותן שנים, וקשריה עם התורכים, האנגלים וקבוצות שונות בישוב, יש בהם חתך טיפוסי ואופייני. סיפורה של המשפחה, צריך להיות האפופֶיָה של ההתישבות היהודית בארץ־ישראל, בתקופת המעבר בין השלטון התורכי לאנגלי, לאחר הצעדים הראשונים שנעשו על ידי איכרי המושבות, לקראת התבססותו של הישוב מכל הבחינות.

ענייננו כאן, באותן התייחסויות, לא־רבות, אל אנשי העלייה הראשונה, והזיקה אליהם, אל בניהם, ואל מעשיהם בעבר ובהווה. יחס זה משתנה בהתאם לזווית־הראייה של הדובר, הנקבעת על פי השתייכתו המעמדית והרעיונית, ואין הוא אחיד בספר.

יחס שלילי נוקט מנחם, איש “השומר” המובהק, שמיסתורין אופפים אותו, ולא פעם הוא מתואר ככל־יכול המצליח להיחלץ ממצבים קשים הדורשים עוז ותושיה. הוא יודע לשמור סוד ולהתיר הסתבכויות עדינות ומסוכנות. בשעה שהוא מנסה לגייס את גדעון, אחד מבני משפחת חיימוביץ ל“שומר”, הוא מספר לו על תפקידו של “השומר” על החזון הגדול שהוא צופה בשבילו, בשעה שיבוא הרגע והיהודים יוכלו להיעשות לעַם. ברגע גדול זה, הוא מזהירו מפני המתנגדים מקרב הישוב עצמו:

מנחם מייצג בצורה קיצונית את אנשי “השומר” ואת הפועלים, מתנגדיהם של אנשי ניל"י ושל האיכרים. הוא מחדד את הניגוד ומעמידו על עיקרו: זהו מאבק על אופיו של העם היהודי שיקום יום אחד בארץ. הוא רואה באיכרים ובניהם קאפיטאליסטים, “מְבַלי־עולם”, “אכרי־הבארון”, ולועג להתארגנותם שאינה אלא גינונים חיצוניים וגבורה של סרק. גדעון, שבאזניו נשמעים הדברים, צריך להיות האדם האוביקטיבי, שעליו לנקוט עמדה בריב הזה, ואם כי אין הוא שולל את דבריו של מנחם הנערץ עליו, הרי גם אין הוא מקבלם כפשוטם, ואולי אף מפקפק בצדקתם. הוא מחליט בשלב זה להישאר איכר, אם כי מצד שני, “לא יכול היה לראות את עצמו בדמות פרדסן אמיד” (234).

גם לאה, ממשפחת חיימוביץ, אחת הדמויות המרכזיות בסיפור, אינה קובעת עמדה חד־משמעית ביחס לאיכרי זכרון ולארגונם. היא מעריצה את שרה ואת אהרן אהרונסון, שדמותם מתוארת בכל הספר מתוך הערכה ואפילו הערצה.

אף לאה צריכה להיות אותה הגיבורה האוביקטיבית, שלפניה מרצים שני הצדדים את השקפותיהם ועליה לבחון אותם ולהכריע ביניהן (עמ' 312; 347 ועוד). העובדה, שאין היא מכריעה לכאן או לכאן, יש בה נקיטת עמדה היסטורית: כל צד צדק בדרכו שלו, ושני הצדדים כיוונו למטרה אחת. הסיבה, לדעתה של לאה, ששני הצדדים לא הבינו זה את זה, וחשדו זה בזה, נעוצה ב“סיכסוכים הישנים שבין הפרדסנים והחלוצים” (349).

מנחם עצמו, “כבר קודם לכן החליט בדעתו איזה הוא המחנה שבחסותו ייטב ליהודים” (352) אולם, כשהוא חושב להציע את הצעותיו לפני שמשוני, המפקד, “כבר ידע מה ישיב הלה. שמשוני תיעב ללא כחל ושרק את בני הפרדסנים ולעולם לא יסכים לפעול יחד עמם” (352)

מתוארת אפיזודה של מתח בין פרדסן ושומר יהודי שפוטר, על רקע פיטורים המוניים של השומרים במושבות והפקרת הפרדסים. השומר, מוותיקי השומרים, אב לארבעה ילדים, מתחנן לפני הפרדסן:

וכשהפרדסן מסרב אומר השומר:

ותשובתו של הפרדסן:

סופו של דבר, שהפרדסן לא נעתר לו, השומר הוותיק פורץ בבכי ועמו בוכה גם הפרדסן, ובערב הוא שולח לביתו חלת שבת (413).

לקראת סופו של הספר, משתכנע גדעון, החייל בצבא הבריטי, שאכן אולי צדקו אהרן אהרונסון וחבריו, בפעולות הריגול שלהם נגד השלטון התורכי ולמען האנגלים, ושימשו חיל החלוץ של היחידה היהודית בצבא הבריטי (512), וכך גם לאה, בשעה שהיא שומעת על הצהרת בלפור, היא חושבת על ראשי “השומר”, אולם גם על ראשי ניל"י (497), שלכולם יחד חלק בדבר, ובשביל שני הצדדים כאחד, מבטאת הצהרה זו את התגשמות חלומותיהם המדיניים.

את המשפט הקובע, שם המחבר בפי אם משפחת שלמוני בדמשק, לאחר תלייתם של זאב ונעמן בככר השוק: " הם התכוונו לטובה, בני משפחת אהרונסון, אין כל ספק בכך, אך במעשיהם סיכנו את כל היהודים" (490).

3. מעורבות אישית.    🔗

בתקופה זו, מתרבים, באופן יחסי, הספרים האוטוביוגראפיים למחצה, הכתובים במתכונת בליטריסטית, שחוברו על ידי בני משפחותיהם של הראשונים, בנים או בנות של אנשי ביל"ו (רוחמה חזנוב), או של משפחות האיכרים הראשונים (יהודית אייזנברג־הררי), גם כאן פועל הרצון החזק, לשמר, להנציח, להביא לידיעת הדורות הבאים, מציאות שהשתנתה במהירות לנגד העיניים ונראית בהווה כאגדה מעולם אחר. וזאת, בצד המגמה, לפרוק את החוויות האישיות העזות, שיש לכותב הרגשה, שהן גם חוויות של דור שלם. ניכרת המגמה לפרש את המציאות, להעריכה מתוך עמדה של נוגע־בדבר, של מי שלקח חלק במאורעות כיחיד שהוא עֵד ומשתתף כאחד. נקודת־הראות האישית, והקשר המשפחתי הישיר, מכתיבים את זוויות הראייה, ויוצרים כעין סוג ספרותי לעצמו. הכותב מספר על משפחתו, על הוריו, על ילדותו, על מחוז־גידולו, ובמרכז עומדת הילדות. אולם, אולי מפתיע הדבר, שאחת המסקנות העולה מבדיקתו של סוג זה, שרק שתי דוגמאות ממנו נסקרו כאן, היא, שגם העובדה, שהכותב הוא בן למשפחת ראשונים, איננה משנה באופן יסודי את התדמית המקובלת ואת המוסכמה הספרותית שנתגבשה בתיאור העלייה הראשונה. יש כאן אמנם הזדהות אישית רבה, כדרך שכותב אדם על הוריו ונוף ילדותו, אולם לא יותר מזה. הכותב, בוחר בדרך כלל להתעלם מן המתחים והמאבקים החברתיים, ואם הוא כבר נוקט עמדה, הרי איננה לטובת הצד, שאליו הוא משתייך מבחינה ביולוגית.

יהודית הררי, בתו של אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות, שהיא אישיות בזכות עצמה, מעידה בהקדמתה שהספר בין הכרמים (תש''ז), “נכתב על פי יומנים, מכתבים ומסמכים שנשתמרו משנת תרמ''ה בארכיון אחת המשפחות שעלתה ארצה וכרתה ברית חיים ומוות עם המולדת”. כל האנשים והמאורעות המופיעים בספר, נאמנים למציאות, ולא שונו, להוציא את הגיבורה, הנקראת טליה, ובעלה, חיים הררי, הנקרא זיו.¹⁵

ספר זה מרוכז סביב משפחה אחת, ודרכה עוברים לפני הקורא קורותיה כשהם שלובים בתולדות הישוב. העובדה, שהכותבת מספרת על משפחתה, ועל ימי ילדותה במושבה, משפיעה על המסופר, שכן ממֵילא מובן, שדרך הראייה “הילדותית” היא השלטת, ובעולם זה אין מקום למאבקים חברתיים, מעמדיים, לאומיים ואידיאולוגיים. רק מנקודת מבטה של ילדה, אפשר להבין תיאורים כגון: “ברית כרותה ביניהם [ילדי המושבה] לבין השכנים הערבים. ילדי המושבה מכבדים את הרועים בחלות שבת, בסוכר ובשקדים, ומקבלים מהם אבטיחים אדומים וצהובים” (23). הפועלים והאיכרים, אינם מתוארים כשני מחנות עויינים, אלא כשותפים שווי־ערך לקשיים. משפחתה של המספרת, שבה שבעה ילדים, כולם עובדים במשק וכולם לומדים, ורחובות, שאינה כפופה לפקידות הבארון, אך טוב בה, וקשיי החיים הם נחלת העבר.

מכיוון שהגיבורה עזבה את המושבה, כדי ללמוד ולעבוד בירושלים, היא ממשיכה בתיאוריה כאורחת, כתיירת הבאה לפקוד את בית הוריה בימי שמחה וחג, וגם עובדה זו מגבירה את היסוד האידילי שבספר. הביקורת על המושבות, על העבודה הערבית, על הפירוד בין תושביה ועל תופעות אחרות בה, במידה שהיא נשמעת, היא של זיו, “העולה החדש”, המייצג כאן את הדעה המקובלת בישוב על המושבות (198). טליה, שייכת, למעשה, לחוגי העלייה השנייה, קרובה להם ולאנשיהם ופועלת עמהם.

רק מתוך עמדת ביניים זו, אפשר להבין ספר זה המרכך את הניגודים, מחליק עליהם או מתעלם ממציאותם, ועם זה שומר על מידה סבירה של מהימנות אישית.

דוגמא אחרת לספרות אישית זו, הוא ספרה של רוחמה חזנוב גדרות (תש"י). המספרת היא בת־אחיו של הבילויי יעקב שלמה חזנוב, הבת השניה מבין שלושת ילדי אשתו השניה של האח. מאשתו הראשונה נותרה תנוקת, שהתחנכה בגדרה אצל יעקב שלמה חזנוב. הכותבת עצמה נולדה בבירות, ולאחר מות האב בשנת 1922, עלתה המשפחה ארצה לגדרה. חודש לאחר מות אביה נפטר גם אחיו הבילויי, יעקב שלמה, ושתי האלמנות עם ילדיהן נשארו והחזיקו את המשק בגדרה. [19]

בספר זה, אף על פי שהדמויות הפועלות בו, הן בנות־דמותן של האנשים במציאות, ומנגנון־השינוי פשטני למדי – נחמה, בספר, היא רוחמה שבחיים – גובר היסוד הבלטריסטי, והעובדות נכבשות בתוך תבנית ספרותית מובהקת, ומשמשות חומר־גלם בלבד, ושוב אינן עומדות בפני עצמן.

במרכז הספר, פרשת גידולן והתבגרותן של בנות המשפחה, שהתיתמו מאביהן, ועולמן הוא של מקופחות־הגורל, אלה שהחיים הֵמרו להן, ואף על פי כן, הן ממשיכות לשאת בעול הקיום היומיומי. גם הגיבורים הצדדיים, כגון השומר הזקן חסן ונכדתו היתומה החיננית פטמה (67) משלימים מציאות פגומה זו. השפעת סיפוריה של דבורה בארון, על אווירת הסבל שבהם, מורגשת ביותר.

גדרה של המספרת, היא גדרה של יתמות, עצב ושכול, ועל גבי מצע זה נמשכים החיים וחלה התאוששות, והנשארים גדלים ומתבגרים: “כעבור ימי השבעה התאוששה הדודה, הידקה את מטפחתה לראשה ויצאה לחצר. את ההולך אין להשיב, וכנגד זה נשאר כאן עוד חלק גדול ממנו – המשק הגדול והרחב שהשקיע בו כל אונו. [ – – –] את כל זה הניח לה ואת כל אלה עליה לשמור” (44).

מבחינה כרונולוגית, עיקרו של הספר מתרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואילו ימי הבראשית של המושבה ותקופת הבילויים, נזכרים רק בפרק הראשון, ומבצבצים פה ושם בזכרונותיה של הדודה שרה־רחל, היא חיה־פייגה חזנוב. מסגרת זמן זו מוגדרת מיד עם תחילתו של הסיפור, וקובעת את העמדה הנפשית לזכרונות שבספר: הוא נכתב כארבעים שנה לאחר עליית תשעה הראשונים על הקרקע, כלומר, בשנת 1924, כשנתיים לאחר מות האב. הכותבת, הילדה בת השתים־עשרה, המתבגרת במושבה ללא אב וללא דוד, משחזרת את ימי הבראשית על פי מה שסופר לה על ידי הסובבים אותה. בדרך זו היא יכולה לדעת מה חושבים הגיבורים, גם בתקופה שלפני הולדתה. היא משמשת כמספר כל־יודע, וכמספר מעורב בעת ובעונה אחת. וכך, באור הילדות המוגנת, על אף היתמות, היא יכולה לרכך את המציאות הקשה, שגדלה בתוכה, בלי להעלימה או לטשטשה.

ספר זה, עם שהוא מספר על גדרה ואנשיה, ומדייק בפרטי המציאות, כפוף למסורת ספרותית חזקה, הטבועה, כאמור, בחותמה של דבורה בארון, שבה, מתגברים החיים, בתוך היתמות והשכול, על אף הכל. החיים במושבה, נעשים אספקלריה למציאות אנושית כוללת, ולמציאות בארץ־ישראל בפרט, שהחיים בה נתבעים לקרבנות ולרציפות כאחד. המאבקים החברתיים והמעמדיים, הם מחוץ לתבנית ספרותית זו.

התקופה, שבה הופיע הספר, שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, לאחר מלחמת העצמאות, כשהביוגרפיה של הכותבת, משולבת במאורעות הכלל, משפיעה על זווית־הראייה, באופן, שהספר איננו מספר רק על גדרה ועל השכול של המשפחה העומדת במרכזה, אלא מספר גם על מדינת־ישראל. יש בו סמל למציאות הא''י המיוחדת מאז ועד עתה, שבה התקדמות היא מתוך קרבנות, והכרח הקיום של הנשארים.

הרגשת האידיליה, אם אמנם קיימת, כפי שציינו אחרים [27, עמ' 360], נובעת מהדגשת חיי היום־יום והפכּים הקטנים שמהם נבנים החיים: המאכלים, הבגדים, עבודות המשק. אולם זוהי אידיליה של חירוק־שיניים, של התגברות על הסבל והשכול, של אף־על־פי־כן.

הספר גדרות מושפע מן התקופה שבה נכתב, לא פחות מאשר מן התקופה שעליה הוא מספר, שכן, אין המטרה שחזור העבר בלבד, אלא גם שילובו בתוך ההווה.

 

ד. תקופת המדינה (1950–1980)    🔗

התופעה הבולטת בתקופה זו היא, החזרתו של הנושא לתודעתה של הספרות העברית. סופרים מובהקים מן השורה הראשונה, חוזרים ומטפלים בו, והשימוש בחמרים ההיסטוריים מתקופת העלייה הראשונה, הוא עשיר ומגוון. עליה זו, כתופעה היסטורית, נרתמת למטרות מגוונות, ומגוייסת להוכחת הנחות־יסוד שונות, ביצירתם של הסופרים הרבים הנזקקים לה.

עם כל השוני שבין סופר לסופר, ממשיכה עלייה זו לשמש, כמקודם, ואולי עוד יותר מאשר קודם, כמאגר של קבע, לכוחות השליליים וכמקור לדימויי ירידה והידלדלות.

1. המשך המאבק המעמדי    🔗

שלושים שנות המדינה, יש בהן חליפות ותמורות רבות גם בנושא זה. המרחק מזמן ההתרחשות הלך וגדל, דור הראשונים נעלם והלך, והוא הדין גם בדור השני. המאורעות נהפכו לזכרונות היסטוריים, כחלק מתולדות הישוב, מסיפורה של ארץ־ישראל, אגדותיה והמיתוס שלה.

מרבית הספרים, שנכתבו מאז הקמת המדינה, עניינם בעבר, בעיקר כמקור להבנת ההווה, והם חותרים לשמור על אותה נאמנות־כפולה המתחייבת מעמדה זו.

הספרות שהתמקדה במאבקים החברתיים והמעמדיים, בחרה, את זירת המערכה במושבה בתקופה המנדט לעריכת מאבקים אלה. צאצאיהם של האיכרים ממשיכים את מעשי אבותיהם, ומוסיפים להיאבק נגד הפועלים, אלה שמקרוב באו, או צאצאיהם של אנשי העליות החלוציות. על אף הבעיות החדשות, שעמדו על הפרק, היה המאבק בעיקרו דומה, ואף היערכות הצדדים, היתה בעיקרה המשכה של זו בתקופת העלייה השנייה. אולם, אם בתקופת העלייה השניה, היו הכוחות שקולים, תוך נטייה לטובת האיכרים, הרי בתקופה זו שוב אין הכוחות שקולים כלל, והאיכרים הם הצד המפסיד והולך, על אף מראית־עין של התחזקות וכוח זמניים.

בסוג זה, יש נטייה לתיאורים בצבעי שחור־לבן, טוב ורע, כשמעמד האיכרים, הזהה עם המעבידים והמנצלים, הוא, כצפוי, השחור והרע, והיפוכו של דבר ביחס לצד השני.

גם כשהסיפורים אינם שייכים במובהק לסוג הסיפורת החברתית והמעמדית הלוחמת, משתרבבת עמדה זו לתוכם, אם כי לא כנושא המרכזי, אלא כאחד המרכיבים, שמהם ניזונה היצירה.

ספרו של משה שמיר תחת השמש (1950), מתרחש במושבה באר־יוסף (98) ליד ערב־אסמעין, כשבסביבה פרדסים, כרמים, ומטעי־שקדים, בתקופת המנדט הבריטי (14), לאחר מלחמת העולם הראשונה (89). במרכז הספר עומד מאבק חברתי ומעמדי ולעיתים אף לאומי. לפי תפיסתו של משה שמיר, מאבק זה בין המעמדות, פושט צורה ולובש צורה, בהתאם לשינויי התקופה, אולם בעיקרו הוא אותו מאבק עצמו: האיכרים אנשי העלייה הראשונה, הם אותם האיכרים עצמם, אלא שבינתיים התעשרו, התבססו, הרחיבו נחלאותיהם ורכושם, בניהם גדלו והתופעות השליליות שליוו את ראשיתם רק החמירו והתעצמו. את מקום הפועלים של העלייה השנייה, תופסים כעת אנשי הקיבוצים, ולצידם משפחות איכרים זעירים, שזה מקרוב באו למושבה, והם קרובים לעמדותיהם של אנשי הקיבוצים. נקודת המיבחן היא היחס לערבים: האם יגבר השיקול הלאומי לטווח רחוק על השיקול הכלכלי לטווח קצר? האם יתאחדו שני המחנות למאבק משותף. כנגד הערבים, או שהאיכרים יוסיפו לדאוג לעצמם ולרווחיהם, יתעלמו מן הסכנה הערבית ולא ישתפו פעולה עם אנשי הקיבוצים ותומכיהם?

מאבק זה המתרחש בספר, ממשיך את המאבק שהחל להסתמן עוד בתקופות הקודמות, בממדים קטנים יותר. אז אולי אפשר היה להתעלם ממנו, ולראותו כאפיזודה מקומית חולפת, ואילו כעת הוא לובש צורה של מאבק לאומי מאורגן. יש הכרעה בספר למאבק זה. האיכרים אינם עומדים במיבחן, אינם משתפים פעולה, אינם מוותרים על האינטרסים הפרטיים שלהם לטובת הכלל כנגד האויב המשותף, אולם העתיד אינו שלהם. כוחם נחלש ואילו כוחם של אנשי הקיבוצים ותומכיהם מן השכבה החדשה במושבה – מתחזק. שני נציגיה המובהקים של הקבוצה הראשונה מוצאים את מותם, מי מידי פועליו הערבים (שפירא) ומי מידי איש הקיבוץ בקטטה שביניהם (סולומון). לשניהם בנים מנוונים, שאינם יכולים להמשיך את מאבק אבותיהם, ודרכיהם נלוזות. גם למחנה־שכנגד אבידות, מידי הערבים, אולם בזכות האחדות והארגון שלהם יצליחו להתגבר. בלפוריה, בתו של אחד האיכרים העשירים, בעלי־הנחלאות, המשמשת אבן־בוחן להתמודדות בין הצדדים, אינה אוהבת את אביה, סולדת ממנו ואפילו שונאת אותו (108), היא עוזבת את חברה שמוליק גיסין, ממחנה האיכרים, ועברת אל הצד שכנגד, ונעשית נערתו של אהרן קרמר, בן למשפחת האיכרים הענייה, שאיננה שייכת למייסדים, המשתפת פעולה עם אנשי הקיבוצים, משפחה, שלה העתיד במושבה.

הספר אינו מסתיר למי נתונה אהדתו של המחבר. הנמנים עם מחנה האיכרים מתוארים בשלילה כמעט מוחלטת, בניגוד לאחרים המוצגים באור חיובי. כדי לשמור על מראית־עין של אוביקטיביות, מתחלפת זווית־הראייה בכל פרק. אולם גם כשנקודת־המבט היא של הצד שכנגד, כגון שפירא, אין הקורא מחבב אותו יותר. אדרבא, ההתקרבות למניעיו וההיכרות עמו, עושים אותו עוד פחות אהוד.

ספר זה הוא כעין ממשיכו של הרומן ‘הדסה’ למשה סמילנסקי, שגם בו, עוזבת הגיבורה, הדסה, את אביה, שהוא איכר במושבה, והולכת אחר הפועל החלוץ, איש העלייה השנייה, וגם בו מוצג מחנה האיכרים מתוך עמדה בלתי־אוהדת, ואילו מחנה הפועלים, מתוך עמדה חיובית גמורה.

ספרו של נתן שחם אבן על פי הבאר (1956), שעלילתו מתרחשת על רקע המציאות בארץ בתקופת העלייה השלישית, בראשית שנות העשרים, ממחיש את השינויים שחלו בארץ, ביחס לתקופות הקודמות. אליהו ויסמן, העולה עליית יחיד מווינה, מבית אביו הרופא הפסיכיאטר האמיד, מקביל בעלייתו ליצחק קומר מ’תמול שלשום' של עגנון, בתקופת העלייה השנייה. צורת ההיקלטות הדומה והשונה של שניהם ממחישה את היסודות השווים והשונים של המציאות בתקופה זו.

כדי “להכניס את אליהו לענינים” מספר לו ברלה, בדרכם מתל־אביב לפתח־תקוה, לוועידת האיחוד של מפלגות הפועלים, את ההיסטוריה של פתח־תקוה, שבה מתקיימת הוועידה:

נעשית כאן רדוקציה של המאבקים, שמהם נשארים סימני־היכר כלליים בלבד, והיא מאפיינת את הדרך שבאה רואה דור זה את קודמו. ההווה מורכב ומסובך, ואילו העבר מצטייר בקווים כלליים, פשטניים ושטחיים: “אנשים שספגו יחד פליקות, מבינים זה את זה יותר טוב משמבינים אותם אלה שגרמו לכך” (40).

ברלה, מארחו של אליהו, גר בצריף בחצרו של איכר, במקום המשמש כמחסן, והאיכר בעליו, נאלץ להעסיקו, כדי שלא יגידו שהוא “עוכר־ישראל” (43). חשש זה מגלה את התחזקות כוחן והשפעתן של מפלגות הפועלים בארץ.¹⁶ האיכר, מוצג לראשונה, כמי שמדבר “בקול גס” (44), ותנאי עבודתו של פועלו ברלה דלים ועלובים.

יום עבודתו הראשון של אליהו ויסמן בפרדס בפתח־תקוה, דומה ואינו דומה לימי עבודתם של פועלי העלייה השנייה. אותו הקושי בעבודת־כפים שלא הורגל לה, אולם הפעם, יש מי שדואג לו ומדריכו, יחסי העבודה ממוסדים ומאורגנים, העבודה בקבלנות ושכרה קבוע מראש והמשגיח הוא רק “לנוי” (44 –45).

במרכז הרומן עומד מאבקו של היחיד עם עצמו ועם סביבתו, אולם בעיקרו זהו רומן חברתי, שהמתחים בין המעמדות בחברה, ובין הכוחות השונים באותה מפלגה או במפלגות שונות, מהווים את זירת הקרב. לעניננו כאן, חשובה ההתיחסות לעבר, ובמיוחד למאבק של העלייה השנייה עם הראשונה, כפי שהוא מתגבש בתודעתם של אנשי העלייה השלישית, וכפי שהם מנחילים אותו לחדשים שזה מקרוב באו.¹⁷ אמנם, אין זה עומד במרכז ההתרחשות, אולם הוא מגלה את שלבי התגבשותה של תודעה קולקטיבית, ושל היווצרותה של תדמית היסטורית.

2. ילדות במושבה    🔗

רב הוא מספר הסופרים שנולדו או התחנכו במושבות, וספריהם, שנכתבו על רקע המושבה וילדותם בה, מצטרפים לז’אנר מיוחד. עם כל השוני שבין סופר לסופר, ועם כל ההבדלים הביוגראפיים בין מי שנולד למשפחה מן הראשונים המייסדים (אהוד בן־עזר, הדה בושס), לבין מי שנולד למשפחה של אלה שמקרוב באו (קנז, ברטוב, רות אלמוג), דומה שהמשותף לכולם, שהם רואים את דור הראשונים והמיסדים, כדור־עובר, ובכך הם ממשיכים תפיסה שכבר נסתמנה קודם. הרגשה זו מקורה, בראש ובראשונה בנתוני המציאות: במיעוט מספרם של הבנים והנכדים, שהמשיכו במעשי אבותיהם, בשינוי אופיה החקלאי של המושבה ובהפיכתה לישוב עירוני, בהידלדלותן הכלכלית של משפחות הראשונים, בירידת השפעתן בניהול עניני המקום, ובמיעוט חלקם בעשייה הלאומית.

זוהי מציאות שיש בה חלוקה מעמדית חדה למדי בין הוותיקים, שברשותם פרדסים, שדות, אדמות, להם בתים מרווחים, והליכות וגינונים של אצילים, לעומת הפועלים שכירי־היום, בעלי־המלאכה, חסרי בסיס כלכלי בטוח, הנאבקים על פת־לחם, גרים בצריף ונתונים למצוקת קיום קשה. אין הם לוקחים חלק בחיים הציבוריים ומעמדם הוא בשולי החברה. מציאות זו, שהיתה קרקע גידולם של סופרים אלה, השפיעה על נקודת הראות שלהם, וכל אחד בדרכו תיאר את מעמד האיכרים ובתיהם, בניהם ונכדיהם, כקוטב המנוגד למציאות שהוא חי בתוכה. בדרך כלל, קוטב השלילה, אם כי היה בהוויה זו גם כוח משיכה, קסם, זרות ואף יופי, המייצגים את העולם האחר, המפתה. על אף מעמדם היציב לכאורה בהווה, קיימת הרגשה, שאפילה ילד חש בה, שהם נמצאים בירידה, והעתיד איננו שייך להם.

אותם סיפורים, שסופרו מנקודת־מבטו של ילד, מתייחדים בראייה הילדותית, עם כל מה שכרוך בה, המכתיבה את אופיו של המסופר.

כל הסיפורים הללו, על המושבה, הם על רק תקופת המנדט, והמייסדים עצמם, ברובם כבר אינם בחיים, או שניזדקנו, והמיפגש הממשי הוא עם צאצאיהם, בתיהם ונכסיהם, ועם הסיפורים המהלכים עליהם. עבר זה של המושבה ומיסדיה, ממשיך לחיות בהווה, משפיע על מערך הכוחות ויחסי האנשים, ומבליט את הדרך שבה נוצרה ונקבעה התדמית.

דומה, שספרו של יהושע קנז אחרי החגים, (תשכ"ד) הוא המובהק בסוגו, באווירת ההתפוררות וההדלדלות האופפת את המושבה. המושבה עצמה [פתח־תקוה], היא מקום ישן נושן, מתנוון, שהגרים בתוכה צעירים וזקנים, אינם יכולים להגשים את עצמם ואת מאווייהם ואינם יכולים לבנות את חייהם בה. תהליך ההתפוררות מתממש בבתים הנסדקים ומטים לנפול, ואיש אינו מצליח להקים משפחה. היחיד העושה כן, ואף מוליד בת, גם הוא אינו מאושר וחוטא עם אחרת. [12]. מדור המייסדים לא נשאר בהווה אלא שמו של רחוב בלבד: “רחוב המייסדים”:

אולם, הבית ב“רחוב המייסדים”, שמשפחת וייס עוברת אליו, מתגלה כבית מתפורר, שהאדמה מתחתיו “עובדת”, קירותיו נסדקים, הגג דולף והוא הולך ונהפך לחורבה. נזכר הגיבור לוין, שיש לו הרבה פרדסים והוא מוכר אותם, כיוון שהוא זקוק לכסף (16). ארץ־ישראל והפרדסים, אין בכוחם לבלום את תהליכי השגעון, יצרי־המוות וההרס שנגזרו על האנשים. הקשר עם העלייה הראשונה איננו ישיר, אלא עקיף ומרומז, אולם בלתי־נמנע. המציאות המנוונת בהווה, היא תוצאה ממעשיהם של הראשונים, שקבעו את גורל המקום.

הדה בושס היא נכדה למשפחת הבילויים לאה וצבי הורוביץ, מצד אמה, ואביה היה מאנשי העלייה השנייה, שעלה לארץ מרוסיה והגיע לגדרה עם הפועלים. המספרת עצמה, היתה בגדרה עד גיל חמש בלבד, ולא חזרה אליה אלא בסיפוריה. אלה הם תערובת של עבר והווה, מציאות והזייה, כאן ושם. קטעי מציאות מפותכים בדמיונות, בחלומות ובסיוטים. אווירת קדרות, מלנכוליה ומוות אופפת את המסופר. בית הקברות במושבה, מוקף הברושים, עם מצבות הקברים המעוקמות, הוא נוכחות קבועה, ומות האב הוא מוטיב חוזר, יחד עם תיאורי מוות אחרים במשפחה: האם, הדודה. לצידם פוקד את המשפחה גם הטירוף. (אבק בכראמה, 1969). מן העבר לא נשאר כמעט זכר: “נסעתי למושבה אל בית־הקברות. אלה שידעו פעם לדבר ערבית, כבר טמונים שם כולם” (ההר השלישי, 1959). איש אינו זוכר, איש אינו מכיר. החיים מוסיפים לזרום, אולם לא כפי שחזו אותם הראשונים, החלום נהפך על פיו:

הסיפור, שבו חמרי הגלם של המציאות, ובמיוחד מן העבר והביוגראפיה של המספרת, גלויים במיוחד הוא, אולי, למות מאהבה (1967), ויש בו כעין ביוגראפיה אישית־טיפוסית של בת־נכדה למשפחת ראשונים.

ההוויה היא הוויה של מתים, והסיפור פותח בבית הקברות במושבה:

שיבוש הדרך נעוץ כבר בהתחלה, והראשונים עצמם היו אחראים לכך: “סבתי שלחה את בניה ללמוד באוניברסיטאות בצרפת, והם לא חזרו למושבה, והיו מדברים צרפתית רהוטה עם נשיהם מן העיר”. החלום “החל נסדק” כבר בראשיתו [16]. אולם החלום נולד כשסילופו בצידו: “הוא היה ידיד נעוריו של דודי, ויחד גימאו השניים את מרחבי השדות (כך סיפרו לנו) על סוסים ערבים אצילים וחלמו על ימים בהם ימשלו בני־האיכרים הגאים בארץ, ובפועלים העבריים” (88)

כך גם מסולפת אהבתה האחת של הדודה, לסופר העברי. האב נדון להיקרע לעד בין חבריו הפועלים העבריים, חברי “הקבוצה” שמהם נפרד, כדי לשאת את אמה של המספרת, בת למשפחת איכרים בילויים במושבה: “ולבו נקרע בין המושבה לחבריו”, “והם לא באו להלוויתו” (90). גם בהיותו במושבה, יצא לבו לספרות הרוסית, וכך גם סבתא, החלוצה, הבילויית, שהיתה לאגדה עוד בחייה, “חלמה על ערבות שטופות־שלג” (90), וחיתה במציאות אחרת, שונה, אם כי ילדה שמונה ילדים. “אף אחד לא מת עדיין מאהבה”, נאמר בסיומו של הסיפור (93). אלה החיים, נידונים להמשיך ולחיות במציאות המתרחקת והולכת מן החלום. החלום, שהיה אשליה כבר בראשיתו: “סבתא שלי הלכה לארץ הקודש בעקבות סבי שמצא את הגאולה, וקוצים צהובים פצעו את בשרה והאור הלבן סינוור את עיניה”, “לסטנדל היו אשליות וגם לסבתא שלי”, “מי פצע אותה? האם סבי שלא חלם בלילות מפני שאסר על עצמו לחלום חלומות זרים?!” (החרב המתהפכת, 1979).

דומה, ששברו של החלום מאכזב יותר בסיפורים של צאצאי הראשונים, הכותבים בראש ובראשונה על עצמם ועל משפחתם, ורק אחר־כך על הכלל.

קירבה מענינת מתגלה בין סיפוריה של הדה בושס, ובמיוחד בין למות מאהבה לבין סיפורה של עמֵלה עינת תקרית של ערב בסימטה (1979 – 1980). הסיפור מסופר על ידי הנכדה, ממרחק השנים, מתוך נסיון להבין את דמותו הבלתי־אנושית, לכאורה, של הסב, ביחסו לאשתו ולשאר בני־המשפחה. זהו סיפור מובהק של דמות, שהרקע החברתי, שעל גביו מתרחשים הדברים, נמצא בשולי הסיפור, ואף על פי כן, נוכחותו חיונית להבנתו. המסקנה של המספרת־הנכדה היא:

הירושה האחת שהשאיר לצאצאיו, היא “מעט מאותה עברית אנאכרוניסטית שלו”, כדברי נכדתו.

לצדו של סב “בלתי־אפשרי” זה, נורא בקיצוניותו ובאידיאליזם הבלתי־מתפשר שלו, נשחקת ומתדלדלת אשתו, וגדלים בניו הנאכלים בשנאתם לאביהם. דבר מכל חלומותיו ומפעליו לא נותר, והביוגראפיה התמציתית של חייו, אין בה כדי לעורר ענין ולכללה בספרי ההיסטוריה. נשאר ממנו רק קבר, שבתו, דודתה של המספרת בלבד, פוקדת אותו, והאחרים מתעלמים.

יש ערבוב מסויים בין דמותו של איכר לבין דמותו של מי שקרוב לחוגי הפועלים. אולם, דומה, שהרושם הבולט הוא של איכר המנהל את ביתו ביד קשה, תקיפה ובלתי־אנושית. שנת עלייתו היא אמנם 1907, והוא מדבר בשבחם של הפועלים, וכביכול מרגיש כאחד מהם, אולם הוא חי כל ימיו במושבה, חבר הוועד שלה במשך שנים רבות, וכל אורח חייו כשל איכר (ראה בציונים הביוגראפיים. לדברי הסופרת כוונתה היתה לתאר את איש העלייה השנייה). הערותיו בזכותם של הפועלים העברים, מתקבלות באזני שומעיו בציניות: “כבר אז היו הערות־ביניים מרירות של מתי עבד הוא בפעם האחרונה בידיים ממש?” הוא חי כאיכר, ומדבר בעד הפועלים, כאילו היה בא כוחם (תחילת פרק ב'), אולם בניו, הם כבר שונאים־פועלים מושבעים, המשמיעים משפטים כגון: “שיסעו בחזרה לרוסיה במחילה. שיילחמו שם. מהפכות יעשו”.

דמותן של שתי הסבתות, החיות בצל דמותו של הסב הדומיננטי, מגלות דמיון רב ואף מפתיע. סיפורו של הסב, אצל עמֵלה עינת, הוא סיפור גילגולו של האידיאליסט הקיצוני, ההופך את החיים במחיצתו לגיהינום, ששום מעשה ממעשיו אינו מצליח בידו, ולא נשאר כמעט כל זכר לחייו ולמעשיו. רק ההבנה המאוחרת, המאולצת במקצת, של נכדתו המספרת, מרככת כלשהו דמות שתלטנית זו.

גם אהוד בן־עזר, הוא סופר מצאצאיהם של הראשונים, נכדו של יהודה ראב ממיסדי פתח־תקוה, מצד אביו. בספרו הפרי האסור (תשל"ח) מכונסים כמה מסיפורי המושבה שלו. באותה מושבה, שבה עוברת ילדותו של הגיבור אורי, האנשים הישרים הם חלשים, והם כשלון מסחרי וכלכלי, ודעת הקהל מכבדת את בעלי־הממון ולועגת לבעלי־הדמיון (פטריות). החינוך לעבודה ולחיי יושר, שמנסה האב “נציג משפחה מובס” (23) להקנות לבנו, משיג את ההיפך “ואורי נעשה ספקן מילדותו באשר לברכה הצפונה בעבודת האדמה” (8). הקיטוב במושבה הוא בין בעלי האדמות, הפרדסים והבתים הגדולים, לבין בעלי הרכוש המועט, האיכרים הדלים, כשהראשונים מעסיקים ערבים, ואילו האחרונים, לפחות משפחתו של אורי, מאמינים בערכה החינוכי של עבודת־הכפים (13) (טביעת אצבעות) ועובדים כשכירי־יום אצל הראשונים. משפחת פלז, מייצגת את הקבוצה הראשונה, וכצפוי, הנכדה מנגנת בפסנתר בבית האחוזה המרווח, והסב יושב בטרקלין, מעשן סיגר, ומהרהר במשפט שהוא מנהל על ענייני אחוזתו (8). אורי, בן המעמד האחר, הדל, אוהב את הנכדה, וביתה הוא מקור משיכה לכל היפה והקסום שאיננו בביתו (23). אחוזה זו נמכרת, והשיכונים החלו תופסים את מקומה (32 –33). הילדות מסיימת עם עקירת הכרמים והפרדסים, מכירת האחוזות ובניית שיכונים במקומם (43).

הסיפור: הפחד מאליפלט וגנר המוקדש ליובל־המאה של פתח־תקוה, פותח, באחד המוטיבים הקבועים בז’אנר זה: בביקור בבית־הקברות, לשם הולך המספר עם אמו ביום האזכרה לאביו, ואינו מצליח לומר קדיש לזכרו. זוהי פתח־תקוה של זכרונות, שאינם נוסטאלגיים ואינם נעימים, ואף אינם מעידים על התום והיופי והטוב בעבר. הבתים הישנים נהרסו, וחדשים טרם התחילו לבנות, ורק “ברגע של חסד” זה, אפשר לראות “את נופה מלפני עשרות שנים”. לניני־המיסדים אין זכויות, רק לעולים חדשים, או לנשים או לרווקים (124). הזקנים, הנמצאים במדור התחתון הם “לא יפים ונראים כקבצנים”. אליפלט וגנר מעלה זכרונות, כיצד בימי המלחמה [הראשונה] ניסה אחיו הגדול “לדלג על פני הצמרות”, כדי לראות אווירון, אולם על אף שמרח את רגליו בחלבון של ביצי צפרים, נפל ושבר את רגלו (124). הזקנים דוחים את המספר, הקורא להם שיר על משפחת ראב, ורואים בו “תפוח שנפל רחוק מאד מהעץ של סבו!” (125). הוא נקלע לבית של אחד הראשונים, עזוב ומתפורר, וצפוי להריסה, “רק שדרת הדקלים נשארה”, שנטע אהרון אהרונוסון (126) וגם שם הוא מרגיש עוינות, וממהר לברוח. המציאות נהפכת להזיה טיוטית, ובריחתו היא הד לזו של יוסף לישנסקי, שהתחבא באותו מקום שנים רבות קודם לכן. העבר מתחיל לחיות בתוך ההווה, ואדון אלכסנדר גלפרין, עומד בחצרו ומלמד את הפועל העברי שלום ליש, כיצד לעבוד בפרדס, כדי לכבוש את העבודה מידי הערבים. הזיה זו מחליפה את מקומה באחרת. האב שמת, יושב בכורסה שבחדר־האורחים, ונותן לבנו את פנקס רשימותיו. אנשים מוסיפים לרדוף אחריו, ואליפלט וגנר מציל אותו מידם, ומבריחו מפתח־תקוה לתל־אביב, כהמשך לאותה עזרה שעזרו בזמנו אנשי פתח־תקוה לאנשי תל־אביב המגורשים על ידי התורכים. הזכרונות היפים על הסב מחוּללים בפי הדור של היום: “סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולה על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח”. (131). תשובתו של נהג המונית לסיפור זה: “אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך”, “אז לך ותציל את נפשך לבד”, “אני לא פרימטיבי!” (131).

עם כל השוני מפתיע הדמיון בין סיפורי הדה בושס לכמה מסיפורי אהוד בן־עזר, בשל “כורח־המוטיב”. לשניהם משותפים: אווירת בית־הקברות, הזרוּת והעוינוּת של אנשי המקום, הגעגועים לסב ולאב, פנקס הרשימות של הסב, המושבה שהשתנתה כליל, וההרגשה שגם העבר לא היה רק מפואר, אלא כבר בו היו נעוצים החיספוסים והתקלות.

הדמיון קיים גם בפרטים: הזכרונות הסיוטיים על פרשת ניל“י ועל הסגרתו של יוסף לישנסקי, כחלק מעולם ילדותם (הדה בושס אבק בכראמה; אהוב בן־עזר הפחד מאליפלט וגנר), אם כי כיוונם שונה. הגיבור בסיפור גם אתה בני נגוע של אהוד בן־עזר, אורי, “שקוע בכתיבת מחזה על שרה אהרונסון ופרשת ניל”י” (202). הדבקות בדרכו כסופר, היא הנאמנות לדרכו של סבא, שהיה היחיד במשפחה ש“אזר אומץ להתעקש וללכת עד הסוף בדרך אחת”. וכך גם בסיפורה של הדה בושס סיוטים כתיבת הסיפור היא הכרח: “הסיפור אינו בשביל אף אחד, אבל הוא נכתב והוא גם אינו שלי”.

סופו של הספר הפרי האסור בקינה, שכותב המספר על פתח־תקוה, על משפחת ראב ועל כוחה של המלה, הפותחת בשאלה: “מה נשאר ממשפחת בן־עזר?” והתשובה בסיום: “אל מלא רחמים של אכרים. משפחת ראב של זכרונות. אהוד בן־עזר של מלים”.

דומה שאל מיצויו ושיאו של ז’אנר זה, “ילדות במושבה”, הגיע ספרו של חנוך ברטוב של מי אתה ילד? (תשל"ג), שעלילתו מתרחשת במושבה, שקל לזהותה כפתח־תקוה, בשנות השלושים. במרכזו של הספר עומדת שאלת הזהות, ששמו של הספר מעיד עליה. זהו סיפורו של ילד התוהה על השתייכותו ועל גורלו, במסגרת המשפחה המצומצמת, והרחבה יותר, הלאומית. בספר אף ניתנת תשובה כמעט חד־משמעית, לשאלת ההמשכיות והזהות, שהיא כניגוד בולט לקביעה “אליק נולד מן הים” בפתח ספרו של משה שמיר במו ידיו – פרקי אליק (1951). נחמן, הוא בן למשפחה, שחלקה נמצא בארץ וחלקה בחוץ־לארץ, וכולם יחד קיימים בזכרון הקולקטיבי של המשפחה, שהילד הוא חלק ממנה וממשיכה. ההכרה בקשר המשפחתי, כרוכה בכאב, בכוויה, בסימן שניתן בבשרו של הפרט, לאות שאין הוא יחיד אלא חלק מן הכלל.

ספר זה פרץ את גבולות סיפור ההווי על ילדות והתבגרות במושבה, וחדר לשאלות הנוקבות של הקיום הלאומי, המתממשות במציאות של פתח־תקוה בשנות השלושים. המספר, שמשפחתו נמנית עם החדשים, הפועלים שכירי־היום הנאבקים על קיומם במושבה, חייב לקבוע עמדה בין משפחתו לבין האחרים. אותו עולם אחר במושבה, הוא עולמם של הוותיקים, בעלי הנכסים, המבוססים, המשמש ניגוד לעולמה של משפחתו.

יש בהצגה זו של המתח שבין שני המחנות במושבה בשנות השלושים, המשך הקיטוב בין האיכרים אנשי העלייה הראשונה, לבין הפועלים אנשי העלייה השניה (הדסה למשה סמילנסקי; תחת השמש למשה שמיר), המבליטים את הממד החברתי־מעמדי, אלא שכאן, עומדת במרכז, שאלת הזהות, המתפתחת על רקע המתח החברתי־מעמדי.

בתווך, עומד הילד המספר, הנקלע בין שני העולמות: העולם שהוא שייך אליו מבחינה ביולוגית, והעולם האחר המושך אותו בחבלי קסם, במוסיקה שבו, ביופי, ברווחה, בעידון, ברחבות ובנוחות. כצפוי בסוג זה, מגלה הילד את שייכותו לעולם שבו נולד, ועל אף פיתויי העולם האחר וקסמיו, הוא חוזר לשתות את הקקאו במקום שהוא שייך אליו באמת, לאמו אף־על־פי, שאיננה יפה כגברת מנדלביץ' (71 –72), ולאביו שאיננו מכובד כאדון מנדלביץ', ולביתו בצריף, שאינו יפה כביתם המרווח של משפחה זו.

דומה שרומן זה מדגים יפה את הכלל השולט בספרות, שנכתבה עד אותה תקופה, וגם בזו שנכתבה לאחריה: בכל פעם שהתנועה היא ממחנה האיכרים אל מחנה הפועלים, מצליח הגיבור להיחלץ מהעולם שאליו הוא שייך מבחינה ביולוגית ולעבור אל העולם שאליו הוא מרגיש שייכות מבחינה אידיאולוגית; לעומת זה, כשהתנועה היא של נסיון החלצות בכיוון הפוך, ממחנה הפועלים למחנה האיכרים, התוצאה היא, שהגיבור נשאר במחנה שבו נולד, ומחזקת את השתייכותו אליו.

בכרם בפתח־תקוה

השייכות הביולוגית בלבד, אין בה כדי להגדיר את השתייכותו של האדם, עליו להיאבק עם העולם המנוגד, כדי לחזור ולקבוע, קביעה אישית מחודשת, את השתייכותו המודעת לעולמו, מתוך בחירה. את המחנה שכנגד, את המשפחה מקבילתה־ניגודה של משפחת הילד המספר נחמן, מייצגת משפחת מנדלביץ‘. אדון מנדלביץ’ הזקן הוא נציג טיפוסי של האיכרים “הקולוניסטים הזקנים”, שהם האריסטוקראטיה של המושבה ותמיד מקדימים לשמם את המלה “אדון”. ההירארכיה במושבה ברורה ומוחלטת, מעמד במעמד לא יתערב, אפילו בבית־הכנסת. בנו, אדון מנדלביץ' הצעיר, מתואר לאורך כל הסיפור, כשהוא רוכב על סוסה ונועל מגפים (8–9, 30–31 ועוד) והוא מעסיק ערבים הגרים בחצרו כאריסים (18).

המתח בין האיכרים והפועלים העברים על מקום העבודה, הוא חזרה על מעמדים דומים שהיו קיימים עשרות שנים קודם לכן. דבר לא השתנה, כיוון שהאיכרים לא למדו דבר. גם בזמן המאורעות, כשהסתלקו כל הערבים מן המושבה

מנדלביץ' הזקן, יש בו גם תכונות יוצאות־דופן, ודווקא אלה מעידות על הכלל, שהוא מייצג אותו, שכן התפיסה היא, שתכונותיו הרוחניות הן החריג, ואילו תכונותיו השליליות הן האופיניות למעמד שעליו הוא נמנה ואותו הוא מייצג:

בנם של משפחת מנדלביץ', בלפור, הוא חברו הטוב של נחמן, ובאמצעותו הוא נקלע למאבק המתחולל בתוכו בין שני העולמות: עולמם של הוריו, עולם של אנשים עניים, ישרים, עובדים, עולם של אהבה וחום, אולם גם מריבות ופירוד, אפור וללא הוד, מלבד הודם של החיים הישרים עצמם; לבין עולמם המושך של משפחת האיכרים. אולם הילד, במיוחד בשנות התבגרותו, מודע לכך, שזוהי משפחה הנמצאת בתהליך של ירידה מנכסיה, וחיה מן הקרן של אדמות המשפחה משכבר: “עכשיו לא כדאי לגדל גפנים, ואת הכרם כולו הם הופכים לאט־לאט למגרשים, ומזה הם חיים” (74).

עם כל הרצון לאיזון בין שני העולמות, ולהצגה מאוזנת של המתח ביניהם, המתחולל בנפשו של הילד, גיבור־הסיפור, לא נעדר גם הנציג השלישי המוחלט של מחנה־האיכרים, שהוא נוכחות כמעט קבועה בז’אנר זה של סיפורי־ילדות, והוא “אויבו” של נחמן וניגודו. [10]. את תפקיד “אויב־הילדות” ממלא עוזר ליכטיג, שהוא, כצפוי, צאצא למשפחת מיסדים במושבה. הוא מתנכל לילד נחמן על לא דבר, מתוך תאווה סאדיסטית של בריון שאין לו תקנה, המתחזקת נוכח הרגשת היריבות המעמדית והחברתית:

לאחר שנחמן מצא את עצמו וגילה את זהותו ואת השתייכותו והוא מתגאה בהם, שוב אין הוא נמשך לעולמות אחרים, שבלפור ומשפחתו מייצגים אותם. המאבק הפרטי של נחמן והמאבק החברתי הוכרעו, והצטרפו אל הזכרון המשפחתי ואל ההיסטוריה של הישוב: “הוא מנדלביץ' שבאגדות, אחד עם הבילויים של גדרה, עם מיכל הלפרין ויוסף טרומפלדור ואהרן אהרונסון ואברהם שפירא ואלכסנדר זייד וסנדר חדד” (183). עלילות הראשונים נהפכו חומר לאגדות, שעליהן לומדים בספרים. ההבדל בין אמו של נחמן העובדה קשה, עייפה ונוטפת זיעה (199 –200) לבין גברת מנדלביץ' הצעירה, השלווה והיפה (199) שוב אינו מרתיע, שכן העתיד הוא בכל זאת למשפחות הפועלים. משפחת האיכרים חיה על חשבון נכסי העבר ומדלדלת אותם: “גם עכשיו לא חסר להם, אומר נחמן בלבו, בהשוואה לדונם שלנו. אבל מוכרים הם כל הזמן אדמה, ואוכלים את הכסף” (201). כעת היחסים הם מתוך הדדיות ושוויון. נחמן עדיין אוהב לבוא אל ביתו של בלפור, אולם גם בלפור אוהב לבוא אל צריפו של נחמן, שיש בו יתרונות לגביו.

המתח המעמדי קיים ואפילו מוחרף, אולם מלחמת העולם השנייה עומדת בפתח, ומבליטה את הקשר והשייכות הלאומיים של שני המחנות, מעבר לניגודים המעמדיים והחברתיים. מותו של הדוד רפאל, על הגנת המושבה, מקנה למשפחה את מעמדה במושבה, והדוד מצטרף לכל אותה שורה של גיבורים, מימיה הראשונים של המושבה ועד עתה, שנפלו על הגנתה, ובקרוב ייכלל גם הוא בין אגדות־המקום. לקראת סופו של הסיפור, חלה התפיסות גם עם עוזר ליכטיג, שנלחם באנגלים ומוצא מסתור בבית הוריו של נחמן (254 –255), שכן המלחמה כנגד האויב המשותף מטשטשת את הניגודים ומבליטה את המאחד. חגיגת בר־המיצווה של הגיבור, בחוג המשפחה, בצילה של מלחמת העולם השנייה, חותמת את הספר, ומעידה על התשובה המוחלטת לשאלת הזהות: האדם הוא בן למשפחתו, ומשפחה זו יש לה עבר ויש לה חוליות שונות בארץ ובגולה, בעיר, במושבה ובקיבוצים, וכולם יחד משפיעים על היחיד, שהוצבר מכל אלה. כך גם ההיסטוריה של הישוב, נתרקמה ממעשיהם של כולם, על המתיחות, הניגודים וההבדלים.

ספרו של ברטוב, המביא את הז’אנר של “ילדות במושבה” למיצוי ואף לסיכום, משמש חוליית־ביניים בדרך לאותה ספרות, הבוחנת את הקיום הלאומי בהווה, במדינת ישראל, ומנסה לתהות על שרשיו בעבר, כדי לענות על השאלה: היכן טעינו?

בקובץ סיפוריה של רות אלמוג, שגם היא ילידת פתח־תקוה, חסדי הלילה של מרגריטה (תש"ל), נשאר רק הד עמום מעברה של המושבה ומראשוני מיסדיה. ואף על פי כן, מציאותם של האיכרים, בניהם ונכדיהם, בתיהם הגדולים ופרדסיהם, מפרנסים את זכרונות הילדות, ומשמשים חומר־גלם לצד האפל של החיים, ותמיד לצד האכזרי שלהם.

כך, למשל, בסיפור המקל המגולף (30 –52), מופיעה דמותו של השכן “הצולע בעל־הפרדסים”, שבידו “מקל שחור”, “אבל מקל זה לא היה מהודר ואצילי כמטהו של סבא” (33). הצליעה באה לשכן זה, כיוון שערבי ירה בו בברכו, ו“בכל זאת העסיק בפרדסיו רק פועלים ערבים” (33). מאותו שכן למדה הילדה מהי שנאה פראית ומהם יצרים אפלים ללא־רסן. היא היתה עדה, יחד עם בנו של אותו שכן, כיצד “היכה בערבי המסכן במקלו, מעוצמת המכה נפל הפועל על האדמה, פניו בחול, והצולע הוסיף להכותו”. וכשיצא בנו וניסה למנעו: “אתה עוד תהרוג אותו, אבא”, “חבט במקלו בראש בנו, אחר־כך שככה חמתו”. והילדה מסכמת לעצמה: “לעולם לא אשכח את המראה הנורא ההוא, שניגלה לי בהיסח הדעת: השנאה הפראית וחמת־הרצח” (34).

גם בקובץ הסיפורים האחר: אחרי ט"ו בשבט (תש"ם), מופיעים האיכרים בחטף, ולהם אותו תפקיד מוגדר של הקוטב האחר, המנוגד להוויתה של המספרת. כך, למשל, בסיפור כאב (73 –93) היא נזכרת בבית הוריה במושבה, כיצד חצר־ילדותה לא היתה אף פעם שלה: “זרים היינו בה, רק דיירים. ואף על פי ששם נולדתי, אני מפקפקת בכך לפעמים, כי יש תמונות שקדמו לחצר, תמונות מארץ אחרת. ואפשר שזו נקודת־ההתחלה – להיוולד אל אי־שייכות” (90). את הרגשת אי־השייכות והזרות, מגבירים האיכרים, שהם בעלי־החצר, והם הוותיקים, כפי שמתארת גיבורת הסיפור:

גם בסיפור אחר, הילד, שחווית הזרות היא המרכזית שבו, וּוולדימיר גיבורו, אינו יכול לשכוח את אמו שאיננה יהודיה, ואיננו נקלט בארץ־ישראל, שאליה הובא אל אביו – משמש בית־הפרדסן, או “הארמון”, כפי שקורא לו הילד, וכן בת־הפרדסן “בעלת בקבוקי־הזהב”, כקוטב המנוגד להוויה הארץ־ישראלית. בית זה הוא מוקד שנאה ומשיכה בעת ובעונה אחת. הוא מזכיר לילד אותו זכרון מטושטש של ילדותו, בשעה שהיה ארבעה ימים תמימים בזרועות אמו, בבית דומה בחוץ־לארץ, והילדה, מעוררת בו הד עמום לזכרה של אמו. אולם ילדה זו, בת־הפרדסן, היא ילדה אכזרית, על אף בקבוקי־הזהב שלה, וכשעמדה וצפתה כיצד “ילדי הרחוב הפשיטוהו ערום והשליכו את בגדיו על הענפים הגבוהים של עץ־הזית” (140), “עמדה מנגד וצחקה” ואף “ידתה בו אבן כשנחלץ סוף סוף מידיהם” (141). התנהגותה של ילדה זו, שהוא נמשך אליה ושונא אותה כאחד, שכן היא מעין בבואת־זכרונה של אמו, היא אות־מבשר־רע, להתנהגותה של אמו. הוא מחכה כל ימיו שאמו תקיים את הבטחתה ותיקח אותו אליה, ואילו האם, מתנערת מהבטחתה, כיוון, שאין מקום לִבְנה זה בחיים החדשים שבנתה. הילד אינו יכול לעמוד באבדן התיקווה, ומתאבד. אולם, לעניננו חשוב, שגם בסיפור זה, הגיבורה השלילית, זו המיַדה אבן בילד ומוסיפה על יסוריו, היא בת־הפרדסן העשיר. זה המאגר הקבוע לגיבורים השליליים בכל הסיפורים.

3. מקור הטעות    🔗

החל בשנות החמישים, הולכות ומוחרפות השאלות הקיומיות, שהדור, והסופרים כדַבּריו, שואלים את עצמם. המדינה לא הגשימה את הציפיות והחלומות, והבעיות נשארו תלויות ועומדות ועוד החריפו והתעצמו: פני החברה, דמות האדם הישראלי, היחס לערבים. השאלות: מי אנו ולאן אנו הולכים – נשאלו בתכיפות ובעוצמה. היתה וקיימת הרגשה מחמירה והולכת של איזו החמצה או סילוף או כשלון, של תהליך הידרדרות, הסתאבות ואף הליכה לקראת חורבן. היו תנודות בהרגשה זו, שהקצב שלהן הוכתב מן המלחמות שלחמה ישראל, אולם בעיקרה, היתה הרגשה, שהחלום לא הוגשם כפי שנחלם. התחילו, ואף מוסיפים לחפש תשובות לשאלות: היכן הטעות, מה הוחמץ, מה הסיבות לתהליכי הירידה וההידלדלות המואצים, מדוע פוחת והולך הדור, כיצד הכזיב החלום.

השואלים והתוהים על כך, פונים בעיקר אל העלייה הראשונה, כאל נקודת המוצא, מתוך תחושה, ששם בתחנת ההתחלה נעוצים גרעיני ההמשך וההתפתחות; והתבוננות בהתחלות, תיתן אולי את התשובות ביחד להווה. הללו מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה הרואים בעלייה הראשונה את מקור הסילוף והטעות, באופן שהשגיאות שנעשו אז, הובילו להתפתחות מסולפת ומוטעית בהמשך ובהווה; וכאלה הרואים בעלייה זו את יסוד החזון וסילופו כרוכים יחד. לדעתם, הונחו בעלייה זו היסודות הבונים־ההירואיים, בצד היסודות המגמדים־המפוררים, ובהמשך ההתפתחות הוחנק החזון, עד שהיה כלא היה, וסילופו תפס את מקומו.

מכאן ואילך בולטים תהליכי הירידה והניוון, שאותם בלבד המשיכו בניהם וצאצאיהם של הראשונים, בעוד שלא המשיכו את היסוד הבונה־ההירואי שלהם. צאצאים אלה שהתפרנסו מן הירושה של אבותיהם הגדולים, לא דאגו להגדיל את הקרן וביזבזוה.

אלה ואלה לא החמיאו לעלייה הראשונה, וראו בה, או במקרה הטוב בממשיכיה, את מקור הטעות והכשלון. לעיתים כמקור יחיד, ולעיתים כמקור ראשון, שאחריו באו גורמים נוספים. יש להעיר, שבחיפוש התשובה לשאלה: “היכן טעינו?” נתפשות בעיקר בתקופה זו, כל העליות יחד, כגוש אחד, תחת השם הכולל: “דור המייסדים”, או “הראשונים”, או “דור האבות”. עם זאת, על אף המגמה הבולטת להכללה, נשלחת האצבע המאשימה במיוחד לעבר העלייה הראשונה. [30 א, עמ' 170 ואילך].

הסיפורים, התוהים על ההווה מנקודת המוצא של העבר, מציגים כאמור, תהליך בולט של הידרדרות, שתחילתו תמיד בעלייה הראשונה. לעיתים הדור הראשון מייצג איזו שלמות, מוצקות ושרשיות, וההידרדרות מתחילה בדור השני ונמשכת בצורה מואצת בדורות הבאים: ולעיתים ההידרדרות נעוצה כבר בדור הראשון, אשר בשלמות שבו ניבעו סדקים כבר מן ההתחלה.

תהייה זו קשורה בתקופה שקדמה למלחמת יום־הכיפורים, והתגברה – לאחריה.

בספרו של אהרן מגד, על עצים ואבנים (תשל"ג), הגיבור יגאל רביב (מקודם: רבינזון) הוא דור שלישי בארץ. מוצאו זה מכביד עליו ומחייב אותו, אולם הוא היסוד החיובי היחיד באישיותו ובאופיו, כיוון שהוא אדם מושחת, או לפחות כך הוא מציג את עצמו. הוא מייצג את ההתדרדרות של השושלת: הסב עובד־אדמה, האב סוחר והבן פקיד קטן בממשלה. “השושלת מתנוונת” (46). תיאור הצגת המשפחה, יש בו סטריאוטיפיות מסויימת, שכן הפרטים שנבחרו לייצג הם אלה, שנשארו בזכרון־הדורות כאופייניים לעלייה הראשונה, לאישיה המפורסמים ולמיפעלים המייחדים אותה:

לאחר מות הסב הואצה ההידרדרות, וכצפוי בסוג זה, כריתת עץ האיזדרכת, העתידה להתרחש, מסמלת את סיומה הברוטאלי של התקופה, כשהגרמנים הם הכורתים והיורשים.

שם הסב: רובינזון, יש בו רמז לרובינזון קרוזו, שהחל הכל מבראשית, ושינוי השם ממחיש את ניתוק השלשלת של חיי העבודה והחקלאות וסילופם. אחד מכינוייו של הגיבור ג’וליאן, יש בו אולי רמז לדוריאן גריי בעל שני הפרצופים.

ניתוק הקשר עם האדמה, עם עבודת הכפיים, הוא מקור הסילוף והניוון, והסיבה לאבדן הזהות של הגיבור, שאינו יודע מי הוא ולא הוא שייך. עברו אינו חי בו, ואין בו כדי לשמש משקל־שכנגד להתפתחות השלילית המתרחשת בהווה ברשות־היחיד ובתחום החברה.

“הרקע החברתי של גיבורי עמליה כהנא כרמון, אינו שונה הרבה מזה של בני הדור הקודם [שמיר, נתן שחם, וס. יזהר] אבל העיצוב השונה גרם במידה רבה להארה חדשה לחלוטין של הרקע ושל עולם הנושאים האופייני לו” [שקד 36, עמ' 168]. “החמרים החברתיים בסיפורת, הופכים מאבני בנין לאבני פסיפס, שבאמצעותם מתגלה מציאות אחרת, שאינה תלויה כלל בעולם החיצוני” [שקד 36, עמ' 169].

והנה, דווקא בתוך פרוזה לירית זו, הדמויות השונות, עם כל היותן אינדבידואליות קיצוניות, הרי הן גם, אולי באורח פאראדוכסאלי, נציגוֹת האפשרויות השונות, הביוגראפיות־היסטוריות של החברה הישראלית, כפי שעוצבה ברומנים החברתיים המובהקים. ביקורת החברה בהווה, קיימת גם ביצירה זו, שלכאורה, הפן החברתי, מסולק ממנה לחלוטין, וגם היא משועבדת לאותו אורח־מחשבה, הרואה את נקודת ההתחלה באנשי העלייה הראשונה, שכבר הם ובניהם פנו עורף לחלום הציוני, ועוד יותר צאצאיהם אחריהם, יחד עם העלויות האחרות, ובכך גרמו למציאות בהווה שתסתלף.

על הפן החברתי ביצירתה של עמליה כהנא כרמון, עומד אברהם בלבן [5] ולעניננו כאן נסתייע בדבריו, ההולמים יפה את הנושא. נועה וימימה ברומן וירח בעמק אילון (1971) עושות את חשבון עולמן:

“הרומן”, לדעת אברהם בלבן, “יותר מאשר סיפוריה של המחַברת, ממחיש ומפתח את התהליכים החברתיים שבתוכם פועלות הדמויות, ומצביע על המקשר בין המישורים הנזכרים. המישור הלאומי שב ועולה במהלכו של הרומן וניתן לראות בבירור את התהליכים החלים בו. אלה מקבלים לתהליכים בחייה של נועה ובמידה רבה מעצבים אותם” [5, עמ' 101–102].

נועה היא בת למשפחת פרדסנים ותיקה. אביה עלה ארצה עם הוריו בימי התורכים, והבת זילזלה בקורות התקופה, ויש לשער, שגם בכל המעשים האחרים שסופרו לה עליה בילדותה (47). לא כן בבגרותה. השקפתה על העבר ועל עברה, מתהפכת.

כותב בלבן: “בסיפורה של נועה מומחשות כמה וכמה תמורות שחלו בחברה הישראלית. אביה איש מושבה, פרדסן, היה שייך לאצולה החקלאית של ארץ־ישראל הישנה. נועה מדגישה את ייחודו ואת סגולותיו של מעמד זה: היא מתארת את התנהגותה ההרואית בעת התקפה דמיונית על המכונית, בדרך מאילת ומסיימת – 'כבוד השופט, אני זוכרת, אף חיברתי בלבי כותרת־עתון: “הבת למשפחת־הפרדסנים הוותיקה לא ביישה” (25). גורל האב מדגים את אשר קרה לאצולה זו: המעמד החדש של התעשיינים, אנשי־העסקים, ‘אנשי הצמרת’ למיניהם, דחק את רגליה ושם קץ לנורמות ההתנהגות שלה” [5, עמ' 102–103]. אולם כבר האב עצמו, חי לעצמו, כשהוא לומד על מה שארע למשפחת אחותו היחידה מן העיתון (128) [5 עמ' 103, הערה 44].

על ניתוק הקשר בין העבר לבין ההווה, מעידה גיבורה אחרת ברומן, ימימה, שהיא נכדתו של איש העלייה השנייה, שסבה השתתף כמדריך בתגבורת שנשלחה להגנת תל־חי. יותר משיֵשׁ כאן קטרוג על סילוף החזון והחלום, יש כאן קינה על הניתוק בין העבר וההווה.

באחד מימי הזכרון, נפגש סבה של ימימה במוזיאון ‘בית־השומר’ בכפר־גלעדי, עם שריד אחד מאותה תקופה, והשיחה היא שיחת־זקנים טיפוסית, שהירואיות וגרוטסקה משמשים בה בערבוביה. נקודת־החוד של השיחה היא בסיומה. הזקן האחד אינו מזהה את הזקן האחר, חברו לשעבר, באותה עלילת־גבורה, מביט בו ואומר: “מאד נשתנה. אחֵר היה”. ולשאלת הנכדה: “איך היה?” הוא עונה: “גם רזה היה. כמו מקל. אבל חזות אחרת. פנים אחרות. אתה מביט, ולהכיר אי־אפשר” (177). זהו המשפט שמוציא העבר על ההווה [5, עמ' 179, הערה 47].

לעומת ההימנעות מביקורת על דרכם של אנשי העלייה השנייה, יש ביקורת, בטון טראגי־פאתטי על דרכם של אנשי העלייה השלישית, המיוצגים באמצעות האורח, מכרה של נועה, בעל העינים הקלמקיות. עם כל הסימפטיה שבה מתוארת משפחה זו של אנשים ישרי דרך ותמימים, הרי אפילו הם נסחפים ברוח־העת והאב חולם על התעשרות קלה (89) [5, עמ' 107–108]. כאן החברה היא המערערת את אמונתם של אנשים תמימים אלה, שבזמנו היו חלק מן “המעשים הגדולים, הרוח הגדולה, אשר צררה את כולנו בכנפיה” (89) ומעולם לא הרגישו בדידות או ניתוק, אף על פי שהיו בארץ בלא קרובי־משפחה. בהווה, נדחקו לשוליים, חיו בעיר, במעין שמורת־טבע של העבר טראגית־פאטתית (83–89), עד שהעיר והמציאות בהווה השתלטו גם עליהם, וגם האב החל חולם על “רעיונות־התעשרות” (89).

נציג אחר ברומן, מר חירם, הוא בן לאב יוצא גרמניה, מנערי עליית הנוער ואמו מסינגאפור, הוא יליד תל־אביב וצלם, וגם הוא מבליט את הרב־שכבתיות של החברה הישראלית ברומן. מסקנתו של בלבן היא ש“אם אמרנו לעיל כי הרומן מוסר את סיפורה של משפחה, ומעניק תוקף אנושי כללי למצבה של הגיבורה, הרי ניתן כעת להוסיף, כי לפנינו אף רומן ישראלי מאד. באופנים שונים הוא מאפיין את העליות הראשונות, את ימי המאבק להקמת המדינה ואת פני המדינה, העיר והקיבוץ כאחד בסוף שנות הששים” [5, עמ' 110].

לפי תפיסת הרומן, תקופת השיא היתה בראשית הציונות, עם העלייה הראשונה, ונסתלפה, לעיתים כבר בדור הראשון ותמיד בדור השני ובצאצאיו. להסתלפות זו, שתרמו לה גם דורות ההמשך, גלי העלייה האחרים שהגיעו לארץ, יש ביטוי, אם כי מועט, גם בסיפוריה האחרים של עמליה כהנא כרמון. כגון, בסיפור עז לבנה, חבלבל, דרך קזוארינות. עתניאל הזקן מייצג את הראשונים, שלהם היה בשביל מה לחיות ובשביל מה למות. הוא ממשיך לחיות בהווה, כמין דמות שעבר זמנה “איש יפה רוח היה. ובמלים שלנו בטלן” (173). בניו, שכולם עקרו העירה, מייצגים את דור ההמשך שאינו ממשיך. הרפת נהפכה למוזיאון פרטי (174) ועתניאל הזקן מחליף את ברוריה בפועה, ומבליט בכך את האמת, שהן אכן דומות, והיא המשכה המודרני. מצוי כאן מוטיב הביקור בבית הקברות, ששנת תרנ“ו, היא הראשונה הנזכרת בו (169–70). כדי להדגיש את הניתוק בין העבר לבין ההווה, מתואר עוזב־המושבה המזדקן, המתפרנס מקיוסק ליד הדואר המרכזי בתל־אביב, ומבליט בכך את התמיהה הגדולה: “אבל לשם כך התחוללה מהפכה בחיי העם היהודי” (178) [5, עמ' 48–49]. תהליך ההדרדרות, הוא “תהליך חברתי הכרוך בירידה מתמדת במידת האנושיות שבאדם” [ 5, עמ' 47] ואת שלביו מייצגים, בית הקברות החל משנת תרנ”ו, וכתובות המצבות על גבי הקברים, המעידות כי היה לאנשים בשביל מה לחיות ובשביל מה למות, וכי “הקריבו את חייהם למען מטרה כלשהי” [5, עמ' 47]. ואילו המשכו “באנשים שאינם מסוגלים לחיות כהלכה את החיים שהוענקו להם, ושיאו בתיאור עובד תחנת הדלק, שאליה סוטים פועה ואביה ואיוב הנלווה אליהם” [5, עמ' 47].

פסיפס החמרים החברתיים, שנלקח מן התפיסות המקובלות בספרות העברית על מקומה של העלייה הראשונה בהרס החלום הציוני, משמש ביצירתה של עמליה כהנא כרמון, גם כאמצעי לגילוי תהליכי הניתוק האנושי בין אדם לאדם.

שאלת הזהות היא השאלה המרכזית בכל ספריו של יורם קניוק. ספרו הסיפור על הדודה שלומציון הגדולה (תשל"ו) מוקדש כולו לנסיון להבין את החיים, את המציאות, על רקע ההיסטוריה של. ארץ־ישראל מראשית המאה. הדודה שלומציון הזקנה, מצטרפת לסידרת דמויות של זקנות, שתוארו בספרות העברית, שהן דמויות אינדבידואליות ואב־טיפוס בעת ובעונה אחת; זקנות שהן גם תמצית וסמל וגלגול של עם־ישראל. כגון “הגלגול” של חיים הזז ו“תהילה” של עגנון. “שלומציון היא כמו קריאה מראש של ספר אביה. היא ספק רמז על השניות היהודית שמקומה מחוץ להיסטוריה, ספק אשה זקנה שלא תמות לעולם” (136). שמה, המביע את תמצית השאיפה הציונית, ברוח השמות של ראשית התקופה, יש לו אחיזה היסטורית, והוא בעיקר שם קיבוצי כולל של עם ישראל שתכונותיו משתקפות בה בראי עקום, והתנהגותה היא בבואה מעוות לחברה בארץ.

במוצאה חָברו יחד שני יסודות: הגלוי והנסתר, המסתורי והמואר, והוא הדין גם במוצאם של דמויות אחרים בסיפור, ויש בכך מעין המשך לדרך שבה עוצבה דמותו של עמשׂי, גיבורו של יעקב רבינוביץ [11]. “סבה של שלומציון, הרב בן־עמרם מחברון, האיש שנעלם עם כספי החלוקה והביא עמו סודות של עשרת השבטים ונהר הסמבטיון” (61). האם היה רמאי ונוכל, או בעל חזון וצמא־גאולה? וכמוהו גם בניו ונכדיו: מה מפעיל אותם, תאוות הבצע, הרצון להתעשר ולרכוש נכסים, כבוד והשפעה, או איזה חזון נסתר, אמונה בעתיד וראיית הנולד? (61–62).

אדון אודינסקי, אביה של שלומציון הגיע לירושלים בשנת 1871 (120), ועל תולדותיו מסופרות אגדות בעלות כיוונים שונים, שהמאחד ביניהם הוא היאוש. תאריך זה הוא מלפני הציונות במודגש. ומה למד בארץ? – “שחלקת קבר בהר־הזיתים מחירה כפול כעבור שנה. זהו חוק האדמות שאינן נוצרות עוד” (122). הוא בנו של קלונימוס בעל הספר “מעדני ישראל” (128), ומה ידע? “האדון ידע כבר אז כי החיים בארץ הזאת מסובכים וקשים וכי גם האדמות המיועדות לחיים אינן אלא חלקות קבורה לעתיד” (122).

אמה של שלומציון היתה מרים, בתו של הרב בן־עמרם, שהיה שלוח־חברון, אסף כספים, חיבר ספרים, וחלם על עשרת השבטים (124–125). הוא נעלם עם הכסף הרב שאסף ועקבותיו אבדו. יופיה של בתו מרים היה “יופי מבהיל” (126).

נישואיהם, הוגדרו בפי עד עוין: “הנה מוכר־הקברות הולך אל בתו של פורץ־הגדר והיא מחכה לו עם עיני נשר, קושאן על עשרת השבטים ושוט” (127). יש להעיר, שנישואים, שהם צירוף של ניגודים, אם כי בהרכב אחר, מתאר גם בנימין תמוז ברקויאם לנעמן (ראה בהמשך).

יש לשים לב לשמות הסמליים: מרים, בן־עמרם, אדון־אודינסקי, שלומציון, נחמיה, שהמאחד אותם הוא רעיון הגאולה.

שלומציון היא בתם של האדון ומרים, שאהבו זה את זה שלושה ימים ושלושה לילות בטרם נפגשו (136). הם הגיעו ליפו בסוף שנות השבעים, כשרק יהודים מעטים חיו בה. האדון, שהאמין בחישוביו של בן־עמרם, על החורבן והגאולה, ידע שיגיעו עוד הרבה יהודים, ואז יוכל לעשות עסקים: “מוזר לחשוב על האדון, על סוחר קרקעות זה, כעל ראשון הנגאלים. אבל הוא היה ראשון הנגאלים” (137). וחזונו: זהו חזון הצמוד לשער פראנק הזהב עם נכסי דלא־ניידי (138).

החלום הציוני נזכר בפי הזקנים מן המחנה שכנגד בלבד המנסים להיאחז בו ולשמרו: “לפנים בעיר הזאת, האם לא חלמנו? [– – –] כולנו חלמנו כאן. [– – –] ובכולנו יש מעט מן האלים בחורבותיהם” (71) אומר המורה הזקן נחומי: “אין הבנה. ניתוק. בתים גדולים, כבישים, ממשלה. אבל את החלום לא יקחו ממני. אני זקן על משמר החלום” (72). “את החלום לא יקחו ממני, לא יגזלו ממני. מה שרצינו היה יפה, מיוחד” (74).

אברמס, השופט הזקן, הנמצא בהווה בבית־החולים ברעננה, בן תשעים ומנותק מן המציאות, אפילו איננו מסוגל כבר לדעת את העבר ואת החלום. בידו הפקידה שלומציון את סוד רכושה והוא אינו יודע זאת “גם לוֹ נגמר החלום” (71).

היה רגע מיוחד בחייה של שלומציון, בשעה שהאניה הצרפתית ירתה חמישה פגזים בבית החרושת של וגנר. אותו רגע “חישל” אותה, “חישל וחיסל” (74), וכך כרוכים יחד החישול והחיסול ומשפיעים על כל ההתרחשויות. רגע כזה היה גם אצל גולדה מאיר, ראש־הממשלה: “משרד הבטחון עם תזמורת פילהרמונית” – זהו רגע החישול (74), והמסיבה אצל האח שהתעשר באמריקה מגֶזל ובא לארץ והכל רוקדים סביבו, כולל ראש־הממשלה – זהו רגע החיסול (73–74).

אביה של שלומציון, אדון אודינסקי מיפו, היה רוכש קרקעות באמצעות המתווך הערבי, אסאם קסאני, ובכלל זה קרקעות רבות, שעליהן נבנו השכונות הראשונות של תל־אביב. הוא קנה, כי אהב לצבור רכוש וכוח, אולם גם משום שהאמין בעתיד היהודים בארץ הזאת, ואמונתו נִתרגמה לעסקים ולמסחר. “אין רחוב על שמו בארץ־ישראל, אבל אין עיר שאינה חבה את קיומה וגידולה לאדון” (138). האדון, כשאר גיבורי הספר, קרוץ משני יסודות מנוגדים: “האדון עצמו ידע שני ריגושים בלבד. האחד שמחה או עצב על עיסקת־קרקע שהצליחה או לא הצליחה, והשני היה אהבה לבתו שלומציון” (78). כמוהו גם קסאני מתווך הקרקעות המתאהב בשלומציון (78) וכך גם הֶר וולף, הרופא הגרמני, ידידו היחיד של האדון, שאסף פרפרים ושתה בירה (79).

אהבת ארץ־ישראל של שלומציון שונה מזו של חבריה בגימנסיה “היא פירשה את הארץ על־פי אמות מידה של פרדסים וחלום” (88), וכך גם אביה: “מי שאינו מאמין באדמות, אינו מאמין בעם־ישראל; אחד־העם יהיה אולי רחוב, אבל העם הזה ייגאל בזכות אלה שרואים את מה שעוטף את החור של הגרוש” (89). ברגע של התגברות יסוד החלום אצל שלומציון, היא נישאת לנחמיה, בנו של המורה, שאביו, לפי דברי אביה: “אינו שווה אפילו את החור [של הגרוש]” (89). “שלומציון אוהבת את ארץ־ישראל. שמה הולם אותה – שלום־ציון! מלכה קאפריזית, מלאה עוצמה מִכַלה את כולם. מענה, הצטלבות של רגע עם מאות שנים, גֶנים של גאונים ושארלטנים, רוך פתאומי ושנאה מפעפעת” (115–116).

כל ההיסטוריה של הישוב עוברת לפני הדודה שלומציון “היא חשה את תמהון התבוסה ואת הנצחון הגדול” (103) נוגעת ואינה נוגעת בה: “האימה לא נגעה בה אף פעם”. נישואיה לנחמיה המורה העני, היו “בניגוד לכל כללי האמונה החדשה, החלוצית, להינשא לבתו של ספסר־קרקעות” (113).

להבין את שלומציון ואת אביה, פירושו להבין את טיבו הפאראדוכסאלי של החלום הציוני. המספר, בן־אחותה של שלומציון, כותב ספר כדי להבין: “אולי אכתוב סיפור על דודה שלומציון?” (99) “אני מחפש מה מפעיל את דודה שלומציון? כתיבה היא מחקר על החיים מנקודת מבט של נָכות מסוימת, של ליצן עצוב המנסה להבין, ולנסח במדוייק, מדוע שרירי פניו צוחקים ואילו בתוכו שבור משהו שאין לו תקנה” (102). הוא שואל, וחוזר ושואל את עצמו מדוע זה כל כך חשוב להבין:

ההבנה, שאותה משיג יורם קניוק בסיפורו זה, קשורה בצמד הניגודים, שהדודה שלומציון מגלמת אותם בתוכה, ולצידה גיבורי הסיפור האחרים בני תקופתה, והיא עצמה – תמצית החלום הציוני. בקוטב האחד – אביה, סוחר הקרקעות, או ספסר הקרקעות, ובקוטב השני – נחמיה בעלה, איש הרוח והמסור. אולם גם בדמותו של האב, קיים יסוד החזון, שכן בלי להאמין בעתיד העם לא היה משקיע כספו בקרקעות, ומצד שני, גם בנחמיה קיים משהו מן הסוחר, שכן בנישואיו עם שלומציון, הציע לעצמו מיטת־מלכים (114).

דווקא שלומציון, בת־הספסר, היא סמלה של ארץ זו. היא עשירה ומכלה הון במלתה לעת זקנתה, אולם כוח חיוניותה הוא רב מאלה של הסובבים אותה, הצעירים ממנה. היא תבַלה את כולם, היא מטורפת, לכאורה, אולם באמת שפויה היא יותר מכולם. בנה שונא אותה ובורח ממנה לאמריקה, ורק אחיינה מנסה להבין אותה, כדי להבין את ארץ־ישראל, שהיא מטורפת ושפויה, שנואה ואהובה, אנושית ובלתי־אנושית כאחד, ועוד כיוצא בזה צמדי ניגודים שאינם מצטרפים ובכל זאת הם יחד.

הנסיון להבין מסתיים בהבנה, שאין אפשרות להבין, כיוון שהאבסורד שולט מתחילתו בדמויות האנשים, במניעיהם, באופיים ובמעשיהם, שהם “החלום הציוני”.

הספר, על הדודה שלומציון, הוא הספר על החלום הציוני והנסיון להבינו, ובעיקר הוא הספר על עצמו, כיון שהכתיבה על שלומציון היא הכתיבה על עצמו:

ספרו של בנימין תמוז רקויאם לנעמן, שכותרת המישנה שלו היא: “כרוניקה של נאומים משפחתיים (1895–1974)” (תשל"ח), מעוצב כסאגה משפחתית, שמשולבים בה יסודות דרמאטיים והירואיים, בצד יסודות אגדיים עם תיאור ריאליסטי, המבוסס על ההיסטוריה של ארץ־ישראל.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחה אחת, שהגניאולוגיה שלה משורטטת במפורט בפתח הספר, ותולדותיה של המשפחה, קורותיהם של צאצאיה, עלייתם, נפילתם, הסתאבותם, התנוונותם, חלומותיהם והגשמתם, מתוארים בו. בני המשפחה הם גם גיבורים אינדבידואליים מובהקים, אולם בעת ובעונה אחת הם גם נציגים, אבטיפוסים לזרמים ולמגמות בהיסטוריה של הישוב ושל הארץ. כששילוב זה עולה יפה, הסיפור הוא במיטבו, וכשאין הוא עולה יפה נהפכים הגיבורים לדרשנים, הנושאים את נאומיהם בהתאם לאותו זרם שהם מייצגים. התפרדות זו מתרחשת בעיקר בחלקו השני של הספר, ואילו בחלקו הראשון, המתאר את הדור הראשון והשני של המשפחה בסוף המאה ובראשיתה, היסוד הסיפורי גובר, והסיפור – סיפור.

הנחת היסוד היא, שבדברים שנקבעו בראשית ההתישבות בארץ, טמון הגרעין לכל ההתפתחות של הישוב ושל העם להבא, ואותם היסודות שנמצאו בתחילת הדרך, עתידים לחזור ולהופיע בדורות הבאים. על כן, יש ליסודות אלה חשיבות עצומה, ובידיעתם טמונה הבנת ההמשך, ההווה והעתיד.

בראשית ההיסטוריה של הישוב היהודי בארץ ישראל, מתגוששים ביניהם שני כוחות מנוגדים: היסוד הרוחני והיסוד הארצי. היסוד הרוחני, הוא יסוד החלומות, הכיסופים, אי־השקט, היופי, האמנות, החיפוש. יסוד זה מגולם בדמותה של האשה, בלה־יפה, ועובר בירושה אל חלק מצאצאיה, אל נעמן בנה ואל אליקום נכדה ואל בלה־יפה נינתה – הנצר האחרון. השני הוא היסוד הארצי, הצמוד אל הקרקע, העושה את הציונות, המכה שרשים, המשיג את העצמאות המדינית, המוליד את הצבא. הוא מגולם בדמותו של פרויקה אברמסון האב, ועובר בירושה אל צאצאיו האחרים, כגון בתו שרה.

בספר מצויה שניוּת חריפה בין שני היסודות האלה, שאינם מתמזגים ביניהם ובהתאם לפיצול שחל אצל הגיבורים מתחלקת אהדתו של המספר, הנתונה ליסוד הרוחני, החולם, על אף כל המוזרויות שמגלים אותם הגיבורים בעלי ירושה זו. לאהדה זו מסקנות רעיוניות מופלגות: היסוד הארצי, המדינה, אינו עולה בקנה אחד עם היסוד הרוחני, ובהקמת המדינה, ובהתבססות היסוד הארצי, יש, כאילו ויתור על היסוד הרוחני, יסוד הכיסופים, היופי והאמנות. על כן אותה דמות, שהיסוד הארצי שליט בה, קרובה לדמות “הישראלי המכוער”, ואילו אותה דמות שהיסוד הרוחני מפעם בה, היא דמות של יוצר, עם כל התמהוניות שבה. לקראת סוף הסיפור, נרמז איזה נסיון של איחוד, או ברית בין היסוד הרוחני בדמותה של הניה בלה־יפה, לבין היסוד הארצי בדמותו של איש הצבא “היפה” הנקרא בספר “האלוף” בלא שמו הפרטי (170), אולם איחוד זה נשאר בגדר אפשרות בלבד, שאיננה יוצאת מן הכוח אל הפועל.

בספר זה מתוארת “האיכרות” שפרויקה אברמסון מייצג אותה, כאנטי־יהודית, ושוללת רציפות היסטורית “ויתור על הצמרת למען הכאת שורש” [1] ובהתאם לכך בנוי הספר.

ההערה המופיעה בתחילת הספר: "כל הדמויות בספר זה בדויות מן הלב, וכל דמיון בינן לבין המציאות – מקרי”, המלווה ספרים רבים שהרקע שלהם הוא המציאות בארץ ישראל, דומה, שהפעם יש לקבלה כפשוטה. בעוד שבספרים אחרים, היא משמשת רק כעין “אליבי” לסופר, ולמעשה, עשויות דמויותיו לפי מודלים מן המציאות שקל לזהותן, הרי בספר זה, משועבדות הדמויות לאידיאה המרכזית המשפיעה על עיצובן ותיאורן ובונה אותן.

הספר נקרא על שמו של נעמן, בן הדור השני, שאביו היה ראשון לגאולת האדמה ולהקמת הישוב, ובנו היה ראשון למתמרדים כנגד דרכו של האב. אפרים מייצג את המהפכה של העם היהודי כנגד הגלות, ואת השיבה אל האדמה ואל הארצי, ובנו, בן הדור השני, מייצג את המרד במהפכה זו. שני כיוונים אלה, המסתמלים בשני הדורות הראשונים, מייצגים את התהליכים ההיסטוריים שעברו על העם. [2].

היסוד השני במשפחה, ששרשיו בדמות של בלה־יפה, יש בו גם מן הזרות, אותה זרות, שהיא גזירה ואין להימלט ממנה, גם לאחר ארבעה דורות של חיים בארץ. זרות זו תחילתה בחוסר הידיעה של בלה־יפה לקרוא בשמות את העצים (9–10), אבל גם נינתה, הנקראת על שמה, המקדישה את מיטב שנותיה לצדו של יונס־יהושע ביברקראוט לחקר השמות של הצמחים, איננה מצליחה בכך יותר ממנה (172–181). מיפעלו של ביברקראוט הוא מיפעל יומרני מאד, והעובדה, שמילונו נשרף בסוף, מעיד על חוסר הסיכוי למימושו:

אי־ידיעת השם הוא ענין מהותי:

השריפה מעידה, על אבדן התיקווה ליצור גשר זה, להבין את ההווה, לחיות חיי רוח שלמים, והיא נעשית בידי הערבי, על פי מיצוותה של בלה־יפה, יחד עם האינג’יל, שהערבי יודע את שמו, ומנסה זה כחמישים שנה לעקור אותו, ללא הצלחה.

היסוד הרוחני מגיע לשיאו ולהתנוונותו עם הנינה בלה־יפה. אין ארץ־ישראל ומדינת־ישראל, קרקע יפה לפיתוחו ולצמיחתו, אלא רקע לכיוון המטורף שהוא מקבל. ליסוד זה כמעט שאין המשך, שכן לבלה־יפה זו אין צאצאים, ודבר זה מחזק את היסוד הארצי, אולם זה יהיה יסוד ארצי נקי מרוחניות, ללא חלומות, ללא כיסופים ללא אמנות. שרשים ללא צמרת.

לפי יוסף אורן, הנושא האמיתי של הרומן הוא: “הקיטוב אשר חוצה את המשפחה, בין מלכות־הרוח היהודית, שאינה נזקקת לשום מקום, ובין מדינת היהודים הארצית, הדבקה באדמת ארץ־ישראל” [2]. בעיני תמוז, שחיבתו לנעמן אינה מוסווית, “נתפס הנסיון, להשתית את קיומו של העם היהודי על הצורות הארציות של הקיום, כמישגה היסטורי מסוכן” [2].

‘רקויאם לנעמן’, הוא חוליה בשרשרת יצירותיו של תמוז, שבכולן חוזר, בואריאציות שונות, מוטיב ההלעגה על הגבורה הגופנית והכוח הארצי. “תולדות האברמסונים מדגישות אף הן את האסון, שהנסיון הארצי ממיט על היהודים. הסגנון התיעודי, ובעיקר ההקפדה הכרונולוגית בסיפור המאורעות, מבליטים את המחיר הכבד שהעם היהודי שילם עבור רצונו לחיות במדינה משלו, ככל העמים”. “מועלים ספקות ביחס לכדאיות הרצון להיות ככל הגויים. [– – –] פעולת הרוח היא בחרות מוחלטת” ו“אין הוא [היהודי] יכול לקבוע עצמו במקום כלשהו”. “מדינת היהודים מביאה לחיסולה של התרבות, משום שהיא מתאמצת ליצור ליהודי קיום ארצי, והופכת קיום זה ליעוד, שמוטל עליו לרשת את מקומו של היעוד הרוחני בתרבות האנושית”. המסקנה הרעיונית, העולָה מתולדות בני משפחת אברמסון היא, ש“מדינה היא סתירה מוחלטת ליהדות”. “יהודים מוטב להם בלא מולדת ארצית, כי קיום ארצי ממיט עלינו אסון. הפריצה בת מאה השנים לערך שתולדות שבט האברמסונים הדגימו אותה, מלמדת על סיכוייה המועטים ועל פירותיה העלובים. לא נועדנו לחיות ככל הגויים. מתחילה נועדנו כעם לחיות מחוץ לכללי ההיסטוריה, הפועלים על שאר העמים” [2].

תמוז משתמש דווקא בחמרים מן ההיסטוריה של ראשית הישוב בארץ, כדי לשבור את “מיתוס התחיה והתקומה” מתוכו. תולדותיה של משפחת ראשונים מן המייסדים, מעידות על הכשלון של מיזוג היסוד הרוחני והארצי, ובאין מיזוג כזה מוביל הפיצול לאבדנן של הדמויות, שלהן יסוד אחד, ויש בו בבואה לחיי הישוב כולו, שמשפחה זו מייצגת אותו.

המושבה, שבה יסד אפרים אברמסון את משקו, איננה נקראת בשמה, וסימניה הוצברו מסימניהן הטיפוסיים של כמה מושבות ראשונות, לעומת זה נזכרת במפורש נחלתו של עובד, במושבה זכרון־יעקב (80).

המאבק בין האכרים והפועלים מצוי אף הוא בספר, ובהתאם לתבנית הכללית שלו, גם הוא חלק מאותו פיצול של הארצי והרוחני. בעיקרו הוא מתואר מנקודת ראותו העוינת של אפרים אברמסון. פיצול זה מתחדד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עם פעילותה של חבורת ניל"י: “וחבורה זו כולה על טהרת בני־האיכרים, כמובן, מפני שאהבת האדמה ממלאה את ליבם והם נכונים להקריב את נפשם על מזבח המולדת” (37). “לעומתם ניצבים הפועלים מן הקבוצות והקומונות למיניהן, והם דבקים מפחד באדוניהם הטורקיים, חרדים מקול עלה נידף ומפריעים את המרגלים מעבודתם” (38).

שובתי היקב בראשון־לציון. שנת 1908

ומכאן תחזיתו הקשה של אפרים:

לאחר מלחמת העולם הראשונה, מתבררות לאפרים תהפוכותיה של ההיסטוריה. כשהוא הולך לקבל הלוואה מן הבנקים, בתנאי האשראי הנוחים כפי שמקבלים הקיבוצים, מתברר לו, מדברי זלמן דוד ליבונטין מנהל הבנק, כי התהפך הגלגל בהערכה ההיסטורית:

אפרים מתקומם כנגד תפיסה זו בנאומו באגודת הפרדסנים (43) ומשמיע את האני־מאמין שלו כנגד הקבוצה, שהיא בניגוד לטבע האדם, וסופה שתוליד “עַם של רמאים ונוכלים” (44). נאומו מתקבל אמנם בתשואות, אולם ללא תוצאות ממשיות. לעומת זה הוא תורם להתחדדות הפילוג בין האיכרים לפועלים, שהביא ליצירתם של “שלושים ושש מפלגות נלחמות זו בזו בשצף קצף”, שכולן “לא היו אלא גידולים, מעין שלוחות־סרטן, מאותם שני מחנות: אפרים אברמסון מכאן, וקרל מרכס מכאן” (46).

פילוג זה נמשך בגלגול שונה גם בימי מלחמת העולם השניה, ואפרים, שאינו שוכח מסביר: “כבר אז אמרתי לכם, שהישוב נחלק לפועלים ולאיכרים. עכשיו המה קוראים לזה סוציאליסטים ופשיסטים. אני ואתם – פשיסטים, ואלה שאוכלים על שולחן הקרנות הלאומיות המה סוציאליסטים” (81), ולא הועילו דברי הרצל, הבן, שהעמיד את העובדות ההיסטוריות על דיוקן, הקונצפציה של אפרים היתה חזקה מכל עובדה היסטורית (82).

דברים אלה, המנסים לשנות את התפיסה המקובלת, ולהבליט את גנותם של הפועלים והקיבוצים, ולדבר בשבחם של האיכרים והמושבות, נאמרים מפי עד־עויין, בלתי־מהימן, שאהדתו של המספר נתונה לו שלא בלב שלם, ולכן אין בהם כדי לשנות את התדמית המקובלת מיסודה.

האירוניה שבהיסטוריה היא, שעם מלאות שבעים שנה לעלייתם של ראשוני החלוצים לארץ־ישראל, "מאחר שכמעט אף אחד לא שרד בחיים, נחשב אפרים אברמסון, כמין נציג של אותו הדור (94). אפרים הזקן, במקום להחיות בלב ניניו את העבר, גורם להתחזקות הבלבול ההיסטורי ולעירוב כל התקופות, המאורעות והאישים זה בזה. ואולי דוקא בבילבול זה, טמונה האמת, שההיסטוריה חוזרת על עצמה בשינוי שמות, מקומות ואנשים, ומטמיעה את הכל על הניגודים להוויה מקובצת אחת (79) (ראה לעיל בסעיף: “הזכרון הקולקטיבי”). המסיבה לכבוד הראשונים, היא פארודיה על מסיבות מסוג זה, וסאטירה חריפה כנגד התגברות היסוד הארצי על החיים במדינת ישראל והשתלטותו. את הצד הרוחני מייצג יונס יהושע ביברקראוט, המורה לספרות, בתמיכתה של בלה־יפה, תוך לגלוגם הגלוי של המסובים, החושבים אותו לחסר־דעת ולמטורף (105). אפרים אברמסון עצמו, כבר מנותק מן המציאות, וברגעים של שפיות מכיר בכך, שאין בכוחו לעשות או לשנות דבר.

אורי, הנין, ממשיכו של היסוד הארצי של אפרים בגילויו המנוון, הוא התוצר המוגמר של אותה ציונות, שהמשיכה את היסוד הארצי בלבד, והתעלמה או החניקה את היסוד הרוחני. למען־הצבא, למען הארציות, למען המדינה, אפשר להפר חוקים, לעבור עבירות, לחטוא. ופירושו של דבר לוותר על היעוד, על הרוחניות ועל הצדק.

דמותו של הרצל, שגם הוא נשאר רווק, יש בה מעין מיזוג של שתי הנטיות המפוצלות שבמשפחה: הוא קרוב לאליקום ולבלה־יפה, ויחד עם זה יש לו קשרים הדוקים גם עם אורי. יש לו קשר עמוק עם ערביי ארץ־ישראל והוא מחדש את קשרי ילדותו עם ארץ־ישראל של אז, באמצעות נסיעות לשטחים שנכבשו לאחר מלחמת ששת הימים. הוא מגלה בעולם הערבי את שרשיו האמיתיים (142).

“הרומן ‘רקויאם לנעמן’, הוא, אפוא, רקוויאם לחלום הישראלי על האדם החדש, הבריא, היוצר, לחברה הישראלית החדשה ולתרבות הישראלית החדשה” [35].

ההבדל בין הספרים הפותחים בעלייה הראשונה, ובין אלה הפותחים בעלייה השנייה, הוא בין השאר גם בכך, שבראשונים יש הרגשה של מבוי סתום ללא־מוצא, של שיבוש שחל כבר בהתחלה, המוסיף להתעצם ולקלקל את כל החיים בהווה; ואילו באחרונים, יש הרגשה של התחלה שיש אחריה המשך, אמנם לא המשך כפי שחזוהו הראשונים, אולם בכל זאת המשך, פורה וחשוב לא פחות.

בדרך כלל, כל סוג לעצמו: אלה הפותחים בעלייה הראשונה, ואלה הפותחים בשנייה. לא כך בטרילוגיה של צבי לוז. בשלושת הכרכים של מאגדות המקום (תשל“ג, תשל”ה, תשל"ז), יש נסיון ליצור מגע בין שתי העליות באמצעות דור הנכדים, כשנכד העלייה השנייה, מושך לצדו את נכדתם של בת־איכרים בעלייה הראשונה ואיש העלייה השנייה, שעבר לגור במושבה עם משפחת אשתו. הוא עתיד לחזור עמה אל קיבוצו, ורק בדרך זו, יש סיכוי להמשך בריא של ממש, למשפחה ולמדינה, ולהתגברות על ההתנוונות האורבת לצאצאיהם של ראשוני האיכרים, אם ישארו במושבה בבדידותם. מובן, שהביוגראפיה של הסופר, יש לה השפעה מכרעת על תפיסת עולם זו.

במרכזו של החלק השלישי של הטרילוגיה גל חוזר (תשל"ז), ניצב רן, נכדו של שלמה סגל, אחד מששת המיסדים, אשר כהוריו וכסבו, מגיע תורו לברוח מן המקום, כדי לשוב אליו לאחר מכן ולהמשיך את מעשי הראשונים ולטוות את אגדות המקום. הוא חוזר על מעשי סבו. באחד מנתיבי הבריחה שלו, הוא שוכר חדר בפתח־תקוה “אֵם־המושבות”, ובכך, כסבו וכאביו, דוחה חדש מפני ישן, וחוזר לאותו מקום שבו עשה סבו את ימיו הראשונים בארץ בתקופת העלייה השנייה. הוא מתרוצץ ברחבי הארץ על אופנועו ומחפש אחר שרשיו. בחיפושיו אלה הוא מגיע לאחרון מבין חבורת המיסדים של הקיבוץ, שפרש מהם בזמנו ועבר למושבה, שעליו שמע מסיפוריו של אביו (17–18). אדם זה, יחיאל בן־יוסף, היה אנרכיסט, שעזב בשל דעותיו, שלא התאימו למציאות של הקבוצה. הוא התגלגל לנס־ציונה, עבד שם כפועל חקלאי אצל איכר “ובסופו של דבר בת־האיכר לקחה אותו לה לאיש והוא השתקע במושבה כאיכר־אנרכיסט”. כלומר, אין הוא שייך לנס־ציונה, הוא רק נקלע לשם, ולמעשה הוא שייך למקום שהיה בין מייסדיו. את “התיקון” הזה, עושה רן באמצעות נכדתו, הנכנסת ממנו להריון, והיא עתידה ללכת אחריו לקבוצתו ויחד ימשיכו את מעשי סביהם.

בנס־ציונה, “מושבה שנשתמרה בעינה” (31), איש אינו מכיר את יחיאל בן־יוסף מלבד הילדים, ואילו הוא מכיר מיד את נכדו של שלמה סגל (32) האומר לו: “באגדות המקום זוכרים אותך” (33). גם פתח־תקוה מתוארת, כפי שהיתה פעם: מושבה “לא־יפה, שעדיין היה בו [ברחוב] זכר למושבה הישנה: עגלה רתומה לפרד חלפה בתנועה מתונה” (30).

סיפורו של יחיאל בן־יוסף הוא סיפורו של איש העלייה השנייה, של הפועלים שהיו מסתובבים בטלים במושבות יהודה “התגוררו בצריף קטן שבחצרו האחורית של איכר בעל־גוף, שרק זכרונותיו היפים מימי חיבת־ציון באודסה, עיכבוהו מלסלקם בעצם החורף, כי דמי שכירות לא שילמו” (33). ששת הראשונים, עלו לגליל משום שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות, ומשום שלא נמצאה להם עבודה אצל האיכרים. רן, היושב בספריה הלאומית, כדי להכיר את שרשיו, קורא בכתבי־העת של התקופה, במיוחד את הפולמוסים של הראשונים וחושב:

את יחיאל בן־יוסף קוברים בבית הקברות בנס־ציונה, וגם בכך יש כעין השלמה בין המייסדים אנשי העלייה הראשונה והשנייה, שכן, צאצאיהם של חמשת המיסדים שנשארו בקיבוץ, באים להלוויתו במושבה (100). תיאור בית־הקברות, המצוי בסיפור זה, חוזר, כפי שכבר נאמר, גם בסיפורים אחרים: “קרא כתובות נמלצות בנוסח העליה הראשונה, כשהיו חורטים על מצבתו של נפטר לא רק את שמו ושמות הוריו ותאריכי לידה ומוות, אלא גם את עלילות התישבותו בארץ, כמין שיעור חינוכי למען הבאים אחריו” (101).

עם מותו של אחרון המייסדים אומר רן לנכדתו יעל:

האידיאולוגיה של הטרילוגיה היא מחזורית מעגלית:

מסקנתו האישית של רן היא: “משום שלמעשה אני חוזר על עקבותיו כמו במעגל סגור [– – –] אני אעבוד כמו אבא בהתמדה, בלי לפרוץ גדירות, בלי לעשות רוח גדולה – וזה עצמו דבר גדול” (191), וכך גם בדבריו ליעל, בשעה שהוא משכנע אותה לבוא עמו לקיבוצו: “את הרי תסגרי מעגל שנפתח לפני למעלה מששים שנה, כשיחיאל ברח מפני התורכים ולא חזר, וכל השנים כאילו היה בדרך חזרה” (202).

גם ספר זה חוזר ומאשר את הכלל, השולט בספרות העברית, שההמשך של מעשי המייסדים, הוא נחלתם של צאצאי העלייה השנייה בלבד, על כן שיבתו של רן לקיבוצו היא טבעית וצפויה. יעל יכולה לחזור עמו, רק משום שהיא בת למשפחה “מעורבת”, ואותו חלק ממנה השייך לעלייה השנייה, גובר על החלק “האיכרי” שבה. צאצאיהם של האיכרים, אינם ממשיכים ואינם חוזרים ואין להם תיקון.

ספריהם של בנימין תמוז רקויאם לנעמן ושל צבי לוז מאגדות המקום, מסיימים, למעשה, את המעקב אחר רישומה של העלייה הראשונה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות העברית, בהציגם שני כיוונים מנוגדים. אלה הן שתי “תשובות” שונות שמקורן בהשקפות־העולם הנבדלות של המספרים: כיוון החורבן והניוון ללא־מוצא, החלום שהכזיב ללא תקנה, כשהמדובר בצאצאיהם של אנשי העלייה הראשונה (תמוז) והכיוון המנוגד, של המשך המיפעל הציוני, המשך הבניין והגשמת החלום, כשהמדובר בנכדיהם של אנשי העלייה השניה (לוז).

כאפילוג למחקר זה, יובא ספרו של יואב לויטס (הלוי) פיטקרן (תשל"ז), שהקשר שלו לנושא תלוי בפרשנות הניתנת לו.

ספר זה הוא אליגוריה “פתוחה”, סיפור־אגדה, שאת חוּדה וכיוונה צריך הקורא ליצור לו בעצמו ולהחליט כלפי מי היא מכוונת וביחס למי ולמה נאמרה.¹⁸ לי אין ספק, שהספר מצטרף לשורת הספרים התוהים על חיינו בארץ, על העתיד הצפון לנו ומנסים לבדוק מראשית אחרית. יש הנוקטים פירוט מצמצם יותר, שלפיו מכוון הספר בעיקרו, כנגד התנועה הקיבוצית בלבד (ומוצאו של המחבר מחזק פירוש זה), ולא כנגד כל ההוויה של הישוב בארץ־ישראל. אין צורך לומר, ששני הפירושים, המרחבי והמצמצם כאחד, אינם סותרים זה את זה, ויכולים לדוּר יחד.

המצב היסודי בספר הוא, מציאותה של חברה המתפתחת במקום מבודד ומנותק – על אי בודד – כשהראשונים מניחים את היסודות, וצאצאיהם ממשיכים בבנייתם. ראשונים אלה הם כבר מלכתחילה מסוכסכים בינם לבין עצמם, וצאצאיהם יורשים יריבות זו בדם, זנים ומפרנסים ומעצימים אותה. הספר מציג את הפער בין החלום והחזון של המייסדים, לבין הגשמתם במציאות המסלפת ומעוותת אותם.

תמונת־היסוד של הספר, יש לה חיים והגיון משלה, ולפי החוקיות של הז’אנר, מתפתח הסיפור בהתאם לתמונת־יסוד זו, ואין לנסות ולזהות כל פרט שבה ולעמתו עם פרטי־המציאות, אלא יש להקביל את התהליכים המרכזיים בלבד. אי־ודאות זו, היא, כאמור, מטיבו של ספר זה, הפותח פתח לפירושים אחדים אפשריים, היכולים להתקיים זה בצד זה. העובדה, שמדובר במאה שנה, מחזקת את הפירוש הרחב, שהמדובר בראשית היישוב, החל בתקופת העלייה הראשונה (ויש לשער שלא רק בהשפעתו של הספר מאה שנים של בדידות נזכר מִספר זה).

הראשונים היו מורדים, חלוצים, חולמים, אולם בשל ניתוקם מן העולם, נישואי קרובים, פגעי טבע וסכסוכים אישיים, נתנוונו ונשאר מהם רק זכר של עבר מעניין, אתר־תיירות בלבד (124, 148, 188 ועוד).

ההיסטוריה של האי מראשיתה עמודת בסימן השניוּת, שכיווניה המנוגדים מוליכים לסיום זהה. פיצול זה בא לידי ביטוי בגורלן השונה של שתי האחיות התאומות. האחת משותקת, נשארת כל חייה בבית, באי, ואילו השנייה, נודדת ברחבי העולם, נישאת לעשירים בארצות שונות, יולדת להם בנים ובנות, מאבדת את כל בעליה וחוזרת לאי לחוג, יחד עם אחותה, את יום הולדת המאה של שתיהן. היא מקווה לקבל את סליחתה של אחותה, שממנה גזלה את אהובה לפני שמונים וחמש שנה, ואיננה מצליחה. כל אחת כותבת את סיפור חייה, ולומדת את לקחי העבר. שתי אחיות תאומות, שהן אחת, שתיהן מנסות להחיות את העבר ואינן מצליחות, האחת בריתוקה לאי והשניה בִנדודיה ברחבי העולם.

מוטיב הזקנה, או הזקנוֹת, המסמלות את ההוויה הקולקטיבית של העם, הוא, כפי שראינו מוטיב חוזר וגם בכך מצטרף ספר זה לקודמיו.

התהליך העובר על האי הוא אכזרי ובִלתי־נמנע, של התרוקנות וניוון, אולם כל הזמן מורגשת אהבה עזה לאי זה, למתיישביו ולגורלם. ניוונם של צאצאי הראשונים, מקורו גם בכך, שאינם עובדים בעצמם, אלא מנצלים את עבודת הילידים הנמצאים באי, עוד לפני שהראשונים הגיעו אליו, שהיא עבודה זולה, או מביאים עובדים מן הארצות השכנות (110). כידוע, ענין העבודה הערבית, העבודה הנעשית בידי אחרים, היא אולי סימן־ההיכר המובהק ביותר, המאפיין את אנשי העלייה הראשונה בתודעה הקולקטיבית, ואם כי הוא מצוי גם בתנועה הקיבוצית, כעבודה שכירה, הרי אין הוא ממאפייניה המובהקים, וגם בכך יש תרומה לפירוש המרחיב של הספר.

גם המשפט, שבני פיטקרן פזורים “כמכוח קללה קדמונית בעולם כולו” (14) והעובדה שספר התנ“ך הוא ספרם הקדוש, והם יוצאים ל”גלות" (157), מחזקים פירוש מרחיב זה.

יש הקבלה כללית בין התהליכים העוברים על האי ואנשיו לבין התהליכים שעברו על הארץ מראשית ההתישבות, ורק העיצוב על דרך האגדה והפאנטסיה, יש בכוחו לחזק את הקורא בפני המסקנות המיאשות והאכזריות, שספר זה, מוליך אליהן.

האי נקרא “ארץ־בחירה” (21) והראשונים – “האבות המיסדים” (20, 21 ועוד). האב הוא “נודד נצחי וחסר־מנוח” (22). הראשונים “ניפצו את ספינתם על השוניות המגינות על חופיו, לבל יגברו עליהם הפיתויים ולבל תהיה להם דרך חזרה” (7). אלה שלא ברחו לאי “ושמו מבטחם בדבר המלכה”, “נִתלו על התרנים הגבוהים של האניות במעגני התמזה, תלויים בצווארם עד צאת נשמתם” (7). הראשונים הגיעו לאי כדי “לכונן משטר של צדק ושוייון, נשאו והביאו עמם את שנאת הזר ועליונות האדם הנחות על השונה ממנו בצבע” (26 –27), וכן “אבות אבותינו נטלו את גורלם בידיהם ובאו לבנות באי בודד זה חיים של חופש, שויון ואושר” (7). התקופות העוברות על האי (160 ואילך) יש בהן הקבלה לתקופות בהיסטוריה של הישוב בארץ־ישראל ואחר כך במדינת ישראל:

תקופת ההרואיות, תקופת ההתנחלות התמימה, תקופות של ניאוף, שיכרות, שינאת חינם, ואחר־כך תקופת התאוששות קצרה, ובמשך כל הזמן תהליך בלתי פוסק של אבדן עצמאות כתוצאה מהתחזקות הקשרים עם העולם החיצוני, כשהתקופה האחרונה היא תקופת ההתמסחרות הקיצונית, כשהכל, ובמיוחד צאצאיהם של הראשונים, “סוחרים בהיסטוריה” של האי ומוכרים אותה לתיירים (124, 148, 188 ועוד).

בספר חוזרת ונשאלת השאלה שאף ניתנת עליה תשובה קשה שהיא חזות מחרידה: “מה מצפה לנו, לאי הזה וליושביו המעטים? התבוא להם ישועה?” (147) – “נגזר דינו של האי, כשם שנגזר דיננו אנו. שוב אין בידי לעשות דבר” (148).

מה שיקרה הוא, ששתי האחיות תְכַלֶנה זו את זו: “שוב אין בידי לעשות דבר, רק להיות עדה ושותפת לדוקרב האחרון שבינינו שתינו ואולי גם קרבן” (148).

מה ישאר? – “רק אגדה תינשא, זכורה לטוב, [– – –] רק טוב וחסד כל ימי חייהם, כדרך האגדות. אחרי מות” (187), “ואולי מיוסף תבוא ישועה [– – –] שנים־עשר בנים יהיו ליוסף ובת אחת, וזרעו כחול אשר על שפת הים, ככוכבים לא יימנו מרוב. עם בחירה. נולד לגדולות ולסבל [– – –] אולי מיוסף תבוא ישועה”. (188). “כי לֶקח העבר הוא מוֹתר, האדם, הוא ולא אחר” (189). על הכל צריך לחזור ולהתחיל מהתחלה.

*

סיכומו של דבר: לפנינו חזיון מעניין ומרתיע, של הערכה היסטורית שלילית, שנתבטאה כמעט בכל הגילויים הספרותיים מראשית המאה ועד היום. לכאורה, אפשר היה לצפות, שמאורע מכריע, כמו העלייה הראשונה, שחולל מיפנה בתולדות העם, ישתקף ביצירה הספרותית מתוך מיצוי החיוב הגדול שבו, כשהחיספוסים החולפים מתבטלים בו. והנה, אירע ההיפך. ועל חידה זו עמדתי במחקר זה.

 

ביבליוגראפיה    🔗

1) אוריין, יהודית. ״סאגה משפחתית במהדורת־כיס״, ׳מעריב‘, י״ד בניסן תשל״ח (21.4.1978) [על ׳רקויאם לנעמן’ מאת בנימין תמוז].

2) אורן, יוסף. ״רקויאם למדינת־היהודים", ׳ידיעות אחרונות‘, כ״ט באדר ב’, תשל״ח (7.4.1978) [על הספר הנ״ל].

3) אליאב, מרדכי. ״חבלי־בראשית של פּתח־תקוה", ׳קתדרה‘, מס׳ 9, תשרי תשל״ט, עמ’ 3—25.

4) אריסטו. ׳פואטיקה', הוצ׳ מחברות לספרות, ת״א, תשכ״ב. תרגום, מבוא והערות: מרדכי הַק.

5) בלבן, אברהם. ׳הקדוש והדרקון. עיונים ביצירתה של עמליה כהנא־כרמון', הוצ׳ הקיבוץ המאוחד, תשל״ט.

6) בן־עזר, אהוד. ״משל על החברה הישראלית״, ׳ידיעות אחרונות', ד׳ באייר תשל״ז (22.4.1977) [על ׳פיטקרן׳ מאת יואב לויטס (הלוי)].

7) ברטל, ישראל. ׳״יישוב ישן׳ ו׳יישוב חדש׳ — הדימוי והמציאות", ׳קתדרה', מס׳ 2, חשון תשל״ז, עמי 3—19.

8) ברנר, יוסף חיים. ״דפים מפנקס ספרותי״ [על ״הדסה״ למשה סמילנסקי], ׳כל כתבי ברנר‘, כרך שני, הוצ׳ דביר והקיבוץ המאוחד תשכ״א, עמ’ 299־297. לראשונה ב׳הזמן', תרע״ב.

9) גוברין, נורית. ׳שי של ספרות‘, הוצ׳ אוניברסיטת תל־אביב ועקד, תשל״ג, עמ’ 84—86 [על יוסף וייץ],

10) — — — — —. ״עיונים בסיפור ׳אויבי׳ למיכה יוסף ברדיצ׳בסקי״, ׳מעגלים׳, הוצ׳ מסדה ואגודת הסופרים, תשל״ה, עמ' 66—78.

11) — — — — —. ׳מפתחות', הוצ׳ אוניברסיטת תל־אביב והקיבוץ המאוחד, תשל״ח.

12) — — — — —. ״פתח־תקוה — זירת ההתרחשות״, ׳עתון 77‘, שנה ב’, מס׳ 11—12, תשרי תשל״ט (אוקטובר 1978), עמ' 21—22.

13) — — — — —. ׳העומר — תנופתו של כתב־עת ואחריתו', הוצ׳ יד יצחק בן־צבי, תש"ם.

14) גלעדי, דן. ״הבארון, הפקידות והמושבות הראשונות בארץ־ישראל — הערכה מחדש״, ׳קתדרה׳, מם׳ 2, חשון תשל״ז, עמ' 59—68.

15) — — — — —. ״ראשון־לציון" בחסות הברון רוטשילד (1882—1900)״, ׳קתדרה׳, מס׳ 9, תשרי תשל״ט, עמ' 127—152.

16) דור, משה. ״החלום", ׳מעריב', י״ז באדר תש״ם (4.3.1980).

17) דורמן, מנחם. ״הישוב בארץ־ישראל בעיני העלייה השנייה (ראשי פרקים)״, ^׳זכרון לגליה ירדני־אגמון‘, ערך מנחם דורמן, ההסתדרות הכללית של העובדים בא״י, הקיבוץ המאוחד, תש״ל, עמ’ 234—244.

18) דרורי, יגאל. ״השתקפותם של העלייה השנייה והמאבק ל׳עבודה עברית׳ בעיתונות הארצישראלית הכללית‘, ׳קתדרה’, מ׳ 2, חשון תשל״ז, עמ' 69—80.

19) חזנוב, גדעון. ׳איש מבני ביל״ו. לקט מכתבי יעקב שלמה חזנוב', הוצ׳ טרקלין, תשל״ט.

20) יזרעאל, רמי. ״לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח־תקוה״, ׳קתדרה', מס׳ 9, תשרי תשל״ט, עמי 95—126.

21) יערי, אברהם. ׳המחזה העברי המקורי והמתורגם מראשיתו ועד היום. ביבליוגראפיה‘, הוצ’ המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, ירושלים, תשט״ז, 187 עמ', 1396 ערכים + מפתחות.

22) יערי־פולסקין, יעקב. ׳מרגלים או גיבורי המולדת? הריגול העברי בחזית הארצי־ישראלית', הוצ׳ שומרון, ת״א, תר״ץ.

23) — — — — —. ׳חולמים ולוחמים', הוצ׳ מסדה, מהדורה שניה, תש״ו.

24) ירדני, גליה. ״שלמה צמח״, ׳ט״ז שיחות עם סופרים‘, הוצ׳ הקיבוץ המאוחד, תשכ״ב, עמ’ 27—38 [1959–60].

25) כהן, ישראל. ׳יעקב שטיינברג — האיש ויצירתו', הוצ׳ דביר, תשל״ב.

26) לורך, נתנאל. ״בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות״, ׳קתדרה׳, מס׳ 1, אלול תשל״ו, עמ' 63—74.

27) לסקוב, שולמית. ׳הבילו״יים׳, הוצ׳ אוניברסיטת תל־אביב, המכון לחקר הציונות, הספריה הציונית ליד ההסתדרות הציונית העולמית, תשל״ט.

28) סדן, דב. ״צמיחה כפשוטה. על ישראל זרחי", ׳בין דין לחשבון, מסות על סופרים וספרים‘, הוצ׳ דביר, תשכ״ג, עמ’ 268—282 [תש״ח].

29) — — — — —. ״במבואי האסופה״, מבוא ל׳הירדן הסואן‘, מאת ז. ברכות, מאידיש: מ. חלמיש, הוצ׳ ניומן, תשל״ד, עמ’ 9—17.

30) צחור, זאב. ״המיפגש בין האיכרים לפועלי העלייה השנייה בפתח־תקוה״, ׳קתדרה‘, מס׳ 10, טבת תשל״ט, עמ’ 142–150.

30א) עפרת, גדעון. ׳אדמה, אדם, דם. מיתוס החלוץ ופולחן האדמה במחזות ההתיישבות', הוצ׳ צ׳ריקובר, 1980.

31) קניאל, יהושע. ״המונחים ׳יישוב ישן׳ ו׳יישוב חדש׳ בעיני בני־הדור (1882–1914) ובעיני ההיסטוריוגראפיה״ ׳קתדרה‘, מס׳ 6 טבת תשל״ח, עמ’ 3–19.

31א) רוטנשטרייך, נתן. ״תדמית ומחירה״, ׳ידיעות אחרונות', י״ד בחשון תשמ״א (24.10.1980).

32) רמבה, אייזיק. ״סופרים בנעלי־בית: שלמה צמח ב׳בית הורים׳ בבקעה״, ׳מעריב', 21.2.1969.

33) שוהם, אורי. ״דמות ה׳צופה׳ האלגורי בסיפור שבספרות העברית החדשה״, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב, 1978.

34) שטיינברג, יעקב. ״חז״ל״, ׳כל כתבי יעקב שטיינברג‘, הוצ׳ דביר, תשי״ז, עמ’ רפח–רפט.

35) שנהר, עליזה. ״החלום הישראלי ושברו״, ׳על המשמר', 2.6.1978 [על ׳רקויאם לנעמן׳ מאת בנימין תמוז].

36) שקד, גרשון. ׳גל חדש בסיפורת העברית', הוצ׳ ספרית פועלים, תשל״א, תשל״ו.

37) — — — — —. ׳אמנות הסיפור של עגנון', הוצ׳ ספרית פועלים, תשל״ג.

38) תורן, חיים. ״דברי הקדמה״ ל׳החוף הנכסף‘, מאת ישראל זרחי, הוצ׳ ראובן מס, 1950, עמ’ 1—12.

רשימת הספרים והסיפורים שנסקרו:    🔗

א) אלמוג, רות. ׳חסדי הלילה של מרגריטה. סיפורים‘, הוצ׳ ספריית תרמיל, תש״ל, 128 עמ’.

ב) — — — — —. ׳אחרי ט״ו בשבט. שישה סיפורים‘, הוצ’ ספריית תרמיל, תש״ם, 156 עמ'.

ג) בושס, הדה. ״ההר השלישי״, ׳קשת‘, שנה א’, חוב׳ ד‘, קיץ 1959, עמ’ 46–49.

״עץ הפלפל״, ׳קשת׳, שנה ב׳ חוב׳ ג׳, אביב 1960, עמ' 48—51.

״למות מאהבה״, ׳קשת׳, שנה ט׳, חוב׳ ד‘, קיץ 1967, עמ’ 88—93.

״אבק בכראמה״, ׳קשת‘, שנה י״א, חוב׳ ד’, קיץ 1969, עמ' 58—69.

״החרב המתהפכת״, ׳פרוזה‘, גל׳ 32—33, נובמבר 1979, עמ’ 14—15.

ד) בן־אלול, משה. ״ביל״ו. מתוך חזיון, עפ״י יומן אחד הבילו״יים לח. חיסין ז״ל״, ׳במעלה׳, מס׳ 19 (מז), י״ד תשרי תרצ״ג (14.10.1932), עמ' 7 [״תמונה ב׳״ בלבד].

ה) בן־עזר, אהוד. ׳הפרי האסור. סיפורים‘, הוצ׳ אחיאסף, תשל״ח, 214 עמ’.

ו) ברטוב, חנוך. ׳של מי אתה ילד׳, הוצ׳ עם־עובד, ספריה לעם, תשל״ג, 261 עמ'.

ז) ברכות, ז. ׳הירדן סואן׳, הוצ' ניומן, תשל״ד. מאידיש: מ. חלמיש, 236 עמ'.

ח) ברנר, יוסף חיים. ״עצבים״ (תרס״ט־תרע״א), ׳כל כתבי ברנר‘, כרך ראשון, הוצ׳ דביר והקיבוץ המאוחד, תשכ״ד, עמ’ 283—292.

״בין מים למים״ (תר״ע), שם, עמ' 293—320.

״מכאן ומכאן״ (תרע״א) שם, עמ' 321—374.

״שכול וכשלון״ (תר״ף), שם, עמ' 375—449.

״מהתחלה״ (תרפ״ב), שם, עמ' 465—486.

ט) הררי, (איזנברג) יהודית. ׳בין הכרמים׳, הוצ׳ דביר, תש״ז. כרך א' 312 עמ' כרך ב׳ 288 עמ'.

י) וייץ, יוסף [חתום: יוסף בן־פורת]. ״גדל״, ׳מולדת‘, כרך ב׳ חוב׳ ב׳, חשון תרע״ב; עמ’ 13—139

יא) וילקנסקי, מאיר. ׳מימי העליה׳, הוצ׳ אמנות. תרצ״ה. הסיפורים: ״יום עבודתי הראשון״ (תרס״ח); ״באר חפרנו״ (תרס״ז)_; ״ה׳בחר׳״ (תרס״ז); ״הגלילה״ (תרס״ט).

יב) זרחי, ישראל. ׳ארץ לא זרועה׳, הוצ׳ עם־עובד, ת״א, תש״ו, 338 עמ'.

יג) — — — — —. ״מחנים", בתוך: ׳החוף הנכסף׳, הוצ׳ ראובן מס, 1950, עמ' 13—92 [תש״ו–תש״ז].

יד) חזנוב, רוחמה. ׳גדרות. סיפור׳, הוצ׳ עם־עובד, תל־אביב, תש״י, 273 עמ'.

טו) טמיר, נח. ׳סמינריסטים במאבק עם. סיפור מימי מלחמת השפות בארץ־ישראל׳, הוצ׳ יבנה, תשכ״ד, 179 עמ'.

טז) טמקין, משה. ׳נגועי מולדת. רומן מחיי העבר הקרוב בארץ׳, הוצ׳ קרית ספר, ירושלים תרצ״ו, 152 עמ'.

יז) יערי־פולסקין, יעקב; בן־זאב ליבר. ״מרד הבילויים. בארבע מערכות״, ׳מועדים. ספר חנוכה׳, בעריכת חיים הררי, הוצאת הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל וחברת ״אמנות״, תל־ אביב, תרצ״ח, עמ' 257—320. הסיפור: י. יערי־פולסקין; הצורה הדרמטית: בן־זאב ליבר.

יח) כהנא־כרמון, עמליה. ״עז לבנה, חבלבל, דרך קזוארינות״, ׳בכפיפה אחת‘, הוצ׳ ספריית פועלים, 1966, עמ’ 169—190.

יט) — — — — —. ׳וירח בעמק אילוך, הוצ׳ הקיבוץ המאוחד, 1971, 203 עמ'.

כ) כהנוביץ, אהרן ניסן בר־כהן [חתום: א.נ. כהנוביץ]. ״נאקה. מרשימות פועל בא״י", ׳המעורר‘, שנה א’, חוב׳ ד‘, אפריל 1906, עמ’ 7—12.

כא) לואידור, יוסף. ׳סיפורים׳, הוצ׳ אגודת הסופרים ליד מסדה, 1976, 132 עמ'. הסיפורים: ״ימי הקציר״ (תרע״א); ״יואש״(תרע״ב).

כב) לוז, צבי. ׳אגדות המקום‘, טרילוגיה: א. ׳אגדות המקום’, תשל״ג, 171 עמ‘; ב. ׳סובב הולך’, תשל״ה, 158 עמ‘; ג. ׳גל חוזר’, תשל״ז, 219 עמ', הוצ׳ עקד.

כג) לויטס (הלוי), יואב. ׳פיטקרן‘, הוצ׳ שוקן, תשל״ז, 192 עמ’.

כד) לוין, מאיר. ׳המתנחלים. רומאן‘, הוצ׳ מסדה, 1976, 600 עמ’. מאנגלית: רפאל ברק. הנוסח האנגלי: 1972.

כה) מגד, אהרן. ׳על עצים ואבנים‘, הוצ׳ עם־עובד, תשל״ג, 158 עמ’.

כו) נאמן, פנחס. ״מעל הגבעה", ׳לוח ארץ־ישראל שמושי וספרותי לשנת ה׳תרע״ב' שנה 17, עמ' 101—112. בשולי הסיפור: ירושלים, אלול אתתמ״ב.

כז) סמילנסקי, משה. ׳כתבי משה סמילנסקי. סיפורים‘, כרך ג׳: ״מחיי הישוב בא״י״, דפוס שושני, תר״ץ. הסיפורים: ״הדסה״(תרע״א), עמ’ קנא–תא; ״בבית הדוד״ (תרפ״ט), עמ' ג—קמז.

כח) עבר־הדני (פלדמן), אהרן. ״שומרים. מחזה בשלוש מערכות״ (1937); ״כבאר החתומה. מחזה היסטורי־ישובי ב־4 תמונות ופתיחה. נכתב למלאות 75 שנה למקוה־ישראל״ (1944), ׳כתבי א. עבר־הדני‘, כרך ג׳ (נעורים), הוצ׳ צ׳צ׳יק, 1968, עמ’ 237—320.

כט) עגנון, שמואל יוסף. ״גבעת החול״ (תרע״א), ׳על כפות המנעול‘, הוצ׳ שוקן, תש״ך, עמ’ שנא־שפט.

ל) — — — — —. ׳תמול שלשום׳ (תש״ה), הוצ׳ שוקן, תש״ך, 607 עמ'.

לא) עינת, עמֵלה. ״תקרית של ערב בסימטה״, ׳עתון 77‘, (3 המשכים): א) שנה ג’, גל׳ 14, מו־ץ־אפריל 1979, עמ' 25—26. ב) שנה ג‘, גל׳ 18, נובמבר־דצמבר 1979, עמ’ 14—16. ג) שנה ד‘, גל׳ 20, מרץ־אפריל 1980, עמ’ 20—23.

לב) פוחצ׳בסקי, נחמה. ׳ביהודה החדשה. קובץ ציורים‘, יפו, א״י, דפוס א. אתין, תרע״א, 74 עמ’.

לג) — — — — —. ׳בכפר ובעבודה. סיפורים‘, הוצ׳ הדים, ת״א, תר״ץ, ריב׳ עמ’.

לד) פולאק, אהרן. ׳בני רשף. רומן מחיי ״השומר״ בארץ־ישראל מלפני המלחמה העולמית‘, הוצ׳ יוסף עזריאל, תל־אביב, תרצ״ח, 253 עמ’.

לה) צמח, שלמה. ״חורבת־אליהו״ (תר״ע); ״פרחי רמייה״ (תשי״א), ׳סיפורים׳, כרך ראשון, הוצ׳ ידידים, ירושלים, תשכ״ו, עמ' 110—122; 335—360.

לו) — — — — —. ״בגורן", ׳העומר‘, כרך ב’, חוב׳ ב', ניסן תרס״ט.

לז) — — — — —. ״שנה ראשונה״ (תשי״ב), ׳סיפורים׳, כרך שני, הוצ׳ ידידים, ירושלים, תשכ״ו, עמ' 225 —417. וראה גם ׳עירובין‘, הוצ׳ דביר, תשכ״ד: ״יוסף חיים ברנר. קברניטה של ספרות״ (תשכ״א), עמ’ 163—169.

לח) קמחי, דב. ׳אמש‘, הוצ׳ כתובים, תרפ״ז, 231 עמ’. וראה גם ״אברהם סַלומיֵק״, ׳מאזנים׳, כרך י״ז, תשרי–אדר תש״ד, עמ' 107—108.

לט) קנז, יהושע. ׳אחרי החגים‘, הוצ׳ עם־עובד, ספריה לעם, תשכ״ד, 186 עמ’.

מ) קניוק, יורם. ״עקידת יוסף. — סצנריו להצגת תיאטרון. סיפור רדיפתו ומותו של יוסף טובין איש ניל״י", (סטנסיל). הוצג לראשונה ב״הבימה״ ב־22.11.1970.

מא) — — — — —. ‘הסיפור על דודה שלומציון הגדולה’, הוצ׳ הקיבוץ המאוחד, תשל״ו, 190 עמ'.

מב) ראב, אסתר. ״אבוקות־אור מתהלכות״, ׳עתון 77׳, שנה ב‘, מס׳ 11—12, תשרי תשל״ט, עמ’ 23.

מג) ראובני, אהרן. ׳עד ירושלים. טרילוגיה‘, ״מימי מלחמת העולם הראשונה״, הוצ׳ ניומן, ת״א, תשי״ד, 455 עמ’ [תרע״ז—תר״ף].

מד) רבינוביץ, אלכסנדר זיסקינד. ״בטלה הגזרה״, ׳העומר‘, כרך א’, חוב׳ א', אדר תרס״ז.

מה) רבינוביץ, יעקב. ׳נדודי עמשׂי השומר. סיפור‘, הוצ׳ מצפה, ירושלים־תל־אביב, 2 כרכים, 1929, 231 עמ’.

מו) שחם, נתן. ׳אבן על פי הבאר. רומן‘, הוצ׳ ספרית פועלים, 1956, 536 עמ’.

מז) שמיר, משה. ׳תחת השמש׳, הוצ׳ ספרית פועלים, 1950, 396 עמ‘; 1975, 290 עמ’.

מח) שמעוני, דוד (שמעונוביץ). ״הדסה״ (תר"ע), ״הדסה״ (תר״ע), ׳מולדת. רשימות וסיפורים‘, הוצ׳ מסדה, ת״א, תש״ז, עמ’ 9—13. הסיפור תורגם גם לאנגלית. ראה הביבליוגראפיה מאת ברוך שוחטמן.

מט) תמוז, בנימין. ׳רקויאם לנעמן. כרוניקה של נאומים משפחתיים (1895—1974). רומן‘, הוצ׳ זמורה, ביתן מודן, תשל״ח, 184 עמ’.

ציונים ביוגראפיים    🔗

הפרטים המובאים כאן לקוחים מ׳לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, מאת ג. קרסל (הוצ׳ ספריית פועלים א—ח 1965; ט—ת 1967); מהציונים הביו־ביבליוגראפיים הרשומים על עטיפות הספרים, מלכסיקונים ביידיש ובאנגלית וממקורות אחרים. בפרטים רבים נסתייעתי בסופרים עצמם, שבאו לעזרתי בכתב ובע״פ ותודתי להם על כך. המעטתי בפרטים, כשהמדובר בסופרים מפורסמים, או בסופרים שספרים רבים שלהם אינם מתחום הספרות היפה. השתדלתי להרחיב במיוחד אצל מי שטרם נכללו ב׳לכסיקון׳ של ג. קרסל, או שהערך עליהם אינו שלם.

אלמוג רות.

(פתח תקוה, 1936). בת למשפחת רופאים ד״ר יעקב וד״ר מרים לומף, שעלו מגרמניה בשנת 1933, התיישבו בפתח־תקוה, ועסקו תחילה בכוורנות. למדה בבתי ספר דתיים בפתח־תקוה, חברת בני־עקיבא. סיימה את לימודיה בבית המדרש למורים בבית הכרם בירושלים. תוך כדי לימודים בסמינר שמעה שעורים באוניברסיטה העברית בספרות ובמקרא. לאחר שירות בצה״ל למדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. עוסקת בציור. הוראה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב (1965—1966). התמסרה לכתיבה ועזבה את האוניברסיטה. מ־1967 במדור לספרות במערכת ׳הארץ', ובאותה שנה נדפס בעיתון זה סיפורה הראשון. מספריה: ׳חסדי הלילה של מרגריטה׳ (1969); ׳בארץ גזירה׳ (1971); ׳אחרי ט״ו בשבט׳ (1979); ׳את הזר והאויב׳ (1980).

בושס הדה.

(תל־אביב). גדלה במושבה גדרה וברמת־גן. נכדה למשפחת הבילויים לאה וצבי הורוביץ מצד אמה. אביה, המבקר שמואל שמואלי (1899—1949), איש העלייה השנייה, עלה לארץ מרוסיה בסוף תקופת העלייה השנייה והגיע לגדרה עם הפועלים. שם נשא לאשה את בתו של צבי הורוביץ ונשאר בגדרה. נקרע כל ימיו בין חוגי הפועלים לבין החוגים האזרחיים. כשהתידד עם יוסף לישנסקי, הוצא ממפלגת ״הפועל הצעיר״. כתב ביקורות בעניני ספרות ותיאטרון ב׳הפועל הצעיר‘, ׳הארץ’, ׳גליונות׳ ועוד. עבד עם קריניצי בעירית רמת־גן. לאחר גיל חמש, עזבה את גדרה. בוגרת האוניברסיטה העברית. עיתונאית, חברת מערכת ׳הארץ׳ מאז 1960. מבקרת טלוויזיה וספרות ובעלת טור. מפרסמת סיפורים בכתבי־עת שונים, ביניהם ׳קשת׳ ו׳פרוזה׳. ספר סיפוריה ׳ההר השלישי׳ (עומד להופיע).

בן־אלול משה.

(מארינסק, רוסיה, 1901). למד ב״חדר מתוקן״, בבתי־ספר כלליים ובאוניברסיטה בריגה (1920–1919). עלה בסוף 1920. עבד כפועל כביש, בניין, חרושת ובחקלאות; בוועדת־התרבות של מועצת פועלי יפו־תל־אביב. ספרן ומרצה. מורה בביה״ס לילדים עובדים בת׳׳א ובביה״ס

החקלאי מקוה־ישראל (1927–1928). כתב ב׳קונטרס', ב׳דבר׳ (למן הגליון הראשון 1925) ועוד. שליח ל׳החלוץ׳ בלטביה (1929־1930), ציר לקונגרס א״י העובדת (ברלין, 1930), עורך עתון ״הנוער־העובד״, ׳במעלה׳ (1931–1942). איש ה״הגנה״; חייל מתנדב ביחידה עברית בצבא הבריטי(1942–1945), חבר מערכת ׳דבר׳ מ־1946, עורך ׳דבר־השבוע׳ (1945–1946), חבר מערכת ׳דבר׳ מ־1946, עורך ׳דבר־השבוע׳ (1946–1957), חבר אגודת העיתונאים ואגודת הסופרים, פעיל בקרב עולי ברית־המועצות. ספריו: ׳מה שלום ידידי?׳ (1960); איך למדתי עברית מפי חיות ועופות?׳ (1965); ׳אדם הולך בעקבות עצמו׳ (1980).

בן־עזר אהוד.

(פתח־תקוה, 1936). נכדו של יהודה ראב ממייסדי פתח־תקוה, ובן־אחיה של המשוררת אסתר ראב, בתו של יהודה ראב. נתחנך בפתח־תקוה, ואת לימודו התיכוניים סיים ב׳תיכון־חדש׳ בתל־אביב. חבר קבוצת עין־גדי (1956–1958), מדריך ומורה בישובי עולים (דימונה, מעוז־ציון, אשתאול). למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה וקבלה (1959–1966). מ־1966 בתל־אביב. מתפרנס מעבודות ספרותיות שונות. מספריו: ׳המחצבה׳ (1963); ׳אנשי־סדום׳ (1968~);~ ׳לא לגיבורים המלחמה׳ (1971); ׳הפרי האסור׳(1977): ׳אפרת׳(1978); ׳השקט הנפשי׳(1979).

ברטוב חנוך.

(פתח־תקוה, 1926). למד בפתח־תקוה בבית ספר דתי ובגימנסיה ע״ש אחד־העם. לאחר שתי שנות עבודה בליטוש־יהלומים ובריתוך התגייס ב־1943 לבריגדה העברית בצבא הבריטי, במשך שלוש שנים. למד באוניברסיטה העברית היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית. שירת בצה״ל בימי מלחמת השחרור, היה חבר בקיבוץ עין־החורש (עד 1955). 1966—1968 שימש יועץ לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. חבר מערכת ׳מעריב׳. מספריו: ׳החשבון והנפש׳ (1953); ׳שש כנפים לאחד׳ (1954); ׳השוק הקטן׳ (1957); ׳ארבעה ישראלים וכל אמריקה׳ (1961); ׳לב חכמים׳ (1962); ׳פצעי בגרות׳ (1965); ׳ישראלים בחצר סנט ג׳יימס׳ (1969), ׳של מי אתה ילד׳ (1970); ׳אחות רחוקה׳ (מבחר, 1973); ׳הבדאי׳ (1975); ׳יהודי קטן׳ (1980).

ברכות ז.

(טשוואס, פלך מוהילוב, רוסיה, 1886 — ירושלים 1977). קיבל חינוך יהודי מסורתי בצד חינוך כללי, בבית אביו שהיה בעל השכלה רפואית אולם עסק בהוראת גמרא לקטנים. בסוף 1903 עלה לארץ־ישראל ועבד בחציבה, בבנייה, בשמירה, בדייג, והיה צייד וסייר בערבות הירדן ובביצות החולה. נדד עם הבדואים בהרי מואב ולרגלי החרמון. ערב מלחמת העולם הראשונה נסע לפריז ללמוד בסורבון, אך מפאת המלחמה נאלץ להפסיק לימודיו. ב־1915 הגיע לארגנטינה וחי במושבה דומינגס בחבל אנטרריוס, והוציא שם שבועון. הצטרף לגדוד העברי ועמו ביקר בארץ־ישראל. משנת 1917 חי בארה״ב. ביקר פעמים רבות בארץ והתישב בה סופית בשנת 1967. מספריו ביידיש: ׳אין שאטן פון חרמון׳ [׳בצל החרמון׳] (1918); ׳אין אייביקן טומל — אמעריקע׳ [׳במהומה הנצחית — אמריקה׳] (ורשה, 1937); ׳דער ירדן רוישט — ארץ־ישראל׳ [׳הירדן רועש — ארץ ישראל׳] (ורשה, 1937). מתוך ׳לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור׳ בעריכת שמואל ניגר ויעקב שצקי, וה״מבוא״ של דב סדן לספרו: ׳הירדן סואן׳.

ברנר יוסף חיים.

(נובייה־מליני, אוקראינה, 1881 — יפו, 1921). עלה לארץ ב־1909. היה מאישיה המרכזיים של העלייה השנייה, ושל תנועת הפועלים בכלל. פירסם סיפורים משנת 1900. מספריו: ׳מעמק עכור׳ (1901); ׳בחורף׳ (1904); ׳לא כלום׳ (1907); ׳כתבים׳ (1910); ׳בין מים למים׳ (1910); ׳מכאן ומכאן׳ (1911); ׳סיפורים׳ (1918); ׳שכול וכשלון׳ (1920). כתביו כונסו במהדורה בת 9 כרכים שיצאה בשנים 1924—1928; ושבו וכונסו במהדורה בת 3 כרכים בשנים 1955—1967; ושוב במהדורה בת 2 כרכים (1978). במאמרי ההערכה והביקורת שלו הגיב בהתמדה כמעט על כל המתרחש בחיים ובספרות באותו זמן.

הררי יהודית [אייזנברג].

(בדרך לארץ־ישראל 1885 — תל־אביב, 1979). בתו של אהרן אייזנברג ממייסדי רחובות. נתחנכה ברחובות ולאחר מכן למדה גננות בראשון לציון ובבית המדרש למורות בירושלים, שבו הורתה עברית כמה שנים. לאחר נישואיה לחיים הררי עברה ליפו ולימדה בגימנסיה ״הרצליה״. ב־1913 יצאה עם בעלה ללמוד באוניברסיטאות בפריז ובג׳נבה. עם שובה לאחר המלחמה לימדה בסמינר לוינסקי וניהלה את בית הספר ״לדוגמא״ בתל־אביב. ספריה: ׳בין הכרמים׳ (1947); ׳אשה ואם בישראל׳ (1959).

וייץ יוסף [יוסף בן־פודת].

(בורמל, ליד ברסטטשקה, ווהלין, 1890 — ירושלים, 1972). חינוך מסורתי ב״חדר״ ובבית מדרש, בבית רווי חיבת ציון. עלה לארץ ב־1908, ועבד כפועל ברחובות, עין־גנים, הגליל התחתון, חדרה, ומשנת 1915 ניהל את חוות סג׳רה מטעם אגודת ״נטעים״. בשנת 1919 הוזמן מטעם ״ועד הצירים״ להיות מפקח על המטעים במשקי ההסתדרות הציונית והקרן הקימת, ועבר לתל־אביב. ומאז בתפקידים בכירים בקרן הקימת ואח״כ במנהל מקרקעי ישראל. החל כתיבתו בשנת תרס״ט ב׳הפועל־הצעיר׳, והשתתף ברשימות, בענינים אקטואליים ובעניני חקלאות וגם בסיפורים. [רשימת ספריו בתחומים השונים בלכסיקון של ג. קרסל].

וילקנסקי מאיר.

(איישישוק, פלך וילנה. 1882 — כפר ויתקין, 1949). למד בחדרים ובישיבות ליטא, עלה לארץ ב־1904. עבד תחילה כפועל חקלאי בפתח־תקוה, מקוה־ישראל, ראשון לציון ועוד. עם קום המשרד הארצישראלי היה מזכירו של א. רופין, ואח״כ עבד בחברת הכשרת הישוב. היה בין המספרים הראשונים של העלייה השנייה, וסיפוריו, התפרסמו בכתבי־העת של התקופה: ׳המעורר׳, ׳העומר׳, ׳הפועל הצעיר׳ וכונסו ל׳בימי העליה׳ (1935). מספריו האחרים: ׳בחדר׳ (1943); ׳מגל אל גל׳ (1943); ׳סנוניות׳ (1963), ׳בתחתית ההר׳ (1966); ׳קריאת הים׳ (1967).

זרחי ישראל.

(ינדז׳יוב, פולין, 1909 — ירושלים, 1947). חינוך מסורתי וכללי, עלה ב־1929 ועבד כפועל בפתח־תקוה ובשרון. למד באוניברסיטה העברית ומ־1937 עבד במזכירות האוניברסיטה העברית. מספריו: ׳עלומים׳ (1933); ׳ימים יחפים׳ (1935); ׳הנפט זורם לים התיכון (1937); ׳מסע בלא צרור׳ (1939); ׳הר הצופים׳(1940); ׳בית סבתא שחרב׳ (1941); ׳עיטורי ירושלים׳ (1943); ׳שלהבת גנוזה׳ (1943); ׳הימים הרעים׳ (1945); ׳ארץ לא זרועה׳ (1946); ׳נחלת אבות׳ (1946); ׳על שום מה׳ (1946); ׳כפר השילוח׳ (1948); ׳החוף הנכסף׳ (1950).

חזנוב רוחמה.

(ביירות, סוריה, 1912). בת אחיו של הבילויי יעקב שלמה חזנוב. אביה עלה בשנת משבר ומשלא נקלט בארץ יצא לסוריה. לאחר מות אביה (1922) עלתה כל המשפחה לגדרה. למדה בבית המדרש למורות ״מזרחי״ בירושלים, ולאחר מכן יצאה עם תנועת ״המחנות העולים״ להכשרה. עבדה כמטפלת בעין־חרוד ונשאה לדוד מלץ. פירסמה מאמרים ורשימות בבמות שונות. ספריה: ׳גדרות׳ (1950); ׳אמא, מה הויה בנו׳ (1977).

טמיר נח.

(קאלאראש, בסרביה, 1889). התחנך בבית ציוני, לאביו שהיה ציר הקונגרס החמישי, וקיבל חינוך מסורתי ממוזג בחילוני. עלה לארץ ב־ 1910, ולמד בבית המדרש למורים מטעם ״עזרה״ בירושלים. עם פרוץ מלחמת השפות היה מן המשתתפים הפעילים בה. עסק בהוראה בבית הספר למל בירושלים. עם פרישתו לגימלאות עבר לתל־אביב. פירסם סיפורים, אגדות ורשימות מאז ימי העלייה השנייה. מספריו: ׳מעשה בעשיר־עני׳ (1916); ׳שלויה׳ (1939); ׳אל מעבר למולדת׳ (1944); ׳הרבי מבלז וכפילו׳ (1961); ׳אגדת מותו של ישו ועובדת הגינוסיד׳ (1961); ׳סמינריסטים במאבק עם׳ (1964); ׳ולירושלים עירך…׳(1967); ׳לא בת דורנו׳ (1974); ׳דמויות תואמות ונוגדות׳ (1980).

טמקין משה.

(שדלץ, פולין, 1885 — חיפה, 1958). אחיו של המשורר מרדכי טמקין. חינוך מסורתי, ולימוד מגיל צעיר של לשונות אירופה. פעיל בתנועה הציונית. עלה לארץ ב־1906. היה לסירוגין פועל חקלאי בגליל ובפתח־תקוה, פועל תעשיה ביפו, שומר ראשון בחוות כנרת, ועוד. חבר מרכז ״הפועל הצעיר״, מזכיר הסתדרות פועלי הגליל (1916) והשומרון (1918). החל ללמוד רפואה בבירות, וסיימם שם לאחר מלחמת העולם הראשונה. היה רופא בחיפה ובעמק. החל לפרסם סיפורים ורשימות בימי העלייה השנייה וכן פירסם מאמרים ומחקרים בעניני רפואה, בעברית ובצרפתית. מספריו: ׳נגועי מולדת׳ (1936); ׳ההולכים למות שואלים לשלומך׳ (1943); ׳הנערה מן העמק׳ (1944); ׳נשמה מפוארת בכלי מכוער׳ (1944); ׳שאול טשרניחובסקי׳ (1944); ׳סופר הצער והזעם׳ (1945); ׳במעגלי הקסם׳ (1954).

יערי־פוליסקין יעקב.

(פרייסלאב, אוקראינה, 1887 — תל־אביב, 1944). עלה לארץ ב־1905 ועבד כפועל חקלאי בפתח־תקוה, רחובות, ראשון־לציון, והיה בין ראשוני המתישבים בעין־גנים. עבד ביישור החולות בתל־אביב, במגדל ובמרחביה. שהה בארצות־הברית בשנים 1911—1914. חזר ארצה ועם גירושו על ידי התורכים, חזר לארה״ב. עלה שנית לארץ ב־1919. עסק בעבודות ספרותיות והיה כתבם של עיתוני יידיש בארה״ב. פירסם תיאורים בעיתונות יידיש בארה״ב מחיי הישוב החדש ותולדותיו. עבר לעברית ועסק בחקר הישוב החדש. פירסם מאמרים, ספרים וחוברות ובעיקר ביוגראפיות. [רשימת ספריו בלכסיקון של ג. קרסל].

כהנא כרמון עמליה.

(עין־חרוד). אביה מאנשי העלייה השנייה, השתתף בהגנה על תל־חי, מאנשי קבוצת כנרת וממיסדי עין־חרוד. אמה היתה מורה לעברית בגולה. סיימה את הגימנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב. היתה אלחוטנית בחטיבת הנגב בפלמ״ח. במלחמת השחרור, השתתפה, בכיבוש באר־שבע, כאחת הבנות הבודדות. למדה מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ותולדות האמנות בלונדון, וכן גמרה בהצטיינות את בית הספר לספרנות שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. מפרסמת מ־1956 בכל כתבי־העת הספרותיים בארץ. זכתה בפרסים ספרותיים רבים. מספריה: ׳בכפיפה אחת׳ (1966); ׳וירח בעמק אילון׳ (1971); ׳שדות מגנטיים׳ (1977).

כהנוביץ אהרן ניסן בר־כהן [א.נ. כהנוביץ].

(כפר אזדלין, מחוז הומל, רוסיה, 1886 — מלבורן, אוסטרליה, 1934). לימודים ב״חדר״ ובישיבה בשילוב לימודים כלליים בהומל. עלה לארץ ב־ 1904, עבד כפועל בעבודות שונות בגליל התחתון וברחובות. המשפחה ניסתה להיאחז בארץ בנחלה, ומשלא הצליח הנסיון, יצא לאוסטרליה ונשאר בה. עסק בהוראה. פירסם רשימות וסיפורים ב׳המעורר׳, ׳ההשקפה׳, ׳העומר׳, ׳הפועל הצעיר׳ ועוד. סיפוריו לא כונסו.

לואידור יוסף.

(גליציה או לודז'? — יפו, 1921). עלה לארץ בגיל צעיר ועבד במקומות שונים כפועל חקלאי, ובין היתר ברחובות ובעין־חי. התקרב לברנר ומצא את מותו יחד עם ברנר ורעיו במאורעות תרפ״א. פירסם סיפורים על הווי העלייה השניה ב׳הצפירה׳, ׳השילוח׳, ׳התורן׳, ׳הפועל הצעיר׳ ועוד. סיפוריו כונסו בצירוף מבוא בקובץ ׳סיפורים׳ (1976).

לוז צבי.

(דגניה ב׳, 1930). הוריו, רחל וקדיש לוז, ממייסדי הקבוצה. חבר בדגניה ב׳ עד היום. התחנך במוסדות החינוך האיזוריים בעמק הירדן. השתתף במלחמת העצמאות כקצין. עם שחרורו, בחקלאות בקבוצתו, היה בין חלוצי ההתיישבות בערבה בהיאחזות יטבתה (1954—1955), למד ספרות עברית ומדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן (1958—1962) ובאוניברסיטת ניו־יורק (1966—1967), בעל תואר דוקטור לפילוסופיה (1968), ועתה פרופסור חבר לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. עסק בהוראה בבית הספר התיכון ״בית ירח״ בעמק־הירדן. מספריו: ׳מקום שהנחלים הולכים׳ (1965); ׳עונות׳ (1970); ׳מציאות ואדם בספרות הארץ־ישראלית׳ (1970); ׳אגדות המקום׳ (טרילוגיה: 1973; 1975; 1977); ׳שבילי שירה׳ (1974); ׳מאזן׳ (1980).

לויטס (הלוי) יואב.

(קיבוץ בית־זרע, 1939). הוריו, חנה ובנימין, הגיעו ארצה בראשית שנות השלושים והצטרפו לקיבוץ בית־זרע. חבר הקיבוץ עד היום. למד במוסד החינוכי של השומר־הצעיר ״בקעת כנרות", באוניברסיטה העברית (ספרות ולשון עברית ואנגלית) ובבית־הספר למתורגמנים שליד אוניברסיטת ג׳נבה. מתרגם מוסמך לשפות עברית, אנגלית, צרפתית וספרדית. עוסק בתרגום, ועד כה תירגם כשנים־עשר ספרים. ספריו: ׳אחר צהרים בהיר׳ (1972); ׳פיטקרן׳ (1977); ׳מכתבים מבית כלא׳ (1980).

לוין מאיר.

(שיקאגו, 1905). מספר יהודי אמריקני. בעל תואר ד״ר מאוניברסיטת שיקאגו. היה כתב־עיתונות בשיקאגו ובשביל סוכנויות ידיעות רבות אחרות, ובמסגרת תפקידו זה היה גם בארץ־ישראל. עסק גם בתיאטרון, בעבודה סוציאלית, בביקורת סרטים ובקולנוע. כתב תסריטים בהוליווד, והיה כתב צבאי באירופה במלחמת העולם השניה. מחלק את זמנו בין ישראל וארה״ב. "זכה בפרסים על ספריו וסרטיו. (אנציקלופדיה יודאיקה, ושם גם רשימת ספריו).

מגד אהרן.

(וולוצלאבק, פולין, 1920). עלה ארצה ב־1926, גדל ונתחנך ברעננה, ובגימנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב. היה חבר ״המחנות העולים״, בהכשרה בגבעת ברנר, חבר קיבוץ שדות־ים (1939—1950), בשליחות ״החלוץ הצעיר״ בארה״ב ובקנדה (1946—1948), מ־1950 בתל־אביב. יסד את השבועון ׳משא׳ וערך אותו חמש־עשרה שנה. נספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון (1968—1971). חבר מערכת ׳דבר׳ ובעל טור קבוע בו. ספריו תורגמו ללשונות רבות, ומחזותיו הוצגו ב״הבימה״ וב״אוהל״ ובתיאטראות אחרים בארץ ובחו״ל. מספריו: ׳רוח ימים׳ (1950); ׳חדוה ואני׳ (1954): ׳ישראל חברים׳ (1955); ׳מקרה הכסיל׳ (1959): ׳הבריחה׳ (1962); ׳החי על המת׳ (1965); ׳החיים הקצרים׳ (1972); ׳מחברות אביתר׳ (1973); ׳על עצים ואבנים׳ (1973); ׳חצות היום׳ (מבחר, 1973); ׳העטלף׳ (1975); ׳היינץ ובנו והרוח הרעה׳ (1976); ׳עשהאל׳ (1978); ׳מסע באב׳ (1980).

נאמן פנחס.

(הולובניסק, מחוז בלטה, פלך פודוליה, 1889). עלה ארצה ב־1910 ועבד תחילה בחוות בן־שמן ואח״כ היה עוזרו של א. בן־יהודה בעבודת המילון, ומשם יצא להוראה במקומות שונים בגליל, בצידון, רחובות, ת״א וצפת. היה בשליחות בפולין, בארה״ב בארגנטינה ובדרום אפריקה. ב־1965 סיים לימודיו באוניברסיטת תל־אביב במקרא ובתלמוד. החל בפירסום רשימותיו, מאמריו ותיאורי־הווי ב׳הפועל הצעיר', בימי העלייה השנייה, ומאז משתתף בעיתונות הארץ ובעיתונות בארצות שבהם עשה בשליחות. סיפוריו לא כונסו. (רשימת ספריו בלכסיקון של ג. קרסל).

סמילנסקי משה.

(טלפינו, פלך קיוב, 1874 — תל־אביב, 1953). קיבל חינוך ציוני ומסורתי וחקלאי בבית ספוג ״חיבת־ציון״. עלה לארץ בראשית 1891, בתחילה בראשון לציון ואח״כ בחדרה, וחזר לראשון לציון. בראשית 1893 רכש נחלה ברחובות ומאז חי בה. בן עשרים חזר לרוסיה לעבודת הצבא, ולאחר חדשים מיספר חזר לרחובות לחקלאות ולהוראה. שלח כתבות מהארץ לעיתונים העבריים בחו״ל. השתתף בקביעות בעיתוני הארץ במאמרים בעניני הישוב. תקופה מסוימת היה קרוב לחוגי ״הפועל הצעיר״, והפסיק השתתפותו בעיתונם בשל חילוקי דעות בשאלת העבודה הערבית. היה בין מתנדבי הגדוד העברי, בין יוזמי אירגון התאחדות המושבות והתאחדות האיכרים. כתיבתו מגוונת: פובליציסטיקה, זכרונות, סיפורים, היסטוריה ועוד. (רשימת ספריו המגוונת בלכסיקון של ג. קרסל).

עבר הדני [אהרון פלדמן].

(זדויז׳ה, ליד פינסק, 1899 — תל־אביב, 1972). גדל והתחנך בפינסק. עלה לארץ ב־1913, למד בגימנסיה ״הרצליה״ והיה בין המגורשים לצפון במלחמת העולם הראשונה. התנדב לגדוד העברי, ולאחר המלחמה היה במחניים ובכפר־גלעדי. סיים לימודי חקלאות בהולנד (1926), לאחר מכן עבד בתנובה ואח"כ בעריכת פירסומים בתחומי החקלאות. הירבה לכתוב סיפורים, רשימות, מאמרים בעניני חקלאות ובשאלות ציבוריות שונות. בספריו תאר את ההתישבות העובדת בעיקר בקבוצה, ופירסם ספרים רבים בתולדות הישוב. כתביו כונסו בשנת 1968 בשבעה כרכים.

עגנון שמואל יוסף.

(בוטשאטש, גליציה המזרחית, 1888 — ירושלים, 1970). עלה לארץ ב־1908, וחי ביפו, היה לסירוגין מזכירם של ש. בן ציון במערכת ׳העומר׳, של ח. חיסין במשרד חובבי ציון, בבית משפט השלום הראשון, במשרד הא״י ועוד. סיפוריו עד מלחמת העולם הראשונה התפרסמו ב׳העומר׳, ׳הפועל הצעיר׳ ועוד. יצא לגרמניה בשנים 1913 — 1924, חזר לירושלים וישב בה כל ימיו. חתן פרם נובל (1966). (ביוגראפיה מפורטת אצל ג. קרסל ובספרות הענפה שנכתבה עליו)

עינת עמֵלה.

(כפר־סבא, 1936). סבה, אבי אמה, דב מכליס, ממשפחת רבנים, יסד את אגודת ״התחיה״ בפינסק ועלה לארץ עם אשתו שולמית בשנת 1908. עבד כפועל ברחובות ואח״כ בפתח־תקוה, שבה חי כמעט כל ימיו ומלא תפקידים ציבוריים שונים. היה חבר ״הפועל־הצעיר״ במשך שנים רבות וקנאי לשפה העברית. למדה בבית חינוך לילדי העובדים, בבית המדרש למורים בבית הכרם, לימודי ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, בעלת תואר שני בייעוץ פסיכולוגי־חינוכי. עוסקת בייעוץ וטיפול פסיכולוגי, ובפרויקטים ללשון ולהבעה בחינוך המיוחד של משרד החינוך והתרבות, ובמערכת ׳עתון 77׳. מפרסמת סיפורים משנת 1978, ב׳פרוזה', ׳עתון 77׳ ובבמות ספרותיות אחרות. מספריה: ׳שיטת חנה׳לה׳ (1978); ׳פירוד׳ (1979).

פוחצ׳בסקי נחמה.

(בריסק דליטא, 1869 — ראשון לציון, 1934). נכדת אחי של הסופר והחוקר אריה ליב פיינשטיין. למדה בגימנסיה רוסית ואצל מורים פרטיים עברית, והצטיינה בכך. פעילה בתנועת חיבת־ציון. נישאה למיכל פוחצ׳בסקי, אחד מהשישה שנבחרו על ידי הבארון רוטשילד להעלאתם ארצה לשם לימוד גננות. עלתה עם בעלה בשנת 1889 והתיישבה בראשון לציון, ומאז במושבה זו כל השנים. ביתה מרכז הפעילות הציבורית והתרבותית העברית. השתתפה בעיתונות העברית בארץ ובחו״ל ברשימות ובסיפורים. היתה פעילה בעניני ציבור ותרבות ופעלה לקידום זכויות האשה. ספריה: ׳ביהודה החדשה׳ (1911); ׳בכפר ובעבודה׳ (1930).

פולאק אהרון.

(ברדיצ׳ב, 1892 — צפת, 1960). למד והתחנך בעירו, בניקולאייב ובאודסה, לרגל חובת הגיוס ברח לברלין וסיים לימודיו בקונסרבטוריון למוסיקה, ואף הופיע באופרה בברלין. עלה לארץ ב־1910, היה בין אנשי ״השומר״, ובעבודה במקומות שונים בארץ. במלחמת העולם הראשונה היה מתורגמן בצבא הבריטי. לאחר המלחמה עשה יחד עם גולינקין בהקמת האופרה והשתתף בה. בהוראה בטבריה, חיפה ועוד. במאורעות 1936 היה שומר ובמלחמת העולם השניה מתורגמן בצבא הבריטי. בשנותיו האחרונות מרצה נודד. בשנתיים האחרונות בצפת. פירסם בעיתונות הארץ שירים, סיפורים, מחזות, חקרי מקרא ולשון. מספריו: ׳בני רשף׳ (1938); ׳נימר אבי־זרוע׳ (1942); ׳והיה באחרית כל זעם׳ (1947); ׳עזה כמות אהבה׳ (1949).

צמח שלמה.

(פלונסק, פולין, 1886 — ירושלים, 1974). חינוך מסורתי באווירה ציונית, עלה ב־1904, עבד בחקלאות בראשק לציון, בפתח־תקוה, מסחה, מטולה. היה בין תשעת המיסדים של ׳הפועל הצעיר', (1905), והסתדרות ״החורש״. יצא ב־1909 ללימודים בצרפת, ספרות ופילוסופיה בסורבון וחקלאות בננסי. חזר לארץ ב־1921 כמורה במקוה־ישראל ואחר כמדריך בתחנת הנסיונות החקלאית של ההנהלה הציונית. הקים את ביה״ס כדורי (1933) וניהלו במשך ארבע שנים, ואחר עבר לירושלים. כתב סיפורים, מסות ביקורת, ובעניני פילוסופיה, ואסתטיקה, וכן זכרונות. כתביו הבלטריסטיים כונסו בשני כרכים (1966). (רשימת ספריו בלכסיקון של ג. קרטל).

קמחי דב.

(יאסלו, גליציה, 1889 — ירושלים, 1961). חינוך מסורתי ופעילות ציונית. עלה לארץ ב־1908, לירושלים שחי בה כל ימיו. בוגר בית המדרש למורים, ובהוראה מ־1912 תחילה בבית הספר למל ואחר בגימנסיה העברית בירושלים. כתב סיפורים, מסות ביקורת ובעניני היום, והירבה לתרגם מספרות העולם. מספריו: ׳מעברות׳ (1923); ׳ספר הכליונות׳ (1926); ׳הקופסה הכחולה׳ (1926); ׳אמש׳(1927); ׳סהרורית; בהרים׳ (1927); ׳סיפורים קטנים׳ (1928); ׳אחרית׳ (1929); ׳על שבעה ימים׳ (1934); ׳עשרה סיפורים׳ (1941); ׳ציורים מעולם נשכח׳(1943); ׳אתרוגים׳(1945); ׳בית חפץ׳(1951); ׳מבחר סיפורים׳ (1955).

קנז יהושע.

(פתח־תקוה, 1937). משפחתו עלתה לארץ בשנות העשרים. גדל והתחנך בפתח־תקוה, שירת בצה״ל, למד שנתיים ספרות צרפת בסורבון, המשיך לימודיו בפילוסופיה ובלשונות רומניות באוניברסיטה העברית בירושלים. מתרגם מצרפתית. מספריו: ׳אחרי החגים׳ (1964); ׳האשה הגדולה מן החלומות׳ (1973); ׳מומנט מוסיקלי׳ (1980).

קניוק יורם.

(תל־אביב, 1930). סבו, שמחה ברוורמן, הגיע ארצה בראשית המאה והיה מורה בבית הספר לבנות בנוה־צדק, ואמו היתה אחת המורות הותיקות בארץ, שחיברה ספרי לימוד ושיטת הוראת קריאה. אביו הגיע לארץ ב־1924 מגליציה דרך גרמניה, שבה למד באוניברסיטאות בהיידלברג ובברלין. היה אופה בדגניה ומורה למוסיקה, והקים את מוזיאון תל־אביב, ששימש כמזכירו וכמנהלו. היה מוסיקולוג. בכתתה של האם למדו בני הבילויים וכך נוצר הקשר עם העלייה הראשונה. בגדרה בילה קניוק בילדותו לא פעם. בגיל צעיר התגייס לפלמ׳׳ח, השתתף בהורדת מעפילים, נפצע פעמיים בקרבות. למד ציור ב׳בצלאל', ומקצועות שונים באוניברסיטאות בארץ ובעולם. הציג תערוכות, עבד בתיאטרון ובעיסוקים שונים ומגוונים. מספריו: ׳היורד למעלה׳ (1962); ׳חימו מלך ירושלים׳ (1966); ׳אדם בן כלב׳ (1968); ׳מות העיר׳ (1973); ׳סוסעץ׳ (1973); ׳עפר ותשוקה׳ (1975); ׳הסיפור על דודה שלומציון הגדולה׳ (1975); ׳לילה על החוף עם טרנזיסטור׳ (1979).

ראב אסתר.

(פתח־תקוה, 1899).* בתו של יהודה ראב מראשוני פתח־תקוה. ברחה בנעוריה לתקופה מסויימת לדגניה וחזרה לפתח־תקוה. למדה בבית הספר החקלאי של פיקהולץ בפתח־תקוה, היתה מורה בבן־שמן. לאחר נישואיה הראשונים לבן־דודה יצחק גרין, שהתה פרקי־זמן בקהיר, בפאריס ובתל־ אביב. ביתה בתל־אביב, שימש בית־ועד לסופרים ולאמנים בראשית שנות השלושים. נישואיה השניים לצייר אריה אלוויאל, ממנו התגרשה באמצע שנות השלושים. מאז גירושיה, התרחקה מחבורת הסופרים והאמנים וחיה לסירוגין במקומות שונים בארץ. לאחרונה, בטבעון. פירסמה שירים מראשית שנות ה־20 ב׳הדים׳ של אשר ברש ויעקב רבינוביץ. ייחודה בשירת־הנוף הארצישראלי, של משוררת ילידת הארץ. מספריה: ׳קמשונים׳ (1930); ׳שירי אסתר ראב׳ (1964); ׳תפילה אחרונה׳ (1972); ׳המיית שרשים׳ (מיבחר, 1976).

* לדעת אהוד בךעזר, נולדה חמש שנים קודם לכן, ב־1894. תודתי לו על סיועו.

ראובני אהרן.

(פולטאבה, אוקראינה, 1886 — ירושלים, 1971). אחיו של יצחק בן־צבי. יצא ב־1904 לארה׳׳ב, ועסק בעבודות שונות בבתי־חרושת ועוד. חזר לאחר שנתיים לפעילות ב״פועלי ציון", נאסר והוגלה לסיביר. ברח משם והגיע ב־1910 לארץ לאחר טילטולי־דרכים במזרח הרחוק. מאז, בפעילות עיתונאית־ספרותית־מדעית וציבורית. בעל מדורים קבועים בעיתונות בתחומים רבים ומגוונים. סיפוריו, ביניהם מתקופת העלייה השנייה, כונסו בכרך אחד (1968). הטרילוגיה שלו אוחדה לספר אחד בשם ׳עד ירושלים׳ (1954). (רשימת ספריו ותרגומיו בלכסיקון של ג. קרמל). החלק השלישי של טרילוגיה זו חזר ונדפס בשם: ׳שמות׳ (1969).

רבינוביץ אלכסנדר זיסקינד.

(ליאדי, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה, 1854 — תל־אביב, 1945). חינוך מסורתי ולימוד רוסית בגיל מאוחר. פרנסות שונות והוראה במקומות שונים. דבק בתנועת חיבת־ציון, חבר בקונגרס הציוני הראשון בבזל. בין תלמידיו בהיותו מורה בפולטאבה: ב. ברוכוב וי. בן־צבי. עלה לארץ ב־1906, עסק בהוראה ובספרנות. בימי מלחמת העולם הראשונה היה בצפת, לאחר מכן בת״א, בעבודות ספרותיות שונות. היה דמות בולטת בציבור הפועלים. היה חלוץ הסיפור הסוציאלי בעברית, מיזג את המסורת היהודית עם הזיקה לסוציאליות בספרות העברית. פירסם ספרים רבים ותרגומים. בהגיעו לשמונים כונסו כתביו בחמשה כרכים (1934).

רבינוביץ יעקב.

(וולקוביסק, פולין, 1875 — תל־אביב, 1948). בן למשפחת רבנים, למד לימודי קודש וחול, עסק בהוראה בוויטבסק, יצא לשוייץ (1900—1904), ביקר בארץ ב־1905, היה עוזרו של אוסישקין בועד האודיסאי (1907—1910). עלה ב־1910 והתישב בפתח־תקוה, בה חי עד 1923 ומאז עד סוף ימיו בתל־אביב, היה מן הפובליציסטים הבולטים בימי העלייה השנייה ובעל זיקה איתנה לעבודה ולחקלאות. השתתף במרבית כתבי־העת של התקופה, היה עם אשר ברש ממיסדי כתב־העת ׳הדים׳. כתב מסות, מאמרים, שירים, סיפורים, מחזות. מספריו: ׳סיפורים וציורים׳ (1905); ׳באין שורש׳ (1914); ׳אור ואד׳ (1922); ׳סתיו׳ (1926); ׳נדודי עמשי השומר׳ (1929); ׳נוה־קיץ׳ (1934). מבחר ממאמריו ומסותיו בעניני ספרות כונס ב׳מסלולי ספרות׳ בשני כרכים (1971).

שחם נתן.

(תל־אביב, 1925). בנו של אליעזר שטיינמן. בוגר ״הרצליה״, חניך ״המחנות העולים״, ואח״כ ״השומר הצעיר״. בפלמ"ח ובחזית הדרום במלחמת השחרור. חבר קיבוץ בית־אלפא משנת 1945. היה עורך ״ספריית פועלים״ משנת 1961. ערך את ׳חותם׳ (1964—1966). משנה ליו״ר רשות השידור (1968—1975). משנת 1977 קונסול ישראל לתרבות ולאמנות בניו־יורק. כתב סיפורים, רומנים, ספרי־ילדים ומחזות שהועלו בארץ ובחו״ל. מספריו: ׳דגן ועופרת׳ (1948); ׳האלים עצלים׳ (1949); ׳תמיד אנחנו׳ (1952); ׳אבן על פי הבאר׳ (1956); ׳שיכון ותיקים׳ (1958); ׳חכמת המסכן׳ (i960); ׳ריח הדרים׳ (1962); ׳גוף ראשון רבים׳ (1968); ׳ספר הדיוקנאות׳ (1968); ׳הלוך ושוב׳ (1972); ׳דבר אל הרוח׳ (1975); ׳עד המלך׳ (1975); ׳קירות עץ דקים׳ (1977); ׳סתיו ירוק׳ (1979).

שמיר משה.

(צפת, 1921). בוגר גמנסיה ״הרצליה״, חניך תנועת ״השומר הצעיר״, חבר קיבוץ משמר העמק (1941—1947) ובפלמ״ח (1944—1946). יסד וערך את ׳במחנה׳ (1948—1949). השתתף בעריכת ׳בשער׳ ו׳משא׳ ומ־1950 ערך את המוסף הספרותי של ׳אומר׳, נציג מחלקת העליה של הסוכנות היהודית באנגליה (1969—1971). בעל טור קבוע ב׳על המשמר׳ ואח״כ ב׳מעריב׳. ב־1977 נבחר לכנסת התשיעית מטעם הליכוד. מספריו: ׳הוא הלך בשדות׳ (1947); ׳תחת השמש׳ (1950); ׳במו ידיו (1951); ׳נשים מחכות בחוץ׳ (1952); ׳מלך בשר ודם׳ (1954); ׳כבשת הרש׳ (1956); ׳החוט המשולש׳ (1956); ׳כי עירום אתה׳(1959); ׳הגבול׳ (1966); ׳חיי עם ישמעאל׳ (1968); ׳יונה בחצר זרה׳ (1973). (מתוך: ראובן קריץ, ׳הסיפורת של דוד המאבק לעצמאות׳, הוצ׳ פורה, תשל״ח, עמ' 23—24).

שמעוני דוד.

(בוברויסק, רוסיה הלבנה, 1886 — תל־אביב, 1956). חינוך מסורתי וכללי בבית אביו שהיה תלמיד חכם ומשכיל. החל לכתוב עוד בהיותו נער רך בשנים. עלה ב־1909 ושהה בארץ כשנה. עבד בפרדסים ובשמירה ברחובות ובפתח־תקוה, ואף סייר במשך חדשיים על פני הארץ. כל ימיו נזון מרשמי הנוף של אותו טיול. חזר לגרמניה ולמד באוניברסיטאות שבה בלשנות המזרח ופילוסופיה. את שנות מלחמת העולם הראשונה בילה לסירוגין בעיר מולדתו, בפטרבורג ובמוסקבה. עלה לארץ ב־ 1921 והתיישב ברחובות, בראשית 1925 עבר לתל־אביב כמורה לתנ״ך ולספרות עברית בגימנסיה ״הרצליה", שבה עבד עד לפרישתו. היה פעיל בתחומי התרבות והספרות, השתתף בכל האכסניות הספרותיות בארץ ומחוצה לה. שירתו נעשה לביטוייה המובהקים של העלייה השנייה. יצירתו כונסה בארבעה כרכים (תרפ״ה־תרצ״ב), וכן בכינוסים נוספים.

תמוז בנימין

(חארקוב, אוקראינה, 1919). עלה לארץ ב־1924 ולמד בת״א, ברחובות ובגימנסיה ״הרצליה״. את פרנסתו מצא בעשרות תחומי התעסקות: חי חצי שנה עם שבט בדואי בסיני, שימש כקצין קשר עם צבאות בעלות הברית בימי מלחמת העולם השניה, שרת בפלמ״ח, עסק בפיסול עד גיל 28. הירבה לנסוע באירופה ובארה״ב. מ־1950 למד אמנות בסורבון. היה תחילה בתנועת הנוער הקומוניסטית ובשנים 1939 — 1950, בתנועת הכנענים. חבר מערכת ׳הארץ׳, עורך ׳הארץ שלנו' ועורך המוסף הספרותי של ׳הארץ׳ (1965—1971); יועץ לעניני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון (1971—1975). עוסק גם בפיסול ובביקורת אמנות. ב־1978 פרש מעבודתו והתמסר לכתיבה בלבד. מספריו: ׳חולות הזהב׳ (1950); ׳גן נעול׳ (1958); ׳ספר אנטון הארמני׳ (1964): ׳חיי אליקום׳ (1965); ׳בסוף מערב׳ (1966); ׳אליקום: ספר ההזיות׳ (1969); ׳יעקב׳ (1971); ׳הפרדס׳(1972); ׳אנג’יוכסל, תרופה נדירה׳ (1973); ׳משלי בקבוקים׳ (1975); ׳רקויאם לנעמן׳ (1978); ׳ריחו המר של הגרניום׳ (1979); ׳מינוטאור׳ (1980).