רקע
אילת נגב
חופשה אצל סבתא

“במחנה” 8.8.1997

אפשר לאפיין את בני האדם כנחלקים ליושבי ההרים וליושבי השפלה, לצפוניים" ו“דרומיים”, לאלה שמקפדים את ראשה של הביצה הרכה באבחת סכין, או ששוברים קליפתה לאט־לאט, בנקישות הססניות של כפית. ויש אוהבי כלבים, ואחרים, שנרתעים בגועל בכל פעם שידידו הטוב של האדם מרחרח בזרבוביתו הרטובה אל תוך חיקם. ואפשר גם לסווג את בני האדם לפי אהבתם או שנאתם לקיץ ולחורף. לאוהבים את קול טפטוף הגשם המתדפק על החלונות, את ההתכרבלות המפנקת בנוצות של אווזים, לעומת אלה שהגשם הוא עונש שמשבית את שמחתם וכולא אותם בביתם, והם ממתינים בקוצר רוח לרגל הנעולה בסנדל ולעור החשוף לצריבת השמש. אנשים של חורף הם שקטים ומופנמים, אוהבים צבעים כהים, אפורים, כחולים, ירוקים, הם לא מפחדים להירטב, והשלג גורם להם להשתובב כילדים. הגשם, הקור, הימים שהופכים מוקדם ללילות, עושים אותם יצירתיים. החורף הוא עונת המשוררים. יותר שירים נכתבו על עגמומיות החורף (ועל תוגת האהבה הכואבת, או הנכזבת, או החולפת) מאשר על ארוטיקת הפירות המתפקעים שלהקיץ. האמן, המתלבט והסובל ומתחפר בעצמו, שלא יודע להתמודד עם חיי המעשה, הוא מאנשי החורף. כשעולות הטמפרטורות, אנשי החורף נטולי אוויר ואנרגיה, מוחם מתמסמס בלהט השמש, והם הצל של עצמם. אנשי הקיץ, לעומתם, מגיעים למלוא פריחתם כשהשמש יוקדת. הם יצורים קלילים, פרפריים, מוחצנים, בטוחים בעצמם. נערות של קיץ מרגישות נוח במכנסיים קצרים ובחולצות חושפות בטן אנורקטית, והשאלה “מותק, אפשר לעזור לך” מפי הזבנית בבוטיק, לא מפחידה אותן. בין קריאה בספר להליכה עם החבר’ה לבריכה, אין להן שום ספק במה יבחרו, והצבעים שהן מעדיפות ללבוש על עורן השזוף, הם אדום וצהוב וכתום. כילדה, שהתנוחה החביבה עליה היתה לשכב על הבטן, לתמוך את הראש במרפקים ולטבוע בתוך הרפתקאותיו של ז’ול ורן, תגליותיה המדעיות של מארי קירי ונחישותה של הלן קלר, יכולתי להגדיר את עצמי כטיפוס של חורף. ירושלמית שהרגישה טוב בתוך סוודרים גדולים, בתוך יום אפרורי, שקרני שמש פתאומית קורעות אותו ונותנות מתנה קטנה של אביב. ילדה שקטה ומהורהרת, שמצאה את תיקונה דווקא במקצוע שבחרה לה כעבור שנים. לא לחינם נדמה לי, שבעיתונות רב חלקם של הביישנים בינינו, שמוצאים מפלט ותעוזה מאחורי הזכות המקצועית להיכנס לכל מקום, והאפשרות להתנסות ולשאול כל שאלה, ותהא האישית ביותר.

 

בת הים הקטנה ואשת הדייג    🔗

אבל אף שאני טיפוס שלחורף, והשקט והצבעים הכהים טובים לי, הזיכרונות המתוקים שיש לי מילדותי, הם מימי הקיץ. רק ילדים מעטים הלכו אז לקייטנות, ורוב החופשות היו חילופים משפחתיים. כמה ימים אצל הדודה בכרכור, שבוע אצל הדוד בקיבוץ. אבל שום דבר לא נעם לי, כמו החופש הגדול אצל סבתא. עד היום, רווי טעמו של הקיץ שלי בשיכרון הטעמים של סבתא, מליחות הים ומתיקותם של קרטיב לימון ופטל, ובוכריות מחליפות צבעים, ועוגיות של אגוזים, דג מלוח וסלט חצילים, וקומפוט בקערית זכוכית דקה. ביתה שכן בשכונת מעונות עובדים, ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, לא הרחק מהארובה של רידינג, וארבעת חדריו הגדולים והקרירים היו בעבורי מקום מעולם אחר. איפה עוד יכול ילד לחטט ולמצוא ספרים ישנים ותמונות משפחתיות מתחילת המאה? לדבר אל תוך הלילה עם בני דודים, שנשלחו כמוני לתפוס צבע, שאז נחשב כסימן לבריאות ולא כמקדם לסרטן עור? חופשה אצל סבתא היתה הזדמנות לתפוס קורטוב של עצמאות, בעיר אחרת, הרחק מההורים. היא היתה לנו בעלת ברית, ותמיד היה אצלה מקום, גם אם נאלצה להשכיב את אחד הנכדים בתוך ארגז המצעים הפתוח, שבו אפסנה את שמיכות הפוך. הקיץ היום, נדמה לי, שקט יותר, ואילו אז הוא היה רווי קולות של צרצרים וחרגולים, וזמזום הזבובים ופרפרי הלילה שנלכדים באור המנורה. אצלי, היה לו גם קול עמוק ומבטא רוסי, שלא נעלם גם לאחר 60 שנה בארץ. קולה של סבתא, מספרת מעשיות על בת הים הקטנה, או על הדייג ואשתו החמדנית, ומתוכם קיבלנו מושג על כוחה של האהבה ועל סכלותה של רדיפת הבצע. בעל־פה אני זוכרת את הסיפור החביב עליה. המחרוזת מאת מופאסן, על המחרוזת שנלקחה בהשאלה ואבדה בנשף, ובגלל ערב אחד של אושר, צריך היה לעמול בפרך חיים שלמים, כדי לקנות מחרוזת חדשה. כל הלקחים הללו חדרו עמוק ללב ועיצבו אותו. אני ילדה של חורף, אבל סבתא היתה אישה של קיץ. בבוקר היתה מוליכה אותנו אל הים, דרך הקקטוסים הענקיים שהפרידו בין ביתה לבין חוף שרתון, וכיוון שהיתה שחיינית מדופלמת, לקחה על עצמה ללמד את כל הנכדים לשחות (פעולה שלא עלתה יפה עם נכדתה הירושלמית, בעלת העור הדק והעדין, שנטה להישרף). אחר הצהריים הרשתה לנו לנסוע באוטובוס לדיזנגוף ואלנבי, לשוטט בין החנויות. לקיץ היה ריח של המשמשים והענבים של שוק הכרמל, ושל חולצות טריקו ופלאפל בשוק בצלאל. ותל־אביב היתה ניו־יורק, עיר האורות, עיר החטאים, זוהרת ומפתה, וביתה של סבתא, נמל בית ומקום מבטחים. הקיץ היה אז צבוע בפרחים צהובים של נר־הלילה החופי, שמילאו את גן־העצמאות, שגם אם כבר באותה תקופה היה זירה למפגשים מיניים חטופים, אני לא הייתי מודעת לכך. והחום התל־אביבי, אז עדיין בלי מזגנים אלא רק מאוורר מתכת רעשני, וסדינים לבנים שהורטבו והונחו על המרצפות האפורות. והיינו שוכבים על הרצפה, בתריסים מוגפים, כדי לצנן את הגוף הבוער.

 

קיץ נצחי    🔗

בקיץ של 1997 לא הרבה השתנה אצל סבתא שלי. היא גרה באותה דירה, וגם הארובה של רידינג עדיין מעשנת מעל ביתה בלא שינוי. בבוקר היא יוצאת לגינה המשותפת, לנכש עשבים, מאכילה את חתולי השכונה, מנקה בעצמה את ביתה, מתרוננת מהרגע שבו פקחה את עיניה ועד לשעת הליכתה לישון, לא לפני שהספיקה להתעדכן במעלליהם של היפים והאמיצים ופנינה שחורה. אני רואה אותה היום, הרבה למעלה מתשעים, עם שיערה הלבן והקצר וגופה הספורטיבי, אישה יפה וחכמה וחזקה ותוססת, ועודנה הולכת לים של ילדותי, תמיד לחוף שרתון, מוקדם בבוקר ואחרי השקיעה בערב, כאשר קרני השמש רכות ולא צורבות. את הסיפורים שסיפרה לנו לפני שנים, היא מספרת לנינים, וכולנו מתפללים שהקיץ הנצחי הזה יימשך לעד. היום הקיץ הרבה פחות רומנטי משהיה בילדותי. האבטיחים אדומים, הגרעינים נעלמו, ואיתם המתח של פעם עם נעיצת הסכין הראשונה, אם יהיה לבן או סתם רקוב. יריעת הניילון שנצמדת אליהם בסופרמרקט, מעניקה להם טעם של פלסטיק. והסברס, שפעם היה נמכר מתוך פח גדול בידי מוכר בעל ידיים מיומנות, שרק הוא ידע להוציא את המתוק ממעטפת הקוצים – היום הוא מונח בסלסלת פלסטיק בסופרמרקט, מסורס מדוקרניו, ורוד ולא צהוב, חסר אתגר. במדינה שיש בה רק שתי עונות, והאביב והסתיו קיימים בעיקר בשירים, המעבר אצלנו מקיץ לחורף, חטוף ותמיד מפתיע. יש לנו זיכרון מטאורולוגי קצר, ואיש אינו זוכר שבכל שנה במאי יש ימי חמסין גרועים משל שיא הקיץ, ושגם בנובמבר יש ימים חמים. בכל זנה אנחנו נאנחים שקיץ כה חם ולח, או חורף כזה קשה, לא זוכרים זקני צפת, ומאשימים את החור באוזון, משוכנעים שמהשנה שעברה, כדור הארץ אכן התחמם. כל מי שפתח את ארון הבגדים בעיצומו של יום שרבי ונתקל בסוודר צמרירי, לא מאמין שרק לפני חודש, לא רק שהתכרבל בתוך הפרווה הזאת, אלא גם היה זקוק למעיל, כדי לא לרעוד. ובחורף, שמלת הקיץ החשופה והדקיקה נראית לנו כהתנהגות לא מובנת. בקיץ, החורף נראה כחלום רחוק, ובחורף, נדמה שלעולם לא יהיה קיץ. ורק הגעגועים מהלכים ביניהם.


חופשה אצל סבתא 1.png

חופשה אצל סבתא.png

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35416 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!