רקע
אילת נגב
על הגיוס

“במחנה” 31.12.1996


 

למה נכשלתי במבחן    🔗

המעוינים שנפערו בתוך חוטי המתכת של הגדר בבה“ד 12, דמו לסורגים של כלא. זה היה ינואר, ואילו שאלו אותי, הייתי משלמת כל הון שבעולם כדי להחליף, באותה שבת ראשונה וגם באלה שבאו אחריה, את קרעי השמש בעננים שמעל צריפין, בקור הכלבים הירושלמי החד־משמעי. ירושלים, גם כשקיתונות של גשם מרטיבים אותך עד לשד עצמותייך, היתה עדיפה בעיניי אלף מונים, ולו רק בגלל העובדה שאין שם בסיס טירוניות. המחשבה שלא להתגייס בכלל, אם חלפה במוחי, לא היתה רצינית. ואפילו החבר, המבוגר ממני בארבע שנים, שהודיע לי שזה בזבוז זמן לחכות ומוטב להתחתן, לא יכול היה לשכנע אותי. בכיתה י”א הייתי בייביסיטר אצל מישהי בבית ממול, שהתחתנה בגיל 18 ותוך חמש שנים הביאה לעולם שלושה בנים. ריחמתי עליה, איך חייה עוברים בין דייסות לחיתולים. את, אל תיכנעי לשום דבר ושלא תעזי לא להתגייס, אמרה לי, כשניגבה את רסק התפוחים שהתינוק שלה העיף על הקיר, וביכתה את השטות של עצמה. בלי השכלה, בלי מקצוע של ממש. והיתה גם אמא, קיבוצניקית לשעבר, ואבא שנפצע בצבא, שהדבר הגרוע ביותר שיכולתי לעשות להם היה לא ללבוש את מדי צה“ל. והחינוך שנתנו לי, שאסר עליי להשתמט בשום צורה. וכך התגייסתי. בינואר הרטוב נפרדו ממני, הם ואחותי הקטנה, בדמעות בלשכת הגיוס ברחוב רש”י בירושלים. והחבר רדף במכוניתו אחרי האוטובוס הצבאי, ואיכשהו השתחל לבקו“ם. ושיחד את לבי כשקנה לי בשק”ם שניצל בלחמנייה קלועה עם שומשום והגניב לי מבעד לשער, שלא אתאהב חס וחלילה באיזה טייס תמיר ואשכח את מי שמחכה לי בבית. וכמו כל הבנות עמדתי כששני אקדחי חיסונים שלחו את חציהם בו זמנית לתוך כתפיי. והסמקתי כשאפסנאי השליך לעברי, בלי להביט בי, חזיות כותנה לבנות ומחודדות בקצה, גדולות כל כך, שיכלו לארוז בנוחות זוג אבטיחים בגודל בינוני. והתצלום, שבו נראתה טירונית אילת נגב, מספר אישי כך וכך, ראוי היה בצדק להיקרא “פוטו רצח”. אני לא חושבת שאסיר עולם שהושלך לאי השדים, הרגיש כל כך פגוע ומושפל כמוני, באותה שבת ראשונה. תיעבתי את צריף האסבסט שבו שוכנתי בבה“ד 12, עם עוד 53 בנות. שנאתי את מראה שני טורי המיטות הישרים, שהשתרעו עד קצה הצריף, ואת החובה לסדר את התרמיל והקסדה בדיוק באותו קו אווירי, כאשר הקסדה הראשונה מתמזגת עם האחרונה. לא הבנתי את משמעות הסדר המטורף הזה, כפי לא הבנתי את משמעות החובה לקום בחמש בבוקר ולהסתדר בתוך חמש דקות, ואם לא הספקנו, לפשוט הכל ולחזור למיטה ואז לקום ולהתלבש ולסדר את כל החפצים, והפעם בארבע דקות בלבד. בשאר היום היו בזבוזי זמן למכביר, דקות ושעות שחלפו בלי תוכן, וההקפדה על חמש וארבע דקות נראתה לי כטמטום שאין כדוגמתו. באופיי, אני מוכנה למאמץ וסבל, כל עוד אני מוצאת בהם סדר והיגיון. ואת זה לא מצאתי. לפני כ־40 שנה עשה הסוציולוג אירווינה גופמן ניסוי, ונכנס ככוח עזר לבית חולים לחולי נפש. אף שהיה שפוי לגמרי, הרגיש בתוך זמן קצר את השפעת המוסד הסגור עליו, והזדעזע לגלות מה קורה שם לו ולאחרים. כשיצא כתב ספר ששינה את פני הסוציולוגיה, והגדיר את מה שמכונה היום “מוסדות טוטאליים”: בתי חולים למיניהם, פנימיות, מחנות צבא. כולם, מקומות סגורים שיש להם כללים משלהם, ובהם אתה לא רק עובד, אלא גם מתגורר, וכל קשרייך החברתיים נשאבים משם. למוסדות הטוטאליים, קבע גופמן, יש השפעה שלילית על האישיות. אתה עלול לאבד את חוט השדרה שלך, להתערער, להישבר, לאבד זהות, כיוון שגורלך תלוי בכוחות שרירותיים, שאין לך שליטה עליהם. כטירונית בת 18, לא שמעתי כמובן על גופמן, אבל הרגשתי היטב מהו מוסד טוטאלי. שנאתי כל דקה של הטירונות, והשבת בבסיס הסגור היתה בעיניי כמו שהייה במוסד סגור. באותם ימים בבה”ד 12, לא הותקן טלפון ציבורי, כדי שהבנות לא יוכלו לבכות להורים. הטלפון היחיד היה במרפאת צריפין, כשני ק"מ הליכה, מעבר לגדרות, והדרך היחידה להגיע לשם היתה להמציא איזה מיחוש רציני, שיעניק אישור תנועה, ויאפשר לנעוץ אסימון ולחטוף כמה דקות שיחה אל החופש. אני לא יודעת למה לקחתי את כל המגבלות בצורה אישית, ולמה הרגשתי שהעדר הטלפון הוא איסור אווילי, שאין לו שום מטרה, מלבד לייאש ולהשפיל. שבת היתה קצת שיפור. בשאר הימים אסור היה להתאפר. הפעם, עם צמצום הפיקוח, הרשיתי לעצמי למתוח קו דקיק על העפעף. האיפור לא היה חשוב כשלעצמו, אך הוא שימש לי תזכורת למי שהייתי פעם. לפני שהמכבש הצבאי עלה עליי. מתחת למדים החבאתי שרשרת (גם תכשיטים אסור היה לנו לענוד בטירונות).

אילת.png

עמדתי על מושב האסלה ההפוך, מנסה למתוח את גופי לעבר הראי הקטן שעל הקיר, כדי לבדוק אם הצלחתי לשמור על גזרתי. עוד לפני הגיוס התהלכו סיפורי אימים על בנות שבמשך הטירונות הקצרה הוסיפו 10 ו־15 ק"ג בגלל הלחם והריבה. ואני, שגמרתי אומר שלי זה לא יקרה, עיניתי את נפשי בקפה עם סוכרזית ובקרקרים דיאטטיים, וזהו. את הוופלים המצופים שבלעתי בשקם אני יכולה לספור על יד אחת. ברור לי שזו היתה דרך לנסות לשמור על זהותי ולהפגין את כוח הרצון. בתוך עולם אשר כל ייעודו הוא לטשטש את עצמיותך. כשהגיע קצין מיון, ביקשתי בכל תוקף לשרת בירושלים. גם שם לא אהבתי את המסגרת וחוסר ההיגיון. תמיד הרגשתי שלמה ומיוחדת. איש מעולם לא ניסה למעוך אותי, ואולי לכן תחושת אובדן הזהות, שקרתה לי בפעם הראשונה והיחידה בחיי, היתה בלתי נסבלת עבורי. כל כך בלתי נסבלת, שכדי להפסיק אותה, הייתי מוכנה ללכת נגד כל המסרים שקיבלתי בבית, ולקטוע את השירות באמצעו. בגיל 19 ויומיים נכנסתי מתחת לחופה. שבועיים אחר כך, התחלתי את שנת הלימודים באוניברסיטה. היום אני יודעת שזה לא היה מחויב המציאות. היום אני מבינה שאותה שבת ראשונה היתה ראשיתו של מבחן, שפישלתי בו ובגדול. הייתי צריכה לראות את השירות הצבאי כהתנסות מחזקת, להכריח את עצמי להתמודד עם מצבים חדשים ובלתי נעימים ולדעת שככל שהם קשים, הם יחלפו. במקום להיצמד לסינר, הייתי צריכה לאלץ את עצמי לשרת רחוק מהבית, וכך לבנות זהות עצמאית. הזהות העצמאית הזו נבנתה אחר כך, כשהייתי מוכנה להציב לעצמי מבחנים חדשים. אבל זה כבר סיפור אחר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35415 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!