רקע
אילת נגב
והגדת לבנך / אילת נגב

 

מה ששום היגד לא יגיד    🔗

אני עדיין זוכרת את הילדה ההיא, רזה, שחרחורת, כמעט יחפהברחוב הירושלמי הסתווי, אוחזת בידה הצנומה את אחיה. היא עמדה ליד חלון הראווה של חנות הצעצועים שלגיה בכיכר ציון, ועיניה כלות. בדיוק באותו רגע הגחנו מן החנות שתינו, אמי ואני, כשאני אוחזת בידי בובה ענקית, שערותיה זהובות, והיא פוקחת ועוצמת עיניים. כמה שבועות קודם, ממש ביום הולדתי השישי, נולדה אחותי ענת, והייתי ראויה למתנת יום הולדת מיוחדת, שתהיה גם פרס ניחומים.

הילדה, מבוגרת ממני אך במעט, הביטה בשתינו בקנאה. “לי אין בובה”, מלמלה כלפי אמי, כשהיא מבקשת יותר מסתם צעצוע, את החום והפינוק שנדמו לה שנפלו בחלקן של ילדות אחרות. בלי להוציא מילה, סבה אמי על עקבותיה ונכנסה לחנות. אחרי כמה רגעים יצאה משם, עם בובה לילדה, וכדור לאח הקטן. לימים, תהיתי מה חשבה הילדה הזו, והאם היום היא זוכרת אותנו כמכוות כאב של קיפוח, או, כפי שהייתי מעדיפה לקוות, כמזכרת מתוקה של חסד. והאם היא, שהיתה ילדה חסרת אונים, מבקשת, מתוך זיכרון עוניה, להיטיב עם אחרים. בובת ילדותי לא מרפה ממני, ומאז שאני זוכרת את עצמי, אני לא מסוגלת לחלוף על פני קבצן בלי נקיפות מצפון וארנק פתוח. כשטיילתי בהודו, רק עשיתי את עצמי כמתעניינת במקדשים וארמונות: למעשה, הייתי סוכנת חשאית, שעיסוקה האמיתי היה לפזר כופר נפש, מס גולגולת מטעם העולם השבע לעולם הרעב. כי התחושה שנחרטה בי היא שרק גורל מקרי הטיל אותנו למחצית המוארת יותר של כדור הארץ ושל החיים. ולאיש אין ערובה שהמטבע לא יסתובב, ויטיל אותנו למקום מבורך פחות. ותמיד, כפסע בינינו לבין האסון.

האם תפיסת העולם “האופטימית” הזו, שמעולם לא הוגדרה לי במפורש ובכל זאת עברה בתוך הדם, היא תוצאה של הארוחות בביתנו (“כפר הודי שלם יכול להתקיים על מה שאת משאירה בצלחת”), ושמא של סיפורי השואה שקראתי בילדותי, אגירה נפשית של לחם לימים קשים שיבואו, התכוננות מתמדת לבריחה, ישיבה עם הפנים כלפי דלת המילוט?

לא מזמן טיילתי עם בתי ענבל, סמוך מאוד לחנות הצעצועים ההיא. בפינת כיכר ציון ניצב ילד ערבי קטן, ומכר מצתים, מברגים ומטליות אבק, שאיש לא רצה לקנות. לידו ישב ילד רוסי ומשך בכינור, אף הוא מתחנן לחסדי העוברים והשבים. וכשהוציאה הבת את דמי הכיס שלה, ראיתי כיצד סבתה, שכבר מזמן איננה, נמשכת כקו שלחסד, כמו חץ שנורה אל העתיד.

תמונה שנייה: בקומה שמתחתנו, בשיכון עממי בקריית יובל בירושלים, התגורר זוג עיוורים עם שלושת ילדיהם. הייתי בת שמונה, כשיחד עם הילדים האחרים הרעשנו בחצר. האיש יצא למרפסת וצעק עלינו: “אם לא תשתקו, אתפוס אתכם”. ואז, ברשעות של ילדים, אמרנו לו: “אתה לא יכול לתפוס אותנו, אתה עיוור, ואם תרדוף אחרינו, נמתח חוט ואתה תסתבך ותיפול”. ואני כותבת “אמרנו”, בלשון רבים, אולי כדי לצמצם את רגש הבושה הצורב שאוחז בי כעת, בגלל האמירה הנבזית הזו. אבא שלי שמע את זה וקרא לי מיד לעלות. כשנכנסתי לבית, הנחית עליי סטירת לחי מצלצלת. הראשונה שקיבלתי ממנו עד אז, ונדמה לי שגם האחרונה. הוא לא היה צריך להגיד, הבנתי יפה־יפה למה, וכבר באותו רגע, הצדקתי אותו. ואני בטוחה שלא העובדה שהוא עצמו נכה – קטוע יד ימין מהמלחמה – היא שגרמה לו להתעקש על כבודו של השכן העיוור מלמטה. ואז קלטתי ש“והגדת לבנך” זה הדבר שלפעמים עובר במכות.

לא המילים הן העיקר, ולא בהטפה ושינון עוברים הדברים – ההתנהגות חורטת את המסר. “ילדים מעולם לא הצטיינו בהקשבה להוריהם, אבל אף פעם הם לא מפסיקים לחקות אותם”, אמר הסופר ג’יימס בולדווין. “הם מוכרחים, אין להם דגמי חיקוי אחרים”. וכך אנחנו רואים על ילדינו את תכונותינו הגרועות ביותר, וכן את מעלותינו היפות. “תכונות האדם אינן מסתפקות בנתיבים השגורים, שסוללת להם התורשה”, כתב מאיר שלו בספרו עשו. “הן עוברות גם בחלב, בסיפורים, במגע ראשי האצבעות וברוק הניגר של הנשיקה”.

בנושאים הגדולים והמכריעים קשה לנו להשתחרר מהורינו, גם אם אין אנו אוהבים את מה שראינו. עמדות פוליטיות וחברתיות, דתיות או אנטי דתיות, הן דברים שמחלחלים לתוך הנשמה. חיים גורי לא מסוגל לאכול בשר, כי הוריו היו טבעונים. המחזאי שמואל הספרי מרגיש שהוא חייב לעשות הכל, גם להיות אינסטלטור, וגם לתקן תריסים, כחלק מלקחי השואה של אביו, שלימד אותו להיות עסוק ומועיל, כדי לשרוד בתנאים של מלחמה. וכשילד חוזר בתשובה או בשאלה, ובוחר בדרך מנוגדת לגמרי לזו של הוריו, האם פירושו שבחושיו החדים הבחין שעמדותיהם המוצהרות הן זיוף או שזהו ביטוי למרד? ואולי עדות למשבר סמכות של ההורים, שההיגד שלהם אינו היחיד המגיע לבניהם, ושעליהם להתחרות במסרים אטרקטיביים, המועברים בצורה מיומנת ומפתה?

אני אוהבת להביט באמהות ובנות החולפות ברחוב, ולהתעכב לאו דווקא על פלאי הגנטיקה, היוצרת בת בצלם אמה ובן בצלם אביו, אלא דווקא על הטעם הנרכש, שמאחד את שתיהן: שיער אסוף או פזור, לבוש זרוק או אלגנטי, נעלי עקב או סנדלים שטוחים. לפעמים אני תמהה איך מה שנשאר מ“סדרות החינוך” שהורינו מעבירים לנו הוא רק הזוטות של החיים. בכל פעם שאני חופפת את הראש, אני שומעת את קולה של אמי מזכיר לי לחפוף פעמיים, פעם בשביל הניקיון, ופעם שנייה למען הברק. אני בטוחה שאמרה לי דברים חשובים ורציניים יותר, אבל הם פרחו מזיכרוני, ונשארתי רק עם השמפו.

אין לי שום הסבר לעובדה, שמעולם לא ניקבתי את תנוכי אוזניי, ואני לא עונדת עגילים, מלבד התנגדותה הנחרצת והבלתי רציונלית של אמי, שהתחלחלה למחשבה של חירור האוזניים. המסר הזה שקע עד כדי כך שאחותי, שהעזה לא מזמן לנקב את תנוכיה, נעשתה בלי שום סיבה נראית לעין אלרגית למתכת, החורים נסתמו, והקץ לעגילים.

“והגדת לבנך” נעשה מסובך עם השנים. כשאנחנו היינו ילדים, כל “סוכני הסוציאליזציה” פעלו יחד: עיתוני הילדים – דבר לילדים, הארץ שלנו, משמר לילדים – העבירו כולם מסר חינוכי, שדמה מאוד למה שקיבלנו בבית. גם פינת הילד דיברה בקול אחיד. היום, קולות אחרים נשמעים מסביב. מול האטרקטיביות חסרת פער הדורות של ה־MTV וערוץ הילדים, מול עיתוני הנוער שנראים לעתים כמו מהדורה מוקטנת של פלייבוי (“אני בן 14, והחברה שלי אומרת שאבר המין שלי קטן מדי”), סמכות ההיגד של ההורים נעלמת.

היום מתחלפות היוצרות. המומחים האמיתיים בבית לתכנות מכשירי הווידיאו, העתקת תוכנות במחשב או שיטוט באינטרנט הם הילדים, כשההורים מביטים בהם בנחיתות משתאה. אם אני רוצה לדעת איפה יש בית קפה טוב, אני שואלת את ילדיי, ומהם אני שומעת היכן כדאי לאכול בעיר ארוחה עסקית מפתה. ב“והגדת לבנך” מנסה ההורה להעביר לקחי חיים ולחסוך לילדיו את כאבי הלב והשגיאות שלו עצמו. אבל איש אינו יכול לסלול את דרכו של האחר. גם אם תאמר לבנך חמישים פעם לא להתחתן עם החברה הראשונה – כל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו, ורק מנסיונו שלו הוא ילמד.

“והגדת לבנך” מוטל על ההורים, אבל גם הבנים והבנות אינם פטורים, ובספר דברים הם נדרשים במפורש, “שאל את אביך ויגדך”. כדי שתהיה קבלה אמיתית, על השומע להפגין התעניינות. דור שלם של שרידי השואה ביקשו לחסוך מילדיהם את הפרק הנורא הזה בחייהם, ובכך הקשו על עצמם ועל בניהם. והילדים לא שאלו מספיק. והיום, כשמוכנים לשמוע, לפעמים כבר מאוחר מדי, ואין מי שישיב. לשאלות כמו “מיהו אלוהים?” ואפילו “איך באים ילדים לעולם?”, יכולים ההורים למצוא תשובות באין־ספור ספרים. אבל את הדבר הנורא ביותר – פחדי המוות – אנחנו לא מגידים לבנינו. גם אנחנו מורישים להם את האשליה העצמית, המנחמת, בשקר מוסכם, שעל זה לא מדברים. לא זכרתי שדיברתי עם אמי על המוות, לא על שלי, לא על שלה. היא כבר לא היתה בין החיים, כשמצאתי בין ניירותיה שיר: “לפני שנים שאלה אותי בתי/ מה זה למות, והאם?/ עכשיו שואל אותה בנה./ התשובה שלא נתתי לה,/ אותה נותנת היא לילדה./ מחר תשאל אותו בתו,/ וילדה ישאל… ילד, ילד, מרמים אותך ילד./ ואמא שלך כל כך דאגה/ שלא תינזק קצה ציפורנך הוורודה”.

מול הדאגות הגדולות, אנחנו נותרים אילמים, והפחד הגדול משתק אותנו. כילדים שהופכים להורים, כולנו יוצאים לדרך עם מעט תשובות מוכנות, הרבה עצות, כמו ממדורים בעיתון, כשאת ההיגדים האמיתיים כל אחד צריך לחפש בעצמו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35415 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!