האחריות לתוצרת
– – – לפני שנים אחדות פורסם בשם תנובה (כשהיה צורך לדחוף את הביצים לשוק), כי תחת ביצה מקולקלת אשר תוחזר לתנובה תקובלנה עשר ביצים. דבר רכישת השוק על־ידי אחריות רבה לתוצרת, מן המפורסמות הוא, ובעולם הגדול יודיעו יצרנים על דבר אחריות כזו אף לתוצרת המסוגלת לקלקולים יותר מביצים. נוסף להנ“ל הרי אותו המפרסם בשם תנובה כדבר הנ”ל עשה גם חשבון כדלקמן:
א) ההפסדים על הביצים המקולקלות ישובו למשקים, אשר שלחו כאלה וגרמו על־ידי זה להבאשת שם תנובה בשוק על־ידי הביצים הבאושות, ועל כן מצוה ללמד בינה למשקים כאלה.
ב) ההפסד שייגרם על־ידי התמורה לביצה מקולקלת, יצא בשכר העלאת ערכן של ביצי תנובה על־ידי זה.
המנהלים המחוזיים (בהשפעת מנהלי “ביע”ף") הביטו בעין רעה על כל הענין הזה, והיה קושי גדול מאד להוציא ממנהלי “ביע”ף" את התמורה לביצה מקולקלת, עד שבעלי הסניפים והחנויות חדלו מלטפל בענין זה בכלל.
משהו על פרסום בכלל
ועתה משהו על־דבר פרסום בכלל. חז"ל אמרו לאמור: “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו”. ואם היצרן בהביאו את תוצרתו לשוק יתן בה לצרכן לא את קצת התוצרת בלבד, אלא שבתוצרתו חבויים גם כמה יתרונות על תוצרת הזולת (אף אם אלה יעלו לצרכן בכסף מלא), הרי עליו להודיע זאת לצרכן. ובל יסמוך על כך שעל־ידי עצם העובדה שתוצרתו נפוצה היא בשוק, ידע הצרכן את הכל על־אודותיה, כי יש ידיעה לזמנה בלבד וצריך להזכירה מזמן לזמן.
וענין זה של ידיעות הצרכן בתוצרת, הרי היא ידיעה המגבלת מאוד לזמנה, ובכל מיני מסיבות יוכל הצרכן להיפּתות על־ידי תוצרת מתחרה וימהר מאוד לשכוח את התוצרת הקודמת. על כן צריך להזכיר ולשוב ולהזכיר לצרכן על־דבר מציאותה בכלל של התוצרת אשר הוא רגיל כבר בה ולהבליט את כל יתרונותיה.
ידיעות כאלה צריכות להזדקר בכל עת לפני עיני הצרכן וכלבני ביתו. ומובן כי בשום תנאי ובשום אופן אין לשקר1 ואפילו לא לכזב2 ולא לכחד3.
על הטיב והאמון
ובנוגע לא“י ארצנו, במצב של התחרות התוצרת מחו”ל בה עכשיו, הרי יודע כל איש־משק, כי המחירים כאן לתוצרת חו“ל הם כאלה, אשר משקינו לא יוכלו בשום אופן להחזיק את קיומם בהם. ומה יש ל”התמודד" את חו"ל?
לא כאן המקום לעמוד על הענין הנ“ל (תוצרת חו"ל), יען כי בו כרוכות לא רק שאלות כלכליות אלא גם שאלות פוליטיות לא מעטות. אך העובדה הן קיימת היא ואיש לא יכחישנה. והרי שבמצב כלכלי כזה לא תוכל בשום אופן התוצרת העברית המקומית להתחרות בתוצרת חוץ על שטח הזלוּת. וכי אין כר נרחב בפני תוצרתנו להתחרות בתוצרת חו”ל על שטח הטיב, האופי, הטריוּת ואף על שטח העובדה (רחמנא יצילנו!) שהיא עברית ארצית?
ומובן, כי יצרן שיתן תוצרת גרועה תחת השם “עברית ארצית”, הרי הוא עושה שתים רעות:
א. מזהה הוא את המושג “פסולת” עם המושג “עברית ארצית”…
ב. ידחה את הצרכן מן התוצרת העברית הארצית בכללה.
ובכלל יש לזכור, כי מוטב שלא להבטיח דבר, מאשר להבטיח ולא לקיים. כי מי שלא הובטח לו דבר גם לא ידע לרוב כי אפשר לדרשו, אולם מי שהובטח לו משהו אשר לא יקבלנו אחרי ההבטחה, זה יראה את עצמו מרומה ונעלב והוא יחפש אחר־כך תואנות לשטות מן השקרן ולעבור מתוצרתו.
אכן, לא פחות מאשר נחוצות ידיעה והבנה איך ליצור תוצרת, הרי נחוצות ידיעה והבנה איך למכור תוצרת. מובן, כי אסור ליצרן שיאמיר מחירים בלי צורך, אך על כל יצרן גם לדעת את חשבון משקו, למען לא ימכור בהפסדים ויהיה סתם “זבין וזבן כדי להיקרא תגר” כביכול…
ולענין השגת האֵמוּן מצד הצרכנים, צריך היצרן (או בא־כוחו) לדעת שעל־ידי ערמומיות ונפתולים לא ישיגו אף פעם את אמונו של הצרכן. על־ידי זה רק יטילו עליו את מידת אי־האֵמון עד כדי כך, שגם הוא יתהלך בערמומיות ובנפתולים. ולמרות אשר בין צעירי הדור כיום אין מהלכים רבים לתום וליושר, הרי האמון מצדם הם לא יוּשג אלא על־ידי דרכי תום ויושר, דיוּק, אדיבוּת, קיום הבטחות והתחשבות את ההרגשות של הזוּלת.
על האריזה, ההדרגה ועוד
אריזת התוצרת צריכה להיות אחידה: לבלי לקשטה מבחוץ בעת שתוכה ניחר ונרקב. ועוד זאת, כלי האריזה צריכים להיות נוחים וקלים, ואף מקושטים במידת מה (מובן שלא מלוכלכים). עין הכלים יהיה בהיר ולא עכוּר.
על היצרן לדעת כי קישוטים בתוצרת ובכלי אריזתה, אף כי אין הם מוסיפים כלום לטעם התוצרת, הרי יש בהם כוח־משיכה רב.
בכל כלי אשר יארזו בו תוצרת לשוק, יש לשים פֶּתֶק אשר שם המשק והמוכר מודפּסים עליו. ואם השם מודפס על גבי הכלי עצמו, יש לדאוג לכך, שאחרים לא ישתמשו בו. ואין לחוס על הוצאות בענין זה: אין להפקיר “שֵם”. על הפתק, אשר יושם כנ"ל בכלי האריזה, יש לציין גם את המספר או המשקל (או שניהם) של חתיכות התוצרת.
התוצרת תהי מודרגת (כרגיל: 1, 2, 3. לא נוח לסדר יותר משלוש דרגות). תוצרת שאינה מגיעה אף לדרגה השלישית מוטב (לרוב) כי ישליכוה לאשפתות. ואם הדרישה בשוק היא גדולה והמחירים הם גבוהים במידה שכדאי להוציא גם דרגה רביעית וחמישית, הרי בכל אופן אין לשים עליהן את הגושפנקה של היצרן או חברתו.
ועל היצרן לזכור, שאף במצב כזה (בלי גושפנקה) בל יוציא לשוק תוצרת שאינה מודרגת (אפשר שבימי הדרישה הגדולה “ילך הענין”, אך זה יתנקם בו לבסוף).
אם התוצרת היא פירות וירקות, אשר טיבם עולה עם בישולם, בל יוּצאו לשוק בטרם הבשילו דַיָם. אמנם, מי שיקדים בכאלה לשוק ישיג מחירים גבוהים מאת צרכנים־לקקנים, אך גם אלה יקהו את שיניהם, והענין יתנקם לבסוף ביצרן.
ומובן גם כי את התוצרת יש להוציא לשוק כשהיא נקיה למדי.
תשרי־חשון, תרצ"ו (1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.