נדמה, כי לפעולה זו הנפתחת בזה: הוצאת עלון קבוע פנימי לתנובה, תהיה חשיבות רבה עד מאוד בקיומה של תנובה והתקדמותה. ואף נדמה, שעל־ידי האיחור הרב בהתחלת הפעולה הזאת, נגרם כבר הפסד לא מעט וקלקול: ראשית כל ביחסים הפנימיים שבתנובה, ואף במצעדה הכללי לרכישת עמדות בשוק וביצורו.

אכן לעיני העובדים הקבועים במשרד של מרכז תנובה, בלט תמיד הצורך הזה בבמה פנימית לתנובה. ועוד בימים הראשונים לתנובה, נעשתה על־ידי המרכז ההתחלה לבמה כזו בצורת “חוזרים למשקים”, שהיו נדפסים ונשלחים למשקים אחת לחדשים בערך, בכוונה להרחיב את מסגרת החוזרים, הן בתוכן והן בצורה, עד לכדי הצורה הניתנת ב“אלומות” כיום. ואולם, אחרי אשר בויכוח הכללי של ועידתנו, שהתכנסה בניסן צ"א, אמר אחד מן הצירים, כי “החוזרים של המרכז מיותרים ואינם נקראים כלל במשקים”, ואחרי אשר דברי הציר הזה נתקבלו בשתיקת הודאה על־ידי כל המשתתפים באותה ועידה, הרי שלא היה הגיון להמשיך בהם – והוצאתם נפסקה.

אולם מיום ליום הלך וגדל לעינינו ההכרח בקשרים אמיצים יותר בין כל החלקים שבתנובה, וכן בחילופי דברים הדדיים ובקורת הדדית. ואחרי אשר נכשל הנסיון להתחלה כזו בחוזרים, הובאה הצעה בפני ישיבת המרכז בסיון תרצ“א “ליצור מגע של הסברה במשקים והקשבה לתלונותיהם על־ידי זה, שמנהלי ה”תנובות” יבקרו לעתים מזומנות במשקים וישוחחו באספותיהם על הענינים בתנובה ועל שאלותיה, ויקשיבו לדברי החברים במשקים“. הצעה זו התקבלה אז בהסכמה כללית על־ידי כל חברי ההנהלה של המרכז, ואף הוחל תיכף לכך בהגשמתה. ואולם… ואולם אין מזל לענין… ותחת שנוציא תועלת מפגישות אלה בין הנהלות ה”תנובות" והמשקים, הסתבך בענין זה היצר של האשמות, בפני אנשי המשקים, מצד המנהלים של תנובה מחוזית אחת על מנהלי תנובה מחוזית אחרת… ו“ביקורי הסברה” במשקים נפסקו מאליהם.

בינתים הולכת תנובה וגדלה ומתרחבת בכל המובנים, ועם התרחבותה ילך ויקהה רגש החרדה אשר פעם את כולנו בימים הראשונים לתנובה, החרדה לגורל המפעל הנבנה והבונה את משקנו החקלאי. כל חלק וחלק בתנובה – ה“תנובות” המחוזיות במשקיהן – הולך ומשקיע את מבטו אך בעניניו הפרטיים הצרים ביותר, עד כדי צרות־עין אל זולתו והקשחת לב מן הענינים של החלקים האחרים בתנובה, ועד כדי יחס של קלוּת־דעת וקלוּת־ראש לקיומה הכללי של תנובה, ואף לשאלות הדקות ביותר הנוגעות לעמדותיה היסודיות של תנובה בשוק.

מצד חברים שונים נעשו נסיונות לצאת בשאלותיהם על דפי העתונות הכללית; אך ברור, כי מזה לא תצמח לתנובה כל תועלת. ראשית, באשר הלא אי־אפשר גם לחברים הרגילים בכתיבה בעתונים, לדבר בגילוי־לב על ענינינו בפנימיים בפני קהל זר לענינינו; ושנית, גם לא יימצאו חברים רבים אשר יש להם ההכנה הנפשית לכתוב על גבי העתונים; ושלישית, גם לא ייפתחו לפני חברינו דפים נרחבים למדי בעתונות הכללית.

והנה אחרי אשר נכשלנו בנסיון של החוזרים ושל “ההסברה בעל־פה במשקים”, באה הצעה (לפני שנה וחצי בערך) בפני הנהלת המרכז, שנתחיל להוציא עתון פנימי לתנובה; אך ההנהלה לא אישרה את התקציב לכך.

לפני שלושת רבעי שנה נעשה נסיון להוציא חוברת אחת לחילופי הדעות בין מנהלי ה“תנובות” “בשאלות שוק החלב ובשאלות ההסכמים בין ה’תנובות'”. אך מכיוון שזאת היתה הוצאה חד־פעמית, הרי ברור שמלבד מספר מצומצם של חברים מהנהלות ה“תנובות” לא יכלו להשתתף באותה החוברת. ומובן, שאָפיה היה בהכרח פולמוסי בלבד. אמנם פולמוס על אחת השאלות החשובות ביותר בתנובה, אך לא די בזה.

והנה נעשה בזה הנסיון, על־ידי התאמצות מיוחדת, להתחיל בהוצאת הבמה הנצרכת לנו. – כסמל לעלון זה ישמש הסמל הראשון אשר ניתן לתנובה: שלוש אלומות־חיטה מאוגדות יחדיו, ושמו “אלומות”.

והנה ניתנת בזה החוברת הראשונה. וכל החברים מן המשקים והעובדים בתנובה מוזמנים להשתתף בבאות. חופש מוחלט לדברי כל החברים הנ"ל בבמתם זו. העורך יטפל אך ורק בשיפור הסגנון של כתבים והבהרת ביטוים.

ר“ח תמוז, תרצ”ג (סוף יוני 1933)

אין זאת הפעם הראשונה אשר אדבר על הסכנות הצפויות לתנובה, ואשר בידינו אנו למנען בעוד מועד, אך עד היום לא מצאו הדברים כל הד אצל החברים. ומאחר שכבר מתחילים להרגיש בפינות שונות של תנובה, שהמצב מעורר דאגה; ומאחר שכאן לפנינו במה פנימית בהחלט, אשר תהיה נפוצה בין כל החברים; על כן ייעשה בזה הנסיון לציין את הנקודות הרעועות בתנובה, שמהן אורבות הסכנות לבקיעים בחומתה…

והנה תעודתה של תנובה היא למכור את התוצרת ממשקי העובדים העברים בארצנו. את כל התוצרת הנוצרת כבר כיום במשקינו למכור בתנאים הטובים ביותר בשביל המשקים, ובמצב המושך ביותר את לב הקונים ומקשרם אל תוצרת המשקים המתרכזת בתנובה. וכה להכין בשוק יחסי אהדה והכרה אל תנובה ואל כל תוצרתה, אשר יגדלו וירבו עם גידולה של תנובה וריבוי התוצרת במשקיה. וכה יבטחיו לנו את היכולת לגדול ולרבות, וכאשר נגדל ונרבה, כן תגדל ותרבה ההכרה מצד הקונים ואהדתם לנו ולתוצרתנו.

זאת היא תעודתה של תנובה בקוים כלליים. וזכרון התעודה הזו צריך להיות חרות על לבם של כל מנהלי הענינים בתנובה, ולא פחות מזה – על לבם של כל המשקים החברים בתנובה.

במילוא חובתם לתעודה זו מוטל על המשקים, החברים בתנובה, לספּק את תוצרתם בקביעות הרבה ביותר, ובצורות הנאות ביותר, ולגוון את סוגי תוצרתם במידה הרבה ביותר. ועל מנהלי הענינים בתנובה מוטל, ראשית כל, להמריץ יום יום את המשקים שימלאו את חובותיהם הנ"ל. ואחרי זה רק מתחילה שורה ארוכה של חובות, המוטלות על מנהלי הענינים בתנובה עצמם:

א) אחרי אשר המשקים ימלאו את חובתם הם ויספּקו את תוצרתם בקביעות המרובה ביותר לפי יכלתם המשקית, על מנהלי תנובה למצוא חשבון התוצרת שעליהם להוציא בעונות השנה השונות לשם מילוא ההספקה הקבועה לקונינו הקבועים, ולאגור מעונה לעונה את כל תוצרת הניתנת לאגירה (אם שמנת, ואם גבינות, ואם ביצים ודבש וריבות וכיבושים, וכדומה), כדי לסדר את ההספקה הקבועה לשוק.

ב) לגוון את סוגי התוצרת במידה הרחבה ביותר, למען ימצאו קונינו הקבועים בתנובה את כל מבוקשיהם, ולא יצטרכו לפנות לשם השגת משהו למקורות הספקה אחרים, אשר יוכלו להסיר את לבם של הקונים מאחרי תוצרתנו אנו, ולמען יהיה אפשר להשיג למשקינו את התמורה הגבוהה ביותר בעד תוצרתם. כי הלא כמה שתהיה תמורה זו גבוהה, עדיין תהיה רחוקה מלהעניק עושר ותפנוקים למשקינו.

ג) על מנהלינו לזכור, כי תוצרתנו מוכרחה להיות מוגשת לקונינו בטיב ובצורה המשובחים ביותר, ועולים ומשתבחים מיום ליום (אין בזה חידוש, הכל יודעים את זאת, ובכל זאת הרי אינם ערים לזה), ולהיות ערים עד למאוד ולהאזין ולהקשיב לקולות ההערכה לתוצרתנו מצד קוניה ומצד מפיציה. במקרים של הערכה לטוב – בל יגבה לבם; ובמקרים של הערכה לרע, בל ינוחו עד שיתקנו את המעוות.

ד) ומובן, שמחובת מנהלינו גם להיות ערים למאור ולהאזין ולהקשיב לתביעות מצד משקינו וכל תלונותיהם. וגם לצד זה לשקוד על תיקון המעוות. ולא כאשר ינהגו עד עכשיו, להתיחס בקלות־ראש לכך.

ה) על כל החברים העובדים בתנובה, מנהלים ועובדים, שמתפקידם לנהל משא־ומתן את זולתם, אם חברים מן המשקים ואם קונים וסוחרים, או אף סתם אנשים “הבאים לבלבל את הראש”, על כולם לא לשכוח שמחובתם להתיחס באדיבות וכבוד רב לכל אשר יפנה אליהם. יזכרו, שכל אדם, בלי יוצא מן הכלל, הניגש לדבר אתם, הנו קודם־כל אדם, “צלם אלוהים”. ועוד בטרם יפתח פיו יש לכבדו על־ידי זה שיבקשוהו לשבת (ענין “אלמנטרי”, הלא? ובכל־זאת לא ינהגו כה אצלנו), ולא לתת לו לדבר כשהוא עומד עליך ואתה יושב. כי הלא כל הנהלת שיחה כזו משאירה בלב העומד (מתחת לסף הכרתו) רגשות עלבון ומרירות צודקים בהחלט. והיזהרו מעלבונם של בני־האדם ומרירות לבם!…

ואחרי זה, מובן שהשיחה וכל המשא־ומתן צריך להתנהל באדיבות וביחס כבוד, ולא בפסקנות וביטויים מעליבים או ממררים. ואל כל תלונה, בלי יוצאת מן הכלל, אשר תגיע אלינו, מחויבים אנו להקשיב קשב רב, ולבררה עד כדי הודיית בעל דיננו בצדקתנו, או הודותנו אנו בצדקתו הוא, או מסירת הענין לבירור בפני בלתי־מעונינים שיוציאו את משפטם. אך חלילה וחס לנו מהראות לבעלי דברינו יחס סרבני אַלים (הה! מה רבים החטאים מסוג זה, אשר ראיתי מצד מנהלינו, ואף מצד פקידינו ועובדינו), או לסו7בב בכחש את בעל הדין, לדחותו בלך־ושוב, להבטיח לו ולא לדייק (גם מסוג זה ראיתי הרבה בתוכנו).

והנה נדמה, כי כל הקוים המשורטטים למעלה כחובה עלינו, הם מובנים מאליהם באופן ברור ללא כל ספקות, ואף עדיין אין אלה אלא כ“שבע המצוות הפשוטות לבני־נוֹח”… ואין בהם עדיין אף משהו מן “המצוות הנאצלות” יותר… ובכל זאת הרי עובדה היא: שאף למדרגת קיום מצוות בני־נוֹח הפּשוטות כנ"ל טרם הגיעו אנשינו לא במשקי תנובה ולא במוסדותיה… ולא רק שאין לראות התקדמות בתנובה, במשקים ובמוסדות, במובן הדברים הרמוזים למעלה, אלא להיפך, ניכרת ירידה “על פני כל החזית” משנה לשנה.

והנה עד לפני זמן קצר אפשר היה להרגיש משב של חיבה – ולא רק אֵמוּן ואהדה – ביחס הקהל אל תנובה. אך יחס זה הולך ונמוג מיום ליום במהירות גדולה, במקומו הולך ובא יחס אדיש מצד הקהל בכללו, ויש כבר להכיר פה ושם גם יחס של התנכלות ונטירה מצד חלקים שונים של הקהל.

ובציבור השני, ציבור החברים אתנו יחד להסתדרות העובדים, הן לא מצאנו עד היום חוג קונים רחב למדי, אשר יוכל לשמש לנו פעם משענת ניכרת. הקהל הזה הן הנו תמיד צדיק בעיניו בכל אשר יעשה, אם טוב ואם רע. את קנותו תוצרת חו“ל יצדיק תמיד בזה, ש”תוצרת תנובה יקרה היא". והוא, קהל זה, “הציוני־סוציאלי”, הן יראה עצמו מצווה, אף מתוך “השקפתו הסוציאליסטית” בלבד, לדרוש מזולתו עבודה עברית מאורגנת אף יקרה מאוד; אך “השקפתו הציונית” הן אינה מחייבת אותו בעצמו לקנות תוצרת חקלאית עברית מאורגנת בכלל, ומה גם כשהיא עולה ביוקר יותר מתוצרת זרה.

הנה כזה הוא מצב הדברים כיום בתנובה. אך חברינו במשקים ימשיכו להם להתיחס אל אשר יידרש מהם בביטול או בחוסר תשומת לב, ומנהלי הענינים ב“תנובות”, תחת להתעורר ולהיענות למחשבה משותפת, יסתמרו זה לזה על חשבונות שערכּם כקליפת השום לעומת “חשבון תנובה” בכללה.

למראה כל זה הן תתפרץ בהכרח קריאת ההזהרה: “אל חומות תנובה!” – כי אין שם לב ואין מקשיב להד הסכנה הנפתחת בפני תנובה, והיא גוברת והולכת מיום ליום, להפריש באפס־יד את עמדותיה אשר רכשה תנובה עד כה, וכאשר עלתה במרוצה, כן תרד במדחפות, אם לא ניזעק כולנו בעוד מועד לשמור על כל חומותיה.

ובזה הנני חוזר ומתריע קבל כולנו בתנובה: על הסכנה הגדולה הנשקפת עכשיו לתנובה שתתגלגל מראש פסגתה אל עברי פי פחת… (וזהו גם חזיון חוזר בתולדות האדם: שחברה – או עם או גם פרט – בהגיעם לפסגה גבוהה, יגבה לבם עד כדי להסיח את דעתם מן הסכנות האורבות להם… וכתוצאה מזה יתדרדרו חיש מה מטה). תנובה עומדת עדיין כיום על פסגה גבוהה למדי, והיזהרו, מנהלי תנובה ומשקיה, מפני התהום הפתוחה לפנינו! ניזעק־נא אל חומות תנובה ונחדלמהדברים מחוּסרי הערך שאָנו משקיעים כיום בהם מרץ וכוחות; ניזעק־נא אל חומותינו, ועוד הרבה לפנינ לתכן עצות לשמירת חומותינו וביצורן.

תמוז, תרצ"ג (1933)

(מתוך פרטיכל)

– – – ובשאלות הבציר עלינו להקפיד מאוד, ראשית כל, על מידת ההבשלה של הפּרי, שלא להרשות לפרי בלתי־בָּשֵׁל במידה מספיקה לבוא אל השוק. כי אם אמנם הפרי הראשון נחטף בשוק במחירים גבוהים גם בהיותו בוסר, הרי אחרי שהקונים הלקקנים מקהים בו את השיניים הריהו מפחיד את השוק בכללו ומוריד את המחיר לענבים הבשלים הראשונים. ומחובתם של המוכרים בשווקים לדקדק בהוראות והחלטות בכל הנוגע לטיב הפרי ולטיב אריזתו. ופרי אשר אינו מתאים להוראות צריכים הם להחזיר למשקים, ולא להיות רכי לב ולחוס על ההפסד שייגרם על־ידי זה למשקים. באשר הלא ההפסד הכללי היוצר למשקים בכללם על־ידי קלקול השוק, גדול לאין שיעור מן ההפסד למשק הבודד ברווחים בלתי־כשרים, שהוא יכול לחטוף על־ידי פריצת התקנות הכלליות לאירגון השוק.

לדעתי, רצוי שלשווקים העיקריים יישלח רק הפרי המשובח ולא שום פרי מסוג אחר; באשר חוק הוא ומובן, שכל חברה המוציאה לשוק פרי מטיב שונה במחירים שונים, תפסיד במחירים של הפרי הטוב יותר מאשר תרויח במחירים של הפרי הגרוע.

את הפרי הגרוע עלינו להוציא לשווקים מיוחדים לו בארץ ובאריזה מיוחדת לו, ולא להביאו כלל אל השווקים אשר לשם נוציא את הפרי המשובח באריזה משובחת. ובמקרה שישנו הכרח להביא פרי גרוע לשווקים טובים, אזי להוציא אותו בכל אופן שלא בערבוביה את הפרי הטוב, אלא במכירה נפרדת לגמרי אחרי גמר המכירה של הפרי הטוב.

ובמשקל הפרי: לכל זן ישנו משקל המיוחד, וכל פרי מכל זן כבד יותר בגמר בישולו מאשר בראשית בישולו. אך יש לדייק, שבכל זן בכל שבוע יהיה משקל הפרי בתבות שוה ולא בהפרשים של שנים ושלושה קילוגרם לתיבה. דבר זה גורם קלקול בשוק, ובאשר הוא פוגם באֵמוּן הקונים, והפסד מיוחד למשקים המדייקים למלאות את התיבות כראוי. וגם בקורת הדבר הזה צריכה להיות מתפקידם של המוכרים בשווקים ולדייק בזה.

ובנוגע לתעשיות: בארץ נמכרות במידה רבה מאוד קודם־כל ריבות מכל מיני תעשיות אשר אין בהם זכר לפרי, וברור שישנה אפשרות לפנינו לרכוש שוק רחב לריבת הענבים שלנו, בתנאי אחד, שהיא תהיה טובה ולא חרוכה בטעמה ומכוערת בעינה. המשקים זקוקים להדרכה בתעשית הריבה, והמרכז הוציא מרץ רב במשך השנתים האחרונות לסדר את ההדרכה הזאת. שלחנו את המדריך למשקים ושלחנו אותו לפגישות הכורמים ולועד הכורמים; החלפנו מכתבים את ועד הכורמים. אך אין עֵרוּת לכך במשקים, ואין הכרה במשקים בצורך הדבר. והענין בטל כבר בשביל עונה זו.

ט“ו סיון, תרצ”ג (1933)

(מתוך פרטיכל)

– – – כל אשר יקשיב ויאזין להדים הנישאים בשוק ביחס לתנובה, יכול להיוכח בנקל בשינוי היחסים לרע מצד השוק לתנובה. ואם אמנם ישנם בזה גם גורמים אשר אינם תלויים בנו (כגון התחדדוּת היחסים בין ציבור הפועלים ויתר השכבות בישוב, ותנובה מקבלת גם כן חיצי איבה מצד קהל המתנגדים לציבור הפועלים, יחד עם יחסי התנכרוּת לעניניה גם מצד ציבור הפועלים והסתדרותו), הרי אין להכחיש שהרבה מאוד תלוי הדבר בידינו אנו לשמור על העמדות אשר רכשנו בשוק ואף להרחיבן, בזה שאָנו מצדנו נאַמץ את כל כוחותינו להפיק את רצון הקונים בתנובה, ולא לתת לפניהם מצדנו אנו כל תואנות לפסול את תוצרתנו.

והנה דוקא ענין זה הנו מוזנח אצלנו עד לפשע. אף בסניפינו, פּאֵרה של תנובה, אין השגחה קפדנית על הנקיון ועל היחס האדיב לקונה ועל טיב התוצרת, ואין תשומת לב והקשבה מספיקה והגבה עֵרה לתלונות מצד הקונים ואפילו מצד מוסדות.

הנה לדוגמה קיבל המרכז מכתב מאת ועד “בית הכרם” שליד ירושלים, המתחיל בפיסקה זו: “חברי הועד שמעו בהתרגזות מרובה את הדין־וחשבון של הועדה הסניטרית, בדבר אי־הסדרים וחוסר־הנקיון השוררים בסניף תנובה בבית־הכרם”… והנה עוד פיסקה ממנו: “הורי התלמידים מתאוננים, שהתוצרת שלכם המוגשת לתלמידי בית־הספר, מובאה בתוך מגשים מוחלדים ומלוכלכים. הכלים הריקים בחנוּת הם בלתי־רחוצים ומשמשים מקום ללכלוך והצטברות של זבובים.”

שני המשפטים הנ"ל בלבד הם פסק־דין של כליון ודראון על תנובה בכללה, ולא רק על תנובה ירושלים, הפושעת הראשונה במקרה זה (כל מוסדות תנובה ערבים זה לזה, וענין בית־הכרם אינו יכול להיראות כענין ירושלים בלבד).

וזאת לדעת, שאם רק על החנוּת של בית־הכרם בלבד קיבלנו תלונה, הרי אין זה מוכיח שבשאר החנויות הכל כסדר. אלא, פשוט, לשאָר החנויות אין ציבור מלוּכד, כאשר בבית־הכרם, שישמיע את תלונותיו על־ידי ועדים, אלא כל קונה מתמרמר בפני עצמו.

גם בחנויות בתל־אביב אין הענינים טובים במאה אחוז. ישנן חנויות, שאינן עולות בהרבה על החנות בבית־הכרם. ואף בחנויות אשר במרכז העיר, אלה אשר סידרנון בחורף שעבר כדוגמה לחנויות תנובה, גם “עלי הקישוט בחלונותיהן יתעלם אבק” ואין מסיר! במובן זה אין להתאונן על חיפה. אך גם שם אין עוד מה שצריך להיות בתנובה. כי הנה החלטנו בראשית השנה הנוכחית, שתכנית הפרסום שלנו לשנת תרצ“ג ותרצ”ד תתגלם בשיפור החנויות וסידורן בצורה אחידה לכל הארץ. סידרנו את שתי החנויות לדוגמה בתל־אביב והוטל על ההנהלות להעביר את חנויותיהן בהדרגה לצורה זו, אך כמעט שאין התנועה בזה ניכרת לעין.

ועתה נשמעת בקרבנו הדרישה למרכז תנובה, שיתחיל שוב ב“פרסום” בעתונות וברחובות. ואולם אין אני רואה סיבה כיום, שנסור מהחלטתנו בראשית תרצ“ג: “כי אנו מרכזים את כל פרסום תנובה בזה, שנסדר את כל חנויותינו בצורה נאה אחת”. התחלנו בזה והפסקנו בלי כל סיבה מספקת. ותחת שנבוא עכשיו בתהילות ותשבחות על תנובה ותוצרתה בעתונים וב”פלאקאטים" ברחובות, מוטב שנרכז את מרצנו בזה, שקוני תוצרתנו יהללו וישבחו אותה על טיבה ושיפורה, ואותנו על ערותנו לשיפורה והספקתה המסודרת. לבוא עכשיו בפרסום תנובה ותוצרתה בעתונים ובפלאקאטים יהיה מצדנו כלעג לקהל הקונים: כי הן אין לנו כבר כיום די תוצרת בשבילם, ובעוד כחדשיים הלא נימצא במצב קשה עוד יותר מאשר היינו בסוף הקיץ של תרצ"ב, ובסתיו אנו לא נוכל לספק לקונינו הקשורים כבר אלינו את דרישותיהם. ואיזה טעם יהיה לפרסומנו כיום, אשר בתוצאותיו צריכים להתווסף לנו קונים חדשים. כי על־כן אין, לדעתי, כיום לצאת בשום פרסום המכוּון לקרוא בקול קונים חדשים אלינו. כל פרסום כזה יהיה לרעתנוּ.

י“ט סיון, תרצ”ג (1933)

את עונת הענבים התחלנו השנה באופן משביע רצון. המשקים שפּתחו את העונה הוציאו את ענביהם בדאגה להצלחה בשוק. ביררוּם כראוי וארזום יפה; אולם בשבוע האחרון, עם סיום העונה בשביל המשקים שפתחוה (גוש עין־חרוד), ירב מיום ליום הזלזול גם בבירור הענבים וגם באריזתם. ודוגמאות:

1) בתיבות “סולטנינה” שנמכרו במחיר של 600 מיל נמצא גם “שסלה” ועוד (בשתי תיבות, בהספקה של שלושה ימים, בחנות תנובה שברחוב אחד־העם אשר אנו קונים שם).

2) בתיבות “תמר” מעורב “סֶרַבנט” גרוע ודומה לו (ארבע פעמים במשך השבוע האחרון באותה החנות).

3) ה“המבורגי”, במשך השבוע האחרון, צבעוֹ מכוער והגרגרים רכים כנבוּלים (אינם ראויים להירשם אף בסוג “ב”).

ומובן, שכתוצאה מזה הולכים המחירים ויורדים מיום ליום, וכל פרסום בפלאקאט לא יועיל, כי הפרסום על־ידי הענבים עצמם הנו המכריע ביותר.

והנה את התנהגותם של המשקים מוציאי הענבים האלה עצמם, אין אמנם להצדיק, אך אפשר להבינה: הם את ענביהם הם הוציאו כבר לשוק ולא איכפת להם אם “אחריהם המבול”… ואולם אין להבין בשום אופן איך הרשו את ההתנהגות הזאת ועד האירגון של הכורמים עם המפקח המיוחד שמונה לכך השנה, ואיך לא הגיבו על זה העובדים במחלקות ביע“ף שב”תנובות". הן נתקבלה על זה החלטה מפורשת בפגישת האירגון ועל הכורמים היה להגשימה: כי כל פרי אשר אינו מתאים מאיזה צד שהוא לדרגתו (בנידון זה דרגה “א”), צריך לקבל בחזרה מן הקונים ולהחזיר למשק. והמוכרים בתנובה צריכים סוף־סוף לחדול מלהרוס את השוק בכללו בזה, שהם חסים על חלק של משקים ואינם מחזירים להם את התוצרת אשר אינה מתאימה לדרגתה.

ובפירוש, לקבל בחזרה מן הקונים את התוצרת אשר נתקבלה מן המשקים בתור תוצרת סוג “א” ואין היא מתאימה לציון זה, ולהחזיר תוצרת כזו למשקים; אך בשום אופן לא להשאיר אותה אצל הקונים על־ידי הורדת המחיר עליה. יען כי פעולה זו היא ההורסת את השוק בכללו ומחנכת לרע את המשקים.

אב, תרצ"ג (1933)

אשר לסגנוני בכללו, הרי הח' – – אינו הראשון, ובודאי לא יהיה עוד האחרון, למחות נגדו ולחשוב שאני מגדיש בו את הסאה או אף שזה אצלי ענין של מליצה סתם. ואולם עוד מיום כתבי את מאמרי הראשון ב“המליץ” ועד היום, זה כשלושים וחמש שנים, כותב אני בסגנון זה, סגנון בוטה ומבטא בדיוק את אשר אני רואה, בעיני אני כמובן, ולא בעיני זולתי. “שפת חלקות” לא ידעתי עד עכשיו ולא אדענה גם להבא, ואף מליצות סתם שנאה נפשי. “מליצות” הרי הן רק שעשוע מלים, ואני נוהג, להיפך, להשתמש במלים הבוטות ביותר בבטאן בדיוק נמרץ את הגיגי. ואם בחוברת תרצ"ב היה אולי הסגנון חריף במידה גדושה ביותר, הרי אין לשכוח שזה בא אחרי “השחתת מלים” (פחות חריפות) לשוא במשך שנים אחדות, ועד מתי?!

ובעצם לענין הנידון, הרי במה שכתבתי על העָיפים לא הגזמתי – לדעתי כמובן – בכלום, אף בתג אחד; ואני מוכן לחזור על כל מה שכתבתי שם באותם הביטויים ממש.

ענף הלול הנו הפּרוע ביותר מכל הענפים אשר במשקינו, ולא באשמת האקלים או חוסר חוקרים ונסיונות, אלא באשמת הלוּלָנים ומדריכיהם. כי הנה בענף הרפת הרי הגיעו הרפתנים ומדריכיהם להישגים גדולים ביחס, למרות זה שעל כל שנה הנחוצה למחקרים ונסיונות בלוּל נחוצות שלוש, ארבע וחמש שנים למחקרים ונסיונות ברפת. ואולם הרפתנים שלנו ומדריכיהם השקיעו את עצמם מלכתחלה ועד היום במחקר המקצועי בלבד, ולכך עשו חיל רב. תחת שהלוּלנים ומדריכיהם שקועים כל השנים ב“מחקר האחוזים בתנובה”.

הח' – – מקשה גם ממה שנכתב בחוברת תר“ץ, כי “שימור הביצים בקירור לא ישתלם” על מה שנכתב בתרצ”ב לאמור: “חקרנו ומצאנו וכו'”. ואולם הן שלוש שנים מפסיקות באמצע. ודוקא במשך שלוש השנים האלה חלו שינויים רבים מאוד בארץ בתנאי השימור (בתי־הקירוּר המודרניים נפתחו אחרי זה) ומחירי התוצרת, והכי לא היינו צריכים לחקור כלום במשך שלוש השנים האלה, אלא להחזיק בעקיבות במשפט שהוצא בתר“ץ לפי התנאים אז?! ומהו, בכן, העוול, אם “חקרנו ומצאנו” בתרצ”ב, שהתנאים מאַפשרים שימור שיהיה כדאי לענף? אתמהה!…

ובסיכום: אני מצטער עד למאוד לא על הביטויים הבוטים, שהשתמשתי בהם עד כה בכל ההזדמנויות בעל־פה ובכתב נגד הלוּלנים ומדריכיהם (ואף נגד כיוונים אחרים בתנובה), יען כי אני מוצא, שלא הגזמתי ולא הפרזתי בכל זה אף כקוצו של יוד. אך מצטער אני במאוד מאוד, שלאנשינו ישנו עור רכרך מאוד כדי להיפּגע ולראות עלבון לעצמם מביטויים נכונים אך בוטים, ולעומת זה הרי עור־התוף ש אזניהם הנו קשה קצור לבלי קלוט דבר במשך שנים. דבר זה מעורר מחשבות נוגות עד מאוד בנוגע לאפשרויות התקדמותנו בתנובה.

אלול תרצ"ג (1933)

– – – והנה במשך שתי השנים האחרונות נמצאים אנו במצב של מחסור מוחלט בתוצרת (למרות זה שישנן עוד אצלנו עונות־גיאוּת קצרות, אשר בהן תוקפת את הנהלות ה“תנובות” בהלת פתאום “להשתחרר” מן הלחץ של עודפי־תוצרת אלה אף על־ידי “פעולות מסחריות” מבולבלות בהחלט), ומחסור זה שלנו גובר והולך מחודש לחודש (כיום חסר לנו כחמשת אלפים ליטר חלב ליום – לא לדבר על תוצרת הלול וכדומה), והמחסור ילך עוד ויגבר. פשוט מאוד: יען כי תצרכתו של הישוב בתוצרת הולכת ועולה מיום ליום מתוך עליית המצב הכלכלי בארצנו על־ידי הגורמים הידועים לכולנו, ונקוה שמצב זה יימדך עוד שנים רבות.

וכמדומני, שאין כבר צורך עכשיו בהוכחות רבות אף למחוּסרי התבונה העיקשים ביותר, שדרישת השוק לתוצרת הימלא תימלא, אם לא על־ידי תנובה – הרי על־ידי מקורות אחרים – – –

ובכן השוק בכלל יירכש על־ידי מספּקים אחרים זולת תנובה. הן לא ייעגן השוק לתוצרת המשקים של תנובה שתבוא פעם…

ומהו, בכן, כיום המוצא מסכנה זו? הישנו מוצא? כן, ישנו! על תנובה כולה, ההנהלות והמשקים יחד, להתנער בבת אחת מן הפוליטיקות המחוזיות שלהן, שכל אחת חושבת להימלא מחסרונה של חברתה. עליהן להפסיק בבת אחת את התנגחויותיהן על קליפות השום ובוררויותיהן על מושגים ריקים, ולכנס בלי כל דחיות את באי־כוח המשקים שלנו מכל הארץ לועידת תנובה, שבה ידונו על כל הענינים מתוך השקפת הענינים של כל ההתישבות העובדת שלנו, ויגשו משם לפעולות דחופות מאומצות, המכוּנות לביצורה של התישבותנו זו וחיזוקה על־ידי האחדוּת שבה. ואחת מן הפעולות הדחופות הצריכות לבוא למחרתה של ועידה כזו היא: להשיג את כל הפּרות הנחוצות לנו לשם הספקת כל החלב אשר יחסר לנו בשנת תרצ"ד.

ובאותו מעמד של באי־כוח כל המשקים, יש גם להכניס זריקה מתאימה בענף הלוּל, שיתנער מן מצבו הפּרוע שהוא נתוּן בו כל השנים.

ויש להחליט, במעמד הארצי הכללי, החלטה מחייבת את הנהלות ה“תנובות” לבל יבקשו לעצמן הקלה מ“כאב הראש” ופורקן מלחץ העודפים העונתיים על־ידי מכירה לסיטונים מתחרים (אכן "חכמת המנהלים תבנה את בית תנובה…), אלא את העודפים העונתיים, אם מתוצרת חלב ואם ביצים וכדומה, יאגרו לעונת השפל בתוצרת, לפי תכנית מחושבת ומותאמה להספקה קבועה, לקונים קבועים, במחירים קבועים, בכל תקופות השנה.

על הנהלת תנובה בארץ לעשות עכשיו מאמץ כספי הגון, כדי לצייד את כל מחלבותינו במכשירים המודרניים ביותר, להוצאת התוצרת הטובה ביותר, על תנובה להיות גם להבא הראשונה בארץ במובן זה.

גם את העברת החלב ממקום למקום יש לסדר סוף סוף בכלים המודרניים ביותר, כגון טנקים המחזיקים את החלב במעלת החום שהכניסוהו לתוכם, ולא כאשר עכשיו.

את החלב מן המשקים יש לקבל רק בדרגה מסוימת של טיב, טוהר ונקיון ההולמת את תנובה, וכל חלב אחר יוחזר בהחלט למשקים. ואף אם יצטרכו המשקים לסדר אצלם מכוני קירור וכדומה, כדי שיוכלו לספּק את החלב כהלכתו – אין לוותר על זה. – – –

תשרי, תרצ"ד (1933)

(מתוך פרטיכל)

– – – ובנוגע ל“אלומות”, הרי רק העובדות כמו שהן ניתנו בעלונים אלה. ואף העובדות המזעזעות, אשר ניתנו בדברי הח' ס., הן עובדות הן. ותחת לרגוז על פרסום העובדות, יש, לדעתי, אך לקדם את הפרסום בברכה, באשר זה אולי יזעזע את ההנהלות ואת המשקים ויניעם למניעת העובדות, אשר רק הן בלבד מחפירות הן. ואשר לכל הקו של “אלומות”, קו של בקורת פנימית חריפה, מובן שאני הייתי שמח מאוד לולא הוכרחתי על־ידי העובדות להשתמש בסגנון בוטה כזה. אך אם העובדות הן כמו שהן למעשה, יש, לדעתי, לתקוף אותן בכל החריפות, למען עקרן מן השורש בהקדם האפשרי ביותר. מפני האמת יפחדו כרגיל כל החשכים. בצנזורה על בקורת יאחזו כל אשר בחשכה נוח להם. אך לא כזה צריך להיות דרך תנובה.

– – – אין אני משנה את השקפתי, שיש להדפיס ב“אלומות” את כל מאמר הבא מכל חבר תנובה, והעריכה צריכה רק להבהיר את הדברים, אך לא לשנות בהם כלום. ככה אני עורך ואערוך. אמנם המועצה יכולה להחליט להפסיק מדור זה או אחר ב“אלומות”; ונניח, שאפשר לקבל בזה את הצעתו של הח' י', כי חומר כזה ישולח על־ידי מערכת “אלומות” כחומר חשאי לחברי ההנהלות והמועצות בלבד; ותור חומר כזה אפשר, לדעתי, לציין את הדברים אשר פרסומם בקהל יכול לגרום נזק לתנובה. אולם כל מאמר העוסק רק בבקורת השקפות של העסקנים בתנובה אין להטיל עליו כל צנזורה.

ואשר לאופן כתיבתי אני עצמי, הרי מעודי לא הרשיתי לשום מערכת שתשנה בזה אף משהו שבמשהו, ומובן שגם ב“הוצאות” תנובה לא אמסור את כתבי לתעלולי צנזורים. אני יכול שלא לכתוב כלום בשביל “הוצאות” תנובה, ואני נוטה באמת לחדור מעכשיו בכלל מכתוב בהן, אחרי אשר אני רואה שלעסקני תנובה אין אף רצון לשמוע על תיקון המצב בתנובה, אשר, לדעתי, הוא נתון למורד, וכנראה שגם למשקים אין ענין בשאלות תנובה. אני הן כותב רק מתוך תקוה ואמונה שיתעוררו לתיקונים; אך באין עוד תקוה כזו, אין לי גם ענין לכתוב סתם כדי להרגיז את עסקני תנובה וחבריה… אכן אם אוסיף עוד לכתוב ב“אלומות”, הרי אכתוב בטעמי וסגנוני ולא ארשה לזולתי לערוך את דברי, כי הלא כל עוד אני נשאר על משמרתי בתנובה, עלי לשאת באחריות הענינים ולהעריכם כהבנתי.

על דרישת הועד הפועל להגדיל את הקצבת תנובה:

אסור להסתדרות בכלל לאחוז בשיטות של מסי עקיפין. הן כסוציאליסטית צריכה ההסתדרות ללחום למסים ישרים, ולמה תעשה את מלחמתה פלסתר? אם המסים הישרים אשר הועד הפועל גובה עכשיו אינם מספיקים להוצאותיו, הרי עליו להגדיל את מס החבר, אך לא לגבות מן המשקים מסי עקיפין דרך תנובה, נוסף על המסים הישרים שהוא גובה מן המשקים.

תשרי, תרצ"ד (1933)

– – – ומתוך נסיוני בעניני תנובה בכללם, יכול אני להעיד, שעשרות דברים חשובים עד למאוד למשקינו לא סוּדרו אך עקב זאת, שלהנהלות תנובה ישנו מהלך־מחשבה זה: ש“תנובה היא תנובה והמשקים הם המשקים”, והתחומים צריכים להיות “חתוכים כמו בסכין”. מן הצד השני, יזכור כל משק ומשק משלנו (לחרפת כולנו) אך ורק את חשבונו הצר ביותר. ומובן, שגם זה וגם זה הנו מעוות בהחלט. אכן מתנובה יש לדרוש יותר מאשר מכל משק פרטי, שלהנהלותיה יהיה מבט מקיף יותר וחודר יותר לנשמתם ותוכם של הענינים. בכל הזדמנות הבאה לידיהם להשתתף בתיקון יסודי בעניני המשקים, עליהם לתת את ידם לכך, מבלי לחשוש פן במאזנם תהיה עלייה בהוצאה בפרו־מיל אחד או שנים. ישנן הוצאות בסתנובה שהן הכנסות למשקים. ואף אם אנשי המשקים אינם יודעים להבחין בזה, הרי בושה היא אם הנהלות תנובה אינן רוצות להכיר בזה.

טבת, תרצ"ד (1934)

– – – ו“פתח הגיהינום” פתוח לפני תנובה ואף פעור במידה גדולה מאוד. הן על זה הרביתי עד למאוד לדבר ולכתוב בחריפות רבה, עד שבאה מועצת המרכז בתשרי האחרון והביעה את אי־רצונה על זה. ומאז, אחרי היוכחי שאנשינו מתרעמים יותר על בקורת חריפה מאשר על עצם העובדות שעליהן באה הבקורת, החלטתי לבלום את פי ואת עטי – ואף את “אלומות” – מן השאלות בתנובה. כי הן אין לי ענין בפעולה, שתוצאתה היא אך “הרגזת האווזים”… כי על כן אני מתאפק בכל כוחי מכתיבה, אף כי אין אני רואה כל הטבה. וכל אשר כתבתי בענינים אלה וזעקותי קודם בחוברות תנובה שבדפוס וב“אלומות”, עדיין הדברים עומדים בעינם. כי אין עדיין כל הטבה ראויה לשם הטבה לא בדאגה לאימוץ הקשרים בין תנובה ולקוחותיה, ולא בפיקוח על החנויות, ולא בהשגחה על טיב התוצרת וכמה וכמה תיקונים המתבקשים במחלבותינו ב“ביעפ”נו"¹, ולא בהבנה על תפקידי תנובה בכיבושהעמדות בשוק, בשביל התפתחות אפשרויותיו של ישובנו החקלאי.

עד היום הזה שקועות הן הנהלותינו בקנאה הדדית, שביסודה אינה מכוונת להרבות עצה ותבונה – כקנאת חכמים – אלא מכוונת היא הקנאה להתרברבות עקרה ול“עיקור” הכוח והיכולת מן “תנובה הארצית” שבעתיד – מרכז תנובה שבהוֹוה. ויצר ההתרברבות זו בוקעת בראש וראשונה מהנהלת תנובה ב – – ומגרה גם את יתר ההנהלות. וכדאי היה, שהנהלת תנובה הנ“ל תתן פעם אל לבה להיות “מודה ועוזבת” בזה, או תהי־נא “עוזבת” אף בלי להיות ה”מודה"…

שבט, תרצ"ד (1934)

בטוחני, כי החבר י. לא יתרעם אם אעיר משהו לענין זה שהוא מדבר עליו.

ראשית: אמנם בין כל התוצרות של משקינו, הנמכרות על־ידי תנובה, תופס הדבר רק אחוזים קטנים, הרי “דין פרוטה כדין מאה”, ולדעתי יש לשים לב אף למחלקת הדבש שתוציא תוצרת טובה.

האם אין צורך שבמחלקת הדבש ימצא מנהל היודע היטב את המקצוע, ויוכל לתת לכל שוק את הדבש בצורה שהוא נדרש בו?

האומנם מספיק שמישהו אשר יצא מאיזה משק מפני עקיצות הדבורים שבו, יהיה מנהל מחלקת הדבש?

ואפשר כי לא קל להשיג אדם היודע היטב את המקצוע, אך נדמה לי, כי אם לפני מספר שנים חיפּשו לכל הפחות אדם כזה, הרי עכשיו אף לא יחפשוּ כזה.

מי דואג למחלקה זו, ומי מחוּיב לדאוג לה?

אייר, תרצ"ו (1936)

(קצת היסטוריה של תנובה בשביל החברים אשר אינם יודעים כלל מכך, במלאות כעשר שנים לראשית פעולתה העצמאית)

העוּבּר של תנובה – או התאחדוּת משקינו למען קואופּרציה בשביל מכירת תוצרתם – קם בשנת תרפ"א בצורת “מחלקה לתוצרת חקלאית ליד המשביר”.

באותה שנה נשלח למכירה על־ידי “המשביר” החלב בלבד, ותמורתו עלתה לסכום בערך 550 לא"י. אמנם המשקים, ביחוד אלה שמעמק־הירדן, טיפּלו כבר באותה תקופה גם במכירת ירקות, ואז יצאו כבר מזמן רב מן התקופה שבה “עלה יותר בזול לקנות עגבניה מאשר לגדל עגבניה”; אולם במכירת הירקות, ואולי מעט גם במכירת שאר מיני תוצרת, טיפּלו המשקים באופן נפרד כל אחד לעצמו ועל חשבונו; וניגודים בשוק לא אילצו אותם שיתאגדו יחד בכך. לא כן היה בענין החלב, שההתנגשויות, בשוק חיפה ביחוד, אילצו את המשקים מאותה סביבה להתאגד, ולדרוש ממוסד הסתדרותם “המשביר” שהוא יעסוק עם במכירת החלב.

ועדיין טיפל אז “המשביר” בחלב בלבד, ומן עודפיו עשה תוצרת פשוטה: חמאה וגבינה. וכל העסק ההוא התנהל על חשבונו של “המשביר” ועל אחריותו. למשקים לא היתה אז דעה בכך.

כה עברו כשנתים־שלוש, אשר בסופן התחילה קצת תסיסה לעצמאות בין המשקים מסביבת ירושלים וחיפה, שחפצו להיפרד מן “המשביר” ולייסד קואופרציה עצמאית. ואמנם לערך באמצע חורף תרפ“ד באחת מאספות “המשביר” נצחו המשקים, והעבירו החלטה (אשר עסקני ההסתדרות התנגדו לה אז) להיפרד מן “המשביר” ולייסד להם קואופרציה עצמאית; אך הדבר התחיל למעשה רק בראשית תרפ”ה, שאז ניתנה למשקים זכות דעה ונוסדה מהם מועצה בשביל “מחלקת התוצרת שליד המשביר”. ההפרדה הגמורה מן “המשביר” לא קמה בבת אחת. ראשית, התנגדו המשקים מסביבת תל־אביב לכל העסק ההוא ורצו להישאר ב“משביר”; ושנית, דאגו אז המשקים מסביבת ירושלים אך להפרדת עצמם מן “המשביר” מבלי “לחבק את כל הארץ”, והמשקים מסביבת חיפה דאגו אז לאַגד את המשקים מכל הארץ יחד עם אלה שבסביבת ירושלים וסביבת תל־אביב. הענינים לא הוכרעו ביניהם. ובינתים ניהל “המשביר” את המחלקה לתוצרת, אלא שעל כותב הטורים האלה הוטל כבר אז לסייע למשקים גם מסביבת ירושלים בהפרדתם מן “המשביר” ובסידור הקואופרציה הנפרדת להם; וגם להשפיע על המשקים מסביבת תל־אביב שיסכימו גם כן לכך (מה שלא עלה לו בנקל). בכל אופן בשנה ההיא (תרפ"ה) התחילו כבר המשקים להתייחס למחלקה הנ"ל כאל מוסד עצמאי ולשלוח למכירה על־ידי “מחלקת התוצרת” גם את שאר תוצרתם (בעיקר ירקות) ולא רק חלב. ובאותה שנה מכרו כבר על־ידי “המשביר” חלב ותוצרת בעד 35 אלפים לירות ובערך בעד חמשת אלפים תוצרת אחרת (השם ביע"ף עוד לא היה קיים אז). באותו הזמן התחילה פעולת ההפרדה מן “המשביר” בתוקף מוגבר יותר.

ירושלים היתה הראשונה לכך, אחריה באה חיפה, ולבסוף הסכימה לזה גם תל־אביב. בהתחלה שרר עדיין השם “מחלקת התוצרת” על אותו המוסד אף הנפרד מן “המשביר”. את השם “תנובה” המציאו לראשונה המשקים מפתח־תקוה וסביבתה לסניף “מחלקת התוצרת” שהיה קיים אצלם; אך השם מצא חן בעיני מי שטיפּל אז בסידור כל ה“תנובות” ונרכש בשביל “מחלקת התוצרת” כולה.

כעבור זמן קצר באו המשקים, בעיקר מסביבת חיפה, לידי מסקנה כי לשלוש המחלקות לתוצרת (שהנהלתן היתה כבר עצמאית כמעט לגמרי כמו של ה“תנובות” אחרי כן) נחוץ מֶרכז אחד, כמוסד שירכז את פעולות כולם; ובקיץ תרפ"ו התגבש כזה ונבחרה הנהלהרשמית באספת המשקים. וגם דרכו של זה לא היתה “סוגה בשושנים”; הוא פגש בתחילה התנגדות לא חלשה מצד המשקים אשר בסביבת תל־אביב.

להפרדה המוחלטת מן “המשביר” היתה הראשונה ירושלים בתרפ“ז, השניה – חיפה בתרפ”ח, והשלישית תל־אביב – בתרפ"ט.

מאז שבחיפה היתה כבר הנהלה מן המשקים ל“מחלקת התוצרת” אשר ב“המשביר”, שימשה חיפה גם כמזכירות למרכז תנובה, שהנהלתו היתה בת 7־5 חברים מן המשקים השונים בארץ. והחבר המְרַכז אז, אשר היה גם בהנהלת חיפה, היה מזמין מזמן לזמן, לפי ראות עיניו, את ישיבות כל המרכז. בתרפ“ז נבחרה רשמית הנהלה למרכז תנובה, אך טרם היה לה משרד קבוע, ופעל בעיקר המרכז החדש שנבחר אז, וההוצאות של כל מרכז תנובה היו מתכסות עד ראשית תרפ”ט על־ידי מס־הערכה שהיו מטילים על שלוש ה“תנובות”. ואז קבעו ה“תנובות” באספה כללית, שכולן תשלמנה למרכז בשביל הוצאותיו 1/2 אחוז מכל פדיונן (מלבד לקרנות מיוחדות, כגון 1% לקרן רכישת שווקים בשביל אֵילו תוצרות, על מה שהוחלט אחר כך).

כל חשבונות ההכנסה וההוצאה של המרכז מתפרסמים עכשיו בחוברות השנתיות אשר יוציא מרכז תנובה. חוברות כאלה הופיעו החל משנת תרפ“ח; אמנם בתנובה ימנו את החשבון של הוצאות הדינים־וחשבונות רק החל משנת תרפ”ט.

עד שנת תרצ“ב, ועד בכלל, היו החוברות השנתיות הנ”ל כוללות גם מאמרים בשאלות שונות הנוגעות לתנובה. בתרצ“ג יסד מרכז תנובה ירחון פנימי (“אלומות”) בשביל החברים לחילופי דעות, והחליט שהחוברת השנתית תכיל אך דין־וחשבון בלבד; והחוברת לתרצ”ג כבר יצאה בצורה מצומצמת.

מן המייסדים הראשונים של תנובה היו שדיברו על־דבר קואופרציה חקלאית אחת לכל הארץ, אלא שהתנאים והמצבים במחוזות השונים של הארץ היו שונים; ומשום כך התפצלו הענינים כמו מעצמם, והמעונינים השונים מכל מחוז אחזו בענינים שהתאימו למחוזם. וכה עבדה מאז כל תנובה מחוזית כאילו במגמה נפרדת, ובמשך הזמן גם התחדדו מעט הענינים שבין תנובה חיפה, מספּקת התוצרת לכל שוקי הארץ, ובין תנובה תל־אביב וביחוד תנובה ירושלים, אשר התוצרת ממשקי סביבותיה אינה מספיקה להן והן מקבלות תוצרת גם מחיפה.

עניני היחסים האלה גרמו בתחילה לא מעט “כאב ראש” למרכז תנובה, אשר בכל זאת נשא בכך ברצון. אלא שתנובה חיפה נואשה לסוף ממצוא פתרונים על־ידי המרכז לאותם הענינים, ותלתה את כל תקוותיה לפתרונים שיבואו מחוץ לתנובה ומסרה את הענינים לאישים ולמוסדות מהסתדרות העובדים הכללית, למרות ידעה שכל עניני תנובה הנם בשבילם כ“ספר החתום”; ומאז “נח” המרכז מטיפול בענינים כאלה.

בהתחלה סודרה מין בוררות מאישים, ומרכזה היה בבנק־הפועלים. ולבסוף, כאשר מסיבות שונות לא יצא מזה כלום, מסרה תנובה חיפה למרכז החקלאי את פתרון שאלות היחסים שבינה ובין חברותיה. בכל אופן חדלו במוסדות תנובה עצמה משבת על אותה מדוכה. (השאלה אם זה טוב או רק אינה שייכת לכאן).

לכל ה“תנובות” ישנו לסוף תרצ“ד הון־קרנות בערך 35.000לא”י. פדיונה בתרצ“ד עולה לערך 300.000לא”י.

אדר א', תרצ"ה (1935)

– – – חושב אני, וכה חשבתי גם קודם, כי כל החברים בתנובה צריכים להיות שווים בכל זכויותיהם ובכל חובותיהם. וחבר אשר מטעמים שונים, כמוּסים או גלויים, לא יתנו לו את כ הזכויות בתנובה, מוטב כי יוציאוהו מתנובה לגמרי.

– – – ולסידורה של תנובה עם המשקים של היהודים מגרמניה, ואולי גם המשקים הנמנים כיום כחברים לתנובה אלא שאין להם דעה וזכות בחירה בה, אציע, כי מרכז תנובה ישלח חוזר לכל אותם המשקים ויציע להם שיתאגדו בינם לבין עצמם למכירת תוצרתם, והמרכז של התאגדותם יתקשר באיזה אופן עם מרכז תנובה, והיחסים יסוּדרו בין שני המרכזים באופן שאחד בל יתחרה בשני. ולא רק זאת, אלא גם אפשר יהיה שאחד ייעזר בשני.

דעתי היא, כאמור, בהחלט נגד זה, שתנובה תקבל כחברים לתנובה משקים אשר לא יקבלו בה זכויות שוות עם כל חבריה.

סיון תרצ"ה (1935)

האחריות לתוצרת

– – – לפני שנים אחדות פורסם בשם תנובה (כשהיה צורך לדחוף את הביצים לשוק), כי תחת ביצה מקולקלת אשר תוחזר לתנובה תקובלנה עשר ביצים. דבר רכישת השוק על־ידי אחריות רבה לתוצרת, מן המפורסמות הוא, ובעולם הגדול יודיעו יצרנים על דבר אחריות כזו אף לתוצרת המסוגלת לקלקולים יותר מביצים. נוסף להנ“ל הרי אותו המפרסם בשם תנובה כדבר הנ”ל עשה גם חשבון כדלקמן:

א) ההפסדים על הביצים המקולקלות ישובו למשקים, אשר שלחו כאלה וגרמו על־ידי זה להבאשת שם תנובה בשוק על־ידי הביצים הבאושות, ועל כן מצוה ללמד בינה למשקים כאלה.

ב) ההפסד שייגרם על־ידי התמורה לביצה מקולקלת, יצא בשכר העלאת ערכן של ביצי תנובה על־ידי זה.

המנהלים המחוזיים (בהשפעת מנהלי “ביע”ף") הביטו בעין רעה על כל הענין הזה, והיה קושי גדול מאד להוציא ממנהלי “ביע”ף" את התמורה לביצה מקולקלת, עד שבעלי הסניפים והחנויות חדלו מלטפל בענין זה בכלל.

משהו על פרסום בכלל

ועתה משהו על־דבר פרסום בכלל. חז"ל אמרו לאמור: “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו”. ואם היצרן בהביאו את תוצרתו לשוק יתן בה לצרכן לא את קצת התוצרת בלבד, אלא שבתוצרתו חבויים גם כמה יתרונות על תוצרת הזולת (אף אם אלה יעלו לצרכן בכסף מלא), הרי עליו להודיע זאת לצרכן. ובל יסמוך על כך שעל־ידי עצם העובדה שתוצרתו נפוצה היא בשוק, ידע הצרכן את הכל על־אודותיה, כי יש ידיעה לזמנה בלבד וצריך להזכירה מזמן לזמן.

וענין זה של ידיעות הצרכן בתוצרת, הרי היא ידיעה המגבלת מאוד לזמנה, ובכל מיני מסיבות יוכל הצרכן להיפּתות על־ידי תוצרת מתחרה וימהר מאוד לשכוח את התוצרת הקודמת. על כן צריך להזכיר ולשוב ולהזכיר לצרכן על־דבר מציאותה בכלל של התוצרת אשר הוא רגיל כבר בה ולהבליט את כל יתרונותיה.

ידיעות כאלה צריכות להזדקר בכל עת לפני עיני הצרכן וכלבני ביתו. ומובן כי בשום תנאי ובשום אופן אין לשקר¹ ואפילו לא לכזב² ולא לכחד³.

על הטיב והאמון

ובנוגע לא“י ארצנו, במצב של התחרות התוצרת מחו”ל בה עכשיו, הרי יודע כל איש־משק, כי המחירים כאן לתוצרת חו“ל הם כאלה, אשר משקינו לא יוכלו בשום אופן להחזיק את קיומם בהם. ומה יש ל”התמודד" את חו"ל?

לא כאן המקום לעמוד על הענין הנ“ל (תוצרת חו"ל), יען כי בו כרוכות לא רק שאלות כלכליות אלא גם שאלות פוליטיות לא מעטות. אך העובדה הן קיימת היא ואיש לא יכחישנה. והרי שבמצב כלכלי כזה לא תוכל בשום אופן התוצרת העברית המקומית להתחרות בתוצרת חוץ על שטח הזלוּת. וכי אין כר נרחב בפני תוצרתנו להתחרות בתוצרת חו”ל על שטח הטיב, האופי, הטריוּת ואף על שטח העובדה (רחמנא יצילנו!) שהיא עברית ארצית?

ומובן, כי יצרן שיתן תוצרת גרועה תחת השם “עברית ארצית”, הרי הוא עושה שתים רעות:

א. מזהה הוא את המושג “פסולת” עם המושג “עברית ארצית”…

ב. ידחה את הצרכן מן התוצרת העברית הארצית בכללה.

ובכלל יש לזכור, כי מוטב שלא להבטיח דבר, מאשר להבטיח ולא לקיים. כי מי שלא הובטח לו דבר גם לא ידע לרוב כי אפשר לדרשו, אולם מי שהובטח לו משהו אשר לא יקבלנו אחרי ההבטחה, זה יראה את עצמו מרומה ונעלב והוא יחפש אחר־כך תואנות לשטות מן השקרן ולעבור מתוצרתו.

אכן, לא פחות מאשר נחוצות ידיעה והבנה איך ליצור תוצרת, הרי נחוצות ידיעה והבנה איך למכור תוצרת. מובן, כי אסור ליצרן שיאמיר מחירים בלי צורך, אך על כל יצרן גם לדעת את חשבון משקו, למען לא ימכור בהפסדים ויהיה סתם “זבין וזבן כדי להיקרא תגר” כביכול…

ולענין השגת האֵמוּן מצד הצרכנים, צריך היצרן (או בא־כוחו) לדעת שעל־ידי ערמומיות ונפתולים לא ישיגו אף פעם את אמונו של הצרכן. על־ידי זה רק יטילו עליו את מידת אי־האֵמון עד כדי כך, שגם הוא יתהלך בערמומיות ובנפתולים. ולמרות אשר בין צעירי הדור כיום אין מהלכים רבים לתום וליושר, הרי האמון מצדם הם לא יוּשג אלא על־ידי דרכי תום ויושר, דיוּק, אדיבוּת, קיום הבטחות והתחשבות את ההרגשות של הזוּלת.

על האריזה, ההדרגה ועוד

אריזת התוצרת צריכה להיות אחידה: לבלי לקשטה מבחוץ בעת שתוכה ניחר ונרקב. ועוד זאת, כלי האריזה צריכים להיות נוחים וקלים, ואף מקושטים במידת מה (מובן שלא מלוכלכים). עין הכלים יהיה בהיר ולא עכוּר.

על היצרן לדעת כי קישוטים בתוצרת ובכלי אריזתה, אף כי אין הם מוסיפים כלום לטעם התוצרת, הרי יש בהם כוח־משיכה רב.

בכל כלי אשר יארזו בו תוצרת לשוק, יש לשים פֶּתֶק אשר שם המשק והמוכר מודפּסים עליו. ואם השם מודפס על גבי הכלי עצמו, יש לדאוג לכך, שאחרים לא ישתמשו בו. ואין לחוס על הוצאות בענין זה: אין להפקיר “שֵם”. על הפתק, אשר יושם כנ"ל בכלי האריזה, יש לציין גם את המספר או המשקל (או שניהם) של חתיכות התוצרת.

התוצרת תהי מודרגת (כרגיל: 1, 2, 3. לא נוח לסדר יותר משלוש דרגות). תוצרת שאינה מגיעה אף לדרגה השלישית מוטב (לרוב) כי ישליכוה לאשפתות. ואם הדרישה בשוק היא גדולה והמחירים הם גבוהים במידה שכדאי להוציא גם דרגה רביעית וחמישית, הרי בכל אופן אין לשים עליהן את הגושפנקה של היצרן או חברתו.

ועל היצרן לזכור, שאף במצב כזה (בלי גושפנקה) בל יוציא לשוק תוצרת שאינה מודרגת (אפשר שבימי הדרישה הגדולה “ילך הענין”, אך זה יתנקם בו לבסוף).

אם התוצרת היא פירות וירקות, אשר טיבם עולה עם בישולם, בל יוּצאו לשוק בטרם הבשילו דַיָם. אמנם, מי שיקדים בכאלה לשוק ישיג מחירים גבוהים מאת צרכנים־לקקנים, אך גם אלה יקהו את שיניהם, והענין יתנקם לבסוף ביצרן.

ומובן גם כי את התוצרת יש להוציא לשוק כשהיא נקיה למדי.

תשרי־חשון, תרצ"ו (1935)