בּאתי לא כּדי “ליצג” את מישהוּ, וגם לא כּדי לפרוֹע חוֹב של כּבוֹד. גם אילמלא הוּזמנתי לבוֹא הייתי בּא, מפּני הצוֹרך להשׂיח את לבּי, לשׂוֹחח עם חברים על אליעזר יפה.

כּשנעקר מתוֹכנוּ קרוֹב מבקשים אנוּ להשתיק את הכּאב ולסתוֹם בּמשהוּ את החלל. ואנוּ נאחזים בּמעשׂים, על פּי רוֹב בּמעשׂים מדוּמים. "מקימים “שֵם” לנעדר על בּית, על רחוֹב, על ישוּב. בּז’רגוֹן החדיש – “מַנציחים”, כביכוֹל. ויש ידידים וּמעריצים הדוֹרשים את כּבוֹד הנערץ ותוֹבעים “הַנצָחה”, כּאילוּ בּזה גוֹמלים חסד של אמת עם הנעדר. איני מוֹצא קוֹרת-רוּח בּצוּרוֹת-פּרידה אלה. אדרבּא, אני מוֹצא בהן עלבּוֹן. בּוֹש אני, שאוּמה בּעלת היסטוֹריה של אלפי שנים, אוּמה דהיה לה משה רבּנוּ וירמיהוּ ור' עקיבא הוֹפכת את ארץ-ישׂראל כּוּלה למצבת-זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. מַזכּרת כּזאת אין בּה להעמיק את הזכּרוֹן. ואין בּה כּדי לקיים את הדמוּת.

ההוֹלכים מאתנוּ לא ישוּבוּ אלינוּ, אנחנוּ נלך אחריהם. וּמה שבּידינוּ, בּשׂר ודם, לעשׂוֹת בּאמת הוּא פּשוּט וּמוּעט: להעמיק את הזכר בּלבּנוּ וּלמסרוֹ לזוּלתנוּ בּמידה שניתן לנוּ למסוֹר. וזאת רוֹצה אני לעשׂוֹת, בּמידה שניתן לי. כּשאנוּ רוֹצים למסוֹר את סוֹד קסמוֹ של אדם יקר לנוּ, נוֹכחים אנוּ כּמה מוּעטים האמצעים שבּרשוּתנוּ.

אליעזר היה שוֹנה מרבּים. בּכמה בּחינוֹת היה שוֹנה מכּוּלנוּ. החברים הזוֹכרים את ימיו הראשוֹנים של אליעזר בּתוֹכנוּ ודאי יזכּרוּ כּי גם בּחיצוֹניוּתוֹ וּבהליכוֹתיו היה אחר ממה שהיינוּ אנחנוּ בּאוֹתם הימים.

התזכּרוּ כּצד היינוּ מהלכים, כּצד היינוּ לוֹבשים – הכּל זעק בּנוּ, סער, פּרץ. הבּשׂוֹרה שנשׂאנוּ בּלבּנוּ לא לבשה מחלצוֹת. היא יצאה בּטלאים, קרוּעים-בּלוּאים. קוֹלוֹתינוּ והליכוֹתינוּ לא נתבּרכוּ בּהרמוֹניה. פּרקנוּ מעלינוּ לבוּשים, פּרקנוּ נימוּסים, פּרקנוּ עוֹלמוֹת – ולא תמיד בּהבחנה מרוּבּה. פּרוּעים היינוּ בלבוּשנוּ – תערוֹבת של רוּסיה וערָב – פּרוּעוֹת שׂערוֹתינוּ, פּרוּעים בּעוֹלמנוּ הרוּחני, אשר הזהב הטוֹב והסִיגים דבקוּ בּוֹ ללא הפרדה. מה שוֹנה היה אליעזר מכּל זה.

זוֹכר אני את פּגישתי הראשוֹנה עם אליעזר בּימים שהיה חדש אתנוּ. מאוֹתן הפּגישוֹת הזכוּרוֹת יפה. התהלכנוּ על שׂפת הירדן, בּקרבת אוֹתה “ביצה” אשר לאחר שנים עתיד היה אליעזר לעסוֹק בּיבּוּשה, והתגלינוּ זה לזה. לא רבּים היינוּ אז בּארץ, וציפיּנוּ לאשר יבוֹאוּ. וּמבּין הבּאים – לא מעטים הכזיבוּ. אלא שתמיד הוֹספנו לחכּוֹת, למי שיבוֹא ולא יכזיב. ויש שבּא אדם וּמיד הכּרתּ בּוֹ: הנה נצטרף מישהוּ שיש עמוֹ תוֹספת של ממש. ידיעה זוֹ נתלַותה לפּגישה עם אליעזר עוֹד בּטרם אדע מה יהיוּ חלוֹמוֹתיו.

איזה בּחוּר היה זה? לבוּשוֹ נקי, לא מן הבּא בּיד אלא תפוּר לגזרתוֹ, מגוּלח למשעי, בּעל נימוּסים, שקט בהליכוֹתיו, קוֹלוֹ לא ירים. לא רגשן, לא מַרדן, לא “שאטר”¹, לא “לב קרוּע”, חיצוֹניוּתוֹ לא היתה עמה שוּם “הכרזה”: לא מַחריב עוֹלמוֹת ולא בּוֹנה מגדלוֹת.

והבּחוּר החדש הזה כּבש במהרה לבבוֹת. בּלי גוּזמה אפשר לוֹמר: כּל לב. הוּא נתגלה כּכליל-כּשרוֹנוֹת, כּכליל-סגוּלוֹת. רבּים כּבר מנוּ את כּשרוֹנוֹתיו ואת סגוּלוֹתיו, ולא אחזוֹר. המפליא בּעיני הוּא לא רק ריבּוּי הכּשרוֹנוֹת והסגוּלוֹת אלא זיווּגם. נתאחדוּ בּוֹ צדדים שכּרגיל אינם מזדווגים. צירוּפי-תכוּנוֹת שלא ידענוּ כּמוֹתם.

אהבת-האדמה שלוֹ לא היתה מן המין השכיח. לא היתה צבוּעה בּצבע החקלאוּת הפּרימיטיבית, מבּית-מדרשה של העמממיוּת הרוּסית, עם פּוּלחן ה“מוּז’יק”² אוֹ ה“פּלח”. הוּא צירף אליה כּשרוֹנוֹת טכניים, אמוּנה בּמדע ואהבת “ההמצאה”.

היוּ בּינינוּ אנשי-חלוֹמוֹת, והם קצרי-יד וּמהלכים בּעוֹלם לא להם. היוּ אנשי-מעשׂה, והם לוֹעגים לחלוֹמוֹת. אליעזר היה צירוּף מוּצלח של איש-הרוּח העוֹשׂה עצמוֹ שליח המעשׂה, המבקש לעשׂוֹת כּל חלוֹם שלוֹ מעשׂה.

איש-תכניוֹת היה. היוּ בּינינוּ בּעלי-תכניוֹת, אך אצלוֹ נצטרף לכך כּשרוֹן-אִרגוּן, יקר-המציאוּת בּקרבּנוּ מאז ועד היוֹם.

רך ועדין בּמַגעוֹ עם הבּריוֹת, ועם זאת תקיף בּהחלטוֹתיו. לבוּשוֹ ענוָה, ועם זאת הרי הוּא בּוֹטח בּעצמוֹ, בּקטנוֹת וּבגדוֹלוֹת, וּמַשרה מבּטחוֹנוֹ על סביבתוֹ. וּבבטחוֹנוֹ בּעצמוֹ אין שמץ של אוֹתה גסוּת-רוּח המצוּיה אצל תקיפים.

אינדיבידוּאַליסט קיצוֹני, והוּא משמש את הרבּים, וּמתיצב בּראש הרבּים. דוֹגל בּצדקת “היחיד” ותוֹבע משמעת ציבּוּרית תקיפה, ויוֹדע להטיל אוֹתה, קוֹבע עקרוֹנוֹת וּכללים כּחוֹק בּל יעבוֹר, והוּא גם משבּר אוֹתם בּחליפוֹת-רוּחוֹ.

וגם בעוֹלמוֹ הרוּחני היה שוֹנה מאתנוּ. הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת של העליה השניה, עם כּל מקוֹריוּתן האישית ושרשיוּתן היהוּדית, עברוּ כּמעט כּוּלן – בּמַהדוּרה זוֹ אוֹ אחרת – את כּבשן התרבּוּת הרוּסית. לא תשוֹער דמוּתוֹ הרוּחנית של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מבּלעדי השפּעת הפּוּבּליציסטיקה הרדיקלית הרוּסית. אי אפשר להעלוֹת על הדעת את הוֹפעתוֹ של י. ח. בּרנר כּמוֹת שנתגלה אילמלא “הספרוּת הגדוֹלה” של רוּסיה. וגם א.ד. גוֹרדוֹן, אשר כּל כּך הקפּיד שלא להלָכד בּאיזוֹ רשת זרה שהיא, לא היה יכוֹל להיוֹת מה שהיה אילמלא אוֹתוֹ עוֹלם רוּחני רוּסי, שמתוֹכוֹ הכּיר את עצמוֹ וחשב על עמוֹ. אך כּשאני שוֹאל את עצמי: מה היתה יניקתוֹ הרוּחנית של אליעזר, נוֹסף על מוֹרשת בּית-אבּא? – אינני יוֹדע לענוֹת. לא הלכתי לחפּשׂ בּספרים, ואיני מדבּר אלא על יסוֹד התרשמוּתי מאז. אם זכרוֹני אינוֹ מַטעני, הרי לא הרגשתי אצלוֹ מעוֹלם שימוּש בּציטטה לוֹעזית אוֹ בּמוּנחי-לוֹעז. אף על פּי שיצא מרוּסיה עלם מבוּגר לא היה ניכּר בּוֹ שהתרבּוּת הרוּסית תוֹפסת מקוֹם כּלשהוּ בעוֹלמוֹ הרוּחני. היסוֹד האמריקאי ודאי היה ניכּר בּוֹ, כּי היה מצוּי אצל ספרי-מדע וספרי-עֵזר אמריקאיים, אך אינני יכוֹל להיזכר אם גילה יחס כּלשהוּ לספרוּת ולשירה של אמריקה.

יתר על כּן: כּשאני מבקש להכּיר מה היוּ מקוֹרוֹת היניקה העבריים שלוֹ אינני מוֹצא אף דבר זה פּשוּט כּל כּך. לא אוּכל לוֹמר שהספרוּת העברית החדשה תפסה אצלוֹ אוֹתוֹ מקוֹם שתפסה בּחייהם של אחרים מאנשי העליה השניה. לא היתה לי הרגשה שאוֹתוֹ הטריד והעסיק מה שהעסיק אוֹתנוּ אצל בּרנר, למשּל, אוֹ בּספרוּת הצעירה בּכלל. וגם לא היה רוֹשם שאחד-העם אוֹ בּיאליק הם בּמחנכיו ובּמדריכיו.

תאמרוּ – וּבכן, ספרוּת תוֹרנית? אף על פּי שוַדאי למד בּנעוּריו הרבּה תוֹרה, לא ראיתי בּוֹ את “היהוּדי התלמוּדי”, כּאשר ראיתי, למשל, בּאהרוֹנוֹביץ וּבבּרנר. ידעתי שבּבית-אביו נשם אויר של חסידוּת ואפילוּ של קבּלה, ואין לי ספק שמתחת ל“נגלה” הפּשטני והרציוֹנליסטי שלוֹ היה מחלחל גם איזה “נסתר”, משרשם של מקוּבּלים וּמשיחיים. ואף על פּי כן ראיתיו כּאדם אשר עלה מן התנ“ך. העברית המקראית שבּפי עטוֹ לא היתה אצלוֹ לבוּש חיצוֹני ולא מַניֶרה ספרוּתית. היא גם לא היתה חיקוּי ללשוֹן המליצים. לא היתה זוֹ לשּוֹן שאדם מסַגל לעצמוֹ. היא חיתה בּוֹ. ולא בּלשּוֹן המקרא בּלבד דבק – לשוֹן עברית לא היתה בּעיניו אלא לשוֹן מקראית – אלא בּתוֹכן שאליו היא צמוּדה, בּרוּח המחיה את לשון המקרא. התנ”ך היה היסוֹד המכריע בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אש-התמיד שלחשה בּוֹ הוּדלקה משלהבת-התנ"ך.

וּבאוֹר התנ“ך הוּאַר גם אוֹצר מוּשׂגיו הסוֹציאליים. אינני יוֹדע אם בּזמן מן הזמנים הגדיר את עצמוֹ כּ”סוֹציאליסט". יוֹדע אני זמנים שבּהם עמד בּקשרי-פּוּלמוּס עם דעוֹת סוֹציאליסטיוֹת, התוַכּח כּאשר יתוכּח לא אדם חיצוֹני, מבטל-סתם, אלא כּאדם אשר הדבר נוֹגע לנפשוֹ. מי שרוֹאה לתוֹכם של דברים ולא לקליפּתם, מי שהבחנתוֹ בּערכים סוֹציאליסטיים איננה תלוּיה בטרמינוֹלוֹגיה וּבחליפוֹתיה, יכוֹל היה להכּיר מיד שלפניו לא אחד מן הרבּים “השוֹללים את החברה הקפיּטליסטית”, כּי אם אדם המנוּגד לה בכל הוָיתוֹ. רבּים “השוֹללים” היוֹדעים “להסתדר” עם משטר-הבּצע וּלהשלים בּין השקפוֹתיהם “השׂמאליוֹת” לבין חייהם הבּוּרגניים. אליעזר לא היה לגבּי החיים הסוֹציאליים אדם של “שתי רשוּיוֹת”. ניגוּדוֹ לחברה הקיימת לא היה דבר-הלכה אוֹ דבר-שׂפתים. יותר מלכמה אחרים היתה לוֹ אפשרוּת “להסתדר” בּכל מקוֹם, אך שלילתוֹ היתה אקטיבית, מחייבת. וציוֹנוּתוֹ, שהיתה ציוֹנית-ראשוֹנית, “כּללית”, כּללה את מוּשׂגיו הסוֹציאליים, את ערך העבוֹדה וערך האדם העוֹבד, וערך האשה בעבוֹדה וּבחברה. לא אוּכל לוֹמר בודאוּת, אך היה לי הרוֹשם, כּי אמריקה זוֹ, שנטעה בּוֹ כּמה מוּשׂגים רציוֹנַליים-טכניים, היא גם האצילה עליו מהלֶך-הרוּחוֹת הבּיקרתי אנַרכיסטי שהיה רוֹוח בּאוֹתם הימים בּחוּגים מסוּימים של אינטליגנציה וּפוֹעלים.

בּעוֹלם העשׂיה היה אליעזר איש-תנוּפה, ולא רק מעֵז וּבבעל-יכוֹלת, כּי אם גם חַדשן. היה שייך מטיבוֹ למשפּחת מתקני-עוֹלם, אשר לא בּאוּ לעוֹלם לשבת בּמנוּחה, כּי אם לשנוֹת וּלתקן. מידוֹת שוֹנוֹת בּמתקני-עוֹלם, הצד השוה שבּהם שכּוּלם מנוּגדים להוֹוה ונוֹשׂאים נפשם לשינוּיוֹ וּלתיקוּנוֹ היסוֹדי. יש בּהם בּמתקני-עוֹלם שהם יצוּרים – ואם גם כּבּירים – נטוּלי-שרשים, המסתוֹבבים כּ“גלגל לפני סוּפה”, העוֹלם נראה להם מפוּלש, והם צוֹעדים בּוֹ לקראת חזוֹנם ללא שיקוּלים יתירים וּמעצוֹרי נפש, ולא חשוּב להם מה יִגָרף וּמה יסתחף. ויש מתקני-עוֹלם שצמחוּ מתוֹך קרקע רוּחנית דשנה, ושרשיהם העמיקוּ בּמוֹרשה תרבּוּתית, וציפּייתם לעתיד מזוּוגת עם תחוּשה היסטוֹרית. אליעזר היה נמנה עם סוּג זה של מתקנים, הנוֹשׂאים בּלבּם אוּטוֹפּיה של עוֹלם-עתיד, אשר איננוּ מתחיל מנייר חלק, כּי אם ארוּג בּמַסכת-הדוֹרוֹת.

פּרשת העשׂיה של אליעזר בּקרבּנוּ מתחילה מן “ההסתדרוּת החקלאית בּגליל”. כּבר נזדמן לי לספּר בּחייו של אליעזר כּי הוּא שעשׂה את “וַעד פּוֹעלי הגליל” שלנוּ – גוּף רוֹפף, חסר כּל חישוּקים ארגוּניים, דל-מַעשׂ, מסתפּק בּחיפּוּשׂ עבוֹדה לחברים, בּמשׂא-וּמתן עם אכּרים וּמנהלים, וּבכינוּסים לעת-מצוֹא – ל“הסתדרוּת”, עם כּל הכּרוּך בּה, עם מסים ועם משׂרד, עם “פּקידוּת” ועם מַתן פּקוּדוֹת. אליעזר, האינדיבידוּאליסט השלם, האנַרכיסט בּהשקפוֹתיו, היה למעשׂה הראשוֹן אשר הביא לציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את יסוֹד-האִרגוּן והמרוּת ההסתדרוּתית. אנחנוּ, שקדמנוּ לוֹ, היינוּ נוֹטים – אם מתוֹך אָפינוּ והלָך-רוּחנוּ ואם מתוֹך חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני – להניח שהדברים יסתדרוּ מתוֹך הסכּמה חברית ומַאמַצים רוּחניים בּלבד. הוּא הראשוֹן שבּינינוּ שחוֹנַן בּכשרוֹן אִרגוּני גדוֹל. הוּא עשׂה את ההסתדרוּת החקלאית לגוּף משקי, המוּכן לקבּל על עצמוֹ – לפני היוֹת “סוֹלל-בּוֹנה” – הנהלת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּביצוּען. קשה לתאר עתה איזה מפעל גרנדיוֹזי ונוֹעז היה בּאוֹתם הימים מעשׂה יִבּוּש הבּיצה בּכנרת! ושוּם שביתה לא התנהלה בּאוֹתם הימים בּמרץ אִרגוּני וּבתקיפוּת אישית כּשביתת סג’רה! ואחר כּך בּאוּ מפעל אחרי מפעל: “גן הירק”; הכשרה חקלאית לפוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל; ספרי-לימוּד חקלאיים; “השׂדה”; מוֹשב-העוֹבדים; “תנוּבה”. בּכל המעשׂים האלה שיקע אליעזר מחזוֹנוֹ וּמיזמתוֹ וּמיכלתוֹ. הוּא זכה להיוֹת הפּוֹתח בּמפעלים בּני-קיימא, החיים את חייהם העצמיים גם לאחר שאביהם-מחוֹללם פּרש לוֹ. פּרישה זוֹ, שהיתה מלַוָה את כּל עשׂייתוֹ – היתה לוֹ לגוֹרל.

אוֹדה, יוֹתר מדעוֹתיו וּממעשׂיו של אליעזר מרתק אוֹתי גוֹרלוֹ האישי. ראה זה גוֹרל אדם: מכּל מה שיסד וּבנה לא שׂרד בּידוֹ מאוּם. הוּא לא החזיק בּדברים. הוּא לא עשׂה אוֹתם אחוּזת-נחלה לעצמוֹ. יש בּני-אדם דלי-רוּח, אשר בעשׂוֹתם דבר-מה אוֹ בּהצטרפם לדבר-מה הרי הם מחזיקים בּקרנוֹת המפעל לבל ישָמט, חלילה, מידם. אליעזר היה בּן סוּג אחר. הוּא היה משמיט מידיו כּל מה שיצר. אני מעֵז לחשוֹב, כּי בּסוֹפוֹ של חשבּוֹן כּל מה שעשׂה והקים לא היה מניח את דעתוֹ, וּלפיכך היה מַרפּה מיצירי רוּחוֹ. אוֹתוֹ “פּטריוֹטיזם” של בּני-אדם הרוֹאים את פּעלם הציבּוּרי כּאחוּזת-נחלתם, וּלפיכך הם שוֹמרים לוֹ הערכה יתירה בּכל המצבים והתמוּרוֹת – היה זר לוֹ.

בּאמריקה רוֹוחת האִמרה כּי “שוּם דבר אינוֹ מצליח כּמוֹ ההצלחה”. ואִמרה זוֹ כּבשה לא את אמריקה בּלבד. כּל העוֹלם כּוּלוֹ נעשׂה “אמריקאי”. אנחנוּ חיים, כּמדוּמני, בּתקוּפה של פּוּלחן “ההצלחה”. מה יתרוֹן לאדם בּכל עמלוֹ ובכל חיי רוּחוֹ, אם הוּא “לא יצלח”? בּמוּבן זה רבּים גם אצלנוּ חניכי-אמריקה, בּין שהם עצמם “מצליחים”, בּין שהם מתפּעלים מן “המצליחים”. מבּחינה זוֹ לא היה אליעזר יפה “אמריקאי” כּלל וכלל. הוּא היה מהאנשים הבּוֹעטים בּהצלחה, אשר איזה “משהוּ” חשוּב להם לאין-ערוֹך מכּל הצלחה. “משהוּ” זה אפשר הוּא בּלתי-נתפס לאחרים, בּלתי-נחשב בּעיניהם.

לא היה בּשעתוֹ אדם “מצליח בּכל דרכיו”, מקוּבּל ונערץ מאליעזר בּקרבּנוּ. אך הוּא לא ראה זאת כּ“רכוּש” שצריך לשמוֹר עליו. הוּא היה בּן-חוֹרין לגבּי המפעלים שעמד בּראשם, לגבּי העֶמדה הציבּוּרית אשר תפס, גם לגבּי מה שאמר תחילה. הוּא דחה מעליו דברים אשר אחרים להוּטים אחריהם ונאחזם בּהם בּצפּרנַיִם. וּבאוֹתוֹ זמן כּלתה נפשוֹ לדברים אשר בּהם לא היה יכוֹל להגיע למה שהגיע בּעוֹלם-המעשׂה.

אפשר כּל הצלחוֹתיו המעשׂיוֹת לא היוּ שקוּלוֹת בּעיניו כּנגד החלוֹם לכתוֹב שיר בּר-קיימא אוֹ דרמה אוֹ סיפּוּר. היתה בּקרבּוֹ היאָבקוּת בּין דברים שניתן לוֹ לעשׂוֹת בּהם בּרוֹב כּוֹח וּלהגיע בּהם לגדוֹלוֹת, לבין ניגוּנים שהיוּ מרחפים בנפשוֹ, אך לא הצטרפוּ לשירה שלמה. היאָבקוּת זוֹ ליותה אוֹתוֹ כל הימים.

מי שאמר שאליעזר היה “מפלגה בּפני עצמוֹ” יפה אמר. גם בּימים שהיה נראה כּלפּי חוּץ כּנוֹשׂא דגל המפלגה – היה לאמיתוֹ של דבר שוֹנה בּיחסוֹ למפלגה משאר חבריו. “מפלגה בפני עצמוֹ” – כּזה היה בּאָפיוֹ, כּזה היה בּגילוּייו מראשית הצטרפוּתוֹ למפלגה ועד פּרישתוֹ מחיי המפלגה. בּאוֹתה שׂיחת-התוַדעוּת ראשוֹנה, מיד לעלייתוֹ, סיפּר לי כּי כּבר נכנס ל“הפּוֹעל הצעיר”, וּמיד הסבּיר את נימוּקוֹ: “מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי ציוֹני מאּוּרגן, בּאמריקה הייתי חבר להסתדרוּת הציונית הכּללית, כּאן בּארץ אין הסתדרוּת ציוֹנית מחוּץ ל”הפּוֹעל הצעיר“, לפיכך נכנסתי לתוֹכוֹ”. זוֹכר אני יפה את רוֹשם הדברים אז עלי. ספק אם איזה חבר אחר מחשוּבי “הפּוֹעל הצעיר” היה כּכה מנמק את השתייכוּתוֹ המפלגתית, מתוֹך הכּרת חוֹבה להיוֹת “ציוֹני מאוּרגן”. ההכּרה כּי ישנם ערכים מיוּחדים אשר למענם נוֹסד ויוּחד “הפּוֹעל הצעיר” לא היתה אז הכּרתוֹ. מאידך, בּימי שביתת סג’רה, כּשאליעזר ניהל את המלחמה למען “עבוֹדה עברית שלמה” בּסערת-עוֹז וּבתקיפוּת מוּפלגת, לא ראה צוֹרך ליטוֹל עצה ממפלגתוֹ, וּדבריו וחוֹזריו – בּשם המרכּז החקלאי – היוּ מתפּרסמים דוקא בּ“האחדוּת” של “פּוֹעלי-ציוֹן”. מי שיוֹדע עד מה היוּ אז חברי מפלגוֹת מקפּידים על נאמנוּת לעתוֹנים שלהם, ויוֹתר מכּן על זרות לעתוֹנים לא-שלהם – יבין איזה שיעוּר של חוֹסר התחשבוּת בּמידוֹת המקוּבּלוֹת התיר לעצמוֹ אליעזר. וגם בּימי האיחוּד בּין “הפּוֹעל הצעיר” ו“אַחדוּת-העבוֹדה” נהג אליעזר על פּי דרכּוֹ הוּא. היה תוֹבע את האיחוּד מחבריו, אלא שהיה מוֹסיף: “לכם ולא לי”. כּלוֹמר, לוֹ לעצמוֹ די בּביטוּל הקיוּם הנפרד שנעשׂה בּעיניו בּלתי-מוּצדק, אך אין לוֹ צוֹרך להיוֹת שוּתף גם למחרת האיחוּד, הוּא נשאר “מפלגה בּפני עצמוֹ”. ואני מעֵז לוֹמר, כּי גם מכתב הצטרפוּתוֹ ל“העוֹבד הציוֹני” – אַחד האַקטים הדרמתיים המרוּבּים בּהליכוֹתיו של אליעזר – היה בּיטוּי של “מרי אזרחי” ולא של הזדהוּת מפלגתית. אכן, היה זה אחד הפּרדוֹכּסים הרבּים של גוֹרל-חיים, שאדם זה היה נראה זמן-מה כּאיש המפלגה בּה"א הידיעה, הוּא אשר גישתוֹ לכּלל ולפּרט היתה לא של איש-מפלגה, וגם שׂדוֹת-הפּעוּלה הטבעיים שלוֹ היוּ בּמקוֹמוֹת אחרים לגמרי.

וּכשאני מדבּר על גוֹרלוֹ האישי של אליעזר מתכּוון אני גם לכך: בּין כּל אנשי העליה השניה לא היה כּאליעזר אדם שנוֹעד מטבע סגוּלוֹתיו להיוֹת ארדיכל של מפעל הפּוֹעלים בּארץ, של מפעל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ, של המשק ההסתדרוּתי. ולא נתקיים בּוֹ. ולא, חלילה, שמישהוּ דחק את רגליו. אדרבּא, כּוּלנוּ חפצנוּ בּוֹ. אלא שמשהוּ מנע אוֹתוֹ.

גם כּשאני מדבּר אחרי מיטתוֹ של חבר, אינני רוֹצה להקריב את חוּמרת-האמת לשם קלוּת-השמיעה. בּתקוּפוֹת חשוּבוֹת בּחיי הארץ נקטנוּ עמדוֹת מנוּגדוֹת. והעמדוֹת הללוּ נגעוּ בּנקוּדוֹת חיוּניוֹת. קו הפּגישוֹת בּיני לבין אליעזר היה נפסק לעתים. היוּ פּגישוֹת תכוּפוֹת ועבוֹדה משוּתפת, היוּ הפסקוֹת ממוּשכוֹת. הקו התחיל בּאוֹתה פּגישה על שׂפת הירדן ונסתיים לפני כּשנה עם חליפת-מכתבים בּינינוּ על עבוֹדתוֹ בּחקר לשוֹן התנ"ך ועם בּיקוּרוֹ האחרוֹן אצלי, שראיתיו כּביקוּר של פּרידה, והוּא כּוּלוֹ מלא רוֹך. הוּא בּא מתוֹך אהבה, מתוֹך רצוֹן להיפּגש, מתוֹך רצוֹן לוֹמר מלים חבריוֹת, וּלסדר ענין יקר לוֹ. והיה בּהוֹפעתוֹ הבּלתי-צפוּיה, כּכשפּניו מאירוֹת וּלשוֹנוֹ מגמגמת, מִשֶל מוּכּה-אלוֹהים וּמשל נזיר-אלוֹהים כּאחד.

בּבוֹאי לוֹמר משהוּ על העמדוֹת המנוּגדוֹת שהיוּ לנוּ, יש לי צוֹרך להדגיש את היסוֹד הטרגי שבּניגוּדים הללוּ. יסוֹד טרגי – בּמוּבן של חוֹסר יכוֹלת להמנע ממנוּ. לא בּיקשנוּ, חלילה, את הניגוּדים, ודאי הכאיבוּ לוֹ כּשם שהכאיבוּ לי, אך לא היה בּכוֹחנו למנוֹע אוֹתם. ודוקא הכּרת המשוּתף הרב שבּמאוַיינוּ ובכוָנוֹתינוּ היא שעשׂתה את הניגוּדים בּינינוּ כּאוּבים בּיוֹתר.

הוּ א היה בּעיני אחת התקווֹת הגדוֹלוֹת של תנוּעתנוּ: איש כּלל הפּוֹעלים הנתוּן בּכל מה שעוֹשׂה לא לעצמוֹ וּלביתוֹ כּי אם לחשבּוֹן כּלל-האוּמה, לחשבּוֹן האדם העוֹבד, לשאלוֹת היסוֹד של החקלאוּת וּבנין משק מפרנס; הרוֹאה את שאלוֹת חיינוּ לא מבּעד משקפים של איזה חוּג צר; הרוֹאה את החקלאוּת לא בּעיני “עראבּאנג’י”³ שיוֹדע לדפּוֹק בּסוּסים בּחזקה, כּי אם בּעיני חקלאי-משכּיל הנעזר בּספר וּבמכוֹנה; הניגש בּבטחה לפעוּלוֹת אשר אדם אחר מתוֹכנוּ לא יעֵז להתחיל בהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית אשר אדם אחר מתוֹבנוּ לא יעֵז להתחיל בּהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית בּרוֹחב-דעת וּבכשרוֹן-מעשׂה. והרגשת הניגוּד הראשוֹנה בּינינוּ צצה דוקא מסביב להסתדרוּת. לפי שראיתי בּוֹ את עמוּד התיכוֹן של ההסתדרוּת – היה כּל כּך קשה לקבּל את התרחקוּתוֹ הבּלתי-צפוּיה מפּעוּלה הסתדרוּתית. אם כּי כּוּלנוּ היינוּ אז “אמנים חפשיים”, אשר עתים פּעלנוּ ועתים פּרשנוּ. אך פּרישתוֹ הוּא פּגעה בּאהבת ההסתדרוּת שבּי ושכּמוֹתי. ודאי שׂבע קצת תלאוֹת בּימי פּעוּלתוֹ רבּת-המרץ בּהנהלת “עבוֹדוֹת הבּיצה”, ודאי נלאָה לשׂאת את טוֹרח-הציבּוּר, ודאי נתקל בּצדדים בּלתי-מלבּבים של אוֹתוֹ ציבּוּר עזוּב וּמשוּלח שלמענוֹ טרח – והפנה את פּניו אל מה שראה כּעידית של הציבּוּר, אל המפלגה. הוּא פּרש מבּלי להשמיע קוֹל, כּמי שפּוֹרש לתוּמוֹ, אך אנוּ, קנאֵי “הכּלליוּת”, חשנוּ בּהסתלקוּתוֹ מפּעוּלוֹת ההסתדרוּת החקלאית איזה מפנה בּרוּחוֹ – מפנה שהוּא לא הוֹדה בּוֹ.

והנגוּד השני שבּינינוּ היה מסביב לגדוּד העברי, שהוּא היה שוֹלל אוֹתוֹ בּתכלית השלילה. והניגוּד השלישי היה בּשאלת בּיטוּל המפלגוֹת ואיחוּד כּלל הפּוֹעלים, עם הקמת “אחדוּת-העבוֹדה”. והניגוּד הרביעי היה מסביב להקמת “ניר”. אינני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין המוֹשבים, כּי גם לפני כן וגם אחרי כן ראיתי את המוֹשב כּאחת הצוּרוֹת החוּקיוֹת “בּיצירת ישוּב עוֹבד”, ואליעזר היה לוֹ הטקט הנפשי שלא להציג את המוֹשב כּניגוּד לקבוּצה, וגם לא הכניס לענין זה את המרירוּת שהיתה מפעפּעת אצל אחרים. ואיני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין “המשבּיר” – “תנוּבה”. היוּחברים, ואני הייתי בּיניהם, שבּיקשוּ לראוֹת את הצרכּנוּת והיצרנוּת מאוּחדדוֹת במפעל אחד, ורצוּ לראוֹת בּ“המשבּיר” את המפעל הכּוֹלל את שניהם, וחששוּ מפּני כּל הפרדה. והיוּ חברים, ואליעזר בּראשם, שסברוּ כּי אין הגנה על היצרן אלא בּהפרדה. בּמקוֹם “המחלקה לתוֹצרת” על יד “המשבּיר” הוּקמה אז “תנוּבה”. בּהישׂגיה העצוּמים של “תנוּבה”, אשר גייסה כּוֹח-תנוּפה כּבּיר של אנשי-המשקים, רוֹאה אני את נצחוֹנוֹ הגדוֹל של אליעזר. ואני מציין בּרצוֹן, כּי כּמה מן החששוֹת שהיוּ לי אז מחמת ההפרדה – נתפּזרוּ.

ארבּעת הויכּוּחים שמניתי – ההסתדרוּת והמפלגוֹת; הגדוּד; האיחוּד; “ניר” – נגעוּ בּנקוּדוֹת-גוֹרל של תנוּעת-הפּוֹעלים. לא לי להוֹציא משפּט על פּלוּגתוֹתינוּ. אך לא אסתיר כּי מרחק השנים לא שינה את יחסי לעיקרם של הדברים. אני סבוּר עתה, לא פּחוֹת מאז, כּי בּענין הגדוּד צדקוּ מצַדדיו. וּבענין “ניר”, סבוּר אני, כּי האיחוּר בּהקמתוֹ והקיצוּץ בּתכנוֹ – עלה לנוּ בּיוֹקר. ואיני צריך לוֹמר, כּי עד היוֹם מצטער אני על שלא הוּשׂג האיחוּד השלם, בּאוֹתם הימים, בּעוֹד התנוּעה באביבה.

וכיון שאני מציין את חילוּקי-הדעוֹת, רוֹצה אני לציין גם את הגילוּי האישי שבּהם. אינני זוֹכר שוּם בּר-פּלוּגתא, שיעוֹרר בּי אהדה כּל כּך. אם היה זה סוֹד החן האישי, שאין לוֹ הגדרה, כּשם שאין הגדרה לקסם – ואליעזר בּלי ספק הוּצק בּוֹ חן – אוֹ היה בּזה מיסוֹד אָפיוֹ שהשפּיע כּכה עלי? לעתים אני חוֹשב, שלא רק משוּם כּך, אלא משוּם שבּעצם העמידה המנוּגדת הייתי מוֹדה כּי יש מידת-צדק עם פּליגי. וּמידת-הצדק היתה בּזה, שבּחששוֹתיו היה משהוּ גרעיני שראוּי היה לחשוֹש לוֹ, וכן בּהתנהגוּתוֹ היתה תחוּשת משהוּ שלילי שראוּי להתנגד לוֹ. כּך בּענין הגדוּד, וכך בּענין האיחוּד, וכך בּענין “ניר”. יכוֹלתי לחשוֹב שאמצעי-המניעה שלוֹ אינם אמצעים, שיש דרכים יעילוֹת יוֹתר, שלי נראית פּרוֹגנוֹזה אחרת. אבל אם כּי הגעתי למסקנוֹת מעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּהחלט משלוֹ, הייתי שוּתף אתוֹ לעצם החרדה לאוֹתם הערכים אשר להם חרד.

ועוֹד אציין: היוּ אישים אשר קשרַי אתם היוּ עמוּקים יוֹתר מאשר עם אליעזר, ואף על פּי כן לא נמנעה ההתרחקוּת האישית המכאיבה בּגלל חילוּקי-הדעוֹת. פּחוֹת מכּן עם אליעזר. בּעצם ימי המתיחוּת של “ההתנדבוּת”, כּשהוֹצאתי את הקוֹבץ “בּעבוֹדה”, הזמנתי את אליעזר להשתתף בּוֹ והוּא המציא לי את תכניתוֹ להכשרת פּוֹעלוֹת בּחקלאוּת. וקוֹדם לכן, בּימים שהקים את “גן הירק” מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – ואני ושכּמוֹתי התרעמנוּ על שאדם כּאליעזר מיסד בּימה לגידוּל ירקוֹת מטעם מפלגה דוקא – הזמינני להשתתף, ונעניתי לוֹ. וכן היה בּשעת הקמת “השׂדה” – גם כּן מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – בּעצם ימי הרתיחה שבּין “אחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”. הוּא ראה אז צוֹרך ללווֹת את רשימוֹתי בּדברי הערכה. אני מציין את הדברים, אף על פּי שאני יוֹדע שהצד האישי המלבּב שבּהם לא שינה מעצם עוּבדת הפּלוּגתא, שאת לעַנתה אכלנוּ כּוּלנוּ. קדמוֹנינוּ היוּ בּקיאים בּעניני מַחלוֹקת, הם ידעוּ לא רק על “מחלוֹקת לשם שמים”, ו“שלא לשם שמים”. הם ידעוּ גם להבחין בּין מחלוֹקת “לערבּוּבוֹ של עוֹלם” לבין מחלוֹקת “לתיקוּנוֹ של עוֹלם”. וּכבר אמר ר' מאיר: “קשה היא המחלוֹקת, אפילוּ מחלוֹקת שהיא לישוּבוֹ של עוֹלם”.

בּין הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת של העליה השניה היה אליעזר מן האהוּבים בּיוֹתר. אפשר גרמוּ לכך מידוֹת טוֹבוֹת ומעשׂים טוֹבים. אך אינני סבוּר, שבּני-אדם נאהבים בּגלל מעשׂיהם הטוֹבים. “קסם” הוּא המוֹליד את אהבתנוּ, המוֹשך אוֹתנוּ “בּחַבלי-אדם”, “בּעבוֹתוֹת אהבה” כּלשוֹן הנביא. ועל אליעזר היה נסוּך קסם בּכל אשר פּנה. גם אם לא קיבּלת את דעתוֹ לא היית פּטוּר מקסמוֹ. שם-המשפּחה “יפה”, הרוֹוח אצל יהוּדים, הלם אוֹתוֹ בּיוֹתר. כּי היה יפה-אדם. כּל העוֹלם יוֹדע שיש מוּשׂג אנגלי: ג’נטלמן. העוֹלם ודאי איננוּ יוֹדע ג’נטלמן יהוּדי מהוּ. ואפשר שגם אנחנוּ איננוּ יוֹדעים, כּי אנוּ רוֹאים את עצמנוּ בּעיני זרים. העוֹלם מכּיר אוֹתנוּ לפי קריקטוּרוֹת אנחנוּ רוֹאים את השׂכל היהוּדי כּשׂכל עקמוּמי, אנחנוּ מכּירים דמוּיוֹת נפתלוֹת של יהוּדים. ונשכּח מאתנוּ שיש יוֹפי יהוּדי, יוֹפי בּיוֹלוֹגי ויוֹפי רוּחני. אליעזר יפה היה אַחד הנציגים של יוֹפי זה.

היה מי שאמר, כּי אליעזר היה “יהוּדי חדש”, כּי “בּמשך אלפים שנה לא היה יהוּדי כּזה”. אינני נוֹטה לקבּל אמירוֹת אלה, אפילוּ כּשהן מתיחסוֹת לילדי ארץ-ישׂראל, ל“צבּרים”, ועל אחת כּמה וכמה לגבּי אנשים, אשר אילמלא מוֹרשתם “הגלוּתית” לא היו מה שהם. אנשינוּ לא נוֹלדוּ כּקצף על פּני מים, בּלי אב ואם. אפשר יש סגוּלוֹת נאוֹת, בּיוֹלוֹגיוֹת ונפשיוֹת, אשר אך פּה הן מוֹצאוֹת לעצמן שׂדה-גידוּל. אך אילמלא היוּ טבוּעוֹת בּנוּ מדוֹרי-דוֹרוֹת, לא היוּ יכוֹלוֹת להיגָלוֹת כּאשר נגלוּ. אילמלא היה קיים בּנוּ בּדוֹרוֹת השעבּוּד והשמדוֹת החוּש של “כּל ישׂראל ערבים זה בּזה” – כּלוּם היו נמצאים לנוּ האנשים המקיימים צוּרוֹת חיים של שיתוּף ואחריוּת הדדית? ואפילוּ סגוּלוֹת של טכנאים וּמַמציאים וּמתקנים, כּלוּם לא היוּ פּוֹרצוֹת אצלנוּ, גם בּד' אַמוֹת המצוּמצמוֹת של חיי “התחוּם”? הכּרתי משהוּ את אביו של אליעזר, שארשת פּניו אמרה אצילוּת יהוּדית. הכּרנוּ את הדסה⁴ . והרי שלישיה זוֹ אינה הזדמנוּת שבּמקרה. כּאן גזע קדוּמים, כּאן מוֹרשה רוּחנית עשירה.

נוֹהגים אצלנוּ לפרסם ליקוּטי דברים משל אישים יקרים לנוּ בּשם “משנתוֹ של פּלוֹני”. ספק אם רסיסי המחשבה וההגוּת של טוֹבי דוֹרנוּ מצדיקים את השם “משנה”. אפשר עוֹד תתחבּר בּזמן מן הזמנים משנת ארץ-ישׂראל. אפשר תהא זוֹ משנה מקוּבּצת של עלוּמי-שם. עדיין לא הגענוּ לכך. אך האם אי אפשר לנוּ להוֹקיר את אנשינוּ אלא אם כּן אנוּ מיחסים להם “משניוֹת”? האם לא די שהם הנחילוּ לנוּ את אישיוּתם ואת דמוּתם? הן עצם היוֹתם מַעמיק בּנוּ את רגש-הכּבוֹד, מגבּיר את אמוּנתנוּ, נוֹסך בּנוּ בּטחוֹן. האין זוֹ זכוּת גדוֹלה?

רעיוֹן מוֹשב-העוֹבדים היה צפוּן בּתוֹך ההוָיה הארץ-ישׂראלית ואליעזר יפה חשׂף אוֹתוֹ ונתן לוֹ בּיטוּי רעיוֹני וּתנוּפת-עשׂיה. אוּלם אליעזר נתן למוֹשב – ולתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – לא רק זאת, כּי אם גם את דמוּתוֹ. דמוּת מחנכת ומלבּבת. עם כּל מה שהוּשׂג בּחיי המוֹשבים מאז ועד היוֹם – דמוּת זוֹ לא נשארה מאחרי המוֹשב, עוֹד היא הוֹלכת לפניו.

הדוֹר שלנוּ אין לוֹ הנחמה של תגמוּל אישי. אין לוֹ אוֹתן הנחמוֹת שהיוּ לכמה דוֹרוֹת קוֹדמים. אין לנוּ נחמה אלא אחת: שחיי היחיד צרוּרים בּצרוֹר חייה של האוּמה. שבּכל שברוֹננוּ וּתבוּסוֹתינוּ עלתה בּחלקנוּ הזכוּת הגדוֹלה להיות מניחי לבֵנים לבנין המוֹלדת העברית וּלשַקע את עצמנוּ עד תוֹם בּבּנין. ונחמה זוֹ היא שישנה לנוּ בּאבלנוּ על אליעזר.

תשרי תש"ג.

כתבי אליעזר יפה ז"ל כונסו בשני כרכים. הכרך הראשון כולל את המאמרים, ההרצאות והרשימות בעניני החקלאות: עבודה, אירגון, התישבות; והכרך השני – מאמרים ורשימות בשאלות הציונות, הישוב, ספרות וחברה. בליקוט החומר ועריכתו נהגנו לפי רצונו האחרון של המנוח שהובע בצואתו: “… מאנשים כאלה אני מבקש שיקבלו עליהם הדאגה לכתבי: יערכום ויסדרום, יקצרום כראות עיניהם ואף ימחקו את הטעון מחיקה לדעתם, ואך ישמרו את תוכן הדברים ורוחם”.

אנו רואים חובה לעצמנו לציין את עזרתו המסורה של חבר הועדה להוצאת הכתבים, יהודה אֵיגס ז"ל, שטרח באיסוף החומר ולא זכה לראות בגמר העבודה.

חלק ניכר מן הכתבים הוצא מן העזבון שא. י. מסר לארכיון העבודה. תודתנו נתונה על זה לח' ד. קלעי, מנהל הארכיון, ולחֶבֶר העובדים.

הכתבים נאספו ונערכו בידי החברים אליעזר שוחט ויוסף שפירא.

נדבכים ראשונים

מאת

אליעזר יפה

---

ביסוס ההסתדרות של פועלי הגליל

מאת

אליעזר יפה

(הרצאה)

א.

שלוש שנים עברו על הסתדרותנו בצורתה, היותר או פחות קבועה, של עכשיו. נסיונות לסדר ולארגן את העובדים בגליל נעשו גם קודם. פעלו ונבלו: “החורש”, “העבודה”. והנה מפרפרים, כושלים ומתעודדים גם אנחנו זה כשלוש שנים, ועד היום רופף מצבנו. כעורים נגשש קיר ועוד לא משנו ממקומנו. צנועה ומסתפקת במועט היתה האספה הראשונה להסתדרותנו בפסח תרע“א בדגניה: דנו שם על דבר מצב העבודה ובחרו ב”ועד הפועלים" שיהיה, בשעת הצורך, לפועלים לפה. לפה — ולא למנהיג, כי על פי דעות (קדומות או מתקדמות, זה לא מעניננו) השוררות אצל הרבה מן הפועלים בארץ־ישראל, לא יאה לאנשים חפשים להיות מנהיגים או נשמעים להנהגה. ובכן אמרה האספה הראשונה ההיא לועד שבחרה: היא לפה ותו לא. לא הטילו שוּם חובות על הפועל היחיד, לא דרגוּ למצוא שום קשר קיים בין יחיד וקיבוץ הפועלים, ואף לא בין הקיבוצים הקטנים וציבור הפועלים בכללו. איש איש הישר בעיניו יעשה, מבלי התחשב כלל שמא תהיינה תוצאות מעשיו רעות לחבריו ולכלל. וכשם שלא שאפו לנצורות כך גם לא פעלו כל גדולות. היו גם מפריעים צדדיים אחרי מקרה מרחביה הראשון. ענין האספה בדגניה נשכח מלב, ובתוהו־ובוהו שבחיינו שקעו כל הרעיונות והתקות אשר הגוּ באספה ההיא, ועוד מעט וידעך הכל.

בחורף תרע"ב באה האספה השניה בכנרת. האספה ההיא, בהיפך לזו שקדמה לה, התהלכה בגדולות: קראה בשם — “הסתדרות פועלי הגליל”, התקינה תקנות, חקקה חוּקים, הביעה יחסיה להסתדרויות אחרות, דרשה משמעת חזקה מצד החברים להסתדרות, דרשה אחריות מרוּבה מצד הועד שיבחר, התווכחו והתנגחו בשאלות שונות. אך הפחד “למכור את חופשת החברים להנהגה” ליוה גם את האספה הזאת: התקשו בשאלת המשמעת למעשה, וסוף סוף השאירו את השאלה הזאת פתוחה בעיקרה. על הועד הטילו חובות הרבה וזכויות רק מעט מאוד, ועל החברים, להיפך, כמעט שלא הטילו כל חובות, ואף לא החוב להישמע לדרישות הכי מצערות של קיבוצו; ואולם זכויותיהם נשארו למעשה בלתי־מוגבלות לכל: גם הזכות לדרוש מן ההסתדרות את הכל, בעת שהחבר אף לא מתענין בהסתדרות כל עוד שאין לו דרישות ממנה, ומתיחס אליה באדישות וגם בביטול גמור.

פעולות ההסתדרות גם אחרי אספת כנרת לא השאירו שום רושם בחיינו, הכל היה מקרי וללא תועלת. והנה באה האספה המכריעה בסג’רה, בפסח תרע“ב. האספה הזאת היתה צריכה, על־פי החלטת האספה בכנרת, לבסס את ההסתדרות ולהכריע בכל השאלות אשר התקשו בהן באספת כנרת, ובעיקר בשאלת המשמעת. ואולם האספה הזאת עלתה על אספת כנרת ברכותה ורפיון רוחה. כי רוך, טשטוּש ומזמוז בצבצו מכל ישיבותיה. וכזאת נשארה הסתדרותנו לא עובדת ולא פועלת, כי אם נפעלת היא ונגררת אל כל אשר ימשכה כל פועל, אשר בכל ימות השנה אין לו שום קשר להסתדרות: מס איננו משלם, לאספות איננו בא, כל שאלות הישוּב אינן מעסיקות אותו, נהנה הוא מכל החופש הארץ־ישראלי, זה החופש המיוּחד במינו ושקשה למצוא בעולם הגדול דוגמתו, חופש שהוא פריקת עול כל חברה ושחוק לכל קודש. ושחוק בנידון שלנו — גם להסתדרות זו של הפועלים, אשר אין פועל זה מוצא כל חפץ בה כל עוד לא הסתכסך את נותן עבודתו. אך הנה עזר אלוהי המלחמה והפיל ענין מלהיב במקום פלוני ואלמוני… ותיכף ומיד מבהילים את הועד המרכזי לאותו המקום ושמים דבר בפי הועד הזה לאמור: כזאת תשמור לדבר ולדרוש מאת נותן העבודה שלנו, כי ככה חפצנו. וינסה נא הועד המרכזי וחברים בודדים לבאר את המצב, ולהסביר להם ל”דורשים" שפעמים את צל ההרים הם רואים כהרים, או כי שאלה זו או אחרת איננה שייכת כוּלה למקומם, וצריך להתחשב עם מקומות עבודה אחרים ואת הישוב ומגמותינו בכלל… לביאורים כאלה ודומים להם לא יהיה שומע מצד הרוב. התשובה עליהם הוא ביטול ורמזים על אוטוקרטיות וביורוקרטיות שנחשדו בהן המבארים, כי איך זה יעיזו להתנגד לדעת הרוב של אותה האספה המקומית? וכי לא לממשלת הרוב, לממשלת העם ישא נפשו כל חסיד־הפרוגרס, כל אדוק בדת־רצון־העם?!

וככה יאולץ פעמים רבות הועד של כל הפועלים בגליל להיות לפה לדרישות גם בלתי־צודקות של מספר אנשים לא מאורגנים, שלחק גדול מהם אין כל חינוך חברתי וכל השגה ישובית. ויש אשר יעשו מעשים באיזה מקום ואת פי המרכז גם לא שאלו, ורק אחרי היעשות המעשים יבואו באי־כוח ההסתדרות לכפר על החטאים על ידי שאֵתם אותם על שכם כל הפועלים והיגרר אחריהם, וככה הולך ותם כוחנו לריק בסכסוכים פעוטים. ואחרת גם לא נשיג, כל עוד תטבול הסתדרותנו באותו ה“רוך” הצף על פניה עכשיו, וכל עוד באי־כוח ההסתדרות יתבישו ללכת לפני העם ולהנהיג אותו, ורק ישמשו את פזוּרי ההמון.

ההסתדרות במצבה של עכשיו, לא רק שאיננה מביאה כל תועלת ממשית לפועלים ולישוב, כי אם רב מאוד הנזק היוצא מקיומה. כי הן תודו, שברגש חברתי ומשמעת חפשית לציבור מחוננים דוקא הטובים שבנו, אשר גם בלי כל הגבלות ותקנות יודעים את גבולי חירותם בחברה. ועל חשבון חירותם של האנשים האלה ולמרות רוּחם פושטים את ידיהם… האנשים הפחות מפוּתחים, שלשרירות לבם יש שיקראו צדק. ופעמים רבות היינו עדים לחזיון מוזר, נלעג ועלוב גם יחד: פורץ סכסוך באיזה מקום, וכל פועלי המקום מלבד מיעוט קטן הם בלבם נגד כל צדם, ויחד עם זה גועשים ומחרישים את הד הלב.

מאמין אני, שלא תגידו שאני מטיל את אשמת כל הקלקולים בישוּב והסכסוכים שבמקומות העבודה אך ורק על הפועלים והסתדרותם. זאת בשוּם אופן לא. אולם לא בזה אנו דנים עכשיו, כי אם בשאלה אם ההסתדרות שלנו כמו שהיא עכשיו מועילה לנו או מזיקה. ולדעתי, רב בכל אופן הנזק מן התועלת שהיא מביאה. בלי חשוב כבר את הפסד הכוחות לבטלה שאנו מוציאים בעבודתנו ללא תועלת.

ב.

והן אותם הכוחות שהסתדרותנו מנדפת עכשיו לרוח, מעין “קנה ומכור שיֵכנוּך סוחר”, אותם הכוחות עצמם, לוא בחסכון ובשיטה מסוּימת, היו מספיקים להנחיל את פרי יגיע־כפיו — לעובד, ולבצר עֶמדה נכונה לפועל בפרט ולעבודתנו בכלל. ופועלים הן לא יחדלו מקרב ארצנו, גם לדעת אלה השואפים לעבור ממצב הפועל למצב העובד העומד ברשוּת עצמו. הרי כל מה שאפשר בארצות אחרות, יוכל להיעשות גם בארץ־ישראל, ולכל מה שמסוגלים בני עמים אחרים מסוגלים גם בני עמנו. ואם בארצות אחרות יכולות הסתדרויות העובדים לקבל כל מיני עבודות על אחריותן בלי כל תיווּך של אנשי בינים, מדוּע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ולמה נרתעים ככה גם הטובים שבנו לזכר הרעיון הזה: שהסתדרותנו תקבל על עצמה עבודות גדולות במקצועות שונים, ממש באותה הצוּרה ואפשר גם באותם התנאים שעושים זאת חברות אחרות וגם אנשים פרטיים, גם בארץ־ישראל?

ניקח לדוגמה את “אגודת נטעים”. אגוּדה זו למשל עושה חוזה את קבוצת יהודים באפריקה, ברוּסיה או באמריקה לנטוע בשבילם פרדס או יער, זיתים או שקדים. לוקחת לה אגוּדה זו איש אחד — רק איש אחד! — ואפילו לא מחבריה ושולחת אותו לאותו המקום אשר קנתה או קנו אותם היהודים. והאיש האחד ההוא בא לאותו המקום ואוסף לו פועלים מכל הבא ביד, בלי בחירה, מפקיד עליהם, כשהוא מוצא לנחוּץ, משגיחים. והמכונה עובדת ומגדלת עצים מכל המינים. ומדוע איפוא לא יוכל ועד כל הפועלים לקבל, כאותה האגוּדה, לנטוע את יערות סג’רה בשביל אחינו שבאפריקה או את פרדסי חדרה בשביל אחינו שברוּסיה ובשאר ארצות הגולה? הן הידים העובדות העיקריות ידינו הם גם אצל האגוּדה, הקול המפקד על העבודה וגם הקול הקורא “יללה” — קולנו הוא גם אצל האגוּדה. וגם המוח החושב שם הן מוח עברי הוא, ומדוע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ובאמת יכול נוכל! ואין כל קושי בדבר זה אם רק נאחז בשיטה הנכונה.

ההסתדרות ע“י באי־כוחה מקבלת את העבודה מאת האנשים והחברות השונות והיא מסדרת את העבודה למקומותיה; ממנה בכל מקום איש או שנים לנהל את העבודה שם והמנהל הזה מקבל פועלים, שוב ע”י הועד המרכזי, וקוצב את שכרם היומי או החדשי לפי ראות עיניו הוא. שם באותו המקום, המנהל הוא המפקד ואין למרות פיו, ואם יש לאחד או לאחדים תלוּנה עליו יגישו אותה לפני הועד המרכזי והוא ידוּן. כל פועל העובד במקום כזה ירשם לזכרון בספרי המקום, ואחרי שנים אחדות כשתגמר העבודה ותכניס ריוח להסתדרות, ינוכו מן הרווחים האלה אחוּזים לקופת ההסתדרות וכדומה, והשאר יחוּלק בין כל אלה שעבדו במשך הזמן באותו המקום, חלק כחלק לפי זמן עבודתו של כל אחד. ומי יודע אם בדרך שכזו לא נוכל להגיע גם לאותו היום שלא נשלם כלל משכורת לעובדים ואך נספק את כל צרכיהם השוים על חשבון העבודה, כי נותן העבודה היחידי יהיה אז העם, ע“י מוסדותיו: הקה”ק וכדומה, ומנצחים על העבודה יהיו העובדים בעצמם. הפרטים מרוּבים, אבל הם גם מובנים, ולא זה המקום להאריך בהם.

עכשיו צריכים אנו רק לברר לעצמנו כמה קל הדבר הזה ומה רבה התועלת שתצא לנו מזה בכל המוּבנים: ראשית כל, ניפטר על־ידי זאת מן השאלה הארורה, שאלת עבודה זרה, אשר מסכסכים אותנו בה בעלי הפוליטיקה שלנו. שנית, אי־אפשר שעבודתנו זו לא תשאיר חותמה על כל הישוב לעשות אותו ליותר עובד עבודה עצמית ועבודה עברית, כי גם כל החברות, האגוּדות, לא ימצאו יותר תואנה להפיץ את כזביהן על העבודה העברית. שלישית — והוא כל כך חשוּב עד שרק בשביל זה כדאי הנסיון — הרי נפנה מקום בשביל עוד עשרות או מאות ואחרי כן גם אלפי ורבואות צעירים וצעירות, שיכנסו לארץ וילמדוּ אצלנו לעבודה ויעבדוה. רביעית, הרי “שאלת האשה” במובנה הקיים אצלנו: עבודה לנשים, תעבור לגמרי מן הארץ. כי הן בכל המקצועות וגם במקצוע הפלחה, חוּץ מהעבודה בבהמות המוזרה קצת לאשה, לרוב העבודות מסוגלה האשה ומכניסה בהן לא פחות מן האיש. חמישית, נעביר את רוע הניצול, השעבוד והזדון מארצנו. ואם ראשיתנו בזאת תהי מצערה, מי בכם יאמר שלא תשגה מאד? ששית, נלמד את אחינו העובדים סדר, תכנית ומשמעת בעבודה עצמית. ומי יבוא וימנה כעת את כל התוצאות החיובית שיהיו לנו, העובדים, בפרט ולעם ולארץ בכלל?

ויש בינינו שיאמרו או אמרו כי לא נוכל לגשם את הרעיון הזה, באשר לא יאמינו שהפועלים יקבלו עליהם את מרוּת ההסתדרות ולא ימעלו בעבודתם. ואולם כל החושש לזאת מעיד רק על עצמו בזה שאין לו כל השגה בעניני ההסתדרות. כי שאלה זו הן מוצעת לפני אספת כל הפועלים לדון בה, לדחותה או לקבלה, ואם נתקבלה באספה, אז כבר יצאה מרוּשתם של הפועלים היחידים ונכנסה לגמרי לרשוּת באי־כוח ההסתדרות להגשים אותה בחיים גם ביד חזקה. כי סוף סוף הן עובדים עכשיו כל פועלינו תחת ידי פקידים ומשגיחים מן החוץ, ונכנעים להם אם ברצון או שלא ברצון. ואם יש בהמון העובדים כאלה, אשר אי־אפשר להם להיות פורים בעבודתם אם לא עומדים על גבם, הרי נשארים לעת־עתה בארץ־ישראל די מקומות כאלה, ונשלח לשם את הנכנעים רק לשוט ולא למשטר עצמי.

ג.

אולם, כדי שתוכל הסתדרותנו להתחיל תיכף בעבודות כאלה ובעבודות ממשיות בכלל, עלינו לבסס אותה על יסודות מוצקים וברוּרים.

קודם כל, תחדל, הסתדרותנו מהיות כחורבה פרוצה שנכנסים ויוצאים בה, או גם לא נכנסים ולא יוצאים כי אם מסיחים את הדעת ממנה, ורק לפעמים, כשגל אשפה מטריד באיזה מקום, מתעוררים להשליך את האשפה שם, לתוך החרבה… ההסתדרות צריכה לדקדק בקבלת חברים, ורק לחבריה צריכה ההסתדרות לדאוג. לפועלים שהם יותר משלושה חדשים בארץ ואין הם נמנים על ההסתדרות, די שזו לא תילחם בהם, אולם לקוות לעזר מן ההסתדרות אין לפועלים כאלה כל זכות. ההסתדרות איננה חברת צדקה המקבצת מזה ונותנת לזה. כל רכוּשה הם חבריה, ואין לה כל רשוּת לפזר את כוחה לבלתי־חברים, כי על־ידי זה היא מחריבה את עצמה: ע“י טשטוּש ההבדלים שבין אנשי חברה לאנשי הפקר. אולם יחד עם זה לא כל מי שחפץ להיות חבר — יבוא ויהיה. קודם כל צריך גיל קבוע, נאמר בן או בת שש־עשרה ומעלה. ואז דרוש זמן ידוע בעבודה, שלושה חדשים למשל, ויחס ישר לעבודה: לרשלנים מפורסמים, לממרים שקנו להם שם ולכיוצא בהם לא צריך לתת מקום בהסתדרות. בצוּרה חיובית אפשר להגדיר: ש”חברים להסתדרות יהיו כל איש ואשה, מבני שש־עשרה ומעלה, העובדים כבר בארץ לא פחות משלושה חדשים, ואשר יחסם לעבודה הוא ישר ורציני“. ומובן שרק כאלה המתחייבים להישמע לכל דרישות נבחרי ההסתדרות, וגם לעבור ממקום למקום ולהחליף עבודה בעבודה. ולכך אין מקום בהסתדרותנו לא לאכרים ואריסים ובניהם, גם לאלה שאינם חוטאים אף במשהו של עבודה זרה, מפני שהם לא יקיימו את התנאי הזה. וכן אין מקום בהסתדרות הפועלים לשומרים פרטים, מפני שהם צריכים להישמע להסתדרות “השומר”, ואי־אפשר בשום אופן שיוכלו להישמע בזמן אחד גם ל”השומר“: ללכת למשל לשמור במסחה, וגם להסתדרותנו: לבוא למשל לעבוד בראש־פינה. שתי הסתדרויות אלה יתאחדו אך ורק בתוך הסתדרויות ויעבדו בהתאמה גמורה בכל עניני ישובנו”.

לכל החברים בהסתדרותנו, איש או אשה, צעיר או זקן, תימנים, אשכנזים, ספרדים, כורדים ועוד, יש חוּקה אחת ומשפט אחד. שויון גמור לכל: צעיר וזקן, איש ואשה אחרי שנמנו שנה רצופה על ההסתדרות ומלאו את כל חובותיהם לה, יכולים הם לבחור ולהיבחר ולהשתתף בכל המפעלים שתכונן ההסתדרות, כמו מושבי־עובדים ומושבי־פועלים ועוד דברים שירָאו באופק עבודת נוכל מה שנוסיף להרחיב את אָפקנו זה. יוכל היות שלרבים מאתנו יהיה מוזר הדבר הזה, שלצעיר וצעירה בני שבע־עשרה אחרי הימנותם שנה על ההסתדרות, תהיה אותה הזכות להיבחר ולקבל חלקת אדמה ובית במושב עובדים כמו לאיש בן שלושים; ואולם מוזר הוא כל דבר רק עד שמתרגלים אליו. אכן יכולה המחשבה להקדים את ההרגל והנסיון, ולראות את הדברים כמו שהם באמת ולא בעד צעיף ההרגל.

על דבר השויון הגמוּר שבין האיש והאשה אולי אין גם צורך לדבר עתה באספת עברים בארץ העברים. כי הן עוד לפני אלפים שנים, תיכף אחרי גלוֹתנו את חרפת העבדוּת מעלינו, והתכוננו לרשת את הארץ הזאת, אז, כבר שמענו את קול אלוהי האמת והשויון לאמר: “כן בנות צלפחד דוברות! נתון תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחיהן!”… ואם אמנם קלקלו הדורות, והקידמה האנושית, גם בערשה האירופי, הכריזה ש“אין אשה אלא להיקשט לשעשועים!”, הרי אחיותינו עכשיו, ע"י עצם עזבן את ערש החרפה ההיא והעפילן לעלות לארצנו, כבר קרעו את כל אותם חבלי הבוז והשקר, ותתיצבנה בגובה אחד אתנו במערכת מלחמתנו לעמנו ולארצנו. וכל מי שיבוא עכשיו לעשוק מאחיותינו שויונן — רק יעיד על עצמו שעודנו עבד כפות לתורת העבדים, ואין הוא עצמו ראוי לשויון בני החורין.

* * *

על דבר זכוּת השויון לכל בני הקהילות השונות בתוכנו, אין אולי גם כן צורך להכביר מלים. כי אם אפשר עוד להטיל ספק אם בצלם אלוהים נברא האדם בכללו, הרי ברוּר כיום שבצלם האדם נברא כל האדם לכל משפחות הגויים ולכל ארצות התבל. לכן, אם כדי למלאות איזה תפקיד בחברה צריך האדם להזדיין במידה ידוּעה של התפתחוּת רוּחנית ועוד מעלות, כי עתה בבואנו למסור אותו התפקיד לאיזה אדם, עלינו לבדוק אך ורק אם הנהו מזוּין בכל הדרוש, אולם מה ענין המין, הקהילה או הגיל לכאן?! כלל גדול הוא: שהאמירת פרטים מפותחים מקרב ההמון, מעוררת קנאה בלב יתר הפרטים בתוך ההמון הזה להרבות חכמה והתקדמות. ולתת לאיש ואיש כפעלו הוא — היא להביא ברכה לעולם; אולם להבדיל בין המון אנשים בכללו להמון אחר, זאת תוליד תמיד קנאה ושנאה כללית, שרק קללה בה מדור ועד דור. כי הצדק דורש: מצד אחד, גם הרבה צדיקים הנמנים על איזו קהילה בל יזַכו קהילה זו בתור שכזו בזכוּיות עודפות על פני יתר הקהילות; ומצד שני — בל יספה גם צדיק אחד בעוון קהילתו!

בכל זאת אפשר שימצאו כאן מערערים בנוגע לגילם של חברי ההסתדרות היכולים להיבחר ולהינות מעוד זכוּיות, כי הן גם ההסתדרות הציונית מבדילה בין בני שמונה־עשרה לבחור ובני עשרים וארבע להיבחר. אכן גם הבדלה זו לא נכונה היא. והאגדה העברית מסיחה, שיכול אדם בן שמונה־עשרה שנה להיות כבן שבעים שנה לתורה, לחכמה והבנה ציבורית עד כדי עלות למעלה נשיא־בית־דין… אמנם בודדים הם אנשים כאלה המתבגרים בשנות עלומיהם; ואולם ההגבלות על הכלל כולו למה הן? הן אדם שאיננו מזוּין בכל הדרוש למילוּי תפקיד ידוע, הוא ממילא לא יבחר לשם תפקיד זה!

יכולים וצריכים להגביל את ההסתדרות מחוּצה לה: שכל מי אשר לא הגיע עדיין לגיל העבודה הקבועה — שנת השש־עשרה — אם גם עובד הוא בקביעות, אין לו מקום בהסתדרותנו, מפני שעבודה תמידית לרכים בשנים חטא היא לנפש וגוּף הרך העובד, ולרוּח וחומר הציבור. צריך גם לתת זמן, למצער שנה, לכל חבר חדש, שיתחנך בעבודה בכלל, וברוח עבודתנו אנו בפרט, ורק אז, אפשר לחשוב, שעמד כל חבר על כל העיקרים, והרי הוא חבר שוה בכל חובותיו וזכוּיותיו לכל יתר החברים. הגבלה זו היא גם נחוצה לגדור את שדה ההסתדרות שלא תהיה הפקר. ליותר הגבלות אין כל מקום.

ד.

אחרי שעמדה הסתדרותנו על יסודה — חבריה — צריכים אנו לבסס באר היטב את מוסדותיה. והשנַיִם הכי עיקריים הם: ראשונה, המוסד לכינוס קוי האור של רעיונות היצירה — אספות ההסתדרות; והמוסד השני הוא הועד הנבחר, שבכוח היצירה אשר מסרה לו האספה הוא מגשים בחיים את כל אשר החלט שם. האספות צריכות להיות קבוּעות: אחת לשנה, ואספות צירים אך לא אספות כלליות. לאספה כללית יש מקום במקומות בודדים, קטנים, אשר האספה הכללית אינה יכולה לקבל צוּרה המונית, שם היא יכולה להתרומם עד אותו הגובה, הדרוש כדי להכיר את ערך השאלות המוצעות ולבחור מתוכה את החברים המוכשרים יותר להתעמק בפתרון השאלות ההן. ואולם בהסתדרות המקיפה הרבה מקומות ומונה מאות חברים, שם אספה כללית איננה צודקת, להחלטותיה אין כוח משפטי, ובכלל מרובה בה הפרוץ על העומד. צודקת איננה, באשר רוב החלטותיה אינן פרי המחשבה הצרופה ומרוכזה. וכוח משפטי אין להחלטות של אספה כללית, מפני שבאמת היא איננה כללית, כי לא כל החברים משתתפים בה, ואלה שאינם משתתפים גם לא שלחו את באי־כוחם לאספה. ויוכל היות שבאספה כללית של מאתים חברים, למשל, תתקבל איזו החלטה ברוב של יותר ממאה קולות על מיעוט של פחות ממאה קולות, ובאותו זמן נמצאים מחוּץ לאספה עוד עשרת רבות של חברים, אשר לו היו שם אפשר שהיו מכריעים את הכף להיפך. ולאותם החברים הן לא היה כל ציר באספה, ואת ידי המשתתפים לא מלאו להחליט החלטות על חשבונם… ושמרובה שם הפרוץ על העומד הן עדים אנחנו כולנו, כי למי מאתנו לא קרה עדיין להתפרץ בצחוק נכלם בשמעו, אחרי התקבל החלטות באספות כלליות, שאלות מעברים שונים לאמור: “מה היתה ההצעה?…” אשר לזאת צריכות האספות הכלליות להיבטל אצלנו, כשם שאין להם כבר מקום בכל העולם הגדול, ואספת הצירים אחת לשנה היא היוצרת ומושלת בכל.

כל החלטה חשובה איננה מתקבלת אם לא ברוב של שני שלישים מהצירים. וכל החלטה כזו היא חובה על כל חבר, אשר יוּצא מן ההסתדרות אם לא ישמע לה. כל החלטה כזו אינה יכולה להיבטל אם לא באספה מן המנין — השנתית — וברוב של שלושה רבעים מן הצירים, ובמספר עולה על המנין שקבלוה.

מזוּין בהחלטות כאלה יוצא לעבודתו הועד הפועל בן חמישה חברים, שבהם אחד מקבל את שכרו מאת ההסתדרות, שיקדיש את כל זמנו לעבודתה. הועד הזה נבחר ונפשר רק באספות מן המנין, בבחירות סגוּרות וברוב מוחלט, ולא כולו בחטיבה אחת כי אם אחד אחד. בין אספה לאספה, כלומר כל השנה, הרי הועד הזה הנהו מושל בלתי מוגבל בתוך גבוּלות ההחלטות שנתקבלו באספות.

לבירור שאלות מקריות יכול הועד להזמין באי־כוח מן הסניפים, ולרצונו גם לתת להם זכוּת החלטה; כן יכול הועד, על פי החלטת רובו, להזמין אנשים פרטיים למועצותיו, אך לא לתת להם זכוּת החלטה.

על־פי דרישת רוב החברים נקראות גם אספות צירים שלא מן המנין, המתנהלות על־פי תקנות האספות השנתיות. אספות אלה יכולות רק לחדש אך לא לבטל שום החלטה שנתקבלה באספה שנתית, ולהיפך: יכולה אספה שנתית לבטל את כל החלטות האספות שלא מן המנין ברוב של שני שלישים. כי כל בקבוע הוא תוצאת המחשבה המתונה המתקיימת, וכל המקרי הוא פרי המחשבה הפזיזה העוברת.

כל החברים בכל מקום מאורגנים בסניף מקומי. תקנות החברים להסתדרות בכללה, הן הן התקנות לקבלת חברים אל הסניפים, לועדי הסניפים יכולים להיבחר רק חברים שהם שנה רצופה בהסתדרות הפועלים שבגליל או ביהודה. צירים לאספות יכולים לבחור ולהיבחר רק חברים כאלה. בציר בוחרים כל חמישה חברים כאלה, ומקום שאין שם עדיין אף חמישה חברים כאלה, שולח את בא־כוחו לאספה שישתתף בויכוּחים אך לא בהחלטות.

כל חבר להסתדרות משלם לועד סניפו פרנק אחד לחודש מס, ומקבל על זה שובר מקונטרסו המיוּחד. והמס הזה הוא החוב הראשון שעל ידו קונה לו החבר את זכוּיותיו העיקריות להשתתף באספות ההסתדרות. עד 25% ממס ההסתדרות, שכל ועד מקומי גובה מאת חבריו, יכול הוא להוציא להוצאות מקומיות, ו – 75% מן המס הזה שייכים לועד המרכזי להוצאותיו הוא. כל שאלה מקומית נחתכת ע"י חברי המקום, אולם כל שאלה ששרשיה מתפשטים גם מחוץ לאותו המקום, אין שוּם סניף יכול להחליט בה בלי הסכמת הועד המרכזי.

בזכוּיות וחובות הועד המרכזי נכנסים כל עניני הישוּב בכלל ועניני העובדים בפרט: קבלת וסידור עבודה על אחריות ההסתדרות, כאשר התבאר למעלה; סידור מושבי־עובדים ומושבי־פועלים; בקורת על העבודה והיחס אליה בכל מקום; וכן גם בקורת על היחס שבין הפועלים ונותני העבודה בחוות ומושבות; סדוּר חוות לימוּד, והשגחה עליונה על חוות הלימוד הקיימות להיטיב את מצבן וסדריהן; סידור והנהלת קופות־חולים וקופות־מלוה; לעורר ולעזור לסידור מטבחי פועלים, ובכלל לחנך את כל ציבור העובדים לחיי סדר, משמעת והנהלת עצמית.

הגיעה כבר השעה שנחדל מאבד את כוחנו לדברים של מה בכך, וניקח את גורלנו בידינו; אבל צריכות אז ידינו להיות אמוּנות וחזקות, ורוּחנו — עזה ושוטפת, אשר כל מכשול לא יעמוד נגדה. להוסיף להיגרר והידלדל כאשר עד כה, גרוּע מלחדול להיות לגמרי. כל הנרפה ומטושטש חוטא בקיומו לעצמו ולכל עולמות־יה. רק בסדר נמרץ, במשמעת חזקה ובמעוף מרקיע, תהי הסתדרותנו לגאולה לעובדים ולעבודה, ולברכה לעם ולארץ.

אדר, תרע"ד (1924).

---

לחתימת השביתה בסג'רה

מאת

אליעזר יפה

בראשית שנת תרע“ד נכנסה “אגודת נטעים” הידועה לחות סג’רה אשר בגליל ותתחיל לסדר שם את עבודתה, עבודה זרה מצויצת בתערובת עברית, אשר החזיקה בה ביהודה. הישוב העברי בגליל מחה נגד הכנסת רקבון זה לגליל. מחו “מושבות וחוות הגליל המאוחדות”. מחו הסתדרויות “השומר” והפועלים. ואלה האחרונים לא הסתפקו במחאות גדודה, ובמשך חמשה חדשים המשיכו במשא־ומתן את פקידות החוה. ויתרו כמעט על כל הדרישות הכלכליות, גם אלה אשר בכל חוות הגליל הן מהכי אלמנטריות. הסבירו ודרשו רק אחת והיא: כי חות סג’רה תסודר על העבודה והשמירה העברית ככל חוות הגליל. ואולם “אגודת נטעים” סובבה אותנו בכחש ותבז לנו ולרעיוננו, רעיון תחית העברים על־ידי העבודה, עד אשר נוכחנו כח לא לנו ול”אגודת נטעים" להתאחד בעבודה בסג’רה, כי אלה עיניהם ולבם רק אל גאותם ובצעם גם אם יחצבוהו מקבר אשר יכרו לעם. ואיך יתאחדו הבונים את המחריבים?

כה החלה שביתת סג’רה הידועה עכשיו בכל הארץ. כל הישוב בגליל קבל אז בהסכמה את השביתה הזאת, וכאילו נשבע אז לבלי הפר אותה. כל הארץ נפנפה לנו בדגל התחיה, דגל העבודה, ותעודד אותנו בעזרתה.

אך הנה באו וישסו במושבה את פקידי יק"א, ואלה באו לסג’רה, חרפו וגדפו את האכרים ויאימו עליהם לאמור: אם לא יפרצו תיכף את שביתת הפועלים ולא יזדרזו לעבודה אצל “אגודת נטעים” במקום הפועלים, כי עתה יקחו מאת המושבה את התמיכה להוצאות המושבה ואת ההלואה המשותפת. וכאשר ניסו שנים מן האכרים לבאר לפקידים, כי אין המושבה שובתת; יש לכל אכר עבודה בשדהו, ולמה ילכו לפרוץ את שביתת הפועלים הדורשים כי בסג’רה יעבדו עברים, והמושבה המוקפת שונאים ומתנקמים לא תהיה מחוסרת הגנה? — לא אבו הפקידים שמוע, רקעו ברגליהם, גרשו את אלה מפניהם ויאימו כי יגרשו אותם לגמרי מן המושבה. אז נבהלה המושבה, התאספה והחליטה להיכנע לדרישת הפקידים ולצאת לפרוץ את השביתה, למרות הכירם את עוונם ואסונם בזה. החליטו — וכמו ברעבון זאבים התנפלו על העבודה אצל “אגודת נטעים” בסג’רה: אלה במחרשות אלה במזמרות ואלה במעדריהם, ואבות גם הכו את בניהם ובנותיהם אשר לא אבו השתתף בפריצת השביתה.

הראו פקידי יק"א את צפרניהם עד כדי עשות נבלה כזאת, להתערב בתוך עניניהן הפנימיים של המושבות, ועל ידי איומים להכריח מושבה לחטוא נגד הכרתה ועניניה, ונגד כל עניני הישוב העברי בארץ.

כחודש ימים אחרי פרוץ השביתה עוד המשכנו אותה. נסינו את כל האמצעים השונים: קראנו לאספות את הסתדרות המושבות בגליל ואת סג’רה. ואוּלם הכל ללא הועיל. מושבת סג’רה טעמה טעם חטא וינעם לה, ולא תרצה עוד לשוב מחטאה. כל עבודות “אגודות נטעים” בסג’רה נעשות על ידי בני סג’רה — המושבה, בהשתתפות בני סג’רה — הכפר ויתר הכפרים שמסביב.

מוכרחים אנחנו להסתלק עכשיו מסג’רה ומן השביתה אחרי אשר פרצו אותה. שונה היא שביתתנו זו משביתה בכלל, ואין אנחנו מרשים לעצמנו להשתמש נגד פורצי שביתתנו באותם האמצעים אשר משתמשים בשאר ארצות. פרצו את השביתה בסג’רה, והרי אנחנו עוזבים את סג’רה עכשיו עד עת מועד; ואולם בהרבה עוז ועצמה התאזרנו עכשיו, וגדולה מאד התועלת אשר הביאה לנו השביתה הזאת –

אייר, תרע"ד (1914 )

---

מכתב – חוזר מס' 2

מאת

אליעזר יפה

חברים יקרים!

באי־כוחם באספה אשר היתה בימים האחרונים של פסח בביתניה, אל נכון מסרו לכם כבר דין־וחשבון מכל מהלך האספה. ובזה רק נזכיר את עיקר הדברים אשר החליטו שם.

כאשר ידעתם, נקראה האספה בעיקר לדון בשביתת סג’רה. את השביתה הפרו, בסוף אדר, אכרי סג’רה, ומאז נעשתה כל עבודת “אגודת נטעים” על ידם. העבודה איפוא לא שבתה עוד, ובמצב כזה המשכנו את השביתה עוד כחמשה שבועות, ואולם להמשיכה הלאה אי־אפשר לנו. הוצאות השביתה עלו לשלושת אלפים פרנק בערך, ולקופת השביתה נכנסו עד עכשיו, באופנים שונים, כאלפים וחמש מאות פרנק (החשבון המדויק יבוא בחוזר הבא), ונמצא כבר עכשיו גרעון בקופת השביתה כחמש מאות פרנק בערך. בין השובתים נמנו כעשרים כורדים, עברים, אשר לא רצו עוד לצאת מסג’רה ולעבוד במקומות אחרים, והם תובעים שכרם במילואו כל זמן שהשביתה נמשכת. שכרם זה בלבד עולה לכאלף פרנק בחודש. את הסכום הזה אמנם אולי אפשר היה לאסוף מדי חודש בחדשו מאת חברינו, ואולם אספתנו מצאה, כי אם נוסיף לשלם לכורדים את משכורתם ולא יעבדו כלל, תתפתח על־ידי זה אצלם הנטיה לקבלת חלוקה, והקלקול יהיה גדול מאוד. ובעונה זו הרי “אגודת נטעים” כאילו עזבה את סג’רה ומסרה אותה לאכרים שהם יעבדוה, ומי יודע כמה זמן יכול להימשך מצב זה. ולכן החליטה האספה לחתום לעת־עתה את השביתה בסג’רה, ורק לאסור על הפועלים העברים ללכת לעבוד שם עד אשר תסכים “האגודה” לדרישתינו. כל פועל אשר ילך לעבוד בסג’רה בטרם נסיר את החרם ממנה, יחשב לבוגד ברעיון העבודה העברית, רעיון תחיתנו בארצנו. השביתה בכן נפסקה עכשיו; ואולם את הגרעון בקופת השביתה צריך לשלם, ועל כן החליטה האספה, כי כל חבר יכניס תיכף עוד שכר יום עבודה לקופת השביתה. אין חבר יכול להתפטר מזה אשר הטילה האספה, אם לא שיעיד בזה על עצמו כי רחוק הנהו מהשתתף במלחמת העבודה העברית.

מצב העבודה בגליל הוא כעת לא רע. כמעט שאין עכשיו בגליל אף פועל אחד בלי עבודה, ולהיפך: מורגש שיהיה מחסור בפועלים, כאשר יתחיל הקציר, בעוד כשבועיים. ועל כן כתבנו לועד הפועלים ביהודה כי ישלח הנה כעשרה פועלים בשביל עבודות שונות, כי על־ידי זה שקבלנו ואנו יכולים לקבל עבודות שונות בקבלנות, אשר אין מן ההכרח להגביל את מספר העובדים בהן, יש לנו האפשרות להתאים את ההצעה אל הדרישה: כל פועל המבקש עבודה יכול לבוא ולעבוד בעבודה שבקבלנות עד שימצא מקום עבודה כחפצו. אכן סובלים אנחנו מאוד מזה, שאין מספר מסוים של פועלים אשר ירצו להתמחות בעבודות אלו: סלילת דרכים, חפירת תעלות, סיקול שדות וכדומה, ולהחזיק בעבודות אלו שנים אחדות. כל אחד רוצה דוקא לעבוד בפלחות או בנטיעות, כאילו היתה האפשרות לכל מי שקנה לו איזו ידיעה בעבודות אלו להיות תיכף לפלח או לנטוע ברשות עצמו. מעין בולמוס אוחז את פועלינו לפלחות, ופלחות כל הגיגם, והן האפשרות להתאכר ע“י יק”א, כמעט שאיננה עכשיו למי שאין לו כסף משלו. והאפשרות לבוא אל הנחלה ע“י המשרד הא”י, ישנה לכל עובד חרוץ, בין שהוא בעל מקצוע מיוחד או לא. לחברים בקבוצות — רואים אנו — מתקבל כל עובד חרוץ וישר גם אם אין לו כל ידיעה במקצוע מיוחד, כי כל עובד חרוץ עבודתו פוריה גם בטרם שהתמחה בה, ולהתמחותו בה דרושה עת מעטה מאוד. ומלבד בקבוצות הן אין לעת עתה האפשרות להשיג עבודה חפשית במקצוע הפלחות או הנטיעות. ואם נוכל לגשת בקרוב ליסוד מושבי עובדים, אז ההתחלה אל נכון תיעשה בצורה כזו אשר לא תדרוש דוקא עובדים מומחים, כי ההתמחות תבוא עם העבודה. מובן, שעבודת האדמה היא עיקר ומרכז כל העבודות, אך אין לזלזל בשום עבודה אחרת, ומה גם העבודות המנויות לעיל אשר אי אפשר לעבודת האדמה בלעדיהן. והן רוצים אנו לרכז את כל העבודה בידינו אנו, והננו מוחים בכל תוקף כשמוסרים את אלו העבודות לידי נכרים, ואיך תיעשינה העבודות האלו אם אנחנו לא נעשה אותן? — גדול מאוד הצורך, שמספר מפועלינו יתמחו ויתעסקו בעבודות אלו זמן ארוך יותר (והן עבודות אלו גם מכניסות שכר טוב!), ועל־ידי זה נוכל לכבוש את המקצועות האלו, אשר אפשר כבר עכשיו להעסיק בהן עשרות עובדים בקביעות.

ודבר זה, מלבד חשיבותו כשהוא לעצמו, הרי חשיבות יתירה יש בזה, כי נוכל על־ידי כך להרבות את מספר העובדים העברים גם במקצועות העיקריים, בהיות לנו בשבילם עודף של פועלים בכל עת צורך. כי כל קושי המצב בגליל הוא בזה שאין כאן עודף של פועלים, ועודף זה הוא הכרחי בשביל לבסס את העברים בעבודה ואת העבודה בעברים. בכל הארצות נמצא עודף זה בצורה של פועלים מחוסרי עבודה. אין עיר באירופה או באמריקה אשר לא תראו בה את המחזה המדכא הזה: בוקר־בוקר יתרוצצו ברחובות המוני אנשים ונשים מזי רעב וקפואי קור, ויתדפקו על דלתות בתי העבודה גם בלי תקוה להשיגה. ואחרי כתתם את רגליהם הרבה שעות רצופות יבואו ויתישבו אלה על ספסלי הגנים וקרנות הרחובות. ישבו נואשים ומדוכאים כאילו לא נתן להם אלהים את הזכות להחיות את נפשם זו חלק להם… באופן כזה יחזיק כל העולם הגדול צבא מילואים ענקי של פועלים מוכנים להיבלע בעבודה בשעת הצורך בהם, ולהיות מודחים ממנה אחרי מלאם את חובתם… לדאבון לבנו וחרפתנו הגענו כבר למצב כזה ביהודה אחותנו, ואולי עוד בצורה מנובלה יותר מאשר בערי אירופה או אמריקה. כי פה ביהודה העברית יש כבר אפשרות של עבודה בשביל אלפים עובדים, והיא מרכזת ומבססת בתוכה מושבים של נכרים. ורק אחוז קטן מאוד, לא יותר אולי מן 10 – 15 אחוזים מן העבודה הזאת נמסר ליהודים, בעת שמסתובבים מאות פועלים עברים ומבקשים את העבודה בצורה לא פחות קשה מאשר זו שראינו בערי אירופה ואמריקה, אשר שם באמת רבה “הצעת הידים” על הצעת העבודה.

אכן, בזריזות הנמלה חופר ישובנו ביהודה את הקבר האחרון לעם הגולה והארץ הנדחה!… שוקעת יהודה וצוללת בקברה אשר היא כורה לעצמה… ומי יודע אם עוד תאבה שמוע ולשוב בעוד מועד… את הגליל אנחנו יכולים וצריכים להציל ולבסס לנו בכל אופן, ורק בידי העברים נבנה הגליל בשביל העברים. וכל העבודות מן הכי פעוטות עד הכי חשובות תיעשינה אך ורק ע"י עברים. ועלינו לעשות את כל העבודות האלו לא רק למען קיים את מצות כיבוש העבודה, כי אם יען אשר עבודתנו היא, וכבר הגיע הזמן שנזכה לעשות את מלאכתנו בידי עצמנו, כי באופן אחר לא יצמחו לנו ידים לעולם, ולעולם לא נזכה לחיות חיי עם עובד בארצו.

באספה התברר ענין מושב־הפועלים בפוריה: בעלי פוריה הקצו חלקה מאדמתם בשביל מושב־פועלים, וגם בחרו כבר בפועלים אחדים מפוריה וימסרו להם את החלקות לעבדן כמועמדים לזכות בחלקות אלו, אחרי חמש שנים, כפרס על עבודתם הטובה בפוריה. האספה הביעה את התנגדותה לענין “הפרסים” כשהוא לעצמו, כי ההתחרות להשגי פרס, בצורה של בית וגן במושב פועלים, היא לא פחות נמבזה ואי־מוסרית מאשר ההתחרות לשם פרס ב“משחק הקלפים” “הרצת הסוסים” וכל הדומה לזה. ולמושב־הפועלים בפוריה, אם גם לא בתור פרסים, התנגדה האספה, יען כי הוא נוסד ע“י אנשים פרטיים, בעלי פוריה, ולא יעבירו חלקת אדמה בפוריה לרשות הקה”ק וייסד שם מושב פועלים, אשר לא יהיה תלוי בדעת אנשים פרטיים.

באספה התברר שוב ענין פ., אשר אים לפני חדשים אחדים על מנהל חות סג’רה במעשי אלמות, אם לא יעבוד בסג’רה בפועלים עברים, ואשר על שום זה שלח הועד המרכזי אותו מהגליל. עכשיו הודיע הנאשם בפני האספה, כי אחרי ראותו שהסתדרות הפועלים והשומרים מתנגדים לכל מעשי אלמות ואיומים, לא ישוב לעשות כמעשים ההם וישמע מעכשיו לכל דרישות ההסתדרות, על כן הרשתה לו האספה כי ישוב לגליל ויעבוד בכל מקום הטוב בעיניו.

בסוף דברינו נזכיר לחברינו את חובתם לעשות מצדם את כל האפשר כדי להכניס פועלות עבריות במקומותיהם. הפועלות נמצאות במצב מיוחד, ואף למקומות העבודה העברית קשה להן לחדור, אם כי ברוב מקצועות העבודה אין הן נופלות מן הפועלים. ביהודה מסתובבות עכשיו עשרות פועלות בלי עבודה, וגם בגליל מבקשות כעת פועלות אחדות עבודה. על חברינו לזכור מה מעטות עדיין העובדות העבריות בגליל, ועל כן מקום אשר יוכלו חברינו להכריע את הכף שתתקבל פועלת גם במקום פועל, צריכים הם לעשות את זה; כי לפועל נמציא עבודה בכל מקום, והפועלת, אם לא באותם המקומות הבודדים, אינה מוצאת עבודה כלל.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרע"ד (1914)

---

מכתב־חוזר מס' 4

מאת

אליעזר יפה

לחברים —

לפני שבוע ימים שלחנו לכם חוזר קצר מס' 3, מוקדש לענין יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים. אתם צריכים לדון על הענין הזה מכל צדדיו ולהשמיע לנו את דעותיכם והצעותיכם, כי באספת הועד המרכזי נצטרך לעבד את כל החומר בצורה של תכנית מסוימה להתחלת הסידור של המושב הזה. תכלית המושב ברורה לכולנו: העובדים בו צריכים לעמוד ברשות עצמם על אדמת הלאום, לא להיות זקוקים לעבודה אצל אחרים ולא לעבודת אחרים אצלם. עבודתם צריכה להגיע למדרגה הכי אינטנסיבית, עד ששטח קטן של אדמה יספק את כל צרכי המשפחה המעבדת אותו. הדרכים המובילים למטרה הזאת צריכים עיון רב, באשר אין לפנינו עדיין נסיונות מוחלטים בשדה זה, והרבה יחוור עם העבודה. העיקר הוא עכשיו, שכל מעשינו בסידור המושב יהיו מכוּונים למטרתו, ושלגרעין אשר ניטע עכשיו נמציא את כל התנאים הדרושים לגידול והתפתחות העץ, אשר לפריו נישא עינינו.

בעונה זו עצמה שאנחנו דנים ביסוד מושב־העובדים בתל־עדשים, עומד אצלנו על הפרק גם סידור מושב־פועלים על אדמת הקרן הקימת על יד “פוריה”, ועוד מושב־פועלים על אדמת השלחין של הקרן הקימת בכנרת.

המושב ליד פוריה בא למלא את מקום המושב לפועלים אשר אמרו בעלי פוריה לסדר בפוריה עצמה, כפי שנזכר בחוזר מס' 2. במושב זה יהיו אולי מחמשה עד עשרה בתים לפועלים בעלי־משפחה אשר ישארו קבועים שם. לכל אחד מהם ינתן כחמשה דונם אדמה על יד הבית. — ומלבד הבתים האלו יבנה אולי עוד בית־פועלים כללי ומטבח בשביל חמשה עשר פועלים בערך. — לגרי המושב הזה תהיה עבודה: 1) בפוריה; 2) בנטיעות מושבת כנרת שאצל אדמת פוריה; 3) בנטיעות הקרן הקימת הנמצאות גם כן שם; ולא רחוק מן המושב יהיו גם נטיעות המושבות יבנאל ובית־גן. — המושב הזה מכוון להיות מושב־פועלים, שעיקר עבודתם תהיה במקומות הנזכרים ולא תסופק (בכל אופן לא בקרוב) מחלקת אדמתם. ויוכל להיות שאחדים מחברינו יתנגדו למושב זה יען כי הם מתנגדים בכלל למושבי־פועלים (המושגים “מושב פועלים” בהבדל ל“מושב עובדים” ברורים למדי לכל חברינו), אשר תושביהם יהיו תלויים בעבודה אצל אחרים. ואמנם גם בשעה שהחלטנו להתעסק בסידור מושבי־פועלים הדגשנו את אי־רצוננו במצב המחייב את העבודה אצל אחרים; ואולם אם אין אנחנו יכולים עדיין לשנות את המציאות, אין אנחנו רשאים בכל זאת לבטל את המציאות לגמרי, ואין אנחנו בני חורין לבלי לעשות את כל האפשר להקלת המצב.

שואפים אנו לשחרר שחרור גמוּר את כל העבודה והעובדים, וכשם שלא נמנע משחרר טיפה קטנה מהעבודה למספר פחוּת של עובדים גם בטרם בא השחרור הכללי, כך גם לא נמנע מלתת שחרור חלקי לעובד בזמן שאת השחרור הגמור לא נוכל לתת לו עדיין.

צריך לחדור לתוך המצב וללחום בו, אלך לא להעלים עין ממנו. והמצב בארצנו הוא כזה, שעוד הרבה עשרות בשנים יהיה בה מעמד של פועלים עובדים אצל אחרים. אם יהיה זה מעמד פועלים קבוע או מעמד פועלים עובר למעמד עובדים ברשות עצמם, כל זה אינו מעניננו עכשיו והכל אחת היא. פועלים עברים אצל אחרים ישנם ויהיו, בין אם נסכים ובין אם לא נסכים, ומושבים לפועלים אלה יקלו להם בהרבה את חייהם. יחזירו להם את חיי המשפחה, אשר היא היא היוצרת עם ובונה ארץ. למושב הפועלים שאנו דנים בו נשקף עתיד יפה ובטוח, באשר העבודה שם תושג ממקומות עבודה שונים, והעבודה תהיה רבה תמיד.

מושב־הפועלים בכנרת צריך להיכון שיתפתח למושב־עובדים בעתיד. עקרי התכנית, לפי שהם מצוירים במכתב המשרד הארץ־ישראלי אלינו, יהיו בקירוב באופן זה: כל אחד ואחד מעבד מחמשה עד שמונה דונמים בהשקאה, גם יוכל לקבל שטח מסוים מאדמת המזרע. במשך הזמן יהיה אפשר להוסיף איזה שטח מאדמת הטרשין לנטיעות. — אפשר וצריך שחלק גדול מהתושבים במושב זה יהיה מהתימנים גרי כנרת, וכדאי היה שימצאו בו גם אחדים מבין הספרדים בני טבריה. זה יכול להיות נסיון מוצלח לחנך את בני הקהילות האלה לעבודה עצמית בתור חקלאים ולאחד אותם לקהילה העברית האחת, שלא יהיה מורגש עוד אותו החיץ של המסורה הקהילתית, המבדיל עדיין גם בין העובדים בני הקהילות השונות. כי כל עוד ישארו בני הקהילות בשכונות מיוחדות, יתנכרו זה לזה גם אם יבואו לעבוד בין ה“אשכנזים” כפועלים יומיים או גם חדשיים, שביתם היא טבריה או שכונה תימנית מיוחדה.

מרבים אנחנו לדבר ע“ד “חנוך האלמנטים המקומיים”, ויש שאנחנו גם מתמרמרים ומבקרים על שלא פעלנו כלום בשטח זה. אולם אין אנו יכולים בנידון זה להסתפק בדיבור גרידה. ב”אירגון“, “הרצאות” ו”הטפות" לא נפעל כלום. אנו להתבוללות עצמית צריכים, ואת זה נשיג רק ע"י בתי־ספר משותפים לקטנים ועבודה וחיים משותפים לגדולים. הדרך היא ארוכה ואטית, אך גם יחידה היא. כי הקשר של אחינו ילידי הארץ, והמזרח בכלל, אל העם והארץ, הקשר הזה, כמו אצל הזקנים שלנו, הנהו רק מסורתי: חיבה לארץ באשר היא הארץ הקדושה, ארץ קברי האבות… הקשר התחיתי הממשי לקרקע הארץ ועתיד העם זר להם לגמרי, וזר ישאר להם, ולכל הדומים להם במובן זה, כל עוד לא יכירו בגוף ונפש את עבודת הקרקע והחיים בעבודה לשם העבודה. עדיין לא התפתחה בהם ההכרה כי עבודתנו, העבודה ממש, באה עכשיו בעיקר לשם בנין עצמנו בארץ. ושעל כן צריך כל עובד לראות את עצמו בעבודתו כאילו הוא בונה את חומת בית ישראל, כאילו הוא מפיח את רוח החיים בעצמות העם, בעצמותיו היבשות. הכרה זו אמנם איננה עדיין חזקה למדי גם אצל הרבה מאתנו; ואולם לאחינו בני המזרח כמעט שהיא זרה לגמרי, ורק על־ידי קשר קיים אל הקרקע במושבים בצורה הנזכרה יוכלו לבוא להכרה זו.

ויהתלו להם אחרים על “הפועל החלוצי”, “הפועל בעל הכרה”, כאוות נפשם. הבונים ויוצרי הערכין החדשים הנם ויהיו רק “בעלי ההכרה” ולא העובדים רק על מנת לקבל שכר יומם או רווחים… ומה מתמיה הוא לראות אנשים מישראל מעמידים את הישוב בארצנו רק על מיקח וממכר, ומודדים את הכל ב“טבין ותקילין”, בלי הבדל באיזה אופן יושגו “המזומנים” האלה.

בין עברים בארץ העברים מתנהלת עכשיו מלחמה בעד ונגד העבודה העברית. התנגחות והפצת שמועות כוזבות שלא מענין השאלות: תאמר, העם העברי זקוק לסם של חיים בצורה של עבודה עצמית, ויאמרו לך הם, שהעברי לא נוצר לעבודה ואינו מסוגל לעבוד. תסביר, שהארץ העברית לא תיגאל לעברים אלא בעבודת העברים — ויענוך, כי שני בשליקים הם פחות משני פרנקים. תקשה, איך תצויר תחיתנו בארץ בלי התרבות וביצור העובד העברי בכל ענפי העבודה — וינצחו אותך בהוכחות שאין די עובדים עברים בארץ, ושלוא כבר חפצו לעבוד בעברים לא יספיקו להם הפועלים… מה שמוזר ומכאיב בדבר עוד יותר הוא לשמוע אנשים מדברים ע"ד העבודה העברית כעל “סחורתם” של הפועלים העברים, ובאים ועומדים אתנו על המיקח: בעד איזו תנאים נמכור “עבודה עברית” ובאיזה תנאי לא נשתווה; לכמה אחוזים תערובת זרה נסכים ולכמה אחוזים לא נסכים… וגם אצל הרבה מאתנו מתבטאה “המלחמה על העבודה העברית” בצורה לא נכונה זו. ואין האנשם רואים כלל, כי המלחמה על הגשמת איזה רעיון אינה יכולה עדיין לשעבד את הרעיון ולעשותו לקנין הלוחמים, שימכרו ממנו במידה ובמשקל ובמספר אחוזים. רעיון העבודה העברית נובע מתוך שאיפת האומה העברית להחיות את עצמה בעבודתה בארצה, ואינו יכול להיות לקנין פרטי גם של לוחמיו. אלה לא ימנעו מלהפיץ את הרעיון הזה, ילחמו אם ירצו אחרים להעביר אותם עליו. אך לא אתם צריך לעמוד על המיקח, ולא מהם יכולים לבקש הסכמה לזלזל ברעיון זה.

והמלחמה הולכת ומתחדדת יותר ויותר. האמצעים אשר אחדים ישתמשו בהם במלחמה זו, יש שהם כבר מגונים יותר מדי. שוב מפני שהמשתמשים בהם יודעים את השקר והגנאי שבדבר ובכל זאת ישתמשו בהם. תועלת בודאי לא תצא כבר ממלחמה זו, וצריכים אולי אנחנו, כל אלה שאין להם פניות פרטיות בענין זה, להתעכב ולחשוב את דרכנו הלאה. אולי צריכים אנו עכשיו לחדול לגמרי מטפל במקומות שהדברים יגעים בהם. לא לדרוש מהם כלום ואף לא לבקר אותם, ונתרכז רק בבנין המחודש והמתוקן. והמתוקן ומחודש כשיקום על כנו אולי יעזור לרפאות את המקולקל גם בלי תרועת מלחמה.

מצב העבודה בגליל הוא כאשר חזינו מראש: הדרישה לפועלים היא גדולה. כעשרה פועלים נכנסו אחד אחד מיהודה וכולם עובדים. נאלצנו גם לקחת כמעט את כל הפועלים מן העבודות שבקבלנות ולשלוח אותם לעבוד בחוות ואצל אכרים. אך הדרישה טרם נמלאה, ולכן פנינו שוב בטלגרמה ובמכתב לועד פועלי יהודה כי ישלחו לנו חמשה־עשר פועלים וחמש פועלות. ואולי הפעם ימלא הועד את דרישתנו זו ביתר תשומת לב מאשר מילא אותה אחרי הפסח. העבודה באלו מקומות בגלילנו, ואף בגליל העליון, סובלת לעת־עתה מאוד מחוסר פועלים.

בשם הסתדרות פועלי הגליל החקלאים

אייר, תרעד, ( 1914)

---

בהסתדרות החקלאית בגליל

מאת

אליעזר יפה

(קטעים מתוך דין־וחשבון בועידת פועלי הגליל בכנרת, תרע"ה)

— — —אף יום שלוה לא ידענו השנה. ממלחמה למלחמה נמשכנו, נרדפנו מסבל אל סבל. עוד ביום שהכנסנו את צוארנו בעול זה של עבודתנו, כבר רבצה עלינו שביתת סג’רה בכל קשיותה. נמצאו אז כארבעים שובתים ומהם כחצים כורדים, שצריך היה להספיק להם את כל משכורתם. גבולות השביתה התרחבו אז, ובכל הארץ, וגם מחוצה לה, התלקחה המלחמה על רעיון העבודה העברית. שביתת סג’רה לא היתה עוד קנינה הפרטי של הסתדרותנו, כי אם כשליחי־ציבור לכל העברים הצעירים היינו בזה. והכרה זו ערה היתה בנו ותעירנו על האחריות הגדולה שהוטלה עלינו.

תיכף אחרי אספת פוריה נקראנו ע“י הד”ר רופין ליפו, וימים אחדים ארך המשא־ומתן בינינו ובין באי־כוח “אגודת נטעים”. התוצאות ידועות לכם. “אגודת נטעים” עמדה על המקח, חפצה לקנות עבודה עברית באחוזים של עבודה נכרית. לידי הסכמה לא באנו, והשביתה נמשכה עד סוף ניסן תרע"ד. ואז, באספה בביתניה פרשנו מסג’רה בדמע ושברון לב וגם בקללת שפתים. קללנו את חות סג’רה, החרמנוה. וכי מה נשאר לעמלים ולמרי־הנפש אם לא לקלל? — הנוכל לערוך מלחמה את אלה אשר לא אל עצמם וכיסם נוגעת המלחמה? את חיל אחרים, אשר נמסר לידיהם, יתנו אלה אל פני המלחמה. כיסם הם לא חבר. כוסם נשארת רוויה. שולחנם מלא ומטתם רפודה. מה מפסידים אלה במלחמה, אשר לא יתעקשו לנצח? “תחרב לעיניהם כל הארץ ואף על שערה מקפריזיהם לא יוותרו”… ואנחנו מה? עמלים על לחם צר וכתונת בלה, מצע קש ונעל קרועה. כמה בוז וחרפות שבענו בסג’רה במשך השבועות האחדים שעבדנו שם תחת הנהלת “אגודת נטעים”! כמה חללו את קדשנו לעינינו עד כי נדחפנו למלחמה. ובכמה קושי וסבל גופני ורוחני עלתה לנו המלחמה ההיא במשך שלושה החדשים. ומה גדל הכאב בהאלצנו להפרד מאדמת סג’רה אשר רוותה מדם אחינו, ומקברות הרוגינו שם! — — —

— — —כי הן לא יחדלו סכסוכים בין נותני עבודה ומקבליה גם בארץ־ישראל. והאם ביתניה, המתנהלת ע“י מי שהיה זה לא כבר פועל וחבר למפלגה “סוציאליסטית”, האין ביתניה זו מתבלת את עבודתנו בתערובת זרה וגם מעניקה לנו צרות וסכסוכים ביד נדיבה? והכי חות מגדל, אשר בהיוסדה רק לפני כחמש שנים התגלגל בין רוכסי הריה הד השבועה הגדולה ל”עבודה הטהורה" ול“אחוה הנעימה”, ועל גלי מימיה רחף חלום השלום והאימון, האין מגדל זו כעת קן הבגידה, החשדים והקפריזים? ושרונה או רמה, שעבודתה כבר עברית טהורה, האם נקיה היא מסכסוכים?

ביתניה, מגדל ושרונה, וביחוד שתים הראשונות, כמה קושי ומרירות מכניסות הן בחיינו! ביתניה במזל רע נוסדה. מנהל ביתניה לא לבטלה יצק מים עד ידי פקיד מגדל ולמד לנהוג בקפריזים. לפקיד ביתניה חסר גם “העבר” של פקיד מגדל וחסד נעוריו למגדל. ואולם אין הוא נופל מפקיד מגדל בהבנת העבודה וכשרון ההנהלה, ומכאן היסוד לקפריזים, חשדים והתרגזות. כן הוא המלמד, אשר חסרה לו. ידיעה וכשרון ההוראה, הוא תמיד נרגז ומתקצף ומכה את תלמידיו. וכן הוא הפקיד אשר חסרה לו הבנה בעבודה וכשרון הסידור והוא תמיד נרגז על פועליו, חושד ומסתכסך בהם. והן הפועלים העיקריים בביתניה, הפועלים “נותני־הטון”, היו מן המעולים שבפועלי הגליל, הן בתור פועלים מנוסים וחרוצים, מסורים לעבודה ולביתניה והן בתור אנשים מתונים שקשה להסתכסך אתם. וגם אנשים אלה נלאו נשוא את תהפוכות הפקיד, והיו מוכרחים לעזוב סוף־סוף את ביתניה אשר כה התחבבה עליהם בעבודתם בה. מיום היוסדה של ביתניה לא חדלו הסכסוכים בה, ומאז התחיל המשבר¹ הפתיענו פקידה בחדשות לבקרים. בהתחלת המשבר הנוכחי המציא המצאה נפלאה איך להעשיר את הברון, אדון ביתניה, והוא: לקבל פועלים לעבוד רק בעד אוכל וסכום מוגבל (שליש פרנק ליום ). אולם פקידות יק“א הגבוהה לא חפצה לקבל בשביל הברון את נדבת לבו של פקיד ביתניה אשר נדב על חשבון שכר הפועלים, והוא היה מוכרח להסתלק מהמצאתו ולהקציב לפועלים ההם את שכרם הרגיל. ולא עבר הרבה זמן ופקיד ביתניה — בלי הודעה מוקדמת אף ליום — פיטר פתאום כעשרים משלושים הפועלים אשר עבדו שם, למרות זאת ששררה אז הסכמה בכל חוות הגליל לא לפטר פועלים בזמן המשבר. אנחנו פנינו ישר לפקידות יק”א הגבוהה, ואולם הפקיד הגבוה היה אז מבוהל ונדחף לצאת את הארץ, ולא היה לו זמן לברר מדוע הציע לפניו פקיד ביתניה את פיטורי הפועלים. ואך הפקידות הבטיחה להשאיר את כל הפועלים בביתניה עד עבור המשבר ולהעסיק. אותם בעבודות קבלניות. ואמנם נשארו הפועלים הפטורים לעבוד בביתניה בקבלנות בהנהלתו של מהנדס יק"א מר ק. ולפקיד ביתניה נשארו רק פועלים בודדים. ואולם השלווה לא שבה לשם. לפקיד ביתניה כדאי להתעקש גם על כדור חינין בשביל הצעירה המבשלת במטבח הפועלים שם. ומי ימנה את כל הקטנוּיוֹת אשר הוא נכון ליהרג עליהן?

היחס היה מתוח כל הזמן. הרבה מפועלי ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה דרשו בכל פעם הסכמה מצדנו שיעזבוה, עד שלבסוף חפץ פקיד ביתניה למסור קבלנות לפועלי יק“א שם, וכאשר הם לא הסכימו למחיר שהקציב להם, לקח מהם את כלי העבודה, שלא יוכלו לעבוד גם בקבלנות אשר נמסרה להם מטעם יק”א. וכאשר השיגו הפועלים כלי עבודה אצלנו, מסר הפקיד את העבודה לערבים, אחרי שהציעו אותה לספרדים והם חזרו ולא הסכימו למחיר. בזה הגדיש כבר את הסאה, ופועלים אחדים מהקבועים בביתניה הגישו את התפטרותם. וגם רוב הקבלנים עזבו תיכף את ביתניה, חוּץ מאחדים שעבדו עוד מספר שבועות וגמרו את הקבלנות שנמסרה להם ע"י מר ק. עכשיו נשארו בביתניה כשלושה פועלים מהקבועים ושנים מהקבלנים. יוכל היות כי כעת, בזמן המורטוריום², היו צריכים פועלי ביתניה להוסיף שאת ולדום; ואולם אל תדונו אותם לחובה. קשה היתה עליהם הפרידה מביתניה, וגם לא קל ביותר הוא לעזוב עבודה ומקום קבועים ולנוע אל העבודות הציבוריות. אך לא יכלו עוד להישאר ביחס כזה בביתניה. אכן לא ביישה ביתניה, אחות מגדל הצעירה, את אחותה הבכירה ממנה. יוצאת ביתניה בעקבות מגדל ולומדת את דרכיה. ובקטנוּת המוח ובצרוּת הלב עוברת ביתניה את מגדל. אכן כמגדל משביעה היא את פועליה מרירות ופולטת אותם כפעם בפעם, וביחוד כמעט מדי שנה בשנה לתקופת הקציר והגורן.

פקיד מגדל מתגנדר בעברו ומכריז עליו בכל פעם. וכאותו “השליאכטיץ” הפלוני שגם בירידתו אינו חדל מלקרוא: “הרם כובעך, זשיד!”, אין גם פקיד מגדל חדל מלדרוש שיעריצוהו ויקבלו בתודה את כל קפריזיו, קפריזי פאן פולני. וגם לאחרונה, לפני שבועות אחדים, העיז אותו הפקיד להכות פועל — “ספרדי” אמנם — לעיני כל הפועלים. וכשהפועלים הביעו רגשי תיעוב למעשים כאלה, התקצף הפקיד וכעס כדרכו: “הן אני הנני עסקן ציוני זה עשרים שנה — ועליכם להבין שגם אם אני מכה איש בלחיו יודע אני מה אני עושה! איך אתם מעיזים לדרוש שאבטיח לכם כי לא אוסיף לעשות כה?! האני לפניכם אצטדק?! אני יודע מה אני עושה, ואעשה!”.

בימים הראשונים במגדל תקפו שגעון הרכוּת, ויהי טוב בלי גבול גם כן באופן קפריזי, ואחרי עבור זמן קצר נהפך עליו לבו וישנה את המידה לצד שני. מה לא יעשה אדם שהכל בו קפריזים וספורט? וכמעט מדי שנה בשנה כשהסאה נגדשה עוזבים רוב הפועלים את מגדל, וגם השנה עזבוה. אנחנו לא נתנו הפעם לפועלים לעזוב את מגדל עקב היות מורטוריום בארץ; ואולם הרבה פועלים עזבו בכל זאת.

גם את שרונה עזבו כמעט כל הפועלים. שם יש משגיח מפורסם בתעתועיו, העושה את שרונה גיהנום לפועל העברי. בשרונה אין כמעט יום בלי פגע רע. ונוסף על זאת חסרה כל הזמן גם הקביעות ברוח הפועלים שם, וכלל לא חסרו סכסוכים בין הפועלים בינם לבין עצמם. חסרו אנשים מבוגרים בשרונה, שיטביעו איזה חותם משותף לציבור הפועלים שם. אולי גורם לזה גם חידוש המקום וחוסר הקביעות שבו. אמנם פועלי שרונה היו מסבירים, כי מחמת קושי מצבם, היותם מושפלים ומדוכאים, על כן רוחם נרגזה תמיד והם שופכים חמתם איש על אחיו. במשך כל החורף בקשו רבים מפועלי שרונה כי נרשה להם לעזבה, ואנחנו היינו מסבירים להם כי כעת במשבר, שמצב העבודה הוא דחוק, עליהם לא לעשות מהמשגיח ענין לעזיבת המקום; ואולם לבסוף עזבו רוב הפועלים את שרונה.

יחידה היא פוריה — בין החוות הפרטיות — אשר הכלב הב כשורה בשנה האחרונה. כחצי מפועלי פוריה עובדים שם שנים אחדות. התחבבו על המקום והמקום התחבב עליהם. הספיקו כבר לרכוש להם את ידיעת מקצועם ולסגל לעצמם קביעות היחסים ומתינות המחשבה, והם מוסיפים לכל קיבוץ הפועלים בפוריה ריח שדה מעובד, רעננות עץ שתול. וזה גורם חשוב לשלוה בפוריה. אולם הסיבה העיקרית היא שפקיד פוריה, אמנם אין לו תביעות לא על עסקנות לאומית במשך עשרים שנה ולא על כרטיס חבר באגודה סוציאליסטית, אבל יש לו תחת זאת ידיעה במקצועו וכשרון ההנהלה, ועל־ידי זה עצביו שקטים, כי מה שיודעים יותר, מתרגזים פחות. יודע הוא להעריך את ידיעת העבודה של פועליו וסומך עליהם, ומתחשב את המעולים שבהם כאת חבריו ביצירה ושכלול פוריה. על־ידי זה הוא גם מוותר לפעמים משלו, כשקורה איזה סכסוך קל בינו ובין הפועלים. פקיד פוריה, למרות זה שאינו מתגנדר ברדיקליות כפקידי מגדל וביתניה, הרי הוא מתיחס לבאי־כוח הפועלים בהכרה וכבוד, ובכל ענין הוא פונה דוקא לועד הפועלים בפוריה או לועד המרכזי. ומובן שבזה הוא משתכר תמיד. ואולם הבנת העסקן ממגדל ו“הסוציאליסט” מביתניה הגיעה רק עד כדי לבזות את באי־כוח הפועלים ולהתפאר ולהתברך במלחמתם, כביכול, בהסתדרות. הסיבה גם מובנה: פקידי מגדל וביתניה לא השקיעו בחוותיהם כלום מנשמתם, הם רק כאבני נגף להתפתחות חוותיהם, ולמה תהיינה מגדל וביתניה יקרות בעיניהם מקפריזיהם? ואולם פקיד פוריה השקיע בהפרחת פוריה הרבה מוח וכוח, ולכן יָקרה בעיניו עד שנכון הוא גם לוותר על גאוותו הפרטית, אם עומדת העבודה בפוריה לסבול מאיזה סכסוך. מופת לדוגמה יכולה לשמש המלחמה האחרונה בגזם ובילק: בפוריה הגינו על שטח של אלפים דונם נטעים, עבדו שם ממאה וחמשים עד מאתים פועלים שכוּרים, לחמו בצלצלי הארבה והצילו את כל המטעים. וכל המלחמה התנהלה בעקשנות אך בשלוה, והפקידות שלמה לפועלים בעד השעות העודפות על הקבועות. ואולם במגדל עבדו הפועלים כל הימים בחול ובשבת, מבלי לקבל שכר עודף על שכרם הקבוע. “שלישו” של הפקיד — הרוכב ק., הכה פועל תימני במגלב, וכאשר הפועלים דרשו מהפקיד שיחדל מתעתועיו, לא חפץ להסכים אף לזה ונתן לפועלים לעזוב את מגדל, ולגָזם — להחריב את המטעים במגדל.

ועוד אחת מגבורות הפקיד ממגדל צריך להזכיר כאן, והיא הורדת האחוזים. בתחילת החורף הודיע לפועליו, כי הוריד להם עשרים אחוז משכרם, ואם יהיה צורך בדבר יוריד עוד, למרות זאת שהוא נותן כעת לפועלים רק את הספקתם ההכרחית ואת כל שכרם יצטרך לשלם רק לאחר המורטוריום. וגם את מעשהו המהולל הזה עשה פקיד מגדל כדרכו: הודיע כי את זאת עשה, ודרש מהפועלים שיחתמו על החשבונות אשר הוא מגיש להם, ומי שאינו מסכים הרי השער פתוח לפניו. אנחנו הגשנו אז את הדרכים לועד מושבות הגליל ולמשרד הא"י. ועוד נצטרך להישפט על זאת המורטוריום. לעת־עתה מחשב פקיד מגדל לפועלים שם רק שמונים אחוז משכרם הקודם, ומתפאר בכל הזדמנות לפני הפועלים כי לא ישלם להם את מותר שכרם. אמנם את זה יחרוץ המשפט אחרי כן.

משפטנו על החוות לא יצדק אם לא נודה כי גם הפועלים לא תמיד הם צודקים בריבם את הפקידים. פעמים רבות מגדילים הפועלים את ערך הענין ורואים צל הרים כהרים. יש אשר סכסוך כללי מתפתח על ידי הגנת הציבור על מעשי שטות של פועל פוחז. ויש שיוצאת שגיאה (הן עלול האדם —כפקיד כפועל — לשגות) והפועלים, תחת לראות זאת כשגיאה ותחת להודות על האמת ולפתוח בשלום, — הם מנפחים ומלבים את התבערה, מרמים את עצמם ומטכסים דוקא לטהר את השרץ או לרחוץ בנקיון כפים ולגולל את כל האשמה על הפקיד או המשגיח. וככה מסכסוך פעוט, אשר ביחס נכון אפשר היה לסלק אותו הצדה לגמרי, מדורה מתלקחת שמבהילים לשם את הועד המרכזי, וגם לו קשה כבר למצוא ידים לצאת מן הענין לא תמיד הצדק המוחלט את הפועלים ןלא תמיד — אם כי על פי רוב — הפקיד או המשגיח הוא הראשון הדוחף לריב. ואולם מאיזה מקום שלא תבוא הדחיפה הראשונה ואת מי שלא יהיה הצדק המוחלט, הנה הצדק היחסי הוא תמיד את הפועלים, כי תוצאות כל סכסוך מתבטאת בצורה של הגנה על עצמם מצד הפועלים, וחפץ מצד הפקיד לענוש או לקנוס בפיטורים או בכסף או להעביר את הפועלים על פרינציפיהם. וכאן תמיד הצדק את הרבים ואת הנתון למצב ולא את השולט במצב. ואין לכם עיוות משפט גדול יותר מזה, שיעשה השליט במצב דין בנתוּנים למצב אשר הוא שולט בו. איך שהוא, הסכסוכים הפעוטים את הגדולים, כמה כוחות מוציאים הם מאתנו לבטלה! כמה אבק מחניק מרביצים הם על עבודתנו! וכמה קטנוּת המוח וצרוּת הלב מכניסים הם לחיינוּ!… הגיע הזמן שנטכס עצה איך להינצל או לכל הפחות להמעיט בסכסוכים קטנים את גדולים. ואם סדרי חיינו ועבודתנו כעת מכריחים את הסכסוך, נחוץ לברוא מוסד שיגביל את הסכסוכים. מוסד כזה יכול להיות ועד קבוע נבחר מצד הסתדרות הפועלים ומצד נותני העבודה, או נאמר באי־כוח הפועלים ובאי־כוח נותני העבודה ואחד מכריע, ולפני הועד הזה יבואו כל המריבות והסכסוכים, ושני הצדדים יהיו מחויבים לציית למשפט הועד הזה, כל עוד שאין נוגעים בשאלות פרינציפיוניות.

אכן אפשר למצוא עצה איך להינצל מסכסוכים פנימיים בתוך הסתדרותנו, כי גם אלה לא חסרו אף פעם וביחוד הכאיבו בנו בשנה האחרונה, שנת המשבר, אשר מצד אחד הקשתה את העבודה ומצד השני דרשה מאתנו התרכזוּת והתאמצוּת להחזיק מעמד, ולהביא את הסתדרותנו ועבודתנו לאותה המדרגה והסדר, אשר רוב חברינו בודאי אף לא שערו אותו בתחלת המשבר, וחלק הגון מחברינו לא יקיף אותו גם כעת. בהיכנסו לעבודה מצאנו עזוּבה נוראה בכל הסניפים, וכלל לא היתה לנו צורה של הסתדרות. וטוב עשתה אספת פוריה שהקציבה משכורת למזכירות תמידית, אשר תוכל להקדיש את כל זמנה לעניני ההסתדרות. אנחנו השתמשנו בזה תיכף, ורק הודות לזה שאיש קבוע התמסר לכל עבודותינו וריכז אותן בידו, עלה בידינו בבת אחת: לנהל ולסגור את שביתת סג’רה, לקבל ולסדר עבודות קבלניות, לסדר את הסניפים על חברים קבועים שאפשר יהיה לבקר את שייכותם ויחסם להסתדרות, ולסדר את האינפורמציה באופן שידענו כמעט כל יום את המעשה בכל הגליל, וגם להודיע לסניפים, ע“י מכתבים וחוזרים קבועים, מכל זה ומכל המתרחש אצלנו. זרם חיים התעורר אז בכל הסניפים, הקשר ביניהם ובין במרכז היה חזק ואינטימי. הכנסנו אז לגליל הרבה פועלים מיהודה ופועלים חדשים מהאניות שעברו את חיפה. ערכנו אז ספירה של הפועלים והתושבים בכל הגליל. החלינו לסדר יחד עם המשרד הא”י את יסוד מושב־העובדים בתל־עדשים ושני מושבי־פועלים — אחד בכנרת ואחד בפוריה. היקף עבודתנו התרחב מיום ליום וכבר היתה הסתדרותנו ראויה להיקרא בשם זה, כי כבר יצרה לעצמה שיטה וסדר בעבודה ועבודה בסדר. השתתפנו בועדת הבקורת שבאה, בתחילת הקיץ תרע“ד, לבקר את מוסדותינו וישובינו. עזרנו לא מעט לחברינו הפועלים ב”אגודת ההתישבות" (במרחביה) להשתחרר מעול הפקיד. השתתפנו בועד המאוחד להסתדרות הפועלים שיסד את “משרד העבודה”, אשר היה צריך לרכז בידו את כל העבודה והעובדים בארץ, לולא בא המורטוריום אשר בטל הרבה מתכניותנו, ביחוד סידור מושבי עובדים שהיה קרוב להתגשם, והפסיק את עבודתנו באמצע.

דרך אגב לא מיותר יהיה להזכיר, כי עם התחלת המורטוריום נפסקו גם המכתבים החוזרים אל הסניפים והקשר האינטימי שבין המרכז והחברים נחלש. המכתבים החוזרים נפסקו אמנם לא על־ידי המורטוריום, אלא בעיקר על־ידי זה שרוב חברי הועד המרכזי לא רצו אותם והתנגדו בכלל לכתיבת מכתבים חוזרים תכופים; ואולם דוקא משהתחיל המשבר היה צורך גדול לחזק את הקשר האינטימי את החברים ולברר מדי פעם בפעם את אשר התרחש ובא עלינו. אפשר להאמין כי לוּ המשיך הועד המרכזי או המזכירות לבוא בכתוּבים את החברים ולהאיר בכתב על כל המתהוה ( כי בפה אמנם בררו חברי המזכירות מפעם לפעם את השאלות העומדות על הפרק), אזי היינו ניצולים אולי מהרבה סכסוכים ובלבולים פנימיים, אשר הסבו לנו אחדים מהגבורים לעכור המים למען צוד דגי רקק בהם.

מיהודה היו העתונים מביאים אז ידיעות על־דבר ועדים להקלת המשבר ועל־דבר חלוקת ימי העבודה המעטים לפועלים. ויתאוו גם חכמי הכלכלה בגליל לסדר שכזה ובלי הרף הטיפו לחלוקת עבודה שכזו; אולם אנחנו (הועד הפועל) ידענו שעל־ידי חלוקת העבודה בגליל, שכל פועל יעבוד רק שלושה־ארבעה ימים בשבוע, תבוא לגליל רק דימורליזציה, אשר תחריב את כל עבודתנו. לכן בחרנו לרכז את כל הפועלים מחוסרי העבודה מסביב ל“העבודות הציבוריות”, ואת העבודות הציבוריות עצמן הרחבנו וסידרנו באופן שכל פועל הרוצה לעבוד, יכול לעבוד בקביעות ולהשתכר משנים עד שלשה פרנק ליום. אולם מצאו שאין אנחנו עומדים על הגובה שהמצב דורש. כאשר נודענו אחרי כן מ“האחדות” מס' 7 – 6, התאספו לאספה במרחביה ולשיחת חברים בתל־עדשים, ושוב לישיבה מצומצמת במרחביה ולאספה משותפת בתל־עדשים, יחד את החברים מירושלים, ושם דנו על־דבר ההסתדרות, והחליטו לקרוא לאספה את ההסתדרות ואת המפלגות וליצור שם מוסד מיוחד, שיסדר וינהל את כל העבודה בזמן המשבר, כלומר לא פחות ולא יותר מאשר להמית את ההסתדרות בטמיעה במפלגות ולהמליך את המפלגות על הגליל. באותן האספות והשיחות (כאשר תמצאו מפורש ב“האחדות” גליון הנ"ל) לא שכחו כמובן גם את המלחמה בכנפים של רוח, להחליט להתנגד בכל עוז נגד הורדת המחירים ופיטורי פועלים. וזכרו גם למסור את הדבר לועד הגלילי של המפלגה, כי יעשה חקירות ודרישות בנוגע לתלונות השונות שהיו מצד חברים על הועד המרכזי. הצו ניתן בעמק יזרעאל, והרצים יצאו מבוֹהלים ודחוּפים בדבר המפלגה… ופתשגן הכתבים וההחלטות נשלח לא גלוי כי אם בסתר לכל החברים בדעה, ויעשו את הגליל כמרקחה. ויבז בעיניהם לשלוח לשון בועד המרכזי או בועד הפועל לבדו, ויבקשו להראות ולראות ש“לחברי הקבוצות יש סוג של אינטרסים מיוחדים ולפועלי החוות והמושבות יש ענינים לעצמם”, ומכיון שככה צריך לעורר “שאיפה ליצור פלוגה מיוחדת לפועלי המושבות והחוות”, כלומר שוּב לערער את ההסתדרות בגליל ואז תפרוש המפלגה את כנפיה… אנחנו ראינו לנו אז חובה לצאת במכתב חוזר לסניפים, לגלות את פני הלוט המפלגתי. והשתקנו את התעמולה המהרסת, ולא יספנו לשעות עוד ולהשיב על הדיבות והתלונות, כי אם השקענו את כל מרצנו בעבודתנו ההסתדרותית ובהקלת המשבר.

ואמנם עבודתנו היתה והנה פוריה ומוצלחה במלוא המובן (אין בזה משום התפארות, אלא הנותן מתנה לחברו והממלאים חובתם לציבור צריכים להודיעם…). להקיף כל רוחב העבודה שעשינו וגם להעמיק בזה יכול אולי רק מי שהיה קרוב, ראה בעיניו וחדר לכל התנועה אשר החיינו בזה במשך השנה האחרונה. אכן גם המספרים היבשים של חשבונות עבודותינו והמאזן, המודבקים כאן על הקיר, מדברים בשפה ברורה ומראים על רוחב העבודה… או שערו־נא כמה מסירות, מרץ וסדר נחוץ היה להשקיע כדי שנהיה עוד עכשיו — אחרי שנת מורטוריום וצרות מכל הצדדים — שולטים במצב העבודה עד כי לא תחסר עבודה אף לפועל אחד בגליל. ולא רק לפועלים יצרנו מצב בטוח, כי אם בכל הישוב שבסביבותינו נפחנו רוח חיים, על־ידי זה שפתחנו לו אפשרוּת של עבודה רחבה, כאילו לא היה מורטוריום. בסביבת כנרת משמשים אנחנו כעין בנק לאשראי, בעבודה. כל פתקה על חוב לפועלים וכל שטר מאחד לשני על כספים לאחר המורטוריום, דברים שאין להם עכשיו כל ערך בשוק, מקבלים אצלנו את מלוא ערכם ועוברים על ידינו מיד ליד.

הנה דוגמאות אחדות: אכר עבד בבהמותיו אצל פקידות ביתניה וקבל ממנה פתקה לאחר המורטוריום ולאכר דרוש פועל ואיין לו במה לשלם — באים אנחנו ומיעצים לפועל כי יקבל בשכרו את פתקת הפקידות מביתניה; ואנחנו מקבלים מאת הפועל את הפתקה ההיא במלוא ערכה, ונותנים לו במקומה אוכל במטבח ופתקאות לטבריה לנעלים ולבגדים ולכל מה שיש לו צורך, וגם כסף מזומן שיש לנו. החוב מביתניה עבר באופן כזה מידי האכר לפועל ומידי הפועל אלינו. ואולם אנחנו איננו משאירים אותו אצלנו, כי לביתניה יש ירקות ולמטבחי הפועלים יש צורך בהם. מעבירים אנחנו גם את החוב של מטבחי הפועלים לביתניה אלינו ומסלקים את החוב הזה על־ידי הפתקה ההיא. או מחוות המשרד הא“י מגיע כסף לאכרים ולפועלים, או מאכרים לחוות ולפועלים, או מפועלים לחוות ולאכרים וכסף לשלם אין להם — אז נותנים אחד לשני פתקאות, אשר לולא אנחנו לא היה להם כל ערך כעת, אולם אנחנו מקבלים כל פתקה כאילו היא כסף ומסלקים בחשבונות האחד לשני, והכל בא על מקומו בשלום. אנחנו גם נותנים אשראי בעבודה לחוות ולאכרים. כה נתנו לפוריה על 5000 גרוש בערך, ולשרונה על 2500 גרוש בערך. לפועלים ולטבחים שלמנו הכל. ואת החוב לאחר המורטוריום מהחוות הנ”ל נמסור לחנות הבגדים בטבריה לחשבון חובנו (גם כן לאחר המורטוריום) בעד הלבשה לפועלים. וגם לאכרים נתנו עבודת פועלים בהקפה שישלמו לנו מהגורן, או יש גם לאחר המורטוריום, ולפועלים הננו נותנים את כל שכרם על ידי אופנים שונים.

כל המכונה הגדולה הזאת מסודרה על הצד היותר טוב. הכל ממלא את תפקידו בדיוק וסדר כגלגלים בשעון. לפעמים רק נפרע הסדר ע"י הפועלים, אשר רובם אינם יודעים ואינם רוצים להעריך את כל קושי המצב, ולכן יש שיבעטו בעבודות אשר בעמל רב נמציאן. כה היה באמצע החורף שעבר, כשהתרכזו בכנרת כחמישים פועלים ואנחנו גמרנו אז בנין הבתים וקבלנו להוציא יבלית על חשבון המשרד הארץ־ישראלי, באדמת דגניה. יכולנו שם להשיג כשש מאות ימי עבודה; ואולם פועלים אחדים מאלה שדרכם להטיף רעל ומשטמה, סכסכו אז את הפועלים והטיפו שלא ילכו לעבוד את העבודה ההיא. יכולנו אמנם להשתמש בכוחנו לצוות על הפועלים שיעשו את העבודה; אולם בזה היינו בודאי רק נותנים חרב בידי המסכסכים להגדיל את אש השנאה. מה איכפת לאנשים ההם שש מאות ימי עבודה פחות או יותר, הן לדאוג לעבודה לא הם צריכים! ולדבר גבוהה ולבוא בדרישות הן כה קל!… מקרה שני כזה היה גם אחרי הפסח; כשהתחילה המלחמה בביצי הארבה, מסרנו עבודה זו ועוד עבודות שדה בדגניה למספר פועלים ופועלות. בכל בוקר היתה עגלה מדגניה באה למטבח בכנרת ולוקחת את הפועלים, ובכל ערב היתה עגלה מעבירה אותם בחזרה את הירדן. כה עבדו שם הפועלים שבועות מספר, עד שנזכרו “העומדים על המשמר” מבין הפועלים בכנרת, כי יש לפניהם עבודה חשובה להפיץ רעל, ויזדרזו לעשות את מלאכתם בסתר מאתנו. ובבוקר אחד, כשבאה העגלה מדגניה אל המטבח, שבה בלי פועלים. וכי למי מהמפריעים כאב הראש, אם קשה היה לנו אחרי זה להשיג עבודה, ביחוּד בשביל הצעירות אשר לא הלכו עוד לדגניה?

האפשרות החמרית לנהל את כל העבודה הזאת, משיגים אנו בעיקר מאת המשרד הא"י. אמנם קבלנו גם הלואה של אלף ושמונה מאות פרנק בערך מאת “הפונד האמריקני”, וסכום של אלף וחמש מאות פרנק בערך אספנו מאת חברינו בתבואה לקוּפת העזרה ההדדית. קוּפה זו יסדנו בתחילת החורף באספתנו את באי־כוח הסניפים בדגניה. האספה ההיא חשבה, שקופת העזרה תשמש לתמיכת פועלים מחוסרי עבודה, ואולם בידנו עלה להמציא עבודה לכל הפועלים, ולכן לא זקפנו עד עכשיו כל הוצאה על חשבון קופת העזרה. היא משמשת לנו רק כעין קרן יסודית לאשראי חקלאי בעבודה. אמנם מספר קטן של פועלים נכנסו בדפיציטים מסיבות שונות, ויש מהם אשר אין לקוות כי ישלמו אותם, פשוט יען כי עברו לשומרון או ליהודה, ואת הדפיציטים האלה צריך לכסות מקוּפת העזרה ולא מקוּפת ההסתדרות, שהיא הנתבעת על־ידי החשבונות אשר הפועלים התחייבו להם.

חלק מקופת העזרה, עד שלוש מאות פקנק לעת־עתה, עלינו להקדיש לקוּפת החולים. לסדר קופת־חולים בגליל ניסו כבר פעמים רבות באי הצלחה. נאסף לפני שנתים בערך סכום קטן לתכלית זו, ואולם הוצא יותר ממה שנאסף, והענין השתתק. עד השנה האחרונה לא היה הצורך בקופת חולים כללית מורגש ביותר, יען כי כמעט כל הפועלים היו קבועים בחוות. ואולם מספר הפועלים שאין להם עבודה ומקום קבועים התרבה בשנה זו, וכשאחד מהם חולה אין דואג לו מלבדנו. כן באים באחרונה הרבה פועלים מיהודה להתרפא בחמי טבריה, או סתם באים וננחלים טרם שהספיקו להסתדר. לאלה אנו מחויבים לעזור, כי מי, אם לא אנחנו? במשך השנה הזאת עד ר“ח תמוז הוצאנו למטרה זו סכום גרושים, כאשר תמצאו בחשבונות המודבקים על הקיר, והננו מוסיפים להוציא עוד. ואם אי־אפשר עכשיו לסדר הכנסה מיוחדת לקופת חולים, אפשר לכסות את הוצאותיה מקופת העזרה. מלבד קופת החולים הכללית, מורגש צורך גדול לסדר קופות־חולים בכל מקום ומקום. יש שהפועלים חולים זמן לא קצר, לעבוד אינם יכולים, בעת שהוצאותיהם גדולות, וכה הם שוקעים בדפיציטים מעיקים, מבלי יכולת לצאת מהם; בעת שכלל לא יעיק על קבוץ הפועלים בכל מקום להספיק לחוליו את מזונותיהם מהמטבח ע”ח המטבח, ומלבד זה לנכות מכל אחד על־ידי חשבון המטבח בישליק אחד לחודש לקופת החולים המקומית, אשר תעזור לחולים ברופאים ורפוּאות, ובשעת הצורך באיש מיוחד שישמש את החולה איזה זמן. סדר כזה שורר במטבח הפועלים בעבודה הציבורית בכנרת. והרבה מאוד תועלת מביא זה לחולים פה. על כל המקומות לקחת את מטבחנו בכנרת לדוגמה בזה. כל המתענינים בשאלה זו יוכלו להיודע על כל הפרטום אצל ועד המטבח בכנרת.

גם בקופת־מלוה יש שמורגש צורך בזמן האחרון, ואנחנו גם נתנו הלואות. ואמנם השנה, שהוצאותיה גדולות מאוד, אינה מתאימה לאוסף כסף למטרה זו, ומכיון שלמלוות דרושה בעיקר קרן יסודית למחזור, כדאי שאספה זו תקציב מקופת העזרה עד מאתים פרנק למטרה זו.

אגב התעסקנו בקופות נזכיר את קופת השביתה. בזמן שביתת סג’רה ורק לשמה של שביתה זו, נוסדה הקופה הזאת, וכפי שתראו בחשבון השביתה המודבק בזה על הקיר, חייבת הקופה הזאת כתשע מאות פרנק. החוב צריך להיפרע, ואולי נשלם גם אותו במותר הכסף של קופת העזרה. מקור אחר אין. ועוד קופה אחת, קופת ההתעתמנות, יסדנו החורף בזמן שיסדנו את קופת העזרה. חשבו אז שההתעתמנות תעלה 20 פרנק לרווק ו – 25 פרנק למשפחה, ודאגנו לפועלים אשר אין ידם משגת לסכום כזה. ולזאת החלטנו כי היותר אמידים שבנו יוסיפו חמשה פרנק כל אחד, והיה הכסף הזה לעַתֵמן את הפועלים שאין ידם משגת. ואולם מצד אחד עלתה ההתעמנות בטבריה בשלושים וחמשה וארבעים פרנק למשפחה, ולקבל עוד חמשה פרנק היה כבר קשה; ומהצד השני, אנחנו הלכנו לשיטתנו שלא לתת תמיכה בשום צורה, אם רק יש איזו דדרך להימנע מזה. מצאנו גם אפשרות להפחית את הוצאות ההתעמנות עד שמונה־עשר פרנק לאיש, בערך. ואת הסכום הזה זקפנו על חשבונו של כל פועל ופועל, והרוב היותר גדול מהם כבר סלק את זה בעבודה. בקופת ההתעמנות לא השתמשנו איפוא; אולם חברי “הקואופרציה” במרחביה הכניסו לקופה זו על־ידי חשבונם אצלנו יותר משש מאות גרוש. יתר החברים ממרחביה נתנו לנו שטרות שונים על – – – גרוש. וחברינו מביתניה נתנו ע"יחנקין – – – גרוש. ועל האספה להחליט על־דבר הכספים האלה. מכיון שרוב הסניפים לא נתנו לקופה זו, הן אין הגיון כי נקבל מחלק של חברינו, ואולי צריכים אנו להשיב את הכספים האלה לחשבון נותניהם. את קופת העזרה באותה ששמה לה קודם, אולי אין צורך לחדש. אם רק יכניסו חברינו על־ידי תבואה או כסף את כל חובותיהם במס ההסתדרות, תהיה קופתנו עשירה למדי לנהל את עסקינו ברוחה.

ואולם יש אולי צורך שנכין לנו מחסני תבואה לשנה הבאה. המלחמה, שהקיפה את כל העולם, בודאי תימשך עוד הרבה מאוד זמן, וארצנו תישאר סגורה בפני אניות מסחר גם בשנה הבאה. הארבה טרם עזב את ארצנו, ומי יודע אם לא ישבתו החריש והקציר בשנה הבאה, ועלינו להיות מוכנים לזאת. הדרך הכי טובה היא, כי כל פועל ישיג כמוּת של תבואה כפי יכלתו, ויכניס אותה למחסנים בהשגחת הועד המרכזי. כמוּת התבואה אינה צריכה להיות שווה לכל הפועלים, אלא כל אחד כמה שהוא משיג, ורק הגבלה מינימלית תהיה. מחיר התבואה בזמן שהיא נכנסה למחסן, ירשם בתור חוב מהועד המרכזי לחשבון המכניס אותה. את המחסנים האלה מוּתר יהיה לפתוח רק אם יהיה רעב בארץ, או כשהקציר של השנה הבאה כבר יהיה בטוח, שאז יושב לכל אחד חלקו שהכניס, בתבואה או בכסף.

קופת ההסתדרות או מס ההסתדרות עדיין מתאסף בהרבה מקומות בקושי. אצל הקבוצות בכנרת, בדגניה, למשל, הענין מסתדר בנקל: כל פעם שהננו מסדרים חשבונות את הקבוצות הננו מכניסים לחשבון גם את המס. ואולם ברוב החוות, ובעיקר במושבות, מזניחים את אוסף המס, ואחרי עבור חדשים שוב אין החובות נגבים. צריך בכל החוות לסדר את גביית המס על־ידי המטבח, כאשר נהגו בביתניה. הן כשהאוכל עולה לשלושים פרנק או ארבעים, כלל לא מכביד על הפועל אם יעלה עוד בישליק אחד, ובין שהפועל יוצא בריוח או בגרעון יכול המטבח להוציא על חשבונו את הבישליק ולהכניס את זה בעדו להסתדרות. סוף סוף הסתדרות פעילה כהסתדרותנו, אי־אפשר לה בלי מקור להוצאותיה. ומקור אחר מלבד המס אין. אמנם עד עכשיו גם כשחסרו אמצעים בקופתנו לא סבלה עבודתנו, כי הן קבוצה דגניה וגם כנרת קרובה לידינו, וכל שחסר לנו השגנו אצלן, ביחוד בדגניה. גם בכסף וגם בכלי עבודה וגם באנשים מצאנו עזר בדגניה בכל עת צורך, ויותר מדי נצלנו אותה. לולא נשענו על דגניה היינו נשארים פעמים רבות באמצע הדרך. דגניה נותנת לנו הרבה יותר מהמגיע על חלקה, בעת שחברינו מהרבה מקומות, ביחוד מהמושבות, אינם ממלאים את חובתן בשלמות. הסתדרותנו צריכה לדרוש מכל חבריה יחס נכון ועקבי, ומסירת שלמה ומשמעת רצינית.

הגיע הזמן שהסתדרותנו לא תהיה הפקר, אשר כל מי אשר יש לו צורך היום הוא חבר בה ואין בודקים לזכויותיו כלל; ומחר, אם רצוי לו הנהו מתנער מההסתדרות ואומר: אם את זה וזה אתם דורשים אין אני חברכם. ביחס מגונה כזה אנחנו נתקלים יום יום. אצלנו יקרה הרבה פעמים, שפועלים או השומר עוזבים איזה מקום, ויבוא פועל או מי שהיה שומר ויקבל את השמירה שם. וכאשר באי־כוח הועד המרכזי יבארו לו כי עליו להימנע מזה, אז יחרף ויגדף את כל מערכות הפועלים והשומרים ולא ישוב ממעשהו. וכעבור זמן הוא עוזב את אותו המקום ונכנס לבין הפועלים במקום אחר, ואלה בוחרים בו בתור חבר לועד מקומם; והרי הוא כבר עומד ודורש ברבים ומבקר את הועד המרכזי. בבקורת על הועד המרכזי וההסתדרות ועל הישוב בכלל, הן התמחו אצלנו כל הנערים וכל ארוכי האזנים והלשון. אצלנו יכולים להיות מקרים, שועד הפועלים או באי־כוח הועד המרכזי בכבודו ובעצמו ידרוש מפועל כי ימלא אחרי תקנות ההסתדרות, כמו, למשל, שלא להתפטר ממקום עבודתו עד שהוא מודיע לנותן העבודה שבועיים קודם, — תקנה שגם כל נותני העבודה בגליל קבלוה ומדקדקים בה — ואז יענה לכם הפועל, בפני כל עם ועדה, לאמר: “בהסתדרות כזו שמעבירה אותי כל דעתי אין אני רוצה. אני עוזב את הסתדרותכם ולא אשמע לככם”. ומובן מאליו, שזה לא יפריע כלל לאותו הפועל שיבָחר מחר לאיזה ועד, או בתור ציר לאספה, והוא עצמו לא יתפטר מזה. אצלנו יכולים לבוא פועלים מיהודה או משומרון, בזמן שליהודה ולשומרון קוראים פועלים מהגליל, ובגליל מעט העבודה הוא כה דחוק עד שהיינו מוכרחים להחליט להשיב את כל הפועלים שיבואו מיהודה ומשומרון. וכאשר הננו מבארים את זה בהסברה מספיקה לבאים מיהודה או משומרון, אז כל אחד מהם מבקש להיות יוצא מן הכלל (זה האופי הארץ־ישראלי, שכל אחד משיג את הכלל כקרן זוית ברשות היחיד שלו), וכשתנסו להסביר לו שהזכות ליציאה מן הכלל לוקח כל פרט לעצמו וממילא ישאר הכלל כמו שהוא, אזי יפחידוכם בסג’רה, כי ילכו לעבוד שם, או סתם ילכו בלי הסכמתנו לחפש עבודה בכל המקומות. ויש גם שיקבלו עבודה אצל פקידים, אשר רק אתמול שאלנו אנחנו לעבודה אצלם ואמרו שאין. הפקידים ההם שמחים כמובן לקראת פועלים כאלה שאינם באים בהסכמת הועד ולקראת יחס שכזה מצד פועלים, כי זה הן נותן להם את האפשרות ללחום בהסתדרות…ואם תחשבו כי בצאת אחרי כן סכסוך בין הפקיד ובין הפועלים ההם, אשר קבלו אצלו עבודה בניגוד לנו, מתביישים הפועלים לבוא אלינו בדרישות שנריב ריבם ולהשתמש בכל האמצעים הכי חריפים? אם כזאת לחשבו אינכם אלא טועים. הראיתם שאצלנו יתבייש אדם לירוק בפני הציבור ותיכף לדרוש מציבור זה כי ישמש לו סיר רחצו? — אם ניתן למצב כזה להימשך, אזי רק הבל וריק נעמול. אין להסתדרות הפועלים מהרסים יותר מסוכנים מהפועלים עצמם. ואם אולי מוקדם עדיין להכניס לא“י את ה”פּיוּר יוניאון וואירק", ז. א. שחברי הסתדרותנו אינם עובדים במקום אחד את פועלים שאינם חברים בה, הנה אפשר ונחוץ שההסתדרות תדע מי הם חבריה, הממלאים את כל חובותיהם בקביעות, ורק לאלה תדאג, אם אמנם לא תילחם לעת־עתה בבלתי חברים. שורה של תקנות כבר התקינו אצלנו, והפועלים צוחקים להן. אל נא נצחק גם אנחנו לעצמנו ונשים לב לכל התקנות הקיימות, ולתקן גם חדשות אשר יגדרו את פרצי ההסתדרות.

האספה צריכה למלאות את ידי הועד המרכזי אשר יבחר, כי ידרוש בכל תוקף את מילוי החובות מצד החברים, ושישתמש הועד בכוחו להוציא חבר ממרה מן ההסתדרות ולהרחיק פועל מזיק מן העבודה. האספה הזאת צריכה להודיע גלוי לכל הפועלים, כי הועד המרכזי שהיא בוחרת צריך לתת דין־וחשבון על מעשיו רק לפני האספה ולא לפני כל פועל וסניף. אין ההסתדרות לא משחק ילדים ולא משפחת ריקים, אשר כל אחד יחרץ לשון על באי־כוחה! האספה הזאת צריכה גם לחזק את ידי הועד שיבָחר, כי ישתמש בכוחו הנתון לו ואל יעבור על מידותיו יותר מן המידה. אם מוּתר לועד לוותר על הרבה דברים בשנות שלום, הנה חטא היא הרכוּת מצדו בשנה זו. אנחנו מוקפים להבות מלחמה מדינית וכלכלית. מצבנו מתקשה מיום ליום, ובזמן כזה אין להרשות שאיש הנאחז בציבור, הישר בעיניו הוא יעשה. כל הפרטים צריכים כעת להיות נתונים לכלל. והכלל צריך להיות מונהג על־ידי נבחריו (יבחר לו הכלל את הנבחרים שבו), אשר ידאגו לכל צרכי הפרטים עד כמה שהם כללים, ולא יתנו לפרוץ פרצים בסדרים הנחוצים כעת לקיום הכלל. המצב הולך וקשה, בתחילת המשבר לא פללנו כי נבוא עד מצב חמוּר כנוכחי. וכעת קשה גם לשער לאיזה מצב מדוכא נגיע במשך השנה הבאה. להקל ולהמתיק את מרירות המצב יכול רק השלטון הבלתי־מוגבל של הציבור. והן על היחיד השלם אין שלטון הציבור מעיק כלל… קושי המצב יכול להתבטא בחוסר מזון ובחוסר עבודה. נגד חוסר מזון ישנה תרופה כעת, בזמן הגורן, להכין מחסני תבואה. אמנם יש לחשוב כי לחוסר מזון אין לדאוג כל כך כאשר לחוסר עבודה. כי אם רק לא יהיה ארבה בארץ מחשון עד אדר — ונראה שלא יהיה — אזי לא תחסר תבואה גם בשנה הבאה; ואולם מחסור בעבודה מורגש כבר כעת. כיום סמוּכים בגליל על העבודה הצבורית כשמונים פועלים ופועלות. ובמשך החודש הבא יתרבו עד יותר ממאה. נשקפת כעת גם סכנה לפועלי חוות פרטיות להקטין את העבודה במידה ניכרת. וגם אם יעלה בידנו למנוע את החוות ההן מהקטין את העבודה, ולא ניתן להיכנס לגליל לפועלים מיהודה ושומרון (אגב, יהודה ושומרון צריכים לדאוג לפועליהם במשך כל ימות המשבר, כי אם לא יעשו זאת וישלחו את הפועלים לגליל, אז יכרע הגליל במשך זמן קצר מאוד ולא תהיה לו עוד תקומה עד עבור המורטוריום — אז יקיפו הרעב והשואה את כל שדרות הפועלים מדן ועד באר־שבע, על פת לחם יפשעו ועל כף תבשיל יתנבלו) — יגיע בסוף הקיץ מספר מחוסרי העבודה הקבועה בגליל עד מאה וחמשים. את כל אלה יצטרכו להעסיק בעבודה הציבורית והיא, הן ידעתם, איננה אלא אצל המשרד הא"י, כלומר על אדמת המשרד בעמק הירדן ועמק יזרעאל. הרוב הכי גדול של הפועלים ירוכז בכנרת. אשר בה נכפל כמעט מספר הפועלים במשך השבועות האחרונים. הצפיפות והדוחק עוברים כבר כל גבול. ולכנרת זו יכנסו במשך השבועות הבאים עוד כעשרים פועל. ובשביל מספר גדול זה יצטרכו להספיק דירה ועבודה במשך זמן לא מועט. המצאת העבודות, סידורן והנהלתן ידרשו מאת הועד שיבחר מרץ ומסירות רבה; ואולם כל מרץ ומסירות לא יצליחו, אם גם להבא ירצה ויצטרך הועד להטות אוזן לכל תלונה וקפריז או סתם הטפה להמרות את פי הועד. המשמעת נחוּצה בכל זמן, ועכשיו במצב המשבר היא הכרחית. סוף סוף רוב ציבור הפועלים פה צייתני הוא, ומסוגל להבין מה טובתו דורשת ממנו: סדר ומשמעת.

---

על דבר סידור העבודות לפועלות

מאת

אליעזר יפה

(לועד המרכזי של הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה)

בישיבותינו האחרונות הטלתם עלי את התפקיד לעיין במצב העבודה של חברותינו הפועלות, ולעבד ולהמציא לכם תכנית־הצעה לתיקון ושיפור המצב; והנה בזה רוצה אני לשרטט לפניכם, בקוים כלליים, תכנית כזאת בעקבות המטרות הצריכות, לדעתי, להיות מוצגות לפנינו בגשתנו לתיקון המצב הזה.

שאיפתנו הלא היא להיות אנשים עובדים עבודה עצמית פוריה על אדמת הלאום. ועבודתנו צריכה תמיד להיות מכוונה על־פי השאיפה הזאת. מטרתנו לא תושג, אם תחת לצעוד בדרך אליה נאחז בדרכים הפונות אל ההיפך ממנה. הלא כזאת היא, עד עכשיו, עבודתם של רוב פועלינו כאן. תחת להתחנך לעבודה עצמית ולהשתלם במקצועות המשק היסודי, נתמזמז על עבודה המנוונת את “צלם־העובד” בנו… ומציגתנו ככלים שחוקים, אשר לא יוצלחו למאום, וסופם להיות מוּשלכים אל גלי האשפה, בעת שיובאו “כלים” יותר חדשים, ואשר גם סופם יהיה כסוף הקודמים… ואכן עבודתן של פועלותינו, כולן כמעט, נמצאת במצב גרוע כמה וכמה מונים גם ממצב עבודתם של הפועלים.

בשביל צר קודר, זרוע קוצים ונאבד כפעם בפעם בין חולות מדבר, ילוו עקבותיה של הפועלת את דרכו של הפועל העברי כאן. עדיין רובן הכי גדול של פועלותינו נמצאות מחוץ לכל מקצוע חקלאי. עבודתן מקרית, ושכרן, בדרך כלל, מספיק לפחות מלחם יבש. אל כל מקום אשר הן פונות לבקש עבודה, ואף ברוב המקומות של מוסדותינו הישוביים, נפגשות הן בהערכה מעליבה, המעוררת בהן את ההרגשה הקובעת נפש כי מיותרות הן בארץ זו…

יחידות הן הפועלות אשר שחקה להן השעה לרכוש ידיעות מקצועיות בחות־הלימוד של כנרת, ונסיון בעבודתן בגליל אחרי כן. ואם אמנם גם להן לא הושם לב עד עכשיו לבססן על עבודתן המקצועית, בכל־זאת הרי יכול להיות להן, למצער, מתוקף ההכרה ביכילתן וערך עבודתן שהיא מקצועית, חיה וחשובה לעצמה. שלא כאותן “העבודות הבלתי משתלמות” (לפי “המונח” של נותני העבודה ועסקני ישובנו), העבודות “מחוסרות הערך”, כמפל שולחן ונסורת עצים, אשר על פועלותינו לשוטט אחריהן, ושלא תמיד הן נמצאות להן בדרך של כבוד, בלי הערה מצד נותן העבודה, כי עבודה זו אינה נחוצה כלל ורק מתוך רחמים היא ניתנת לפועלות העבריה.

סוף סוף עלינו לאמץ את כל כוחותינו, כדי ליצור עמדה לפועלותינו בעבודתן. ועכשיו הגיעה השעה המתאימה לכל זה. — במשך שתי השנים האחרונות, עם עברן של חלק מן הפועלות והפועלים מגליל ליהודה, התחיל כאן הטיפול בירקות. והמקצוע הזה התרחב פה במדה בלתי־משוערת מראש. נמצא להן לפועלות מקצוע חי ומכניס שכר, ונותן תוקף והכרת ערך עצמי להן; ואוּלם גם בזה שררה המקריות ביחס לפועלת. היחס מצד עסקני הישוב וגם מצד הסתדרותנו לעבודתן העצמית של הפועלות היה אמנם של חיבה ותשומת לב; ואולם גם של הערכה קדומה ופקפוק ביכלתן והצלחתן. יחס אשר אינו מעודד כי אם, להיפך, מעורר חששות, מרפה את הידים, מדכא ומשפיל את הרוח. — הפועלות נבדלו וקופחו מהתחלה ועד הסוף. ולדוגמה: בסידור קבוצות של פועלים היה כבר מקובל בשנים האחרונות, להלוות להם בתקציבים לא פחות מן 55 פרנק לחודש לפועל על חשבון היבול. ואוּלם לקבוצות הפועלות לא הסכימו בשום אופן להלוות יותר מן 40 פרנק לחודש לפועלת על חשבון היבול, ולא רצו לשים לב לעובדה, כי תקציב כזה גם לפועלת אינו יכול להספיק למזון יותר טוב מעלי־צנון. ואמנם היחס הזה השפיע לרע על הפועלות, עורר גם בהן עצמן ספקות ביכלתן ותועלתן העצמית, והוסיף מידה גדושה מאוד של קושי ועלבון בחייהן הבלתי־נוחים כלל וכלל גם בלי זה.

אכן, למרות כל זה, הן כולנו, וביחוד אלה מאתנו אשר עבדו יחד עם פועלות במקצועות המשק הביתי¹, עדים כיום לכשרונה של הפועלת העברית ופוריות עבודתה במקצועות אלה, למרצה וחריצותה הרבה, ומסירותה ונאמנותה לעבודה, העולה עכשיו, בדרך כלל, גם על זו של חברה הפועל. אולי יען כי הפועל הקדים בשנים רבות את הפועלת כאן, וקשי חייו, לעגם ורעלם הספיקו כבר להרוס בנפשו כמה אמונות ותקוות גדולות; בעת שהפועלת עדיין מאמינה ומצפה, בתום ילדותי, לשמוע את לב כל בני אמותנו דופק בתקוה ושאיפה מאוחדת לגאולה שלמה וחיי אחוה ויצירה רוחניים…

כבר הגיעה השעה, גם משום הנחיצות וגם מפאת היכולת, להרחיב ולישר את דרך העבודה לפני פועלותינו, על ידי זה שנסדר את אלה מהן, אשר כבר רכשו להן אלו ידיעות בזה, בעבודה מקצועית חיה ועצמית. ועל־ידי תיתנו את האפשרות לאלה מהן אשר עבודתן, או יותר נכון: חוסר עבודתן, הוגבלה עד עכשיו בגדר של “הענפים היבשים”² וכדומה, כי תרכשנה להן ידיעה ונסיון שיטתיים במקצועות המשק הביתי וכלכלת הבית.

בסידור העבודה לפועלות מעכשיו צריכים אנחנו בכן לשים לב:

1) כי עבודתן תהיה עצמית ומקצועית, המכשירה אותן לחיי עבודה עצמית קבועה

בעתיד הקרוב, כשנבוא לסדר את עובדינו על הקרקע;

2) מכיון שלרוב הפועלות כאן לא היתה עד עכשיו האפשרות לרכוש אלו ידיעות בעבודה

מקצועית, ואין הן יכולות עדיין להתחיל בעבודה כזו, לכן נחוץ מאוד לסדר את אלה הבלתי־מנוסות במקום מיוחד, בהוראתו והנהלתו של מומחה בענפי המשק הביתי. במקום זה הן לא רק תמצאנה עבודה מקצועית פוריה, כי אם גם תקנינה ידיעה שיטתית, בעיון ובמעשה, במקצועות המשק הביתי וכלכלת הבית.

אני מאמין, כי לשנה הבאה צריך ואפשר באופן כזה לסדר את כל הפועלות. צורת העבודה תצטרך להיות של “קבוצות” זמניות בנות שש עד חמש־עשרה חברות. בכל קבוצה תהיינה אחדות מנוסות, פחות או יותר, בעבודה. ולעזרת כל הקבוצות האלה, בהוראות ועצות, סידור העבודה בתחילתה וכדומה, יצטרך לעמוד מומחה שיבקר אותן מזמנים לזמנים קבועים, וגם יענה להן בהידרשו במקרים שונים. קבוצות כאלה אפשר לסדר: בבן־שמן, ברחובות, בנחלת־יהודה, בירושלים. וגם ביפו יש לשכור אדמת פרדסים טובה לגידולי ירקות, אם יהיה עוד צורך בזה. וכן יש אפשרות להשיג אדמה למטרה זו ביתר מושבות יהודה. מחסור באדמה מתאימה, בכל המובנים, אין. דרוש רק לגשת לסידור הדבר במרץ, להשיג את התקציבים הדרושים מאת המשרד הא"י ולהתחיל לעבוד.

דרוש יהיה להעמיד את עצם העבודה במרכז הענינים והיחסים של כל קבוצה וקבוצה לחוד, ובעיקר תכנן של כל הקבוצות יחד. רק באופן כזה אפשר יהיה למספר של פועלות, שונות זו מזו באפין, השקפות חייהן ונטיות רוחן, לעבוד ולחיות יחד, לראות ברכה בעבודתן, ולמצוא נועם של אחוה בחייהן המשותפים של עבודה זו. כל אחת מהפועלות תצטרך לזכור (מה שצריכים כל חברי קבוצות לזכור), כי הדרישה היחידה שמותר ואפשר לכל אחת לדרוש מחברתה וחברותיה, היא: יחס נכון לעבודה וסבלנות לאדם.

סוף סוף תהיינה קבוצות אלו זמניות, אשר העבודה, ולא צורת החיים, היא עיקר המטרה וכל המטרה בהן. ומשונה יהיה וגם מזיק, אם תראינה החברות לעצמן זכות לדרוש מחברותיהן — כנהוג — התאמה בכל ארחות חייהן עד למצבי רוח ויחסים מפלגתיים.

לשם יצירת נקודה מרכזית לכל הקבוצות ההן, שמשם תשיגנה כולן את הידיעות והעזרה המקצועית הנוחה, ומקום מרכזי לרכישת הידיעות, הנסיונות והתורה המקצועית — נהלתי משא־ומתן את המנהל של מקוה־ישראל, ובאנו לידי הסכמה גמורה, כי יחכיר לנו מאה דונם אדמה טובה במחיר שלושה פרנק הדונם לשנה. הוא גם משכיר לנו חדרים מספיקים בשביל עשרים צעירות בשכר של חצי לירה לשנה בעד חדר. וכן יתן לנו את רהיטי הבית הנחוצים; וגם מקום להחזקת פרות ועופות, או אפשר כי ימסור לנו בקבלנות את העבודה וכל הטיפול בפרות, החלב והמחלבה של מקוה־ישראל. הוא גם מוסר לרשותנו מניע מיוחד ובאר להשקאת הירקות. — באנו כבר לידי הסכמה גמורה בנוגע לכל הפרטים. וגם הסכמת הפרופיסור לוי, בא־כוח אליאנס בועד־הצירים הציוני, הושגה. חסרה רק הסכמת המשרד הא“י לתכניות ותקצבי העבודה והלימודים. את התכנית והתקציבים האלה אני מוסר בזה לכם בשביל להגישם אל המשרד הא”י, ואם תבוא הסכמתו נוכל לחתום על החוזה את מנהל מקוה ישראל ולגשת תיכף לעבודה. הענין אינו סובל דיחוי מכמה וכמה סיבות, מקצועיות וכדומה.

והנה נוסף לתכניות ותקציבים שאני מגיש לכם בזה, אולי לא מותר יהיה כי אציין לפניכם את הקוים לסידור הדבר והנהלתו:

צורת העבודה במקוה־ישראל תהיה כזו של יתר הקבוצות אשר צינתי למעלה; ואולם למקוה־ישראל תתקבלנה פועלות אשר אין להן עדיין כל ידיעה ונסיון בעבודות המשק הביתי, יען כי כאן תהי הדרכת והוראת מומחה, מה שיחסר במידה ידועה במקומות אחרים.

קבלת הפועלות למקום זה וגם הפיטורים (אם יצטרכו להיות כאלה) הם לגמרי ברשותו של ועד הצעירות, או בשיתוף את הועד המרכזי שלנו.

המקצוע העיקרי אשר תטפלנה בו הפועלות יהיה גידול ירקות; ואולם גם במחלבה, גידול עופות וטיפול בדבורים תתעסקנה ותשתלמנה.

התקציב לסידור המשק: לעופות בערך עשרים; לכוורות שתים או שלוש; ואולי גם בהמת עבודה (אם החשבון יראה כי כדאי יותר לקנות מאשר לשכור בהמה מדי פעם בפעם ) — יידרש בבת אחת, למשך זמן קיומו של המוסד, על־פי התנאים המקובלים בחוות המשרד הא“י. יוכל להיות שאפשר יהיה עכשיו להשיג את כל הנ”ל באחת החוות של המשרד הא"י, על־ידי העברת חשבונות גרידה.

התקציב לעבודה יידרש רק בתור הלוואה: להספקת הכלכלה לעובדות, עד עונת

היבולים; לזבל, לחרישה, לזרעים, להספקת בעלי־החיים וכדומה.

שעות העבודה הגופנית בכל המקצועות והבית תהיינה שמונה ליום, עבודה נקיה, ומחולקת באופן כזה: ארבע שעות עבודה בבוקר, הכי נוחות לעבודה לפי מצב האויר (בקיץ — מראשית אור הבוקר; ובחורף — אחרי עבור הטל הכבד והקור המקפיא); וארבע שעות עבודה תהיינה אחר הצהרים, גם הן הכי נוחות לעבודה לפי מצב האויר (בקיץ — השעות הקרובות ביותר לערב, ובחורף להיפך).

השכר המינמלי לכל העובדות במשק זה צריך להיות די גדול שיספיק למזון רציונלי ויתר הצרכים ההכרחיים (לפי הטבלה, אשר אני מצרף כאן לתקציב, ע“ד המחירים לצרכי אוכל, הלבשה והנעלה השוררים כעת ביפו, וע”ד הצרכים לכלכלה רציונלית בשביל עובדות — דרוש יהיה לכל פועלת כארבע לירות מצריות וחצי לחודש), ואת השכר הזה צריכות הפועלות לקבל לפי התקציב, כנהוג בכל הקבוצות, אף אם לא יהיה ריוח בעבודה.

הריוח אשר ישאר כל שנה, אחרי שילום כל ההוצאות, מתחלק במידה שוה לפועלות.

לעונות השנה אשר העבודה בשדה אינה מרובה, כגון בחדשים תמוז ואב, ובעונות הגשמים המרובים, הייתי מציע שהפועלות תעבודנה בשדה רק כחמש או שש שעות, לפי הצורך, ואת יתר שעות העבודה תקדישנה ללימוד מלאכות־בית, כגון תפירה, אריגה, סריגה וכדומה, ותעסוקנה בעבודות אלו בתוך המוסד עצמו, כדי שמספר הפועלות יהיה קבוע במשך כל עונות השנה.

הזמן שתצטרך כל פועלת לעבוד וללמוד במוסד זה אני קובע לשנתים. במשך שתי שנים תוכל כל אחת לרכוש לעצמה ידיעה ונסיון מספיקים, במדה שתוכל לסדר ולעבוד עבודה עצמית פוריה בכל ענפי המשק הביתי. והיותר מסוגלות מהן תכשרנה, בלי כל ספק, במשך השנתים, גם לסידור והנהלת עבודות כאלה בפועלות חדשות אשר תבאנה לארצנו, או תצאנה מן הערים כאן.

הבקורת הראשית על כל עניני המוסד הזה וכן על כל העבודות האחרות, אשר תסודרנה לשנה הבאה, צריכה להיות למשרד הא"י ולועד המרכזי של הסתדרותנו.

תכנית הלימודים העיוניים: א) שעות הלימודים במחלקה תהיינה שתים ליום (חוץ מחגים) מחוץ לשעות העבודה הקבועות. בתקופת הקיץ, תוקדשנה למחלקה שתי השעות בצהרים, תיכף אחרי ארבע השעות של עבודת הבוקר; ובתקופת החורף — עם הערב, סמוך לאחר שעות העבודה שלאחרי הצהרים, או לפנות בוקר לפני שעות העבודה של הבוקר.

תקופת הלימודים תהיינה שתים בשנה: 1) תקוּפת החורף: מר“ח חשון עד סוף אדר; ותקוּפת הקיץ: מר”ח אייר עד סוף אלול, בערך 250 שעות לימודים בכל תקופה.

שנות הלימודים במחלקה והעבודה במשק לכל פועלות תהיינה שתים. במשך שתי השנים האלה צריכה הפועלת לרכוש לה ידיעות עיוניות מספיקות ודי נסיון בעבודת המשק הביתי, במידה כזו שתוכל להתקיים על עבודתה העצמית, וגם תהי מוכשרה להורות את העבודה לפועלות חדשות.

– – – בתקציב ללימודים שאני מצרף כאן, נכללות: כל המשכורת של המנהל והמורה העיקרי במוסד זה; משכורתה של המורה ללימודים כלליים; הוצאות נסיעה ושכר־ביטולם בעבודה של שני המורים מבן־שמן; הוצאות לחמרים וספרי לימוד שונים וכדומה (הכל יחד מגיע לשלוש מאות וחמשים לירות מצריות לשנה). תקציב זה ללימודים צריך להיות נפרד לגמרי מהתקציבים לסידור המוסד ולעבודה, כי התקציב ללימודים צריך להיחשב מהתחלה כהוצאה ולא כהלואה. ומאמין אני כי התקציב הזה יושג על נקלה מאת המשרד הא"י או “ועד הצירים הציוני”.

סוף סיון, תרע"ח

---

למצב עובדינו החקלאיים

מאת

אליעזר יפה

(הרצאה במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, שבועות תרע"ט).

המשבר וגורמיו

הרצאתי זו מכוונת להעיר את תשומת לבם של העובדים במקצועות החקלאות השונים בארץ כיום אל מצבם בהוה, על פי הערכים הכלכליים אשר יהיו לתוצרת החקלאות, ביחס לערכים הכלכליים של כל החמרים ותוצרות אחרים. מסופקני, אם נצליח לגלות פה במקום את התקנה הנדרשת למצב הנוכחי; ואולם מעצם יהיו לתוצרת החקלאות, ביחס לערכים הכלכליים של כל החמרים ותוצרות אחרים. מסופקני, אם נצליח לגלות פה במקום את התקנה הנדרשת למצב הנוכחי; ואולם מעצם הארת המצב יכולה להתחוור הדרך, במחשבה למצער, להטבת המצב בעתיד והקלתו בהוה.

לפני פרוץ המלחמה, וביחוד במשך שלוש השנים שלפניה, אפשר היה להכיר בדרכי עבודתנו החקלאית כאן סימני התבצרות והתבססות, למרות כל הקושי שנפגש מצד המשטר התורכי. המסים הרשמיים אמנם היו גבוהים מאד, והמסים הבלתי־רשמיים (הבקשישים) הכבידו עוד יותר; ואולם הארץ היתה פתוחה בשביל להוציא החוצה את כל אשר אינו נצרך בתוך הארץ, ולהכניס מחוץ־לארץ את כל הצרכים אשר אינם נוצרים בארץ.

בתוך הארץ כבר עמדה אז רכבת לשירותנו, והעבירה כל הנדרש ממקום למקום; את ירקות האביב (כי אז כבר התחלנו בעמק הירדן לפתח את גידול הירקות בשביל השוק) העבירה הרכבת לדמשק ולחיפה, וקבלו מהם הכנסה טובה. את הירקות האפילים הביאו מדמשק. המחירים לכל דבר היו כמעט שוים בכל הארץ, רק בהבדל שכר ההובלה ברכבת מן המקור אל מקומות הדרישה.

בשנת המלחמה הראשונה נטרף המצב בעיקר ע“י בהלות ההתעתמנות,¹, ה”סוּחרה“² וה”פרר“³, אשר בלעו הרבה כספים וזמן ולא נשארו די כספים וזמן לעבודה; ואולם מצבם החמרי של החקלאים (מלבד בעלי הנטיעות) הוטב משנה לשנה. הארץ נסגרה, שום סחורה לא הוצאה החוצה ולא הוכנסה מן החוץ. המחירים על כל הסחורות הבאות מחוץ־לארץ אמנם עלו, אך לעומת זה עלו גם המחירים על כל התוצרת החקלאית הפנימית, כי רבתה עליה הדרישה גם מצד אותם מהתושבים, אשר בשנים כתיקונן רגילים היו אצל חמרי המזון המובאים מחוץ, ובהיסגר הארץ נאלצו לקנות את המקומיים. גדלה מאד הדרישה לחמרי מזון גם מצד הצבא התורכי והגרמני, עד אשר אחרי כל ה”עושר"ים הכפולים ומשולשים, אשר הרימה הממשלה התורכית בשביל הצבא, עוד הכניס עובד האדמה שכר די גבוה מעמלו.

בשנים ההן התלמדנו גם להסתפק במועט, מתוך תקוה לימים קרובים אשר ימלאו לנו את החסר. הרבינו את הגונים במשק החקלאי על־ידי פיתוחם של גידול הירקות וטיפול בדבורים, לרגל הדרישה אשר רבתה על תוצרת הענפים האלה מצד כל התושבים, ובעיקר מצד הצבא. פיתוח הענפים הנזכרים, וביחוד גידול הירקות, נתן את האפשרות בשנות המלחמה האחרונות לפועלים ולפועלות להסתדר במידה ידוּעה על עבודה עצמית פוריה, כי הרי סידוּר קבוצה לגידול ירקות אינו דורש אמצעים מרובים, וההכנסה מן העבודה היתה בטוחה, מרובה ותכוּפה. לכל עלה ולכל שורש של ירק נמצא הקונה אשר שילם מחיר טוב.

עם פתיחת הארץ התחיל המצב להשתנות: ראשית כל מהרו כולם להשליך אחרי גוום את מידם ההסתפקות במועט וההשתמשות בתוצרה העצמית. נשאו את המידה הזאת בסבלנות רבה, ואולי גם בהכרת ערכה, עד החוף אשר ממנו קיווּ להשיג את הכל בבת אחת; וכאשר רק הגיעו אל החוף, התפרקו כולם את משא סבלנותם והשליכו את כל יהבם אל החוף רב־ההבטחות הזה, מבלי בחון אם באמת כבר הושג הכל. גדלו מאד הצרכים וכנגדם הלך ופחת השפע, וממשיך להתנדף המרץ ומתפקעת הסבלנות.

מראשית הכיבוש התאמצה הממשלה להיטיב את המצב הכלכלי בארץ על־ידי זה, שהכניסה חמרי מזון ומכרה אותם במיחירים קטנים קצובים לכל הארץ. זה גרם לכך שגם מקורות הדגן, אשר הטמינו הפלחים מעבר לירדן במשך השנים האחרונות, נפתחו סוף סוף, ומחי כל הדגנים ירד במידה כזו שאין למגדלי הדגן בגליל כל אפשרות למכור את דגנם מגורן תרע"ח, כי להם עצמם עלה דגן זה יותר ביוקר מן המחיר אשר אפשר לקבל כיום בעדו; ובכלל אין מחיר לדגנם, כי אין קונה באין אמצעי הובלה. ובינתים צריך לשלם מסים לממשלה והוצאות למושבה, ובעלי החובות דוחקים… והתעוררה פתאום שאלה מחרידה: “ומה יהיה לשנה הבאה אם לא ישתנה המצב?” “לזרוע בתנאים כאלה הלא אי־אפשר; ולא לזרוע גם כן אי־אפשר!” ומה לעשות?… והכבידו הדאגות ורפו הידים. ומגדלי הירקות מובילים עגלות טעונות ירק לשוק העירוני, אם בטבריה או גם ביפו ובירושלים, ואין קונה, או שמקבלים מחיר אשר אינו מכסה אפילו את הוצאות ההובלה… הפסד וכאב לב…

ואכן נמצאת החקלאות בארצנו כיום במצב של משבר קשה עד מאוד, וישנה ההרגשה כאילו נשמט הקרקע מתחת לרגליהם של העובדים החקלאים מגדלי הדגן והירק (במצב הנוטעים איני בקי). ואף מצבם של מגדלי הבהמה והעוף שלנו, למרות זה שמספרם מעט מאוד, אינו מזהיר ביותר, ובכל אופן אינו מבטיח הרבה, אם לא יוקלו מהר התנאים המיוחדים, הזמניים, השוררים כעת בארץ ומעיקים על החקלאים כמה מונים יותר מאשר על כל יתר חלקי התושבים. מצד אחד אין כמעט דורש לפרי עמלם, ומצד שני עלו מאוד המחירים על כל הצרכים, אשר אינם נוצרים במשק החקלאי.

המשבר, על כן, קשה הנהו עד מאוד. ולצאת ממנו בדרך הכבושה לא נוכל עכשיו; כי אין לקוות שבמשך החדשים הבאים או גם השנה הבאה יחולו שינויים ניכרים במצב. החרושת העולמית טרם תגדל, עדיין ירגשו גויים ולאומים ואינם נפנים ליצירה. המחירים על כל החמרים הנכנסים לארץ לא ירדו; ואולם המחירים על תוצרת החקלאות בארצנו, כנראה, לא יעלו, מפני שמוצא מספיק לשוק העולם, כנראה, לא ינתן להם בזמן הקרוב. מהי על כן הדרך לפני עובדינו החקלאים?

דרך להקלת המצב

הדברים הבאים אינם מכוּונים להקיף את שאלות עתידו של ישובנו החקלאי בכללו. רק על המצב כיום והמעשה למחר נתעכב כאן. והנה הנקל לראות כי רק מתוך “מצבי־שוק” באנו למשבר הנוכחי, ומובן מאליו כי להינצל מן המשבר הזה נוכל עכשיו רק על־ידי כך שנמלט את מעשינו ממצבי השוק. הצעד הראשון צריך להיות: לגוון את המשק, למצער במדרגה כזו, שכל צרכינו היכולים להיוצר בתוך המשק החקלאי בארצנו ימצאו לנו מתוכו: הפולחים בגליל, שומרון ולכל מקומותיהם צריכים לשנה הבאה להקטין את שטח הדגנים ולהגדיל את שטחי המספוא, כדי לספק לבקר וצאן את המזון הדרוש ליצירת חלב ובשר בחדשי החורב. גידול העופות צריך לתפוש את מקומו עד כדי לספק את כל הבצים והעופות הדרושים לבית. ומגינת הירקות צריכים סוף סוף לבער את כל הקוצים ולגדל את כל הירקות הנצרכים לבית. וגם לכורת הדבורים הגיעה השעה להתאזרח בכל חצר של חקלאים. כל הענפים האלה לא רק יקטינו את הצרכים מהשוק, אלא אולי גם יתנו עודפים קטנים מתוצרות של בעלי החיים, אשר לעת־עתה טרם ירד מחירן בשוק במידה שירדו המחירים לפי האדמה, אף כי אין כל ערבון לדבר שהמחירים של תוצרות בעלי החיים לא ירדו ממש באותה המידה כמו פרי האדמה, אם רק תיכפל ההצעה, כי חוגי הדרושים לתוצרות אלה מוגבלים עדיין בערי ארצנו, שמעטים בהן האוכלוסין בערך.

מובן מאליו כי מתוך סדר־עבודה כזה — הרחבת המשק הביתי, יוכרחו פולחינו (אם רק ירצו להצליח בעבודתם) להכנס בראשם ורובם לתוך עצם העבודה הזאת, ודבר זה יכריח אותם לצמצם בשנה הבאה את שטחי השדה אשר יזרעו, ולא יוכל עוד אכר בגליל לחרוש שלוש מאות דונם אדמה. ואולם הכרח זה רק טובה להם, כי הלא אין כל בטחון שהדגן בשנה הבאה ישלם בעד העבודה השכורה, אף הזרה. ולקבוצות הפולחים שלנו בודאי שאין דרך אחרת לשנה הבאה מאשר לצמצם את גידולי הדגן, ולהרחיב על חשבון זה את כל יתר ענפי המשק עד כדי סיפוק כל צרכי מטבחם מפרי עבודתם. ובמקום שישנן עכשיו קבוצות לגידול דגן לחוד וקבוצות (של פועלות בעיקר) לגידול ירקות לחוד ( כי חלב חסר עדיין גם ברוב המשקים של הקבוצות המסודרות; וביצים במידה מספיקה אין עדיין שום משק בארצנו יוצר לאוכלוסין), כדאי יהיה לשני הצדדים לסדר לשנה הבאה קבוצות מעורבות לשם גיוון משקן בכל המובנים, עד שגם חמאה, ביצים ובשר לא תקנינה הקבוצות מן השוק. במצב כזה תהיינה עוד בשנה הבאה: א) קבוצות אשר מקצוען העיקרי הוא גידול הדגן, ואת כל יתר ענפי החקלאות הן מרחיבות רק עד כדי סיפוק צרכי שולחנן: וב) קבוצות אשר מקצוען העיקרי יהיה גידול ירקות, ורק כדי סיפוק צרכי שולחנן תטפלנה ביתר ענפי המשק. כי אין לחשוב אשר בבת אחת נוכל להפוך את כל משקינו ממצב של יוצרי עודפים לשוק מפרי האדמה, ליוצרי עודפים לשוק מתוצרת בעלי החיים.

ועוד דבר: במשך השבועות האחרוֹנים התחילה הממשלה הצבאית לקנות ירקות על־ידי סרסורים בשביל הצבא. הסרסורים קונים בסביבת יפו ולוד הרבה מאוד ירקות וכנראה מרויחים ריוח טוב, ומדוע לא יוכל מוסד של העובדים למצוא בעצמו את הדרך לאותו המשרד הצבאי הקונה את הירקות? ולוא היה מוסד המתמסר לדבר, אולי היה גם משיג רשיונות להעברת ירקות ברכבת. ומוסד אשר אלה צריכות להיות חובותיו ישנו לציבור העובדים — הלא זה מוסד “המשביר”. קשה להבין מדוע מוסד זה ממשיך באופן אינרצי את פעולותיו מזמן המשבר, למרות מה שכיום אין הצורך בפעולות אלה גדול ביותר; מדוע אין מוסד זה לוקח על עצמו את התפקיד החשוב מאד, בדרך תפארה זו, לדאוג לשוק בשביל תוצרת העובדים; מה שהיה יכול בהתאמצות לא רבה ביותר, להשיג במידה לא מעטה. האין תפקיד אשר כזה הולם כיום את “המשביר” יותר מאשר התפקיד להתחרות את חנוני ומחלבות תל־אביב במכירת חמרי מזון וסחורות מצרים לבני העיר, היכולים להשיג את זה גם בלעדיו? — המשבר אשר בא עכשיו לעבודתנו החקלאית הוא קשה מאוד; ואולם אין מן הנמנע להקילו בהרבה, על ידי כיוון נכון של עצם עבודתנו החקלאית וסידור נכון של הצדדים המסחריים, ההכרחיים כיום בעבודתנו החקלאית. והכיווּן הזה והסידורים האלה מוכרחים להיעשות כעת בלי דחיה יתרה. המצב אינו מרשה להתרשל בדבר.

משק ביתי לעולים החדשים

והכיווּן הזה והסידורים האלה צריכים להיות מופנים גם לצד עבודתם של העולים החדשים, אשר נכנסו ואשר יכנסו עוד עד התחלת העבודה בשנת תר"פ. מובן אמנם כי העבודה העיקרת של העולים החדשים תהי עכשיו בהכרח עבודת ההכשרה להתישבות, היכולה להעסיק מספרים בלתי מוגבלים של עובדים, אשר טרם התמחו במקצועות חקלאים מיוחדים; ואולם להגביל את העולים החדשים אך ורק לעבודת ההכשרה לא יתכן מכמה טעמים: א) באופן זה לא יקנו להם אף את ראשית הידיעה בעבודה חקלאית מקצועית. ב) עבודת ההכשרה ברובה היא חד־גונית, ומן הצורך הוא להוסיף עליה עבודה מקצועית, מעוררת תשומת לב והתענינות ועל־ידי זה יהיה יחסו הכללי של העובד ער ומעודד לכל עבודתו. ג) אם העובדים בהכשרת הארץ יזקקו בצרכי שולחנם אל השוק, תעלה כלכלתם ביוקר גדול, או שלא יוכלו להשיג מזון טוב ומבריא, הנחוץ להם מאוד כדי שיוכלו לשמור על בריאותם ולהיות פוריים בעבודתם, באותם התנאים הקשים אשר ימצאו בהם בהכרח, כגון לגור באהלים ולהימצא במקומות אשר טרם הוכשרו.

נצטרך על כן לסדר את העולים החדשים, אשר יעבדו בעבודות ההכשרה, לקבוצות קבוצות. ועם כל קבוצה יעבוד גם אחד מן העובדים המנוסים, ועובדות אחדות המנוסות במקצועות המשק הביתי⁴.

בכל מקום הדורש הכשרה נמצא גם קרקע לגידול ירקות ומספוא. אהלי הקבוצות המכשירות יתקעו בקרקע הזה, ויהיו גם אהלים בשביל פרות חלב, כפי הצורך לשולחן הקבוצה, עופות, וזוג של בהמות עבודה. ליד האהלים — גינת ירק כצורך לשולחן. — עיקר העבודה תהי בהכשרה; ואולם על פי התור יעבדו העולים החדשים גם במשק הביתי שלהם בהוראות המנוסים או המנוסות. — ובדרך זו אולי גם נתקרב באיזו מידה להצלתנו מסבך השאלות בדבר היחסים בין משכורות ועבודה: לקבוצות המכשירות אולי יהיה כדאי לא לעבוד בעד משכורת, כי אם לקבל את עבודת ההכשרה בקבלנות על־פי הערכת בעלי מקצוע, ובאופן כזה יסדרו גם את עבודתם המקצועית־ חקלאית על חשבון עצמם. וגם כאן תלויה ההצלחה בכיווּן נכון וסידור מתאים, ובעיקר ברצון טוב שלא להיכשל בסדרי עבודה בלתי רציונליים, הפורשים בצה לרגלי כל אחד הנגרף לשם. לוא רק נצלנו משאלת המשכורת, היינו מתקרבים הרבה מאוד לפדות נפשנו.

להזדיין בסבלנות לכל קושי

לא למותר יהי אולי להזכיר עוד, כי לעבור את המשבר הנוכחי ולהתקדם בעבודתנו הישובית־חקלאית לא נוכל גם בכיווּן וסידור הכי טוב, אם לא נשוב עכשיו להזדין בסבלנות לכל קושי, כזו שהצטיינו בה בשנות המשבר של המלחמה. המלחמה אולי עברה כבר מארצנו, ואולם המשבר עדיין שורר בשבילנו כאן ובכל העולם במלוא תקפו, ועד שיעבור זעם אנו צריכים להיות מוכנים להתאבק והתגבר על המציאות הקשה והמעיקה ביותר, כי לנצח את המציאות אפשר אך ורק מתוך צחוק לכל קושיותה.

להכות שרשים באדמה נצליח רק אם כל אחד מאתנו ישים את כל מעיניו אך ורק בה, ולא יקוה ולא ידרוש מאום מאיש וממוסד מבלעדי פועל כפיו הוא עצמו באדמתו. אשרי האדם אשר השיג את היכולת לקבל מן האדמה רב שפע וחיי אושר מרווחים; ואולם שפעת נגוהות גם לאדם אשר רק לחם לאכול ובגד ללבוש ישיג מן האדמה, ואך באדמה מבטחו.

עם התרחבות האופק

מאת

אליעזר יפה

---

לעבודתנו בארץ ישראל

מאת

אליעזר יפה

(הרצאה בועידת “ההתאחדות” בפרג, תר"פ)

הכנה נפשית

אפשר שעיני כולנו נשוּאות לתכנית עבודה “רחבה ומפורטת”; ואולם לדעתי אין לנו עדיין כל צורך בתכניות־עבודה שכאלה, כי עדיין חסרה בנו עצם ההכנה הנפשית לדרך עבודת תחיתנו הנכונה; ולדעתי הרי ההכנה הנפשית לא רק קודמת לתכנית העבודה, אלא היא, ההכנה הנפשית, הנה עיקר והכל, בעת שהתכניות לעבודה, בלי ההכנה הנפשית אליה, אינן יותר ממלים שדופות, אף אם הן בנויות משפטים מהוקצעים.

מכל ישותנו שופעת הכמיהה לשוב ולהיאחז בקרקע. והאם ישנו צורך להרבות בתיאור ונימוק כמיהתנו זו?… היש צורך והיש יכולת לתאר ולנמק את השתוחחות נפשה וכמהונה של צפור שבורת כנפים, לשוב אל קנה? או התתאמנה מלים להביע את רתת כל תאיו של עץ נעקר, ושוב ולהכות שורש בקרקעו? גם מצפור שבורת־כנפים, ומעץ הפוך השורש עצמו מצוקותינו!

אנחנו לא־עם ללא־ארץ. במשך דורות חנקו בנו כל יכולת לפעולות וחיי עם. ובארצנו הֵשַמו במשך יובלות כל מקור לברכת ארץ. והיו תקופות אשר לרגלנו התגוללו אפשרויות תשובתנו, ואנחנו לא שעינו אליהן, עד כי כלה קצנו כיום. אנו הגענו אל תהום השכול וארצנו נהיתה למארת יושביה, ועוד מעט וגם יבעלוה זולתנו. והאמנם גם הפעם לא נזדעזע? למרחב־יה, או לכליון חרוץ!

ויש בינינו פוסחים על סעיפים אשר ישאלו לאמור: היש עוד תקוה לאחריתנו? ומהי יכלתנו? ואל מי תקותנו? ומה הן אפשרויותינו? או האמנם יוכל העם במליוניו לשוב ולהיאחז בארצו?

אכן מעציב מאוד ומזעזע, לראות אנשים טובעים במדמנה – משפך־דמם, ותחת לקפוץ משם ולהימלט על נפשם, שאול ישאלו ככל השאלות ההן. ואולם כל עוד לא נואש בן־האדם מחייו הפרטיים, ובוקר, בוקר ישכים לפעלו; כל עוד לא נואל האדם לשבת בחיבוק ידים, מתוך פקפוק ביכלתו לחצוב את מקור חיי יומו; כל עוד ישא האדם את כל אפשרויות חייו אתו, כאשר ישא את השבלול ביתו אתו – עוד דרכנו לפנינו היא. עלינו להשתחרר מן השקר, כי יש לעמנו צורך באיזו צורת חיים, אשר איננה צרת חייו של כל אחד מאתנו. עלינו לפקוח סוף סוף את עינינו ולראות כי “יכולת־עם” איננה, בשום אופן, אחרת מאשר סיכום “יחידות־היכולת” של כל יחידי העם. ועלינו לבעוט בנדבות לבם של אלה מקרבנו הגואלים לא את עצמם, כי זורעים הם סביבם רפיון רוח ועצלות ידים, על־ידי ערפלי התקוות הכוזבות אשר יפזרו על זולתם. אם יש צורך ויש יכולת לתשובת העם אל הארץ, אין זה יכול להיות אחרת מאשר הצורך והיכולת של כל אחד מאתנו לשוב אל הארץ. ורק אם כל אחד מאתנו בעצמו ובמסלתו יעלה אל החיים המבוקשים, ועלה וחיה כל העם.

אם אין אני לי – מי לי

הרעה הגדולה ביותר היכולה להיעשות לאדם, היא לעורר בו תקוות אל זולתו, והטובה הגדולה ביותר לאדם, היא להוכיח לו את בדידותו במלחמת החיים… וכל הנכון ביחס לפרט האדם נכון גם ביחס לעם. ואמת גדולה זו מוכרה על־ידי רוח אומתנו במשך כל תולדותיה: כל כתבי קדשנו ידעו להזהירנו מהישען על בריתות העמים, ומקוות מה מבריתות אלה. ובכל תקופה אשר נתנו ישראל יד אם לכנען או לאדום, למצרים או לאשור, לבבל, ליון או לרומא, כל הבריתות הביאו רק שואה על עמנו וארצנו. ונגד כל הבריתות האלה, בלי כל יוצא מן הכלל, התריעו נביאינו. והן כמה תמימות ילדותיות דרושה כדי להאמין כי ישנה אומה או ממשלה, אשר תנקוף אצבע בשביל עם אחר, ומה גם בשביל גוי ממושך וממורט כעמנו, אם לא מתוך חשבונות… וחבל מאוד אם לא בעוד מועד נחקרה דרכינו, לשוב אל דרך הבטחון רק בעצמנו ונחדל מצפות וקוות לחסדי לאומים. כל שעה העוברת עלינו באפס מעשה, מתוך תקוה לחסדים, גוזלת שנים של חיים מאתנו, אשר כל הכרזות של ממשלות עמים ואף של כל חבר הלאומים לא ישיבון לנו.

ורק אחרי אשר יגיע כל יחיד מישראל להכרת בדידותו ה“יכולה־כל” בשביל עצמו, הבוחלת בתקוות כל זולתה והמתעבת כל מיצר בדרכה, רק אז יכיר את הדראון אשר בחייו בגלות, והכרה זו תדריך את כל יחיד מישראל, אל תקות חייו האחרונה והיחידה אשר בארץ מחצבתו. וכפרוץ מים כבירים, יפרצו יחידי עמנו למיליוניהם, אף דרך מדבריות היבשה. מזקן ועד טף ינדדו ממסילות שונות, ולא יעמדו אף בפני חרבות השוטרים, שומרי הגבולות. בצחוק השכול ושאט־הנפש, אשר בדרך האבדון של בני העם הממושך וממורט, יהדפו אחרו את כל אבני הנגף, ובכל החופים יצבאו מבני עמנו לרבואות. ואל כל אניה מפליגה יפרוצו, כפרוץ מתוך התבערה. אז, אם גם רבים יאבדו בדרכים, נגיע עוד למיליונים אל הארץ.

ובתוך הארץ יוצר לחץ כביר של הכוחות המתפרצים ליצירת חייהם, לחץ אשר בלעדיו לא יווצרו כל חיים בכל ארץ. כאשר לא יווצר מזון הצמחים בקרקע, אם לא תחת לחץ היניקה של שרשיהם בקרקע זה. רק ההסתכלות השטחית במהות החיים של אדם ועם בארץ, יכולה לדבר על־דבר יצירה קודמת של תנאים בארץ־ישראל בשביל כלכלת בני עמנו אשר יהגרו לשם, בטרם עלו לשם. בשום ארץ, ומה גם בארץ שוממה כארצנו, אין נוצרים כל תנאי חיים ישרים אף לאדם אחד, בטרם עלה בעצמו לשם וחצב לו מקור חיים בתוכה. רק הפרזיטיות אינה יכולה להופיע בשום ארץ, בטרם נוצרו שם חיי עמל אשר תבוא למצוץ ממנה. ואולי ירבו כה אצלנו לדבר על־דבר יצירת חיים קודמים בארץ־ישראל, על כי הרגלנו כבר לינוק לא ממקור החיים הראשון. ואולם כל אחד מאתנו השואף לשוב למקור החיים הראשון, צריך להכיר כי את המקור הזה יכול כל אחד אך ורק בידיו הוא לחצוב. ובארץ־ישראל יוכנו תנאי חיים אמנם גם זולתנו; ואולם בשביל מכיני התנאים האלה ולא בשבילנו. בכל הארצות נוצרת עבודה רק תחת לחץ כביר של דרישה לעבודה, ואנחנו הוזים על־דבר עבודות רבות, שתעמודנה מוכנות בארץ־ישראל ותחכינה ליהודים עולים בישוב הדעת. מימות עולם עוד לא נהייתה כזאת, ועל אחת כמה וכמה שלא תהי כזאת אף פעם בארץ־ישראל. אך ורק תחת לחץ ההתפרצות לחיים יריק כל אחד את כל אפשרויות חייו אשר ישא אתו, ואשר ישא בתוך נפשו. ואפשרויות חיים רחבים עד מאוד, אשר לא נוכל גם שעֵר עכשיו, תעלינה על אפקנו: כל שעל אדמה יעדר, כל צלע הר תינטע, כל בצה תיובש, וכל מבוע מים יוּרק להשקאה, להפוך את הציות לברכה, וכל חומר חי יעוּבד בתוך הארץ. כל כוחות המים ודומיהם ירתמו לעבודה, והעם והארץ יחד יווצרו…

אמנם קשה עד מאוד היא הדרך הזאת: אולם אין כל דרך אחרת בלעדיה. רק השוגים במקסמי כזב יכולים לחזות דרכים אחרות. רבים אולי יהיו הנחשלים והאובדים בדרך הקשה זאת; אולם לפנינו אך ורק דרך זו.

ועוד אמת אחת עלינו להכיר, והיא: כי כל בן אדם המצפה למצוא חיים מוכנים לפניו, או אף השואף ליצור לו בעצמו את חייו, ורק ליסוד מוכן לפניו יקוה – אדם כזה לא ייצור אף פעם את יסוד חייו. משענת קנה רצוץ יהיו חייו, בין צפיה “למציאוֹת” ויאוש “לאבדוֹת” תתנודד נפשו כל ימי חייו, עד כלותם בערפל, מחוסר־טעם ודל־מעש וריק־התוכן… יוצרי חייהם הנם אותם האנשים, המוכנים בנפשם לתקוע את יתדם גם בארץ ציה, ויזדיינו באורך רוח, קשיי רצון, וישרת מגמה, היכולים להפוך גם כל ציה למקור חיים ולגן־עדן. אחת מאגדות חורבננו תספר, כי בהימצא ירושלים במצור ובמצוק, שלחה בת ציון ענוגה את משרתה למצוא סולת בשוק; שב המשרת במענה כי אפס סולת אך יש קמח, ותצוהו לקנות קמח. חזר ובישר כי אזל קמח אך יש קיבר; הבהילתו לקנות קיבר, שב ואמר כי כלה קיבר אך יש סובין; ובשובו ברביעית לא מצא גם סובין, והרכה והענוגה מתה ברעב, על כי לא הוכנה בראשונה לרצות גם את החלק הגרוע ביותר אשר בדגן.

ואנחנו אם באמת ובתמים נרצה ליצור לנו חיים בארצנו, כי עתה אַל לנו לצפות לגדולות ולקוות רק להן, כי באופן זה רק נשלה את נפשנו בשוא, וימינו יעברו בתקוות לגדולות מחסדי לאומים אשר רק חטאת נמצא בהם מיום ליום, ולכן נתרגל מיום ליום לוותר מעט יותר, זערי פה וזעיר שם, מן התקוות וההבטחות, עד אשר גם “הסובין” שבארצנו יפלו לידי זולתנו. כי רק זאת היא דרך התקוות. עלינו להיות מוכנים לרצות את ארצנו, אף אם נשַמותיה נותרו לנו בה. ואף אם רק מדבר יהודה השמם, וסלעי ההרים הערומים מוכנים לפנינו. כי לוא רק התנערנו יום אחד מכל התקוות והכרנו כרגע, בכל הויתנו, כי בארצנו נוכל להפוך גם את הציות למקור חיים לנו; ואולם בארצות אחרות יהפכו אף גני־העדן לציה וצלמות בשבילנו. ואַל נפקפק מפרוץ אל ארצנו אף כי קטנה וזעומה היא; כי הלא בנפשנו נישא את ארצנו וכנפשנו ניצור אותה בגופותינו. דרושה לנו רק ההכנה הנפשית, מתוך התחושה המציאותית, ואז נזדיין בכל אשר נחוץ, כדי להפוך גם את מדבר יהודה ל“גן אלהים בארץ מצרים”, וליצור גני חמד פורים גם בצלעות ההרים. – ואם כה נזדיין הן לא נדע כל מעצור בדרכנו; ידינו תהיינה מלאות עבודה ומספרנו יגדל, ולא נשב ונצפה בחיבוק ידים. ואם בעצלתים נצפה רק למרחבי העמקים, נידל עד מאד. צעדינו יְצרו מיום ליום, בקרוב לודאי שכה תעבורנה שנים בתקוות לגדולות, ובויתורים קטנים, עד אשר כל הקרקע ישמט מתחתינו.

ונכיר נא עוד אמת נפשית אחת, למען נדע את דרך יכלתנו, והיא: כי כל אפשרויות חייו, ואף את צורותיהן של כל אפשרויות חייו, ישא כל אדם לא רק אתו כי אם בתוך נפשו. אם יאמין אדם שאין ביכלתו לחיות על עמל כפיו הוא, אזי לא יצלח באמת לעמל כפים־יוצרות, אף אם שרירי ענק יהיו לו. ואדם, ואף קטן־גוף ורפה־שרירים, כי יאמין ביכלתו ליצור את חייו בידיו, והיה ביוצרי גדולות. כי לא בשרירי הגוף ואך בנימי הנפש נרקמת כל יכלתו של האדם. ואדם כי יאמין אשר רק משדה רחב־ידים יוכל לאסוף את צרכי חייו, ולא ימצאו לו כל שדות ארצו למחיתו; ואולם, כי יכיר האדם אשר לא ממרחבי שדות יקצור את קציר ברכתו. כי אם מכוחות נפשו ולשד מוחו אשר ישקיע בשדהו, אז ידע ויוכל להפרות זרעו גם על שעלי אדמה מעטים, כי יתנו רב תנובה לביתו. כי גם פוריות שדהו ישא האדם בנפשו הוא, ושדות הארץ רק מצע המה לשדה נפשו, וכרצונו ישתרע.

העם והארץ

אחרי הכירנו את כל האמתיות הנ“ל, ביחס לשיעור יכלתנו ואפשרויותינו, לא למותר יהיה לסקור, כמעט, על ישותו של העם כיום, ועל ישותה של ארצנו. אנחנו לא רק מחוסרי ארץ הננו, כי אם גם מחוסרים כל בוני ארץ ויוצריה. ולמכתבנו זו לא נמצא מזור בצרי “הפרוליטריזציה” ו”הפרודוקטיביזציה" המקובל אצל מלחשי־הלחשים שבנו. כי הלא גם “הפרולטריון הפרודוקטיבי” שלנו אינו מיוצרי “נכסי שלא ניידי”, כגון עבודות חקלאיות, בנאות, חציבה, סיתות, סלילה… וכל אותן העבודות הנעשות בחיק האדמה, ומפתחות בעושיהן את רוח הקבע של האדם, כל אותן העבודות שהן עיקריות וראשונות בבין ארץ ובתקומת עם… בנו הלא גם העובדים, כמעט כולם, עושים רק “נכסים נדים”, אשר ערכם אינו יותר מערך טלאים על רקמת החיים של עם. לנו ישנם כמעט רק חייטים, סנדלרים ובעלי מלאכות דומות לאלה, אנשים אמנם עובדים פרודוקטיביים; אולם לתחיתנו בארצנו נחוצים, ראשונה ובעיקר, העובדים אשר ייצרו את נכסינו־הבלתי־נדים. ו“הפועל הצעיר” אשר מבין תלמי החריש וה“בחר” בארץ־ישראל צמח, ואשר במשך כל שנות קיומו יחשיבו חבריו את עבודת האדמה יותר מכל עבודה אחרת, “הפועל הצעיר”, בהכותו עכשיו גלים בארצות הגולה, צריך להתמיד בהפנותו את כל הגלים החזקים האלה אל ההכנה הנפשית והמעשית, להיות לא רק “עובדים” בארץ ישראל, כי אם דוקא עובדים היוצרים את “נכסינו־הבלתי־נדים” בארצנו. אנחנו בל נדאג פן יחסרו בארצנו עובדים, יוצרי הנכסים־הנדים ודומיהם" חייטים, סנדלרים, או גם רופאים ופקידים. באלה אין לנו מחסור; כי הלא כאלה הנם רוב העובדים שלנו בחו“ל, ואין כל צורך בהכנה מיוחדת לשם זה. ואולם לא קלה כלל היא הדרך לעזוב את המלאכה העירונית ולעבור אל העבודות המשרישות איש ועם בקרקעו, העבודות בחיק האדמה. וכל חברינו בחו”ל צריכים להתיצב רק בדרך זו, שהיא אמנם קשה, אולם רק בראשיתה, במעבר הראשון. ותחת זאת אין גבול ל“אושר הקרקעי”; חירות, בטחון ודעה, השופע מחיק היצירה הזאת ליוצריה. ואף בארץ ישראל צריכה מפלגתנו אנו לשוב ולעסוק רק בביסוס כל עבודות הקרקע האלה, ולהשאיר את כל העבודות העירוניות לדאגתם של אלה הלהוטים אחריהן, המחפשים את הדרכים הקלות.

כי אכן לא קלה היא דרך תשובתנו. קשה היא, קשה עד מאוד; ואולם להתגבר עליה נוכל רק אם נכיר את כל קשיה, ולא ברמותנו את עצמנו לאמור כי קלה היא. כי הלא רק בתוך מהותנו הגלותית נמצא כל הקושי הלזה, ובנו היכולת להתגבר עליו לרצוננו אנו, ואך טעות חושינו היא אשר נאמין כי במהות ארצנו ותנאיה נינגף וניכשל. במחנותינו, מכל הזרמים, ידובר תמיד על־דבר “הכשרת הארץ לעליה ולישוב”, כעל ארץ מארה מעצם טבעה, המסוגלה רק לבלוע זיעה ודם של עובדיה ולא להאכילם לחם. ואמונה זו מקורה לא רק באי דעתנו את ארצנו (כי הלא לבשתנו ואסוננו אין אנחנו יודעים את ארצנו), כי אם, בעיקר, בנטיותנו לתלות את הקולר בזולתנו; הלא זאת היא קללת השטן באדם לחפש את תיקון מומיו בזולתו… וגם זאת היא מן הדרכים הקלות, בעקרות, לדבר על אי כשרונה של ארצנו, למען יוכל כל “יחיד” מאתנו להתחבא מאחורי גבו של “הכלל”: לדרוש מן העם כי “יכשיר” את הארץ, ולא לראות את הנכונה כי אי הכשרון וההכנה היא בנו, כי אז הלא אין מנוס ליחיד מהכשיר את עצמו.

אבותינו, לפני עשרות שנים רבות, היו עולים בזקנתם אל הארץ כדי להיפטר “מגלגול מחילות”. התישבו “בארבע הערים הקדושות”, ביחוד ירושלים וצפת. ומנקודת השקפתם, השקפת גלגול מחילות, הללו במכתביהם אל הגולה את עפר הארץ הקדושה, “עפר הסיד הלבן”, אשר “אין הרימה קיימת בו” “וגופות המתים אינן נרקבות”… הארץ אשר “למטר השמים ישתו מים בה”… ואנחנו בילדותנו, ב“חדר”, היינו מקשיבים ברתת קודש אל הדברים האלה אשר קרא רבנו מתוך הכתב שבא “ישר מארץ ישראל”, ובלבותנו נחקקה האמונה כי עפרות ארצנו “עפרות הסיד הלבן” הם. וכאשר גדלנו מעט ונקרא את כתבי התיירים, אשר השקיפו על הארץ ממכסה האניה ומחלון הרכבת, והתפלאו על “חולות הזהב” “והרי הסלעים” המקסימים, מהשקפה תיירית. ובידיעתנו את ארצנו נוספו לעפרות הסיד וחוסר המעינות גם חולות וסלעים… ולבסוף התחלנו “לעשות ישוב” בארץ, ומן הבצות התחלנו… ולהכרתנו את הארץ נוספו בצות וקדחת ממארת. וישוב עשינו מאנשים אשר לא היו מוכנים במאום לעבודת האדמה, ובבת אחת עברו מאקלים צפוני וממקצועות עירוניים, לאקלים דרומי ולעבודה גופנית בשדה. וגם לא דאגנו לבסס את האנשים האלה בבת אחת על המשק הכפרי, ורק טפטפנו להם “קרדיטים שנתיים”… ולנגד עינינו צצה מפלצת ה“דפיציטים”, המבעיתה את קהלנו, ומקרישה את הדם בכל תנועתנו… ואולם האמת היא, שקרקע ארצנו איננו רק סיד וחול וסלעים, ואקלים ארצנו אינו משכל בעצם טבעו. ואשר לשאלת הדפיציטים, עדו נשוב אליה בסקירה קצרה על מצבנו הישובי־חקלאי בארץ.

מעינות רבים ונחלים ונהרות, אשר כמות מימיהם, הניתנת להשקאה נוחה, גדולה מאוד, נמצאים בכל הארץ. ובחלקי הארץ אשר מידת הגשמים פחותה, כגון בעמק הירדן, שם נמצאים די מים להשקאת כל השטחים; ובנגב, העני במעינות ונחלים טבעיים, שם נמצאים המים בעומק קטן עד מאוד. וכה אפשר לחשוב את הארץ כמוכשרת לסידור השקאה בשביל ישוב צפוף עד מאוד. ומהי הצפיפות בארץ כיום? רק כשלושת רבעי מליון נפש בכל הארץ בגבולותיה ההיסטוריים הרחבים ביותר. צפיפות של עשרים נפש לק“מ מרובע בחלק הארץ ממערב לירדן, וחמש נפשות – בחלקה של ארץ ישראל אשר ממזרח לירדן. והמספר הבינוני בכל הארץ אינו עולה אלא לשתים־עשרה נפש לקמ”מ. והאם לא מצחיק הוא אחרי זה לשמוע במחנותינו את כל הפלפולים על־דבר אי כשרונה של הארץ, ועל־דבר שאלות אפשרויותינו בארץ? הלא ריקה היא ארץ חמדה זו!… ומצבה הכלכלי והחקלאי של הארץ וחלקנו אנו באלה הלא ידוע למדי: שטחים ענקיים נשארים בור שנה שנה, כי אין די עובדי אדמה בארץ. ואף השטחים הנעבדים אינם נותנים עכשיו אף שליש מיכלתם, כי אין כל כוחות יצירה נשקעים בעבודה זו. המעינות, הנחלים ומי התהום אינם מנוצלים כמעט והנם עזובים לבצות. שרידי האלון והאלה נפוצים בכל הרי הארץ, בלי יוצא מן הכלל, משנות קדומים. ופראי אדם לא רק יעקרום, אלא גם יחרכו באש את כל אשר ישאירו.

לנו ישנן אילו מושבות ביהודה, המגדלות פרי־עץ בשביל השוק העולמי, וקונות לחם, חלב, ביצים וירק משכניהם. אלפי ידים לא עבריות עובדות שם, כי בוני המושבות האלה רוצים לחיות בארץ ישראל, ואין הם מאמינים ואינם יודעים דרך חיים אחרת מאשר על עבודת זולתם. ולכן: על כל לבנה אחת אשר ישימו בבנין ישובנו העברי, הם שמים כעשר לבנים בבנין הישוב שאינו עברי. וישנן עוד אילו מושבות המגדלות דגן. וההבדל בין אלו לראשונות הוא רק בזה: שרק כשלוש לבנים הן שמות בבנין הישוב שאינו עברי, לכל לבנה בבנין הישוב העברי אשר תשימנה.

ולוּא יצרנו אנחנו בשבילנו את צורת החיים הקבועה, על עבודת עצמנו, אזי היה בודאי החלק הגדול ביותר מבני המושבות האלה יוצא בעקבותינו לעבוד בעצמם; אולם עד היום טרם הספקנו ליצור לנו חיים קבועים אף בנקודה אחת מכל הנקודות הצעירות שלנו. לא הספקנו לא באשמת הארץ, כי אם מחוסר הקביעות בנו, מקוצר הזמן, מחוסר הנסיון, מעצמת המכשולים החיצוניים ומחמת חוסר השיטה ב“הנהלתנו”. היא “מאשרת תקציבים” לקבוצותינו בעונות השנה שהתבואה ביוקר, וכסף התקציב יוצא ברובו לשוק לקנות זרעים והספקה. והיא דורשת את פרעון התקציבים ב“עונת הגורן” שהתבואה בזול, ופרי עמלנו מוכרח להיכנס על־ידי כך בחצי המחיר למחסנים של אלה, אשר בעוד שלושה חדשים נבוא אליהם לקנות תבואה גרועה משלנו במחירים אשר ידרשו. לנו אין עוד הנהלה ישובית בעלת מחסנים של זרעים, חמרי הכלכלה של המשק, כלי עבודה, ואל אחת כמה וכמה לא רכוש חי כבהמות חלב ועבודה. ואף דבר קל כגון השגת זרעים מחו"ל גורם לנו, על־ידי אי הסדר, לגרעונות מחמת איחורים. להנהלתנו הישובית אשר בבירות אירופה ואמריקה אין כל מגמה ברורה, ולהנהלתנו הישובית אשר בתוך הארץ אין כל שיטה מקיפה, וגם מחמת זה אנחנו קולעים לרוב בעבודתנו ישר אל הדפיציטים ואת הקולר יתלו בארצנו.

ולא רק בחקלאות ככה מצבנו, כי אם גם בתעשיה. המסחר בארץ הנמצא בידינו יש לו יותר אופי של סרסרוּת קטנה. במסחר היותר רחב של הארץ (שאיננו אמנם רחב ביותר גם הוא) שולטים זולתנו, במשך כל השנים. הם הנם המקשרים את שוקי דמשק, יפו, בירות, ירושלים. והם המקשרים את שוקי הארץ עם שוקי חוץ־לארץ. גם בתעשיה הקטנה שבארץ לא רב ידינו ביחס לזולתנו. אנחנו מדברים על־דבר קונצסיות גדולות, וזולתנו אינם מואסים גם בעבודות קטנות, אשר אין צורך בקונצסיות בשבילן. ולהותנו אנו נוסף עוד גורם כלכלי אחד: ה“מטבע” של ארצנו התחלפה עם כניסת האנגלים. את מקום הפרנק תפסה הלירה. וגם פה הרי הישוב הערבי, שהוא ברובו חלקאי, היוצר בעצמו את צרכי חייו הוא וגם מוציא לשוק, הישוב הזה מתעשר; והישוב העברי, אשר גם רוב חקלאיו תלויים בשוק הקנית כל צרכי כלכלתם, ישוב זה עומד לפשוט את הרגל. כי גם החלק העירוני בישוב הערבי עדיין מחזיק במושג מטבע הפרנק והבישליק, וחוסך ליורת: ובישוב העברי גם הפועל החקלאי מיהר מאוד לתפוס את מושג הלירה…

הנה כי כן לא ארצנו היא הנצרכת להכשרה בשביל ישוב עברי. לו רק היינו אנחנו מוכשרים, כי עתה היתה יכולה ארצנו לקלוט אותנו למיליונינו; ואולם כל אי־הכשרון נמצא בנו בעצמנו. אנחנו זקוקים למהפכה נפשית עצומה, אשר אם לא נעשנה בנפשנו, אך לשוא כל התנועה הציונית שלנו המסתובבת במעגל אחד.

ואנחנו, אנשי “הפועל הצעיר”, אשר היחיד, ודרך היחיד, הוא היסוד בתנועתנו, עלינו לא לצפות עד אשר תבוא המהפכה הנפשית הזאת אצל כל העם או ההמון העברי. כי אם עלינו להכניס אותה מיד בנפשנו ובחיינו ובכל מעשינו. ניצור נא לנו בארץ ישראל את הקהילה העובדת, היוצרת את כל צרכי חייה לעצמה, ונבטל על ידי כך, קודם כל, את ההשפעה המחריבה של “המטבע” השוררת. וגם את מפלצת הדפיציטים נצמית, כי את אשר נוציא מאדמתנו אותו נאכל, ולא על “המשכורת” נחיה.

ההון הפרטי וההון הלאומי

בהרצאת הדברים עד כאן מסופקני אם נשמעו התכניות הנכספות… גם לא ניתנת כל הבטחה לספק את הכסף הזה בדברים הבאים. המכוון כאן הוא דוקא להוציא את עצמנו משטף התכניות המלוטשות, עד כדי להחליק על פני שטחן אל עולמות ההזיה; התכניות המספקות את הנפש כשהן לעצמן, בהשרישן את האמונה בתוכנו כי אין אנו חסרים אלא אלה. אכן קל עד מאוד לשבת בגולה, ולשעשע את הנפש בתכניות, ולא לחשוש אפילו מהחליט “פה אחד”, כי הישוב צריך להבנות אך ורק על יסודות אלה ולא אחרים. כי בתכניות הן הכל כה חלק ונהדר. לא קשה גם להציע באספת חלוצים בוינה, המתכוננים לעלות בקרוב לארץ־ישראל, כי בבואם לארץ בל יסכימו לעבוד אלא על אדמת הקרן קיימת, ובשום און לא “במושבות האכרים המנצלים”.

ולאידך גיסא כמה קל הוא להוכיח, כי המוסדות הציוניים לא יספיקו לגאול את הקרקע ולבנות את הארץ, ולכן צריך לסדר תכניות “המושכות את הלב” של היהודים העשירים, כי יעשו הם את מלאכתה של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. כי למעשה, תשמח הסתדותנו הציונית, בכל משרדיה, לקראת כל חברה פרטית, או גם סתם פרטים, האומרים לעשות את מלאכתה של הציונות בארץ ישראל; כאשר ישמח הקבצן השלומיאל לקראת כל “דודה עשירה”, המופיעה לטפל בילדיו… ובנידון זה דומה באמת הציונות לקבצן קרתני בעל המצאות גאוניות, אך מחוּסר אמונה ביכלתו לגשם בפועל את המצאותיו, ולכן ישמח לראות את זולתו עוסקים בהשגת זכויות על המצאותיו, אף כי אלה רק יקלקלו אותן… וכה יאמינו אצלנו כי לקרן־הקיימת לא יהיו אמצעים לגאול את הקרקע, ולכן יזמינו את ההון הפרטי לגאול, או תומכים ברוח ובחומר בחברות המציגות לעצמן מטרות דומות לזו של הקרן־הקיימת, או מוסדות אחרים בעלות אותי לאומי. וקשה להבחין אם יש כאן תמימות ילדים או דבר יותר רע מזה. כי לאמיתו של דבר, אם גם יבואו הקפיטלים הגדולים האלה, לא יושקעו בגאולת הקרקע כי אם במשק המבטיח רווחים. והמשק המבטיח רווחים אצלנו (וגם בכל ארצות התבל), איננו בענפי החקלאות המשתרעים על שטחים רחבים כגון גידול דגן. בענפים אלה רק יפסיד “הקפיטל הגדול”, אפילו אם יעבוד בידים זולות, ואפילו אם ירתום את המכונות החדשות לשירותו. בהכרח, איפוא, ילך הקפיטל הפרטי לא “לגאולת שטחים רחבים” אלא אל הפרדסנות בעיקר, שהיא דורשת השקעת הון רב מאוד בשטחים מצומצמים עד מאוד, ובהעסקת הרבה מאוד ידים זולות, וממילא לא עבריות… וככה, אם הקרקע לא נגאל ורק ניצור הגירה לא עברית אל הארץ. למה איפוא העסקנות הציונית הזאת החותרת (בודאי לא בכוונה רעה) תחת עצמה?!… ואף בעלי־הון אשר ישקיעו בתחילה את הונם בשטחים רחבים למזרע דגן, יווכחו מהר מאוד באי־הצלחתם, ויחליפו את שדות החיטה במטעי שקדים וכדומה, שזהו שוב: 1) השקעת הון לא בעצם גאולת הקרקע אלא בעבודה זולה; 2) יצירת חנויות מותרות משל עברים, וקנית לחם וחמאה מהשכנים; 3) הסתבכות בשאלות שווקים בארצות אחרות. וההסתדרות הציונית שלנו, המתימרת כיום לגאול את העם וארצו, “בתכניותיה המעשיות” הללו, היא כורה קבר לתקות העם האחרונה, היא משלה את נפשה ואת נפש העם בתקוות לקפיטלים פרטיים, ומזניחה על־ידי כל את העבודה הדרושה להשגת קפיטלים לאומיים. כי קפיטלים גדולים עד מאוד, ודוקא לאומיים, יבואו עם המעשים הממשיים, עם יצירת נקודות ישוב חדשות. כי כל נקודת ישוב חדשה, ואפילו זו המכניסה עדיים דפיציטים, עלולה להכניס כספים לאומיים לעבודה הרבה יותר מאשר יכניס כל “משק הכתיבה וההעתקה”, הרפורטים והתכניות להוד רוממותו ההון הפרטי.

ואי המוצא? לא בבקורת עקרה על המנהיגים והמשרדים הציוניים ניישר את הדרך. ואף לא בהטפה אל “כל ההמון העובד”. דרכנו גם כאן צריכה להיות דרך היחיד. כל אשר אנו רוצים בעשיתו, נעשנו אנו, יעשנו כל יחיד מאתנו מבלי שעות אל ימין או אל שמאל. אנו נמצא את הדרך (היא נמצאת בנו, באמונתנו החזקה כי יחידה היא) להכביר את הון הקה"ק וליצור מוסדות לקרדיט חקלאי גדול, ולפתוח מקצועות העבודה־הבונה. אמצעים אלה ימצאו לנו השפע רב, אם לא נשב ונחכה להם באפס מעשה, כי אם נתאמץ להשיגם. ואמצעי הכסף אשר ימצאו לנו יהיו לברכה רבה, עשרת מונים מאשר עתה, אם לא נשלם בהם משכורות לפועלים ופקידים, ואך נשקיע אותם בסידור משק ועבודה, יכולים לספק את צרכי העובדים בהם, ואשר העובדים בהם מסתפקים בפרי יצירתם, אם רב ואם מעט הוא, ואינם אוכלים את הקרן עצמה. ואם רק נחליט בנפשנו שלא לאכול מהקרן בשום אופן, אזי גם תבורך עבודתנו בפרי גדול עד כדי לספק את צרכיננו. כי אז גם נדע לשמור על יסודות הכלכלה הרציונלית, ולא לבטל אותם כאשר עכשיו. וממילא נשיג מידת כלכלה גבוהה יותר מאשר מעכשיו, וממילא נהיה זקוקים לפחות “לירות” בהוצאותינו, באשר נדע להכין את כל הדרוש לנו בתוך משקינו, וניזהר מן הבזבוז הנפרץ כעת.

זכות הקיום ובטחון ההצלחה של תנועת “הפועל הצעיר” בדרך נבדלת משאר הזרמים בציוניות, היא: באמונתנו בכוחותינו העצמיים לסדר את חיינו בארצנו; בבהירות הכרתנו, כי כל דרך אחרת מלבד הדרך העצמית איננה ולא תהי, ובכוון הישר אשר נצעד למגמתנו. זהו סוד חיוניותו של “הפועל הצעיר” בארץ ישראל במשך כל שנות קיומו, בתפיסתו הנכונה את ערכי המסיבות בחיינו; וממילא גם בנצחונותיו על מכשולי המציאות. כי הלא את מלחמת חייו הפרטיים רואה כל יחיד מ“הפועל הצעיר”, במלחמתו לתחיית עמו וארצו, וממילא אינו בא בתביעות לאחרים, ומכיר רק בחובות עצמו, ולא במציאות חובות מזולתו לו. ועכשיו כאשר לרבבות ימנו “יחידי ישראל” ההולכים בדרך עצמית זו, עתה הלא לא יהיה כל מעצור שימנעו מסדר לנו את קהילת העובדים, אשר תמשוך גם את אלה הרחוקים עדיין מדרך זו, לצאת בעקבותינו.

דרך עבודתנו

וננסה נא כאן לחזות את דרך תשובתנו, כאשר היא נגולה לפנינו בצעדי איש ואיש מאתנו.

כל הפונים לדרכנו, הנמצאים עדיין בגולה, מנתקים בבת אחת את כל השלשלאות, אשר רותקו בהן עד כה אל החיים בארצות הגולה; וישקדו להיכון לחייהם בארץ־ישראל ולהיות שם בבונים העיקריים: חקלאים, בנאים, סוללים, חוצבים, סתתים, ספנים, ועוד. ילמדו את שפתנו לדבר בה עוד בהיותם בגולה. את המהפכה הזאת יעשה כל יחיד בחייו בבת אחת ולא קמעה קמעה. ואת כל עתותיו ואת כל כוחותיו יקדיש כל יחיד להכנתו העצמית לעליה וחיים בארץ. מי שיכול להספיק יותר מעבודות הכנתו העצמית, עוזר גם בהכנת העליה הכללית, ובעיקר בתוך הדור הצעיר והכשרתו לעליה; וגם ביצירת בתי ספר וגנים עברים לילדים, כי השפה העברית בהיעשותה לשפה מדוברת גם בגולה הנה גורם גדול עד מאוד להתעוררות בני הגולה לעליה. – כל עבודה אשר אינה מכוונת לצרכי העליה ורק לחיי הגלות אינה נעשית על ידינו, אף בהיות זה ביכלתנו, כי כל עבודה לביסוס חיי היהודים בגולה הנה בעצם אי־ביסוס החיים בגלות; אין כל תקוה מהגלות, ואך את דרך העליה היא מהרסת. וגם רבים בוני הגלות זולתו מבוני ארץ־ישראל. הלא רבים ההולכים בדרכים הכבושות.

כל אחד מתנועתנו עוזב את הגלות ועולה לארץ תיכף בגמרו את התכוננותו לכך, ושום מטרה אינה רשאית לעכב אותו בגולה. כי שום עבודה והטפה בגלות לא תביא פרי לעליה, כעצם בעליה של כל אחד ואחד מאתנו. בעבוד כל אחד מאתנו בגולה, ואף ב“עשותו תעמולה” מוצלחה מאד לעליה, לא נשיג שם אחרת מאשר נשיאים ורוח בלי גשמי ברכה. כל תנועת העליה אשר בגולה לא תזרום אז קדימה, כי אם תסתובב על ציר אחד, ציר הדיבורים על־דבר גאולה ותחייה. העליה תיסלל רק אם נעלה בעצמנו, ואחרינו היחידים יזרמו המאות ואחרי המאות יפרצו האלפים, ואחריהם גם הרבואות והמיליונים… ובגבור תנועתנו יעלה בידינו גם לכוון את המוסדות הציוניים אל הדרך הנכונה. ואם הגדלת מעשינו בארץ וביסוסם נכביר את הון הקרן־הקיימת, ואף נוכל ליצור מוסד כספי לעבודה אשר נמצא לרשותנו. צריך שיווצר חיבור אניות לאומיות בין חופי הגולה וארץ ישראל, ולא בימות המשיח אלא תיכף. ומוכרחים להיווצר בארצות הגולה, ביחוד במקומית שערך הכסף ירד מאוד, מחסנים לאומיים אשר יאגרו כל חמרי בנין וחקלאות (במקום נייר מחוסר ערך) ואף בעלי־חיים ככל האפשר, ולהעבירם לארץ־ישראל, יחד את אומנים עברים, אשר יעשו במלאכתנו, מלאכת הבניה והתעשייה בארץ – ולא תעשה מלאכתנו על־ידי אחרים.

עלינו ליצור לנו בתוך הארץ, בלי כל דחיות, את היסוד לכלכלה פנימית, אשר תצילנו מכל הכשלון אשר בישובנו עכשיו. אנחנו צריכים לחדול מעבוד בעד משכורת, אם יומית או חדשית, ולהיזהר מעבוד גם בקבלנות, כי בעבודתנו בשתי הצורות האלה גם יחד הגענו כבר למדרון מסוכן עד מאד לנפשנו ולכל עבודתנו. ועוד בטרם שהננו מנסים להרחיב את עבודתנו, עלינו למצוא תקנה למכשלה הזאת, למען לא יפשה הנגע בעבודתנו. אנו אין לנו להיות כדוגמת יתר חלקי העם בארץ, המסתובבים במעגל הקסמים של הרמת המשכורות מצד אחד, והתיקרות צרכי החיים מצד שני. מעגל קסמים, אשר לוא היינו אנחנו בעצמנו יוצרים את צרכינו, לא היתה קללתו גדולה ביותר בשבילנו; ואולם בתנאים של עכשיו אין זה באמת בשבילנו מעגל קסמים, אלא מדרון לגולל את רכושנו הלאומי אל התהום: היוקר יאמיר וצרכינו יתרבו, ועם התרבותם, נאוּלץ להעלות את משכורתנו או “רווחי־קבלנותנו”; ועם עלית משכורת עולה גם הדרישה לצרכים, וצרכים אלה נמצאים בשוק לא שלנו… ועולה מחירם עם הדרישה, וחוזר חלילה להוותנו. ומיום ליום ומשנה לשנה יגדל המדרון. וכיום אם נציץ בו וחשכו עינינו מבהלת הכשלון הנשקף לנו בתוכו.

היוקר אמנם מציק לכל העמים בכל הארצות, אך העמים ההם (ולדוגמה גרמניה ואוסטריה), למרות זה שראו חיים טובים לפני המלחמה, יודעים לנהוג צמצום וחסכון רב מאד בשנות מצוקתם, ואנחנו איננו רוצים גם לשמוע על־דבר צמצום וחסכון. יען כי העמים ההם נתונים בכל יהבם על עצמם, ואנחנו משליכים את כל יהבנו על המשכורת, אשר תשולח לנו מחוץ־לארץ. והן מצבנו אנו טוב פי כמה ממצב העמים ההם. להם אין לחם, ואין ביכולתם ליצור אל כל הלחם הדרוש להם – ואנחנו, במשקינו הצעירים, הן יש ביכלתנו ליצור את כל הלחם, הירק, החלב והביצים הדרושים בשביל העובדים, ובכל־זאת תשלוט המארה בחיינו. “ההון הלאומי” שלנו יוצא ברבבות “לירות” ו“עבודתנו הלאומית” מכניסה, לעומת זה, רק מאות לירות. וגם כאן אנו זקוקים למהפכה פנימית קשה אבל הכרחית. והצעד הראשון למהפכה זו הוא: כי נדור להוציא לצרכינו לא יותר מאשר אנו מכניסים בעבודתנו. את ה“לירה”, בתור מושג־חליפים, אנו צריכים לשכוח לזמן מה. ומן “התקציבים השנתיים” עלינו להינזר. ההתחלה היא קשה, ואולם הדרך בטוחה. ואל נבוז לקטנות. אם יעלה לנו לסדר אפילו רק קיבוץ עובדים אחד על יסוד של כלכלה עצמית, הדוגמה בהצלחתה (והיא תצליח!) תמשוך אחריה את כל העובדים הישרים, השואפים ליהנות רק מעמל כפם.

כל עובדינו הכואבים באמת על בזבוז הוננו, יגשו תיכף לסידורם העצמי בעבודה יותר פוריה, ובכלכלה פחות מבזבזת. לשנת תרפ“א ישארו בקבוצתנו רק אותם העובדים והעובדות, אשר יסכימו לעבוד בלי משכורת, ולהתקיים רק על ההכנסה מן העבודה. במטבחים, הגדולים כקטנים, תונהג שיטת כלכלה נכונה, לפי צרכי האדם העובד. במשק לשנת תרפ”א צרירים להיות כל הענפים היוצרים את חמרי המזון הדרושים לעובדים: גם ירק וגם חלב וגם ביצים וגם דבש. אל השוק, לשם חילופים על צרכים שאינם נוצרים במשק, כגון הלבשה והנעלה הכרחית וכלי עבודה נחוצים, יוצאו אותם החמרים אשר מחירם בשוק, ביחס ליסודותיהם המזינים, הנו גבוה. בין העובדים עצמם (העובדים אשר יכנסו לסדר של כלכלה זה) – תונהג שיטת חילופים, בחמרים אשר הם יוצרים במשקיהם, לא לפי מחירי השוק, כי אם לפי ערך החמרים ביחס ליסודותיהם המזינים. את הסידור הזה בעבודתנו, למרות היארותו קשה מן המבט הראשון, נוכל להכניס, אם רק נכיר בצורך אשר ישנו בו לנו, לעבודתנו ולתקומתנו בארץ. ביטול שיטת המשכורת; ליצור במשקינו את כל מזוננו; סידור שיטת כלכלה פנימית נכונה, ולהיזהר מן הבזבוז של מזון בכל הצורות; סידור שיטת חילופים פנימית וחיצונית כדי שהשוק החיצוני לא ירושש אותנו – כל זה מוכרח להיות בצעדנו הראשון בעבודתנו בארצנו. ואנחנו העובדים כבר בארץ במשך כל התקופות הקשות אש עברו עליה ועלינו בתוכה, מלפני חמש־עשרה שנה ועד היום, לנו לא יקשה ביותר, אם רק נרצה באמת, לסדר באופן זה את עבודתנו וחיינו. ואם נהיה מוכנים לזאת, נהיה ראויים לקבל את העליה החדשה ולסדרה בארץ.

קבלת העליה וסידורה הוא לנו הרבה יותר מן פגישת העולים בחופי הארץ: הדאגה למנוחתם וצרכיהם בימים הראשונים ולמצוא עבודה בשבילם, במה ש“הפועל הצעיר” עוסק בדאגה ומסירות רבה. זה לא די לנו. אנו צריכים לדאוג, כי העולים החדשים המתסדרים על־ידינו בעבודה, יהיו עובדים חרוצים ומסורים לעבודתם, באשר בעבודתם הם צריכים ליצור לעצמם קרקע בארצנו, ולא באשר מקבלים הם שכר בעד עבודתם. אנו צריכים להכניס בלב עובדינו את ההכרה, כי בכל עבודתם אשר יעבדו בארץ, אם זה ביבוש ביצה בחרישה או בנטיעה, ואף בגיזום פרדם של “אכר מנצל”, בכל עבודתם בארצנו הם יוצרים את עצמם, בתור עובדים, קודם כל, והם יוצרים את ארצנו. וכל מעילה בעבודה הוא חטא שאין לו כפרה. עלינו להכניס הכרה זו והלואי שנצליח בזה.

כי – למה נכחד? – גם בציבור הפועלים אשר בארץ ישנם לא מעטים, העושים מלאכתם רמיה, אף בציבור הפועלים אשר בארץ, הציבור הער באמת לכאב הלאום, הציבור שהנו באמת הראשון לתת את נפשו, בכל אשר ידרשו קרבנות להגנת תקוותינו, גם בציבור זה ישנם חברים שיחסם הנו קל אל הרכוּש הלאומי. גם בציבור זה לא מעטים אלה המתיצבים בדרך הדרישות הגדולות והמעשים הקטנים. ומעשים כאלה נראו כבר אצלנו לא רק בתור חטאת היחיד, אלא גם בתור חטאת ציבורים. וציבור הפועלים בכלל לא בער את הרע מקרבו. ציבור הפועלים אשר רוממות העבודה בגרונו, העבודה לעצמה, באשר יוצרת היא, איך הוא יכול להכיל בקרבו אנשים הנושאים את עיניהם וכל נפשם רק אל השכר, ואת עבודתם יעשו רמיה?! אנשים אשר פעם ימעלו בעבודה על כי של “מנצלים פרטיים” היא; ופעם – על כי “עבודה ציבורית”, “בלתי פוריה” היא… ובשלישית וברביעית גם לא יבקשו להצדיק את נפשם. ומושכי העון בחבלי השוא, כעבות העגלה הטאה. כאילו צריך להיות איזו שייכות בין עשית העבודה ובין שכר העובד. כאילו אין זאת מחובת נפשו של כל עובד, ומה גם העובדים שלנו, להיות אמונה את העבודה עצמה, מבלי לזכור מי יאכל את פריה הראשון, ומבלי לחשוב על־דבר הפרס… וכאילו אין “העבודות הציבוריות” הנעשות אצלנו, נעשות בכספי הלאום המצומצמים; וכאילו אין הצורך בעבודות הציבוריות גָדֵל עקב יחסם הרע, של “פועלים” רבים לעבודתם… כאילו בחטא של “העבודה הזרה” בארץ אין חלק גם לאותם הפועלים, המועלים בעבודה לא רק אצל “אכרים מנצלים” ולא רק אצל אכרים עשירים, אלא גם במשקים הלאומיים שבארץ. וכאילו החטא הזה איננו נופל על כל ציבור הפועלים שבארץ, אשר לא רק “יעלים עין” אלא גם “יגן” על המועלים… ויפרה על ידי כך את המעילה בעבודה בארץ, וירבה במחנהו את אלה האוכלים לא רק את פרי עבודתם, כי אם את “רבית חלוציותם”… עוד מעט ואת “דת העבודה” נחליף ב“דת הפועל”, ונחפה עליה במעטה קדושה אשר אין לו ל“זר” להציץ אל תוכו. ובהיאמר לנו: “טלו קיסם מבין שניכם” אנו עונים: “טלו קורות מבין עיניכם”. כאילו לא היה צריך מחננו להיות טהור, אף אם שוררת הטומאה מסביבנו.

בסידור העולים החדשים בעבודה אנו פוגשים וניפגש בקושי מיוחד: לא רק באשר רובם אינם רגילים לעבודה גופנים, ולא רק באשר אינם רגילים לאקלים ארצנו, אלא בעיקר יען כי ברובם הם צעירים יותר מדי מהרגיש והבין מה הם תפקידיו של “חלוץ”, השם אשר הם נוטלים לעצמם עוד בארצות הגולה. הם ברובם רחוקים מאותו הלך הרוח המובגרת ומסירת הנפש של בני העליה הקודמת, אשר לא הרהיבו להכתיר את עצמם בשם “חלוצים”; הקריבו את כוחם ל“כיבוש העבודה” במושבות המנצלות; חיו חיי עוני, “פת במלח ומים משורה”, וכבשו את עצמם לעבודה. בסידור העליה החדשה נצטרך לא לוותר על המושבות הקיימות ולהשתמש בהן בתור מקומות עבודה, אשר בהן יתרגלו החדשים קודם כל לעבודה גופנית באקלים ארצנו, ויחד עם זה ילמדו מקצועית. הלא אין “המושבות המנצלות” בארצנו נופלות מן המושבות והחוות המנצלות בפולניה וגליציה, אשר בהן עובדים חלוצנו ברצון רב כדי ללמוד את העבודה ושאלת השכר הנמוך במושבות תאבד את חריפותה, אם הקיבוצים בעלי המשק היוצר שלנו, יתנו מפרי משקם העודפים למטבחי העובדים במושבות, לא במחיר השוק כי אם בערך המזון אשר יכיל פרי זה, ואם במטבחים תונהג שיטת כלכלה וחסכון נכונה וחזקה. דבר זה יהיה קשה מאוד לנו, בעיקר יען כי לא כל פועלי הארץ יסכינו לשיטה זו. אך לנו אין להירתע. ועלינו ללכת רק בדרך ההתאמצות העצמית ולא בדרך “הדרישות”. כי רק דרך זו היא הצודקת והבונה. אם אנחנו, העובדים הישנים שבארץ, ננהוג אצל עצמנו את הכלכלה הפנימית, תוקל בכלל גם דרך הסידור של העליה החדשה גם בעבודות ההכשרה, היכולות להיעשות על־ידי עובדים חדשים, מחוסרי נסיון בעבודה חקלאית. את סדר העבודה בהכשרה, בקבלנות או במשכורת, עלינו לבטל מן הטעמים האמורים לעיל. העובדים אשר יעשו בעבודות אלה באמונה, הלא יוכלו להשיג את כל מחסורם ממוסד הכלכלה הלאומית בארץ אשר ניצור. וכי במה שונה עבודה זו מן העבודה בצבא הלאומי? הלא רק בזה, שבצבא יבטלו את האנשים ממלאכה, וכאן ייצרו האנשים עברים לאומיים חשובים.

העולים אשר יתאקלמו באיזו מידה ויתרגלו לעבודה, יכנסו, כמובן, בסידור ישובי קבוע. חלק חשוב מן העליה החדשה צריך להיות מופנה להתמחות והתעסקות בעבודות הבניה וכל עבודה הקשורה לבניה, ויתר עבודות הקבע.

אחת מעבודותינו העיקריות צריכה להיות עכשיו יצירת תחנות חקלאיות במדבר הנגב. את התחנות האלה אפשר לסדר ליד תחנות הרכבת ארץ־ישראל – מצרים, ומכיון שבתחנות הרכבת האלה ישנו כבר ישוב אנשים קטן, יוכלו עובדים בודדים להיות בכל תחנה חקלאית כזו: ינסו לסדר גינות ירק; יחקרו את מזג־האויר ומשקעי האויר; ינסו בחורף לזרוע צמחים בלי השקאה, לנטוע אילני־סרק ועצי פרי. ועם כל צעד מצליח נגדיל את מספר העובדים בתחנות חקלאיות אלה, ונסדר תחנות חקלאיות חדשות במרחקים שונים מתחנות הרכבת, ועם התקדמותן (במה שאין לדעתי לפון אף רגע) נגדילן ונתרחב הלאה, עד כדי יצירת רשתות של ישובים חקלאיים וערים במדבר הנגב, הריק והשומם עכשיו והעתיד לפרוח העוד חצי יובל שנים.

היסוד לכל בנין ישובנו יהיה הישוב החקלאי. ואת הישוב העירוני נגדיל רק בצעדי הישוב החקלאי, לפי צרכיו של זה, כמרכזים לעבד את החמרים החיים אשר יצור. כי, אם בדרך ההפוכה נלך, יינק ישובנו מחוצה לו, ויחזק את שרשי “החוץ”. אם הישוב העירוני יקדים אצלנו בצעדיו את הישוב החקלאי שלנו, אזי יגדל היוקר בארץ ויחזק את הישוב החקלאי הלא עברי. ואף נתחזק כאן בתכונתנו ל“התפרנס זה מזה” ולא לינוק ממקורות החיים האשונים.

בכלל צריכה עבודתנו הישובית־חקלאית לצאת כבר מתקפת המעברים ולסדר ישובים קבועים. בראשית עבודתנו יהיה לנו מחסור יותר גדול בחקלאים מנוסים מאשר בקרקע לחקלאות. ולכן לא נכונות, לדעתי, התכניות אשר יסדרו כעת אצלנו בשביל ישוב חקלאי המיוסד כולו, או ברובו, על ההשקאה, בשביל משק לאומי בהשקאה דרושה מסורת לאומית בחקלאות. בכלל דרוש נסיון לאומי רב עד מאוד בעבודה החקלאית והמשק החקלאי, וכשאלה אינם קל מאוד למועד בדרך זו, כאשר ימעדו רגלי הילד אשר טרם הסכין ללכת, אם יריצוהו בדרך קשה… עלינו על כן לסדר כעת את המשקים החקלאים, בעיקר על שטחים מקסימליים לעבודה עצמית. באופן זה גם נוכל יותר קל לישב את כל השטחים אשר נשיג, ולא יעמדו בור. באופן זה גם ניצור קודם כל דגן וכל חמרי מזון ראשונים. תחת אשר אם נתחיל תיכף בשיטת השקאה, ולנו הלא אין עוד נסיון, לא פרטי ולא לאומי, במשקי ההשקאה, ולנו הלא אין עדיין גם ישוב עירוני אשר יקנה את התוצרת של המשק בהשקאה, ונעשה רק גרעונות חדשים. השאלה הזאת הנה יותר מקצועית, חקלאית וישובית, ולכן לא נתעכב כאן עליה בהרבה. ורק בכלל צריך להיאמר, כי דרכנו החקלאית־ישובית צריכה להתחיל בגידול לחם, ירק, חלב וכדומה, קודם כל בשביל עצמנו. ובעיקר בשדות בעל, בשטחים של ששים־שבעים דונם למשפחה. ברבות השנים, ברבות נסיוננו וברבות אוכלוסינו, נהפוך לאט־לאט את שדותינו מ“בעל” ל“שלחין”. ומשפחות העובדים הראשונים הן תגדלנה גם כן במשך השנים ותתחלקנה. ובמקום ששים־שבעים דונם יהיו ממילא רק כשלושים דונם למשפחה. ומובן כי הישובים אשר יסודרו בשנים ההן, יסודרו כבר מלכתחילה על שטחים של שלושים־ארבעים דונם למשפחה. וכאשר נִוָשֵן עוד יותר בארץ ונסיוננו החקלאי, הפרטי והלאומי, יגדל עוד יותר, הן תתחלקנה המשפחות שוב, וגם הישובים החדשים בשנים ההן יסודרו אולי מלכתחילה על שיטת ההשקאה בשטח של חמישה־עשר דונם למשפחה. בדרך זו תיוסדנה ותרבינה רשתות של ישובים חקלאים על עבודה עצמית. ומובן מעצמו כי בין משפחות העובדים בתוך כל ישוב, ובין הישובים בתוך כל רשת של ישובים ולבסוף גם בין הרשתות של הישובים בתוך הארץ – יקום קשר הענינים המשותפים להם, אשר יעזור להם בהתקדמותם הכלכלית והתרבותית. ובתוך רשתות המושבים בודאי תצמחנה ערים, אשר תושביהן יעבדו את החמר החי אשר יוָצר בישוב החקלאי. וכדומה – –

לרקום את החזון הלאה מזה אין לדעתי כל צורך כעת. כי אם כבר נגיע עד למצב כזה, ירקמו כבר חיינו בעצמם את חזונם.

---

על תכניתו של ד"ר סוסקין

מאת

אליעזר יפה

(מתוך הויכוח בקונגרס השנים־עשר)

בראשית דברי בשאלת ההתישבות בארץ־ישראל אני נאלץ להביע את השתוממתי¹ על זה, שההנהלה שלנו מסרה את ההרצאה בשאלה זו לאיש, אשר זה חמש־עשרה שנה לא היה בארץ־ישראל ואינו יודע על כן כלום מכל הנסיון אשר רכשנו שם בעבודתנו. ומה שמפליא ביותר במעשה זה של ההנהלה, הוא קלוּת ראשה עד כדי כך שלא מצאה אף לנחוּץ לשלוח את ד“ר סוסקין, אשר יעדה להרצות בשאלה זו, לבקר את ארץ־ישראל, למרות זה ששלחה אותו לבקר קצוי ארץ ואיים רחוקים, באירופה ואמריקה ואף סין ויאפן. והן ישנם אגרונומים מומחים בארץ־ישראל עצמה, והן מנהל המחלקה להתישבות וחקלאות בארץ־ישראל, האגר' י. אטינגר, עוסק זה עשרות שנים בעבודת התישבות, ברוסיה, ארגנטינה וארץ־ישראל, ומדוע לא מסרה לו ההנהלה להרצות כאן בשאלה זו? ואכן כפרי מעלליה הושב לה להנהלה שלנו! והמרצה שלה ד”ר סוסקין הקריא לפני הקונגרס הזה לא הרצאה על התישבות, כי אם פליטון. כי הן לא שמענו כאן בדבריו כל תענית מסוּימת לעבודתנו הישובית בארץ־ישראל. הן לא סיפר לנו כאן שום דבר מלבד זה שבארץ־ישראל ישנה שמש, וכי באספּמיה מגדלים אבטיחים על חולות ים. ואף המספר היחידי אשר הזכיר לנו, והוא שב־300 לירות אנגליות אפשר ליישב משפחה עובדת, אף על מספר זה העיד בעצמו, כי שמע ע“ד זה מפי ארץ־ישראליים כאן, והוא “מאמין” להם שכך הוא. אך מספרים מדוּיקים מארץ־ישראל אין לו. ואכן אחרי הרצאתו זו של ד”ר סוסקין אין גם מה להתוכח, כי מה נענה אחרי פליטון מרפרף על פני כל כדוּר הארץ, ובנוגע לארץ־ישראל אין הוא נוגע אלא בקרני השמש שלה? ואמנם לא על מה שדיבר כאן המרצה אדוּן בזה, כי הן לא אמר כלום, כי אם על מה שכתב בענין זה.

קראתי בעיוּן את כל מה שכתב ד“ר סוסקין; ואף את כל הספרוּת אשר ציטט בכתביו קראתי, וגם את הולנדיה ביקרתי בשנה שעברה, כדי לראות את האכרוּת הזעירה שם. ד”ר סוסקין בכתביו רוצה להוכיח, כי כשם שבהולנדיה יחיוּ מגדלי־ירקות על שטח של דוּנמים אחדים, ככה גם בארץ־ישראל עלינו לסדר התישבות גדולה של גידוּל ירקות. ואולם, קונגרס נכבד, דעו לכם שגם בארץ־ישראל אנו מגדלים ירקות, ולפני המלחמה היינו שולחים ירקות מכנרת לדמשק, וישנם מקרים גם אצלנו שעל דונמים בודדים של ירקות תחיה משפחה בודדת זו או אחרת; אולם מכאן ועד שיטה של התישבות עדיין רב המרחק יותר מאשר מארץ־ישראל לסין ויאפן.

ודי יהיה לציין לפניכם כאן עוּבדות אחדות, שגם אלה הרחוקים מחקלאות ומישוּב ארץ־ישראל יוכחו בכל חוסר ההגיון אשר בתכניתו הישובית של ד"ר סוסקין:

א) גם הולנדיה, הנמצאת במרכז אירופה המאוכלסת, איננה כולה גן־ירקות; הולנדיה מגדלת דגן בשטחים רחבים למאוד, בהולנדיה ישנן מחלבות גדולות. ואך ורק בסביבת הערים הגדולות, האג, אמסטרדם וכדומה, נמצאים בהולנדיה גני־הירק האינטנסיביים, אשר במשך עשרות ואולי גם מאות בשנים הגיעו למדרגה זו של אינטנסיביות, בעקבות ריבוּיו של הישוּב העירוני בהולנדיה וארצות אירופה והצטופפותו, ובהתאמה לנסיון אשר נרכש בדרך האינטנסיבית ע"י העובדים דור אחרי דור. ואולם בארץ־ישראל אין עדיין ישוּב עירוני צפוף, אשר יציע שוּק קבוע רחב לירקות.

ב) אף מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ־ישראל אין להם שוּק מספיק לירקותיהם, ולא רק מגדלי הירקות משלנו כך, אלא גם מגדלי הירקות הערבים נתקלים כמעט שנה אחרי שנה, לסרוגין, בחוסר שוק. והסיבה לכך נמצאת בזה, שהפלחים הערבים יגדלו את הירקות בחלקות מיוחדות ליד כפריהם, ונוהגים הם לרוב לזרוע באותן החלקות ירקות בשנה אחת תבואה בשנה השניה. ומכיון שגם הבנת הפלחים בכלכלת המשק החקלאי אינה עולה על הבנת המיישבים שלנו במקצוע זה, וגם הם, כמו המיישבים בארץ, יקטינו את שטחי הירקות אחרי שנה של מחירים זולים בשוק, ויגדילו את השטחים אחרי שנה של מחירים גבוהים בשוק, יוצא על כן שבשנה אחת מעטה ההצעה על הדרישה בשוּק הירקות והמחירים הנם טובים ובשנה שניה תגדל ההצעה על הדרישה והמחירים יורדים עד למדרגה שאין חשבון לאסוף את הירק מן הגן.

וככה היו השנים 1918, 1920, שנים של הפסד בגידול ירקות בארץ־ישראל; והשנים 1917, 1919, 1921 היו שנים של רווחים. יוצא שכבר עכשיו אין בא“י שוק מספיק לירקות, למרות זה שתושבי ארצנו יאכלו ירקות יותר מאשר בכל ארץ אחרת. וד”ר סוסקין מציע לפניכם להושיב עוד מאות ואלפי אנשים, להושיב את כל ארץ־ישראל במגדלי ירקות אינטנסיביים!

או שמא תאמינו, כי קרוב הזמן שהישוב העירוני בארצנו יגדל עד כדי כך, שלא רק מגדלי הירקות הנמצאים כבר בארץ (הן גם הפלח הערבי הנו מגדל ירקות אינטסיבי²) ימצאו שוק קבוע, אלא גם נוכל ליסד ישוב צפוף של מגדלי ירקות? היו בטוחים כי שנים רבות תעבורנה עוד בטרם נגיע לכך בארץ־ישראל. או שמא תחשבו שבמצרים וסוּריה יוצר שוּק לירקותינו מארץ־ישראל, כשוק אשר ישנו להולנדיה בארצות אירופה? ובכל תציינו נא לכם את העוּבדה, שאף השוק שהיה לנו לפני המלחמה בדמשק לירקות האביב שלנו, גם שוק זה נשמט מאתנו עכשיו על־ידי המסיבות הפוליטיות (כיבוש ארץ־ישראל ע"י אנגליה והתנועה האנטי־יהודית שמעוררים שם); ושוק דמשק לא ישוב עוד אלינו, כי הוא הולך ונכבש על־ידי הירקות ממצרים. ומצרים אף לשוקי ארץ־ישראל – ליפו וירושלים, לחיפה ואף לטבריה תשלח כבר עכשיו את ירקותיה, והיא מתחרה עתה לא רק במגדלי הירקות שלנו, אלא אף במגדלי הירקות הערבים שבארצנו.

(בתשובה על הערת היושב־ראש “כי אין כאן מקום לדבר על־דבר ירקות”: קונגרס נכבד! תורה זו של גידוּל ירקות בארץ־ישראל, ובעית השוקים לירקות שלנו חשובה, לדעתי, הרבה יותר מכל תורת הפוליטיקה אשר הלאוכם בה זה ימים אחדים. כי הציונות תצליח יותר אם תדעו כולכם את הפוליטיקה של גידול ירקות וחיטה בארץ־ישראל!).

המרצה נתלה בשמש של ארץ־ישראל; ואולם דעו לכם שלמרות זה שבארץ־ישראל תזרח השמש במשך כל השנה ואף תלהט בקיץ, ובהולנדיה אין השמש מחממת את הצמחים אלא כשבעה חדשים בשנה, בכל זאת יכול מגדל הירקות ההולנדי לאסוף מכל חלקה כששה יבוּלים בשנה, ומגדל הירקות בארץ־ישראל יאסף רק כשלושה יבוּלים מחלקות שבהשקאה. והסיבה היא פשוטה מאוד: בשוקי אירופה המרכזית ישנם קופצים לירקות קלילים, כגון: עלי צנונית, חמציץ וכדומה, אשר רק כשלושה ארבעה שבועות יעברו מיום היזרעם עד יום היאספם, והם בכלל נזרעים בתור כלאים גידולי בינים – בעת שבשוקי ארץ־ישראל ואף בארצות השכנות לה אין כמעט דרישה לירקות כאלה, כי אם בעיקר לירקות־פרי ושורש, שחדשים רבים עוברים עליהם מיום היזרעם עד יום היאספם; ועליכם לדעת גם את זה שמשקל היבול של הירקות הקלילים לחלקה קבועה גדול יותר ממשקל הירקות של פרי ושורש. והרי גם התנובה מכל דונם ירקות הנזרעים בעיקר בארץ־ישראל, הנה עקב זאת קטנה מאוד לעומת התנובה בהולנדיה. ואל תשכחו גם את זה: א. שבהולנדיה ישנה למגדלי הירקות קרקע שהוכשרה לכך במשך דורות רבים שעברוּ, ואנו רק מתחילים עכשיו להכשיר את אדמתנו; ב. שבהולנדיה אין צורך להעמיד שומרים על חלקות הירקות, ואצלנו יש לנו ההכרח להוציא כספים לשמירת שדותינו וגנותינו.

ושמא תאמרו, כי לא לשווקים הקרובים נשלח את ירקות הארץ כי אם לשווקי אירופה, או אולי תחשבו להיעזר ע“י בתי־חרושת לשימורים? ובכל דעו שהשוק באירופה אינו פנוי, כי אם נכבש כבר מזמן. ואף בחורף תוכל הולנדיה להמציא לשווקי אירופה את הירקות, אשר תגדל בבתי־זכוכית, הרבה יותר בזול מאשר נוכל אנחנו לשלוח באניות את הירקות שלנו, במשך שבוע שבועים לכל הפחות. כי ההוצאות למשלוח וקלקול הירקות בדרך תהיינה גדולות מאוד. ואם נשלח םכל³ זאת ירקות לאירופה בחורף, יהיה גם כאן היתרון למצרים על ארץ־ישראל בכל המובנים. ובנוגע לבתי־חרושת לשימורים: הרי קודם כל עובדה היא, שבית החרושת לשימורים בכל העולם משלם למגדל הירקות רק רביעית המחיר, ופחות מזה, מאשר ישלם השוק בעד ירקות טריים; ויוצא על־כן שמגדלי הירקות לשימורים יצטרכו לטפל בשטח גדול פי ארבעה וחמשה ממגדלי הירקות לשוק הטרי, האינטנסיביות ממילא תקטן ע”כ כך, והיבול יקטן עוד יותר, ובעקב זאת יהיה צורך להגדיל שוב את השטח, באופן, שבמקום 5 – 7 דונמים ירקות למשפחה, אשר יציע ד"ר סוסקין בכתביו, יצטרך מגדל הירקות לטפל בשטח של 30 דונם ירקות לבתי־החרושת. והוא לא יוכל עוד לעבד את זה בידיו, אלא בעזרת מכונה העולה עשרות רבות (ואף יותר) של לירות, ויצטרך דלק ותיקונים למכונה. או שיצטרך לבהמת עבודה ויצטרך גם למספוא בשבילה. ואחרי כל זאת, האמנם תאמינו, כי השימורים אשר ייצרו בתי־חרושת מירקותיהם של מאות ואלפי משפחות עובדות האלה, (כי הן בתור שיטה של התישבות ידובר כאן) ימצאו להם שוק מוכן?

ועכשיו, מה היא זאת “התישבות זולה”? – זאת היא שיטה המבטיחה לישב אנשים בהוצאות כסף קטנות, ולבססם עד כדי כך שיוכלו לחיות הם ונפשות ביתם מתנובת משקם החקלאי. ושיטה כזו בשביל ארץ־ישראל נמצאת אך ורק ביסוד משקים מעורבים, אשר יתנו למשפחה העובדת, קודם כל, את הלחם ואת הירק, את החלב ואת הביצים הנחוצים למחיתם, ורק העודפים יוצאו אל השוק המקומי אשר בתוך הארץ; ולכל אלה ישנה הדרישה בשוקי הארץ, והדרישה תגדל עם גידולו של הישוב. ואולם ישוב חקלאי, אשר האכר יוצר בו רק מין אחד, נאמר, ירקות, ואת זה צריך הוא למכור בשוק בטרם שהוא יכול לקנות לחם לביתו – ישוב כזה יעלה לנו ביוקר גדול מאוד, כי הירקות לא ימכרו; ומגדלי הירקות האלה יצטרכו לנסוע בכל שנה אל ועד־הצירים בירושלים ולבקש “תקציב” למען לקנות מן הפלחים המקומיים לחם, חלב וביצים. ויוצא, שכל הכסף אשר ישקע בישוב זה לא ישא כל פירות, ורק יצור ישוב של שנוררים נצחיים בארצנו. וטעות היא גם לחשוב שהישוב המוצע ע“י ד”ר סוסקין יעלה בזול, כי הנה החשבון:

1) בית לגור, הרי צריכה המשפחה של מגדלי ירקות לא פחות ממשפחות של בעלי־המשק המעורב.

2) שדה צריכה אמנם המשפחה העובדת במשק מעורב הרבה יותר מזו המגדלת ירקות; ואולם קודם כל אין זו הבעיה עתה, הלא קרקע מוכרחים אנו לרכוש במהירות הכי גדולה. וגם בלאו הכי, הרי השטח הקטן, בערך, אשר יקצב להתישבות בשיטת סוסקין, יעלה לנו יותר ביוקר מן השטח הגדול בערך למשק המעורב; כי הן מן הקרקע לגידול ירקות יצטרכו להוציא את היבלית, על כל הקרקע הזה יצטרכו לסדר השקאה, בשביל כל הקרקע הזה יצטרכו ליסד בתי־חרושת לשימורים; וההוצאות האלה תעלינה יותר בשביל כל מתישב מאשר ההוצאות לעודף הקרקע בשביל המשק המעורב.

3) ובנוגע לאינונטר, הרי, כאמור, אם יגדלו ירקות בשביל שימורים לא יקטן האינונטר לחלקות הירקות בהרבה מהאינוונטר למשק המעורב. ואם ביסוס המשק המעורב יעלה בכל זאת קצת יותר מביסוסו של משק הירקות, הרי, כאמור, ייצור המשק המעורב קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ומגדלי הירקות שלנו בארץ־ישראל יצטרכו במשך שנים רבות לקבל “תקציבים” למחיתם, והתקציבים האלה יכנסו למשקים הזרים בעד לחם וחלב ויתר צרכי־החיים. מחברתי “יסוד מושבי־עובדים” דנה בפרוטרוט בכל עמקה של הבעיה הזאת, וכאן אסיים רק בזה: שעכשיו, ועוד במשך עשרות השנים הבאות ישנה אפשרות של קיום בארץ־ישראל רק לאותם המשקים החקלאיים, אשר ייצרו קודם כל את כל צרכי־המשפחה העובדת, ורק משקים כאלה עלינו ליסד.

צורה זו של משק חקלאי תעלה לנו יותר בזול מכל צורה אחרת, באשר במשך שנים מעטות יהיו אלה מבוססים עד כדי להתחיל לשלם בחזרה את הכספים אשר ישקעו ביסודם וביסוסם; ואולם כל הכסף אשר ישקע עכשיו להגשמת תכניתו של ד"ר סוסקין ירד לטמיון, ולחם לא יהיה לאנשים אשר יישבו בדרך זו.

רק על־ידי המשק המעורב יבנה עמנו בארצנו.

אלול, תרפ"א (1921).

---

לשאלות ההתישבות

מאת

אליעזר יפה

(מתוך הויכוח בקונגרס הארבעה־עשר)

א. בועדה־להתישבות

מר שוקן בא לפתוח בועדה זו את המשא־ומתן על־דבר ההתישבות. ומאדם כמוהו אפשר היה לצפות, כי ירצה לפנינו מתוך הערכה יסודית ונאמנה על הנעשה עד כה, ויתוה את הקוים לפעולה הבאה. ומותר היה לנו גם לדרוש כזאת ממנו, מאחר שהוא מתעתד לבוא במקומו של ד“ר רופין ולנהל את עבודת ההתישבות בארץ. ומפליא הוא עד להרגיז, שמר שוקן אחז פה במיטודה העוברת לסוחר בקונגרס זה: לבטל עד כדי לבזות את כל אשר נעשה עד כה בהתישבות בארץ ישראל, ואף גם לא נתן לנו תכנית או קוים לתכנית פעולה אחרת. מר שוקן בעצמו סיפר לנו כאן כי בס”ה שהה בארץ־ישראל כשני חדשים, ואת עיקר זמנו זה בילה בלשכת החשבונות של ההנהלה הציונית וחטט בחשבונות המשקים. את המשקים עצמם או שלא ראה אותם או שעבר בהם בטיסה תיירית. הוא גם הודה כאן, שאחרי שני החדשים, כשעמד לעזוב את הארץ, מצא שאינו יודע כלום מכל הנעשה בארץ ואינו יכול לסכם שום סיכוּם על אשר מצא שם. אכן, נראה הדבר שכאן, באוירה של הבקורת השטחית, צרת העין וקטנת המוחין, המרחפת מסביב לקונגרס, כאן היתה הרוח הזאת גם על מר שוקן ויגד לנו, כי כל העבודה ההתישבותית שנעשתה עד כה מעוות היא וכל קו ישר ונכון לא מצא בה. משונה היה גם לשמוע את מר שוקן מגולל אשמות, בחוסר שיטה וחוסר תבנית, בשיטה רעה ותכניות מופרכות, על מחלקת ההתישבות ועל הקרן־הקיימת, ואת האחריות לכל האשמות האלה הוא מטיל על בא־כוח המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים. גם בשגיאות שעשה, לדעת מר שוקן, אוסישקין אשמים הפועלים, לפי דבריו.

כל הרצאתו של מר שוקן מסתכמת בשתי האשמות על ציבור העובדים בארץ ישראל ואלו הן:

1) צבור העובדים, על־ידי בא־כוחו מרבה לחץ בדברים והשפעה על מחלקת ההתישבות ועל הקה"ק, כי יסכימו לעשות פעולות הרצוּיות לציבור העובדים, אף אם אין פעוּלות אלה מתאימות לתכניות ולכיווּנים של המוסדות. – אכן, על האשמה זו אין להתעכב, למרות זה שמר שוקן הרבה כה לדבר בה כאן, כי הן לא יעלה על דעת אדם לשלול מאיזה ציבור שהוא, או אף מיחידים את הזכוּת להוכיח לפני מוסדות ואישים את צדקת השקפותיהם ולהניע את המוסדות לפעוּלות רצוּיות להם. ומנהלי המוסדות הציוניים שלנו הן אינם ילדים, אשר אחריות מעשיהם תוטל על זולתם, על מסיתים כביכול.

2) ציבור העובדים “לוחץ” על המוסדות המיישבים, גם על־ידי עשותו פעולות עצמיות בשדה ההתישבות, ויוצר ע"י זה “עובדה קיימת”, אשר המוסדות המיישבים מוכרחים אחרי כן להמשיך בפעולות אלה כדי שלא להפסיד את אשר נוצר, ועל־ידי כך עוברים על התקציבים ונמצאים תמיד תחת לחץ של עוּבדות, השוללות את חופש ההחלטה בשאלות התישבות אלו או אחרות. והנה את ההאשמה הזאת יכול ציבור העובדים בארץ־ישראל לא רק לאשר, כי אם גם לתבוע הכרת טובה על אשר נוצר עקב זאת בארץ. לולא פעולותיו העצמיות, הנעשות לעתים גם על אפם וחמתם של “כוהני הכספים” שלנו, לא היה נוצר עד עתה בארץ אף חלק עשירי ממה שיצרנו. והמעט שנוצר היה עולה כפל¹ כפלים ממה שעלה כיום, ואף יסוד איתן לא היה נמצא תחתיו. ולדוגמה אביא לפניכם את נהלל, באשר ני נמצא שם כל הזמן, ויודע את אשר נעשה שם ואיך נעשה.

הקונגרס השנים־עשר החליט, בין השאר, ליסד את כפר נהלל במשך שתי שנים, והקציב לו לשנת תרפ“ב שלושים ושנים אלף לי”מ. עוד בתחילת הקונגרס (ח' אלול תרפ"א) עלו עשרים מחברי נהלל, על־פי דרישת מר יהושע חנקין, לכבוש את המקום. המצב אז בארץ היה מתוח מאד. צפוּ לאי־שקט “בתחילת נובמבר”. עלינו היה להיות הראשונים בסביבה זרועת השנאה לעברים, שבין חיפה ונצרת…

היה הכרח בדבר להרבות את מספר חברינו בנקודה בודדת זו שעל־יד נצרת. ומובן שלא היה כל רעיון בדבר שנשב שם בטלים, כי אם הצטרכנו לרכוש אינונטר בשביל לחרוש בגבוּלות, ולהתחיל בהכשרת המקום, יבוּש בצותיו וסלילת דרכים להתישבות. אולם כספים לתקציבנו לא נתקבלו בירושלים כמעט עד חצי החורף, וגם אחרי זה היו הסכומים זעומים מאד. ואילו היינו נאמנים לשיטת המחלקה הכספית שבלונדון ובאת־כוחה שבארץ־ישראל, היינו צריכים לא לפצות פה ולא לחוות דעה, כי אם לישון במנוחה כהאדונים מנהלי הבנקים הלאומיים שלנו, להחזיק בנהלל רק מספר קטן של חברים ולחכות לתקציב. כמובן שכלום לא היה נוצר שם עד היום הזה, ונהלל המשמשת עתה לציונות נושא לתעמולה, לוא היתה נבנית באנך של רוח המעשיות המסחרית, היתה כיום רק משמשת עוד אבן מכרעת במאזני הבקורת השטחית, לרעת השיטה ההתישבותית ששררה עד כה בארץ־ישראל.

ואולם אנחנו, המתישבים בנהלל (וכן גם חברינו בנקודות אחרות), חשנו על עצמנו את נטל התעודה להוכיח, כי אפשר לנו ליצור את הכפר העברי בארצנו, החי חיים עבריים טובים ויפים מעבודה עצמית בכל ענפי המשק החקלאי. ולכן לא יכולנו להשלים עם דברי ההשליה או גם הבטחות אשר שמענו בבואנו לבקש את אשר הוקצב לנו ע“י הקונגרס, ואף לא יכולנו להסתפק בפרוּטות הדלות אשר סוף סוף טפטפוּ לנו באיחוּר זמן וע”י קרדיטים, וסידרנו בעצמנו הלאות והקפות כלליות ופרטיות אצל סוחרי חיפה ויפו. באופן זה הקדמנו את התקציב במידה רבה מאוד, רכשנו אינונטר, בטרם שהמוסד הכספי נתן לנו את האפשרות לרכוש אותו. זה עזר לנו להקדים בהרבה את התפתחות משקנו, עד כי בשנה הנוכחית (תרפ"ה), השנה הרביעית ליסוד נהלל, הננו מתקיימים אך ורק על תוצרתנו, והננו נושאים לבדנו בכל הוצאות כפרנו. וההסתדרות הציונית יכולה להשתבח כי יצרה את נהלל.

הנה כי כן אנחנו יוצרים בארץ “עוּבדה קיימת”, ורק הודות לזה יצרנו בארץ את המעט שיצרנו. ואשמתם של “כוהני הכספים” היא בעיקר, שיצירתנו עולה לעתים קרובות בכספים ועמל אנוש מיותר. ואזכיר אך עובדה חוזרת אחת שתוכיח לכם את זה: לכל המשקים הנצרכים עוד להספקה מן החוץ, אם במעט או בהרבה, נחוּץ להמציא חלק מתקציבם בחדשי אלול ותשרי, למען יוכלו להכין במחירי הגורן הנוחים תבואה מספקת וטובה, כדרוש להם, ולמען יוכלו לקנות את בהמות העבודה לעבודת החורף. והנה עוּבדה היא החוזרת שנה שנה, כי מחלקות הכספים שלנו, למרות ידען בבטחון גמוּר כי המשקים האלה יקבלו תקציב אשר יעלה כמה מונים על הסכומים להכנת ההספקה, ולמרות זה שיש ביכלתן להשיג הלוואות (כי כל אחד במקומו ישיג את ההלוואות) כדי להקדים את התקציב, למרות כל זה אין הם עושים זאת. וחזיון רגיל הוא אצלנו שמשק אחד, אשר יש לו תבוּאה עודפת ונצרך למזומנים, הרי הוא מוכר את תבוּאתו הנקיה והטובה לסוחר בחיפה בזול בזמן הגורן, ומשק שני, הנצרך לתבוּאה, הולך באמצע החורף (אחרי שקבל כסף או קרדיט) וקונה בחיפה מן הסוחרים תבואה, שחציה עפר וחצץ, במחירים גבוהים מאוד. הנה כזאת היא השיטה הכלכלית בהתישבותנו של כוהני הבנקים שלנו, המטיפים לשיטה המסחרית, כביכול, בבנין עמנו בארצנו. – ואשר למר שוקן הנה בטוח אני כמעט, שלוא היה נמצא הוא בנהלל (ואם אפילו כאדמיניסטראטור ולא כמתישב) במשך כל הזמן, כי אז היה עושה כמונו אנו.

ואין אני יכול גם לעבור על אותו החלק מדברי מר שוקן, אשר מהם בלט יחס של ביטול והטלת אשמה על פעולת האגרונום אטינגר, במשך הזמן שעמד בראש המחלקה להתישבות. מר שוקן הדגיש וחזר והדגיש כמה פעמים, כי במשך תשעת החדשים שמחלקת ההתישבות נמצאת בהנהלתו של אינג' קפלנסקי, תוקן במעט המעוות שנעשה ע"י אגר' אטינגר, אשר כאילו הרבה לשגות. יכול אני להבטיח למר שוקן, הוא גם יודה לי בזה, כי אף אם יכנסו הרבה תיקונים בעבודת ההתישבות במשך התקופה אשר מר שוקן יעמוד בראש המחלקה, בכל זאת ימצא האיש אשר יביא אחריו עוד דברים נוספים לתקן, והתיקונים אשר יכניס אולי מר שוקן אפשריים הם אחרי הסידורים של קפלנסקי, וקפלנסקי הצליח בזה שבא אחרי אגר' אטינגר, ולאטינגר גם כן קדם מי שהוא; וכל אחד מתיצב בבואו על השלבים אשר עליהם טיפסו הקודמים, ועלינו לדעת להעריך פעולת אלה אשר סללו את הדרך לפנינו, ולא לעפר אחריהם בעפר. ודבר זה נכון הוא לא רק ביחס לאנשים, אלא גם ביחס לצוּרות ההתישבות. עשר שנות דגניה הקבוצה, אשר קדמוּ לנהלל המושב, הכשירו לנהלל הרבה מאוד אפשרויות להצלחתה. ולוא היתה נהלל מקדימה את דגניה, כי עתה היתה הבקורת השטחית חסרה הוכחות ביתרון הגורמים הכלכליים שבמושב על הקבוצה. – העלים הנושרים מן העצים העתיקים, יוצרים קרקע מצויין לצמיחת העצים החדשים וגידולם המהיר.

ועוד על דבר החוזים, אשר טרם נחתמו בין ההנהלה הציונית ובין המתישבים, ומר שוקן השתמש גם בעוּבדה זו להוכיח את חוסר הכשרון של המחלה להתישבות. נוטה אני להאמין כי מר שוקן דיבר על חתימת חוזים סתם, והוא לא ראה את הצעת החוזה, אשר הכינה המחלקה הכספית ודרשה שהמתישבים יחתמו עליו בלי שינוּיים. החוזה הזה אנו ברברי. הוא משקיף על המתישב כעל בריה שפלה, החשודה על גנבה וגזלה ואשר רק בחסד אדונים יותן לה אשר ניתן, ולה אין כל זכות לחוות איזו דעה שהיא. כל הטון בהצעת החוזה הוא משפיל. שם ינוקבו כל חובות המתישב, אך כל זכוּת אינה ניתנת לו. אודה על האמת, כי אני, כשראיתי בפעם הראשונה את הצעת החוזה, השלכתיו אל האשפה ויעצתי לחברי שאפילו לא יענו עליו. ואולם חברי וכל המתישבים ובאי כוחם, המרכז החקלאי, דנו עליו והכניסו בו הצעות תיקונים. וכן הקדיש ועד החקלאות, ליד המחלקה להתישבות, ישיבות אחדות לענין זה ועיבדו הצעת חוזה אנושי. אולם הוד רוממותה “המחלקה הכספית” מחקה כפעם בפעם את התיקונים והציעה שוב את החוזה הברברי שלה אשר לא חתמנו, ולא נחתום עליו, אפילו אם נסוּ לנהוג אתנו, כאשר הפליט פה מר שוקן, בקרי, לעכב לנו את התקציבים עד שנחתום – אין אנחנו עבדים ואין אתם אדונים לנו. על־ידי זה שאנחנו שמים את עצמנו לבֵנים בבנין בית ישראל, עדיין לא הפקרנו את עצמנו להתעללותם של פקידי הכספים. החוזים, אשר יחתמו בין המתישבים והמוסדות המיישבים שלנו, יהיו רק כאלה אשר יכתבו על־פי הסכמה הדדית ואשר ימנו את הזכוּיות והחובות ההדדיות של כל צד וצד. חוזים שבין אדונים ועבדים לא נחתום אף אם יפחידונו בהרעבה.

ב. בוויכוח הכללי

בקונגרס השנים־עשר הופיע ד“ר סוסקין בבקורת המבטלת את כל העבודה הישוּבית שנעשתה עד אז בארץ־ישראל, ודרש מהקונגרס כי יחליט להפסיק את כל העבודה ההיא, ולישב אך ורק על־פי הצעתו, על 4 דונמים קרקע ובתקציב של 200 – 300 לי”מ למשפחה. בידינו עלה אז להוכיח לקונגרס כי הצעה זו הנה מחוסרת כל יסוד חקלאי ישוּבי, ואף אין היא זולה יותר. מאז עברו ארבע שנים של התקדמות רבה מאוד בפעולתנו הישובית, ובכל זאת הופיע ד“ר סוסקין גם הפעם בדרישתו “הצנועה”, כי ההסתדרות הציונית תפסיק את פעוּלותיה ההתיישבותיות הקודמות, ותמסור מונופולין להצעתו הישנה, כי ניישב אך ורק על גידול ירקות. יען כי (אומר ד"ר סוסקין): 1) לגדל תבוּאה אין כל חשבון לנו בארץ־ישראל, אוסטרליה תמציא לנו תבואה יותר בזול; 2) משק החלב גם כן אינו כדאי, יען כי אוסטרליה שולחת כבר עכשיו חמאה זולה, ומחר יכולה רומניה והולנדיה ועוד לשלוח לנו גם חלב משומר יותר בזול מאשר אנחנו יוצרים אותו; 3) גם ביצים יכולה ארץ־ישראל לקבל מארצות אחרות יותר בזול מאשר עולה לנו ליצור אותן. רק בירקות ופירות־העץ, חושב ד”ר סוסקין, נוכל לכבוש לא רק את שוק ארצנו אלא גם את שוק העולם. והראיה: תפוחי־הזהב היפואים, ותפוחי־האדמה הרומניים, והבצלים והעגבניות הקליפורניום, ובעיקר העגבניות הקליפורניות, כי הן גם בקליפורניה יש שמש כמו בארץ־ישראל (וגם מים מסוּדרים בקליפורניה, וגם קרקע בתולה יש שם וגם יפאנים, אוכלי אורז, יש בקליפורניה והם הם מגדלי הירקות שם. וגם ערים ענקיות, הדורשות ירקות יש בכל ארצות הברית, והטרנספורט מקליפורניה מסוּדר בתכלית השלמוּת).

אנכי לא אכנס עם ד“ר סוסקין בויכוח מופשט על־דבר העתיד; יען כי מספיק לציין את העוּבדות הקיימות בארצנו ובמשקינו החקלאיים, וכל אבעבועת הבורית שלו תגוז. 1) קודם כל הרי אנחנו במשקינו מגדלים ירקות בלא פחות הצלחה מאשר מגדלי היקרות בכל יתר חלקי התבל. ולהצעתו כי יביאו לארץ־ישראל מגדלי ירקות מוּמחים מחו”ל ויסדרו תחנות נסיונות לירקות, אין כל מקום; אין אנחנו נופלים מהם במקצוע זה. את כל הירקות למן הצפוניים ועד הטרופיים הננו מגדלים בהצלחה ניכרת, ובעונות שהמחיר גבוה הננו גם מכניסים הרבה. ואולם תוצרתנו, בהצטרפה לתוצרת הערבים,הנה גדולה לאין ערוך מהדרישה בשווקי ארצנו וסביבותיה, ואחוז גדול מן היבולים אנו משאירים בגנים ומשליכים לעופות, לבהמות ולזבל. 2) אם לתלות תקוות גדולות בשוק האירופי, הרי יש יותר הגיון בדבר כי את 20 אלף הלירות, המיועדים לנסיון של ד“ר סוסקין, נקדיש לסידור האכספורט של הירקות מן המשקים הקיימים, וכאשר זה יצליח, הרי ממילא נרבה לגדל ירקות בארצנו, עד למקסימום המנובא על־ידו. ואולם הרי אין כל הגיון בדבר שנקדיש עכשיו סכוּמים נוספים להכניס תבן לעפרים: להוסיף מגדלי ירקות בארץ־ישראל בלי כל בסיס משקי אחר לקיומם. 3) גם פירות הננו מגדלים במשקינו. לפי התאמת הקרקע והאקלים של כל מקום ומקום: תפוחי־זהב במקום המתאים להם, ובננות במקום הראוּי להן, וענבי המאכל של משקינו החדשים הנם מן המשובחים ביותר. וגם לכל פרי העץ האחרים ישנן התחלות במשקינו; ואף להכי היקרים שבפירות. וגם לחלק מאלה, כגון ענבי המאכל, כבר אין שוּק מספיק בארצנו, וחלק גדול מן הענבים נמכר בלא מחיר. וגם טבק גידלנו הרבה ובהצלחה. וגם הוא מונח במחסנים ואינו נמכר. 4) גם ביצירת קשר האכספורט לחו”ל התחלנו כבר בדרך ההתפתחות השקטה של משקינו. בקיץ זה ניסה “המשביר” שלנו לשלוח ירקות שונים, אבטיחים וענבים ממשקינו לפולניה, ותוצאות המשלוח מבטיחות מה. בחוורף זה נשלחו ע“י “המשביר” כמוּיות מסוּימות של ירקות. ולקביץ הבא מתכונן “המשביר” לשלוח ירקות וענבים לחו”ל בכמויות גדולות יותר. ואם זה יצליח, הרי זה יוסיף לביסוס משקינו והצטפפותם במידה רבה מאוד, בלי נסיונותיו המפוקפקים של ד"ר סוסקין. וחבל רק על זה שנשקיע עכשיו כספים רבים בנסיונותיו, איך לגדל ירקות בארץ־ישראל, בעת שלאלפי הטונים של הירקות, אשר משקינו הקיימים מגדלים ויכולים לגדל, אין לעת עתה שוק מסוּדר.

5) ולא רק שאין צורך בסידור ישוּבים עפ“י תכניתו של ד”ר סוסקין, אלא זהו כשלון מלכתחילה: א) כמו לפני ארבע שנים כן גם עכשיו, לא נתן לפנינו ד“ר סוסקין כל תכנית ותקציב להגשמת הצעתו. אמנם לפני 4 שנים דרש למשפחה 4 דוּנם קרקע וכמאתים לי”מ, ועכשיו ידרוש למשפחה עשרים דונם, ואינו מציין את סכום הכסף הדרוש לביסוסו; ואולם כל מי שמכיר את תנאי ארצנו יוכח על נקלה, כי סידור ישובים על עשרים דוּנם בהשקאה סמוך לערים (כדרישתו), יעלה לא פחות מאשר סידוּר ישוּבים על מאה דונם רחוק מן הערים. ב) לא כל ארץ־ישראל היא מושקה כארץ מצרים. ברוב הקרקעות שלנו אפשרית רק חקלאות בלי השקאה. ג) הקרקעות שאנו קונים, מתחילים לתת יבוּלים טובים, אם של תבוּאות שדה או של ירקות וביחוּד ירקות, רק אחרי עיבוד טוב וזיבוּל במשך שנים רבות (גנות דגניה וכנרת, הנותנות בשנים האחרונות יבולי ירקות למכביר, נתנו בשנים הראשונות לקיומן יבולים קטנים). לישוּבים אשר יסודרו על־פי הצעתו של ד“ר סוסקין נשקפת על כן הסכנה, ששנים רבות לא יכניסו מירקותיהם את מעט המזומנים, הנצרכים להם בשביל לקנות את חיטת אוסטרליה וחמאתה הזולות. 6) ד”ר סוסקין הופיע הפעם לא רק כאקספרט חקלאי, כי אם גם כפטרון למעמד הבינני שלנו. הוא הרבה בנאומו ליסר את המחלקה להתישבות אשר לא דאגה, לפי דבריו, למעמד הבינוני. ואת הצעתו מכוון על כן למעמד הבינוני. והנקל לראות מראש מה יהיה מלכתחילה גורל הישובים האלה, של משפחות גדולות בערך, בלתי־מנוּסות בחקלאות, רגילות לחיי עיר, נמצאות במרחק קטן מתל־אביב או מחיפה, זורעות עמל בקרקעות בור ואוספות רוח. היבוּלים קטנים, וגם למעט אין תמיד קונה, ולכן קשה להשיג את מעט החיטה האוסטרלית ללחם, ועל חמאה אוסטרלית גם לא יחלומו. וכתוצאה מכל זה יצטפף הישוב העברי בתל־אביב ובחיפה, והישובים יהיו מכוסים קוץ ודרדר ואין אוספם.

והבקורת אשר השמיע כאן ד“ר סוסקין על משקינו המגדלים תבואה ויוצרים חלב וביצים, נוסף על ירקותיהם ופירות עציהם, מראה רק שאין לו כל מושג מהנעשה במשקינו, למרות זה שהנו נמצא בארץ זה יותר משנה. כי ראשית, יבולי החיטה במשקינו עולים כבר הרבה והרבה על יבוּלי הפלח הערבי, שעל־פיו סידר ד”ר סוסקין את חשבנותיו. שנית, אין משקינו מוכרים תבואה לשוק, כאשר יעשה הפלח, כי אם הם מאכילים את התבואה לבעלי־החיים שבמשק, והתבואה הנהפכת לתוצרת בעלי החיים מכניסה לכל דונם הרבה יותר מהתבואה הנמכרת בשוק. כיום מסתכמת ההכנסה של משקינו מהשוק, לענפי המשק השונים, ביחס של 80 אחוז מתוצאת בעלי־החיים (המחלבה והעופות), ורק עשרים אחוז מירקות ופירות. ועוד שנים רבות תהיינה הכנסות שמקינו ביחס שכזה, למרות שכבר כיום נמכרת בארץ־ישראל החמאה מאוסטרליה בחצי המחיר מחמאת משקינו. ד“ר סוסקין מיעץ לנו דבר קטן מאוד: כי נעזוב כיום את הכנסותינו הבטוּחות, מפחד הימים אשר ינבא, ונתלה את עינינו בהכנסות המשוערות אשר יבטיח. ואולם אנו יודעים דרך יותר בטוחה, והיא דרך ההתפתחות הדרגתית, פיתוח כל ענפי המשק לפי הכשרת התנאים, והגדלת ההכנסות מכל ענפי המשק; ומתוך כך גם הולכת עבודתנו ורבה, הישוּבים מצטפפים ע”י גידול המשפחות והוספת קרובי משפחה, וזאת היא הדרך הנכונה היחידה.

רוצה אני להתעכב עוד על אילו דברים שנשמעו פה בויכוח הכללי. הרבו לדבר על הגרעונות שנעשו ע“י העבודות הציבוריות וגם במשקי הקבוּצות החקלאיות. ואף אחד לא הזכיר כאן העובדה, שעד לפני שנים מעטות לא היו לנו סוללי דרכים ואף לא בוני בתים במספר ניכר. גם תל־אביב שלפני המלחמה נבנתה ע”י עבודה זרה בעיקר, והקבלנים לבנין אז היו כפעם בפעם מעלילים עלילות, כי הקירות של הבתים אשר נבנו ע"י הפועל ובעל־המלאכה (גם בעל המלאכה) העברים מטים לנפול. חוצבים וסתתים, מלבד ספרדים ותימנים בודדים בירושלים, לא היו לנו כלל. וכיום הנה המחנה העצום לאלפים, ואף לרבבות, של בוני כל בתינו, אף הכי מפוארים, חוצבינו, סתתינו וסוללי דרכינו. מי יצר את כל אלה אם לא אנחנו, ציבור העובדים, למרות אבני הנגף והמכשולים, אשר שמו ואשר עוד ישימו לפנינו כל קטני האמונה, אשר רבים מהם יעמדו אצל משוטי ספינתנו? ובמה נחשבו אילו רבבות לירות, אשר עלה לעמנו שכר הלימוד, כדי ליצור את מחנה הסוללים והבונים, אשר אחרי עובד האדמה, הנה הנם החלק אשר בלעדיהם לא יכון עם? ובחקלאות, האם לא פחדו אכרי הגליל לזרות בידיהם את תבואות גורנם, בהאמינם שאך יד הפלח הערבי תיכון לעשות זאת? וגם כיום אין משק האכר הגלילי, אכרי הפלחה, עולה בטיבו (אם כי הוא עולה ברכוּשו) על המשק של הפלח הערבי: אותה שיטת העבודה הפרימיטיבית ואותם היבוּלים הזעומים, ובחלק גדול אם אותו העובד הנכרי. ואך ציבור העובדים, עוד בקבוצותיו הראשונות כבש את עבודת האדמה בארץ־ישראל לעצמו, וסיגל את עצמו לעבודת האדמה, ומתקדם בה בדרכים הכי מודרניות בכל ענפי החקלאות. ואם אמנם שילם עמנו שכר לימוד, בדרך זו אשר ציבור העובדים כבש לפניו את עבודת האדמה – במה נחשב זה לעומת הערך הרב של המפעל הכביר הזה?!

ועוד הערה אחת על־דבר הקבוצה והמושב. ציבור העובדים, בחפשו את הדרך לשלמותנו האישית והחברתית בעבודת האדמה, יצר בתחלה את הקבוצה, ואחרי זה – גם את המושב, וטבעי הוא שדרך הקבוצה לא היתה סלולה בתחילתה; וכתוצאה מזה, גם אחרי כן לא התישרו ההדורים. המושב נוצר למעשה אחר עשר שנות קיומה של הקבוצה. והשתמש הרבה בנסיון של הקבוצה. ואפשר להניח, שלו קדם המושב לקבוצה בעשר שנים, אז היתה הקבוצה משתמשת הרבה בנסיון המושב. ואך הבקורת השטחית (שאגב אין דעתה נוחה לא מן הקבוצה ולא מן המושב, כי בשניהם עבודה עצמית וקרקע הלאום) מוצאת הזדמנות להוכיח מן המושב על אי־ההצלחה הכלכלית של הקבוצה. גם ז’בוטינסקי יבוז בעיניו לשלח את ידו במדיניות הציונית לבדה, ויבקש לשים לאל גם את ההתישבות הציונית, ובמאמרו האחרון ב“רזסויט”, בהתקפתו על הקבוצה, ינסה גם להסתמך על דברי אני במחברתי “יסוד מושבי עובדים”; ואולם שם, הן לא נאמרה אף מילה אחת על־דבר הצד הכלכלי שבקבוצה. יען כי הנקודה העיקרית בהבדלי הנטיות אשר בציבור העובדים בארץ־ישראל, אם לקבוצה הקומוניסטית ואם לכפר האינדיבידואלי, נמצאת בראש וראשונה בהבדלי השקפותיהם על הדרכים המובילות את האדם בישראל אל החופש ואל צדקת מעשיו. אנשי הקבוצה מאמינים שאך המקהלה נאמנה לכון את מנגינת העליה של כל פרט ופרט. ואנשי הכפר חשים, שאך מנבכי נפשו של היחיד בוקעים ועולים צלילי החדוה והתוגה, מרוממים אותו אל מהותו העצמית, שהיא טובה וצודקת מטבע יצירתה. אולם לשאלה הכלכלית של הקבוצה או המושב אין מכאן שום מסקנה.

אלול, תרפ"ה (1925).

---

לענין "ניר"

מאת

אליעזר יפה

¹

אליעזר ליפא יפה

“דאגה בלב איש ישחנה”.

כדאי שאקדים: כי המחשבות והדאגות אשר אשיח בזה לא התעוררו בי לרגל הועידה החקלאית, כי אם הטרד יטרידוני זה עידן ועידנים. ואך מחוסר זמן ומעבודה קשה, ואף גם מתוך התאפקות תמהון אל פעמיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו, נאלמתי דומיה, ונסחבתי אחרי עגלתנו, המרצדת במורד – לדעתי אני – עד אשר נתקלתי עתה, לרגל הועידה החקלאית, ברגבי “ניר”, ואתעודד להשיח את אשר עם לבבי.

המצב בתנועת עבודתנו כאן הנו כזה:

א. הלאום והמעמד. קיימות מפלגות, ובעיקר זרמים מחוץ למסגרות המפלגות, אשר קוים בולטים מאוד מבדילים בין השקפותיהם היסודיות: ישנם בתוכנו בעלי השקפה לאומית עממית, אשר למרות היות העבודה (לא רק רעיון העבודה כי אם עצם העבודה) יותר מדת להם, ובשום אופן לא ימירו את העבודה אפילו בעסקנות במפלגות והסתדרויות העבודה – בכל־זאת רואים הם את עצמם בנים לכל העם העברי, ולא רק למעמד העובדים העברים. ועל־אחת־כמה־וכמה שלא יסכימו לצאת מאַחֲוַת כל המעמדות של לאומם, כדי להיכנס לברית הבין־לאומית של מעמד הפועלים (מדוע יהיו אלה ככה, אנמק אולי בפעם אחרת, כי כאן אין זה מעניני). ולעומת אלה ישנם בתוכנו בעלי השקפה מעמדית, ובהם גם כאלה, אשר אף כי כיום עודם פעילים בשדנו הלאומי (הציונות, הועד הלאומי וכו'), אך אין הם מכחישים כי מגמת פניהם הוא לביצור המעמד, עד שיעשה לגוי גדול ויוכל להתנער מכל קשריו אל שאר מעמדות העם העברי, ותחת זה לקשור קשרים (כבר כיום יקשרו את הקשרים האלה) אל מעמד הפועלים “המקומי”… והבין־לאומי. – והנה שתי ההשקפות האלה אינן יכולות בשום אופן ל“היות לאחדים”. ואם במשך חמש השנים האחרונות, מאחרי ועידת חיפה, השתררה ההשקפה המעמדית, הרי היה זה בעיקר משום שעובד אדמתנו (אם חבר הקבוצה או המושב או הפועל במושבה בגליל) השקוע בעבודתו בשלושה רבעים של המעת־לעת, התיחס בשויון נפש, מקוצר זמן ועבודה קשה, אל אשר ידברו בשמו ולא רוחו. ואולם עתה למראה הפעולות הנעשות להגשמת התורות המעמדיות (האירגון המשותף) והסוציאליסטיות קיצוניות² (סוציאליזציה של המשק החקלאי שלנו) מורגשת כבר התעוררות והתכוננות של הזרמים האלה להביע גם את אמרתם הם, ולהעביר תחת הבקורת גם את הפעולות שנעשו עד עכשיו בשמם ולא רוחם. ועל דעתי לא עולה כלל כי ינסה הרוב בתוכנו להרכיב בכוח את השקפותיו על המיעוט, אשר יבטא את השקפותיו הוא בבהירות מספקת ולא יסכים עוד להיחשב כשותק ומודה לרוב.

ב. הכפר והעיר. מאז ומעולם יעמול עובד האדמה (בכל העמים ובכל הארצות) למעלה מכוחות אנוש, ואת כל עמלו תקח לה העיר. נזיד עדשים ופת קיבר, מצע קש לשינה חטופה הם מנת חלקו של העובד בכפר. ומהו חלקה של העיר, ואף של העובד בעיר, בהשואה לזה של הכפר, הרי אין צורך לפרט כאן; אך העיר לא תדע שבעה בזה, ותקח לה לשלל גם את נפש הכפר וחופשתו. ואצלנו ב“חברת העובדים” שלנו, לרגל שיטת הריכוז עד בלי די, אשר התוו להם המנהיגים של חברת־העובדים, מגיעים כבר הדברים לידי כך, שיחס חברת־העובדים אל הכפר חדל מהיות יחס “אם אל בת”. - - - על עובד האדמה שלנו הוטל לא רק לפרוס מלחמו הצר לנמלים ולכל מיני תולעים, לחגבים ולעכברים, לארנבות ולשועלים, לאילות ולצפרים ואף לגנבים ולשודדים; ולא רק ממשלת הארץ מכבידה את אכפה ומסיה על עובד האדמה יתר מאשר על כל שאר התושבים; אלא אף חברת־העובדים שלנו, שמה את כל מעינה לרומם ולהאדיר את העיר על חשבון הכפר העובד. עד חורף תרע“ט התקיימה בארץ רק הסתדרות חקלאית, אשר פעלה ויצרה לה מוסדות (קופת־חולים, המשביר וכו') לצרכי העובדים ולטובתם בלי מגמות צדדיות; ואולם באותו חורף עם הנדודים בפתח־תקוה, ובחורף תרפ”א בחיפה, הפכו את ההסתדרות החקלאית אך לזלזל בעץ ההסתדרות הכללית –

ג. צורות ההתישבות. גם הכפר אינו כולו מגוון אחד. קיימות אצלנו לא פחות משלוש צורות להתישבות חקלאית. ויכולים להם מנהיגים אלה או אלה לקרב או לרחק צורה זו או אחרת, ולתת ציונים מבעלות האנושיות והחברתיות לצוּרה זו או זו, למרות זה שהם עצמם בחייהם נמצאים מחוץ לכל שלוש הצורות העמלות האלה; ואולם כל אנשינו העובדים בכל הצורות העמלות האלה יודעים על מה ולמה יעבדו ויחיו ככה ולא אחרת, ולא יתכן שלא יעמדו על זכותם לעבוד ולחיות כפי השקפותיהם. ולא מחכמה ימשיכו מנהיגים להעדיף חלק על חלק בהסתדרות האחת. יודע כל חלק את ערכו הוא, ואת מהוּתו הוא, וכל מי שבחר לו צורת עבודה וחיים זו או אחרת, הן לא יוכל להסכים, כי בלהטי התקנות של מוסדות יעקר ויהפך משרשו אל צורות חיים אשר לא בחר בהן מדעתו.

ועתה אל ענין “ניר” וענין חתימת החוזים בין ישובנו החקלאי והמוסדות הציוניים.

ב.

“ניר”, על־פי תקנותיה, המאושרות ע"י הממשלה, הנה “חברה שיתופית להתישבות עובדים עברים בערבון מוגבל”, ולה תקנות על־דבר הסמכות ועל־דבר החברוּת, על־דבר ההנהלה ועוד.

בסימן א' נאמר: "מטרות החברה (ניר) הן:

1) לאחד על יסודות שיתופיים פועלים, העסוקים בכל ענפי עבודות האדמה והכשרה חקלאית.

2) להרים את מצב החקלאות לענפיה ולבסס את המשקים החקלאיים של החברים.

3) להכניס עובדים חדשים לחקלאות, לסייע להם בחינוכם והשתלמותם במקצוע ולהקים משקים חקלאיים חדשים.

4) להיטיב את מצבם החמרי והרוחני של החברים ע“י עזרה הדדית”.

לכאורה הרי זאת היא ההסתדרות החקלאית, עם כל היקף פעולותיה של זו; ואולם ב“סמכות החברה ניר” נכנסות גם פעולות, אשר ההסתדרות החקלאית עד עכשיו לא עסקה בהן, ואשר לחברים רבים של ההסתדרות החקלאית יכולה להיות גם התנגדות פרינציפיונית להן. למשל: “ניר” יכולה לרכוש ולקנות קרקעות, ובאופן זה אנחנו מרשים גם למוסד אחר, מלבד הקה“ק, להיות לו בעלוּת על קרקע הלאום. המוסד הנו אמנם של חברת־העובדים “שלנו”, אולם היכולים אנו להרשות לעצמנו מה שאיננו מרשים לחברות אחרות? ועוד זאת: “ניר” תהיה לא רק בעלת קרקע, אלא גם בעלת מכשירי העבודה בחקלאות, כי מתקנות “ניר” בסימן א' בולט בפירוש כי בפעולה ההתישבותית אשר “ניר” תעסוק בה, לא תעשה כמו קרן־היסוד, המוסר את המשקים למתישבים, בתנאי שיסלקו את ההלואה והמשק יקום למתישבים. “ניר” מציגה לעצמה בתקנותיה: “להעמיד ברשותם של הקיבוצים, או בריתות של קיבוצים, שטחי אדמה, בניני, אינונטר חי ודומם נגד דמי שימוש או דמי הפחתה”. “או בתנאים אחרים” גם כן כתוב שם, ואולי אפשר יהיה בשעת הצורך לפרש את המלים “או בתנאים אחרים” גם נגד תשלומי החוב בתנאי שהרכוש עובר למתישב; בכל אופן ברור גם ש”ניר" תהיה בעלת רכוש גדול של בנינים, מכונות, ובעלי־חיים, ואותם תמסור, על־פי הסכמה מוקדמת כמון, לעובדים נגד דמי שימוש והפחתה. והנה מצד הפרינציפיוני אין להתנגד לכך שאיזו חברה תעסוק בזה; ואולם ההסתדרות החקלאית, אשר נלחמה בחוות בכל צורותיהן, אינה יכולה, לדעתי, להיות בעלת חוות כאלה, יען כי הן, לא פחות מן החוות הקודמות, רק תורדנה את הרכוש לטמיון ותשבורנה את נפשות העובדים בהן. בכל אופן ברור כבר מן התקנה על־דבר “סמכות ניר”, שאין זאת ההסתדרות החקלאית והועד המרכזי שלה הקיימים עד עכשיו.

ולא רק בהיקף הפעולות אין ההסתדרות החקלאית של עכשיו ו“ניר” של מחר היינו הך, כי עוד פי כמה יותר עצום ההבדל היסודי אשר במהוּת ההסתדרות החקלאית למהותה של “ניר”: הסתדרותנו החקלאית, ברוחה לא לבד הדמוקרטית, אלא המשפחתית כמעט, למרות הבדלי הצורות הישוביות שבה – ו“ניר” חברת המניות… בערבון מוגבל, אשר תקנותיה אינן נבדלות מתקנות טרוסט אמריקני (כאשר נראה מן התקנות). המנהיגים שלנו, היושבים ראשונה במנהלת “חברת העובדים”, הגיעו בשיטת הריכוז שלהם עד כדי כפיית הר כגיגית עלינו, כי נמיר את היצירה האורגנית־נפשית של העובדים החקלאים ב“חברת המניות בערבון מוגבל ניר”, אשר הציגו לפנינו.

“ניר” היא חברת מניות משלושה סוגים (סימן ה'):

א. מניות חברים בנות לירה אחת. מנות אלו נמכרות רק לחברים ולכל חבר רק מנית חבר אחת (וע"פ סימן ד': “חברים יכולים להיות כל אותם חברי “חברת העובדים”, העובדים בכל ענפי החקלאות או בהכשרה חקלאית”, הרי שהחברה היא חקלאית).

ב. מניות־יסוד, עשר במספר, שהן קנין “חברת העובדים”.

ולפי התקנות סימן י“ח, יהיה בועידה כללית קול אחד לכל מנית חברים אחת, ובאי־כוח מניות־היסוד נקבעים ע”י מנהלת חברת־העובדים, והם מצביעים – בועידה – כגוף אחד בהתאם להוראות שנתקבלו ברוב המוחלט של חברי מנהלת חברת־העובדים. התקנה אומרת הלאה: כי למצביעים בתור באי־כוח של “חברת העובדים (כלומר עשר מניות היסוד שנקבעו ע"י המנהלה) יש ביחד מספר “קולות שוה למספר יתר המצביעים”. ואם למשל יקרה כדבר הזה שכל חברי “ניר” החקלאים, בעלי מניות החברים, יצביעו בועידה בעד איזו שאלה, ובאי־כוח המנהלה של חברת־העובדים יצביעו נגד, מי יכריע? אל תדאגו! הקתנה אומרת: “לשלושה חברים של המנהלה (התקנה אינה מפרשת אם מנהלת“ניר” או מנהלת חברת־העובדים, ואולם המנהלה ) הנקבעים על־ידה (מובן על־פי רוב דעות מוחלט) יש זכות ההצבעה בועידה, גם אם לא נבחרו לועידה” בתור צירים. ובכן ידוע כבר מי יכריע במקרה של התפלגות הדעות לשני צדדים: מצד אחד כל החברים החקלאים העובדים, ומצד שני המנהלה של חברת־העובדים, שיכולה להיות בת חמשה או שבעה או אחד עשר חברים, שגם הם מתחלקים לרוב ומיעוט – הרי הרוב הזה, שכולו אינו יותר מאשר 3 או 4 אנשים, אמנם עליונים, בכוחם, לפי תקנות “ניר”, המאושרות ע”י הממשלה, להכריע בשאלות חקלאיות וישוביות השובות והפרינציפיוניות ביותר, גם נגד כל אלפי ורבבות החברים החקלאים העובדים.

בתקנות “ניר” מדובר גם על־דבר מקרים של אי־הסכמה בין ההנהלה של “ניר” והחברים בשאלות כלכליות יום־יומיות שלא בועידות. וגם במקרים כאלה אומרת התקנה (סימן י"ז) כי “הזכות ל”חברת העובדים" (כלומר: למנהלתה), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בהערכת הנכסים (של החקלאים), ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה משותפת של מועצת חברת־העובדים עם מועצת “ניר”. וכן בסימן כ"א נאמר: כי הועידה הכללית (של “ניר”) מחליטה על עיקרי השיטה שלפיה נקבעים:

א. שכר העבודה היומית והקבלנית לכל הפועלים העסוקים בעבודת החברה (ז"א החקלאים).

ב. מחירי היבולים, השגר והתוצרת של משקי החברה ומשקי החברים (ז"א כל פרי עמלם של החקלאים). ו“הזכות ל”חברת העובדים" (המנהלה?), במקרה שהיא רואה צורך בכך, להשתתף בקביעת מחרי העבודה והתוצרת “במשקים ובעבודות החברה”, ואז ההחלטה מתקבלת בישיבה “משותפת של מועצת חברת־העובדים ושל מועצת ניר”.

נפלא הוא עד כמה שרוח הדמוקרטיות של מנהיגי חברת־העובדים מחוקקי תקנות “ניר” הגיעה, עד שלא הסתפקו בזה, שבועידה כללית של “ניר” ההכרעה היא כולה בידי מנהלת חברת־העובדים; ותקנו תקנות נוספות, שגם מחוץ לועידה, ובשאלות שלא דנו ולא החליטו שם כלל, או דנו והחליטו אחרת, יכולה המנהלה של חברת־העובדים להחליט ולקבוע (בכל מקרה שהיא רואה צורך בכך) את כל אשר ידבנה לבה, לתקן נשמת וגוף הכפר במלכות שדי… התקנות דאגו גם לכך, שבמנהלה של “ניר”, אשר תהיה בת 5 – 11 חברים, אחד מהם ממונה מטעם מנהלת חברת־העובדים,ורק יתרם נבחרים בועידה הכללית, אשר גם שם הן כל ההכרעה בהחלטת היא בידי הרוב של מנהלת חברת־העובדים.

עד כאן על “ניר” כשהיא לעצמה, ועכשיו על “ניר” והחוזים של המשקים הקיימים עם ההנהלה הציונית.

ג.

הענין מוסכם בהחלט בין מצד ההנהלה הציונית ובין מצד כל המשקים, לצורותיהם השונות, אשר נוסדו עד עכשיו, כי יש צורך ותועלת לשני הצדדים בחתימת חוזים מתאימים, אשר יקבעו את הזכויות והחובות ההדדיות שבין המוסדות המישבים ובין המתישבים. ועוד לפני שנתים בערך החלו במשאה ומתן על־דבר סעיפי החוזים האלה, אך אחרי כן נפסק המשא־ומתן, יען כי מטעם הועד הפועל של חברת־העובדים התיצב המרכז החקלאי על דרישה אולטימטיבית מאת ההנהלה הציונית, כי זו לא תחתום חוזים עם המתישבים עצמם, כי אם עם חברת “ניר”, בתור בעלת או ביאת־כוח כל המשקים החקלאיים. הדרישה כלפי ההנהלה הציונית היא בערך, או בדיוק, כזו: ההנהלה הציונית מכירה בחברת־העובדים ע“י ביאת כוחה, “חברת ניר המאושרת” ע”י הממשלה, בתור האישיות היורידית היחידה, האחראית לכל הכספים אשר השקיעה ההנהלה הציונית במשקי העובדים, מבראשית ועד היום הזה. ולכן היא חותמת חוזה או חוזים עם “ניר”, שבתכנם אומרים החוזים האלה:

א. כי “ניר” מצדה מתחייבת לגבות את החובות מן המשקים ולהכניסם להנהלה הציונית על־ידי סעיפים מיוחדים לכך. וכן “ניר” אחראית לשמירת היסודות העיקריים אשר הונחו ביסוד המשקים האלה.

ב. ההנהלה הציונית רושמת בספרים החוקיים את המשקים על שם “ניר”, ומשאירה לעצמה “שעבוד” המשקים כל זמן שהחוב לא נפרע, ובאותה המידה ש“ניר” מסלקת את חלקי החוב, במידה זו ישתחררו חלקי המשקים משעבודם להנהלה הציונית ויעברו להיות קנינה המוחלט של “ניר”. והנה לוא היתה ההנהלה הציונית מסכימה לדרישה זו, אזי היתה חברת־העובדים ובתה “ניר” חותמות את החוזים מבלי להתחשב הרבה בדעת “הנכדים” (המשקים); ובתוקף האישור של הממשלה שיש לחברת “ניר”, ובתוקף החוזים עם ההנהלה הציונית, מאושרים גם הם ע“י הממשלה, היה המשק החקלאי העובד, על כל נכסי־צאן ברזל, וצאן אדם שבו, קם למקנה לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”, בת “חברת־העובדים” ומנהלתה העירונית. מה היתה “ניר” עושה אחרי זה – גם כן גלוי וידוע כבר: המשקים מחוייבים לשלם את ההלוואה שקבלו מאת ההנהלה הציונית בצירוף הריבית, על־פי אותם התנאים, אשר “ניר” התחייבה בחוזים, ורק בהבדל זה: ש”ניר" משחררת, ע“י התשלומים, את המשק משעבודו להנהלה הציונית; ואולם, העובדים במשקים אלה אינם משוחררים ע”י תשלומיהם כלום בשביל עצמם, כי הכל נשאר קנין “ניר”, ואחרי אשר העובדים ובניהם אחריהם ישלמו כבר את כל החוב עם הריבית, יצטרכו בכל זאת להמשיך לשלם ל“ניר” דמי שימוש ודמים אחרים לעולם ועד, כי קנין עולם הם העובדים החקלאיים ובניהם אחריהם לחברת המניות בערבון מוגבל “ניר”.

ולא זה בלבד, אלא גם מחירי היבולים של השדה והגן והכרם, ומחירי השגר של הבקר, הצאן וכדומה, ומחירי התוצרת של המשקים האלה יקבעו ע"י מנהלת חברת־העובדים, במקרה שתראה צורך בכך…

אכן ההנהלה הציונית אינה מסכימה עד עכשיו לחתום חוזים אלא עם המתישבים עצמם, ובאה הצעה מאת הח' קפלנסקי האומרת: כי “ניר” תבוא לידי הסכמה עם המשקים ותחתום אתם חוזים מאושרים ע“י הממשלה, ובחוזים אלה מודיע כל משק ומשק, כי במידה שיתשחרר ע”י תשלומיו משעבודו להנהלה הציונית, באותה מידה ישתעבד לחברת “ניר”. ואז יכולים המשקים לחתום בעצמם חוזים עם ההנהלה הציונית, והמטרה הושגה בכל זאת.

אך אם גם יסכימו להצעה זו אין משתנה כאן כלום לעצם הענין. כי מן המתישבים הרי ידרש, כי כשם שבעד הקרקע ישלמו לקה“ק דמי חכירה לעולם, אך הקרקע לא יהיה רכושם, ככה גם בעד הבנינים והאינוונטר הנד ישלמו דמי שימוש ל”ניר" לעולם, אך הם לא יהיו רכושם.

ואולם, בעד הקרקע הן לא ידרש שהמתישב ישלם גם את כסף ההשקעה היסודית, כי אם אך ורק דמי חכירה; ודרישת “ניר” היא שישלמו את כל ההלואה והריבית, ומלבד זה ישלמו גם דמי שימוש.

ושוב: הקרקע הן קיים לעד. ותשמישי העבודה הן ילכו ויפסדו ודרוש לחדשם, והרי על צוארו של עובד האדמה חבל משולש; א) לסלק את ההלוואה; ב) לשלם את האמורטיזציה ל“ניר”; ג) להשיג אפשרויות לחידוש האינונטר ועוד. ועוד זאת: הקה“ק מקבלת רק דמי חכירה בעד הקרקע, ומשאירה לעובד את כל פרי עמלו, מבלי להתערב בזה, ואולם מנהלת “חברת העובדים” על פי תקנות “ניר”: א) תובעת את תשלום ההלואה, ב) דורשת דמי שימוש וגם ג) קובעת את המחירים לפרי עבודתו של עובד האדמה. וגם זאת: על־פי סימן י”ג מתקנות “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוציא מתוכה (וכמובן גם להוציא ממשקיה) את כל חבר, אשר הוצא מאיזו סיבה שהיא מ“חברת העובדים”. וסיבות להוצאת חברים בדרך אדמיניסטרטיבית מחברת־העובדים ישנן די כבר כיום ותתרבינה עוד יותר בעתיד. לדוגמה: “נחלת־יהודה” אינה מסכימה באיזה דבר לסידורים שבינה ובין משק־הפועלות שם, והריהי מוצאת מחברת־העובדים. מחר לא יסכים מי שהוא שירשמוהו בתור חבר באינטרנציונל השני או השלישי, ויוּצא מחברת־העובדים וכו'. ובכלל, הרי המוסדות של חברת־העובדים רבים והולכים וירבו וילכו, וכל מוסד הוא חובה, וכל המורד יוצא באופן אבטומטי מחברת־העובדים.

על עצם הענין של העברת משקנו החקלאי לרשות המעמד כבר עמדתי למעלה, וחושב אני למיותר גם להאריך בזה, ורק עוד תמיהה אחת מוכרח אני להביע כאן: מתמיה עד מאוד מדוע זה נפתה חברת־העובדים שלנו לעבר הדף: להעביר לרשות המעמד את המשק החקלאי, למרות זה שעוד אין לחברי ההסתדרות החקלאיים כל רכוש משלהם, והדבר קשור גם בקושי גדול מצד ההנהלה הציונית. ומדוע לא פנו אל הצד העשיר: להעביר לרשות המעמד את מגרשיהם ובתיהם של חברי חברת העובדים בעיר? מדוע לא יסדרו אתם חוזים, כי רכושם במידה שהשתחרר וישתחרר משעבודו לבנקים ולמלוים, ישתעבדו לחברת־העובדים? אמנם לא הבת “ניר” מתאימה לזאת, ואולם בזה אין עיכוב, יען כי חברת־העובדים יכולה ללדת בת אחת מתאימה בשביל הלאמת הרכוש העירוני, שאגב מלבד בתים ומגרשים הן ישנם גם קואופרטיבים שונים לחרושת ומלאכה. החברים העירוניים הנם גם “בעלי הכרה סוציאליסטית” יותר מן הכפריים “המשמרים”. ואגב יש שם לשמור גם על פרינציפים, כגון: שכר דירה גבוה, דירה מרווחת לצד אוהל קרוע של חברים גם שניהם; וגם קניה שלא ע"י “המשביר”, ועוד הרבה חטאים שחברי “חברת העובדים” העירוניים דשים אותם בעקבם. ומדוע לא עלה על דעת המנהלה של “חברת העובדים” לפעול את הגדולות והנצורות שבהלאמה לרשות המעמד בין אנשי המעמד שבעיר? מדוע עזבו את זה והלכו אל כבשת הרש?!

ד.

ומוצא אני צורך גם לסכם את דברי בצורת הצעות לועידתנו החקלאית:

א) ההסתדרות החקלאית תשוב להתקיים, כאשר לפני ועידת ההפלגה בפתח־תקוה, בתור אוטונומית ובלתי־כפופה להסתדרויות ומוסדות אחרים.

ב) הקשרים שבין ההסתדרות החקלאית ובין ההסתדרות או ההסתדרויות העבריות הבלתי־חקלאיות שבארצנו (בניה, סלילה, חרושת ותעשיה בלתי־חקלאיות ושלא בכפר, רכבת וטלגרף ועוד) הנם רק אינפורמטיביים לשם עזרה הדדית בשעות הצורך, ולשם סידור וקיום מוסדרות שתועלתם משותפת.

ג) המוסדות שיש בהם צורך ותועלת משותפת להסתדרות החקלאית והסתדרויות אחרות, כגון קופת־חולים, תרבות, בנק־הפועלים וכדומה, ממשיכים את פעולתם המשותפת בהתאמה המיוחדת לעניני כל הסתדרות והסתדרות, ואין במוסדות האלה כל נטיה וגוון מפלגתי או פוליטי, או כל גוון שאינו מכוון למגמה היסודית שהונחה בכל מוסד ומוסד.

ד) מוסדות שאין בהם צורך ותועלת ישרה להסתדרות החקלאית, אין היא משתתפת בהם בשום צורה, ורק בזמן שעזרתה נדרשת להם, יכולה היא לתת את העזרה על־פי החלטת הועד המרכזי של ההסתדרות החקלאית.

ה) במוסד “המשביר” תהיה בקורת, אם הוא נעמן עדיין לתפקידיו הראשונים לתועלת החקלאות, ורק אם יש בו תועלת וצורך לעובדים החקלאים, או שאפשר להשיבו לכך, אזי ישוב להסתדרות החקלאית, אך יחדל מלשאת שם משותף גם לעיר, אם השתתפות העיר בו להבא אינה יכולה להיות אחרת מאשר עד כה.

ו) את “ניר” תשיב ההסתדרות החקלאית במתנה ליוצריה אנשי העיר, כי ינסו להעביר את הסוציאליזציה של רכוש כל הקואופרטיבים העירוניים, את הבתים והמגרשים של כל חברי ההסתדרות העירוניים, למן העובדים במוסדות ההסתדרות ועד פקידי הבנים ודומיהם; ואולם ההסתדרות החקלאית תמשיך לעת־עתה להסתפק בועד מרכזי נבחר כאשר עד כה, ואם אפשר גם בלתי־מאושר ע"י ממשלת הארץ, שתפקידיו וסמכותו יהיו כאשר עד כה.

ז) ההסתדרות החקלאית מקבלת לתוכה אך ורק חברים העובדים בפועל בחקלאות לכל ענפיה, בין בתור מתישבים בקבוצות ובמושבים, על יסוד עבודה עצמית נקיה בהחלט, ובין בתור פועלים במשקים חקלאיים אחרים. חברים מתקבלים להסתדרות החקלאית רק אחרי עבדם חצי שנה בחקלאות והודעתם שברצונם לעבוד בקביעות בחקלאות. חבר העוזב את העבודה בחקלאות (אם לא על־פי החלטת המרכז החקלאי) ועבר לעבודה אחרת, אף אם הוא מודיע שבדעתו לשוב לחקלאות, חדל בכל זאת מהיות חבר אחרי חצי שנה של עבודה חיצונית. מי שעוזב את החקלאות ומודה שאינו חושב לשוב, חדל תיכף מהיות חבר.

ח) למרכז החקלאי נבחרים אך ורק חברים חקלאיים.

ט) למעלה משתי שנים רצופות אסור לחבר לעזוב את עבודתו החקלאית, אפילו למטרה של עבודה במרכז החקלאי או באחד ממוסדות ההסתדרות החקלאית.

י) פקידים קבועים במוסדות ההסתדרות החקלאית אינם חברים בה, ובאספות ומועצות יש להם רק דעה מיעצת.

טבת, תרפ"ו (1925).

---

תוספת לענין "ניר"

מאת

אליעזר יפה

לעיני נמצא כל אשר נדפס ב“דבר” וב“קונטרס” כנגד מאמרי הראשון. והנה נתקפתי מצדדים כה מרובים, ומכל צד הוכנסו גם סרוסים וכוונות זרות לדברי, עד אשר גליונות רבים מאוד ידרשו לי, כדי להשיב על כל פרט ופרט, ולהעמיד על כל סרוס וסילוף. ואף אם הגליונות יוצעו לפני, אך הזמן הרב הנחוץ לכך מאין ימצא לי? – אי לזאת אכלול, ככל האפשר, את כל דברי יריבי בצירופי סעיפים ואנסה לפנות אותם, אחד לאחד, משטח הויכוח, עד אשר תבוארנה באר היטב כל ההנחות שבמאמרי הקודם. כי לדאבוני לא הוכיחו לי אחרת.

וקודם כל על הנסיון של אחדים מיריבי לפסלני בעיני עצמי ובעיני ציבורנו, אם ע“י צרפם את שמי לשמות אנשים הנמצאים מחוץ למחננו העובד, ואם ע”י שימם אותי לתָהֳלה, כחותר תחת ההסתדרות, וכאילו יסתמו עלי כבר את הגולל. אכן השימוש באמצעים אלה הנו מסוכן קצת, באשר אין הם מבארים מה למחשבה, אלא מכים על האינסטינקטים… ואולם גם אם יגרום הדבר הזה לפסלני עתה בעיני כל בני־ציבורנו, לא יוכיח לי זה כלום ולא אפסל בעיני עצמי, יען ידעתי את צדקתי בריבי זה, ואבטח בברור יבוא.

ולמותר, חושב אני, לי להרבות דברים, כדי להכחיש את העלילה אשר שמו עלי כי אויב אני לעובד העירוני; באשר ידוע למדי בקרב ציבורנו יחסי לכל אדם באשר הוא אדם, בלי שים לב אף למצבו בחברה. ועדיין אינני מוחזק שוטה שאשנא דוקא את העובד שבעיר. אמנם ישנו סוג אחד בבני אדם אשר אותו תשקץ נפשי, והוא כל מרביצי תורה ומתקני עולם בזרוע. כי הם הריהם המשליטים את הזוהמה בנפש האדם. בעקבותיהם ינהרו נחלי דם האדם אשר נשפך (ואשר ישפך עוד), ולולא היו המה משיבים, מדי פעם בפעם, את פני האדם אחורנית, כי עתה היה יתרון־מה לאדם מן בהמת העדר ומן חית־הטרף.

מוצא אני גם, שבמאמרי היה ברור למדי, כי התרָסָתי על המנהיגים לא היתה מכוּונת נגד המנהלים, כי אם נגד המנהלה. וכאן צודקת היא, לדעתי, ההתרסה, באשר הן ישנו הבדל נפשי, עמוק מתהום, בין “האדם כי יחטא” לבין נשיא, בעמו או במעמדו, כי יחטא, שלא להנאתו הפרטית אלא לטובת צאן מרעיתו. שהרי היחיד בחטאו, הוא יאכל את פרי מעלליו ולנפשו יחטא; ואולם נשיא כי יחטא וכוהן, ובא הקצף על כל העם בעבורו. ולכן צריך היה לדייק עם המנהיג כחוט השערה, וכל עקמימות שאינה חשובה לגבי היחיד, צריכה היתה להיחשב כפשע לגבי המנהיג. אכן נהפוך הוא דבר בני האדם, וכל מעשה ומחשבה אשר לגבי היחיד יחשבו לפשע ועוון פלילי, הריהם כשרים וישרים לגבי החברה ומנהיגיה. וגם אדם אשר ביחידותו לא יגע בזבוב, הנו מוכן להתיז ראשי אנשים למען חברתו. ועוד גם זאת אשר ליחיד, ואף לחוטא שבחוטאים, ישנם לו רגעים של קבלת השפעה טובה, ממחזות הטבע, ומנשמת האדם וסבלה, ואז יתעלה גם החוטא ויזדכך, וחזר אל עצמיותו האנושית, שהנה טובה מטבעה, ושב ורפא לו. ואולם כל חברה, קולטת מכל חזיון ומכל מאורע אך את חלק הבהמה והחיה המוריד אותה למטה. כי על כן ישנו הרהור תשובה ליחיד, וכל שערי תשובה פתוחים לפניו, ואין כל הרהור תשובה לשום חברה, אלא להיפך: השתרשות בחטא. ואף כל סדק תשובה תסתום כל חברה בפני עצמה. וחברת העובדים שלנו, השואפת אל פסגת הצדק והיושר האנושי, צריכה לשפוט קשה את מנהיגיה (קרי מנהלתה) על כל הטיה והטעאה קלה, אשר יגרמו, אף בשגגה ואף אם בכוונה רצויה. כי על כן התרסתי.

ואשר ל“שיטתי הכלכלית “החדשה”, המחלקת את המעמדות לכפר ועיר”, אך אינה מכחישה ואינה מטשטשת את חלוקת המעמדות למנצלים בכלל ולמנוצלים בכלל, בין בעיר ובין בכפר, - הרי אינני נוטה כלל וכלל לחזור בי מחלוּקה זו, גם אחרי ההלצות שנכתבו על חשבון זה. באשר קיים הוא הניצול של העיר, בכל צורותיו, את הכפר, בכל המובנים, למרות זה שעד היום עוד לא תיכנו את זה אנשי המדע החברתי בכרכים עבים, וטרם נדו והילילו משוררים כואבים על ענות בת הכפר. יש ניצול ויש ניצול; וניצול הכפר עולה על כולהם.

ולא מחכמה הנו גם הלעג לאַחֲוַת המעמדות בעמנו, באשר רבות, עד לאין ספור, הנן נקודות השיתוף שביניהם: עבר, עתיד, ארץ, שפה, חורבנות, נחמות ועוד… והיות נרדף כל מעמדותינו ע"י כל המעמדות של כל העמים. והח' ל., בכל אופן הן לא יכפור עדיין באחות כל מעמדותינו, ולמה ילעג לי על זה?

ואשר ישאל הח' ל. לאמור “מדוע לא שמעו אותי, אף פעם, שאחרוק שן על הממשלה ועל כל יתר המנצלים?”. וכן יאמר החבר ש., כי רוחי מסתערת רק בנגעי ובגשתי אל ציבור הפועלים – הנימוקים לכך פשוּטים הם מאוד: א. אדם צריך להיות קרוב אצל עצמו ואצל חברתו הכי קרובה לו, ולבקר קודם כל את עצמו ואת חברתו, כי ממעשה זה יכולה לצמוח תועלת; תיקון עצמי. ב. בקרתי על הממשלה ועל המנצלים הגדולים, יכולה להועיל לי ולחברתי כתלונותי על שלג הצפון. ואין חלקי עם אלה המפנים את הבקורת מעצמם ומחברתם אל כל בוקי סרוקי. יען כי פעולה כזו משקיטה לשוא את מרירות לבו של המנוצל והמשועבד, ומפנה את זעמו ותשומת לבו ממקום שיש בידו להועיל במשהו (בקורת עצמית ותיקון בסדרי החיים והעבודה, ועוד) אל מקום אשר כעסו וזעמו ינופצו אל הסלעים. ג. ואף חושב אני כי ישנה עוד ברכה בהתאפקות משפוך זעם אל כל צדי הדרכים ועל כל קוץ ודרדר, והיא: בעצירת נטפי המרירות האלה, שלא לבזבזם, אלא לעכלם עד כדי שאפשר יהיה להפכם לפעולות עצמיות פוריות ומחוסמות בפני שליטתם של כוחות מנצלים עליהם. וטוב לחזור על זה: להפוך את נטפי המרירות – על הברקים והרעמים – לפעולות עצמיות פוריות, מחוסמות בפני השליטה של כוחות מנצלים עליהם.

ועוד לי מלים מעטות לאומים לי, כי רק באשר חרד אני על רכושי הפרטי בנהלל, חרדתי את כל החרדה הזאת. והנה אם כדי לפסול אותי ודברי מעיקרם באתם, תיתי לכם; אך לעצם הענין אינני מאמין לכם, לכולכם אינני מאמין, כי באמונה תחשדוני בזאת. וחושב אני שרק למען השיבני לתלם ה“ניר” תשתמשו באמצעי זה. ואינני מאמין לכם שאתם חושדים אותי בזה, לא רק באשר תדעו את הגיני על שירת היחיד בניגוד לשירת המקהלה – ועל יצירת היחיד; אלא גם באשר יודעים אתם היטב, כי גם בעברי – אשר ל. יזכרנו לי טוב – וגם היום וגם מחר, בכל צורות החיים שבארצנו, ואף בקבוצה, קטנה וגדולה, ובגדוד, יכלתי, יכול אני ואוכל לחיות, אני ומשפחתי, חיים קלים ונוחים יותר, ופחות משעבדים את זמני לעמל העבודה מאשר אחיה בנהלל. והאמינו לי גם זה: כי לולא האמנתי בכל תום לבי ובכל מעמקי הרגשתי, אר חיים אלה שאני וחברי חושלים, הנם כבר כיום – ועוד ישגו באחריתם – צודקים יותר מכל צורות החיים והעבודה שיש לנו בארצנו כיום, לולא האמנתי בזה, כי עתה לא בחרתי בחיים אלה. ואם היום או מחר איווכח כי שגיתי בבחירתי, הרי כולכם עדים – אתם מכירים אותי – שלא אשאר בחיים אלה, כי אם אעבור במהרה לצורת החיים והעבודה שיראו לי צודקים יותר.

ועוד זאת בקשה מכם, אל תחזיקו את המושבים ערבים לי ולדברי. בזאת לא ניבחן. את השקפותי הייתי מביע גם לו הייתי בדגניה, או לוּ הייתי כיום חבר פעיל במרכז החקלאי.

ב.

ואשר לטון הבוטה של מאמרי הקודם, אשר אוּלי גרם גם הוא לא מעט להתנגדות הנמרצה אשר התעוררה מכל צד כנגד מאמרי, הרי הסיבה הנה פשוטה מאוד: שנים רבות, מאז פרשתי מעסקי ציבורנו, אחרי האספה עם הגדודים בפתח־תקוה, התאפקתי בכל כוחי מהביע מה בשאלות אלה. ואם נכשל כוח סבלי, והתפרצתי להשיח את אשר עם לבבי, לא יכלו דברי להיות רכים משמן. כי אם רבים יזכרו את היום ההוא בפתח־תקוה בתרועת חג, ועוד לאחרים קטן־ערך הוא הדבר, אולם אני אזכור את הימים ההם בעצב רב ובחרדה. כל החברים מאז הן יזכרו בודאי מה נמרצה היתה אז התנגדותי למעשה הפיכת ההסתדרות החקלאית (אשר רק כזאת התקיימה עד אז, וכל אירגון עירוני לא היה עוד) למפלגה כללית, ובעיקר עירונית. ואז הן החלה לראשונה ההשתלטות של רוח העיר על רוח הכפר. התנגדתי לזה, ובכל תוקף התנגדתי. ואחרי זה רק פרשתי. למרות נטיתי החזקה לעבוד לציבור, התאפקתי, ונתתי מצדי אני “פיר פלי” למפלגה שנוסדה, ואשר הכתירה את עצמה לא בשם מפלגה, אלא בזוהר של הסתדרות פועלי ארץ־ישראל הבלתי־מפלגתית. בועידה בחיפה, אמנם פלטה המפלגה (אשר כבר הגדירה את עצמה בשם מפלגה) בחזרה את ההסתדרות החקלאית. אך היא, המפלגה, הפכה אותה לדבר מה שאמנם אינו קורא לעצמו “מפלגה”. ואף מפלגות קיימות לצדו, ואולם אין זאת ההסתדרות החקלאית, בית נאמן ומועיל לכל עובד חקלאי, באשר עובד חקלאי הנהו, אלא זהו סניף להסתדרות הכללית (חברת־העובדים), שהנה מפלגה עירונית עם כל המושגים והנטיות־העירוניים. והנה, ח' ל., מדוע לא יכלתי לזוז, מאותו חורף תרע"ט, אחרי “ההסתדרות, אשר זזה על פני והלאה, עד לחברת־העובדים המושלת”. כי נפשי אני תבחל בכל שלטון האדם והחברה באדם, ואף אם שלטון זה נמצא בידי חברת־עובדים מושלת.

והרי מימי הגדודים. ואם תתפשוני שוב על איבה לבחורינו מארצנו, אמריקה ואנגליה, שהיו אז בגדודים, גם לא אשיבכם, יען כי יותר מהזרות שישנה בדברי־חשדכם עלי, הנני מרגיש זרות להצטדק על זה, ולהעיד על עצמי שהנני אוהב ולא אויב לחברי הגדודים ההם, ואך נגד “הגדודיות” (וכן נגד העירוניות) מכוּונת התרסתי. הגדודיות ההיא, האינכם זוכרים אותה? זו שהפכה אז את בחורינו ובחורותינו (ואף את ילדינו) בארץ למחנה מהופנט וקנאי, שוללה ממנו את כל כוח השופט שלו. אמנם, לא קל להבחין כאן בין הסיבה למסובב: אם הגדודיות היא שהפנטה, או שהיא הצליחה אז, יען שמצאה קרקע מוכן אצלנו לאמונה עיורת בסיסמאות חברתיות.

הגדודיות ההיא, אשר עקבותיה מאז, עקבות הנטיה להפנט, נחקקו עמוק בנפש מחננו עד היום הזה. הגדודיות ההיא הנה תועבת נפשי אני, השואפת לופש ודרור מכל שעבוד רוחני.

ובכן מימי הגדודים, נמנו וגמרו להנחיל לנו כל רעיון וכל מוסד ברעש מלחמה קדושה - - וההגיון של ההיסטוריה, חבר ש., איננו ההגיון של חכמי ישראל הקדומים: שלא לגזור על הציבור גזרה שאינו יכול לעמוד בה. ההגיון של ההיסטוריה ודרכה, הא להיות היסטוריה נעצבת על ידי פרעה או סנחריב, נפוליון או לנין, ולהלם או טרוצקי ונושאי כליהם המתנשאים על עדר אדם. והם מצליחים להתנשא עליו באשר גם כוהניו ונביאיו יחנכוהו להיות עדר. ואף כל חוקה ומסגרת משפטית אשר איננה מתאימה לחיים, הרי היא נקדשת ומתקיימת על אף הציבור. ולא רק שאין “זכות להתקוממות ולמהפכה”, ניתנת, אלא גם זכות לבקורת תשולל. כי על כן הנני נגד כל הגשמה של שלטון בציבורנו, שהנו מוסרי למדי כדי לפעול צדק ומשפט, ואשר גם הוא יהיה ועל אָוון מחר כשיתבסס אך על מנהלה.

ואני אין לי כלום אל עצם העיר וגם אין לי כל ענין עכשיו, ח' ש., לנתח מה בין תל־אביב לפתח־תקוה. כי אני רק מגן על ציבורנו (אני רואה לי זכות להימנות על ציבורנו העובד, באשר עובד אני, ואין לי ענינים אשר אינם חשובים לכל הציבור הזה ואין לציבור הזה ענינים אשר אינם נוגעים לנפשי ומאודי. ולכן הנני מגן על עצמי, מגן על ציבורנו), בפני כל אלה האומרים שישנם ניגודים בין עניני הפרט ובין עניני הציבור. ואם “אין הפרט ואין הקיבוץ חשוב ומענין”, ח' ש., הרי זה אומר, שכל הציבור, שבהכרח אינו יותר מצירוף של פרטים וקיבוצים, אינו חשוב ואינו מענין. ומה חשוב ומה מענין? האם איזה מושג “ציבור” מופשט הוא חשוב והוא מענין?

ומהי הדרך להקנית קנינים מוסריים חברתיים לציבור? איה בית־החרושת ליצירת קנינים מוסריים והקניתם לציבור? האם בביטול ערכו של הפרט תרימו את ערך הכלל? והאם זאת התורה המחזיקה את הפרט, את היחיד, למופקר ופסול ומחוסר אחריות, אינה עושה פלסתר את כל המוסריות האנושית? הגיון הפוך כזה, האומר לבנות חברה צודקת מאישים פסולים ונוטים לפשוע, אין אני יכול לקלוט בשום אופן. אין בכלל אלא מה שבפרט. ואם המצב הנו כדבריכם, כי כל היחידים ואף כל הקיבוצים הנם פסולים וחשודים, הרי כל ציבורכם אינו ולא יהיה יותר מחבר פושעים פסולים. ולי, למשל, אין כל אֵמון שעשר מניות היסוד בידי מנהיגים אחדים יישרו ארחותינו, אף אם יקרה שהם כולם יהיו אישים “סמלים מוסריים גבוהים”. ומה גם שכידוע אין דרכם של ה“סמלים המוסריים” להרביץ דעותיהם ע"י מניות היסוד. “ערבכם ערבא צריך”!

ולדידי אני אין צורך בכל ערבות, והערבות רק מעליבה את צלם האדם, ומשפילה את שיעור קומתו, וממילא הנה רק מקלקלת. כי אתם, בתורת הערבות שלכם, הנכם שופכים רוח עקרוּת על צבורנו, והופכים אותו לבעל מוּם רוני, הנטוּל חוּש המחשבה וההרגשה העצמית, בעל מום רוחני הנוטה לפגל את “יחידיותו” (אינדיבידואליותו). ה“יחידיות”, אשר אני רואה אותה טהורה מכל טוהר, אחראית, לשמור על צלם האלהים שבאדם, מכל חברת אדם. מוסרית – ואין מוסריות זולתה. אוהבת – ואין אהבה בלתה. סולחת – וכל סליחה אחרת אינה אלא חנף ועיוות משפט. רחמנית עד להקרבה עצמית, ואין רחמים בשיתופה.

תורת הערבות וההזדיינות בחוקים ומשפטים כנגד זקנתנו אנו וכנגד הדור שיבוא אחרינו, הנה מופרכת מכל צד גם במהלך מחשבתכם ודבריכם אתם: אתם מאמינים בהתקדמות האדם והחברה בדרך המוסר, והנכם מכינים כאילו חוקת נצח בשביל בניכם, אשר לפי הגיונכם צריכים לעלות עליכם במוסריותם; אתם מודים שאנחנו, דור המדבר, כיום עושים את כל הטוב והישר בלי חוקים ובלי תקנות מאושרות, ויחד עם זה הנכם מרכיבים שלטון על ראשינו. וכי אמנם עושים אנחנו כיום את הישר למרות זה שאין שלטון עלינו (ולפי גרסתי אני: מפני זה שאין שלטון מצוונו על זה, אנו עושים את זה. אך כשיצוה השלטון, אזי נרמה אחד את השני: השלטון אותנו, ואנחנו את השלטון, וטוב לא נעשה), הרי אתם מעידים כולכם. והח' ש. מביא דוגמאות משנות המשבר, שנות המלחמה. אך יזכור נא הח' ש. עוד דוגמאות מן השנים ההן. והן: הדאגה והמסירות הרבה של כל הגליל, לא רק “שלנו”, אלא גם יבנאל ובית־גן, סג’רה ומסחה, לכל עניני הכלל. מסחה ובית־גן, בלי “ניר” מאושרת ע"י הממשלה ובלי מנהלה של “חברת־עובדים”, היו אז ערים ופעילים לכל עניני “הציבור”, לא פחות מדגניה וכנרת הקבוצות ואת יוסף בוסל שלחו אז, להצלת המצב ביהודה, לא “אירגון הקבוצות” כי אם התאחדות הישובים בגליל. ואת העזרה שהגישו אז (עגלות להעברת גולים וצידה לגולים) הגישו כולם, בלי חשבונות רבים ובלי פקודות מגבוה, ורק מתוך רגשות האדם העברי שבלב. ולמה תבואו לערם שפך אפר של חוקים על ניצוץ האדם המהבהב בלבבות? הן רק תכבוהו בזה. למה לכם להכניס את שכמנו, הנוטה מטבעו לשאת את כל הטוב, למה תכניסוהו בעול הכפיה?

ג.

בשאלת המעמד והעם וכל השאלות המתקשרות לזה: קשרים את האינטרנציונל, אירגון הפועל הפלשתינאי (או אולי אירגון כל פועלי סוריה, מצרים וערב…) ועוד ועוד, לא אתעכב כאן, יען כי יארכו הדברים עד למאוד. ואם נגעתי בזה במאמרי הקודם, והבדלתי בין נושאי או (נאמר) מדגישי השקפת הלאום, לבין מדגישי השקפת המעמד לענין “ניר”, עשיתי זאת רק כדי להראות שבעד “ניר” והחוזים המעבירים את משקינו לרשות המעמד, יכולים להרים יד רק בעלי ההשקפה של השלטת המעמד. נסיתי לציין כי הפשטות הזאת אשר נגשו בה אצלנו לענין זה, איננה מובנת מאליה מתוך המהוּת של ציבורנו. ומפליאני מאוד שגם בתשובות על דברי, נבאו כולם כמעט פה אחד (מלבד הח' כ. המכחיש את עצם הענין) בפשטות מובנת מאליה על ענין זה.

וכאן גם תשובה לח' א. האומר, כי “רק אחרי הודאה מצדי בעצם המטרה של הלאמת המשק החקלאי, הייתי רשאי להרשות לעצמי את הבקורת על “ניר” ודרכי הסתדרותנו”. ואם איני מודה בעצם הדבר, אין לי – כנראה לדעתו – רשות הדיבור בענין זה. ואולם אני חושב כי היותי נמנה על חברת־העובדים, אינה מותנית בהודאה למפרע בכל מה שיחודש בה. לדעתי אני, יכול אדם לראות את עצמו חבר נאמן לחברה, ובראותו את כוהניה מבריכים אותה לפני עגל־זהב, יסתער על האליל לנתצהו. אין אני מודה,ש מותר לאדם לנת. אלילים של חברה, אשר הוא עצמו אינו חבר בה.

בנידון דידן אין אני שוקד כלל על תקנות “ניר” והצעות החוזים לנתחם ולשפרם (כאשר יעשה זאת הח' לט., וכאשר ינסה להודות בצורך הדבר הזה הח' ש., יען כי כל עצם הענין מופרך ופסול בעיני. אך ההסתדרות, כמו שהיתה בטרם שנכפפה להסתדרות העירונית, ישרה בעיני. למה לי כל ההתאמצות לגזור ולהטליא את תקנות “ניר”, למען התאימן להיות לסד לרגליה של ההסתדרות החקלאית?

עוד באור מצדי להסברה שנתנו לי רבים, ואף הח' א., לאמור: עלינו להלאים את משקנו החקלאי לרשות ה“מעמד” שלנו, באשר “הלאום” שלנו הן יתנגד לעצם הענין. אני רואה כקלוּת דעת וקלוּת ראש את הלאמת משקנו החקלאי אף לרשות הלאום. חושב אני, שיש מקום להלאמה, אם לרשות הלאום וגם לרשות המעמד (כן, לרשות המעמד), בכל נכסי הלאום או המעמד, אשר יחידים וטרוסטים תופשים לידיהם ומנצלים ע"י כך גם את הלאום וגם את המעמד העובד וגם את כל יחיד ויחיד. לדוגמה: הקרקע לכל ענין, המכרות לכל סוגיהן, ההובלה והנסיעה ביבשה ובים ויהי גם באויר, התעשיות הגדולות המעסיקות, בהכרח מהוּתן, עובדים מרוכזים לאלפים ורבבות, ואין לעובד היחיד כל מגע וכל אפשרות של תפיסה בהן. או כנוסחתו של הח' ש.: “אוצרות הטבע ואמצעי התוצרת הכבירים והמרוכזים בידי שכבה קטנה, החיה על רנטה ועל ניצולו של העובד, בזכות אמצעי התוצרת, אשר הצליחה בדרכים שונות לרכז ביד” (אגב, איזו שייכות ישנה לנוסחה זו ולנידון שלנו, הלאמת המשק החקלאי שלנו?). בנכסים כאלה שייכת ונחוצה הלאמה, יען כי כאן ישלוט ממילא האדם באדם, ונחוץ להמעיט את רעת השלטון והניצול שבהם עד למינימום. הרי שאין בינינו כל חילוקי דעות בעצם הנחיצות בהלאמת נכסים כאלה. אפשר רק שנהיה מחולקים בדעות על־דבר הדרך להגשמת הדבר הזה: אם לקחת בזרוע ובשלטון את באר המים מידי השולטים עליה ומונעים מי־שתיה מאתנו; או אולי יש דרך נכונה יותר, והיא אף הקלה והקצרה ביותר, והיא לחצוב באר עצמית שתספק לנו את מימינו, ואז ממילא לא יהיה שכר למנצלי הבארות הקודמים. אולם הלאים (ללאום או למעמד, אחת היא) את המשק, אשר מטבעו יפרח בידי היחיד יותר מאשר בידי הציבור, ויותר פריחה הרי זה אומר יותר יצירה של ערכין, כלכליים בכל אופן, להלאים את המשק שהוא בבחינת יצירה של היחיד – רעיון כזה הנו אבסורד בעיני, לא פחות מאשר להלאים את השירה למשל! בכל פעם כשאני בא אל זה, יתקפני התמהון וההשתוממות לאנשינו שהגו והוגים ברעיון־ריק שכזה. באשר לא זו היא הדרך לתיקון החברה האנושית. ורק אנשינו, המתאמצים לרוץ לפני המרכבה הסוציאליסטית ושקוּעים תדיר בחיטוט וניקור אחרי גרגרים סוציאליסטיים, להלעיט בהם את ציבורנו, רק הם יכלו לנפול על “המציאה” ההפכפכה הזאת.

ד.

ועכשיו יכול אני לסכם בענין “ניר”, ולמען היות ברור למדי לא אקמץ במלים, ולא אצטרך לשוב ולכתוב עוד פעם הסברות. במאמרי הקודם הדגשתי בראש וראשונה ובעיקר את העובדה ש“ניר” המוסד בא לבלוע ולכלות את ההסתדרות החקלאית, האורגניזם החי של ציבור העובדים החקלאים שלנו (אגב, אף אחד מיריבי לא השיב על זה). ואם נחוץ להוסיף באורים להבדל שבין הסתדרות ובין מוסד, עלי לעשות את זה כאן. ההסתדרות לכל ציבור הריהי, במידה רבה, כמשפחה ליחיד. וישנם אמנם מקרים, שבהסתדרות ישררו זמן מה יחסים מחודדים בין החברים כאשר יקרה ככה גם במשפחה, אולם שתיהן הן יצירות חיות בעלות שאר רוח להתקדם ולהתחדש, לפרוח ולתת פרי הילולים. ולעומת זה הרי כל מוסד ומוסד, בלי יוצא מן הכלל, איננו יותר ממכשיר דומם לשימוש למי שהוא, אם למשפחה או לקיבוץ או להסתדרות. ההבדל העצום שבין ההסתדרות ומוסדותיה בולט למדי.

והנה לאחרונה יסדו מוסד חדש “ניר”, אשר בצורתו ותכנו היה צריך להיות דומה למוסד “סולל־בונה” אשר להסתדרות בעירונית בעיקר. יכול להיות, שלוא גבשו את ניר בתבניתו ותכניתו של סולל־בונה, היה זה יכול להיות מוסד מועיל למאוד. ואולם, כאן קרה כאילו כדבר אשר קרה לאחד האלים (באגדה היונית, כמדומני), אשר עמל ועמל ליצור דרקון (בודאי לשם התנקמות באלים אחרים), ולבסוף כשהשלים האל את פעלו, בלע הדרקון, יצור כפיו, אותו, את האל היוצר בעצמו. וככה עם יצירת המוסד “ניר”, חברת מניות בע"מ, נעלמת לגמרי היצירה החיה, הסתדרותנו החקלאית. ושימו נא לב לזה, שרק את ההסתדרות החקלאית מגלגלים לתוך מוסד־מכשיר. אולם בעיר נשארת ההסתדרות העירונית עם מועצותיה והבחירות הדמוקרטיות אליהן, ודרך ההחלטה הדמוקרטית לועידותיה. והרי אורגניזם עירוני חי, ער ובלתי־מוגבל בזכויותיו, וביכלתו הגדולה להשתרר על הכפר, באמצעות המנהלה של “חברת העובדים”, אשר לעיר השפעה מכריעה בה, ולוּא רק מתוך ריבוי מנינה. ולמנהלה זו כל השלטון על הכפר באמצעות מניות היסוד של “ניר”, השייכות כולן (עפ“י סימן י”ח בתקנות “ניר”), בהצבעתן כגוף אחד, לרוב המוחלט של חברי המנהלה בחברת־העובדים. ברור, שיש כאן (אמנם לא התכונו לכך ורק מתוך החלקה שטחית על פני הענינים הביאו לכך) השתלטות העיר על הכפר.

ואסכם את זה בסעיפים מרוכזים: 1. “ניר” עפ“י תקנותיה עכשיו (וכל תקנה לא תתקן אותה) היא מוסד־מכשיר דומם, הבא לבלוע את הסתדרותנו החקלאית, אשר לפי כל מהותה ותכנה ופעולותיה בעבר ובהוה ולעתיד (אם לא ימיתוה בידים) הנה אורגניזם חי; 2)¹ קיימת עכשיו הסתדרות עירונית, אורגניזם חי אחר, אשר איש מאתנו לא יניח אף לרגע כי היא יכולה לפי תכנה, רוחה ונטיותיה, למלא גם את מקום ההסתדרות החקלאית; 3. את ההסתדרות העירונית אין מבליעים במוסד, אין מאבנים אותה, אלא להיפך מאדירים אותה; 4. הועידות החקלאיות הדמוקרטיות, אם לא משפחתיות, מתבטלות ובמקומן תינתנה לציבורנו החקלאי ועידות “ניר”, אשר בהן ההצבעה היא כמו בטרוסטים ובנקים עפ”י מספר המניות; 5. לציבורנו החקלאי ובעלי־מניות החברים אין כל יכולת הכרעה בהצבעת ההחלטות, באשר לעשר מניות היסוד יש תמיד חמישים אחוז במשקל הקולות בכל החלטות הועידות; 6. מניות היסוד תימצאנה תמיד ברשות 7 – 5 חברים של הרוב במנהלה של “חברת העובדים”, ואין הן יכולות להתחלק. יוצא שאם לא במקרה של התפלגות מוחלטת בין מניות היסוד ובין מניות החברים, תוחלטנה כל ההחלטות לפי רצונן של מניות היסוד: 5 – 7 אנשים יכריעו את האלפים; 7. אם יקרה מקרה של התפלגות מוחלטת: בין כל הציבור החקלאי בועידת “ניר” לבין 5 – 7 האנשים בעלי מניות היסוד, אז יכריעו שנים משלושת החברים של מנהלת “ניר”, אשר יש להם זכות ההצבעה בועידה גם אם לא נבחרו לה.

הדבר ברור למדי.

ואכן החבר כ. (דבר קפ"ז) וא. ב. (קונטרס רמ"ו) נתנו ביאורים למה נחוצות לכל מוסד מניות יסוד בזכויותיהן המיוחדות. וא. ב. מוסיף: "ואפילו כל הסתדרות מקצועית יש לה לעתים אינטרסים שאינם עולים בד־בבד, ויש גם שהם מתנגשים עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו. במקרים כאלה, אין זכות ההחלטה יכולה להיות מסורה אך בידי “המוסד” או ההסתדרות המקצועית וכו' וכו'.

ושימו־נא אל לב את הנחותיו של א. ב. האמורות, בנידון שלנו, בפירוש: כי גם ההסתדרות החקלאית כולה (מקצועית, לפי הגדרתו של א. ב. ) באלפי חבריה, אינה נאמנה על זה שהאינטרסים שלה לא יתנגשו עם האינטרס של ציבור הפועלים כולו (אמור: ציבור הפועלים העירוני). לכן נחוצות מניות היסוד, הנמסרות להכרעתם המוחלטת של מנהלת חברת־העובדים. ובדברים מפורשים (כי א. ב. מוחזק אצלנו למדייק בלשונו) הרי זה אומר, כי חמשת או שבעת החברים של הרוב במנהלת “חברת העובדים”, נאמנים על יושר דרכה ל תנועתנו, יותר מכל אלפי (ובעתיד רבבות) החברים החקלאיים והעובדים בשדות ובגנים. והדברים הנם מפורשים. ההזדיינות בכוח מניות היסוד של “ניר”, אינה מכוונת רק לזה שתהיה בידי הציבור ערבות על היחידים, שלא יחטאו חלילה נגד שאיפותיו של כל ציבור העובדים (ובנוסחת ש.: שלא יחתרו תחת חתירתנו לקראת התחדשות האדם ולקראת החברה החדשה), ואפילו לא רק לזה שתהיה ערבות בידי כל ציבורנו על נהלל בכללה ועל עין־חרוד בכללה ועל דגניה בכללה, באשר הם, מתוך רגש הבעלות שתפעמם, עלולים הם לחטוא, ולברככם על פניכם, כאשר רק תשלחו ידכם לנגוע אל עצמם ואל בשרם. לא רק זה ולא רק זה, אלא אף כל ציבור העובדים החקלאיים אשר יתאסף – כדרכו קודם – לועדיה חקלאית כללית, וידון שם גם על נהלל וחבריה וגם על עין־חרוד ודגניה וחבריהן, הרי כל הציבור הזה בועידתו הכללית אינו נאמן ואינו ערב למדי. ולעומתו נאמנים בהחלט, ערבים בהחלט בעד כל שאיפותינו ומגמותינו, הנם רק כחצי־התריסר חברי המנהלה של “חברת העובדים”, שבידיהם עשר מניות היסוד של חברת־המניות “ניר” בערבון מוגבל!

ה.

ואחרון אחרון לח' מ. ש. (דבר קפ"ט). אכן צעיר הנך לימים, ואני רואה את הבעתה הנשקפת מעיניך, מפחד “הריסת ההסתדרות ומוסדותיה, וגם ההסתדרות החקלאית בתוכה” ע"י א. ל. יפה. אולם מ. ש. היקר, הרי אתה במאמרך מעיר לי (אני, הישן שנת “חוני המעגל”), כי הרוח המשפּחתית בין כל צורות ההתישבות נגוזה כבר, והבדל יסודי שורר ביניהם בהשקפותיהם, וכבר נראו ביניהם בקיעים. ומדוע זה קרה כדבר הזה? אשאלך אני. הן לא מאמרי גרם לכך, ואני גם לא הוצאתי הגה מפי עד כתבי את מאמרי ההוא. ומאין זה נבעו הבקיעים, מ. ש. היקר? ומנין לך האמונה כי דרך ההסתדרות של עכשיו אינה לוחצת על כל צורות חיינו ועבודתנו, עד לעשות בקיעים? ועתה שמע נא, אתה וחבריך שמעו נא את דעי אני: הרי מודעים אתם כולכם (כי הרי אין להכחיש את העובדות), כי שלמותה ואחדותה של הסתדרותנו כיום קיימת רק על פני שטחה העליון. ואולם בקרבה ישנה התרוצצות חזקה בין דעות והשקפות שנכלאו על כרחן בתוך ההסתדרות האחת, והן אינן מתמזגות (לדעתי אין גם צורך בהתמזגות). ויש בקרבה גם התנגשות של ענינים, אשר אינם שוים לכל חלקי הציבור הרחב הזה אשר תכלול הסתדרותנו בתוכה. ולשם הבראת המצב, ולשם השריית אחווה מוחלטת בין כל חלקי ציבורנו למן הכפר ועד לעיר, מוצא אני רק תקנה אחת, והיא:

ראשית כל: הבחנה בין ההסתדרויות ובין המוסדות; שנית: יחס אל כל ההסתדרויות והקיבוצים כאל אורגניזמים חיים אשר קומה להם וצלם להם, קומת אדם וצלם אלוהים לאדם. ויחס אל כל המוסדות הקיימים ואשר יווסדו, כאל מכשירי חוּלין בהחלט, שכל תפקידם נמצא בשימושם לתועלת ההסתדרויות, הקיבוצים והחברים הבודדים; שלישית: כל הסתדרות מקיפה אך ורק את הענינים המשותפים לכל חבריה, ואינה מטפלת בעניני השקפות ודעות אשר אינן כמושכלות ראשונים לכל חבריה. לדוגמה, הסתדרות החקלאית עוסקת: 1) בהתישבות כל קיבוץ וכל אירגון וביסוסם לפי צורת ההתישבות שבחרו לעצמם; 2) מנהלת ת הקניה והמכירה המשותפת לתועלת כל הישובים החקלאיים בלי הבדל צורה (אמנם נדמה לי, שיש כבר האומרים שגם בדבר הזה קיימים ענינים נפרדים לקבוצות למשל, אך אין גם להתעכב על זה); 3) מיסדת מוסדות לאחריות של ענפי המשק השונים; 4) בקופת חולים וכן בפעולת תרבות, בית־הספר וכדומה משותפת ההסתדרות החקלאית עם ההסתדרות העירונית. הדוגמה, חושב אני, מספיקה ואין צורך שאמנה פה את כל פרטי התפקידים של כל הסתדרות ושל כל מוסד, באשר לא בעיבוד תקנות נעסוק כאן, אלא בשאלה מה בריא יותר ונכון יותר לציבורנו, אם שיטת הריכוז עד בלי די, הנהוגה כיום, או שיטת הפרדה (דצנטרליזציה) מוחלטת. אנוכי הבעתי את דעתי עוד ביום פתח־תקוה, והנני חוזר על זה כיום: א) כי ככל שנגדיל את הריכוז, כן תרב העזובה בחלקים השונים, בהסתדרויות ובמוסדות, של פעולתנו, ועזובה זו תכוסה על־ידי הקדשת המוסדות והפעולות עד לאין בקורת ואין תיקון; ב) כל ריכוז מגביר את כוח השלטון הנמסר לידי בודדים, מפתח את רוח הביורוקרטיות במנהלות ובעושי דבריהן ומרגילם לעשות דין בלי משפט (משפטים אדמיניסטרטיביים), שזה צריך להיחשב כעוון פלילי בכל חברה ישרה; ג) הריכוז גורם להכנסת גוונים ומגמות פוליטיות להסתדרות בכללה, ולהשליטן על חלקים רבים מן הצבור באונס; ד) הריכוז, דרכי פעולתו מרגילים את הציבור לעצלות המחשבה והפוכים אותו לעדר.

וההבראה הגמורה – אחזור שוב על הדברים – וביסוס כל חלקי מחננו העובד, השריית אחווה מוחלטת ועזרה־הדדית הולמת ופוריה בין כל חלקי ציבורנו, יבואו אך ורק על־ידי הקטנת שטח הניגודים והחיכוכים שתוכו, עד שכל קיבוץ של עובדים אשר יש להם ענינים מיוחדים, מלבד עניניהם המשותפים לחלקים אחרים של ציבורנו, יסדרו את עניניהם אלה באופן אבטונומי גמור. ורק בענינים משותפים לחוגים רחבים יותר, יתרחב חוג האירגון. צריך להיות ברור, כי כל גוון ומגמה פוליטית אין להכניס ואסור להם להשתלט בכל הסתדרות המקיפה חוגים נושאי השקפות שונות, כי למה זה, למשל, יכריחו אותי שאכנס באינטרנציונל, בעת שכל הכרתי מתנגדת לכך, ולמה אפריע אני לאלה הרוצים להיכנס לשם? והן מלבד אי־הצד שבדבר, אין גם תועלת בזה, כי לא לעולם חוסן באונס, והבקיעים יתגלו סוף־סוף. וכן אין כל הגיון ברתימת הכפר והעיר להסתדרות אחת. ויהיו משותפים רק במוסדות שיש לשניהם ענינים משותפים בהם, כנ"ל. באופן זה, מתוך חוסר כל לחץ של אי־התאמות, יהיו הקשרים, אף המעמדיים־אחוותיים, שבין שני חלקי ציבורנו אלה, נאמנים יותר ומועילים יותר.

ועוד לבקיעים בין צורות ההתישבות: כופר אני, בכל תוקף, במציאות ענינים נבדלים (מלבד ההגדרה העצמית) לקבוצה מן המושב או מן הקבוצה הגדולה. כל הצורות הישוביות שלנו יכולות למצוא את כל סיפוקן הישובי, החקלאי, הכלכלי והתרבותי בהסתדרות החקלאית האחת וסמודותיה. ושינויים מתאימים בהסתדרותנו ישמרו בפני הבקיעים.

שבט, תרפ"ו (1926).

---

בשאלות התישבותנו החקלאית

מאת

אליעזר יפה

א.

שאלות משאלות שונות, שאלות מרובות, דוחקות זו את זו, יטרידונו בלי הרף. ופתרון מוחלט לא נתנו עד עכשיו אף לאחת מהן, וכה נערמו לפנינו עד כדי סכוך בענן מעבור פתרון.

ולעיני אני, בהידרשי עכשיו לפעולה במרכז החקלאי, חרגו לפתע כל המון השאלות מתוך מסגרתן העיונית הרגילה ויעלו בשר ויקרמו עור. ואומר: הבה ואביאן לעיני קהלנו, נבררן ונפרשן, ולבטח יבצבצו פתרוניהן מבין קיפולי סודריהן.

ולא קל הוא לבור את סדר הצגת השאלות, באשר ישנו סדר הגיוני לראשון ראשון ולאחרון אחרון, אך קיים כבר סדר הכרחי: להתחיל בזו הלוחצת ביותר. בשאלות התישבותנו החדשה צריכים היינו לגשת בסדר כזה: א) מהו מצב הכשרתם החקלאית של האירגונים השונים לענפי המשק השונים? ב) אם שטח הקרקע המוצע להתישבותנו הנו כולו מטיב אחד, או חלקים־חלקים ממנו מתאימים במידות שונות לענפי משק שונים? ג) מהו שטח הקרקע הנחוץ לכל משפחה בהתאם לשני הסעיפים הקודמים? ד) מהו מספר המשפחות הנחוץ לישב בכל נקודה ישובית, מתוך השקפה חקלאית, משקית, כלכלית, חברתית, תקציבית ועוד? ה) מתוך הסעיפים ג‘, ד’ צריך למצוא את שטח הקרקע הדרוש לכל נקודה ישובית. ו) על־פי כל הסעיפים הקודמים צריך לסדר את מפת ההתישבות על השטח הנתון לנו, חלקות הקרקע לנקודות השונות וקביעת המרכז של כל נקודה. ז) לפי מפה כזו אפשר לציין את חיבור הדרכים שבין הנקודות השונות באותו השטח, וקישורן אל דרך המלך ותחנות רכבת בקימוץ הכי גדול בהוצאות. וכן לסדר תכנית להספקת מים הכי זולה בשביל כל הנקודות שבשטח הנידון, וכן הלאה והלאה. כזה יהיה הסדר ההגיוני לפתרון שאלות בהתישבותנו. ואולם כיום נמצאים אנחנו אחוזים בתוך מיסבך מצבים ושאלות, אשר אין אנו שולטים עליו, אלא נפעלים ונסחבים בתוכו, ואם נתחיל מן ה“אָלף” כי אז נגיע מדי פעם בפעם לפתרון ההגיוני של שאלה אחת ושניה, אחרי שכבר ישבוה למעשה שלא כהלכתה. כי על כן נעלה את השאלות השונות לפי הכרח הדחיפות בפתרונן, בין בשאלות התישבותנו החדשה ובין בשאלות הרבות העולות לפנינו בהתישבותנו הקיימת. והפעם נעיין־נא באחת השאלות הדוחקות ביותר אצלנו:

מה יהיה מספר המשפחות לנקודה ישובית?

בפתרון השאלה הזאת עלינו לצרף גורמים שונים, ולהעריכם בדלים ומשולבים. גורמים נפשיים וחברתיים, משקיים, כלכליים, תרבותיים ועוד ועוד. עלינו גם להביא בחשבון את כל שלוש הצורות הישוביות הקיימות אלנו: א)¹ כפר העובדים;² 2) הקבוצה; 3) המשק הארצי (לא פליטת קולמוסי הוא השם “משק־ארצי” למה שרגילים לקרוא אצלנו “קבוצה גדולה”. כי המושג קבוצה אינו הולם – לדעתי – את הצורה הישובית הזאת, שנוסדה לפני ארבע שנים בעין־חרוד, וזמן קצר אחרי שנפלגו משק עין־חרוד ומשק תל־יוסף, בעקב הנטיה למשק ארצי של תל־יוסף, החרתה החזיקה גם עין־חרוד בדרך המשק הארצי).

והנה בנוגע לכפר העובדים, יחידת המשק בו הנה המשפחה העובדת; והשאיפה היסודית בו מכוונת לחירות אישית. ושאיפה יסודית זו אינה נפגמת ע"י גודל המספר של יחידות משק בתוך הכפר. אמנם חשוֹב חשבנו לפני שנים, בטרם באנו לכפר, כי נחוץ יהיה להגביל את מספר יחידות המשק, אך הנסיון בחיים הראנו לדעת, כי לא כן.

בקבוצה, אין יחידת משק קבועה, ואנו נאלצים למנות בה את יחידת העבודה, ז"א עובד ועובדת. ומספרם בכל קבוצה יקבע על־ידי אותה הקבוצה עצמה, מתוך השאיפה היסודית של הקבוצה, שהיא לאחווה־משפחתית. כל קבוצה שחבריה מהוים יחד את המשפחה, הרי קיוּמה והתפתחותה בטוחים. וכל קבוצה אשר יקבצוה מגבוה או מהחוץ ויחברוה מבחרים זרים זה לזה, אשר חוט החן והחסד המשפחתי אינו מאגדם, סופה דאבון־לב, מפח נפש ובטלה. ואם באמת ובתמים אנו רוצים לשמור על צורה ישובית זו, היכולה להצפין בקרבה עושר־נפשי רב, ופינות לבביות במדבר חיינו – כי עתה עלינו למצוא את הדרך אשר בה תוכל הקבוצה, אף הכי קטנה, לבוא להתישבות, מבלי שתאולץ לבולל בתוכה “חברים” נוספים. כי בזה, בהכנסת חברים נוספים לקבוצות קיימות, מתהוות הפרצות הראשונות בכל קבוצה וקבוצה, מה שגרם כבר לביטול קבוצות רבות, ועוד ממשיך לחתור תחת קיום הקבוצות.

במשק הארצי, אף הוא, אין יחידת המשק קבועה, ועלינו למנות בו את יחידת העבודה. קרוב לודאי, שבעתיד הכי קרוב יהיה המשק הארצי מחולק בתוך עצמו, חלוקה חדה, לפי ענפיה עבודה השונים, חקלאיים ותעשייתיים, אשר יעסוק בהם, ואז יכלול בתוכו יחידות משק מקצועיות שונות בגדלן, בהתאם למקצועות ולדרישה על תוצרתו של כל מקצוע, מצד המשק עצמו, קודם כל, ומצד השווקים הקרובים. בכל אופן אין צורך מצד זה להגביל את המשק הארצי במספר עובדים קבוע. וגם מצד השאיפה היסודית של המשק הארצי, המכוונת למשטר חברתי־כלכלי בעיקר, אין לסמן גבוּלות מסוּימים. המשק הארצי, מנקודת ראותו הוא, יכול היה לפרוש כנפיו גם על הקבוצה; אם כי לקבוצה מנקודת ראות קבוצתית, יהיה זה מות בטוח. כי את שלוש צוּרות ההתישבות שלנו יש להגדיר בשני ציוּנים שונים: א) אנושי־משפחתי: כפר העובדים והקבוצה; 2) חברתי־משטרי: המשק הארצי.

ועתה בסידור נקוּדות ישוביות, ישנם גורמים מעטים המטים לצמצום השטח, והם: 1) לקבוצה, לצמצם את השטח לפי מספר חבריה; 2) לכל צורות התישבותנו, לצמצם במידה שהשדות הכי רחוקים, בל ירחקו יותר מכדי חצי שעה נסיעה מן הדירה. ומנקודה זו, כל צמצום ישובח. וכן נוחיות השמירה בלילות ועוד. אולם רבים מאד הגורמים המטים להרחבת השטח, מהם: א)בסידור הנקודה וביסוסה. ב) בהחזקת הישוב אחרי כן. בסידור הנקודה, תופחתנה ההוצאות היסודיות לכל מתישב עם ריבוּי המתישבים – ההוצאות לסידור הדרכים, סידור המים, סידור בנינים ציבוריים ומוסדות ציבוּריים, והוצאות כלליות נפחתות במידה רבה עד מאוד ככל אשר יגדל הישוב. ובהחזקת הישוּב אחרי יסודו, הרי כל מה שירבה מספר המתישבים בו, כן יחתו המסים על כל מתישב להחזקת: 1) מוסדות החינוך והתרבות; 2) הוצאות ההנהלה וחשבונות; 3) השמירה; 4) הספקת המים לשתיה והשקאה; 5) הוצאות המחסן לקניה ומכירה משותפת; 6) הוצאות המרעה והפרים; 7) הוצאות ההספקה לשוק ע“י מובילים מיוחדים לחלב, ירקות ופירות; 8) אפשרות להחזיק בעלי־מקצוע שונים במקום; 9) הוצאות הממשלה ואורחים, ועוד ועוד ועוד. ועל כולנה, עצם האפשרות שישנה לישוב גדול לרכוש לעצמו מכונות משוּכללות ולשכלל את מוסדותיו, מה שאין כן בישובים קטנים. ונקח לדוּגמה את נהלל: בנהלל ישנן 75 משפחות חקלאיות, והנה בשנת תרפ”ה היו ההוצאות לכל משפחה באופן בינוני יותר מששים לירה. באלה נמצאות הוצאות אשר אינן מושפעות מגודל הישוב, כגון מסי ההסתדרות, עשור לממשלה ועוד. ולעומתן מסים אשר יקטנו עם גידול הישוב, כגון תשלום להחזקת פרים ועדר; מסים לחינוך ותרבות ועוד. מסים אלה היוּ נפחתים בהרבה מאוד, לוא נחלקו לא על 75 משפחות אלא על מאה משפחה ויותר. כי ההוצאה הכללית לא תגדל בהרבה בהתווסף עוד 25 משפחה, ולעומת זה מתחלק סכום ההוצאות על יותר מ־100 משפחה ולא על 75. וכן אפשר להגיד בבטחה שאילו היו בנהלל רק כשלושים משפחה, לא היה הסכום הכללי של ההוצאות קטן בהרבה; אך בהתחלקו על 30 3משפחה,³ היה הסכום הנופל על כל משפחה נכפל. ולאשר יטענו אולי, כי בנהלל רבים המסים באשר היא מחזיקה את החינוך, שזאת היא ההוצאה העיקרית, על חשבונה העצמי, אין משקל כלל, יען כי לא חשוב כאן מי מוציא את ההוצאות היתרות, אם המתישב בעצמו או מוסדות לאומיים. וכן אין הבדל בזה בין קבוצה וכפר. והרי בסיכום כל הגורמים נמצא, שאין לסדר נקודה ישובית בפחות ממאה משפחות חקלאיות. ואפשר גם להוסיף הרבה על המספר הזה, אך אין להושיב יותר ממאתים משפחה בנקודה אחת, באשר אז יגיע שטח הקרקע של הישוב ליותר מעשרים אלף דוּנם, ואף אם הבנינים יקבעו באמצע השטח, ימצאו בהכרח שדות רחוקים יותר משני קילומטר מן הדירות, וזה אינו כדאי.

ב.

ועתה למעשה: בקרבת נהלל מסרה הקרן־הקימת לרשוּת התישבותנו כעשרים וארבעת אלפים דוּנם קרקע (יכול היות שבקרוב תוסיף לנו הקהק"ל עוד שטח שם). לשטח הזה הציעו את עצמם שבעה אירגונים:

1. שלושה אירגונים להתישבות בצורת כפר־העובדים:⁴ א) אירגון א‘, שמנה בסוף שנת תרפ"ה 80 יחידות משק; ב) אירגון ב’ (ע"ש ויתקין) שמנה אז 73 יחידות משק; ג) אירגון “הפועל המזרחי” שמנה אז בערך 60 יחידות משק.

2. שלושה אירגונים לצורה קיבוצית: א) קבוצת השרון, שמנתה אז 24 חבר; ב) קבוצת שרונה, שמנתה אז 20 חבר; ג) קבוצת אחוה־גניגר, שמנתה אז בערך 30 חבר.

3. אירגון אחד “פינסק”, בנטיה למשק ארצי, אשר מספר חבריו שהספיקו לעלות לארץ־ישראל עד סוף שנת תרפ"ה הגיע ל־30 בערך (אמנם האירגון הזה הכניס במספר חבריו, אשר בשבילם ידרש קרקע ותקציב להתישבות, אנשים הנמצאים עדיין בגולה; אך אינני מאמין שבקרבנו יעשה הפשע הזה, להבטיח קרקע ותקציב לאנשים שטרם דרכה רגלם על סף ארצנו. דיו במעוות שישנו בהושבת אנשים, אשר טרם הספיקו לעבוד בחקלאות בארצנו לכל הפחות שנה אחת. לכן אני רושם בזה לאירגון “פינסק” רק מספר חבריו שנמצאו בארץ בסוף שנת תרפ"ה).

במספרים של הקבוצות ציינתי פה את מספר החברים, יען כי לא ידוע לי כמה הם החברים והחברות, בתוך אותן הקבוצות, שהם מאוגדים למשפחות, וכמה מהם הנם פנוּיים ופנוּיות. אך מובן, לדעתי, כי גם בקביעת השטח לכל קבוצה, דרוש להביא בחשבון את מספר המשפחות בקבוצה, אחרי שכל חבריה וחברותיה יעברו לחיי משפחה.

והנה רואים, שבכל הרשימה הנ“ל אין אף אירגון אחד שימנה יותר ממאה משפחה, ולהיפך: נמצאים אירגונים המונים אך כרבע ושליש המאה. ואם לאירגונים האומרים להתיישב בצוּרת כפר־עובדים או משק ארצי אפשר להוסיף חברים, הרי אין לעשות כזאת בקבוצה; באשר הוספת חברים לקבוצה גורם להריסת הקבוצה. כי על כן חושב אני שעלינו לקבץ מספר של אירגונים לנקודה ישוּבית אחת, באופן שבכל נקודה יתיישבו כמאה וחמישים משפחות חקלאיות. לדעתי אני, אפשר לא רק לקבץ יחד אירגונים מצורה ישוּבית דומה, אלא אף אירגונים הנוטים לצוּרות התישבות שונות (מלבד ל”משק ארצי" אפשר ליישב יחד, ואת “המשק הארצי” אין אולי ליישב יחד עם אירגונים אחרים, כי בגלל נטיותיו ה“אימפריאליסטיות” עלול הוא להשתרר על צוּרות ישוביות אחרות, מה שיגרום, בלי ספק, לסכסוכים והפרעות. אמנם בשנים האחרונות עמלו מארגנים לאגד באופן מלאכותי את הקבוצות אל המשקים הארציים, אך בטוח אני שלא יארכו הימים, והקבוצות, שהן קבוצות באמת, תשובנה אל עצמן, ותביננה כי תוכן ו“כבוד בת־הקבוצה בפנימיותה”, ואז יכלו מתחת שמינו אותם ההבדלים המנופחים, כאילו בין ה“קטוליות” וה“פרוטסטנטיות”, המקימים כיום את החיץ בין הקבוצה וכפר־העובדים. – וחושב אני שאת כל האירגונים המנוּיים למעלה צריך ואפשר לסדר בשנים, או שלושה לכל היותר, ישוּבים, ובכל ישוּב יכולים להיות שנים שלושה אירגונים. בכל הענינים הכלכליים והמשקיים יהיו מאוּחדים בהחלט, ורק את הענינים שבהשקפות שונות יסדר כל אירגון לעצמו.

ולדוגמה נתפוש שלושה אירגונים שונים ונעקוב את אפשרות סידוּרם וחייהם בישוב אחד. נניח שמן הרשימה הנ“ל יתישבו יחד: א) האירגון ע”ש ויתקין; ב) אירגון “הפועל המזרחי”; ג) וקבוצת שרונה. הצדדים המפרידים בין שלושה אלה, הם:

1) קבוצת שרונה שונה מן השנים בזה שהיא תעבוד עבודה משותפת, וחיים משותפים וכלכלת־ילדים משותפת. והרי כשם שהיתה קבוצה זו מסדרת את הענינים האלה, בשבתה נבדלת מן השנים ומרוחקת מהם שנים או שלושה קילומטרים, ככה תתפוס, בישוּב המשותף, שכונה לעצמה, ובשכונה זו יהיו לה בניניה ומשקה הביתי.⁵ ואף נניח ששדותיה, גניה וכרמיה, כולם או חלק גדול מהם, נקבעו לה בקרבת מקום לשכונתה. ולעומת זה תהיה משותפת, בחלק המגיע לה לפי מספר חבריה: במכונות הדיש וכדומה, במיכון ההשקאה, בדרכים; בספריה גדולה, בבית־הספר לכתות הגבוהות; במסגריה, נפחיה והחזקת כל בעלי מקצוע; בשמירה בשדות ובישוב; במובילים, במחלבה ומחסנים; במו“מ את הממשלה ומוסדות כלליים, ועוד ועוד. הריוח מזה יהיה גדול למדי גם למוסדות המיישבים וגם לקבוצה הנידונה. וכל הפסד או פגם לרעיון הקבוצה לא יגרם ע”י כך, ולהיפך אפשרוּת הקיוּם לקבוצה מובטחת ע"י כך מכמה צדדים: א) הקבוצה הנידונה לא תאולץ להגדיל את עצמה באופן מלאכותי; ב) גורמי־הפסד מרוּבים, שהנם הכרחיים למשק קטן, ודוחפים בהרבה ליצירת יחסים “עצבניים” בתוך הקבוצות, יעָלו ממשק הקבוצה; ג) דאגת הלימוד לילדים המטרידה את הקבוצות, והדוחפת עכשיו ליסוד בתי־ספר מרכזיים עם “פנימיות” (אינטרנטים), לא תהיה לפני הקבוצה הנידונה; ד) ההסתכלות התמידית של חברי הקבוצה בצורת החיים ועבודתם, לעומת החיים והעבודה של שכניהם בישוב, תעוררם להתעמקות ופיתוח הקוים המיוּדים לקבוצה, והרעיון ילך ויחזק, והמשק ילך ויתקדם.

2) אירגון “הפועל המזרחי” מעוּנין באופן נפרד בסידור והחזקת מוסדות דתיים, ואולי גם בחלק ממוסדות החינוך. אך בכל השאר אין לו כל ענינים מיוּחדים לעצמו; ולא פחות מקבוצת שרונה, ירויח האירגון הזה בסידור והחזקת כל הענינים הכלכליים־משקיים וחברתיים באופן משותף. ומובן, שהוא מתיישב כולו מרוּכז בחלק אחד של הישוּב, ושם יסדר לעצמו את המוסדות המיוּחדים לו לבדו. וקרוב לודאי, שגם החזקת המוסדות האלה תקל מעליו על־ידי הישוב המשותף, באשר כל אותם האנשים מיתר האירגונים אשר ישנה להם הנטיה לדתיות, ישאו בודאי מרצונם בעול ההוצאות האלה יחד עם האירגון הזה. – ובכן דרוש ידרש רק שבסידור ישוב מקובץ כזה, נתַחֵם בדיוּק את תחומי הקרקע לכל אירגון, ולכתוב ביניהם הסכם הדדי על מה הנם משתתפים, ובאיזו מידה ישתתפו, ובמה אינם משתתפים. צריך יהיה לקבוע ולציין מראש את העוּבדה, שאין כאן אירגון עיקרי ואחרים נספחים אליו, כי אם כל אירגון ואירגון יהיה שורר בנחלתו המיוחדה לו, ואין לו כל זכויות בנחלת האחרים המיוחדה להם. השיתוף, במה שישתתפו, בא אך ורק למטרות־חולין: כלכליות ומשקיות. וממילא פוסק השיתוף, במקומות שמשתררות חולשות לנטיות אחרות.

לא קשה לשרטט בזה שתי סכימות לישב שלושת האירגונים הנ“ל: סכימה אחת לפי הצעתי הנ”ל, וסכימה שניה לפי הדרך הנהוּגה: כל אירגון ואירגון בנקודה נבדלת. ושתי סכימות כאלה תוכחנה בעליל, כי על־פי הצעתי תעלינה הוצאות היסוד לשלושת האירגונים האלה, בשלושים־חמישים אחוז פחות מאשר על־פי הדרך הרגילה עכשיו. וכן הוצאות ההחזקה לכל משפחה ומשפחה מן האירגונים הנ"ל תופחתנה על־פי הצעתי באחוז לא קטן מן אחוז ההוזלה ליסוד. ואינני נותן עכשיו בזה את הסכימות האלה, באשר זה ידרוש הרבה מקום וזמן, בהיות הדבר הכרחי אז לתת פה את כל פרטי התכניות ופרטי התקציבים למשקים, בצוּרה נבדלת ובצוּרה מקובצת; וזה גם לא יעניין את רוב הקוראים, שאינם רגילים לטפל במספרים יבשים; אך במרכז החקלאי ובמוסדות דומים יכולים “לשבת על המספרים” האלה. אמנם אם הצעתי תעורר התנגדות חזקה לא אמנע גם מטורח המספרים. וחוששני, שהצעתי תפגוש בהתנגדות, כי יודע אני את הרגלי המחשבה השוררים בתוכנו, ואת חוסר הרצון לצאת מן ההרגלים המוטעים. וחושש אני שאמצא מתנגדים לא רק לרעיון של התישבות כפר וקבוצה יחד; אלא אף להתישבות קבוצות אחדות יחד בשכונות שכונות של ישוב אחד; ואולי גם יצאו מתנגדים להתישבות שנים ושלושה אירגונים יחד, שמטרת כולם הנו הכפר העובד. אך מאמין אני, שהבירור והויכוּח בשאלה חיונית זו יצעידונו ברבה מאוד לקראת הפתרון הנכון, והוא גם יועיל, בדרך אגב, לברר וללבן במידת מה את מהוּת ההבדלים אשר בין צוּרות התישבותנו. ואקוה שיוכחו, אשר אין מקום להתחדדות יחוסים וניגודים. ויש מקום לקבוצה וכפר־עובדים לשבת יחדיו ולהשתתף במוסדות כלכליים ומשקיים. והנטיה אשר יפתחו אצלנו, ליישב אזורים של קבוצות לחוד, ואזורים של כפרים־עובדים לחוד, נטיה זו הנה רעה, חולה ומסוּכנת, והיא נובעת מתוך השקפות עקרות על מהות חיינו ועבודתנו בארצנו. וטוב שלא לעזוב כל הזדמנות, מתבוע את הבירור והליבון בשאלות אלה, עד אשר יוכחו כולם כי אין הקבוצה וכפר־העובדים צוררים זה לזה, כשם שאין זה בין שירת מקהלה ושירת זמירים בחורש.

(תרפ"ו 1926)

---

"הגרעין החקלאי"

מאת

אליעזר יפה

זה שנים אחדות אשר יטפלו אצלנו ברעיון ובסידור תכניות של שכונת־עובדים ו“גרעין חקלאי”. בשכונת־עובדים, המכוּון הוא לישוב של פועלים ועובדים אחרים ליד עיר, אשר האנשים יעבדו בעיר ויגורו בשכונה מיוחדת להם ליד העיר. ובשכונתם תהיה להם, מלבד הדירה, גם חלקת אדמה למעט ירק, עצי פרי ועצי נוי. את השטח קבעו לשני דונמים, או שני דונמים וחצי. ואת מספר המתישבים קבעו 800 – 1000 משפחות. ב“גרעין חקלאי”, המכוּון הוא לחלק משכונת־העובדים, אר יהיה מיוסד לא על עבודה בעיר, כי אם על עבודה חקלאית אינטנסיבית בשטח של 12 – 15 דונמים. את מספר המתישבים קבעו 150 – 200 משפחה. בזמן האחרון קשרו קיבוץ מאנשי שכונת־העובדים ואנשי “גרעין חקלאי” את תכניותיהם אל תכניות ההתישבות בעמק עכו.

לא אדון בשאלה, אם תוכל חיפה, העתידה להיבנות במשך עשר השנים הבאות, אם תוכל לפרנס פרוור כשכונת־העובדים ו“גרעין חקלאי” לידה. כי זה ענין להשערות. ורק על הצדדים הישוביים־חקלאיים שבענין זה אחוה דעה. משום כך גם לא אתעכב על שכונת־העובדים, כי אין האנשים תולים תקוותיהם בהכנסות מעבודה חקלאית במגרשיהם, אלא מעבודתם בעיר. ואולם עם אנשי “גרעין חקלאי”, אשר סידרו לעצמם תכניות לקיום בחקלאות אינטנסיבית על שטח של 12 – 15 דונמים, אתם ישנו צורך להתעכב על תוכן הענין וממשותו.

השם “גרעין חקלאי” בשכונת־העובדים עלול להתעות רבים. כי בציבורנו רואים את ה“גרעין חקלאי” כחלק משכונת־עובדים ודומה לה בתכנו. ואולם למעשה, בתכנו ובתכניתו אין ה“גרעין חקלאי” אלא אירגון להתישבות אינטנסיבית.¹ והנה מלבד ד“ר סוסקין לא נמצא עד עתה איש, מאלה העוסקים ובקיאים בישובה של ארצנו, אשר יניח, כי ישנה כבר האפשרות לישב אצלנו אנשים במעט מאוד כסף ובשטחים מצומצמים ביותר. אמנם יודעים אנחנו, שגם אצלנו, ליד הערים, נמצאים בודדים, גננים, המתפרנסים ממשקים זעירים למאוד; אך אין לבנות שיטות ישוביות כלליות על יסוד מקרים בודדים יוצאים מן הכלל. והן לא מזמן סיימנו את הויכוח בנדון זה עם ד”ר סוסקין. ואף גם עובדה היא, כי למרות עזרתה של ההסתדרות הציונית, ולמרות התקציב שהוקצב להגשמת תכניתו, אין הדבר מתקדם, ומה ראו במסיבתנו לקרב את דבר ה“גרעין חקלאי” בעצם הימים שריחקו את דבר תכנית סוסקין? והן בתוכן הדברים אין בין זה לזה אלא התקציב, אשר הובטח לסוסקין ולא הובטח ל“גרעין חקלאי”. ולא רק שלא הובטח תקציב, אלא אף לא נדרש כמעט כללוּ יחד “גרעין חקלאי” בתוך שכונת־עובדים; שיערו, כי אנשי שכונת־עובדים, אשר יעבדו בעיר, יחסכו סכומים כדי השתתפות הגונה בבנין השכונה, ותלו תקוות בקרדיטים גדולים מבנקים. ומתוך “גזרה־שווה”, כנראה, הרחיבו את הרעיונות האלה גם על “גרעין חקלאי”. – וקשה להבין איך הגיעו להערכה כזו של הענינים אם לא נגרם זה על־ידי שינוי השם: מ“התישבות חקלאית” ל“גרעין חקלאי” בתוך שכונת־עובדים. כי הרי במושג התישבות חקלאית הגענו כבר להבנה, שאין לצמצם ביותר בקרקע ובתקציב. ואף אנשי ה“קבוצה הגדולה”, אשר לפני חמש שנים התיימרו להיות מיישבים בזול שבזול, בקרקע וכסף אשר ידרשו לישובה של משפחה חקלאית, הרי כיום אין כבר הפרש גדול בין דרישותיהם של אלה בקרקע וכסף למשפחה חקלאית לבין דרישות ההתישבות הבודדת. וכן הגענו להבנה, שאי־אפשר לנו לסדר התישבות חקלאית בלי “תקציב מלא” מצד המוסדות המיישבים. וההתישבות של “המעמד הבינוני”, אשר התיימרה, רק לפני שנה בערך, לקנות קרקע ולהיבנות על חשבונה הפרטי, כיום אף היא דורשת תקציב מלא. ואני מפקפק מאוד, אם יעלה בידינו לבסס משפחה, מאותן שהתחילו תחת ה“פירמה” של מעמד בינוני, אף בסכום כסף המספיק לבסס משפחת פועל חקלאי ישן בארץ, המחוסר כל אמצעים. ומה השיב חכמים אחור וסיכל דעתם עד כדי כך שידרשו מאנשי ה“גרעין חקלאי”: 1) השתתפות בכסף להכשרת הקרקע; 2) סידור משקם בעיקר באמצעיהם הם עצמם 3) "אפשרויות קיום על שטח קרקע בחלק אחד משבעה הנחוצים כיום לקיום משפחה חקלאית בארצנו? האמנם די בשינוי השם בלבד כדי לשנות את המזל? האמנם דבר הבלעת מאה־וחמישים – מאתים משפחות חקלאיות בתוך פרוור־עיר בן 800 – 1000 משפחות בלתי חקלאיות, די כדי שלא יצטרכו לקרקע ותקציב מספיקים?

עלינו לא לערבב מושגים שונים, כי זה עלול לבלבל את עצם הענינים ולהטעותנו. ובנידון שלנו ברור: 1) כי אין כל קשר בין שכונת־עובדים לבין התישבות חקלאית, אף אם יקראו לזה “גרעין חקלאי” של שכונת־עובדים. בעלי הרעיון הן לא חשבו, כי ה“גרעין חקלאי” ימצא שוק לתוצרתו בתוך שכונת־העובדים, באשר לפי תכניתם יהיה לאנשי שכונת־העובדים גם משק קטן, אשר יספק את צרכי ביתם ויתן עוד עודפים קטנים לשוק העירוני, לשם כך הלא יקצו להם מגרשים גדולים. ואף אם למעשה לא יסדרו אנשי שכונת־העובדים משק־מכניס במגרשיהם, ורק מעט פרחים ועצי נוי יגדלו שם, גם אז לא יגדל היקף הקניה שלהם בתוצרת חקלאית עד כדי לפרנס את ה“גרעין חקלאי”. – 2) לפי דרכי החיבור שישנם כבר ביום בארצנו, אין כל יתרון לישוב חקלאי הנמצא שני קילומטרים מן הכרך על ישוב חקלאי הרחוק עשרים קילומטר ויותר מן הכרך. נהלל ושכונותיה, משקי עין־חרוד, דגניה וכנרת מוציאים לשוק חיפה את כל תוצרתן, בטעם יתעוררו בני הכרך משנתם בבוקר. ויותר מוקדם מזה אין העירונים מוכנים לקנות, אף את התוצרת של החלבן והגנן הנמצאים בתוך תוכה של העיר. 3) ישנם אמנם חלבנים בודדים וגננים בודדים, הנמצאים בעיר או ליָדה, והם מסדרים לעצמם קונים פרטיים, באופן שהם מקמצים את ההוצאות לאנשי הבינים או למוסדות הבינים (וכידוע לוקחים אנשי הבינים את חלק הארי ממכר התוצרת), ולכן יכולים הגננים והחלבנים הבודדים, אשר ירכשו לתוצרתם קונים פרטיים, להתקיים מתוצרת מעטה; ואולם אפשרויות כאלה נמצאות אך ורק לבודדים ולא לציבורים. כי ציבורים המוציאים את תוצרתם לשוק, מתנגשים בהכרח עם ציבורים אחרים, המחפשים אותו השוק. ואם אין הם רוצים להתחרות אלו את אלו, הרי הם נאלצים להתאגד יחד וליצור מוסד משותף לממכר תוצרתם, נאמר על־ידי “המשביר” או ע“י מוסדות דומים לו. אז יקבלו כל המשקים, רחוקים כקרובים, אשר ימציאו לשוק תוצרת מטיב שווה, גם מחיר שווה בעד תוצרתם, “גרעין חקלאי” כנהלל וכדגניה ועין־חרוד. ואיך זה יעלה ל”גרעין חקלאי" להתקיים מפּחות תוצרת, שזה אומר פחות קרקע ופחות הון השקעה?

ואל נא יתעונו בטענה, ש“גרעין חקלאי” ישקה את כל אדמתו, ואדמתו תהיה הכי מתאימה לגידול תנובות גדולות. כי אף מקוה־ישראל, שאדמתה היא הכי מתאימה והיא גם מזובלת היטב ומושקה, אף היא אינה משיגה תנובות ירק, מספוא וגרעינים גדולות מתנובות אלה שברבים ממשקי עמק־יזרעאל ועמק־הירדן. ויתרון למקוה־ישראל ולמשקי עמק־יזרעאל ועמק־הירדן על ה“גרעין חקלאי” בזה, שהאחרונים יצטרכו לקנות מן השוק את רוב המספוא לבעירם, ואם לראשונים עולה עכשיו ליצור ליטר חלב 1.5 – 2 גרוש, הרי זה יעלה הרבה יותר לאחרונים. וכל הבדל לא יהיה בין הראשונים לאחרונים בזה, שבעונות רבות בשנה ישליכו כולם את ירקותיהם לדומן, מאין להם מחיר. ועוד הבדל לרעת ה“גרעין חקלאי”, שמחיר הקרקע בשבילו יעלה כמה מונים יותר מאשר עולה בשביל המשקים הרחוקים.

על כן אין לקוות לשידוד מערכות התישבותנו בקרוב בימינו, וכל נסיון למה שקוראים “התישבות אינטנסיבית” לא יגיע אף לחצי פעלו ויירש עמל ותלאה. אז ניזעק, כמובן, לחפש תרופות, אך לא נצליח יותר מאשר לאשר את קיומו של עוד ישוב בעל־מום, נוסף על הישובים בעלי־המום הנמצאים כבר למכביר אצלנו.

ורע ומר מאוד, אשר דבר ה“גרעין החקלאי” כיום איננו רק רעיון מופשט לנסיון ישובי, כי אם עשרות חברים התקשרו אליו וחולמים אותו והוגים אותו בוקר, ערב וצהרים; ואולם אין בידינו להועיל. בכל אפן מן ההכרח הוא להבדיל בין רעיון ההתישבות האינטנסיבית ובין האנשים אשר התארגנו לשם הרעיון הזה: החברים, אשר התארגנו להתישבות זו, יכולים וצריכים לקיים את אירגונם לשם התישבות חקלאית באחת הצורות הנהוגות כבר אצלנו, ולהירשם אצל המרכז החקלאי בתור להתישבות, שיגעו אליה לפי: 1) זמן היותם בארצנו; 2) זמן עבודתם בחקלאות; 3) מצבם המשפחתי וגילם וכדומה. ואשר להתישבות אינטנסיבית, צריכים אנו להסתפק בנסיון אשר נעשה על־ידי ד“ר סוסקין, עד אשר נראה את תוצאותיו. ואם ישנם באירגון ל”גרעין חקלאי" חברים הנוטים דוקא לנסיון בחקלאות אינטנסיבית, הרי טוב ונכון הוא שיתקשרו את ד“ר סוסקין, באשר לו חסרים אנשים מתאימים, ולאנשינו, שהנם בכל אופן המתאימים ביותר, חסר התקציב לנסיון זה. ועל־ידי התקשרות כזו יוכל למצער להתגשם נסיון אחד של חקלאות אינטנסיבית, זה של ד”ר סוסקין; תחת אשר במצב הענינים כיום אין תקוה לא לזה ולא לזה, שיצעדו אף את צעדיהם הראשונים בדרך לנסיון בהתישבות כזו. ואם אמנם ישנם אֵילו חילוקי נוסחאות בין התכניות של ד"ר סוסקין לתכנית החברים אשר התארגנו בתל־אביב לגרעין חקלאי, ברור בכל־זאת שדבר זה לא יעכב, והסכמה על התכנית לכללה ולפרטיה יכולה להתקבל; כי לא בפרט זה או אחר ישנה חשיבות, כי אם בעצם הרעיון של התישבות בחקלאות אינטנסיבית. וכל המודים באפשרות הדבר כיום, יכולים למצוא דרך לעבוד יחדו.

תרפ"ו (1926)

---

שיטה או שלטון

מאת

אליעזר יפה

בסידור התישבותנו החדשה כיום, ניתנה ההזדמנות הראשונה להסתדרותנו לפעול, אם ברוח הסתדרותית נכונה, ואם ברוח של ממשלת זדון, הקובעת ענינים על־פי סימפטיות ואנטיפטיות צדדיות, המפלות בין אדם־חבר או אדם־נתין לאדם־חבר או אדם־נתין בתוכה, ומעניקה נדבות לאחד על חשבון קיפוח זכות למשנהו. הפעם ניתנה לראשונה הזדמנות כזאת להסתדרותנו, כי בכל סידורי התישבותנו הקודמים לא היתה ההכרעה בידיה, ורק כיום ישנה כזו בהחלט. החבירוּת בהסתדרותנו היא אישית, כל יחיד ויחידה הנם שוים בזכויותיהם וחובותיהם בתור חברים בה. ואין כל יכולת להסתדרותנו למנוע מאת חבר אחד את אשר היא נותנת לחבר אחר, אף אם 99 אחוזים ממנה ירצו לעשות את זאת. הענקת זכויות ושלילת זכויות אינן גם בגדר של הצבעות והכרעת רוב ומיעוט. ישנה יכולת להסתדרות כזו שלנו לשפוט חבר על חטאותיו ופשעיו, ולדונו לפי חוקי ההסתדרות ותקנותיה; ואולם כל חבר אשר מבלי שהעמידוהו לפני כס המשפט הפלו אותו לרע וקיפחוהו, הרי הוא עולה, על־ידי עצם העוול שנעשה לו, למדרגת תובע כללי ושופט של ההסתדרות כולה. לו כס המשפט!

והנה חברי הסתדרותנו החקלאית, עובדים וחיים בצורות־התישבות שונות: הקבוצה, המושב, הקבוצה הגדולה. אכן, צורת ההתישבות, אשר יבוֹר לו כל חבר, אינה מוסיפה ואינה גורעת ממנו זכויות בתור חבר ההסתדרות, אף כמשהו מן הנימה. וכל עוד אשר לא הוחלט בהסתדרותנו על הוצאת חברים מתוכה, עקב בחרם להם בצורה ישובית זו או אחרת, הרי על ההסתדרות לעמול במידה שוה לסיפוק רצונו של כל חבר בכל צורה אשר בחר לו. וכל הדיבורים על־דבר צורות ישוביות “נאמנות” להסתדרות פחות ו“נאמנות” יותר, אינם יותר מלהג דמגוגי, החותר תחת שלמותה של הסתדרותנו ואחדותה. כי כצורות ההתישבות, כהשקפות חברתיות ומפלגתיות אחרות, הנן אך ורק מעניניו הפרטיים של כל חבר וחבר בהסתדרות, אך לא יכול להיות למושג חבירוּת כל אחיזה במושגים הקיבוציים: קבוצה, מושב וכו'. החבירוּת בהסתדרותנו הנה אישית ולא קיבוצית, ובאותו הרגע אשר החבירוּת תתחיל אולי להיות קיבוצית, ממילא תהיה קיבוצית מצורה אחת בלבד, אחרת לא יכול להיות בשום אופן. כי על כן כל נשיבת הרוחות אשר שררה, ובמידת־מה שרדה עדיין, בהסתדרותנו: נשיבת רוחות מלטפות צורה ישובית אחת, ונשיבת רוחות זועפות על צורה ישובית אחרת, כל נשיבת־רוחות זו – פשע וכלימה בה, וכלה תכלה מקרב הסתדרותנו.

והנה לפני שנה בערך, או שנה וחצי, ישב המרכז החקלאי בטבריה ובירושלים, והחליט על הקיבוצים והאירגונים, אשר באו להתיצב לפניו ולדרוש התישבות, לאמור: מי יעלה ראשונה ומי אחריו, מי לאחרונה ומי לא יעלה הפעם. ועתה, אם הוציא המרכז את משפטו על יסוד חקירה ודרישה בזכויותיהם של חברי ההסתדרות, אשר הגישו לפניו את עצומותיהם, אלוהים עמו! בצדק שפט את עדתו, ומשפט צדקו יקום ויהיה בהסתתרותנו!… ואולם אם לא במשפט עשה, ואם נכונה השמועה העוברת במחננו: כי עשוֹק עשק המרכז במשפטו מספר חברים אשר להם הזכות, והענק העניק למספר חברים אחר מתנת חנף לצורה ישובית נושאת חן וחסד מלפניו, או תשלום מס לזרמי מפלגה משפיעים עליו – כי עתה בטלים ומבוטלים הם מתוך עצם חוקתה של הסתדרותנו עד כה וחוקת "ניר, המאושרת כיום, אשר לכל החברים בתוכה זכויות האישיות שוות בהחלט, בלי הבדל לאיזה זרם מפלגתי נמנה החבר ובאיזו צורה ישובית בחר.

ואין לתמוה כמעט על אנשי המרכז החקלאי, אשר עשו אז את העוול לשלול את זכות ההתישבות מאירגון חברים, אשר מנה (לפני שנה או שנה וחצי בערך בזמן החלטת המרכז) קרוב למאה חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 6 שנים ויותר; והעניקו אז את הזכות להתישבות לקיבוץ, אשר מנה בארץ רק כחמשה־עשר חבר וחברה, שנמצאו אז בארצנו במשך 3 – 5 שנים. אני מביא את שתי העובדות הכי קיצוניות, אכן גם באמצע לא היה הכל מסודר. אין לתמוה על מעשה העוול הזה, באשר כל האוירה שלנו היתה ספוגה אז רוח קנאות לצורת הקבוצה ושטנה על צורת המושב. היו ימים, אשר “מנהיגים” היו מכריזים מעל הבמות לשקץ את צורת ההתישבות במושב, ולקדש בכל מיני קדושה וקילוס את צורת הקבוצה, ועד היום הזה לא פסקה מלחמת־מצוה זו. ומעל הבמות יוכרז בפירוש, כי “על הסתדרותנו לקבוע דרגות־ותק שונות לקיבוץ ולמושב”. אין על־כן להתפלא על אנשי המרכז, הטובים והישרים כשהם לעצמם, שנכשלו להפלות בין חבר לחבר בהסתדרות. אמנם החלטתם בטלה ממילא על־ידי עצם הדבר שהיא מפלה בין חבר לחבר, שוללת זכויות מאחד ומעדיפה זכויות לשני.

ואַל נא ינסוּ לבטל את האשמה על־ידי זה, שיתנו דופי בי, המאשים, ויאמרו כי מגולל אני את האשמות האלה רק באשר חבר במושב אני. כי הנידון הן איננו כאן אישיותי אני, אלא עובדות ברורות המוכיחות את האשמתי, ומוטב שהמשיגים יפנו ישר לענין: להכחיש את העובדות או לטהר אותן בק“ן טעמים. וכן ידוע לי מראש עוד נשק חד אחד, אשר יוציאו נגדי, והוא: ההכרזה כי אני מוציא לפני הקהל הכללי את סודות ציבורנו; אך גם זה אינו לענין, כל עוד שלא הוכיחו כי דיבות הוצאתי. ואשר לעצם הוצאת הדבר לפני הקהל, בל נא תנסו להעלים את העובדה כי לחוֹם לחמתי בדבר הזה, בתוך ציבורנו, מיום אשר נודעתי אודותו זה כשנה ורבע. לחמתי בזה בתוך ציבורנו בכלל, וזה כשמונה חדשים, מיום כניסתי למרכז החקלאי, לא חדלתי מלחום בזה; ובמועצה החקלאית, לפני ימים אחדים, אמרתי את כל הדברים הכתובים בזה והודעתי שאמשיך את מלחמתי בדפוס. כי רואה אני בזה, אשר יַפלו בהסתדרותנו בין זכויות חבר לזכויות חבר, חטא אשר אין לו כפרה, בלתי אם יתוקן הדבר מיסודו. כי על כן גם לא השתתפתי בכל ההצבעות אשר היו בענין זה, בהודיעי שאין ענין זה ניתן להצבעות. וכן לא נכנסתי בשום הצעות־פשרה אשר הוצעו, בכיווּן לספק את דרישות כל הקיבוצים והאירגונים, בהודיעי שאין זה ענין לפשרות וסיפוק דרישות, כי אם צעד ראשון לקבוע חוק ומשפט צודקים בהסתדרותנו, חוק ומשפט שוים בהחלט לכל חבר וחבר בה, בלי לשים לב להשקפותיו הישוביות וכדומה. ואף אם כיום יעלה בידי המעונינים הפעם להשיג די קרקע בשביל להעלות להתישבות את כל הקיבוצים והאירגונים התובעים את זאת, לא אחדל אנוכי מדרוש את ציבורנו למשפט עצמו על עוון המרכז החקלאי מלפני שנה, ועל פשע המועצה החקלאית שלנו בימים י”א – י"ג דנא, אשר עשתה לפלסתר את כל חוקתנו (וחוקת “ניר” המפורשת), ותתעלל בזכויות ראשונות של חברים בהסתדרות על־ידי עצם העמידה להצבעת רוב ומיעוט את השאלה מי יעלה ומי בל יעלה, בלי לבדוק, אף במידה כל שהיא, את זכויותיהם של החברים, על־פי איזה קו שהוא.

בהסתדרותנו, כבכל הסתדרות בכלל, יכולים לשרור רק חוקה אחת ומשפט אחד לכל חבריה, וכל נטיה – ואף הכי קלה – משיטה כזו, עושה את הסתתרותנו לשלטון הרשע.

חשון תרפ"ז (1926)

---

למצב משקינו

מאת

אליעזר יפה

למצב משקינו / אליעזר יפה

(מתוך הרצאה בועידת “הפועל הצעיר” בפתח־תקוה, י“ח תשרי, תרפ”ז)

בכל הארצות תצעד החקלאות לכל ענפיה בצעדי ענק קדימה. הישן יצא מפני החדש כמעט בלי הפסק, אך במידה וקצב, בהבחנה והכרעה. אכן אלינו כאן נצמדה מאֵרת ההחזקה בנושנות עד כדי מחנק, יחד עם הזינוק לקראת כל בשורה מפתיעה עד כדי שבירת ראש ומפרקת.

בכל הנוגע לפיתוח ענפי המשק הקבועים ושכלולם, מחזיקי־נושנות נחנו, וקשה להניע את ענשינו אף לבחינת הדרכים והערכת תוצאותיהן. אם נקבע פעם תקציב לבנין במחיר נתון, והיה זה קודש־קדשים, גם עת כל אבן מן הקיר תזעק מאזני משקם ולמצוא את הגורמים לגרעון והגורמים להכנסות מספּקוֹת. ומכאן הפּתח לגרש כליל את הגרעון ולהרבות בלי הרף את ההכנסות. חד־הגווניוּת במשקינו חולפת, והענפים הולכים ורבים. אמנם אין עדיין תשומת לב ניתנת במידה שווה לכל הענפים, אפשר לראות במשקים שונים מידות שונות של תשומת לב לענפים השונים, בלי כל הצדקה משקית לכך, ורק מתוך נטיות מקריות והשפעות חולפות. את הענף האחד ירבו לדחוף קדימה יותר מיכולת הגורמים אשר הנו מותנה בהם באותו המשק; ולעומת זה יזניחו ענף אחר, מבלי להיסמך על סיבות מצדיקות את זה. וביחוד בולטות חליפות אלה בענפים של גידול ירקות, עופות ודבורים, ענפים הניתנים להצטמצם ולהתפשט על נקלה בכל עונה ועונה. בהופעה זו נמצאת, לדעתי, חולשתם של משקינו. ואני בטוח כי בהגיענו לימים, אשר כל משקינו יקדמו ויפתחו את כל הענפים בתוכם בלי הפסק ובלי לאוּת, ויחד עם זה לא יחדלו מבּחוֹן באופן יסודי כל צד וכל גורם בביצור הענפים, כדי להגיע למרבית הכנסותיהם במעט הוצאותיהם, אז גם יחלוף חזיון הגרעון ממאזני משקינו. את הימים ההם רואה אני הולכים ובאים לקראתנו ולא ירחקו עוד.

אכן כיום עדיין קשה למאוד המצב הכלכלי במשקינו כולם, בלי הבדל צורתם. והסיבה לקושי זה מונחת בעצם התקופה אשר הגיעתנו עכשיו, שהיא כתקופת ההתבגרות בחיי הפּרט, תקופת המעבר מחיי נוער נטולי דאגה לחיים עצמיים עמוסי משקל רב של תנובה, מחפץ כפּים לזיעת אַפים מכביר. היתה במשקינו תקופת שירה וריקוד־נעורים, “עד בלי די”, בלי דאגה ליום מחר ובלי הערכת יום אתמול, תקופת הילדוּת הזונקת. כיום עברה התקופה ההיא. הדאגה לצרכי יום יום מרובים, והחרדה ליום המחרת המעולף ערפלים, אמנם מוזהבים בקצותיהם, אך כבדים בעצם, מצורפי חשרת ספקות אף תקוות ושאלות תיקו עם תשובות מעודדות – הדאגה והחרדה השתרגו על אנשינו בכל המשקים, ויעיקו עליהם כיום עד בלי די. כאילו בן לילה היו מילדים נטולי דאגה לאישים נושאי עול־עולמים. לכאורה המשק מתקדם, פוריותו לכל ענפיו משגשגת ועולה. ואולם כאילו בעקב עלית הפוריות עולות ורבות גם ההוצאות לאין מוצא.

קושי רב נגרם למשקים בזה, שלא סידרו להם מלכתחילה את הדברים הכי ראשוניים ונחוצים למשק. יש משקים רבים בעמק יזרעאל, אשר טרם סודר להם מים אף לשתיה. שעות רבות וימים שלמים יעמדו שם בתור, ליד המקורות הזעומים, כדי להשיג טיפת מים. האדם והבהמה יתבטלו מתוך כך מעבודתם במשק, ומים במידה מספיקה לא ישיגו. ויש משקים אשר אין להם די קרקע, וכל קיומם עלוב עד לאין־נושא. ויש בהתישבותנו סעיפים, אשר אין להם בעלים, כגון בניני ציבור במושבים ותקציבים לבעלי המקצוע שם, וכיום גם סידור דרכים. הקה"ק מתנערת מכל זה; קרן היסוד אינה מקבלת על עצמה לסדר זאת, והמשקים מתדפקים מדלת של מוסד לדלת של מוסד ללא מענה. ואם בסעיפים אלה, מחוסרי הבעלים, עדיין אפשר למצוא הצדקה למוסדותינו המישבים: חוסר כסף, הרי לסעיפים של חוסר קרקע וחוסר מים ירבו לפשוע.

בעטרות, לדוגמה, הוצאו במשך השנתים האחרונות יותר מאלף לירות לקנית מים מן השכנים הערבים, בעת שכל סידור המים שם צריך אולי להגיע לסכום כזה. –

ובפקיעין, השריד היחידי אשר נשאר בארצנו יושב על אדמתו ועוֹבדה, עוד מלפני חורבן ביתנו; שריד של עברים אשר לא הלכו בגולה, ושריד של אדמה עברית אשר לא היתה לזרים, אלא נשארה בידי עובדיה העברים, אם לא מתקופת ההתנחלות על־ידי יהושע בן נון, הרי בכל אופן מתקופת הבית השני; השריד בעל הערך ההיסטורי, ואשר מותר להניח כי יכול לבוא יום אשר לשריד זה יהיה משקל פוליטי, לא פחות מאשר למתוּלה וכפר־גלעדי, בקביעת הגבולין שבין ארץ ההצהרה הבריטית לארץ המנדט הצרפתי, - בפקיעין רואה הקרן־הקימת את עצמה בת־חורין מלגאול מעט קרקע לשריד הישוב העברי שם, אם לא תבואנה נדבות מקריות מיוחדות למטרה זו. הקרקע טעם נקנתה עד היום, והשריד ההוא הולך ונמוג אף הוא - - -

במצב החברתי במשקינו ישנה, בדרך כלל, התקדמות רבה. מתקשרים למשק, ומתוך כך ישנה גם דאגה רבה לאמץ את הקשרים החברתיים, וליצור מוסדות לסיפוק הצרכים הכלליים ולעזרה הדדית, שתמנע את האפשרות כי יהיו חברים כושלים. אמנם אין הדבר קל, ובמקומות אשר המצב הכלכלי הנו קשה ביותר שם גם היחסים החברתיים אינם עדיין כשורה. העניות מנוולת, וההשבחה במובן החברתי תבוא עם ההשבחה הכלכלית הכרוכה בהשבחה המשקית.

---

האם כנים נחנו?

מאת

אליעזר יפה

ואכן ישנם ימי־חזון לעם וישנם ימי־מעשה אף באפס חזון… אשרי העם בהגיעו לימי חזון ומעשה… ואוי לנו! אבוי לנו כיום, כי אָפס חזון, שָבת מעשה!… כי היינו כולנו למתנבאים במחנות, וידינו אָון מלאוּ. אָפס בנו שוקד על דברו לעשותו, ואך ל“מצדיקי הרבים” הפכנו כולנו… אנו – נביאים נחנו, ובנו ידבר ה', ויצוונו אל עמו, אך לא אלינו עצמנו… אנו טליתות שכּוּלן תכלת, פטורים ממצוות הננו; ואך לרועי צאן־עמו שׂמנוּ נִצְחֵנוּ, ואת השרביט והמטה נתן בידינוּ…

הלא כה דברינו כל הימים: תחיה תהיה לעמנו בארצו!… ואף על דרך התחיה ידענו להתנבאות לאמור: בעבודתנו נחיה, ביצירתנו ניווצר!… ואף אמנם נכונה היא זאת הדרך, ואין בלתה; אך האם כנים גם אנחנו עליה?.. לא! כי שקר נשקר כל הימים! זנה נזנה אל פרי עמל זולתנו; ועמל כפּי יוצרינו אנו יתגולל באין דורש; ואזלה יד יוצרנו באין דורש ליצירתו! ואֵי יצירתנו, ומאַין תבוא תחיתנו?.. ואמנו: ארצנו, לא בכספּנו נקננה, כי בעבודתנו נזכה בה ותקום לנו; ואולם מהי העבודה הזאת אשר נדגול בשמה, ונכביר מלים עליה, עד כדי הלאוֹת אלוהים ואנשים?… תהיה לנו העבודה כאליל, לקרוא בשמו ולהשתחוות לו, ורוח חיים אין בו; או באמנה היתה העבודה לנשמת אפּנוּ: ועבדנו וחיינו?

ואם אמרנו כי באין עבודה עברית אין משק עברי, האם הורינו כי יהיה משק עברי, ואנו נשפיק בתוצרת לא עברית ואף גם לא ארצית?… הוי, כל ממללי הרברבן!… מהו הלחם אשר אתם אוכלים?… ומהי החמאה והשמנת והחלב, והביצים והגבינה והירק, והדגים והבשר? ונעליכם ובגדיכם מה המה? המעמל כפּי אחיכם העברים הוא?… אם לא כן הוא, כי עתה דומו בבשתכם, ואל תפצחו פה על קטיף לא־עברי בפתח־תקוה!… אל תטבילו את זולתכם, ובידיכם השרץ!… ומכירת שטחי הכרובית לערבים בגני האכרים בבן־שמן,¹ במה היא שונה מקטיף תפוּחי זהב בפרדסים; וקנית חלב ממשק לא־עברי במה היא טובה ממכירת תפוחי זהב על העץ ללא־עברים בפרדס?… ואיך נצפה כי ישמעו לנו ולחזון העבודה העברית, ואנו אך כנביאי־שקר נתנבא… כי נביאי האמת הן ישקדו על דבריהם לעשותם, ונביאי השקר אך לזולתם יטיפו אמרם…

ואין לי צורך לאמור, כי לא ללמד סניגוריה על פרדסני פתח־תקוה באתי בזה. הללו כבדי לב המה בעשותם עבודתם זרה, ואף במסרם את פרי פרדסיהם לזרים. – ואנו אמרנו כי בחטא גלותנו גלינו מן העבודה ונשכח את עונג עמל הכפים ומתקו; אך הן ל“סוחרי המדינות” נהיינו בגולה… והנה בשובנו לארצנו, ונמצאנו ריקים מכל! את העבודה השכיחתנו הגלות; ואת המסחר? כנראה לא למדנו כלל. אנו רק “פדלרים” נחנו… לא יהודים סוחרים בארץ הזאת את שכנותיה דמשק ובירות וערי מצרים והלאה. לא הם יסחרו על ארץ רבה. היהודים אך חנונים, סרסורים ומוכרי גזוז המה… ופועלינו? כמה הם מאתנו אשר ימַצו את היסוד שבנצח העבודה, ותהי לנשמת אפיהם; וכמה הם אשר רק על התפארת שבמלכות העבודה יתרפקון, או את החסד שבגבורתה יבקשו למו?… והמעטים בנו, העובדים ויוצרים בארץ אבותינו זו, אם על תלמי השדה ואם בסדנאות העיר, היוכלו וחיו בעבודתם, ומספרם גם ירב, בעת אשר לא יהיה דורש לתוצאת העובדים האלה?… ובכן, אנחנו פה נתמיד בפטפוט הקדוש על דבר תחית עם ישראל בארץ ישראל, אך לא בני ישראל יעבדו עליה ולא הם יסחרוה, ואף הנצר הרך, יצירת העבודה הישראלית המעטה כאן, קמוֹל תיקמל, כי בני ישראל פה לא יאכלו מטובה…. ולאן נגיע איפוא?!…

הרפו־נא מדבר רמות על העבודה והתחיה בה!… אל תשאו את שם העבודה והתחיה לשוא, כל עוד שולחנכם מלא אוכל אשר לא ידים עבריות יצרוהו, וכל עוד בגדיכם ונעליכם לא נעשו בידי עמלים עברים!… נהיה כנים, ואז נחזה חזון ונרב מעשים!…

תרפ"ח (1928)

---

נתיבות עקלקלות

מאת

אליעזר יפה

ב“הפועל הצעיר” גליון 11 נדפס מאמר בשם “על המצב בבנימינה” מאת י. ד. ז., אכר בבנימינה. ואם כל המסופר באותו מאמר הנו אמת – וניכרים דברי אמת – אזי למה באו ההערות של י. א. לחפּש “נקודות מוצא”, כדי לטהר את השרץ? ולמה באה מגילת היחוסים על ה“אם” וה“בת” בדברי י. ס. לנקר את עיני האכרים הצעירים ממושבות פיק"א? הכי בחטאו של “מנהיג החלוצים” בעבר, שנהיה למעסיק עבודה זרה בהווה, יכופרו פשעי הרמיה במלאכתם של “החלוצים” בהווה?! מאימתי נתחדשה ההלכה בבית מדרשו של “הפועל הצעיר”, כי העבודה הנה אך הגמול לשכר וליחס אשר יותן לעובד? ומי בהן “דת העבודה”? אך שקר, אך רמיה?! אולי ככל הדתות נעשתה כבר “דת העבודה” אך כליל־תפארת לכוהנים מטיפיה, ולא עוד “חובת הלבבות”?! ומדוע נדמה לי, כי “כובשי העבודה” שלנו, אלה שעבדו בארצנו בטרם הוחל לקרוא בשם “החלוץ” – הם ראו את עצמם עובדים אצל “העבודה” ולא עובדים אצל “נותן העבודה”, ובעבדם לא זכרו, כי מישהו ישלם להם בעד רצותם את עפר ארצם והתנערותם מאבק הגלות על כל פשעיו?

ומדוע נדמה לי, כי באותו יום אשר העובד שלנו ייהפך לשכיר־יום, הנושא את נפשו אך אל השכר, בלי לשמור אמוּנים לעבודה, באותו יום תפקע זכותו על העבודה בארצנו וכל יתרון לא יהיה לו על זולתו? ואולי אני טועה, לא ככה היא ההלכה המחודשת, אך מאימתי – למדוני־נא, רבותי! – חדלנו מהיות בעלי אגדה ונהיינו לבעלי הלכה? ואם להלכה, הרי כמה הלכות יש בעולם! הלכות רבי קרל מרכּס, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, הלכות חכמי הבורגנות… ומאימתי חדרה ל“הפועל־הצעיר” האמונה, כי זה לעומת זה ציוה אלוקים: שאם “האכר” נוהג על פי הלכות חכמי הבורגנות, אזי על “הפועל” לנהוג על פי הלכות רבּני הפרולטריון?! ואם כזאת היא האמונה וכזאת היא ההלכה בבית מדרשו של “הפועל הצעיר”, מה בינו ולבין השמאל הקיצוני? ומהי הזכות להטיף חלוציות לאכרים באין חלוציות בין הפועלים? עד מה תהלכון בנתיבות עקלקלות אלה! ומהו לימודה הזכות הזה על דרכי הרמיה והעוון שנתפסו להן פועלים, תחת להוקיע אותן לעינינו ולסור מהן בשאט־נפש?! או אולי יען כי סובל הוא הפועל מחוסר עבודה וחוסר כל, על כן נחפּה על פשעיו, נהדרהו בריבו? אך מאימתי חדלנו מהיות “עודרים” במערכת תחיתנו – בכל המובנים – בארצנו ונהפכנו להיות אך “צדיקים בריב” לנותני העבודה כאן?! ובאיזו חזית יסולח לחיל פשעיו עקב סבלו הנורא בחפירות־החזית?!

הגיעה השעה להערכה מחודשת של עיקרי חברתנו, חברת העבודה: לראות נכונה, לעבוד נכונה ולדבר נכוחות! או האף אמנם נמשיך לשרך את דרכנו בנתיבות עקלקלות אלה אשר תעינו בהן?! ובכן מה תקותנו, תקות עמנו בנו? “בבל”?! כנראה “בבל”, כי “ציון” לא תיפדה ולא תיבנה בנתיבות עקלקלות. הדרך לציון הגאולה עולה אך נכונה, בנתיבות האמת והצדק.

תרפ"ט (1929)

---

לחוקת התור להתישבות

מאת

אליעזר יפה

לא היה ביכלתי להשתתף בעיבוד החוקה, ואפשר שלו היתה כבר חוקה זו הלכה למעשה, מאושרת על־ידי הועידה החקלאית, וכבר היו נבחרים מתישבים לפיה, אז לא היה מן הראוי לערער את הנעשה לפיה לשעבר, אך מכיון שלפנינו רק הצעה לחוקה, אינני רואה את עצמי, כחבר למרכז החקלאי, פטור מלהביע את דעתי בכל סעיפי ההצעה הנ"ל.

בסעיף 1) הנני מציע תיקונים אלה: “זכותו של העובד להתישבות מותנית: א) מהימצאו 7 שנים בארץ בטרם יישבוהו; ב) מהימצאו בעבודה חקלאית בארץ 5 שנים”. מלבד זה מציע אני למחוק מסעיף זה את כל החלק המקנה זכויות להתישבות על־ידי הכשרה חקלאית בחוץ־לארץ.

בסעיף 3 הנני מציע, כי “ממשפחה מתישבת נדרש ותק של 7 שנות עבודה חקלאית בארץ, ואולם אחד ממנה יימצא בעבודה חקלאית בארץ לפחות חמש שנים בטרם שיישבום על הקרקע”. “לקבוצה הזכות להתישבות, אם לפחות 50% מחבריה עבדו בחקלאות בארץ כל אחד חמש שנים, ואם הסיכום הכללי של שנות עבודתם בארץ, בהיחלקו על מספר כל חברי הקבוצה, ישאיר 1/2 3 שנות עבודה לכל אחד מחבריה”.

בסעיף 4 הנני מציע, כי “כל גוף חברתי (אירגון, קבוצה, קיבוץ) יכול לתבוע את זכותו להתישבות, אם הוא מאורגן וקיים למטרת התישבות שלוש שנים” (במקום שנתים).

בהערות לחוקה סימן 3) הנני מציע למחוק את כל הסעיף המדבר על מקרה, בלתי מציאותי בהחלט, “שאין יותר מגוף חברתי אחד מועמד להתישבות”.

ואני מציע להוסיף בהערות: סימן 4 ככה: “כל מי שיישבוהו פעם על קרקע לאומי באמצעים לאומיים, ניצל בזה את זכויותיו להתישבות לאומית, ואם הנו עוזב את מקום התישבותו, מאיזו סיבה שהיא, הוא נחשב מאז כעולה חדש בארץ, ועליו להתחיל לרכוש מחדש את זכויותיו להתישבות בהתאם לסעיפים 1) ו-3) מחוקת התור להתישבות”.

כן הנני מציע להוסיף סעיף, שיקבע את הזכות להתישבות חדשה על קרקע לאומי, לגבר מגיל שלושים שנה ומעלה ולאשה מגיל עשרים וחמש ולמעלה. בזוג נשוא צריך למצער אחד מהם להיות בגיל המתאים לו, בזמן עלותם על הקרקע. נימוקי בכל הנ"ל הם אלה: איש ואשה מסוגלים לקשור עצם לאדמה קשר של קיימה אשר לא יינתק, רק בהגיעם לגיל בגרות מסוימת. ומתוך הסתכלותי בעובדות כאן ובארצות אחרות אשר גרתי בהן, ומתוך הסתכלותי בתוך נפשי אני, מוצא אני כי גבר בטרם הגיע לגיל שלושים מוכן לפרוש כנפיו ולטוס באויר עם כל מקרה וזעזוע המזדמנים לידו. וכן אשה בטרם הגיעה לגיל עשרים וחמש (על יוצאים מן הכלל אין הכלל נבנה). ואנו, עם תלוש מן הקרקע במשך עשרות דורות, עלינו לבחור שתילי־אדם אשר יאחזו בקרקע בכל עצמותם. נשואי־בוסר בין איש ואשה עוון הם, ונשואי־בוסר בין האדם והדמה הנם פשע כבד עוד יותר, יען כי איש ואשה שניהם בני בחירה ונושאי אחריות המה, תחת אשר בקשר בין האדם והאדמה המצב שונה לגמרי: כל האחריות מוטלת על האדם בלבד ודרוש “כוח” לשׁאתה. מובן מאליו, כי בבנים ובנות אשר גדלו על הקרקע במשקי הוריהם, והנם יורשים את המשק אחרי מות הוריהם, אין להשגיח בגילם, באשר אלה הריהם לא כשתילים שהובאו מן החוץ, אשר כמה תקלות במהלך קליטתם, אלא כחוטרים שיצאו מגזע מושרש, אשר גם אם קצצוהו בידים ישוב וינוב בקרקעו – וגם כאן נחוצה לפעמים אפוטרופסות על יורשים מגיל צעיר ביותר.

ואשר לזמן הישיבה בארץ ושנות העבודה בחקלאות בארץ, הרי נעיין קודם־כל בעובדות. והעובדות מראות, כי למראשית פעולתה של ההסתדרות הציונית בהתישבותנו הצעירה ועד עתה, לא היה אף מקרה אחד בארץ שיחסרו מועמדים להתישבות, אשר טרם עברו עליהם 10 שנות ישיבה בארץ וחמש שנות עבודה חקלאית בה. ומצב אחר גם לא יהיה בארץ. ואף אין מצב כזה רצוי כלל וכלל. כי תנועת תחיתנו תהיה רעננה וחיה רק כל זמן שמבני עמנו יימצאו כאן אלפים ורבבות המצפים שנים על שנים ליום היאחזם בקרקע הלאום. וביום אשר קרקע הלאום ישתרע כאן מאין דורש, עד שיהיה צורך לתפוס עולים “ירוקים” ולהושיבם עליה, לאחר שהותם בארץ רק 3 שנים ורק שנתים בעבודה חקלאית, באותו היום אי־אפשר יהיה למצוא כל רוח חיים בתנועת תחיתנו. ובכלל ישנה אפשרות למציאות מצב כנ"ל, באותה המידה שישנה אפשרות למציאות משאת־נפש מסוימת בלי מציאותן של נפשות הנושאות אותה…

ואם תאמר, אף על פי כן מה איכפת שנקבע זכויות לנמצאים בארץ רק שלוש שנים ובחקלאות רק שנתיים? הרי יש להשיב: א) כל חוק הנקבע לא בהתאם לעובדות־החיים, הריהו מתנקש בעובדות־החיים, שולל זכויות ומעניק זכויות בניגוד לכוונות מחוקק כן, ומרעיל את חיי החברה. ב) מכיון שלמעשה טרם הגיעו עד היום, ולא יגיעו אף פעם, להתישבות אלה בני השלוש והשתים, יוצא שעל־ידי מתן זכות להם בחוקת ההתישבות, נגרמת רעה רבה להם ורעה רבה לישובנו כאן. רעה להם על־ידי השלית נפשם בתקוות כוזבות, שמתוך כך כלות עיניהם יום־יום בציפּיית־שוא להתישבות, והם נמנעים מהיות צופים על הליכות חייהם ועבודתם בארץ במשך שנים רבות. הסתכלו באירגונים ובקיבוצים המצפים זה שנים להתישבות, ותמצאו אותם חיים חיי תלושים מאוכזבים כל ימיהם…

ורעה רבה לישובנו כאן בזה, שאנו מחנכים את עולינו הצעירים לקוצר־רוח ולעבודות עראי, ואנו מונעים מהם את השקט הנפשי הנחוץ להתמחות בעבודה חקלאית. מי מעובדינו במושבות שם לב כי גם יתמחה בעבודתו ויעשנה בנפש חפצה?! ובזה שאנו מתכוונים לישב את ארצנו במתישבי בוסר, אנו מכניסים את הצעירים האלה, בעודם רכים ובלתי מחוסנים ברוחם, לתוך מעגלי התחרויות־שוא על השגת התישבות והתגוששות על זכויות בחדרי המוסדות, עד כדי למנוע מהם את הזדככות נפשם הצעירה בתוך פינות־עבודה חבויות בשדה. אני גם בטוח, שאחד הגורמים להוצאת עולינו מן הכפר, וביחוד מן הכפר בגליל, ולעברם לעיר, ואף להגלות מן הארץ, נמצא בהשליה הנגרמת להם על־ידי חוקת־התור להתישבות־שוא (כי אף על פי שהחוקה רק מוצעת עכשיו, הרי נוהגים על פיה מזמן רב ואף לפנים משורת דיניה). כאן גם אחת הסיבות הנפשיות ליחס הקל לעבודה בכללה, המתגלה אצלנו בשנים האחרונות.

ההכשרה בחוץ־לארץ ברובא דרובא איננה הכשרה חקלאית, אלא הכשרה גופנית למעבר מן הגולה ואוירה אל הארץ וקרקעה, אך אין לה (בתשעים ותשעה למאה) כל ערך כהכשרה להתישבות חקלאית בארצנו. ומבשרי אחזה: אף אחרי עברי בית־הספר חקלאי באמריקה ועבדי אחרי זה בחקלאות שם במשך שנים אחדות, מצאתי את עצמי תלמיד “ירוק” בארץ־ישראל (ואיני יכול להניח כי נופל אני מן העולה הבינוני).

הדרישה לותק ממשפחה, נובעת מן הדרישה לותק מן הבודדים.

על דבר השואת הזכויות בין החברים לאירגון והחברים לקבוצה, כתבתי ב“הפועל־הצעיר” לפני שלוש שנים, ואיני מוצא לנחוץ לחזור כאן על הכל, ורק להזכיר את העודה, כי קשרי החבירוּת בהסתדרותנו הנם אישיים ולא קיבוציים, ואין כל אפשרות לקבוע זכויות לאישים אשר בקיבוץ אחד (קבוצה) שונות מן הזכויות לאישים אשר בקיבוץ אחר (אירגון). ואף גם זאת: שלקיוּם הקבוצה והצלחתה ישנו צורך, שגם בה יהיו כל חבריה למוּדי־חקלאוּת, ולא קיבוץ פועלים פשוטים, אשר שנים מומחים או שלושה מנהלים אותם בעבודה.

בנוגע לזמן קיומו של האירגון בטרם ישיג זכות להתישבות, אין צורך להוסיף דברים אחרי דברי על זמן עבודתו של חבר האירגון בחקלאות בארץ.

את הצעתי בנוגע לאלה שכבר יישבו אותם פעם באמצעים לאומיים על קרקע לאומי ועזבו את מקום התישבותם, הצעתי לפני שנים אחדות בישיבה של המרכז החקלאי, והישיבה ההיא עברה על הצעתי זו לסדר־היום. הנימוקים לכך נראים לי ברורים כל כך, שאיני מוצא לנחוץ לעמוד עליהם כרגע. ואשוב אל זה אך אם יצאו מתנגדים להצעה זו.

תרצ"א (1930)

---

עם נירו הראשון של "ניר"

מאת

אליעזר יפה

בחדשים האחרונים זכינו לראות לראשונה את “ניר” נכנס לפעולה התישבותית בעלת ערך, בהלוותו למעלה מארבעת אלפים לירות לבנק־הפועלים לשם סידור האשראי לזמן ארוך סכום 14.500 לירות בערך, לעזרת התישבותן של אחת־עשרה נקודות חדשות. וחבל, חבל מאוד: ראשית כל על זה שפעולתו הראשונה של “ניר” נעכבה במשך שנים מרובות כה; ושנית, חבל על שכוחו של “ניר” גם כיום הוא עדיין דל כה, אפסי כמעט, לעומת צרכינו ההכרחיים הרבים עד למאוד.

והן לוּ מלכתחילה הוגשה בפני ציבורנו התכנית להקמת “ניר” באותה הצורה שהוקמה לבסוף: להיות רק מכשיר להתישבות עובדים, כי אז היתה התכנית מרכזת מסביבה את מאמציהם של כל העובדים העברים – כמו שהתרכז ציבורנו מסביב למוסדותיו האחרים – ואז היה אולי מגיע כיום הונו של “ניר” כדי עשרות אלפים לירות, והיה יכול כבר לשמש מכשיר נאה לפעלנו.

ועולם… ואולם חברינו שטיפלו ביסוד “ניר” לכתחילה שאפו בימים ההם – ימי גודל הלבב בציבורנו – לנפחו בלי שיעור ולעשותו בעיקר מעין שרביט־שלטון על כל ציבור עובדינו החקלאים, ועררו בזה מלחמה על מוסד זה להחלישו ולהמעיטו עד היום הזה.

אמנם כוונתם של חברינו אשר טיפלו אז ביסוד “ניר” היתה בוודאי לטובה, ורק מתוך חרדתם הנאמנה ליסודות תנועתנו ניסו אז לעצב את צורת “ניר” באותו הדפוס שקידשו לה; שהלא באותה התקופה לא האמינו בהסתדרותנו, כי חבריה יאמנו ליסודותיה; ולכן חיבלו תחבולות איך להבטיח בתוקף תקנות מאושרות על ידי ממשלת הוד מלכותו, את נאמנותנו לעצמנו. אך חרדה יתרה זו גרמה בכל אופן בשעתו לפולמוס “ניר” המפורסם, אשר קירר אז את יחס ציבורנו לעצם המוסד, אף־על־פי שאחרי אותו הפולמוס כיונוהו למסילת פעולתו הנכונה, בלי ככל מגמות צדדיות, והוא יכול להיות מוסד של תועלת עצומה וברכה רבה לציבורנו כיתר מוסדותינו הכלכליים: קופת־חולים, בנק־הפועלים, “המשביר” ו“תנובה”.

חבל, חבל איפוא מאד על האיחור הרב בפעולות “ניר”. ואולם, עקב אשר אחרנו כה, חובה עלינו כיום להתמסר למוסד זה בכל מאמצינו, למען הגדל כוחו במהירות רבה. כי הן לא נוכל להשלים עם המצב הזה של חוסר גידול בהתישבות העובדת! ואם נתמסר בכל מאודנו להגדלת ההון של “ניר”, אזי תחת התלם הצר הזה אשר נכנס בו “ניר” בשותפות עם בנק־הפועלים, נגיע במהרה לפעולה ענפה ורחבה מאוד.

הגדלת הונו ואונו של “ניר” הוא כיום מן הצרכים הראשונים של הסתדרותנו, ועל כולנו להירתם לפעולה זו, לפעול ולהפעיל.

טבת, תרצ"ג (1933)

---

מושבי העובדים לשנתם השש-עשרה

מאת

אליעזר יפה

בחוברת “יסוד מושבי עובדים”, שנדפסה לפני כעשרים שנה, נסיתי להעמיד את צורת ההתישבות על שני עיקרים: הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; ועבודה עצמית מוחלטת בישובנו הכפרי.

ואף כי עדיין באותם הימים נמצאו כאלה, אשר את העיקר הראשון כינו בשם הלועזי “אוטרקיה” (העמדת תחום מדיני או כלכלי על הספקה עצמית גמורה), ולרעיון אשר הובע באותו העיקר חברו “כנפי רוח” ונלחמו בהן, - הרי כוונתי אני לא היתה אז ואיננה כיום: “אוטרקיה”. יען שידעתי ויודע אני, כי אין לנו כל אפשרות לסידור חיינו כאן על אוטרקיה מחלטת, שהן אין לנו חמרים עיקריים כגון אלה הבאים ממכרות־מתכת, אשר לא בידי אדם לברוא כאלה. אני שאפתי כבר אז וראיתי כבר אז יכולת אצלנו, לסדר הספקה עצמית בתוצרת חקלאית; שהן בתנאיה של ארצנו לקיים הספקה כזו ובידיהם של חקלאינו ליצרה, אם רק תרבה הדרישה עליה.

כיום עומדים אנו בשנת תרצ"ו; וכרבע יובל שנים נמצא אני בהנהלת מוסד (“תנובה”), אשר מראשיתו ראיתי בו את התפקיד לספק לישובנו את כל התוצרת החקלאית הדרושה לו. ידעתי כי לא בשנה אחת נגיע לידי יכולת מלאה בכך, כי אם גם לא יהיו בנו פורטי עתיד עמנו למילימים ומפקיריו עבור מאה גרם חמאה, הרי קשה לצפות שכל אדם בישראל לא ירצה ליהנות מפרי חוץ־לארץ וכדומה, בעונות שעדיין אין לנו פרי כזה. ואולם בעינים פקוחות לרווחה אראה בשנים האחרונות (תרצ“ה-תרצ”ו) את ישובנו החקלאי (ואפילו ישובנו הקשור ב“תנובה” בלבד) כי בהידרשו, יוכל כבר ליצור בשביל כל ישבנו את כל תצרכתו החקלאית. אפשר שישובנו החקלאי טרם הגיע לידי יכולת, שיספק לישבנו בכלל גם את עתרתו (לוקסוס) במשך כל תקופות השנה (כגון, אפרסקים ותפוחים בפסח), ואולם, ראשית, יודע אני, שביכולת משקינו להגיע לכך אם רק תרבה הדרישה על תוצרתם; ושנית, שום נזק לא יוכל להגיע לישבנו, גם אם ינזר מעתרת כזו, כל עוד אין בידי ישובנו החקלאי לספק את זאת. בכל אופן, הרי אף אם הזוללים וסובאים שבישובנו (או “האמהות המטורפות”), לא יותרו על תפוח מחוץ לתקופת ההדרים ,הרי לצרכו ממש של ישובנו החלב ותוצרתו, בפרי ותוצרתו, יכול ישבנו החקלאי לספק את הכל. רק הבו לנו יהודים אמיתיים ולא “מפקירי עמם בעבור מיל”. ובכל ענין ההספקה העצמית בתוצרת חקלאית, אינו חלום ולא יהיה חלום, אם ישובנו ירצה.

ועתה לעיקר האחר, “עבודה עצמית”. אמנם תלוי הוא עיקר זה בעיקר שלישי: “עזרה הדדית” בכל המובנים – עזרה הדדית בין פרט לפרט, בין כלל לפרט ובין פרט לכלל. ואף כי העיקר הזה (עזרה הדדית) עדיין מפגר, הרי אין לאמור, כי העיקר של עבודה עצמית פשט את הרגל. אמנם צולע הוא מעט, אם משום כך שחברים “גויסו” לעבודות ציבוריות, אם כל־ידי “הכשרת” העליה ואם על־ידי אינבלידיות. על דבר ה“גיוסים” וה“הכשרות” לא אדון בזה לבל יארכו הדברים, ואעמוד בזה מעט על דבר האינבלידיות בלבד.

במאמרי הארוך “ליסוד מושבי העובדים” שנדפס לפני כעשרים שנה, נסיתי להציב גבולים לגדלו של משק משפחתי ולימי העבודה בו. לכאורה נראה, כי מושבי העובדים עברו אותם הגבולים, ואולם כתוצאה מכך (אף אם לא מכך בלבד) יאנחו כבר חברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה. ועתה נניח, כי השטח למשפחה הוא רק כששים דונם (כהצעה) ולא כפלים מכך. האם לא ברור, שבששים דונם אין צורך להשקיע עבודה כאשר במאה, מאה ועשרים, או מאה וחמישים? ולמה, איפוא, אותה הרדיפה אחרי שטח גדול? מה מלבד אינבלידיות ואולי גם עם־הארצות בעתיד – נשיג מכך?! אינבלידיות מעבודה קשה, ועם־הארצות מחוסר פנאי לחשוב ולעיין בספר. מי זה מחייב את נהלל, לדוגמה, כי כל משפחה תעבד 120 דונם קרקע? אמנם בעתיד, כאשר מתישבי נהלל יורישו את חלקותיהם לילדיהם, אולי תשיג כל משפחה צעירה רק חצי השטח או את השליש; ואולם עתה מה? מי אומר כי חלק מהבנים לא יתנחלו באשר יתנחלו? הן ממילא תהיה רוחם של רבים מהצעירים (כדוגמתנו אנו בצעירותנו) שלא לקבל מן המוכן, אלא ליסד לעצמם ישוב חדש.

ואשר לעם־ארצות, ישנם בינינו כאלה אשר יתגנדרו בכך. בתקופת חובבי־ציון היו שחשבו, כי תנאי הכרחי לאכרות הוא עם־הארצות ואולי גם הכשרון לרכוש דברים “במשיכה”, כדוגמת מה שראו וקידשו. ואולם אף לוּא היה כך אצל כל העמים (אין זו אמת כלל), אין זה נכון ביחס לבני עמנו. לא רק בין מלכינו הקדמונים אפשר היה למצוא רועים ובין נביאינו – בולס־שקמים, אלא גם בין מנהלי השקלא־וטריא שבתלמוד, רבים הם מאד בעלי המלאכה, שכירי היום ועובדי האדמה. אבי ז"ל היה אומר: “כי למדן יוכל להיות עם־הארץ, בזה איני מפקפק: ואולם כי עם־הארץ לא יוכל להיות למדן, בזה אני בטוח”. ורואה אני בעיני, כי מידי למדנים תבוא התפתחות רבה בחקלאות; ואולם מסופקני אם תבוא כזו מידי עמי־הארץ… יודע אני, כי לאו דוקא מי שירבה לקרוא ספרים הוא למדן, ולאו דוקא מי שאינו קורא ספרים הוא עם־הארץ; ואולם לית מאן דפליג, כי האדם אשר ניתנת לו האפשרות לחשוב מחשבות עצמיות, ואשר ישתמש באותה האפשרות, הריהו אדם (אף אם לא מלומד) יותר ממי שאין לו האפשרות ושאינו חושב מחשבות עצמיות. איני יודע, אם החברים במושבי־העובדים יאכלו כיום לחם יותר, מאשר לוּא הגבילו את גדלי ענפיהם ובעקב זאת גם את שעות עבודתם, אך נדמה לי, כי את נפשותיהם יכלו לקיים גם אחרי הגבלות כאלה. איני בא כאן בהצעות למעשה: איך להגביל ומה להגביל. אוּלי ידונו החברים לעת־עתה על עצם הענין.

אלול, תרצ"ו (1936).

תנובה

מאת

אליעזר יפה

---

מן השאלות החברתיות ב"תנובה"

מאת

אליעזר יפה

א

אָשיותיה העיקריות של תנובה כלולות בשמה: אגודת משקי־העובדים העברים בארץ־ישראל לממכר תוצרתם באופן שיתופי.

1) תנובה מטפלת בתוצרת המשקים, חבריה, בלבד.

2) הטיפול בתוצרת זו הנו על יסודות שיתופיים.

3) חברי האגודה ביסודה הם משקי העובדים העברים בארצנו,

זאת אומרת אלה שעבודתם היא עצמית. בפני משקים כאלה פתוחה תנובה למראשית היוסדה, וזכותם החברית בה נקנית להם עם מסרם לתנובה את ראשית ביכורי משקם הצעיר.

אמנם גם משקים שאין עבודתם עצמית אך כל עבודתם (לרבות השמירה במשקם ושדותיהם ומרעה מקניהם) היא עברית, בהתקבלם כחברים בתנובה שוים הם בכל זכויותיהם וחובותיהם לחברים היסודיים (מכלל זה ברור, כי משק שעבודתו “מעורבת” אף במשהו אינו מתקבל כחבר לתנובה).

4) כל חברי תנובה מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה (כל משק שנתפס מוכר תוצרת חקלאית בשוק, דינו להיות מוּצא מתנובה למשך שנה).

אלה הן מן התקנות היסודיות של תנובה, שאינן ניתנות להשתנות בשום זמן ומנין. בקיומן תלוי קיומה של תנובה ושגשוגה. ובביטולן, אם בכללן או אף בחלקן, יתערער כל יסודה של תנובה, תפרח נשמתה ותיבטל מאליה.

יסוד היסודות לחבירוּת בתנובה היא הוצאת ה“לחם” (לפי המושג הרחב של מלה זו בתנ"ך) מן האדמה העברית על־ידי האדם העברי בלי אמצעות זולתו. אין תנובה עוסקת בהטפה לעבודה עברית בכלל, ואך את עצמה הגדירה כחברת עברים, עובדי האדמה העברית, למכירת פרי עמל כפיהם, שחוננתם בו האדמה אשר יחוֹננוּ. אם לעין זרים או מתנכרים יכולה ההגדרה הזאת להיראות כמחוּסרת “יסוד מסחרי” ונטוּלת טעם קואופרטיבי, הרי אנו לעצמנו חשים בכל מהוּתנו, כי אך בתוך הגדרה זו נחיה בארצנו ונקים ניר לעמנו בתוכה. לא שבנו לארצנו “לסחור” אותה ככנענים. לוּ חיפשנו את קיומנו בארץ זו בשיטות כלכלה מעורטלות מנשמת כל הויתנו בה, והיתה זאת בעינינו כפיטום־פיגולים של חזירים לאיטליז. קואופרטיביוּת גרידא, או כל שיטה אחרת דומה לה או עולה עליה, אך אלילי־שוא והבל הם בעינינו, כשאינם משמשים לנו אמצעי קליטה ואחיזה בארצנו למען יַשְׁרֵשׁ עמנו בתוכה… בכל הויתנו חשים אנו, כי שרשי שרשינו כעברים בארצנו נמצאים בהתלכדות העמל העברי באדמה העברית בל כל “חציצה” ביניהם. כל נטיה מדרך זו תטה אותנו למדרון וסופנו לכליה.

וחשיבות שניה, אך לא פחותה מזו, ישנה בעיקר, שתנובה מטפלת אך בתוצרת חבריה בלבד. רק את פרי עמל כפינו אנו, את זו הננו מוכרים, ורק את פרינו אנו הננו מעבדים ושומרים למכירה. אין אנו קבלנים לספק את שולחנם של קונינו בכל צרכיהם, שניאָלץ לרכּוש בשבילם מן השוק החיצוני את החסר במשקי חברינו, אם בקביעוּת או בעונות מסוימות. לדוגמה, אם אין במשקינו די תפוחי־זהב או תפוחי־אדמה כדי לספק את דרישות הקונים הקבועים לכל תוצרתנו, הרי מובן שלא נקנה את זה בשוק ואף לא נרצה לקבל את זה ממשקים שאינם חברים קבועים אצלנו. אם יבוא יום אשר נחטא לעיקר זה ונתחיל לטפל אף במשהו בתוצרת אשר לא נוצרה במשקי חברינו, ואף אם נעשה את זה מטעמים חשובים למאד, אז ייעשה בזה הצעד הראשון לגלגולנו מחברת עובדי־אדמה עברים לממכר תוצרתם הם – לחברת “כנענים”, סוחרים בכל תוצרת זרה, זיופי־רמיה ומאזני־מרמה.

לעיקרים של תנובה: 1) שהטיפול בתוצרת החברים הוא על יסודות קואופרטיביים, וכך 2) שכל החברים מחויבים למסור את כל תוצרתם לתנובה, אף כי אין אלה שקולים כשני העיקרים שנידונו למעלה, הרי יש להם חשיבות כלכלית מן המדרגה הראשונה. בה במידה שיתהוו פרצים בשני העיקרים האחרונים האלה, באותה מידה יתערער יסודה הכלכלי של תנובה. כל משק אשר יחטא במכרו מתוצרתו בשוק מחוץ לתנובה, חותר תחת קיומו הוא, כי בהתערער מצבה של תנובה נפול יפלו המשקים חבריה.

ב.

לפני שנה וחצי בערך, עם פרסומה של תנובה כמוסד ער ופעיל, המתקדם במהירות בדרך לכיבוש שווקים לתוצרת המשקים, חבריו, – החלו משקים שונים פונים לתנובה שתקבלם כחברים, או שתקבל את תוצרתם למכירה באיזה אופן שהוא. מצד מוסדות שונים בארץ החלו ללחוץ על תנובה בכיוון זה. את התקנות היסודיות של תנובה, למכור את פרי העמל של העבודה העברית, לא הבינו ולא חשו. בתחילה לעגו ל“חוסר ההבנה הכלכלית” של תנובה… ואחרי־כן התריסו והתמרמרו “הצליפו” עלינו בשם “יסודות מסחריים”… (לדידם “יסודות מסחריים” דוחים כל משאת־נפש). אך לבסוף “היטהרו” משקים שונים, הודיעו שהם מקבלים את תקנות תנובה במילואן… חלק מהם, אשר הודעתם נמצאה כנה, נתקבל; וחלק אחר עדיין “מועמד” להתקבל. נחת אין מהם. רובם עדיין כ“גרי־אריות” אינם חודרים לתוכן התקנות האלה, לראות כי באלה נחיה ולא נמות, אלא מקבלים הם אותן כגזירות מצד החזק מהם… ישנם כאלה אשר יעגמו על עבודתם הזרה הקודמת, ויש שימתיקו לעצמם במסתרים ב“מים גנובים”. ומאלה אשר אינם להוטים אחרי עבודה זרה, וגם בטרם נכנסו לא ידעוה, ישנם רבים השטופים במסחר פרטי לצדי שווקים… ואם אמנם יש לקוות, כי כל אלה יתחנכו לאט־לאט ללכת בדרך הנכונה ויכשרו להיות חברים טובים בתנובה, הרי לעת־עתה קשה לנו עד למאוד, וכדי בזיון שנאוּלץ לעסוקבענין צדדי זה, “להביט אחרי חברים” מחששות לעברינוּתם… אמנם לחששותיהם של חלק מחברינו: פן ירבו בתנובה ויפרצו אותם המשקים אשר אין רוחם נאמנה ליסודותינו, ויהפכו את תנובה מיסודה – אין יסוד במציאוּתנו. משקי העבודה העצמית מהוים 81 אחוז לפי מספר היחידות המשקיות חברי תנובה.

בכל אופן אין לנו להיגרר אף לרגע אחרי ההצעה שנשמעה בתוכנו לאמור: “המשקים הבאים אלינו לא באשר חברים הם לנו בהשקפותיהם, ורק באשר כדאי להם להישען על תנובה אף אם יאולצו לשנות בשביל כך מסדרי עבודתם – לא נקבל אותם כחברים בתנובה בכל המובנים אלא תוצרתם תימכר על־ידינו בתנאים שווים בהחלט לתוצרת חברינו, אך לא נשתף אותם בהנהלת הענינים”… דבר כזה לא יתואר אצלנו כלל. גדול החטא של אי־שויון זכויות בין חברים למוסד אחד; ופריו – אבדן צלם האדם בראשיתו וכליון גמור בסופו. לא יהיה בנו חטא אם לא נקבל את מי לחברתנו ואגודותינו, ילך לו כל איש בדרכו. אך לקבל חברים ולהפלות ביניהם ובינינו אף במשהו, זוהי רעוּת־רוח הורסת עד היסוד… ואף גם הבל הוא לחפש מפלט שכזה לתנובה מפחד ריבוים של כוחות המשקים המתנכלים כאילו להמיט את יסודות תנובה; כי אם ירב מספרם ותרב תוצרתם עד כדי היותם רוב הרי יוכלו אז להיהפך ביום אחד ממשועבדים למשעבּדים… וטבעי הוא שכזאת יעשו משועבדים, ולעומת זה אין לחשוש לסכנה כזאת מצד משקים חברים שוים לנו בכּוֹל, אשר אם בתחילה יהיו כ“גרי־אריות” בתוכנוּ, סופו של כל אחד ואחד מהם להתערב בנו (על־ידי עצם הדבר שלא נחזיקם כקיבוץ נבדל בתוכנו) ולהיהפך ל“גרי־צדק”.

תר"ץ (1930)

---

למצבה הכלכלי של "תנובה", ומצבה המשקי

מאת

אליעזר יפה

בשביל כל נסיון אשר יוחלט מזמן לזמן בתנובה לעשותו, אם לפיתוח תעשיות מיוחדות מתוצרת משקינו או לכיבוש שווקים חדשים לתוצרת כזו וכדומה, לכל מטרה כזו נוצרות בתנובה קרנות מיוחדות, הנפרשות באחוזים מסוימים מן הפּדיון של התוצרת הזקוקה לפעולה המיוחדת בשבילה. לעתים קרובות, בהיוצר ההכרח לחפש שווקים בחוץ־לארץ לפירות, ירקות, דבש וכדומה, יען כי שוק הארץ הנו רווּי, וכתוצאה מזה ישלם בעד תוצרת זו מחירים שאין לשאתם בשום אופן; ומוסד לאומי או ממשלתי אין בארץ שיקח על עצמו את המשא הממלכתי הכבד הזה – אז יתאספו באי־כוח המשקים בתנובה לדון מה לעשות במצב הקשה הזה: הלעקור את מטעיהם, להזניח את גינותיהם ולהיות נידונים לחוסר תמורה הולמת לעמל כפיהם ולחוסר אמצעים לקיומם, או אולי לסכן משהו ולהעמיס על שכמנו גם תפקידים והוצאות אשר בכל העולם כולו הן באות מקופּות ממלכתיות. וכמובן, שבאין ברירה אחרת הרי על כרחנו אנו מסכנים בעצמנו, לעתים בצורה כזו: המשקים המעונינים ביותר מסכנים את הפרי המיועד למשלוח לחוץ־לארץ, והמשקים בכללם (תנובה) מקציבים למטרה זו סכום מסוים, אם בצורת קרן מיוחדת או הוצאה זמנית. באופן כזה כבשנו, אחרי הפסד של אֵילוּ מאות לירות, שוק קרוב לבננות שלנו, והעלינו בבת־אחת את התמורה המשתלמת למשק בעד פרי זה במידה ניכרת מאוד; ולאותו השוק היחיד אנו מוציאים עכשיו פרי בננות פי עשרה מאשר אנו מוכרים עכשיו בשוקי הארץ. המשקים סיכנו ונטלו על עצמם תפקידים ממשלתיים. אך מוסדם תנובה לא הסתכן כאן אף במשהו במובן הכלכלי ובמובן המסחרי.

הנה כי כן איתן הוא מצבה הכלכלי של תנובה, ומעמדה המסחרי בטוח, ואולם כבד עד למאוד הוא המשא אשר הוטל עליה. כי ארבעהן מתקנות הקואופרטיבים החקלאיים ועוזם בכל הארצות המתוקנות, ובכל אלה תחטא תנובה להוותה, אם כי זה לתועלת התישבותנו בארץ בכללה.

א) כל קואופרטיב חקלאי בכל הארצות אינו מקבל חברים חדשים, אלא אם־כן הוא רואה בזה תועלת לחבריו הישנים, ואינו מדאיב כלל את לבו אם על־ידי אי־קבלו את המשקים החדשים עלולים אלה לנפול. להיפך, כל משק חדש יראה הקואופרטיב שם כמתחרה, וישמח לנפילתו. רק אם יחזיק החדש מעמד ויתחיל להפוך בחברתו של הקואופרטיב, רק אז ירצהו ויכניסהו, בצירוף דמי כניסה הגונים, או איזו צורה אחרת של תשלומי כניסה, הצריכים להקנות לחבר החדש את הזכויות ליהנות מן הכיבושים ומן ההשקעות, שעלו כבר לקואופרטיב בהון ואונים עצומים; כי הן לא כאסוף ביצים עזובות יירכשו שווקים ויוקמו מוסדות תעשיה. ולא מתוך “רשעות” ינהגו כן הקואופרטיבים החקלאיים בכל מקום, אלא מתוך הגנה צודקת על ביסוסם המשקי וקיומם.

ב) כל קואופרטיב חקלאי קובע בראשית כל שנה ומגביל, בהתאם למצבו בשוק, את כמות התוצרת אשר יקבל מן המשקים חבריו במשך השנה, והוא הוא החולש על חבריו; אם להרחיב את השטחים או רק לקיים את הקיים. ולעתים גם יפחיתו מן הקיים בהתאם לשוק (גם בארצנו ידועה תקופה אשר עקרו מטעי גפנים).

ג) כל הקואופרטיבים החקלאיים הקיימים, חבריהם המה משקים מבוססים במילואם. לא במסכנות יאכלו לחמם, והגבלת תוצרתם לשוק אינה מסכנת את קיומם, ושאלת ההרחבה שם אינה נוגעת לעצם קיומם של המשקים.

ד) ועוז מיוחד בארצות אלה לקואופרטיבים בתמיכות הממשלות, העוזרות להם ומטפלות בהם כאם בבניה.

ואילו אנחנו כאן על כרחנו נעבור על כל היסודות הנ"ל להוותו של משק תנובה. ואוי לנו מכאן ואבוי לנו מכאן. כי הנה בהיוסד משקים עובדים עבריים חדשים, ואת ביכורי משקם הרך יביאו אל תנובה להוציאם לשוק בעבור התמוּרה, המעטה אמנם בראשיתה אך כה רב ערכה למשק הצעיר, הן מצד עצם הערך והן מצד הסיפוק הנפשי והתעודדות הרוח אשר בהשגת התגמול הראשון לכל העמל והתלאה, אשר בדרך הקוצים, רפודת המכשולים, שיהלכו בה מתישבינו – הניסגר ולא נושיט יד לחברינו המעפילים בשבילי הרים אלה?! ואכן פתוחה תנובה לפני כל משק־עובדים עברי חדש כלפני כל משקיה הישנים, אשר רבות עמלו כבר עליה, אף כי נוכחנו כבר בתלאות הרבות הגדולות אשר יבואונו מן המשקים החדשים, כדוגמאות האחדות הניתנות בזה:

במשקים הישנם, המבוססים באיזו מידה, אין “קפיצות” לגיאות ושפל בכמויות תוצרתם. לדוגמה: בחלב. במשקים חברי תנובה הותיקים, כגון הדגניות, כפר נהלל וכדומה, אין עליות וירידות. בתרפ“ט לא הוסיפו הרבה על תרפ”ח, ובתר“ץ לא יעלו הרבה על תרפ”ט. ואילו כפר־חסידים, לדוגמה, מסר בתרפ“ח 25.000 ליטר, ובתרפ”ט 130.000 ליטר. כפר־יהושע מסר בתרפ“ח 12.000 ליטר, ובתרפ”ט – 43.000 ליטר. וכן שאר המשקים החדשים. ככה בחלב וככה בענבים ושאר תוצרות.

התקלה בזה למשק תנובה רבה מאד, באשר הגיאות והשפל במשקים החדשים באים בקפיצות פתאומיות ושוק הן אפשר לכבוש רק בהדרגה. והרי בתנובה אין עכשיו חשבון מיוחד לזרם הקבוע של התוצרת וחשבון אחר לזרם הפורץ (עד לפני שנה היה נהוג גם בתנובה, בתוצרת־חלב ביחוד אשר גאתה פתאומית, שתקבל מחירים נמוכים מזו הקבועה. אך לפני שנה נמנו וגמרו, שכל התוצרת מכל המשקים, ותיקים כבני־יומם, היא שוות זכויות בתנובה).

ותקלת־תקלות ישנה כאן מתוך העובדה, שבמשקים החדשים אשר טרם הספיקו לכוון את זרם תוצרתם לקצב מסוים במשך כל חדשי השנה, שם יפרצו מעינות התוצרת דוקא בעונת הגיאוּת הכללית בארץ, והרי אנו נתונים עקב זאת במועקה כפולה ומכופלת: א) גיאוּת, בזמן שהשוק מוצף זרמי תוצרת זולה, וקשה על כן מאד לשחות בו; ב) כשעולה בידינו בכל־זאת לרכוש קונים נוספים תחת הלחץ הכבד של ריבוי תוצרתנו, ובאה אחרי כן עונת השפל הכללי בארץ, ובמשקים אשר תוצרתם גאתה בעונת הגיאוּת הכללית, תשפל מאוד בעונת השפל הכללי, והרי אנו עומדים מחוסרי תוצרת ומלאי בושה וכלימה לפני הקונים אשר רכשנום ואין בידינו להחזיק בהם מאפס תוצרת. קונים אלה יעזבונו בהתמרמרות רבה, ובקושי גדול מאוד יעלה לרכוש חלק מהם עוד הפעם בעונת הגיאות השניה…

והנה עוד צרה גדולה גם מזו: בקושי גדול מאוד יעלה לנו, כמו לכל קואופרטיב, לחנך את המשקים, כי ימציאו את תוצרתם במצב טוב, טרי ויפה: “שהחלב ייחלב ויישלח נקי, טרי ומקורר; שהביצים תישלחנה רחוצות, טריות בהחלט (כל יום לאסוף וכל יום לשלוח) ומסומנות; הענבים בל ייבּצרו בוסר וייאָרזו לפי ההוראה, וכן שאר הפירות והירק ועוד. תקופות ארוכות עוברות עד שהמשק לומד ומתרגל לדייק בכל הנ”ל. והנה עם כל משק חדש המתקבל לתנובה מתרגשות עלינו צרות חדשות: לעתים קרובות, למרות ההזהרות והקנסות, ישלח משק כזה חלב המתגבן אצל הקונה, היום אצל קנה זה ובעוד ימים אחדים אצל קונה אחר, וליטר אחד חלב כזה יספיק ל“הכות” בעיני הקונים מאות ליטרים חלב מצוין שלנו. משקים כאלה חוטאים לעתים קרובות מדי במשלוח ביצים בלתי־טריות למדי. ולמרות השיבנו לכל קונה על חשבון אותו המשק שתי ביצים טריות בעד כל ביצה בלתי־טריה, ובעד ביצה שנמצאו בה סימני הדגרה נשיב לקונה עשר ביצים טריות על חשבון המשק ששלח ביצה כזו, בכל־זאת אנו יוצאים בכל מקרה כזה במצב־רוח כאילו טבלונו בביצים סרוחות. והוא הדין בפירות ובירקות, דבש, ריבות, שימורים וכיבושים שאנו מוציאים לשוק, רבה מאוד התקלה וההפסדים אשר יבואונו מכל משק חדש.

אך הנוכל להיסגר? והן כל מעיינינו בריבוים של אחינו עובדי אדמתנו וביסוסם בתוך היתמות והעזובה הזאת אשר התישבותנו נתונה בה. ממשלת ארצנו היא “קצרת ראי” לגבי התישבותנו ועיניה אינן צופות בה לטובה. אף להגן שעל התישבותנו זו בפני השוד הנפרץ אין ממשלת הארץ נוטה. וממשלת עמנו, ההסתדרות הציונית כאן, נוהגת את הישובים שהיא מיסדת כאביון בהשיאו את בנותיו הבוגרות: להבטיח נדוניה אך מעט, ואת המובטח לא לסלק בזמן ולא במזומנים… איך שהוא להיפּטר מן העול הכבד של הבכירה, כי גם הצעירה ממנה הרי הגיעה כבר לפרקה… וכה אין אף משק אחד בא אלינו מבוסס אף במשהו. והנוּכל להציג לפניו תנאים:

1) שישלם דמי כניסה, או בצורה אחרת, שיכניס לנו תיכף חלק להון אשר יצרנו במשך השנים לסידור כל ענינינו והנהלתם?

2) או שתוצרתו, אשר טרם השגנו מחירים מתאימים בשבילה, תימצא אצלנו בתנאים אחרים, ירודים מן התנאים אשר לתוצרת המשקים הקודמים, אשר כבר שתו בעונתם את כוס היגונים הזו?…

3) או הנטיל על המשקים החדשים, שהם המה משקי הגיאוּת והשפל הנפרצים, הנטיל עליהם בלבד את המעמסה של עודפי התוצרת בעונת הגיאוּת ואת הכשלון אשר בחוסר התוצרת בעונת השפל?

4) ולכבוש שווקים חדשים, בהיות המצוקה בשוק הארץ, הנדרוש את האמצעים מן המשקים החדשים, שגרמו לנו את המצוקה עקב ריבוי תוצרתם המפתיעה בפתאומיותה?

5) ואם מצאנו עצה לריבוי הפתאומי בתוצרת חלב. והיא – לאצור את העודף במחסני קירור לעונות השפל, שעל־ידי כן נפיק תועלת־משנה: ראשית, לא נאלץ למכור בעונת הגיאוּת במחירים שאינם מכסים את הוצאות המשקים; ושנית, בעונת השפל תהיה לנו תוצרת כדי לספקה לקונינו הקבועים, לבל יאוּלצו לעזבנו. הנדרוש במקרה כזה ממשקינו אלה, מספקי העודפים, שעל חשבונם הם ישאו בכל המשא הזה, או נמשיך לשאת את כל זה על שכם תנובה בכללה, למרות הקשיים הגדולים מאוד הבאים מזה על משק תנובה בכללו?

לא קשה לנבאות מראש, כי המשקים לא יחליטו שאת המחסן יאגרו על חשבון אותם המשקים אשר להם הגיאות הנפרצת בתוצרת, ועל אחריותם, אלא על חשבון כולם ואחריות כולם ייעשה הדבר. הן לבנו יגיל לקראת כל התקדמות ועלייה בכל משק עברי בארץ זו. ואם לזולתנו קל ונוח לא להושיט יד, אנו – משקי העובדים העברים – ברצון וגיל נכניס את צוארנו בעול הכבד של התקדמות ישובנו. הרבו לנו משקים עובדים עבריים חדשים!… בסבלנו נחיה!…

תר"ץ (1930)

---

במשעולי השווקים לתוצרתנו

מאת

אליעזר יפה

הצעדים הראשיים

שאלת השווקים לתוצרתנו היא, כמובן, מן הראשונות והקשות ביותר. אמנם, הצעד הראשון לרכישת שווקים לתוצרתנו הנו כולו בידינו לעשותו, והוא: להיטיב ולשפר את תוצרתנו בלי סוף, כי הלא אין גבול לטוב וליפה. תוצרת טריה טהורה ואף משופרת בחיצוניותה, בעטיפתה ובאריזתה, ונוחה לקונה בהשגתו אותה – כל אלה הנן בידינו לעשותן. וכל עוד לא אימצנו את כל יכלתנו להגיע בזה להתקדמות הרבה ביותר, ואחרי זה להמשיך עוד לחפש דרכים חדשות לבקרים איך להיטיב ובמה לשפר את תוצרתנו ובמה להקל מעל הקונה להשיג אותה; כל עוד לא הרבינו לעשות בדרך זו, שהיא הראשונה וכולה בידינו, אך לשוא נחפש דרכים חשדות וזכויות בשווקים. אמנם, גם אחרי שעשינו את כל אשר בידינו אנו לעשותו, עדיין לא נסללה לנו דרך בלי מעקשים. שווקים פנויים מסחורה אינם בנמצא כיום בשום מקום, לא בעולם החיצוני הגדול ואף לא בעולמנו הפנימי הקטן. על כל דרישה עשר הצעות. לכל הצעה עשרה מהפכים בחררתה… ובכל־זאת נוכל לצעוד ברגל בטוחה ולהשיג תוצאות מתאימות, כל עוד אשר כל חבר וחברה במשקינו יחרדו לטריוּת ולנקיון החלב (על כל כליו), שהם חולבים מפרותיהם בשביל לשלחו למחלבותינו, כאילו נועד כולו להשקאת ילדם החולה… את הביצים יאספו יום־יום מקני־ההטלה הקבועים, כאילו נועדו אף הן לשתית ילדיהם הם (כל ביצה מקן מקרי ישאירו במשק). את הביצים יצחצחו מכל רבב אשר נדבק במקרה בקליפתו, ויחתמון בצורה נאה, ברורה ונקיה. וכן ינהגו באיסוף כל פרי וכל ירק, אריזתם והמצאתם לשוק.

וכל עוד ימשיכו גם כל העובדים בתנובה באותה החרדה, המסירות, הדיוק והעירות לטפל בתוצרתנו לכל סוגיה, יש לנו הזכות לבקש קונים לתוצרתנו. אמנם בזכות לבדה אין השווקים נקנים עדין ורב מאוד העמל לחדור אליהם.

והנה לוּ היה כל ישובנו העברי בארצנו משתמש עכשיו בתוצרת העברית, היינו יכולים לשבת עדיין בשלוה ולא לכתת את רגלינו ולהוציא את כספנו לחיפוש שווקים רחוקים. אך מה לעשות, וככה הלא הרגלם המסובך של בני האדם בכלל: להשיט אניות סוחר מחוף ימים לחוף ימים ולרדת מארץ לארץ וחוזר ושב, תחת שכל עם יסתפק בתנובת ארצו בגבולותיו… ותשעה קבין מן ההרגל המשונה הזה נשפכו על ראש בני עמנו כאן, ו“בילדי נכרים ישפיקו…” על כרחנו הננו נאלצים לא להסתפק בפינה שרכשנו לתוצרתנו בשוק העברי כאן, אלא לחפש שווקים מחוץ לשווקים העבריים בארצנו. ואם הערבים מארץ־ישראל ומסוריה וממצרים מציפים את השווקים העברים בתוצרתם, נוסף על תוצרת רחוקה, הרי אנו נאלצים לנדוד אל השווקים הערביים שבארץ ובעבר־הירדן וסוריה ומצרים, ואף לשוקי אירופה וארצות רחוקות ננדוד.

אחרי מאורעות אב (תרפ"ט)

המאורעות קרו בעונת הזול הגדול לכל התוצרת החקלאית בארצנו. ובאשר אין למשק העברי כל יכולת למכור את תוצרתו בזול כזה (כשם שבעל הבית העברי בדרגה שונה מן הערבי, וכשם שאין הפועל העברי יכול לעמוד בשכר הזול, והשוטר העברי, והפקיד והמורה…), מכוונים משקינו את גיאות תוצרתם לקראת העונות של שפל התוצרת במשק הפלח ואז אנו משבירים לכל תושבי הארץ. ובעונת הגיאות של תוצרת הפלח, יחדלו משקינו מאסוף פירות. וכה יצאשבזמן המאורעות, שקרו בעונת הגיאות לתוצרת בארץ, לא יכולנו לספק את התוצרת שנדרשה על־ידי ישובנו העירוני.¹ אכן לוא היו נשארים הענינים למשחק החפשי בשוק, אזי היה ישובנו ממשיך לקנות את תוצרת הפלחים במחירים הרגילים בשוק באותה עונה, ובשובנו אנו לשוק בעונתנו אנו, היינו כובשים את השוק כמימים ימימה בדרך של התחרות מסחרית רגילה: תוצרת יפה, אריזה נאה וכד', ותחת הגרעון הגדול שהגיענו בשוק הערבי בארץ היינו אולי משיגים עודף בשוק העברי. ואולם נמצאו עסקנים טובים, כנים וישרים, אך פזיזים בחפצם “להוציא יין מן הקיר” ע"י התלהבות בלבד… וחישבו חשבונות איך לספק תוצרת עברית, תוך כדי דיבור, לישובנו העירוני. שכחו או הסיחו את דעתם מן העובדה, שאין תוצרת חקלאית ניתנת להיות נשאבת כמים ממעיני ישועה… ואם ישובנו רגיל בתוצרת לא עברית, הרי שלא יוכלו חקלאינו לספק לישוב זה בין לילה את צרכיו כמו מן השמים וכשליו במדבר… עמדו עסקנים בכל ערינו, הכריזו הכרזות, אספו ישיבות ותיכנו תכניות איך לספק את כל צרכי הישוב בתוצרת חקלאית, וכאשר קצרה ידם מתושיה, הבהילו את הנהלת־תנובה ועמדו להשביע אותה בכל צבאות האידאלים של ארצנו… כי תנובה תקח על עצמה את הספקת צרכיו של הישוב בתוצרת חקלאית, ואשר חסר לתנובה ממשקיה תשיג ממרחבי הארץ… (חלק מחברינו עמד כבר להתפתות למצוה שבעבירה זו). אכן לא נתפתינו, וסיפקנו רק מה שהיה במשקינו, וזה לא הספיק אז.

וכאשר נמנעו הערבים מלהביא את תוצרתם לישובים העבריים, אם מחמת ההסתה של מנהיגיהם או אולי מבושה… נוסדו אז חבורות סרסורים לשתי מטרות “נעלות” גם יחד: 1) כדי לכפר את פני הערבים, שפניהם בל יכוסו בושה וכלימה בהיכנסם אל השכונות אשר תמול שאפו שם דמים, יסדו הסרסורים שווקים מחוץ לשכונות העבריות ושם קיבלו מן הערבים את כל סחורתם; 2) למען ספק את נפש הקונה העברי, לבל תרגז בטנו מפחד שמא קיבל את ירקותיו מידים שנגואלו שלשום בדם אחיו, הדביקו על כל הסחורה פתקות הכשר בשם “הועד להגנת תוצרת הישוב”, ולנשים בשוק היו מסבירים: ש“זה בא מועד־ההגנה”… וכאשר הוכרחו סוף סוף להסיר את “השלט” הזה מסחורתם, המציאו “רוחות מתים”: שמות מדומים של משקים עבריים, להדביקם על חנויותיהם ועל התוצרת הזרה שהם מוכרים כעברית. וכה גדל מאד הבלבול בשוק לרעת התוצרת העברית, כי הסרסורים מכל הסוגים בכל סוגי התוצרת החקלאית ראו כי טוב “סחרם” עתה מאז… ועודרים בכל עוז לדחוק את רגלי תוצרתנו מן השוק. לסרסורים טוב תמיד. רווחיהם בטוחים וגבוהים מאוד בלי תשומת לב לתמורת התוצרת, דאגה ל“משקיהם” אין להם… ובישובנו ניכרת נטיה חזקה לקיצוניות הפוכה מן הנטיה הקיצונית שתקפתו אחרי המאורעות… ובמשך החדשים האחרונים היה לנו קל יותר “לקרוע את הים סוף” ממש… ולהעביר לשם את תוצרתנו בתנאים הוגנים, מאשר למכרה בשווקים העבריים שבארצנו בתמורה הולמת לעמל העפים שהושקע בה במשקינו…

תר"ץ (1930)

---

לשאלת החברות ב"תנובה"

מאת

אליעזר יפה

בועידתנו הארצית לפני שנה הרבו לדון בשאלה זו, והרוח הכללית נטתה להסתכם לצד הרעיון ע"ד שני סוגי חברים בתנובה,או במלים יותר מדויקות ככה:

א) רק משקים חברים בהסתדרות העובדים יהיו חברים בתנובה.

ב) מכל משק אחר שעבודתו היא עברית, תוכל תנובה לקבל את תוצרתו למכירה (או לא לקבל) לפי חוזה שנתי אשר יחתם בין הנהלת תנובה ואותו המשק, ואשר יקנה לו זכויות כלכליות בלבד.

בערך דעה כנ“ל עמדה להתקבל באספה השנתית שעברה. אך לפתע נשבה רוח אחרת ודחו את ההצבעה על ענין זה לאספה השנתית אשר תהיה השנה, כדי שהחברים יספיקו עוד לחשוב בענין במשך השנה. לעת־עתה לשנת תר”ץ נשארו כל אותם המשקים קשורים לתנובה בתור “מועמדים להתקבל לחברים”. בכל הענינים הכלכליים לא נבדלו אף במשהו מן החברים הקבועים, אלא שלא היתה להם זכות הצבעה. אף הודיעו להם, שקבלת תוצרתם לתנובה בשנת תר"ץ אינה משמשת תקדים לקבלת תוצרתם בשנים הבאות, יען כי באספה השנתית השנה יוחלט בכל השאלה הזאת.

עתה עלינו לנתח את השאלה, מכל כיווניה, ולעמוד על הצדדים החיוביים והשליליים שבכל אחת מן ההנחות לפתרונה.

ההנחות אשר נשמעו באספה השנתית הקודמת, מחברים שונים, רבות הן:

א) כל משק הנאמן לכל יסודותיה של תנובה מתקבל כחבר שווה־זכויות וחובות עם כולם; אלא ש“משקים הסתדרותיים” מתקבלים לתנובה באופן אוטומטי, מיום עלות החברים על קרקע הקה"ק להתישבות קבועה עליה, ועוד לפני שהכניסו כל תוצרת לתנובה משתתפים הם בועידות תנובה בקול אחד לכל 25 יחידות משק; ואילו משקים “לא הסתדרותיים” ברצותם להתקבל כחברים לתנובה, עליהם להגיש בקשה לתנובה שבמחוזם לדיון במועצתה והדבר טעון אישור מצד מרכז־תנובה. הטעם להבדל זה נמצא בזה, שמשקים הסתדרותיים גם לא יתקשרו לכל מוסד זולת תנובה, תחת שמשקים לא־הסתדרותיים מחפשים למכור תוצרתם באופנים אחרים, ונטיתם הראשונה אינה לתנובה.

ב) רק כל המשקים חברי ההסתדרות העובדים מתקבלים כחברים בתנובה, ואת זולתם אין לתנובה כל משא־ומתן.

ג) חברי תנובה הם המשקים חברי ההסתדרות, אך כל משק הנאמן ליסודות תנובה, תנובה מקבלת את תוצרתו למכירה. הוא שווה בזכויותיו וחובותיו הכלכליות לכל שאר חברי תנובה, אך איננו יכול להצביע באספות.

ד) אין תנובה מוכנה מראש לקבל את כל משק הנאמן ליסודותיה, אם אינו חבר להסתדרות; אלא הנהלתה תדון, כל פעם שהצעה כזו תבוא לפניה, אם לקבל או לדחות. אכן אלה שיתקבלו יהיו שווים בזכויותיהם וחובותיהם הכלכליות לכל חברי תנובה בכללם.

ה) הענין יישאר לשיקול דעתה הגמור של הנהלת תנובה או מועצתה (לא פרשו אם ההנהלה או מועצה ואם מחוזיות או מרכזיות) – לקבל את תוצרת המשק אשר תמצא לכדאי לה, ולא לקבל את אשר תמצא לבלתי כדאי לה. אף גם ההנהלה (או המועצה) תקבע בחוזה עם כל משק שכזה מה הם התנאים אשר לפיהם מתקבלת תוצרתו למכירה, ואין גם הכרח שתנאים אלו יהיו שווים בכל החוזים עם כל המשקים מסוג זה. בין בעלי הדעה הזאת היו גם שאמרו: כי אין גם הכרח שהמשקים מסוג זה יהיו נאמנים ליסודותיה של תנובה.

אלה הן הדעות אשר נשמעו מפורשות מפי חברים שונים, ואולי נשמעו עוד דברים אלא שאינם מצטרפים לכלל דעה מסוימת.

והנה לשתי הדעות הרשומות לאחרונה, וביחוד לאחרונה (ה), אין לגמרי, כמדומני, ליחס כל משקל. תנובה, עקב היותה מוסד ארצי גדול מרובה הענפים, לא יאה לה ולא לטובה לה שיטה מחוסרת שיטה, זו הנקראת “קוניונקטורה”. בתנובה צריכים להיות יסודות מוצקים לענין החברוּת. קוניונקטורה היא ענין לחנוונים וסרסורים או למרדפי “עסקים” בכללם, אך בתנובה אי־אפשר להשאיר ענין יסודי כמו חברוּת לשיקול דעתה המקרית שלמנהלה או מועצה זו ואחרת, לפי “קוניונקטורה” המתגלה לעיניה באותה שעה. ברור גם שבמצב כזה תחולנה בהכרח הרבה סתירות בין הפעולות, לפי ה“קוניונקטורות”, מה שדעה ה' גם אינה רוצה לשלול ורואה מצב זה כטוב לנו.

כל יתרונותיה של תנובה עד היום – ורבים הם יתרונותיה כיום – אינם בגלל חכמתנו כי רבה מחכמת זולתנו, או טובתנו העולה, אלא נמצאים הם בזה שהיא פועלת מתוך שיטה ומגמה מכוונת למטרה אחת, וצועדת קדימה במצב שקט וצנוע, אך בלי נדנודים וסטיות מן העיקרים שהתוותה לעצמה.

על־ידי הכנסת תסבוכת הקוניונקטורות לתנובה, תחדל עד מהרה מהיות תמימת־דרך (בתנובה, המתנהלת ע"י מועצות גדולות, ישנה הקוניונקטורה לכך יותר מאשר במסחר הפרטי). ובתנובה, הרי תום־דרך ויושר־דרך הנם תנאי הכרחי לדרך־צלחה לה. דרך תנובה לא תהיה צלחה בלי תום ויושר.

הדעה המסומנת כאן באות ב' (“רק כל המשקים חברי הסתדרות העובדים מתקבלים כחברים בתנובה, ואת זולתם אין לתנובה כל משא־ומתן”), היתה יכולה להיות הנכונה ביותר והישרה ביותר, לולא עזבנוה לפני שנתים בערך.

מלכתחילה, הרי אין איש ואין מוסד יכול לבוא בתביעות על איזה קואופרטיב כי יכניסוהו לתוכו. אין גם הכרח ליצור שותפות אחת לכל הארץ בעסק החלב, למשל, כשם שאין שותפותאחת בעסק תפוחי־זהב או היין וכדומה, ואף בשום ארץ אחרת אין עסק החלב או ענף חקלאי אחר כולו בידי קואופרטיב אחד. ואם אמנם שם מידות אחרות לעסק התוצרת החקלאית, אך הרי שם גם מידות אחרות לשוק התוצרת הזאת. על־כן אין הכרח בזה, משום צד, שהאגודה השיתופית לתוצרת משקי העובדים העברים בארץ־ישראל, תכניס לתוכה גם משקים שאינם נמנים על הסוג הנקרא משקי העובדים העברים. היא יכולה למצוא דרך עבודה עם אגודה אחרת אשר תיוסד ע"י משקים עבריים זולת משקי העובדים. חבל מאוד שגדר זו נפרצה אצלנו לפני שנתים; אכן אפשר גם לגדרה בחזרה (מובן שעם המשקים אשר יצטרכו לעזוב אז את תנובה, צריך יהיה ואפשר יהיה לסדר את ההפרדה בהדרגה במשך שנה בערך). בכל אופן תהיה דרך זו כנה יותר לאלה אשר בהם יגע הדבר, מאשר הדרך המסומנת כאן באות ג'.

כאן יותר ענינים שברגש מאשר בהגיון. ב“הגיון” הן ישנם גם כאלה הרואים כצודק את חלוקת החברה לשליטים מתענגים על כל טוב ומותרות, ולנדכאים חסרי־כל. אפילו מן הפילוסופים הגדולים שביון העתיקה היו מטיפים לסדר חברתי כזה. איפה נמצאים אנשים עודפי־זכויות שהגיונם לא יאשר להם את זכויותיהם העודפות? אך בטוח אני, שבסתרי לבבם של כל הנהנים מעודף הזכויות, ישנה איזו פינת רגש חבויה האומרת להם בלחישת דממה דקה, כי תחת הבדלי זכויות תזנה הארץ, תשחית דרכה וסופה לאבדון. אמנם אין אולי לראות את הבדלי הזכויות בתנובה, לפי הצעה ג', באמות־המידה החברתיות הנרמזות למעלה; אולם הרי הכל לפי החברה. ברור שלחברת תנובה יש לשקול את חטאיה במשקלות רגישים לכדי פחות ממיליגרם, ולא במשקלות ההקטו־טונים של חטאות החברה האנושית בכללה.

נשאר לנו רק להכריע בין דעה א' לדעה ב‘, וכאמור לעיל הרי מלכתחילה התיצבנו בדרך ב’, ולואי שלא היינו סרים ממנה. אכן כיום, אחרי שסרנו מן הדרך המסומנת באות ב', נדמה לי, שלא יהיה מן היושר לדחות משקים הנאמנים לכל יסודותיה של תנובה ורק שאינם נמנים כחברים להסתדרות העובדים. אגב: עבודתנו יחד את המשקים האלה במשך השנה החולפת הוכיחה לנו למדי, כי בשמירה על תקנות תנובה וסדריה אין משקים אלה נופלים אף במשהו מן המשקים חברי ההסתדרות – והן ישנו הבדל עצום בין אי־קבלת חברים מלכתחילה לבין דחייתם לאחר שעבדו אתם יחד כשנה.

עוד טעם בעל משקל רב מאוד: הן ברור מראש שאותם הגורמים אשר הכריחונו להחליט לפני שנתים שנקבל תוצרת ממשקים שאינם חברם בהסתדרות, אותם הגורמים לא בטלו, אלא עוד עצמו ויעצמו מיום ליום; ובכן אם לא לקבל את המשקים האלה כחברים שוים בתנובה, יגבר באנשינו היצר לקבל את תוצרתם על יסוד הדרכים המוצעות בדעות ג‘, ד’, ה', אשר לדעתי אני – הן פסולות בהחלט בשבילנו, כמבואר קודם.

ועוד זאת: רבים בקרבנו אלה המתנגדים לקבלת התוצרת ממשקים אשראינם חברים בהסתדרות העובדים; אכן בבדיקה קלה אפשר להיוכח, כי רוב המתנגדים האלה לא באו להתנגדותם מתוך עיון מקיף בשאלה זו, אלא התנגדותם מעורה בתוך ה“אינסטינקט” הכללי נגד ה“מושבות המתנכרות”. ו“מושבות מתנכרות” הן אצלם: יבנאל וכנרת ומושבות הגליל בכללן, כפתח־תקוה ונס־ציונה עם מושבות יהודה. בכל אצל חברינו אלה כמעור אחד. אין הם זוכרים או אינם יודעים את חסד נעוריהן של מושבות הגליל מימי “הגלילה! הגלילה!”… ולא את כליל אהבתן ומסירותן מימות המלחמה…

ההתנגדות פורצת נגד כלל “המשקים הבלתי הסתדרותיים” (ככל ההתנגדויות ההמוניות נגד המונים…). אכן ברוב המקרים כשמופיע משק מסוים בפני אחת מן הנהלות ה“תנובות” – ותהי הנהלה זו מן המתנגדים הקיצונים לקבלת “כלל המשקים הבלתי־הסתדרותיים” – שוכחות הנהלות אלה את ה“אינסטינקט” שלהן ורושמות את ההצעה לדיון במועצה, בנטיה מצד ההנהלה לחסד ולא לשבט…

אמנם אם יוחלט אצלנו שלא לקבל את תוצרת המשקים האלה, לא יימצאו לנו החכמים להגדיר מי יכול להיות חבר ומי לא; ולדוגמא: מקוה־ישראל תוכל להיות חברה? ואיך בית־הספר החקלאי לבנות בנהלל? וחות הנוער בבן־שמן, התוכל להיות חבר בתנובה? ומה בדבר מושב החסידים שליד חיפה? ואיך כפר־גדעון? ואנשי ג’דה, אלה אשר אם היו לנו “חלוצים” בארץ הרי הם הנם חלוצים,¹ מה דינם? לאיזה סוג נוכל להכניסם, לסוג ה“מתנכרים” או לסוג העובדים בזעת אפיהם ואוכלים לחם עוני? ואין אנו פטורים כלל מלתת את לבנו לסבלות כל העובדים האלה, אחרי אשר עמלנו יחד אתם במשך שנה או שנתים. סוף־סוף הרי אנחנו, תנובה, איננו יכולים להתיחס לדברים כבדי־אחריות בקלות־ראש של פורקי־עול פזיזים. בעינינו אין הענינים הפקר. עבדנו זמן־מה עם בני־אדם וכל ערות־דבר לא נמצאה בהם, ופתאום נשאירם מאחורי הדלת והמזוזה. הלנו להתיחס ככה אל בני־אדם? מה אנו?…

אכן על חברינו, היודעים היטב את הטעם של חוסר־זכויות, לא לשלול את חברותם של משקים הוגנים, אשר אינם נופלים ממנו במאום מלבד בתקופת היוסדם, שלא דמתה לתקופת היוסד משקינו אנו. הן רוחות של תקופות הנן גורמים חיצוניים בלבד ולא ערכים נפשיים פנימיים. האמנם בנפשנו יפים אנו מאלה שקדמונו, כי נתגאה עליהם ונתנכר אליהם?!… אינני נביא ואדע עכשיומה תחליט ועידתנו הבאה בשאלת החברות בתנובה, אך בטוח אני שרק החלטה אחת ישנה ההולמת כיום את תנובה, והיא: כי כל משק הנאמן לכל יסודותיה של תנובה מתקבל לתוכה כחבר שוה זכויות וחובות עם כולם יחדיו. רק בהבדל המסומן למעלה בסימן א'.

תר"ץ (1930)

---

מי יחנכנו קואופרטיבית!

מאת

אליעזר יפה

ישנם אצלנו אנשים המדמים, כי עצם איגודם של בני אדם – ויהיו מי שהם – לקואופרציה, מספיק כדי להריחם בהבנת ערכה של זו בשבילם. על יסוד דמיונות כאלה, מתחילים כבר אישים בודדים מתנועת העבודה ללחוש – לעת עתה רק ללחוש – על־דבר קבלת משקים ערביים כחברים לתנובה (מה צריכה להיות מידת חברותם של משקים אלה בתנובה, לא פרשו עדיין. לא ברור גם מהי דעתם של אישים אלה בשאלת החברות בתנובה בכלל). והנה את השאלה על־דבר קבלת משקים ערביים לקואופרציות העבריות בארצנו אין להבליע עכשיו כאן, אלא יש לעמוד עליה בהיקף רחב בפעם אחרת. כאן יש לציין רק מהי כיום רמת ההבנה הקואופרטיבית של החברים במשקים הקשורים בתנובה מראשית היוסדה (ועוד מזמנה של מחלקת התוצרת שליד “המשביר”), ואיך הם מגיבים על פעולות תנובה ותקנותיה, אשר הם עצמם קובעים באספות תנובה, בזמן שפעולות אלה והתקנות נוגעות “אל עצמם ואל בשרם”, להגביל במקצת את ההפקרות בסחרם הפרטי: אז “על פנינו יברכונו”…

לא נרבה בדוגמאות, והמעט אשר נציין כאן יסובו רק על הגבתם של אנשים מן המפורסמים ביותר במשקינו על פעולות מובנות ביותר, וביחס לתקנות היסודיות בתנובה.

וקודם כל יש לציין את היחס הכללי מצד המשקים אל תקנות תנובה והחלטותיה. את התקנות וההחלטות יקבעו המשקים עצמם, בראותם בזה תועלת לעניניהם. לדוגמה:

א) התקנה על־דבר איסור המכירה של תוצרת מחוץ לתנובה, קבעו מתוך הבנה כללית שרק על־ידי זה אפשר להמנע מהתחרות בין המשקים בשוק, ועל־ידי זה להשיג את המחירים הגבוהים ביותר בעד תוצרת החברים.

ב) את ההחלטה שתנובה תקבל אחוז מסוים מן התוצרת (התחילו בעשרה אחוזים בתרפ"ה ועומדים על 7% כיום) לכיסוי כל ההוצאות הכרוכות במכירה זו (מס השוק לעיריה, שכר דירה, שכר עבודה, ריבית, חובות אבודים ועוד) – מחדשים בראשית כל שנה מתוך חישוב מדויק של ההוצאות ההכרחיות.

ג) לפני כל עונה לתוצרת מסוימת, אוספים אנו את המשקים המעונינים בתוצרת זו וקובעים את אופני ההספקה לשוק, צורת האריזה וכדומה.

והנה בנוגע לתקנה “א”, מה פשוט ומובן יותר מתקנה זו – ובכל זאת עומדים אנו בחזית מלחמה ממש, בדורון, תפילה ומלחמה, פעם עם משק אחד ופעם עם משק אחר. ולא רק עם המשקים מ“קטלי קניא” כביכול, אלא אף את ה“מרבר רב אשי” שביניהם. ומענין לציין, שהבנת המשקים בענין זה פוחתת והולכת ככל אשר נתרחק מאותה התקופה שהמשקים היו עדיין מופיעים נפרדים בשוק, “מלקים” שם זה את זה, ומתוך כאב המלקות ההדדיות ההן התאגדו אז למכור את תוצרתם באופן משותף. אכן “אין זכרון לראשונות!”

ובנוגע להחלטה “ב”, מגיעים הדברים לעתים עד לצחוק מכאיב לב. מצד המשקים בולטת למדי צרות־עין באותם שבעת האחוזים שתנובה מקבלת, לכל ההוצאות הנ“ל, עד כדי העברתם על דעתם. למשל, יכול משק למכור, לסרסור הבא אליו, אפרוחים במחיר 180 מא”י הרוטל, בזמן שתנובה מוכרת בשוק הקרוב לאותו משק במחיר 220 מא“י הרוטל. את הדבר הזה יעשה המשק קודם כל כדי לא לשלם את שבעת האחוזים לתנובה, וכדי לקבל תיכף מזומנים ולא אחרי חודש ימים כמו שתנובה יכולה לשלם, וגם כדי לקמץ הובלה לשוק. זאת אומרת שבשביל קימוץ קרוב לעשרים ושמונה מא”י הוריד את המחיר בארבעים מא"י וגרם קשיים לקואופרטיב שלו.

אם בעובדה הנ"ל יכולים עוד ללמד זכות על אותו משק, כי מצוקתו הכספית הדחופה (כגון לתשלום שטר) מאלצת אותו לפעמים לעשות מדחה למרות רצונו, הרי קשה מאוד להבין את מקור ההתרסה נגד 7 האחוזים, מצד חברים באילו ישובים אשר להם עצמם יד בהנהלת המוסדות הכלכליים שבישובם ושם נוהגים לקבל, מאותה התוצרת הנשלחת לתנובה, חמישה אחוזים רק בעד ריכוזה בלבד של התוצרת לשם העברתה לתנובה. ובעד תוצרת הנמכרת בתוך הישובים על־ידי המוסדות הכלכליים שלהם מקבלים אלה גם 12%.

ואשר לתקנה “ג”, כאמור אוספים אנו את המשקים בראשית כל עונה לכל סוג תוצרת, דנים ומחליטים על סדר משלוח התוצרת, קובעים את אופני האריזה וכדומה, וכמדומה הכל ברור ומבורר – אך לאחר כל זאת אין הכל מתגשם כשורה, בעיקר מחמת יחס הזלזול שהדברים פוגשים אחרי כן במשקים.

אכן קל לדבר רמות על־דבר קואופרציה, אך נדמה שגם מדבר של ארבעים שנה לא יספיק כדי לחנך דור לקואופרציה בשלמותה.

ועוד דוגמה מרמת ההבנה הקואופרטיבית שמשקינו: הסברה נותנת, כי משק המוסר לקואופרטיב שלו למכור את תוצרתו הוא, הרי עליו גם להזדקק לקואופרטיב שלו בשביל לקנות את התוצרת אשר הקואופרטיב שלו מוכר אותה והמשק זקוק לה. ובאיזו רמה של הבנה קואופרטיבית צריך לציין משקים אשר אינם נוהגים ככה?!

תר"ץ (1930)

---

מאין יבואו העובדים לתנובה?

מאת

אליעזר יפה

פלוגתה ישָנָה – הללו אומרים: כל העובדים בתנובה, למן המנהלים ועד קטן הפועלים, חוץ מבעלי המקצוע, יבואו מתוך המשקים הקשורים בתנובה; כל אחד יעבוד שנתים או שלש ויחזור למשקו. הסדר יהיה כמובן כזה, שחילופי האנשים יוצאים לסירוגין, לפי שיטה מעובדת מראש, ולא בבת אחת. בשעת הדחק – באשר אין המשקים נותנים די אנשים, – מוכנים בעלי דעה זו לוותר על העובדים בתנובה בכלל, אך בשום אופן אינם רוצים לוותר על דרישתם כי מנהלי תנובה יבואו מן המשקים ויחזרו אליהם כנ"ל.

אחרים אומרים: ראשית, הרי אתם דורשים שנתן לתנובה את האנשים המוכשרים ביותר מן המשק, ואין המשק יכול לעמוד בזה; שנית, למה לתנובה בכלל כל הצרה הזאת של טירונים הנכנסים לעסק, לומדים ועולים בשכר לימוד, ואחרי שנתים או שלוש שוב מתלמדים חדשים ושוב שכר לימוד?

לאלה האחרונים מצטרפת דעת הקהל החיצונית ודעת אנשי המוסדות ותטיף את שפר־אמרי־תבונתה, לאמור: “פלחים – וינהלו עסקי מסחר על עשרות אלפים לירות?!…” “דור עיקש ופתלתול!” “לולא קלקלו כל כך הדורות אזי היה מן הראוי למנות אפוטרופוס על עסקיהם!…”.

והנה מה שנוגע לאחרוני־אחרונים אלה, הרי לא רק במעמדה של תנובה כיום אין לנו לשעות אל דעתם עלינו, אלא עוד לפני שלוש שנם, בהיות תנובה צעירה מאוד, לא ראינו משקל רב בהערכתם את פעולותינו. אנו יודעים גם למדוד בלי כל משא פנים את פעולותיהם הם בשדה ההתישבות, המסחר והתעשיה בהשוואה לפעולותינו; ונדמה שלא נגזים אם נאמר כי בכשרון המעשה ותבונת העסקים אין אנו נופלים חלילה מהם, ורק חסרים אנו את הגהוץ החיצוני ואת העינים הרמות אשר לאנשי־מוסדות בערים, החכמים בעיניהם ומתהדרים בתלבשתם. ולואי שלעולם ועד ימצָא חסרון זה באנשינו.

אכן חברינו שבמשקים, מן ההכרח הוא שיבינו כי הצלחת תנובה היא הצלחת משקם, ועליהם לחקל את האנשים שלהם המוכשרים ביותר חלק למשק וחלק לתנובה. לפי מספר האנשים הנחוץ לתנובה – כל עוד היא מתנהלת על־ידי אנשים מתוך המשקים – הרי החלק לתנובה הנו מזער עד למאוד לעומת החלק למשקים.

וכי תשאלו את השאלה: האם לא כדאי בכל זאת לתנובה שתתאמץ, תחפש, ותמצא אחת לתמיד אנשים מוכשרים לנהל את תנובה באופן קבוע? נשלם להם משכורת כנהוג בעולם המסחר, יתפתחו ויגדלו עם המוסד לתועלת המוסד. ובכלל, לחפש את האנשים להנהלת עסקינו בעולם המסחר והתעשיה שכבר יש להם “ותק” ועוד ועוד… התשוב הנכונה לשאלתכם זו היא אך: לא ולא! לא כדאי! ראשית, אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים, כאלה שהנכם מתכוונים לשכמותם, אינם שכיחים ברחוב. אל תחשבו שבעולם המסחר והתעשיה מגיע מספר המנהלים בעלי שלושת הציוּנים האלה לאחוז גבוה ביותר (כמובן מדובר כאן על עסקים המתנהלים על־ידי מנהלים שכירים – מה שמוצע לנו – ולא עסקים פרטיים המתנהלים על־ידי בעליהם; לאלה הן ישנם מאותם היתרונות שאנו מחפשים במנהלים מתוך משקינו). עסקים רבים מאלה מגיעים לעברי פי פחת באשמת מנהליהם השכורים – לאן דוקא על־ידי מעילות. ועסקים אחרים שבעליהם הנם עשירים מאוד, אלה יכולים לשאת בנקל חסרון של אלפי לירות הנשחקות תחת מרכבות פארם של המנהלים הכבוּדים ופמליתם. ובכן אנשים מוכשרים, ישרים ומסורים כאלה הנדרשים לנו לא קל למצוא, ממש לא יסוּלאוּ בכתם אופיר. ודוגמת אותם המנהלים השכיחים בשוק, מהלכים במשקינו מאחורי הבקר והפרדות ואינם מגיעים שם לשום התמנות ציבורית. ואין בחזיון זה משום פליאה אם יושם לב לעובדה כי אלה מבני עמנו אשר פרשו לחקלאות בארץ, במשך חצי יובל השנים האחרונות, קבלו הכשרה לא פחותה מחבריהם שפרשו למשרות בארץ, ועצם הפרישה לחקלאות מעידה כי בשאר־רוח חוננו הראשונים יתר על האחרונים, ושאר־הרוח באדם עושה יותר מאימונו.

ובכן פשוט אין להשיג מנהלים שכירים אשר יִשוו – בערכם לתנובה – אל המנהלים שאנו מוציאים מן המשקים אחת לשנתים או שלוש. ואם אמנם יוכל היום יתרון להתמחות בהנהלת העסק במשך שנים ארוכות – הרי לעומת זה רב מאוד המשקל אשר לאנשים ממשקינו בידעם את המשקים והרגישם אותם, ובגלל מסירותם לבלי שיעור, אשר לא יתכן שתימצא במידה כזו בשכורים. וריח השדה הגורם ליחס תמים בלתי מתרברב אל כל אדם, אשר ישָמר בהם זמן רב אחרי צאתם מן המשק למוסד, מורגש בכל פעולותיהם ויחסיהם לבני־אדם. אלה מחוסנים בפני חידק הביורוקרטיה, ההופכת לקללה את המוסדות העירוניים (מרוב האנשים עלול ריח־שדה זה להתנדף אחרי הימצאם מספר שנים בעיר, ולכן טוב שרק לשנתים, שלוש יוקחו האנשים מן המשק, ויוחלפו שוב בחדשים מן המשקים. ומובן שכעבור שנים מספר יכולים להחזיר למוסד חבר שעבד כבר קודם בו).

ועוד דבר: האנשים ממשקינו, בבואם לעבוד במוסדותינו מוציאים הם עבודה לא רק טובה באיכותה, אלא גם רבה בכמותה עד לאין שיעור יותר משהיו מוציאים מנהלים שכורים (ולדבר זה יש לא רק חשיבות כספית – קימוץ בהוצאות – אלא חשיבות גדולה עוד מכסף בזה, שאנו נפטרים ממכונה משרדית גדולה אשר הרבה ליקויים יש למנות בכאלה).

ולדוגמה נביא בזה את הפעולות הנעשות כיום על־ידי המשרד של מרכז־תנובה:

א) פרסום תוצרתנו בצורות שונות (עתונות, מודעות קיר, סרט);

ב) המצאת צורות אריזה, סמלים, ציורים וכל הכרוך בזה;

ג) קשרים קבועים עם המשקים ע"י חוזרים, פגישות וכדומה;

ד) הוצאת חוברת שנתית בשאֶלות תנובה וכדומה, וכן הגבה על הנדפס בעתונות בנוגע לתנובה ותוצרתה, תשובות ומאמרים;

ה) ריכוז כל החומר הסטטיסטי של תנובה מכל השווקים, עשרות סוגים של תוצרת מעשרות משקים בשווקים רבים (תמורתן בתר“ץ הגיעה לסכום 140,000 לא”י), עיבוד החומר וסיכום מסקנות ממנו לכיוון פעולותינו בהפצת תוצרתנו, השבחתה ושיפורה;

ו) פיקוח על ה“תנובות” המחוזיות, השתתפות בישיבותיהן לפתרון שאלותיהן וערות לכל הנעשה והמתהוה בהן, בענינים המקצועיים־תעשייתיים, החברתיים ושאר ענינים;

ז) ברור תלונות הבאות מן המשקים וגם מן מוסדות ופרטים על ה“תנובות” וישוב הענינים ביניהם;

ח) הנהלת סוכנותנו במצרים. ביקורים במצרים מפעם לפעם. טיפול בשוק יון, חקירת שווקים אחרים אשר על חופי הים התיכון ואירופה בכללה, לשם תיכון חדירתנו אליהם עפ"י שיטה מסוימת;

ט) טיפול בתעשית שימורים מירקות (בשותפות עם “גיאו”), סידור תעשיה חדשה מדבש וחקירה בסידור תעשיות חדשות בכלל;

י) טיפול בחשבונות ההשוואה השונים בין מחירי התוצרת בשווקים שונים, והנהלת חשבונות מורכבת במידה רבה;

יא) קשרים ומשא־ומתן עם כל המוסדות המרכזיים שברץ;

יב) חליפת מכתבים עם המשקים, עם ה“תנובות”, עם שוקי חוץ ועם מוסדות שונים (בערך 150 מכתבים יוצאים לחודש והכל בכתיבת יד);

יג) וגם זאת: קבלת פנים אדיבית לאנשים רבים הפונים אלינו בהצעות – “לתועלת תנובה” ובבקשות – לתועלתם. והסברה סבלנית מדוע אין לקבל דעתם.

כל הפעולות הנ“ל, לוא היו מתנהלות על־ידי שכירים, היו בודאי נצרכות ל”מנין" עובדים, במשרד בן כמה חדרים. ואילו כיום נעשית כל העבודה הנ“ל במשרד בן חדר אחד, ובס”ה עוסקים בה שני אנשים מן המשקים ועוד מנהל חשבונות בעל מקצוע. ואין כאן מעשי נסים, אלא המשכת העבודה במשרד תנובה באותה החרדה והערות לצרכי המשק, ובאותו המרץ והרוח כמו שרגילים אנשינו במשקם החקלאי הענף, אשר באו משם.

אכן אנשים מן החוץ התלושים מן הקרקע – אף אם תרבה משכורתם – איך יכולים כאלה להשקיע עצמם וכל ישותם במפעל לא להם?! כי על כן לשם השגת מִרבַּת (מקסימום, “מרבה להכיל”, יחזקאל כג, לב) התועלת לתנובה־המשקים, על המשקים לתת ממבחר אנשיהם להנהלותיה ומחבריהם בכלל – לעבודתה. ואלה ישובו מתקופה לתקופה אל המשק, כדי לשאוף שוב אויר השדה, לעמול בשדה במו כפיהם ולרענן את פשטותם ותמימותם הנפסדת בעיר, ולהתנער מרוח הביורוקרטיה הנכנסת כדיבוק בכל אברינו. בידינו הדבר לעשותו. ומי יתן ויכלו כל העוסקים בצרכי ציבור ובעניני החברה והלאום ומוסדותיהם, לוא יכלו (אמנם לוּא רצו – ויכלו) להיות נעבדים לשדה ומושרשים בקרקע, ושלא יעמדו במלאכתם העירונית יותר משנתים או שלוש בבת־אחת; לוּא היה כדבר הזה – כי אז יכלנו להגיע לתקנת האדם בפרט ולטהרת החברה בכללה. תחת אשר כיום יתרוצצו לשוא כל מתקני עולם, ועד סוף כל הדורות יתרוצצו כה להבל ולריק, באשר תלושים הם מן הקרקע, וחייהם כמוץ נידף לפני רוח. אכן אין בידינו לתקן את החברה בכללה, ולא ננסה על כן לכתף על שכמנו את “הפרדה־הבעטנית” הלזו. אך לתקן את מוסדותינו אנו הן יכולים אנו ואף נאלצים אנו לתועלתנו. ואגב, הרי זו –ההגשמה עצמית – הנה הדרך היחידה לתקנת החברה, ואם גם לא נצליח להשפיע בזה על תקנת החברה, הרי לא נפסיד כלום בזה שנתקן את עצמנו.

תר"ץ (1930)

---

מה נשקף לענפי החקלאות שבמשקינו

מאת

אליעזר יפה

שומר רוח לא יזרע

ורואה בעבים לא יקצור.

(קוהלת, יא)

– – – אי אפשר יהיה לנו בכלל להתקיים במשקינו, אם כל רוח מצויה בשווקים תרפה את ידינו מענף אחד ומענף משנהו. ואת ענף הלוּל הן רק אתמול הרימו משקינו על ראש תקוותיהם ואצו ורצו ללוות כספים ולבנות לוּלים; ואם היום ירפו ידיהם מן הלול, ואת כל מעיניהם ישקיעו בעצי פרי ובאשכוליות, האם אין חשש במחר (בל יעלה ובל יבוא) יתקפם רפיון הידים גם בענפים החדשים האלה, כאשר רק תעבור “רוח־שוק” מצויה ורגילה בשווקים? ואל מה יקפצו אז? “המחלבה אינה שווה כלום”; “הלול אינו כדאי”; מפלחה התיאשו כבר מזמן: “בירקות – עבודה קשה והכנסה קלילה”; והמטעים יהיו תלויים אולי בנס… ובכן נשאר רק להיות פרדסן ביהודה… אך אל האושר הזה הן לא יגיעו!… אכן לאָשרנו אין מצב הענפים במשקינו, בתוך עצמם, רע כרוע מצב־רוחם של אנשי משקינו. ואמנם אף רוע מצב הרוח במשקינו אינו נגרם ישר על־ידי מצב הענפים אלא בראש ובעיקר על־ידי הדוחק הכספי שבהם, החובות הלוחצים עד לדכאון ויאוש, בתוך היתמוּת והעזובה אשר משקינו נתונים בהם, ללא מוסד מיישב מרכזי מקשיב למצוקתם ונותן את דעתו – למצער – לסבלם ולמחסורם… ואולם הן מרפיון ידים לא תבוא עזרתנו; ואם מחמת המצוקה נשב בעצלתים, הן ימך גם המְקָרֶה על ראשנו ־ ויבואנו חורבן גמור.

המשבר שהתגולל על החקלאים בכל ארצות התבל עומד עדיין בתקפו. לארצנו הגיע דכיוֹ המדכא בראשיתו, וחלף עבר ממנה מהר. כיום לא נכון יהיה לאמור, שהמשבר בחקלאות העולמית נוגע בנו במידה ניכרת. אמנם לנו החקלאים בארצנו ישנן “צרות שלנו” (הידועות לנו למדי ולא נתעכב עליהן כאן), אך צרות אלה אינן מזדהות את צרות המשבר שבארצות אחרות.

בנו, הישוב החקלאי העברי כאן, נמצא גם הליקוי הזמני; שאנו דור ראשון, מעם משוסה, לחקלאות בשממות ארץ חרבה. אכן לרפיון הרוח ולקינות היאוש, אשר רבים ממשקינו משקיעים עצמם בהם, אין כל סיבות בגורמים החיצוניים של חקלאותנו. מפעפעים הם מנבכי התלישות של אנשינו, אשר אולי הספיקו כבר להכות שרשים בקרקענו, ואולם רוח הקרקע טרם נספגה למדי בנפשם לבל “ישמרו רוח” ולא “יראו בעבים”, אלא יזרעו ויקצרו בקביעות מבלי לנוד מענף משקי אחד למשנהו, כדרכם עכשיו, אשר עם כל ענן קל המכסה לרגע את שמש הצלחתם באיזה ענף שהוא הנם אצים לאחוז בענפים חדשים, אשר גם לאלה אין כיום שמש ההצלחה מובטחה באחריות לעולמים… והם יהיו נדונים להתיאש מענפים רבים ולא להצליח אף באחד.

– – – בשבילנו אין תוצרתנו רק האמצעי ללחם־חוקנו אנו יום יום, אלא גם כל תקוותינו לתקומת עמנו כאן בארצנו כרוכות בזה: אם יש לנו האפשרות להרבות בייסוּד משקים חדשים, אשר יוסיפו תוצרת חקלאית כהנה וכהנה ויחיו בה; או… או אין אפשרות להרבות בתוצרת בתוך משקינו הקיימים, מאין קונה לה בשווקי ארצנו, ואף אין־אונים אנו להוציאה אל שווקי חוץ; וממילא אין אפילו לחלום על ייסוּד משקים חקלאיים חדשים, שיוסיפו תוצרת מן הסוגים ההם; וממילא אפסה כל תקוה להגדיל את ישוּבנו כאן בארצנו, אף כי פזורי עמנו הולכים וכלים בגלויותיהם…

תרצ"א (1931)

---

מתוך תיקי השאלות של תנובה

מאת

אליעזר יפה

מעמדה של תנובה בשוק

כיום פוגשת תנובה ביחס של אֵמון ואהדה מצד כל השדרות בישובנו בלי יוצא מן הכלל. ולא רק זה, אלא אף משב של חיבה מורגש ביחסו של הקהל לתנובה. מצד הילדים הרי נפגשת תנובה בחמימות משפחתית ובהערצה רבה כלאחד מנכסי־הלאום היסודיים. ואם אמנם לא בנקל ואף לא חינם רכשנו את היחס הזה מצד הקהל, ולא שנת־עמל אחת השקעה בתנובה למען זכותה ליחס האֵמון והאהדה האלה מצד הקהל; ברם ההישגים שהגענו אליהם, במובן זה, עולים גם על כל אשר יכולנו לצפות. ונדמה שבכל מלוא התבל אין למצוא יחס חם שכזה מצד קהל צרכנים לקהל יצרנים.

ונוקף הלב: אם אמנם זכאים אנו כבר כיום ליחס נעלה זה מצד הקהל אלינו (את האמת מצוה להגיד בגלוי), או אולי עלינו לזקוף אחוז גדול מאוד מיחס זה לא על חשבון המגיע לנו מקודם, אלא לחשבון מפרעה גדולה מצד הקהל אלינו… ומפרעה זו צריכה ללחוץ עלינו כפקדון גדול וקדוש אשר חלילה לנו ממעול בו.

חלילה לנו ממעול בפקדון זה, לא רק מתוך רגש היושר הפשוט: שהלא עלינו לשקול לאוהדי־תנובה במטבעם הם…; אלא אפשר ויש לראות כאן גם “צש עסקי” מעשי בהחלט: כי הלא “מהשקפה עסקית” פשוטה במאוד מצווים אנו לשמור מכל משמר על הערכין האלה, היקרים מפז, הגלומים ביחס זה של הקהל אלינו. ונדמה, שחברות מסחר גדולות היו מוכנות לשלם הון רב בעד נכס שכזה, לוּ רק היתה להם האפשרות לקנותו בכסף…

וחבל עד מאוד על זה שאנשי תנובה, ברובם המכריע, מתיחסים אל נכס־מטמונים זה כיחס בנים מפונקים לירושה שלא עמלו בה, אשר נפלה להם בהיסח־הדעת כמעט. בקלות דעתם יאמינו, קודם כל, כי ירושה זו הגיעה להם כדרך הטבע הרגיל… ושנית: שמותר להם לנהוג בזבזנות מזלזלת בהון זה והוא לא יתם לעולם… ובקלות דעתם נוטים הם להשכיח מלבם “כי לא לעולם חוסן”…

אכן: לא לעולם חוסן!… ואין לתנובה לשכוח אף רגע כי אם כיום ישיש הקהל העברי בארץ להעניק לנו מפרעות של אֵמון, אהדה וחיבה עד למעלה ראש, הרי ספק הוא אם ימשיך בזה בלי גבול, אף כאשר יראה פעם ופעמיים ושלוש שאנו למדנו לקבל ממנו אֵמון ואהדה ולא לפרוע לו… ואם בהתחלה לא ימַצה הקהל אתנו את הדין ויסלח לנו על דברים רבים שלא יהיו כשורה, ויחשוב כי אנוסים אנחנו ואין בידינו להיטיב יותר; אך האף אמנם יכולים אנו בינינו לבין עצמנו לרחוץ תמיד בנקיון כפנו ולאמור: שאין מקרים אשר בידינו היה להטיב – ואנו לא עשינו זאת?

ואל מה נבטח שיתמיד הקהל לתת לנו מפרעות, למרות זה שלא נדייק לסלק אותן לו בחזרה?! האמנם מן הנמנע הוא שהקהל ילאה מזה, ויעזבנו ולא נרכשהו עוד?

עבודה עברית ותוצרת עברית

ישנן עדיין כמובן תקופות, אשר תנובה נאלצת ממילא להתחשב את העובדה, כי על שולחנם של רבים מבני עמנו כאן תעלה כל תוצרת זרה ודוחה מפניה את תוצרת משקינו. תנובה נאלצת בתוקף העובדה הזאת להוזיל את המחירים של תוצרתה אף עד כדי כך, שמשקינו אינם יכולים ליצור את אותה התוצרת; והם מפסיקים באמת את יצורה. אך הן לא קרה ולא יקרה אף פעם, שתנובה תחזיק את התוצרת “סתם ככה” לעידן ועידנים ולא תמכור אותה סוף־סוף בכל מחיר שהקונים משלמים לה; ואולם איזה מקום יש כאן להעמיד פני מתחסדים, האָצים כביכול ורצים להוריד את המחירים אך יען כי “עלינו לדאוג לזה שהפועלים והשכבות הבלתי־אמידות תוכלנו להגדיל את השימוש שלהם בתוצרתנו?…”

להתיצב בדרך כזאת נצטרך, רק אחרי אשר הפועלים העברים כאן המאורגנים בהסתדרות העובדים “יתנדבו” לעבוד ברמת השכר של הפועל הערבי הפלשתינאי והחורני והמצרי… רק אחרי זה מותר יהיה להם, “לפועלים שיקריבו עצמם באופן זה על מזבח הבנין כביכול של העם בארץ”, מותר יהיה להם לדרוש גם מן העובדים העברים החקלאים כאן, כי יורידו את רמת המחירים של תוצרתם לרמת המחירים של התוצרת הערבית מפלשתינה וסוריה ומצרים. אך אין עדיין לבוא אלינו בדרישות כאלה כיום, אחרי אשר ההבדל בין רמת המחירים לתוצרת עובדינו העברים בחקלאות והתוצרת הבלתי־עברית, הנהו קטן כבר כיום בהרבה מאוד מן ההבדל ברמת השכר לעבודה של הפועל העברי (מבלי לדבר על הפקיד והמורה והאיש העברי בכללו) לבין שכר העבודה של הפועל הבלתי־עברי כאן. מבלי להביא כבר בחשבון את העובדה, שהפועל העברי המאורגן כאן (ושוב לא להתעכב על הפקיד והמורה) עובד לא יותר מן 8 שעות ליום והפועל הבלתי־עברי עובד הרבה יותר מן 8 שעות ליום, ובאותו הזמן עובד החקלאי העברי במשקינו המעורב כאן יותר שעות ביום ובשבוע ובשנה מאשר יעבוד הפלח הערבי כאן.

ואחרי כל זאת מה יש להקשיב לדרישותיו כביכול של הפועל העברי הבלתי־חקלאי מאת חברו העובד העברי החקלאי, שימסור לו את פרי עמלו במחיר דומה למחיר הפרי של הפועל הבלתי עברי?! הן כל פועל עברי (ואותו הדבר פקיד ומורה) המקבל את שכרו לפי הרמה של העבודה העברית המאורגנת מחוץ לחקלאות, והוא אינו משתמש בתוצרת תנובה, תוצרת העבודה העברית המאורגנת בחקלאותנו, הרי “אינו ראוי לכך שאדמת ארצנו תישא אותו”, בדיוק כשם שאינו ראוי לכך אותו ה“בועז” היהודי המעסיק כאן עבודה לא עברית…

ואף גם זאת, חברים של הסתדרות העובדים העברים בארץ־ישראל הדורשים עבודה עברית, והם עצמם משתמשים בתוצרת אשר גלומה בה עבודה בלתי עברית (ואין כאן כל הבדל אם זה חלב, ביצים וירק לא של תנובה, או בשר מאטליזים בלתי יהודיים, או בגדים ונעלים מתוצרת חוץ), הרי אינם אלא כמחזיקי שרץ בידם ומתחסדים להטביל את זולתם במקואות כשרות…

ולמה ומדוע זה יחשבו גם במסיבות ההסתדרות שלנו, כי על עובד האדמה שלנו להנמיך עוד את רמת חייו (כי הלא כשכר־עבודה לפועל השכיר – כמחירים לתוצרת לחקלאות) אל רמת החיים של הפלח המקומי והסורי והמצרי, באותו הזמן שעל דרישה כזו (אם היא נשמעת עוד) מצד שוק העובדה, כי הפועל העברי והפקיד והמורה “יתאימו עצמם” אל רמת השכר של הערבים, אין שמים כלל לב ועוברים על זה לסדר היום? ההכרה “שאין לחשוב אפילו על דבר כזה” הנה מוגנה בתוקף רב שכזה, עד שהיא הפכה כבר למעין “מושכל ראשון” בכל החוגים שבישובנו העברי, ואפילו אצל הממשלה ואצל מעבידים בלתי־עברים אחרים.

רק על זיעת אַפּיו של העובד החקלאי שלנ הגלומה בתוצרתו, שתו כולם סביב להורידה ולהורידה עד בלי די…

ובשם “חוקי הכלכלה”

ואכן יכולים לבוא כאן בשם “חוקי הכלכלה” לאמור: “מחירים לתוצרת נקבעים בשוק לפי ההצעה והביקוש; ובכוח החוקים האלה צריכה תנובה להוריד את המחירים לתוצרתה”. אכן תודה לאל, שאין תקומתנו בארצנו נתונה לאלמזלות של גרמי־השמים ולא להכרעות של “חוקי הכלכלה האיתנים”, אלא אך ורק לרצון התקומה שלנו בלבד. כי הלא לוּ היינו סוגדים אל חוקי הכלכלה האיתנים, הרי לפי אותם חוקי ההצעה והביקוש שלהם, לא היתה צריכה להיות דריסת־רגל לעבודה העברית בארצנו, המוּקפת המונים של ידים זולות בלתי מאורגנות עד בלי די…

ואם הגענו לאשר הגענו, “בשידוד המזלות” והמערכות הכלכליות בנוגע לעבודה העברית, האין זה רק יען כי הפועל העברי, המוציא לשוק את שריריו הערטילאים, הֵגֵן ומֵגֵן על ההכרה בזכויות “נכסוֹ” זה לתפוס כאן את העמדה היאה לו?… הפועל והסתדרות מגינים על הכרה זו כדוּבּה שכּוּלה על גוריה. ההסתדרות, על כל אישיה ועל כל פלגותיה בלי יוצא מן הכלל, עומדת בתוקף ועוז על משמר העבודה העברית, עד כדי ליצור אוירת הגנה נמרצת ללא כל ויתורים על העבודה העברית בישובנו. באוירה זו ימסו כדונג כל “חוקי הברזל הכלכליים” של ההצעה והביקוש על פועלים עברים ופועלים אחרים… ואם לשריריו של עובדנו החקלאי וזיעתו, הגלומים בתוצרתו שהוא מוציא לשוק, ישנו עד היום יחס פושר (שלא להשתמש בביטוי חריף ההולם יותר) אף מצד ההסתדרות על כל פלגותיה ועל כל אישיה אף המרכזיים ביותר, הרי זה רק באשר עובד־האדמה שלנו – שאגב אין עוד בארצנו מנוצל כמוהו בכל המובנים גם כיום – עובד־אדמתנו זה הנו בבחינת חמור־גרם היודע רק למשוך בדחילו ורחימו בכל העוּלים, אשר נטל עליו נוסף על עול העבודה המפרכת, ולברך את הגומל גם על המעט מן המעט שהוא מקבל מכל זאת.

לדרוש “עבודה עברית”, מוּכר בקרבנו כמצוה גדולה שאף הפלגות השמאליות שבהסתדרות נתפסות לה… תחת אשר את הדרישה להשתמש “בתוצרת עברת”, יראו אצלנו אף מצד ימין כדבר “ריאקציוני” רחמנא ליצלן…

רק על־ידי הקביעות נשמרות עמדות

אכן מבלי לגרוע אף במשהו מכל האמור לעיל בנוגע לאוירה שבקהילתנו ביחס לעבודה העברית מצד אחד, וביחס לתוצרת העברית מצד שני, יש לחזור ולהדגיש בכל תוקף, כי כשם שלא יתכן לרכוש עמדות ולשמור עליהן בשוק העבודה העברית אלא על ידי הספקה קבועה של פועלים עברים לדורשיהם, ואם לא יימצא הפועל העברי לדורשיו בכל עת, הרי תחדור בהכרח העבודה הזרה גם למשקים הרוצים ברצינות בעבודה עברית, ולכל משק אשר העבודה הזרה תחדור כבר אליו, לא תוכל העבודה העברית לחזור בנקל, גם אם פי שבעים ושבעה תוגבר האוירה הדורשת אותה – ככה בדיוק לא יתכן לרכוש עמדות לתוצרת העברית ולשמור עליהן בשוק התוצרת, אלא על־ידי הספקה קבועה של תוצרת זו. וכל הפסקה בהספקת התוצרת העברית – נאמר של תנובה – מכריחה ממש את קוני תוצרתנו לעבור לתוצרת זרה. וכל קונה אשר עבר מתוצרת תנובה לתוצרת זרה הריהו זקוק לרכישה מחדש על־ידי תנובה, מה שהוא קשה עד מאוד. כי הלא כל קונה הנו משַמֵר מטבעו, ועקב זאת גם יותר קל לנו לשמור על עשרה קונים לבל יעזבונו, מאשר לרכוש קונה אחד חדש, הרגיל בתוצרת זולתנו. את האמת הזאת יודעים בכל חלקי התבל, ונזהרים עד למאד מלחטוא נגד האמת הזאת. רק מנהלי “תנובות” שלנו יחד עם המשקים חברינו כופרים לגמרי בכל “הפיסיקה” הזאת. המשקים דורשים מתנובה שווקים לתוצרתם רק בתקופות שהם “נחנקים” בעודפיה. אך אם תדרוש מהם תנובה שיתכוננו ויאפשרו לרכוש שווקים לתוצרת שתתרבה בעוד שנה או שנתים, לא ישימו כלל לב לזה, כאילו היתה תנובה יכולה לרכוש בשבילם שווקים מגרנה ומיקבה של תנובה עצמה, והם – המשקים – יואילו אז להביא את תוצרתם אל השוק המוכן והמזומן לפניהם. וגם אז לא יאבו להעמיס על עצמם משהו מטריח, כדי לקדם את הענינים.

“המתנגדים לפיסיקה זו” טוענים בערך ככה: “הלא תנובה איננה קבלן להספקת תוצרת לשוק, אלא קואופרטיב למכירת התוצרת משל חבריה… ובכן מה שכדאי למשקים לשלוח לשוק ומתי שכדאי להם לעשות זאת – יעשוה, ואין כל צורך למשש את הדופק של הקונה בשוק… זה יבוא אלינו כאשר נמכור לו בזול, ויעזוב אותנו כאשר אחרים זולתנו ימכרו לו יותר בזול… ובכן למה לתנובה ולמשקיה להכניס ראשם בכל התסבוכת הרבה, אשר באגירת תוצרת מעונות־גיאוּת לעונות־שפל? הן מוטב למכור בכל עונה ועונה את הנוצר באותו הזמן. בחורף ובאביב – במחירים זולים מאוד, ובקיץ וסתיו במחירים יקרים מאוד… הכל לפי מצב ה”קוניוּנקטוּרה" ולא יותר… והתמורה הבינונית – מנסים הם להוכיח במספרים – תצא לא נמוכה מאשר יכולה לצאת התמורה על־ידי זה שיספקו את התוצרת בקביעות במחיר קבוע כמעט…"

אין מנהלי תנובה אלה רוצים להסכים, כי ב“שיטה” כזו, שהם קוראים לה במלה המודרנית “קוניוּנקטוּרה”, אין לקדם הרבה את הענינים. וכי אם תנובה תאחז ב“שיטת הקוניונקטורה” לגבי הקונים, הרי יאחזו גם הקונים בשיטת הקוניונקטורה לגבי תנובה… והלא מספר הקוניונקטורות המתגוללות ממש לפני הקונים, רב שבעים ושבעה ממספר הקוניונקטורות המזדמנות לפני תנובה… ועל כן מוטב לתנובה לבל תישא כלל את שם הקוניונקטורה על דל שפתיה, אלא תחתור תמיד לרכוש יותר ויותר קונים קבועים לתוצרתה. וכל קונה אשר רכשה – תשמור עליו מכל משמר לבל יעזבנה, אם מפני איזה שהוא אי־סיפּוק מטיב התוצרת וצורתה או אי סיפוק מאופן הגשת התוצרת לו על־ידי תנובה ועל־ידי חנויותיה ומחלקיה וזמן־ההגשה, או פשוט יען שתנובה לא תספק לו את התוצרת במשך איזו תקופה והוא יאולץ על־ידי זה למצוא לו מקור אחר.

כיום הלא עובדה היא, כי ישנם רבים אשר היו קונים קבועים לתוצרת תנובה, והם חדלו מהיות כאלה למרות רצונם, ואך באשמתה של תנובה, ובעיקר עקב אשר תנובה הפסיקה מהספיק להם מתוצרתה. ונדמה, כי בעובדה זו, צריכה תנובה לראות אות הזהרה לבאות. הדרישה לזולוּת – אשר חברים אחדים מתנובה מרבים כה לסגוד לה – איננה באה כלל וכלל מצד הקונים הקבועים לתוצרת תנובה. אלה הנם ברובם הגונים למדי, שלא יבקשו כי פרי עמלו של עבדנו החקלאי יוּתן להם במחירי רעב וניווּן…

תרצ"ב (1932)

“אלומות”

מאת

אליעזר יפה

---

פתיחה

מאת

אליעזר יפה

נדמה, כי לפעולה זו הנפתחת בזה: הוצאת עלון קבוע פנימי לתנובה, תהיה חשיבות רבה עד מאוד בקיומה של תנובה והתקדמותה. ואף נדמה, שעל־ידי האיחור הרב בהתחלת הפעולה הזאת, נגרם כבר הפסד לא מעט וקלקול: ראשית כל ביחסים הפנימיים שבתנובה, ואף במצעדה הכללי לרכישת עמדות בשוק וביצורו.

אכן לעיני העובדים הקבועים במשרד של מרכז תנובה, בלט תמיד הצורך הזה בבמה פנימית לתנובה. ועוד בימים הראשונים לתנובה, נעשתה על־ידי המרכז ההתחלה לבמה כזו בצורת “חוזרים למשקים”, שהיו נדפסים ונשלחים למשקים אחת לחדשים בערך, בכוונה להרחיב את מסגרת החוזרים, הן בתוכן והן בצורה, עד לכדי הצורה הניתנת ב“אלומות” כיום. ואולם, אחרי אשר בויכוח הכללי של ועידתנו, שהתכנסה בניסן צ"א, אמר אחד מן הצירים, כי “החוזרים של המרכז מיותרים ואינם נקראים כלל במשקים”, ואחרי אשר דברי הציר הזה נתקבלו בשתיקת הודאה על־ידי כל המשתתפים באותה ועידה, הרי שלא היה הגיון להמשיך בהם – והוצאתם נפסקה.

אולם מיום ליום הלך וגדל לעינינו ההכרח בקשרים אמיצים יותר בין כל החלקים שבתנובה, וכן בחילופי דברים הדדיים ובקורת הדדית. ואחרי אשר נכשל הנסיון להתחלה כזו בחוזרים, הובאה הצעה בפני ישיבת המרכז בסיון תרצ“א “ליצור מגע של הסברה במשקים והקשבה לתלונותיהם על־ידי זה, שמנהלי ה”תנובות” יבקרו לעתים מזומנות במשקים וישוחחו באספותיהם על הענינים בתנובה ועל שאלותיה, ויקשיבו לדברי החברים במשקים“. הצעה זו התקבלה אז בהסכמה כללית על־ידי כל חברי ההנהלה של המרכז, ואף הוחל תיכף לכך בהגשמתה. ואולם… ואולם אין מזל לענין… ותחת שנוציא תועלת מפגישות אלה בין הנהלות ה”תנובות" והמשקים, הסתבך בענין זה היצר של האשמות, בפני אנשי המשקים, מצד המנהלים של תנובה מחוזית אחת על מנהלי תנובה מחוזית אחרת… ו“ביקורי הסברה” במשקים נפסקו מאליהם.

בינתים הולכת תנובה וגדלה ומתרחבת בכל המובנים, ועם התרחבותה ילך ויקהה רגש החרדה אשר פעם את כולנו בימים הראשונים לתנובה, החרדה לגורל המפעל הנבנה והבונה את משקנו החקלאי. כל חלק וחלק בתנובה – ה“תנובות” המחוזיות במשקיהן – הולך ומשקיע את מבטו אך בעניניו הפרטיים הצרים ביותר, עד כדי צרות־עין אל זולתו והקשחת לב מן הענינים של החלקים האחרים בתנובה, ועד כדי יחס של קלוּת־דעת וקלוּת־ראש לקיומה הכללי של תנובה, ואף לשאלות הדקות ביותר הנוגעות לעמדותיה היסודיות של תנובה בשוק.

מצד חברים שונים נעשו נסיונות לצאת בשאלותיהם על דפי העתונות הכללית; אך ברור, כי מזה לא תצמח לתנובה כל תועלת. ראשית, באשר הלא אי־אפשר גם לחברים הרגילים בכתיבה בעתונים, לדבר בגילוי־לב על ענינינו בפנימיים בפני קהל זר לענינינו; ושנית, גם לא יימצאו חברים רבים אשר יש להם ההכנה הנפשית לכתוב על גבי העתונים; ושלישית, גם לא ייפתחו לפני חברינו דפים נרחבים למדי בעתונות הכללית.

והנה אחרי אשר נכשלנו בנסיון של החוזרים ושל “ההסברה בעל־פה במשקים”, באה הצעה (לפני שנה וחצי בערך) בפני הנהלת המרכז, שנתחיל להוציא עתון פנימי לתנובה; אך ההנהלה לא אישרה את התקציב לכך.

לפני שלושת רבעי שנה נעשה נסיון להוציא חוברת אחת לחילופי הדעות בין מנהלי ה“תנובות” “בשאלות שוק החלב ובשאלות ההסכמים בין ה’תנובות'”. אך מכיוון שזאת היתה הוצאה חד־פעמית, הרי ברור שמלבד מספר מצומצם של חברים מהנהלות ה“תנובות” לא יכלו להשתתף באותה החוברת. ומובן, שאָפיה היה בהכרח פולמוסי בלבד. אמנם פולמוס על אחת השאלות החשובות ביותר בתנובה, אך לא די בזה.

והנה נעשה בזה הנסיון, על־ידי התאמצות מיוחדת, להתחיל בהוצאת הבמה הנצרכת לנו. – כסמל לעלון זה ישמש הסמל הראשון אשר ניתן לתנובה: שלוש אלומות־חיטה מאוגדות יחדיו, ושמו “אלומות”.

והנה ניתנת בזה החוברת הראשונה. וכל החברים מן המשקים והעובדים בתנובה מוזמנים להשתתף בבאות. חופש מוחלט לדברי כל החברים הנ"ל בבמתם זו. העורך יטפל אך ורק בשיפור הסגנון של כתבים והבהרת ביטוים.

ר“ח תמוז, תרצ”ג (סוף יוני 1933)

---

אל חומות תנובה

מאת

אליעזר יפה

אין זאת הפעם הראשונה אשר אדבר על הסכנות הצפויות לתנובה, ואשר בידינו אנו למנען בעוד מועד, אך עד היום לא מצאו הדברים כל הד אצל החברים. ומאחר שכבר מתחילים להרגיש בפינות שונות של תנובה, שהמצב מעורר דאגה; ומאחר שכאן לפנינו במה פנימית בהחלט, אשר תהיה נפוצה בין כל החברים; על כן ייעשה בזה הנסיון לציין את הנקודות הרעועות בתנובה, שמהן אורבות הסכנות לבקיעים בחומתה…

והנה תעודתה של תנובה היא למכור את התוצרת ממשקי העובדים העברים בארצנו. את כל התוצרת הנוצרת כבר כיום במשקינו למכור בתנאים הטובים ביותר בשביל המשקים, ובמצב המושך ביותר את לב הקונים ומקשרם אל תוצרת המשקים המתרכזת בתנובה. וכה להכין בשוק יחסי אהדה והכרה אל תנובה ואל כל תוצרתה, אשר יגדלו וירבו עם גידולה של תנובה וריבוי התוצרת במשקיה. וכה יבטחיו לנו את היכולת לגדול ולרבות, וכאשר נגדל ונרבה, כן תגדל ותרבה ההכרה מצד הקונים ואהדתם לנו ולתוצרתנו.

זאת היא תעודתה של תנובה בקוים כלליים. וזכרון התעודה הזו צריך להיות חרות על לבם של כל מנהלי הענינים בתנובה, ולא פחות מזה – על לבם של כל המשקים החברים בתנובה.

במילוא חובתם לתעודה זו מוטל על המשקים, החברים בתנובה, לספּק את תוצרתם בקביעות הרבה ביותר, ובצורות הנאות ביותר, ולגוון את סוגי תוצרתם במידה הרבה ביותר. ועל מנהלי הענינים בתנובה מוטל, ראשית כל, להמריץ יום יום את המשקים שימלאו את חובותיהם הנ"ל. ואחרי זה רק מתחילה שורה ארוכה של חובות, המוטלות על מנהלי הענינים בתנובה עצמם:

א) אחרי אשר המשקים ימלאו את חובתם הם ויספּקו את תוצרתם בקביעות המרובה ביותר לפי יכלתם המשקית, על מנהלי תנובה למצוא חשבון התוצרת שעליהם להוציא בעונות השנה השונות לשם מילוא ההספקה הקבועה לקונינו הקבועים, ולאגור מעונה לעונה את כל תוצרת הניתנת לאגירה (אם שמנת, ואם גבינות, ואם ביצים ודבש וריבות וכיבושים, וכדומה), כדי לסדר את ההספקה הקבועה לשוק.

ב) לגוון את סוגי התוצרת במידה הרחבה ביותר, למען ימצאו קונינו הקבועים בתנובה את כל מבוקשיהם, ולא יצטרכו לפנות לשם השגת משהו למקורות הספקה אחרים, אשר יוכלו להסיר את לבם של הקונים מאחרי תוצרתנו אנו, ולמען יהיה אפשר להשיג למשקינו את התמורה הגבוהה ביותר בעד תוצרתם. כי הלא כמה שתהיה תמורה זו גבוהה, עדיין תהיה רחוקה מלהעניק עושר ותפנוקים למשקינו.

ג) על מנהלינו לזכור, כי תוצרתנו מוכרחה להיות מוגשת לקונינו בטיב ובצורה המשובחים ביותר, ועולים ומשתבחים מיום ליום (אין בזה חידוש, הכל יודעים את זאת, ובכל זאת הרי אינם ערים לזה), ולהיות ערים עד למאוד ולהאזין ולהקשיב לקולות ההערכה לתוצרתנו מצד קוניה ומצד מפיציה. במקרים של הערכה לטוב – בל יגבה לבם; ובמקרים של הערכה לרע, בל ינוחו עד שיתקנו את המעוות.

ד) ומובן, שמחובת מנהלינו גם להיות ערים למאור ולהאזין ולהקשיב לתביעות מצד משקינו וכל תלונותיהם. וגם לצד זה לשקוד על תיקון המעוות. ולא כאשר ינהגו עד עכשיו, להתיחס בקלות־ראש לכך.

ה) על כל החברים העובדים בתנובה, מנהלים ועובדים, שמתפקידם לנהל משא־ומתן את זולתם, אם חברים מן המשקים ואם קונים וסוחרים, או אף סתם אנשים “הבאים לבלבל את הראש”, על כולם לא לשכוח שמחובתם להתיחס באדיבות וכבוד רב לכל אשר יפנה אליהם. יזכרו, שכל אדם, בלי יוצא מן הכלל, הניגש לדבר אתם, הנו קודם־כל אדם, “צלם אלוהים”. ועוד בטרם יפתח פיו יש לכבדו על־ידי זה שיבקשוהו לשבת (ענין “אלמנטרי”, הלא? ובכל־זאת לא ינהגו כה אצלנו), ולא לתת לו לדבר כשהוא עומד עליך ואתה יושב. כי הלא כל הנהלת שיחה כזו משאירה בלב העומד (מתחת לסף הכרתו) רגשות עלבון ומרירות צודקים בהחלט. והיזהרו מעלבונם של בני־האדם ומרירות לבם!…

ואחרי זה, מובן שהשיחה וכל המשא־ומתן צריך להתנהל באדיבות וביחס כבוד, ולא בפסקנות וביטויים מעליבים או ממררים. ואל כל תלונה, בלי יוצאת מן הכלל, אשר תגיע אלינו, מחויבים אנו להקשיב קשב רב, ולבררה עד כדי הודיית בעל דיננו בצדקתנו, או הודותנו אנו בצדקתו הוא, או מסירת הענין לבירור בפני בלתי־מעונינים שיוציאו את משפטם. אך חלילה וחס לנו מהראות לבעלי דברינו יחס סרבני אַלים (הה! מה רבים החטאים מסוג זה, אשר ראיתי מצד מנהלינו, ואף מצד פקידינו ועובדינו), או לסו7בב בכחש את בעל הדין, לדחותו בלך־ושוב, להבטיח לו ולא לדייק (גם מסוג זה ראיתי הרבה בתוכנו).

והנה נדמה, כי כל הקוים המשורטטים למעלה כחובה עלינו, הם מובנים מאליהם באופן ברור ללא כל ספקות, ואף עדיין אין אלה אלא כ“שבע המצוות הפשוטות לבני־נוֹח”… ואין בהם עדיין אף משהו מן “המצוות הנאצלות” יותר… ובכל זאת הרי עובדה היא: שאף למדרגת קיום מצוות בני־נוֹח הפּשוטות כנ"ל טרם הגיעו אנשינו לא במשקי תנובה ולא במוסדותיה… ולא רק שאין לראות התקדמות בתנובה, במשקים ובמוסדות, במובן הדברים הרמוזים למעלה, אלא להיפך, ניכרת ירידה “על פני כל החזית” משנה לשנה.

והנה עד לפני זמן קצר אפשר היה להרגיש משב של חיבה – ולא רק אֵמוּן ואהדה – ביחס הקהל אל תנובה. אך יחס זה הולך ונמוג מיום ליום במהירות גדולה, במקומו הולך ובא יחס אדיש מצד הקהל בכללו, ויש כבר להכיר פה ושם גם יחס של התנכלות ונטירה מצד חלקים שונים של הקהל.

ובציבור השני, ציבור החברים אתנו יחד להסתדרות העובדים, הן לא מצאנו עד היום חוג קונים רחב למדי, אשר יוכל לשמש לנו פעם משענת ניכרת. הקהל הזה הן הנו תמיד צדיק בעיניו בכל אשר יעשה, אם טוב ואם רע. את קנותו תוצרת חו“ל יצדיק תמיד בזה, ש”תוצרת תנובה יקרה היא". והוא, קהל זה, “הציוני־סוציאלי”, הן יראה עצמו מצווה, אף מתוך “השקפתו הסוציאליסטית” בלבד, לדרוש מזולתו עבודה עברית מאורגנת אף יקרה מאוד; אך “השקפתו הציונית” הן אינה מחייבת אותו בעצמו לקנות תוצרת חקלאית עברית מאורגנת בכלל, ומה גם כשהיא עולה ביוקר יותר מתוצרת זרה.

הנה כזה הוא מצב הדברים כיום בתנובה. אך חברינו במשקים ימשיכו להם להתיחס אל אשר יידרש מהם בביטול או בחוסר תשומת לב, ומנהלי הענינים ב“תנובות”, תחת להתעורר ולהיענות למחשבה משותפת, יסתמרו זה לזה על חשבונות שערכּם כקליפת השום לעומת “חשבון תנובה” בכללה.

למראה כל זה הן תתפרץ בהכרח קריאת ההזהרה: “אל חומות תנובה!” – כי אין שם לב ואין מקשיב להד הסכנה הנפתחת בפני תנובה, והיא גוברת והולכת מיום ליום, להפריש באפס־יד את עמדותיה אשר רכשה תנובה עד כה, וכאשר עלתה במרוצה, כן תרד במדחפות, אם לא ניזעק כולנו בעוד מועד לשמור על כל חומותיה.

ובזה הנני חוזר ומתריע קבל כולנו בתנובה: על הסכנה הגדולה הנשקפת עכשיו לתנובה שתתגלגל מראש פסגתה אל עברי פי פחת… (וזהו גם חזיון חוזר בתולדות האדם: שחברה – או עם או גם פרט – בהגיעם לפסגה גבוהה, יגבה לבם עד כדי להסיח את דעתם מן הסכנות האורבות להם… וכתוצאה מזה יתדרדרו חיש מה מטה). תנובה עומדת עדיין כיום על פסגה גבוהה למדי, והיזהרו, מנהלי תנובה ומשקיה, מפני התהום הפתוחה לפנינו! ניזעק־נא אל חומות תנובה ונחדלמהדברים מחוּסרי הערך שאָנו משקיעים כיום בהם מרץ וכוחות; ניזעק־נא אל חומותינו, ועוד הרבה לפנינ לתכן עצות לשמירת חומותינו וביצורן.

תמוז, תרצ"ג (1933)

---

בשאלות הבציר

מאת

אליעזר יפה

(מתוך פרטיכל)

– – – ובשאלות הבציר עלינו להקפיד מאוד, ראשית כל, על מידת ההבשלה של הפּרי, שלא להרשות לפרי בלתי־בָּשֵׁל במידה מספיקה לבוא אל השוק. כי אם אמנם הפרי הראשון נחטף בשוק במחירים גבוהים גם בהיותו בוסר, הרי אחרי שהקונים הלקקנים מקהים בו את השיניים הריהו מפחיד את השוק בכללו ומוריד את המחיר לענבים הבשלים הראשונים. ומחובתם של המוכרים בשווקים לדקדק בהוראות והחלטות בכל הנוגע לטיב הפרי ולטיב אריזתו. ופרי אשר אינו מתאים להוראות צריכים הם להחזיר למשקים, ולא להיות רכי לב ולחוס על ההפסד שייגרם על־ידי זה למשקים. באשר הלא ההפסד הכללי היוצר למשקים בכללם על־ידי קלקול השוק, גדול לאין שיעור מן ההפסד למשק הבודד ברווחים בלתי־כשרים, שהוא יכול לחטוף על־ידי פריצת התקנות הכלליות לאירגון השוק.

לדעתי, רצוי שלשווקים העיקריים יישלח רק הפרי המשובח ולא שום פרי מסוג אחר; באשר חוק הוא ומובן, שכל חברה המוציאה לשוק פרי מטיב שונה במחירים שונים, תפסיד במחירים של הפרי הטוב יותר מאשר תרויח במחירים של הפרי הגרוע.

את הפרי הגרוע עלינו להוציא לשווקים מיוחדים לו בארץ ובאריזה מיוחדת לו, ולא להביאו כלל אל השווקים אשר לשם נוציא את הפרי המשובח באריזה משובחת. ובמקרה שישנו הכרח להביא פרי גרוע לשווקים טובים, אזי להוציא אותו בכל אופן שלא בערבוביה את הפרי הטוב, אלא במכירה נפרדת לגמרי אחרי גמר המכירה של הפרי הטוב.

ובמשקל הפרי: לכל זן ישנו משקל המיוחד, וכל פרי מכל זן כבד יותר בגמר בישולו מאשר בראשית בישולו. אך יש לדייק, שבכל זן בכל שבוע יהיה משקל הפרי בתבות שוה ולא בהפרשים של שנים ושלושה קילוגרם לתיבה. דבר זה גורם קלקול בשוק, ובאשר הוא פוגם באֵמוּן הקונים, והפסד מיוחד למשקים המדייקים למלאות את התיבות כראוי. וגם בקורת הדבר הזה צריכה להיות מתפקידם של המוכרים בשווקים ולדייק בזה.

ובנוגע לתעשיות: בארץ נמכרות במידה רבה מאוד קודם־כל ריבות מכל מיני תעשיות אשר אין בהם זכר לפרי, וברור שישנה אפשרות לפנינו לרכוש שוק רחב לריבת הענבים שלנו, בתנאי אחד, שהיא תהיה טובה ולא חרוכה בטעמה ומכוערת בעינה. המשקים זקוקים להדרכה בתעשית הריבה, והמרכז הוציא מרץ רב במשך השנתים האחרונות לסדר את ההדרכה הזאת. שלחנו את המדריך למשקים ושלחנו אותו לפגישות הכורמים ולועד הכורמים; החלפנו מכתבים את ועד הכורמים. אך אין עֵרוּת לכך במשקים, ואין הכרה במשקים בצורך הדבר. והענין בטל כבר בשביל עונה זו.

ט“ו סיון, תרצ”ג (1933)

---

איזהו הפרסום הטוב ביותר

מאת

אליעזר יפה

(מתוך פרטיכל)

– – – כל אשר יקשיב ויאזין להדים הנישאים בשוק ביחס לתנובה, יכול להיוכח בנקל בשינוי היחסים לרע מצד השוק לתנובה. ואם אמנם ישנם בזה גם גורמים אשר אינם תלויים בנו (כגון התחדדוּת היחסים בין ציבור הפועלים ויתר השכבות בישוב, ותנובה מקבלת גם כן חיצי איבה מצד קהל המתנגדים לציבור הפועלים, יחד עם יחסי התנכרוּת לעניניה גם מצד ציבור הפועלים והסתדרותו), הרי אין להכחיש שהרבה מאוד תלוי הדבר בידינו אנו לשמור על העמדות אשר רכשנו בשוק ואף להרחיבן, בזה שאָנו מצדנו נאַמץ את כל כוחותינו להפיק את רצון הקונים בתנובה, ולא לתת לפניהם מצדנו אנו כל תואנות לפסול את תוצרתנו.

והנה דוקא ענין זה הנו מוזנח אצלנו עד לפשע. אף בסניפינו, פּאֵרה של תנובה, אין השגחה קפדנית על הנקיון ועל היחס האדיב לקונה ועל טיב התוצרת, ואין תשומת לב והקשבה מספיקה והגבה עֵרה לתלונות מצד הקונים ואפילו מצד מוסדות.

הנה לדוגמה קיבל המרכז מכתב מאת ועד “בית הכרם” שליד ירושלים, המתחיל בפיסקה זו: “חברי הועד שמעו בהתרגזות מרובה את הדין־וחשבון של הועדה הסניטרית, בדבר אי־הסדרים וחוסר־הנקיון השוררים בסניף תנובה בבית־הכרם”… והנה עוד פיסקה ממנו: “הורי התלמידים מתאוננים, שהתוצרת שלכם המוגשת לתלמידי בית־הספר, מובאה בתוך מגשים מוחלדים ומלוכלכים. הכלים הריקים בחנוּת הם בלתי־רחוצים ומשמשים מקום ללכלוך והצטברות של זבובים.”

שני המשפטים הנ"ל בלבד הם פסק־דין של כליון ודראון על תנובה בכללה, ולא רק על תנובה ירושלים, הפושעת הראשונה במקרה זה (כל מוסדות תנובה ערבים זה לזה, וענין בית־הכרם אינו יכול להיראות כענין ירושלים בלבד).

וזאת לדעת, שאם רק על החנוּת של בית־הכרם בלבד קיבלנו תלונה, הרי אין זה מוכיח שבשאר החנויות הכל כסדר. אלא, פשוט, לשאָר החנויות אין ציבור מלוּכד, כאשר בבית־הכרם, שישמיע את תלונותיו על־ידי ועדים, אלא כל קונה מתמרמר בפני עצמו.

גם בחנויות בתל־אביב אין הענינים טובים במאה אחוז. ישנן חנויות, שאינן עולות בהרבה על החנות בבית־הכרם. ואף בחנויות אשר במרכז העיר, אלה אשר סידרנון בחורף שעבר כדוגמה לחנויות תנובה, גם “עלי הקישוט בחלונותיהן יתעלם אבק” ואין מסיר! במובן זה אין להתאונן על חיפה. אך גם שם אין עוד מה שצריך להיות בתנובה. כי הנה החלטנו בראשית השנה הנוכחית, שתכנית הפרסום שלנו לשנת תרצ“ג ותרצ”ד תתגלם בשיפור החנויות וסידורן בצורה אחידה לכל הארץ. סידרנו את שתי החנויות לדוגמה בתל־אביב והוטל על ההנהלות להעביר את חנויותיהן בהדרגה לצורה זו, אך כמעט שאין התנועה בזה ניכרת לעין.

ועתה נשמעת בקרבנו הדרישה למרכז תנובה, שיתחיל שוב ב“פרסום” בעתונות וברחובות. ואולם אין אני רואה סיבה כיום, שנסור מהחלטתנו בראשית תרצ“ג: “כי אנו מרכזים את כל פרסום תנובה בזה, שנסדר את כל חנויותינו בצורה נאה אחת”. התחלנו בזה והפסקנו בלי כל סיבה מספקת. ותחת שנבוא עכשיו בתהילות ותשבחות על תנובה ותוצרתה בעתונים וב”פלאקאטים" ברחובות, מוטב שנרכז את מרצנו בזה, שקוני תוצרתנו יהללו וישבחו אותה על טיבה ושיפורה, ואותנו על ערותנו לשיפורה והספקתה המסודרת. לבוא עכשיו בפרסום תנובה ותוצרתה בעתונים ובפלאקאטים יהיה מצדנו כלעג לקהל הקונים: כי הן אין לנו כבר כיום די תוצרת בשבילם, ובעוד כחדשיים הלא נימצא במצב קשה עוד יותר מאשר היינו בסוף הקיץ של תרצ"ב, ובסתיו אנו לא נוכל לספק לקונינו הקשורים כבר אלינו את דרישותיהם. ואיזה טעם יהיה לפרסומנו כיום, אשר בתוצאותיו צריכים להתווסף לנו קונים חדשים. כי על־כן אין, לדעתי, כיום לצאת בשום פרסום המכוּון לקרוא בקול קונים חדשים אלינו. כל פרסום כזה יהיה לרעתנוּ.

י“ט סיון, תרצ”ג (1933)

---

בשלהי העונה

מאת

אליעזר יפה

את עונת הענבים התחלנו השנה באופן משביע רצון. המשקים שפּתחו את העונה הוציאו את ענביהם בדאגה להצלחה בשוק. ביררוּם כראוי וארזום יפה; אולם בשבוע האחרון, עם סיום העונה בשביל המשקים שפתחוה (גוש עין־חרוד), ירב מיום ליום הזלזול גם בבירור הענבים וגם באריזתם. ודוגמאות:

1) בתיבות “סולטנינה” שנמכרו במחיר של 600 מיל נמצא גם “שסלה” ועוד (בשתי תיבות, בהספקה של שלושה ימים, בחנות תנובה שברחוב אחד־העם אשר אנו קונים שם).

2) בתיבות “תמר” מעורב “סֶרַבנט” גרוע ודומה לו (ארבע פעמים במשך השבוע האחרון באותה החנות).

3) ה“המבורגי”, במשך השבוע האחרון, צבעוֹ מכוער והגרגרים רכים כנבוּלים (אינם ראויים להירשם אף בסוג “ב”).

ומובן, שכתוצאה מזה הולכים המחירים ויורדים מיום ליום, וכל פרסום בפלאקאט לא יועיל, כי הפרסום על־ידי הענבים עצמם הנו המכריע ביותר.

והנה את התנהגותם של המשקים מוציאי הענבים האלה עצמם, אין אמנם להצדיק, אך אפשר להבינה: הם את ענביהם הם הוציאו כבר לשוק ולא איכפת להם אם “אחריהם המבול”… ואולם אין להבין בשום אופן איך הרשו את ההתנהגות הזאת ועד האירגון של הכורמים עם המפקח המיוחד שמונה לכך השנה, ואיך לא הגיבו על זה העובדים במחלקות ביע“ף שב”תנובות". הן נתקבלה על זה החלטה מפורשת בפגישת האירגון ועל הכורמים היה להגשימה: כי כל פרי אשר אינו מתאים מאיזה צד שהוא לדרגתו (בנידון זה דרגה “א”), צריך לקבל בחזרה מן הקונים ולהחזיר למשק. והמוכרים בתנובה צריכים סוף־סוף לחדול מלהרוס את השוק בכללו בזה, שהם חסים על חלק של משקים ואינם מחזירים להם את התוצרת אשר אינה מתאימה לדרגתה.

ובפירוש, לקבל בחזרה מן הקונים את התוצרת אשר נתקבלה מן המשקים בתור תוצרת סוג “א” ואין היא מתאימה לציון זה, ולהחזיר תוצרת כזו למשקים; אך בשום אופן לא להשאיר אותה אצל הקונים על־ידי הורדת המחיר עליה. יען כי פעולה זו היא ההורסת את השוק בכללו ומחנכת לרע את המשקים.

אב, תרצ"ג (1933)

---

הערות למאמרו של הח' – –

מאת

אליעזר יפה

אשר לסגנוני בכללו, הרי הח' – – אינו הראשון, ובודאי לא יהיה עוד האחרון, למחות נגדו ולחשוב שאני מגדיש בו את הסאה או אף שזה אצלי ענין של מליצה סתם. ואולם עוד מיום כתבי את מאמרי הראשון ב“המליץ” ועד היום, זה כשלושים וחמש שנים, כותב אני בסגנון זה, סגנון בוטה ומבטא בדיוק את אשר אני רואה, בעיני אני כמובן, ולא בעיני זולתי. “שפת חלקות” לא ידעתי עד עכשיו ולא אדענה גם להבא, ואף מליצות סתם שנאה נפשי. “מליצות” הרי הן רק שעשוע מלים, ואני נוהג, להיפך, להשתמש במלים הבוטות ביותר בבטאן בדיוק נמרץ את הגיגי. ואם בחוברת תרצ"ב היה אולי הסגנון חריף במידה גדושה ביותר, הרי אין לשכוח שזה בא אחרי “השחתת מלים” (פחות חריפות) לשוא במשך שנים אחדות, ועד מתי?!

ובעצם לענין הנידון, הרי במה שכתבתי על העָיפים לא הגזמתי – לדעתי כמובן – בכלום, אף בתג אחד; ואני מוכן לחזור על כל מה שכתבתי שם באותם הביטויים ממש.

ענף הלול הנו הפּרוע ביותר מכל הענפים אשר במשקינו, ולא באשמת האקלים או חוסר חוקרים ונסיונות, אלא באשמת הלוּלָנים ומדריכיהם. כי הנה בענף הרפת הרי הגיעו הרפתנים ומדריכיהם להישגים גדולים ביחס, למרות זה שעל כל שנה הנחוצה למחקרים ונסיונות בלוּל נחוצות שלוש, ארבע וחמש שנים למחקרים ונסיונות ברפת. ואולם הרפתנים שלנו ומדריכיהם השקיעו את עצמם מלכתחלה ועד היום במחקר המקצועי בלבד, ולכך עשו חיל רב. תחת שהלוּלנים ומדריכיהם שקועים כל השנים ב“מחקר האחוזים בתנובה”.

הח' – – מקשה גם ממה שנכתב בחוברת תר“ץ, כי “שימור הביצים בקירור לא ישתלם” על מה שנכתב בתרצ”ב לאמור: “חקרנו ומצאנו וכו'”. ואולם הן שלוש שנים מפסיקות באמצע. ודוקא במשך שלוש השנים האלה חלו שינויים רבים מאוד בארץ בתנאי השימור (בתי־הקירוּר המודרניים נפתחו אחרי זה) ומחירי התוצרת, והכי לא היינו צריכים לחקור כלום במשך שלוש השנים האלה, אלא להחזיק בעקיבות במשפט שהוצא בתר“ץ לפי התנאים אז?! ומהו, בכן, העוול, אם “חקרנו ומצאנו” בתרצ”ב, שהתנאים מאַפשרים שימור שיהיה כדאי לענף? אתמהה!…

ובסיכום: אני מצטער עד למאוד לא על הביטויים הבוטים, שהשתמשתי בהם עד כה בכל ההזדמנויות בעל־פה ובכתב נגד הלוּלנים ומדריכיהם (ואף נגד כיוונים אחרים בתנובה), יען כי אני מוצא, שלא הגזמתי ולא הפרזתי בכל זה אף כקוצו של יוד. אך מצטער אני במאוד מאוד, שלאנשינו ישנו עור רכרך מאוד כדי להיפּגע ולראות עלבון לעצמם מביטויים נכונים אך בוטים, ולעומת זה הרי עור־התוף ש אזניהם הנו קשה קצור לבלי קלוט דבר במשך שנים. דבר זה מעורר מחשבות נוגות עד מאוד בנוגע לאפשרויות התקדמותנו בתנובה.

אלול תרצ"ג (1933)

---

להרמת קרנה של תנובה

מאת

אליעזר יפה

– – – והנה במשך שתי השנים האחרונות נמצאים אנו במצב של מחסור מוחלט בתוצרת (למרות זה שישנן עוד אצלנו עונות־גיאוּת קצרות, אשר בהן תוקפת את הנהלות ה“תנובות” בהלת פתאום “להשתחרר” מן הלחץ של עודפי־תוצרת אלה אף על־ידי “פעולות מסחריות” מבולבלות בהחלט), ומחסור זה שלנו גובר והולך מחודש לחודש (כיום חסר לנו כחמשת אלפים ליטר חלב ליום – לא לדבר על תוצרת הלול וכדומה), והמחסור ילך עוד ויגבר. פשוט מאוד: יען כי תצרכתו של הישוב בתוצרת הולכת ועולה מיום ליום מתוך עליית המצב הכלכלי בארצנו על־ידי הגורמים הידועים לכולנו, ונקוה שמצב זה יימדך עוד שנים רבות.

וכמדומני, שאין כבר צורך עכשיו בהוכחות רבות אף למחוּסרי התבונה העיקשים ביותר, שדרישת השוק לתוצרת הימלא תימלא, אם לא על־ידי תנובה – הרי על־ידי מקורות אחרים – – –

ובכן השוק בכלל יירכש על־ידי מספּקים אחרים זולת תנובה. הן לא ייעגן השוק לתוצרת המשקים של תנובה שתבוא פעם…

ומהו, בכן, כיום המוצא מסכנה זו? הישנו מוצא? כן, ישנו! על תנובה כולה, ההנהלות והמשקים יחד, להתנער בבת אחת מן הפוליטיקות המחוזיות שלהן, שכל אחת חושבת להימלא מחסרונה של חברתה. עליהן להפסיק בבת אחת את התנגחויותיהן על קליפות השום ובוררויותיהן על מושגים ריקים, ולכנס בלי כל דחיות את באי־כוח המשקים שלנו מכל הארץ לועידת תנובה, שבה ידונו על כל הענינים מתוך השקפת הענינים של כל ההתישבות העובדת שלנו, ויגשו משם לפעולות דחופות מאומצות, המכוּנות לביצורה של התישבותנו זו וחיזוקה על־ידי האחדוּת שבה. ואחת מן הפעולות הדחופות הצריכות לבוא למחרתה של ועידה כזו היא: להשיג את כל הפּרות הנחוצות לנו לשם הספקת כל החלב אשר יחסר לנו בשנת תרצ"ד.

ובאותו מעמד של באי־כוח כל המשקים, יש גם להכניס זריקה מתאימה בענף הלוּל, שיתנער מן מצבו הפּרוע שהוא נתוּן בו כל השנים.

ויש להחליט, במעמד הארצי הכללי, החלטה מחייבת את הנהלות ה“תנובות” לבל יבקשו לעצמן הקלה מ“כאב הראש” ופורקן מלחץ העודפים העונתיים על־ידי מכירה לסיטונים מתחרים (אכן "חכמת המנהלים תבנה את בית תנובה…), אלא את העודפים העונתיים, אם מתוצרת חלב ואם ביצים וכדומה, יאגרו לעונת השפל בתוצרת, לפי תכנית מחושבת ומותאמה להספקה קבועה, לקונים קבועים, במחירים קבועים, בכל תקופות השנה.

על הנהלת תנובה בארץ לעשות עכשיו מאמץ כספי הגון, כדי לצייד את כל מחלבותינו במכשירים המודרניים ביותר, להוצאת התוצרת הטובה ביותר, על תנובה להיות גם להבא הראשונה בארץ במובן זה.

גם את העברת החלב ממקום למקום יש לסדר סוף סוף בכלים המודרניים ביותר, כגון טנקים המחזיקים את החלב במעלת החום שהכניסוהו לתוכם, ולא כאשר עכשיו.

את החלב מן המשקים יש לקבל רק בדרגה מסוימת של טיב, טוהר ונקיון ההולמת את תנובה, וכל חלב אחר יוחזר בהחלט למשקים. ואף אם יצטרכו המשקים לסדר אצלם מכוני קירור וכדומה, כדי שיוכלו לספּק את החלב כהלכתו – אין לוותר על זה. – – –

תשרי, תרצ"ד (1933)

---

על הבקורת, הסגנון ועוד

מאת

אליעזר יפה

(מתוך פרטיכל)

– – – ובנוגע ל“אלומות”, הרי רק העובדות כמו שהן ניתנו בעלונים אלה. ואף העובדות המזעזעות, אשר ניתנו בדברי הח' ס., הן עובדות הן. ותחת לרגוז על פרסום העובדות, יש, לדעתי, אך לקדם את הפרסום בברכה, באשר זה אולי יזעזע את ההנהלות ואת המשקים ויניעם למניעת העובדות, אשר רק הן בלבד מחפירות הן. ואשר לכל הקו של “אלומות”, קו של בקורת פנימית חריפה, מובן שאני הייתי שמח מאוד לולא הוכרחתי על־ידי העובדות להשתמש בסגנון בוטה כזה. אך אם העובדות הן כמו שהן למעשה, יש, לדעתי, לתקוף אותן בכל החריפות, למען עקרן מן השורש בהקדם האפשרי ביותר. מפני האמת יפחדו כרגיל כל החשכים. בצנזורה על בקורת יאחזו כל אשר בחשכה נוח להם. אך לא כזה צריך להיות דרך תנובה.

– – – אין אני משנה את השקפתי, שיש להדפיס ב“אלומות” את כל מאמר הבא מכל חבר תנובה, והעריכה צריכה רק להבהיר את הדברים, אך לא לשנות בהם כלום. ככה אני עורך ואערוך. אמנם המועצה יכולה להחליט להפסיק מדור זה או אחר ב“אלומות”; ונניח, שאפשר לקבל בזה את הצעתו של הח' י', כי חומר כזה ישולח על־ידי מערכת “אלומות” כחומר חשאי לחברי ההנהלות והמועצות בלבד; ותור חומר כזה אפשר, לדעתי, לציין את הדברים אשר פרסומם בקהל יכול לגרום נזק לתנובה. אולם כל מאמר העוסק רק בבקורת השקפות של העסקנים בתנובה אין להטיל עליו כל צנזורה.

ואשר לאופן כתיבתי אני עצמי, הרי מעודי לא הרשיתי לשום מערכת שתשנה בזה אף משהו שבמשהו, ומובן שגם ב“הוצאות” תנובה לא אמסור את כתבי לתעלולי צנזורים. אני יכול שלא לכתוב כלום בשביל “הוצאות” תנובה, ואני נוטה באמת לחדור מעכשיו בכלל מכתוב בהן, אחרי אשר אני רואה שלעסקני תנובה אין אף רצון לשמוע על תיקון המצב בתנובה, אשר, לדעתי, הוא נתון למורד, וכנראה שגם למשקים אין ענין בשאלות תנובה. אני הן כותב רק מתוך תקוה ואמונה שיתעוררו לתיקונים; אך באין עוד תקוה כזו, אין לי גם ענין לכתוב סתם כדי להרגיז את עסקני תנובה וחבריה… אכן אם אוסיף עוד לכתוב ב“אלומות”, הרי אכתוב בטעמי וסגנוני ולא ארשה לזולתי לערוך את דברי, כי הלא כל עוד אני נשאר על משמרתי בתנובה, עלי לשאת באחריות הענינים ולהעריכם כהבנתי.

על דרישת הועד הפועל להגדיל את הקצבת תנובה:

אסור להסתדרות בכלל לאחוז בשיטות של מסי עקיפין. הן כסוציאליסטית צריכה ההסתדרות ללחום למסים ישרים, ולמה תעשה את מלחמתה פלסתר? אם המסים הישרים אשר הועד הפועל גובה עכשיו אינם מספיקים להוצאותיו, הרי עליו להגדיל את מס החבר, אך לא לגבות מן המשקים מסי עקיפין דרך תנובה, נוסף על המסים הישרים שהוא גובה מן המשקים.

תשרי, תרצ"ד (1933)

---

הערות

מאת

אליעזר יפה

– – – ומתוך נסיוני בעניני תנובה בכללם, יכול אני להעיד, שעשרות דברים חשובים עד למאוד למשקינו לא סוּדרו אך עקב זאת, שלהנהלות תנובה ישנו מהלך־מחשבה זה: ש“תנובה היא תנובה והמשקים הם המשקים”, והתחומים צריכים להיות “חתוכים כמו בסכין”. מן הצד השני, יזכור כל משק ומשק משלנו (לחרפת כולנו) אך ורק את חשבונו הצר ביותר. ומובן, שגם זה וגם זה הנו מעוות בהחלט. אכן מתנובה יש לדרוש יותר מאשר מכל משק פרטי, שלהנהלותיה יהיה מבט מקיף יותר וחודר יותר לנשמתם ותוכם של הענינים. בכל הזדמנות הבאה לידיהם להשתתף בתיקון יסודי בעניני המשקים, עליהם לתת את ידם לכך, מבלי לחשוש פן במאזנם תהיה עלייה בהוצאה בפרו־מיל אחד או שנים. ישנן הוצאות בסתנובה שהן הכנסות למשקים. ואף אם אנשי המשקים אינם יודעים להבחין בזה, הרי בושה היא אם הנהלות תנובה אינן רוצות להכיר בזה.

טבת, תרצ"ד (1934)

– – – ו“פתח הגיהינום” פתוח לפני תנובה ואף פעור במידה גדולה מאוד. הן על זה הרביתי עד למאוד לדבר ולכתוב בחריפות רבה, עד שבאה מועצת המרכז בתשרי האחרון והביעה את אי־רצונה על זה. ומאז, אחרי היוכחי שאנשינו מתרעמים יותר על בקורת חריפה מאשר על עצם העובדות שעליהן באה הבקורת, החלטתי לבלום את פי ואת עטי – ואף את “אלומות” – מן השאלות בתנובה. כי הן אין לי ענין בפעולה, שתוצאתה היא אך “הרגזת האווזים”… כי על כן אני מתאפק בכל כוחי מכתיבה, אף כי אין אני רואה כל הטבה. וכל אשר כתבתי בענינים אלה וזעקותי קודם בחוברות תנובה שבדפוס וב“אלומות”, עדיין הדברים עומדים בעינם. כי אין עדיין כל הטבה ראויה לשם הטבה לא בדאגה לאימוץ הקשרים בין תנובה ולקוחותיה, ולא בפיקוח על החנויות, ולא בהשגחה על טיב התוצרת וכמה וכמה תיקונים המתבקשים במחלבותינו ב“ביעפ”נו"¹, ולא בהבנה על תפקידי תנובה בכיבושהעמדות בשוק, בשביל התפתחות אפשרויותיו של ישובנו החקלאי.

עד היום הזה שקועות הן הנהלותינו בקנאה הדדית, שביסודה אינה מכוונת להרבות עצה ותבונה – כקנאת חכמים – אלא מכוונת היא הקנאה להתרברבות עקרה ול“עיקור” הכוח והיכולת מן “תנובה הארצית” שבעתיד – מרכז תנובה שבהוֹוה. ויצר ההתרברבות זו בוקעת בראש וראשונה מהנהלת תנובה ב – – ומגרה גם את יתר ההנהלות. וכדאי היה, שהנהלת תנובה הנ“ל תתן פעם אל לבה להיות “מודה ועוזבת” בזה, או תהי־נא “עוזבת” אף בלי להיות ה”מודה"…

שבט, תרצ"ד (1934)

בטוחני, כי החבר י. לא יתרעם אם אעיר משהו לענין זה שהוא מדבר עליו.

ראשית: אמנם בין כל התוצרות של משקינו, הנמכרות על־ידי תנובה, תופס הדבר רק אחוזים קטנים, הרי “דין פרוטה כדין מאה”, ולדעתי יש לשים לב אף למחלקת הדבש שתוציא תוצרת טובה.

האם אין צורך שבמחלקת הדבש ימצא מנהל היודע היטב את המקצוע, ויוכל לתת לכל שוק את הדבש בצורה שהוא נדרש בו?

האומנם מספיק שמישהו אשר יצא מאיזה משק מפני עקיצות הדבורים שבו, יהיה מנהל מחלקת הדבש?

ואפשר כי לא קל להשיג אדם היודע היטב את המקצוע, אך נדמה לי, כי אם לפני מספר שנים חיפּשו לכל הפחות אדם כזה, הרי עכשיו אף לא יחפשוּ כזה.

מי דואג למחלקה זו, ומי מחוּיב לדאוג לה?

אייר, תרצ"ו (1936)

---

לתולדות תנובה ומצבה כיום

מאת

אליעזר יפה

(קצת היסטוריה של תנובה בשביל החברים אשר אינם יודעים כלל מכך, במלאות כעשר שנים לראשית פעולתה העצמאית)

העוּבּר של תנובה – או התאחדוּת משקינו למען קואופּרציה בשביל מכירת תוצרתם – קם בשנת תרפ"א בצורת “מחלקה לתוצרת חקלאית ליד המשביר”.

באותה שנה נשלח למכירה על־ידי “המשביר” החלב בלבד, ותמורתו עלתה לסכום בערך 550 לא"י. אמנם המשקים, ביחוד אלה שמעמק־הירדן, טיפּלו כבר באותה תקופה גם במכירת ירקות, ואז יצאו כבר מזמן רב מן התקופה שבה “עלה יותר בזול לקנות עגבניה מאשר לגדל עגבניה”; אולם במכירת הירקות, ואולי מעט גם במכירת שאר מיני תוצרת, טיפּלו המשקים באופן נפרד כל אחד לעצמו ועל חשבונו; וניגודים בשוק לא אילצו אותם שיתאגדו יחד בכך. לא כן היה בענין החלב, שההתנגשויות, בשוק חיפה ביחוד, אילצו את המשקים מאותה סביבה להתאגד, ולדרוש ממוסד הסתדרותם “המשביר” שהוא יעסוק עם במכירת החלב.

ועדיין טיפל אז “המשביר” בחלב בלבד, ומן עודפיו עשה תוצרת פשוטה: חמאה וגבינה. וכל העסק ההוא התנהל על חשבונו של “המשביר” ועל אחריותו. למשקים לא היתה אז דעה בכך.

כה עברו כשנתים־שלוש, אשר בסופן התחילה קצת תסיסה לעצמאות בין המשקים מסביבת ירושלים וחיפה, שחפצו להיפרד מן “המשביר” ולייסד קואופרציה עצמאית. ואמנם לערך באמצע חורף תרפ“ד באחת מאספות “המשביר” נצחו המשקים, והעבירו החלטה (אשר עסקני ההסתדרות התנגדו לה אז) להיפרד מן “המשביר” ולייסד להם קואופרציה עצמאית; אך הדבר התחיל למעשה רק בראשית תרפ”ה, שאז ניתנה למשקים זכות דעה ונוסדה מהם מועצה בשביל “מחלקת התוצרת שליד המשביר”. ההפרדה הגמורה מן “המשביר” לא קמה בבת אחת. ראשית, התנגדו המשקים מסביבת תל־אביב לכל העסק ההוא ורצו להישאר ב“משביר”; ושנית, דאגו אז המשקים מסביבת ירושלים אך להפרדת עצמם מן “המשביר” מבלי “לחבק את כל הארץ”, והמשקים מסביבת חיפה דאגו אז לאַגד את המשקים מכל הארץ יחד עם אלה שבסביבת ירושלים וסביבת תל־אביב. הענינים לא הוכרעו ביניהם. ובינתים ניהל “המשביר” את המחלקה לתוצרת, אלא שעל כותב הטורים האלה הוטל כבר אז לסייע למשקים גם מסביבת ירושלים בהפרדתם מן “המשביר” ובסידור הקואופרציה הנפרדת להם; וגם להשפיע על המשקים מסביבת תל־אביב שיסכימו גם כן לכך (מה שלא עלה לו בנקל). בכל אופן בשנה ההיא (תרפ"ה) התחילו כבר המשקים להתייחס למחלקה הנ"ל כאל מוסד עצמאי ולשלוח למכירה על־ידי “מחלקת התוצרת” גם את שאר תוצרתם (בעיקר ירקות) ולא רק חלב. ובאותה שנה מכרו כבר על־ידי “המשביר” חלב ותוצרת בעד 35 אלפים לירות ובערך בעד חמשת אלפים תוצרת אחרת (השם ביע"ף עוד לא היה קיים אז). באותו הזמן התחילה פעולת ההפרדה מן “המשביר” בתוקף מוגבר יותר.

ירושלים היתה הראשונה לכך, אחריה באה חיפה, ולבסוף הסכימה לזה גם תל־אביב. בהתחלה שרר עדיין השם “מחלקת התוצרת” על אותו המוסד אף הנפרד מן “המשביר”. את השם “תנובה” המציאו לראשונה המשקים מפתח־תקוה וסביבתה לסניף “מחלקת התוצרת” שהיה קיים אצלם; אך השם מצא חן בעיני מי שטיפּל אז בסידור כל ה“תנובות” ונרכש בשביל “מחלקת התוצרת” כולה.

כעבור זמן קצר באו המשקים, בעיקר מסביבת חיפה, לידי מסקנה כי לשלוש המחלקות לתוצרת (שהנהלתן היתה כבר עצמאית כמעט לגמרי כמו של ה“תנובות” אחרי כן) נחוץ מֶרכז אחד, כמוסד שירכז את פעולות כולם; ובקיץ תרפ"ו התגבש כזה ונבחרה הנהלהרשמית באספת המשקים. וגם דרכו של זה לא היתה “סוגה בשושנים”; הוא פגש בתחילה התנגדות לא חלשה מצד המשקים אשר בסביבת תל־אביב.

להפרדה המוחלטת מן “המשביר” היתה הראשונה ירושלים בתרפ“ז, השניה – חיפה בתרפ”ח, והשלישית תל־אביב – בתרפ"ט.

מאז שבחיפה היתה כבר הנהלה מן המשקים ל“מחלקת התוצרת” אשר ב“המשביר”, שימשה חיפה גם כמזכירות למרכז תנובה, שהנהלתו היתה בת 7־5 חברים מן המשקים השונים בארץ. והחבר המְרַכז אז, אשר היה גם בהנהלת חיפה, היה מזמין מזמן לזמן, לפי ראות עיניו, את ישיבות כל המרכז. בתרפ“ז נבחרה רשמית הנהלה למרכז תנובה, אך טרם היה לה משרד קבוע, ופעל בעיקר המרכז החדש שנבחר אז, וההוצאות של כל מרכז תנובה היו מתכסות עד ראשית תרפ”ט על־ידי מס־הערכה שהיו מטילים על שלוש ה“תנובות”. ואז קבעו ה“תנובות” באספה כללית, שכולן תשלמנה למרכז בשביל הוצאותיו 1/2 אחוז מכל פדיונן (מלבד לקרנות מיוחדות, כגון 1% לקרן רכישת שווקים בשביל אֵילו תוצרות, על מה שהוחלט אחר כך).

כל חשבונות ההכנסה וההוצאה של המרכז מתפרסמים עכשיו בחוברות השנתיות אשר יוציא מרכז תנובה. חוברות כאלה הופיעו החל משנת תרפ“ח; אמנם בתנובה ימנו את החשבון של הוצאות הדינים־וחשבונות רק החל משנת תרפ”ט.

עד שנת תרצ“ב, ועד בכלל, היו החוברות השנתיות הנ”ל כוללות גם מאמרים בשאלות שונות הנוגעות לתנובה. בתרצ“ג יסד מרכז תנובה ירחון פנימי (“אלומות”) בשביל החברים לחילופי דעות, והחליט שהחוברת השנתית תכיל אך דין־וחשבון בלבד; והחוברת לתרצ”ג כבר יצאה בצורה מצומצמת.

מן המייסדים הראשונים של תנובה היו שדיברו על־דבר קואופרציה חקלאית אחת לכל הארץ, אלא שהתנאים והמצבים במחוזות השונים של הארץ היו שונים; ומשום כך התפצלו הענינים כמו מעצמם, והמעונינים השונים מכל מחוז אחזו בענינים שהתאימו למחוזם. וכה עבדה מאז כל תנובה מחוזית כאילו במגמה נפרדת, ובמשך הזמן גם התחדדו מעט הענינים שבין תנובה חיפה, מספּקת התוצרת לכל שוקי הארץ, ובין תנובה תל־אביב וביחוד תנובה ירושלים, אשר התוצרת ממשקי סביבותיה אינה מספיקה להן והן מקבלות תוצרת גם מחיפה.

עניני היחסים האלה גרמו בתחילה לא מעט “כאב ראש” למרכז תנובה, אשר בכל זאת נשא בכך ברצון. אלא שתנובה חיפה נואשה לסוף ממצוא פתרונים על־ידי המרכז לאותם הענינים, ותלתה את כל תקוותיה לפתרונים שיבואו מחוץ לתנובה ומסרה את הענינים לאישים ולמוסדות מהסתדרות העובדים הכללית, למרות ידעה שכל עניני תנובה הנם בשבילם כ“ספר החתום”; ומאז “נח” המרכז מטיפול בענינים כאלה.

בהתחלה סודרה מין בוררות מאישים, ומרכזה היה בבנק־הפועלים. ולבסוף, כאשר מסיבות שונות לא יצא מזה כלום, מסרה תנובה חיפה למרכז החקלאי את פתרון שאלות היחסים שבינה ובין חברותיה. בכל אופן חדלו במוסדות תנובה עצמה משבת על אותה מדוכה. (השאלה אם זה טוב או רק אינה שייכת לכאן).

לכל ה“תנובות” ישנו לסוף תרצ“ד הון־קרנות בערך 35.000לא”י. פדיונה בתרצ“ד עולה לערך 300.000לא”י.

אדר א', תרצ"ה (1935)

---

הצעות על־דבר הדרך לקשרי תנובה

מאת

אליעזר יפה

– – – חושב אני, וכה חשבתי גם קודם, כי כל החברים בתנובה צריכים להיות שווים בכל זכויותיהם ובכל חובותיהם. וחבר אשר מטעמים שונים, כמוּסים או גלויים, לא יתנו לו את כ הזכויות בתנובה, מוטב כי יוציאוהו מתנובה לגמרי.

– – – ולסידורה של תנובה עם המשקים של היהודים מגרמניה, ואולי גם המשקים הנמנים כיום כחברים לתנובה אלא שאין להם דעה וזכות בחירה בה, אציע, כי מרכז תנובה ישלח חוזר לכל אותם המשקים ויציע להם שיתאגדו בינם לבין עצמם למכירת תוצרתם, והמרכז של התאגדותם יתקשר באיזה אופן עם מרכז תנובה, והיחסים יסוּדרו בין שני המרכזים באופן שאחד בל יתחרה בשני. ולא רק זאת, אלא גם אפשר יהיה שאחד ייעזר בשני.

דעתי היא, כאמור, בהחלט נגד זה, שתנובה תקבל כחברים לתנובה משקים אשר לא יקבלו בה זכויות שוות עם כל חבריה.

סיון תרצ"ה (1935)

---

על האחריות, הפרסום ועל עוד דברים

מאת

אליעזר יפה

האחריות לתוצרת

– – – לפני שנים אחדות פורסם בשם תנובה (כשהיה צורך לדחוף את הביצים לשוק), כי תחת ביצה מקולקלת אשר תוחזר לתנובה תקובלנה עשר ביצים. דבר רכישת השוק על־ידי אחריות רבה לתוצרת, מן המפורסמות הוא, ובעולם הגדול יודיעו יצרנים על דבר אחריות כזו אף לתוצרת המסוגלת לקלקולים יותר מביצים. נוסף להנ“ל הרי אותו המפרסם בשם תנובה כדבר הנ”ל עשה גם חשבון כדלקמן:

א) ההפסדים על הביצים המקולקלות ישובו למשקים, אשר שלחו כאלה וגרמו על־ידי זה להבאשת שם תנובה בשוק על־ידי הביצים הבאושות, ועל כן מצוה ללמד בינה למשקים כאלה.

ב) ההפסד שייגרם על־ידי התמורה לביצה מקולקלת, יצא בשכר העלאת ערכן של ביצי תנובה על־ידי זה.

המנהלים המחוזיים (בהשפעת מנהלי “ביע”ף") הביטו בעין רעה על כל הענין הזה, והיה קושי גדול מאד להוציא ממנהלי “ביע”ף" את התמורה לביצה מקולקלת, עד שבעלי הסניפים והחנויות חדלו מלטפל בענין זה בכלל.

משהו על פרסום בכלל

ועתה משהו על־דבר פרסום בכלל. חז"ל אמרו לאמור: “הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו”. ואם היצרן בהביאו את תוצרתו לשוק יתן בה לצרכן לא את קצת התוצרת בלבד, אלא שבתוצרתו חבויים גם כמה יתרונות על תוצרת הזולת (אף אם אלה יעלו לצרכן בכסף מלא), הרי עליו להודיע זאת לצרכן. ובל יסמוך על כך שעל־ידי עצם העובדה שתוצרתו נפוצה היא בשוק, ידע הצרכן את הכל על־אודותיה, כי יש ידיעה לזמנה בלבד וצריך להזכירה מזמן לזמן.

וענין זה של ידיעות הצרכן בתוצרת, הרי היא ידיעה המגבלת מאוד לזמנה, ובכל מיני מסיבות יוכל הצרכן להיפּתות על־ידי תוצרת מתחרה וימהר מאוד לשכוח את התוצרת הקודמת. על כן צריך להזכיר ולשוב ולהזכיר לצרכן על־דבר מציאותה בכלל של התוצרת אשר הוא רגיל כבר בה ולהבליט את כל יתרונותיה.

ידיעות כאלה צריכות להזדקר בכל עת לפני עיני הצרכן וכלבני ביתו. ומובן כי בשום תנאי ובשום אופן אין לשקר¹ ואפילו לא לכזב² ולא לכחד³.

על הטיב והאמון

ובנוגע לא“י ארצנו, במצב של התחרות התוצרת מחו”ל בה עכשיו, הרי יודע כל איש־משק, כי המחירים כאן לתוצרת חו“ל הם כאלה, אשר משקינו לא יוכלו בשום אופן להחזיק את קיומם בהם. ומה יש ל”התמודד" את חו"ל?

לא כאן המקום לעמוד על הענין הנ“ל (תוצרת חו"ל), יען כי בו כרוכות לא רק שאלות כלכליות אלא גם שאלות פוליטיות לא מעטות. אך העובדה הן קיימת היא ואיש לא יכחישנה. והרי שבמצב כלכלי כזה לא תוכל בשום אופן התוצרת העברית המקומית להתחרות בתוצרת חוץ על שטח הזלוּת. וכי אין כר נרחב בפני תוצרתנו להתחרות בתוצרת חו”ל על שטח הטיב, האופי, הטריוּת ואף על שטח העובדה (רחמנא יצילנו!) שהיא עברית ארצית?

ומובן, כי יצרן שיתן תוצרת גרועה תחת השם “עברית ארצית”, הרי הוא עושה שתים רעות:

א. מזהה הוא את המושג “פסולת” עם המושג “עברית ארצית”…

ב. ידחה את הצרכן מן התוצרת העברית הארצית בכללה.

ובכלל יש לזכור, כי מוטב שלא להבטיח דבר, מאשר להבטיח ולא לקיים. כי מי שלא הובטח לו דבר גם לא ידע לרוב כי אפשר לדרשו, אולם מי שהובטח לו משהו אשר לא יקבלנו אחרי ההבטחה, זה יראה את עצמו מרומה ונעלב והוא יחפש אחר־כך תואנות לשטות מן השקרן ולעבור מתוצרתו.

אכן, לא פחות מאשר נחוצות ידיעה והבנה איך ליצור תוצרת, הרי נחוצות ידיעה והבנה איך למכור תוצרת. מובן, כי אסור ליצרן שיאמיר מחירים בלי צורך, אך על כל יצרן גם לדעת את חשבון משקו, למען לא ימכור בהפסדים ויהיה סתם “זבין וזבן כדי להיקרא תגר” כביכול…

ולענין השגת האֵמוּן מצד הצרכנים, צריך היצרן (או בא־כוחו) לדעת שעל־ידי ערמומיות ונפתולים לא ישיגו אף פעם את אמונו של הצרכן. על־ידי זה רק יטילו עליו את מידת אי־האֵמון עד כדי כך, שגם הוא יתהלך בערמומיות ובנפתולים. ולמרות אשר בין צעירי הדור כיום אין מהלכים רבים לתום וליושר, הרי האמון מצדם הם לא יוּשג אלא על־ידי דרכי תום ויושר, דיוּק, אדיבוּת, קיום הבטחות והתחשבות את ההרגשות של הזוּלת.

על האריזה, ההדרגה ועוד

אריזת התוצרת צריכה להיות אחידה: לבלי לקשטה מבחוץ בעת שתוכה ניחר ונרקב. ועוד זאת, כלי האריזה צריכים להיות נוחים וקלים, ואף מקושטים במידת מה (מובן שלא מלוכלכים). עין הכלים יהיה בהיר ולא עכוּר.

על היצרן לדעת כי קישוטים בתוצרת ובכלי אריזתה, אף כי אין הם מוסיפים כלום לטעם התוצרת, הרי יש בהם כוח־משיכה רב.

בכל כלי אשר יארזו בו תוצרת לשוק, יש לשים פֶּתֶק אשר שם המשק והמוכר מודפּסים עליו. ואם השם מודפס על גבי הכלי עצמו, יש לדאוג לכך, שאחרים לא ישתמשו בו. ואין לחוס על הוצאות בענין זה: אין להפקיר “שֵם”. על הפתק, אשר יושם כנ"ל בכלי האריזה, יש לציין גם את המספר או המשקל (או שניהם) של חתיכות התוצרת.

התוצרת תהי מודרגת (כרגיל: 1, 2, 3. לא נוח לסדר יותר משלוש דרגות). תוצרת שאינה מגיעה אף לדרגה השלישית מוטב (לרוב) כי ישליכוה לאשפתות. ואם הדרישה בשוק היא גדולה והמחירים הם גבוהים במידה שכדאי להוציא גם דרגה רביעית וחמישית, הרי בכל אופן אין לשים עליהן את הגושפנקה של היצרן או חברתו.

ועל היצרן לזכור, שאף במצב כזה (בלי גושפנקה) בל יוציא לשוק תוצרת שאינה מודרגת (אפשר שבימי הדרישה הגדולה “ילך הענין”, אך זה יתנקם בו לבסוף).

אם התוצרת היא פירות וירקות, אשר טיבם עולה עם בישולם, בל יוּצאו לשוק בטרם הבשילו דַיָם. אמנם, מי שיקדים בכאלה לשוק ישיג מחירים גבוהים מאת צרכנים־לקקנים, אך גם אלה יקהו את שיניהם, והענין יתנקם לבסוף ביצרן.

ומובן גם כי את התוצרת יש להוציא לשוק כשהיא נקיה למדי.

תשרי־חשון, תרצ"ו (1935)

כתבי אליעזר יפה כרך שני

מאת

אליעזר יפה

---

בציונות

מאת

אליעזר יפה

בציונות

מאת

אליעזר יפה

---

על המצב

מאת

אליעזר יפה

היו זמנים אשר בהסתדרות הציונית התרוצצו שני זרמים עיקריים. “הזרם הפּוליטי”, אשר האמין בתום לבו כי כל המרץ הציוני צריך להתמסר לעבודה פוליטית חיצונית, בחצרות הממשלות, ואם רק נצליח שם (ובודאי נצליח שם, יען כי נוכל להוכיח לממשלות כי ממדינה יהודית הן תפיקינה תועלת יותר מן היהודים עצמם) אזי השגנו את הכל. בנפנוף נייר אחד ניהפך לעם יושב תחת גפנו ותאנתו, מביא גם גאולה ועזרה לכל העולם. וזרם שני, “זרם העבודה המעשית בא”י", היה אז בתוך ההסתדרות הציונית, אשר האמין בכל לבו כי בעבודת נמלים של מנינים מן העם תהי זאת הארץ לנו. צד אחד שוה היה בשני הזרמים גם יחד: שבני הזרם “המעשי” כזרם “הפוליטי” שאפו ליצור חיים עבריים בארץ העברים, ואלה כאלה נשארו שוקטים על שמריהם בארצות הגולה. את “העם” אמרו לגאול מן הגולה, אך כל יחיד מהם לא הרגיש צורך בגאולת עצמו מן הגולה.

ונמצאו אמנם מעטים אשר קיימו את רעיון הציונות בגופם, ויחלצו אל הארץ; ואף אמנם ביחס לתנאים הקשים, הפנימיים והחיצוניים, הספיקו אלה ליצור, אם לא נקודות ישוביות קבועות, הרי ערכים נסיוניים חשובים. אולם לעומת ערטילאותנו האיומה אין לכל הנקודות האלה ערך יותר מאשר לשעל של ירק-דשא בציית המדבר הנורא. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקנו כאבק חוצות. וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. אמנם הבטח הבטיחו את ארצנו לנו, “הפוליטיקה” שלנו עוּטרה בזר הנצחון על “מעשיותנו”; אולם אף שעל אדמה עדיין לא נוסף לנו. ישובנו לא התקדם, ולוּ באָתנו זאת רק בעטיים של כוחות מחוצה לנו, אזי לא היה עוד מקום ליאוש; אולם אפסות המעשה שלנו מקורה בעיקר בנו בעצמנו. אנחנו נרפים ומרושלים לכל פעולה של ממש. מארת הגלות מלותנו גם בארצנו, להיות נתלים בתפל ומתמסרים אל הריק ולהזניח את אשר חיים בו בשבילנו.

וכך קרה אצלנו עוון פלילי זה, שאנחנו (הציונים), אשר תמיד נלחמנו בחלוקה והטפנו לישוב עובד, אנחנו היינו לקוּפּת החלוקה הגדולה. עשרות מיליונים פרנקים הוצאנו על-ידינו אנו לחלוקה, ואף נקודת עבודה אחת לא יצרנו במשך הזמן הזה, בעת שהיתה ויש צורך ויכולת להוציא את המיליונים ההם אמנם לפרנסת אותם מקבלי החלוקה, אך פרנסה על-ידי עבודה יוצרת ערכים, ולכל הפחות יכלנו ליצור את הערך הרב של הפיכת אנשי חלוקה לאנשי עבודה. ועבודה היתה וישנה למכביר גם בטרם קמה הארץ לנו. והנה… בתוך התאבקות האיתנים נשחקה אומתנו כאבק חוצות, וארץ תקותנו הוטלה לגורל בין מחלקי שלל. ואין לנו כל יכולת עוד להשתעשע בציונות שבהזיה, לחלום כאשר הרגלנו על-דבר שיבת שבותנו לקץ הימים… לוע הכליון נבקע תחתנו בכל אשר אנחנו שם; ומארץ תקותנו רק שכול נשקף לנו אם דרכנו אליה תישרך כאשר עד כה… נמצאנו “לא-עם” “ללא-ארץ”!…

ואכן גם מחננו, מחנה אלה אשר הוכתרו בשם “חלוצי העם”, אינו נקי מעוון. ואף אם ישקלו כל זכויותינו: חרף נפשנו, קושי חיינו ועוד, עדיין יכתים העוון אשר דבק גם במחננו, את דרכנו. כי רבים במחננו העושים את עבודתם בארץ רמיה. כי סכומי כסף לא קטנים הוצאו על-ידי ההסתדרות הציונית גם לעבודה, עבודות הכשרה של הארץ, ועבודה דומה לזו. אמנם רוב העבודות האלה לא סודרו בצורות נאותות למדי; אולם גם זה אינו מצדיק את אותם העובדים מתוכנו, אשר גם להם אין עבודה זו קדושה באשר מכוונה היא להכשיר את ארצנו, ורק כאל פרה-חולבת יתיחסו אליה, לדרוש פרי רב ולתת עבודה מעטה ככל אשר אפשר להם.

אנו אמנם די חריפים בבקרתנו על המנהיגים הציונים, הנושאים את עיניהם אל גאולת הארץ על-ידי הקפיטל הפרטי; אולם גם בתוכנו נמצאים רבים מאד, אשר לבם מהסס מפחד פן יקפוץ הקפיטל הפרטי את ידו מעבוד בארץ, ורחקה תשועה ממנו. גם במנהיגינו וגם בנו חסרה האמונה ביכלתנו העצמית, כי הלא במעמקי נפשנו חשים אנו את כל דלות רצוננו. ואם דל הרצון, מאין תנבע היכולת? וכה נראה את מנהיגינו דלים ממעש, צוהלים לקראת כל נסיון של פעולה פרטית בארצנו, ואף אנחנו בקורת רוח נביט על זאת. ולא רק על פעולה פרטית לשם עסקים פרטיים ישמחו מנהיגינו, אלא אף בשדה המוסדות הצבוריים המכוונים לתועלת עמנו וארצנו, יש חסד אל כל פרט וחברה הבאים להיעשות שותפים בעבודת תחיתנו, אף כי השותפים האלה מקלקלים אותה ומכוונים אותה למטרה הפוכה. דומים מנהיגי הציונות ל“שלומיאלים”, המביטים מן הצד, בחיוך הנאה, איך שדודות “חשובות” מטפלות בילדיהם, כי יחשבו ש“מציאה הם תופשים” על-ידי כך: מלאכתם תעשה על-ידי אחרים… ואין הם מכירים וחשים כי על-ידי כך יהפכו הם לאלמנים וילדיהם ליתומים נשחתי תואר.

כי הנה לדוגמה, ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בישוב הארץ: לדאוג לעבודה בשביל החיילים המשוחררים ובשביל העובדים בכלל; לסדר את הבראת הארץ והעזרה המדיצינית; לחנך את ילדי ירושלים וילדותיה לעבודה; ועוד ועוד. ומנהיגי הסתדרות זו מכרכרים בכל עוז לפני “קהילת ציון” מאמריקה ודומיה, האומרת למלאות את התפקיד הראשון; מנהיגים אלה רצים ושמחים לקראת “הדסה”, הלוקחת על עצמה את התפקיד הממלכתי השני; ומנהיגים אלה אף יגילו לקראת הג' ב. העוסקת בחינוך ילדות ירושלים בעבודה חקלאית. וכה הורקה ההסתדרות הציונית ממעשיה. וריקה ממעשים השייכים לה, ורק לה לבדה, תפזר דרכיה אל מעשי החלוקה הגדולה בארבע הערים הקדושות, ובכל יתר הערים אשר טרם נקדשו ע"י החלוקה הקדושה. ומובן כי אוכלי לחם חלוקתה יגדילו עליה עקב, כי במה יעסקו אוכלי לחם עצבים, אם לא בזריקת אבנים לבור אשר ישתו ממנו? בתר עניא אלא ענייתא רק מפני שהשגותיו ורצונו של העני עניים הם. והעניות של ההסתדרות הציונית נובעת רק מזה, שהיא רואה את עצמה עניה ומחוסרת אונים. ולמעשה הרי מוציאה ההסתדרות הציונית בשנים האחרונות עשרות מיליונים פרנקים, סכומים שאינם קטנים מכל הסכומים אשר תוצאנה כל החברות והפרטים גם יחד. ורק שהתחלפו בתפקידים: תחת שאנחנו נעסוק בעבודות ממלכתיות ונשאיר את הפילנתרופיה לחברות פרטיות, הרי אנחנו מוציאים את המיליונים לפילנתרופיה, ונושאים את עינינו אל החברות שתעסוקנה בתפקידם הממלכתיים. ומנין לוקחות החברות את האמצעים למעשיהם? הלא מאותם הכיסים של אחינו, אשר לוּ רק לא היינו “שלומיאלים”, היו נפתחים לנו. אולם אנו השגות קבצניות לנו, ונשמח לקראת כל דודה עשירה הבאה לטפל בילדינו. והרי אנחנו אלמנים וילדינו יתומים.

תרע"ט (1919)

---

הערכות

מאת

אליעזר יפה

א. על חגיגת פתיחת האוניברסיטה

נשמעות דעות כי מפעל זה של פתיחת האוניברסיטה על-ידי הלורד בלפור והזמנת באי-כוח הלאומים אליה, למרות מה שהצליח, בכל זאת לא מחכמה נעשה, כי גדולה מאד היתה הסכנה לנחול מפלה, ומפלה כזו היתה עלולה לסכן את כל אשר רכשנו, במשך עשרות בשנים, בתוך עמנו מבפנים וביחסי הלאומים מבחוץ. אך למה ידובר על-דבר סכנה מפשטת ולהיאחז פלצות לזכרה? מוטב שנברר לעצמנו את מהותה של הסכנה, שהיתה כאילו נשקפת ממפעל זה: האם המכוּון הוא להפרעת סדרים על-ידי ערבים, או אל אי-סדר מצדנו אנו, או אולי זה, שבאי-כוח הלאומים יכלו לבלי להיענות להזמנתנו ולא להשתתף בחגיגה?

אם כמקרה המנוּי לאחרונה, הרי פשוט לא היתה החגיגה יוצאת לפועל, או שהיתה מצטמצמת ומצטנעת באיזו מידה, גדולה, או קטנה; אולם כל סכנה לא היתה נשקפת מזה. ואם החיל והרעדה אשר יאחזו את מישהו, הנם לזכר האפשרות שנהיה אנחנו פרועים לשמצה, מחוסרי טעם ושיעור, כאשר רבות היינו בגלותנו, ועל אשר הרהיב וייצמן להעמידנו למבחן, ויעודדנו להיאזר חיל, היטב טעם, ואמץ שיעור קומה, למען לא נהיה לבוז ולקלס, - העל זה נוכיחנו על פניו?!

לדידי אני, יש להחשיב את עצם דבר היראותנו לדעת את עצמנו מבוגרים וכנים למפעל אשר נעשה, לא פחות מאשר את עצם המפעל. ותיתי לו לוייצמן שיאָמננו בכך, ואשר הרהיב להעמידנו בנסיון, למרות דעת המפקפקים והזהירים… זה מוכיח רק כי מיטיב הוא לדעת את העם, וגדולה אמונתו בנו, יותר מאשר ידעו ויותר מאשר יאמינו אלה המתימרים להיות העממיים, והם אינם אלא מַעְצָרים קטני אמוּנה ונטולי מעוף.

ואשר לפחד מפני הפרעת סדרים ע"י הערבים, הרי אם בזה נתחיל, סופנו להתחבא במרתפים מפני קול עלה נדף, ממש כאשר עשינו לפנים בארצות הגלות. ותחת שנגיע לכך, כי נשקול כל מעשה אשר לפנינו במאזני-החן אשר לועד הפועל הערבי, מוטב לנו להישמע מלכתחילה לדרישותיו ולעלות מפה לגמרי. כי בתכונות שכאלה יכירנו מקומנו בגלות, אך לא להיות בארצנו עבדים מוגי-לב, אשר כל פעולתנו פה תרוכז בשקלא וטריא של השערות, מה יאה בעיני נורדקליף¹ ומה נאה בעיני קזים².

ואמנם ישנו עוד צד לענין זה, והוא לא פחד מפני פרעות על-ידי ערבים, כי אם דאגה שלא לעורר את קנאתם ושלא להרגיזם. וכאן סבך השאלות אשר ב“פוליטיקה הערבית” שלנו, אך בטרם אעבור לזה, רוצה אני לסכם את הערכתי אני למפעל הפתיחה של האוניברסיטה והבאת לורד בלפור ובאי-כוח הלאומים לשם כך.

אם ישנו כבר עכשיו צורך לנו באוניברסיטה או שישנם עוד הרבה ענינים קודמים לה, בזה יכולות הדעות להתפלג, וכן יש מקום לחלוּקי דעות ע"ד ערך הפוליטיקה והדיפלומטיה בתנועתנו. אולם כל אלה המאשרים את הפוליטיקה בציונות, מוכרחים הן להודות כי גדול הערך הפוליטי של יום האוניברסיטה. מפעל זה, לקרוא את באי-כוח כל הלאומים, את אנשי “הברית” ואת אנשי “ההסכמה”, אל בירת ישראל הקדומה והעתידה, ולארחם אל שולחן ישראל, שולחן השלום והאחוה, מעין רמז לחזון אחרית הימים: כי “נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים”, האין הוא עולה בערכו המדיני על מפעלים פוליטיים אחרים?

ב. יחסנו אל שכנינו, והפוליטיקה הערבית שלנו בכללה.

אמנם ביקורו של לורד בלפור בארץ-ישראל הרגיז את הערבים. אולם הכי על ביקוּרו של לורד בלפור בארץ-ישראל רגשו הערבים? הן ברור שלולא היה בשם בלפור סמל להצהרה, כי עתה היו הערבים שמחים לקראתו כאשר ישישו לקראת כל ג’נטלמן אנגלי אחר. ועל ההצהרה הן ירגזו גם בכל ימות השנה.

אך איזו תועלת ישנה בהחבאת המרצע בתוך השק? האין האמרה הברורה והפעולה הגלוּיה, נכונה יותר ומוסרית יותר מלהטי הכזבים ומשחקי המחבואים? הנכון הוא או מחכמה היא לראות את שכנינו הערבים בארץ-ישראל, כראות ילדים קטנים שאפשר לסובבם בכחש? ואף הגיעה כבר השעה שנחדל מן הפזמון הריק אשר אנחנו הולכים וחוזרים עליו לאמור: “אך האֶפנדים המה המתנגדים לנו, ואולם ההמון הערבי אתנו הוא”; כי אם אמנם רק האפנדים ודומיהם ירגשו כיום נגדנו, וההמון מגשש כסומא בארובה, אך האם לא ככה הוא הגורל של כל תנועה חברתית בכל העמים ובכל הארצות? הן בכל התנועות, אך המנהיגים הם הרועשים ומפיחים כזבים בשם ההמון, אשר אינו מבחין בין ימינו לשמאלו, והוא מוכן תמיד לקרוא טמא ולקרוא טהור בנשימה אחת, בכל אשר יקריאו לפניו, ומוכשר להרכיב אדונים לראשו ברגע אחד, ולקרעם כדג ברגע משנהו, ככל אשר יטוהו אלה המנבאים מראש את “רצון העם”… אין ההמון הערבי שונה במאום מהמוני כל העמים, והתנועה הערבית אשר נגדנו, היא תנועה ככל התנועות, וכל דרכי ההתרצות אשר יציעו לנו הבל ורעות רוח המה. כי לא בנשפי-רעים לאינטליגנציה, כהצעת בן-אבי, נתרצה לערבים; ולא בנתינת עבודה לפועלים, כדעת אחרים, ניוכח אתם; ואף לא בהסתדרות אינטרנציונאלית אחת, ולא בהזמנת שיכים לפתיחת האוניברסיטה ולפגישות בלפור. כי כל עוד שלא יבואו הערבים בארצנו לידי הכרה כי אין אנו מתכַונים לדחוק את רגליהם, ולא יודו בזכותנו ההיסטורית לשוב ולסדר את חיינו בארץ זו – אין דרך להתרצות אל התנועה הערבית. שכנגדנו, וכל דרך לא תימצא. וכל אלה מאתנו המדברים, בשבר-לב כביכול, על-דבר נישול הערבים מעל הקרקע, יואילו-נא קודם כל בעצמם לעזוב את עבודת האדמה כאן (כי גם בין אנשינו ישנם היושבים על אדמת הקה"ק ושופכים נהי כתנים על-דבר הנישול) ויהיו לרוכלים בכפרים.

וצריכים אנו לבחון את שאיפותינו ופעולותינו אך ורק בפני בור לבבנו. ומצב הדברים לאמתם הן ככה הוא: לפנינו ישנה אך אחת משתי הדרכים: או להיטמא בגלות והיטמע בגוים, או להתחדש במולדתנו הקדומה; ועל כל יחיד ויחידה מישראל לבור לעצמם אחת משתי אלה. כי חדש נתחדש במולדתנו, ואת אדמתנו נעבד, או מות נמות, כאשר ימות העץ בהעקרו מקרקעו. ואנחנו בדרכנו זו, לעבוד את האדמה הנגאלת בכסף ע“י הקהק”ל, לא רק שאיננו עושקים א מי שהוא, אלא עודנו משפרים ברוב המקרים את מצב אלה שעבדו קודם את האדמה.

על-דבר אדוני הקרקעות, האֶפנדים המוכרים לנו אותה, הרי אין מה לדבר שהם אך מתעשרים. כל קשר, מלבד ניצול העובדים, לא היה להם אל הקרקע, וברצונם ימכרוה לנו, אף בהיותם חברי הועד הפועל הערבי. והעובדים על הקרקעות האלה, הפלחים והפועלים, הן הם חיו חיי דלוּת והעבדוּת תחת ידי אדוניהם. וברובם הגדול גם היו מועברים על-ידי נוגשיהם-אדוניהם מדי פעם בפעם מכפר לכפר (מלבד משפחות בודדות בכפרים אשר התעשרו על-ידי נשך וכדומה וחיו שם שנים רבות גם הן על ניצול העבדים). והנה לכל העבדים הדלים והמסכנים האלה משלמת הקהק“ל פיצויים ומוציאה אותם מעבדותם, כולם עוברים למקומות אחרים ומסתדרים שם כעובדי אדמה וחיים בתנאים הרבה יותר טובים מאשר חיו קודם. כי הן רבה אדמת הבור בארץ, והפלחים ישיגוה בכל מקום. הן גם מאדמת נהלל, אשר אנחנו מעבדים עכשיו את כולה (וגם את אלפי הדונמים, שהיו קודם לכך בצות מפיצי קטב ומות על כל הסביבה), לא היו הפלחים הקודמים מעבדים אף את השליש. והן פלחי ג’יבתה (גבת), בטרם שזו נקנתה ע”י הקהק“ל, היו אומרים אלינו מדי פעם בפעם לאמר: “מתי תקנו גם את ג’יבתה ותרימונו מדלותנו כאשר-הרימותם את פלחי מהלול”. ואמנם אנחנו היינו עדים לזה, שפלחי ג’יבתה קבלו ברצון את הפיצוים מאת הקהק”ל והלכו והסתדרו על הקרקע במקומות אחרים. ולמה יפטפטו אצלנו על-דבר נישול, היש בכלל מקום למושג נישול בארץ בלתי מיושבת כמעט (בהשואה לישוב בארצות הדומות באקלימן לארצנו) כאשר הנה ארצנו? הן אף אם כל אדמת האֶפנדים תיקנה על ידינו, עוד תשאר די אדמה, לכל הערבים הנמצאים בארצנו. ואם הפלחים אשר יש להם קרקע והם מוכרים אותה, ואם הערבים מצמח מוכרים עכשיו את אדמת הג’פטליק, אשר קבלו מאת הממשלה, היש בכל זה אף משהו מנישול? הן לא קרה עוד, בשום זמן, שעם ישוב למולדתו בדרכים כה מוּסריים כאשר אנחנו שבים – אנחנו חינם נמכרנו ובכסף מלא נגאל את אדמתנו, ואף פיצויים נשלם לאלה אשר היו עבדים עליה ולאדוניה הקשים.

נישול אין כאן בהחלט. – ואנכי לא אחשוב כאן את התועלת הרבה אשר יפיקו השכנים מהתישבותנו על-ידי השיגם עבודת ידים ושוק לתוצרתם, כי אני בעד עבודה עצמית, בכל אופן בעד עבודה עברית; כי כל העבודה אשר ישנה כבר אצלנו, עדיין איננה מספקת את הדרישה עליה מצד עובדינו, וכן ישנו צורך גדול מאד לתוצרתנו אנו בשווקינו אנו. אמנם הריוח הנקי שישנו לשכנינו מזה שאנחנו מבריאים את האקלים ומפתחים את הארץ בכללה, גם הוא אינו קטן. – ואלא מה מפסידים שכנינו על-ידי עבודתנו כאן? הם מפסידים אך ורק את האילוּזיה על-דבר מולדת סגורה ונעולה בפני זולתם – אין הם מסתפקים במולדתם הרחבה מני ים; כל ארצות ערב, וצרה עינם מהסכים לזה שארץ זו, אשר שטחה אינו מגיע להיות אף חלק אחד מעשרים במולדתם הרחבה, שארץ קטנה זו תשוב להיות מולדת גם לנו העברים.

וכדאי הדבר שלמצער אנחנו נחדל מערפל את הענין הזה, ולהעמיס עליו תלי תלים של דרשות. הענין הנו ברור ופשוט מאד: אנחנו הולכים לשוב לחיי עם בריאים בארץ זו שהיתה מולדתנו ותשוב להיות מולדתנו, ויחד עם זה אין אנחנו דוחקים את רגליהם של גרי הארץ כיום. בעד אדמתנו, את מיכרה ניתן, את ביתנו בעמלנו נבנה, ולחמנו בזיעת אפינו נאכל, מחוט ועד שרוך נעל לא נקח מגרי הארץ, ואך חלק בצל המולדת נקח – ועדים הם שמים וארץ כי אתנו הצדק, וזה מספיק לנו!… ביותר מזה אין לנו צורך, ויותר מזה גם לא נשיג. ואך לשוא יפזזו המפזזים ויכרכרוּ המכרכרים לפני צלם השאלה הערבית. אך רוח ישאו בחפניהם, ואך את תשומת לבנו מעבודתנו יגזלו. והאמנם נאמין להוכיח במלים, יותר מאשר יוכיחו מעשינו הנכונים? ואם בכל זאת אין אלה נוכחים ממעשינו, למה עוד נכביר מלים? תורד-נא לגמרי השאלה הזאת מעל הפרק אצלנו, ונעסוק אך בעבודת בניננו. אך לבנות ואך לעבוד, – כאן האלף וכאן התו של הפוליטיקה הנכונה שלנו. וכל יתר הדרכים הנם אך ורק להותנו אנו.

ג. העליה האחרונה והנשקף לנו ממנה כאן ³

בנוגע לעליה האחרונה, אשר ירבו בתוכנו נהי עליה, לאמר הרוס תהרוס את אשר נבנה אנו, בשתלה כאן את חיי הגלוּת – הנה נדמה לי שיש לדאוג לה מצד אחר לגמרי: מצד זה שאין היא מתבססת כראוּי, וסכנה גדולה וקרובה מאד נשקפת לה להישאר מחוסרת כל בסיס כלכלי, ואז יבואו היאוש והבהלה וכל הכרוך בזה. איני יודע איך מסתדרים העולים בערים, ומה הן תכניותיהם; אולם העולים במטרה להתישב על הקרקע, דוגמת חסידי יבלונה, תכניותיהם ואפשרויותיהם אינן מבטיחות יותר ממפח נפש. וקל מאד לחזות מראש, כי התנועה תעמוד לפני משבר איום, אשר אולי יפסיק לגמרי את כל העליה הזאת, למרות זה שהיא נדחפת הנה לא רק על-ידי שאיפות לאומיות ורגשות דתיים, אלא גם על-ידי גורמים אכזריים מבחוץ, שקשה מאוד לעמוד בפניהם. ואנחנו, הנשמח על זאת, כי תפסק העליה הזאת, גם אם היא מפתחת את הספסרות הקרקעות, מתנכרת לרעיון העבודה העברית, ומזלזלת בשפתנו הלאומית?… או אולי עלינו לשמוח לקראת כל יהודי השב לארצנו. לכולם חלק ונחלה בארץ-ישראל וכולם (מלבד המהרסים ומחריבים בכונה תחילה) יכולים לשמש חומר לבנין ביתנו. ואם רבים בהם הטועים ותועים, הבה ונאשרם בדרכים הנכונות ומכוונות להיבנותם בארצנו. אך בל-נא ניגש אליהם כאפוטרופסי התחיה וכמונופוליסטים על כל הטוב והישר; כי אם נבוא אליהם כאחים, אשר רכשנו לנו כבר נסיון בעבודה בארצנו, ונדריכם ככל אשר יהיה לאל ידינו. אמנם גם בדרך זו לא נציל את הכל, כי אין להציל את הכל, אך בהרבה מאוד נצליח, בדרך זו, להטות את עבודת העליה הזאת אל הבניה ואל הדרך הרצויה. ואשר לא נעשה אנחנו בדורנו, יעשה אויר ארצנו בדורות הבּאים. כי בכל אופן אין יוצאי פולין ודומיהם גרועים מן הערב הרב של יוצאי מצרים, אשר צאצאיהם יצרו את התנ"ך בארץ זו, ואין העליה הנוכחית נופלת מעלית בבל, אשר יצאו מהם המכבים. ונביאי בעל ומתיונים, היו גם בדורות ההם, ויהיו גם עכשיו. ומן העליות הקדמוניות ההן ודברי ימיהן עלינו אך ללמוד לחדול משנאה וקנאות, ולפעול אך בהשכל ודעת. בל-נא נשליט דעות ורעיונות בזרוע, אף בהיות לאל ידינו; ואך נקנה אותם, לאלה התועים לפי דעתנו, בהסברה מתאימה.

מאמין אני כי בדרך זו, נוכל לפעול הרבה מאד אפילו בעיר. אמנם איני יודע הרבה, מהנעשה שם, ואצטמצם רק בדרכי הפעולה אשר עלינו לאחוז בשדה. וכאמור לעיל, תלוּי הדבר הרבה בנקודת המוצא שלנו אל השאלה הזאת: אם נראה את עצמנו כאפוטרופסי התחיה, ונפסול את העליה הנוכחית, וגם את אלה ממנה המתישבים על הקרקע – ברור כי לא נוכיח להם כלום ולא ילמדו מאתנו כלום, וקרובה הסכנה שכל עמלם יעלה בתוהו. אך אם כאחים לצרה נדאג לגורלם, ונעזור להם לברר תיכף את מצבם בכל המובנים: שטחי הקרקע, טיב הקרקע, חלוקת הקרקע, סכוּמי כספיהם, ולאשר נועדו, ואת תכניותיהם נברר יחד אתם, אז נמצא בודאי דרך, אם לא למנוע את כל המשבר, הרי למצער להפחיתו. ועד כמה שידוע לי, ישנן עוד אפשרויות רבות לכך, אך האפשרויות הולכות ופוחתות, עם התפכחותם של האנשים במציאות המקומית, מדמיונותיהם ותכניותיהם המעורפלות אשר הביאו אתם מחו"ל, ועם הוצאות כספים שלא לתכליות הנרצות.

על נקוּדותינו הישוביות, הקרובות אל מקומות ההתישבות של העולים האלה, מוטלת החובה הקדושה לנהלם יום יום ובכל פרט ופרט בעצה, ולהדריכם איך לסדר את משקם ואיך לעבוד. וקודם כל כמובן החובה על ההנהלה הציונית, על-ידי מחלקת ההתישבות שלה, לבוא לכל מקום ומקום ולחקור היטב את מצבו, ולעזור לאנשים בכל האפשר לפתור את שאלותיהם ולהדריכם. ובמקומות שאין די קרקע ויש לקהק“ל האפשרות להוסיף להם קרקע על יסודות העיקרים של הקהק”ל, מובן שזה צריך להיעשות.

קיצורו של דבר, עלינו, כולנו, להיות ערים ופועלים מאוד בעזרתנו לעליה הזאת, שתיקלט בארצנו ולא תבוא לידי משבר. ולא רק שאין לפסלה, כי אם להיפך עלינו לעודדה ולעוררה. כי ככל אשר ירבו אחינו לעלות הנה, כן נמהר להכות שורש פה. ואף אם בבל של לשונות ומשקע של מידות יעלו אתם, הרי באחרית יזדכך הכל, ויצרף בכור ההיתוך שלנו כאן לעם ישראל השׂב והצעיר.

תרפ"ה (1925)

---

על הסוכנות

מאת

אליעזר יפה

“ורודפי קדים – יאספו רוח”.

מודה אני כי רחוקה ממני תקוה, אשר ימצאו דברי אלה הד בלב קוראים. כי הנה המפלגה אשר אליה התקשרתי, עוד לפני כחצי יובל שנים, מארצות גלותי, ובתוכה חייתי בארצנו, ודברתי את דברי אלה, על הסוכנות מראשית הימים אשר קראו בשם הזה; ואף חברי אלה ישמעו את דברי בביטול. ואיך ישמעום אלה, אשר רק היום אשמיע זאת להם? אולם, אם לא תשמעו אותם, והיו דברי בכך לעֵד, כי אכן גדולה חטאתכם אשר חטאתם, במכרכם את אחדות-עמכם בעבור… בעבור… ואף אם בעבור עפרות זהב!

ואכן זיין יזדיינו כיום צירינו הנוסעים ברלינה, בנשק “ארבעת הסעיפים” של “חוזה המכירה” אשר להם. והחלטות פה אחד תוחלטנה, כי על אלה יעמדו, ואולי גם על סעיף חמישי: “הזכות למתישבים לקבוע בעצמם את צורת התישבותם”. ועל אלה ילחמו ומהם לא יסורו. אולם, היאה תמימות לסוחרים, ואמונה למוכרים? ואיך נואלתם מלכתחילה להאמין, כי סוחרת גאונית כ“הסוכנוּת” תקנה את ה“סחורה” אשר תשדלוה לקנות מכם, ותחתום על החוזה, לכל סעיפיו, ועל המחיר אשר קבעתם אתם? והן ישנם חוקי מסחר בעולם: חוק הדרישה וההצעה, חוק המזומנים והפתק, חוק התקיף והדל, ועוד מ“חוקי הצדק” אשר למסחר, וכל מסחר שהוא, בין אם מסחר בנעלים בלות, ובין אם מסחר ביקהת-אם-ועם. והנה הופעתם אתם, ודפקתם על פתחי שועים לאמור: תנועת-תחיה-לעם אתנו, ודלה היא, כל רכושה יכול להימנות באצבעות הידים, היינו:

1) מולדת-אבות בת ארבעת אלפים שנה;

2) חזון עם בן ארבעת אלפים שנה;

3) שקיקת-גאולה משיחית, בת אלפים שנה;

4) מאמצי אחיזה בקרקע המולדת, מחודשים;

5) תנועה חלוצית נהדרת;

6) הסתדרות ציונית בת עשרות-שנים, המקיפה את כל כדור הארץ;

7) גם “מעט רכוש” ברקע, בישובים וקרנות לאומיות;

8) גם דבר מה, החשוב בודאי בעיניכם מאוד: קשרים והיכרות אצל כל ממשלות העמים האדירים.

ועוד, ועוד, מעט רכוש פה ומעט רכוש שם. ואך דבר אחד חסרנו בזמן האחרון: חסרנו אמונה בעם, אשר כל זה לו, כי ימשיך לבנות את עצמו, במהירות הבזק, כיאות לתקופת האוירונים והרדיו… והנה, לכם הכסף והכבוד. על כן בואו נא ונחזק את האמונה בעם, ביסדנו יחדיו “סוכנות יהודית”. את העסק ניסד על יסודות מסחריים מוצקים: אשר לרכוש של החברה, הרי אנו נכניס את “מעט הדלוּת” שלנו, המנויה למעלה. ואתם? הרי כל “אמונתנו הגדולה” מועברת בזה מעמנו אליכם. ואשר לעצה, לדעה – “פיפטי” לנו ו“פיפטי” לכם.

אכן שמעו-נא, ציונים, לכל פלגותיכם, מאין שאבתם את הכפירה בעם-ישראל-אחד?! איך נועזתם להניח כי עם ישראל אינו אחד, אחד על כל פושעיו ובוגדיו, נאמניו והמתנכרים לו?! ואיך הרהבתם להרשות “משנה-לעם”, לאמור תנועת העם, הציונית. איננה באת-כוח כל עם ישראל, אף אם מעטים עדיין אלה המודים בציונות, אלא ישנה ציונות וישנה גם באת-כוח-אחרת לעם ישראל, ושני אלה ייסדו “שותפות”?! והן אתם הנכם הראשונים המכריזים על זכותם של מספר תקיפים, אמנם פילנתרופים, להופיע כבאי-כוח חצי העם. כי עד הכרזתכם אתם הן לא העיזה אף המחשבה הכי מסולפת, לראות ב“פילנטרופוס” היהודי משהו מבא-כוח העם. אפילו ברון הירש וברון רוטשילד לא זכו לכך. את האליל הזה אתם יצרתם, ושמתם אותו במשכן הנשמה של העם. ומעכשיו? אף אם הפעם נצליח להשליך את האליל הזה מקהלנו, אך מעכשיו לא יחדלו זונים אחריו. וכאשר היתה בעמנו, לפנים, ההתאבקות בין האלהות והאלילות, וכאשר היתה בדורנו ההתאבקות בין ציונות ואוגנדיזם וטריטוריאליזם, כן תחל מעכשיו להבא התאבקות דומה בין העממיות והפילנטרופוס. איך נואלתם? איך נואלתם לשלוח את ויצמן כבא-כוח תנועת העם, ב“כ הקונגרס הציוני, ב”כ עם ישראל, לשבת אל שולחן ירוק את.. באי-כוח של מי? ילך לו כל איש בשם אלהיו! אך שותפות של אלים?! וכנסיה לעבודת “ה' את שות'”?! באי-כוח של איזה “ישראל” הם מ. וו. מ-ד וכו'? ואם הם הנם באי-כוח “עם ישראל”, כאשר תאמינו, כי עתה רדו אתם! בטלו את ההסתדרות הציונית למען תוכר אך באת-כוח אחת לעם ישראל, ולא “שותפות”. כי בהכרת ה“שותפות” כבאת-כוח תעורער כל חומת העם, כשם שבהכרת ה“שותפות” כאלהות, פוסקת רוח ישראל. תחת אשר באת-כוח אחת לעם, אף אם תרשע בתקופה אחת, לא אבד הנצח לבאת-כוח העם, ויבואו וגם ימי עליה.

ומכאן היא התשובה לאלה המקשים לאמור: האם שוקלי שקל ציוני, דלי מעש ומרבי להג, יפים לציוניות ממ"ל וו-ג, המוציאים מיליונים לעזרת ישראל, כפי הבנתם, ברוסיה וכדומה? אך האם יתנגד מי מאתנו, שהם יכנסו להסתדרות הציונית, וישלחו את שליחיהם אל הקונגרס הציוני, במת התנועה היחידה לתחית העם, ושם ילחמו על השקפותיהם, בין אם ירבו לתת כסף או ימעטו? הן כל הזכויות להם, כמו לכל אחד מאתנו, המכירים בבמה זו היחידה לעמנו; אולם זכות להופיע כבאי-כוח של “ישראל משנה” העומד מחוץ לתנועת התחיה בישראל, אין לתת אפילו לחלק חשוב כמו תנועת העבודה העברית. אם, למשל, לתנועת העבודה ישנן השקפות על דרך התחיה, והיא נלחמת עליהן בכל מאמציה בתוך התנועה הציונית. הרי טוב. וזכות כזו גם לתנועת מ-ל– ו-ג– מ-ד, אם ישנה כזו. אך שהציונות תהיה צד, אחד השותפים, ולה שותפים על-פי חוזים והסכמים מיוחדים – זה יתואר רק ברגע שנוריד את הדגל הציוני.

ולמה זה תעמדו על פרטים: “ארבעת הסעיפים” או עשרת סעיפים, השותפים יתנו כסף או לא יתנו כסף? בעת שבעצם ענין הסוכנות: “ציונות את שות'” אינו יכול להיות בשבילנו מושג שונה מן המושג “ה' את בנו”. וכשם שישראל בכל דורותיו, נהרג על רעיון היחוד של ה', ככה אין ישראל יכול לותר על היחוד של תנועת הגאולה לעמו “הדל והעני”, ולשתף בצורת סוכנות “בנים” של העם, ואף אם יהיו אלה אילי כסף ונדיבי עם, ואף אם יחתמו על הסכם, אשר על פיו תהיה לקונגרס הציוני לא “פיפטי” אלא תשעים ותשעה אחוזים מן הדעה, ולעומת זאת יתנו הם מכיסם תשעים ותשעה אחוזים של התקציב, והקונגרס יתן רק אחוז אחד. גם בתנאי הסכם כאלה, ההסכם הוא מחפיר, כי אין לכרות אמנוֹת כאלה כלל וכלל. שמע ישראל, אתה אחד!

והנה לולא נכנסנו במשא-ומתן על-דבר “הסוכנות”, ומראשית הופעתו של הרעיון הזה היינו שוללים אותו בהחלט, אזי לא הוכינו בשדפון-חזון-ומעש, כאשר הוכינו על-ידי בטחוננו-בנדיבים זה; לא היינו נותנים מקום ואפשרות להשתמטות ממעש ופעולה בתוך התנועה הציונית, והעם היה מרבה להביא. כמה מונים יותר, מאשר הביא במשך השנים האחרונות. ובכל אופן לא היה מביא פחות מאשר יביא כיום גם בימים הבאים, ואליל-הסוכנות לא היה עולה על אפקנו כלל. אולם עתה הנה יתאספו צירי העם ברלינה, ולפניהם מכשול נורא. וכמעט כולנו רצים אחרי אלילות זו ומחזיקים בכנף שמלתה, כבימי מנשה בן חזקיהו. את רעיון “האחדות שבישראל” שכחו כולם; יש “משנה לישראל”. ואך על הסעיפים יפסחו עוד ויתנודדו…

ומה המוצא?! מוצא אך אחד: זה שישנו מכל חטא ומכל פשע – המוצא אל דרך השיבה! נשים לב ונשובה-נא מדרך-כסל זו, ונחדש את תנועת תחיתנו, כתנועת העם לתחית העם! ויחלצו נא מקרבנו אנשים, אשר יהיו בכל לבם לתנועה זו, בלי כל נדנודים לצדי דרכים, ולכל סילופים ברעיון היסודי, ונפוצו בעם להורותו את דרך גאולתו ותחיתו בארצו. את זה חדלנו מעשות זה שנים רבות, וכעת נשובה-נא לזה! אמנם אין להאמין את כל הזרמים בציונות יתיצבו עכשיו על דרך זו. יותר מדי הורגלנו כבר לבטוח בנדיבים, ולחבק את ברכינו בעצלתים. אך הן אין דרך אחרת! ואף גם זאת, אשר אם נתנער כיום מאליל הסוכנות, ונחדש את אמונתנו בעם האחד, ויבין העם את הגאולה אשר הבאנו לו גם בזה. וננסה-נא וניוכח כי מאמצי העם לא יפחתו אף לרגע, ועוד יוסף עליהם כהמה וכהמה.

האמנם לא תאמינו?! האמנם עד כדי כך לא תיאָמנו?

תרפ"ח (1928)

---

לפעולותינו בקונגרס

מאת

אליעזר יפה

(בישיבת סיעת העבודה בקונגרס הי"ז)

כדי שאספיק לאמור את דברי בגבולות הזמן אשר נקבע למתוכחים, רשמתים על הנייר בצמצום רב ואקריאם לפניכם בצורת הנחות בלתי קשורות אחת בשניה. ואפשר שרוב ההנחות לא תמצאנה עדיין כל הד אף בסיעת העבודה של הקונגרס הזה, כי הן אנשינו ככל הציונים נהוגים להיגרר בזנב-הענינים ואינם מעיזים לפרוץ אל דרכים בלתי-כבושות; אך בכל זאת ארגיש מחובתי להשמיען כן.

על מצב-הרוח בקונגרס

ראשית כל על מצב הרוח השורר בין באי הקונגרס הזה, ובתוכם גם רבים מאנשינו, מצב רוח של עומדים על מיטת גוסס… ואת קינתם ישאו פורמי-בגדיהם אלה על “הציונות אשר מתה” ועל עם ישראל אשר לא היה… ולוּ היו המקוננים האלה נשארים לשבת על שק ואפר בבתיהם, אזי אמנם אפשר היה לראות בזה למצער סימן לכנוּת צערם, אך אם הם כאן, איך יעיזו לאמור שלא הכל כאן? וכי מי הוא עם ישראל אם לא אנו, ומה מניע את הציונות אם לא תנועתנו אנו? ואף מי אנו אם לא אני? והן כל אחד ממנו בודאי רואה עצמו ער, חי ומלא מרץ לפעול למען שיבת שבותנו, ואיך יעיזו לבדות דיבות על התנועה בכללה?!

אכן נהפוך הוא: כל שדרות עמנו ערות כיום לפעולה בארץ (את זאת אפשר לשמוע כאן, בשיחות פרטיות, מכל באי הקונגרס הזה), ואך פקוּדי הציונות, ובתוכם גם אנשינו, היינו לנושאים את שם תחיתנו לשוא, ולא נתמסר לאגור את כל כוחות הפעולה, לצוּרותיה השונות, אשר יכמהו ממש להילקט אל העבודה בארץ, כאשר יכמה הפּרי הבשל להילקט אל הכרי… כולם – ובתוכם גם חברינו מארץ-ישראל אשר עשו בזמן האחרון בארצות שונות – מספּרים לפי תומם על האפשרויות, שלא היו דוגמתן עד היום, לרכז כיום המוני יהודים לפעולה שונה בארץ, ורק חסרים – לפי דברי חברים אלה – אנשים מתאימים, אשר יבינו לארגן את כל הרצונות האלה עד כדי הפכם לכוחות און והון כבירים, אשר פעולתנו עד כה תיראה כמשחק-ילדים לעומתם. ובכן מה הקינה והנהי?! נעוז ונעפיל לפעולה רחבה, ובל נהיה כשרויים באבל. מצבה של תנועת תחיתנו אך בידינו אנו הוא. אם נאמין – נעוז, ואף נצא למרחב רב.

על המוצא מתסבוכת הסוכנות

מוזר היה לשמוע כאן את אחד מחברינו אשר היו מראשי המחייבים את הסוכנות, והוא מוכן להתחרט עכשיו על “השידוך” כאשר הסוכנות לא סילקה את “הנדוניה” אשר הבטיחה… האף אמנם לא התכוונו “מבקשי יד” הסוכנות אלא לנדוניתה בלבד, וכל הדיבורים הנאים על-דבר “הרחבת הציונות” לא היו אלא כסות-עינים בלבד?!

והנה למראשית הישמע רעיון הסוכנות נלחמתי אני בו, ואף ניבאתי שעל-ידי השידוך הזה יפחיתו המוני עמנו מהתנדב לקרנות הבנין, בלמדם מן הציונים לבטוח בנדיבים; ו“מחותני” הסוכנות לא ימלאו מכיסם את החסר, כאשר כל נדבנותם בכלל לענינים ישראליים הרי לא היתה על חשבון כיסם הם, אלא בעיקר על חשבון התנדבותם של המוני ישראל, אשר יראום כאילו הם בכיסם הרחב בלבד, ואשר תנועת הסוכנות בציונות קיימה וקיבלה ואישרה את השקר הזה, שהמוני ישראל שייכים לסיטרת ה“פיפטי” של הסוכנות ואין לציונות חלק בהם.

ניבאתי לזאת, כי מי עיור ולא יכול היה לראות את זאת מראש? אך התנגדותי לסוכנות לא היתה מתוך חשבונות כספיים, אלא יען כי רעיון הסוכנות היה והנהו כפירה ביחודו של עם ישראל וביחידות תנועתו לתחיתו. ולעם ישראל ישנה תקומה ושארית אך ורק ביחודו: עם אחד, אלהיו אחד, ארצו אחת, אמיתו אחת וכו'. ומימי היותנו לעם, באנו חורבן אחרי חורבן בכל תקופה אשר סטינוּ מדרך יחודנו אל חתחתי השניוּת… ואין להאריך בזה… אכן כיום, בהימצאנו כבר בתוך התסבוכת של ממארת השניוּת: לציונות וסוכנות, בתרים היה ישראל… היום אי אפשר כבר לרפא את הנשברה על-ידי “ביטול הסוכנות”. אם לפני הכותנו את העם לשנים יכלה הציונות – לוּ רצתה – לרכשו בשלמוּת; הרי אחרי שאילפנו את העם לראות עצמו שנַים תחת אחד – ודבק ברעיון זר ומוזר זה ולא בנקל יחזור להיות אחד. ובעצם הרי גם חלה כבר התבוללות מסוימת בין חלקי הציונות וחלקי הסוכנות, וקשה כבר לקבוע מה הם החלקים הטובים, והחלקים הרעים מה המה בכל אחת מהנה. כיום הזה אין לדבר על ביטול הסוכנות, אלא יש לחפש את הדרך איך לצאת מרעיון השניוּת ולסדר שוב בעמנו תנועת תחיה אחת בלבד. ואם החלק שבסוכנות אינו מוכן עדיין לוותר על כינויו המיוחד ו“יחוסו” כבא-כוח כל המוני ישראל מלבד הציונים, אזי על הציונות (אֵם הילד החי…) לוותר על שמה ולהיכנס לחלק השני של התנועה… ורצוי כמובן לשנות אז את שמה ולקרוא לה, נאמר: “האחדוּת (תחת הסוכנות) היהודית לארץ ישראל”, ובלבד שתהי תנועת תחיתנו אחת ויחידה.

ואפשר שטרם בא הזמן לכך, יש קודם להפוך את הסוכנות לעממית יותר, וכדומה; אולם לקראת זה עלינו ללכת מעכשיו.

על ההנהלה הבאה

כמעט כל חברי סיעתנו מכירים בערכו הרב של וייצמן לתנועה הציונית, ואף כי אין להשאירו שליט יחידי בהנהלת התנועה – ואמנם אין להסכים לשלטון יחיד אף של דוד מלך ישראל –, אך ברור שעלינו לדרוש בכל תוקף את השתתפותו של וייצמן בהנהלה הבאה. עדיין לא התגלו כוחות גדולים חדשים בתנועה, וּו. נראה גבוה משכמו ומעלה מכל אלה השואפים אל כסאו. אכן יכולות להישמע גם הערכות אחרות על ו. ואל הערכות יש להקשיב ולדון על מידת נכונותן, ואולם מוזר מאד היה לשמוע כאן את דברי אחד מן הנואמים, אשר גולל על ראש ו. אשמות, שהן בעצם חטאות קהלנו אנו, כגון יסוד הסוכנות (והן אותו החבר עצמו היה בעד יסוד הסוכנות); סידור “ועדת מיד”, אשר עלתה בעשרים אלף לירות ושימשה מאז רק כמקור להפרעות שבאו עלינו מידי “מומחים”… (אך הן ועדה זו היתה מתנאי ה“כתובה” של הסוכנות בחתונתה את הציונות, ומפלגת העבודה שלנו אשר רצתה ב“חתונה” זו הרי הסכימה מתוך זה גם ל"כתובה זו). ואף כמה מצחיק היה לשמוע את אותו החבר, שהוא מעמיד פני נגזל בענין סידור ההנהלה בלי הפועלים לפני 4 שנים. והן מפלגת העבודה יכלה אז שלא להסכים לסידור זה – ולא היה מתגשם אז. אמנם אי-הסכמה זו היתה מעמידה את הקונגרס בפני קושי יוצא מן הכלל, אולם הרי היה הרבה יותר הגיון וצדק לפזר אז את הקונגרס הלא-יצלח ההוא, מאשר לשים מכשולים בפני הקונגרס האומלל הנוכחי.

ובסיכום לשאלה זו: אני לעצמי שולל את דרך עשית אישים לאלהות ולא אראה גם את וייצמן כאלהות, אך אין גם לתתו שעיר לעזאזל ולכפּר בו את כל חטאות הציונות וחטאות תנועתנו אנו. מצפונה של תנועת עבודתנו צריך בכל תוקף להתקומם נגד צעד בלתי הוגן שכזה…

ואשר לשיתוף-הרביזיוניסטים בהנהלה הבאה, גם אני רואה את מנהיגי הרביזיוניסטים, לא רק כרודפי קדים אוילים אלא גם כמהרסים ומחריבים. אולם הרי אין לשכוח את אלה בני הנעורים התמימים, אשר נמשכו אחרי זאת הכסילות ההומיה, ולא בזכותם של מנהיגי הרביזיוניזמום אלא באשמתנו אנו. כי הן רוב המוניהם יכלו להימשך אל תנועת העבודה שלנו, לוּ הבינה תנועתנו לקרב לבבות כמו שהיא מצטיינת בדחית לבבות… אכן כל עוד לא ידחו אלה בשתי ידים, אפשר לקוות להתפּכּחות המוניהם ולשיבתם למסלול הציונות הבונה. הן הגיע כבר הרביזיוניזם אל השיא שלו ומעתה תתחיל שקיעתו, אם רק לא נהפוך אנחנו את התנועה לקדושה נרדפת, אשר רק זה עלול עוד לרכז המונים סביב למצילותיה. תחת אשר אם נתיחס אליהם בסבלנות ונסכים לשתף אותם בהנהלה אשר אנו משתתפים בה, יוכרחו מצד אחד להירסן, מתוך עצם היותם בהנהלה, וגם להירתם בעול העבודה הציונית (הנשק המתופף שלהם אבד כבר את ברק זהרו); ומצד שני יוּסר מראשם נזר הנרדף, והמוניהם יוכלו להעריך את העובדות בעין פקוחה… אולם אם נכריז שאין אנו מסכימים לשתפם בהנהלה אשר אנו נכנסים בה, הרי בזה נשווה להם פני נרדפים ונידחים, מה שיכביר הודם ופארם וילכד עוד יותר המונים סביב למצילותיהם… אכן יוכל להיות שהם לא יסכימו מצדם להיכנס בהנהלה, אשר אנו נכנסים בה יחד עם וייצמן; אין בידינו לאַלצם לכך. אך הן מעשה כזה מצד מנהיגי הרביזיוניסטים ירחיק רבים מאוד מהמוניהם, וישובו לדרך הציונות הבונה.

על פוליטיקה

בכלל הרי פוליטיקה היא משחק מבדח בשביל החזקים ומשחק מסוכן עד למאוד בשביל החלשים. בשביל החלשים הרי פוליטיקה אינה אלא כף-קלע שבידי החזקים למגר את עצמותיהם. ואין עוד בשביל החלש פוליטיקה מחוכמת יותר מאשר שלא להשתתף בשום משחק פוליטי כלל וכלל. באשר אף כי בר-משחקו החזק ממנו ימגר ממילא את עצמות החלש, אף אם לא יסכים החלש להשתתף במשחק, ואולם החזק הרי מחפֹש את השתתפותו של החלש אך ורק למען יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולאמור לחלש: “פּלֵי דִהי גֵים”. “נכנסת במשחק – שא את תוצאותיו”… ותמיד יהיה החזק צודק בענין זה… תחת אשר אם יסרב החלש מלהשתתף במשחק, לא יהיה נוח ביותר לחזק לראות עצמו צודק…

ולאלה מחברינו המתאמנים על סולמות הפוליטיקה ובונים “פּרללוגרמים” מעין “ישראל ואנגליה”, “ישראל והערבים”, לאלה כדאי לזכור, שהמוצא שלהם אל “תורת היחסיות” הזאת הרי הוא ישראל, ועלובה מאוד היא חכמת המתמטיקה שלהם המבליטה ב“פּרללוגרמיהם” את הקו – “אנגליה” והקו – “ערבים” במידה מנופּחת שכזו, אשר הקו “ישראל” הוא כמעט ללא שיור שם… ועוד ביחוד ירבו “מתמטיקאים” אלה לנפּח את הגורם הערבי. לדידם ישנו גוי ערבי אחד מאוחד ומלוכד מהודו ועד כוש, ובכן, “גורו לכם!”… ומובן שאך האוילוּת יכולה להתעלם מן הגורם הזה בכללו, אך גורם זה הנו כבד ערך למדי אף אם הוא משתרע רק על גבולות הארץ משני עברי הירדן בלבד. ולשם מה באה ההגזמה המתנפּחת מהודו ועד כוש? ואם מהשקפה דתית – האם עם אחד מאוחד הנם כל גויי אירופה הנוצרים? ואם מנקודת השפה – איה אחדותן של גרמניה ואוסטריה הדוברות שתיהן בשפה אחת? למה להגזים?!

ציון

אני מציע לקרוא לארץ-ישראל בשם “ציון”, כדי שיהיה קל לאַזרח את השם הזה בכל שפות העולם; כי בשם ציון הרי ישוּנה רק הכתב בשפות השונות, תחת אשר את השם ארץ-ישראל מן ההכרח לתרגם לשפות השונות ולכן לא יוכל להתאזרח וישאיר את השם פלשתינה. ואף אמנם היתה ציון לשם הסמלי של ארץ-ישראל, החל עוד מתקופות התנ"ך ועובר בשירת ימי הבינים (ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך) ועד היום הזה. גם תנועת תחיתנו אינה נקראת ארץ-ישראלית אלא ציונית: “חיבת ציון”, “ציונוּת”.

באזל, ט“ו תמוז, תרצ”א (1931)

---

איך עלינו לעבוד

מאת

אליעזר יפה

בשוד עפר העם

אין זה סוד עוד, כי בשדותינו שוּלח רזון; תנועת תקומתנו אינה רוכשת עוד לבבות בעליה מתגברת כאשר אחרי המלחמה, ואף אינה רוכשת עוד אמצעים כספיים כאז. ומענין: לפני שנים מספר, כאשר אך הובלטו הסימנים הראשונים לרזון בשדותינו, לא חיפשנו את הדרכים להפרותם והוסף ליח למו; אלא פנינו לדרכם של שודדי עפר מאז ומקדם" להרחיב את שטחי השדות לאסיף, אך לא גם לטייב אותם – הסחנו את דעתנו מן ההמונים אשר תחת הדגל הציוני ופנינו לכָרֵי הסוכנות. אכן בגורלנו לא נפל מזלם של שודדי שדות, אשר ישיגו תנובה רבה משדות חדשים… אנו הכָּרים אשר קוינו מהם שיעשו ענוה רבה, עד שנוכל להרשות לעצמנו להפקיר לגמרי את שדותינו הקודמים, כרים אלה לא יעשו לנו אף באוּשים. צחיחים המה, ומעט הליח אשר נוציא כאילו מהם, גם את זה יינקו ברובו משדותינו הקודמים…

ואין לדבר עוד עכשיו על דבר השדות המוזנחים והכרים הצחיחים ולהבדיל ביניהם. כיום עלינו לראות את הכל כשדה אחד, אשר ממנו נטל עלינו לאסוף את כל הנחוץ לנו לבניננו בארצנו. ואף גם נוכל להשיג את כל זה, אך לא בשיטת שודדי העפר. ובלי משלים: הציונות הרשמית, ככל המפלגות בה, היו להוטים כל הימים אך לקצור “מגביות” מן העם, אולם עד היום טרם שמו לב לעבד גם שיטה של חינוך העם וחַזק קשריו אל רעיון תקומתו. גם את אשר עשו בכיווּן זה, בלי סדר ובלי תכנית קבועה היו עושים; וכמובן בלי כל מגמת חינוך לעצמו, אלא תמיד באו במגל ובחרמש לקצור בטרם סיפק לנבוט מעט הזרע אשר זרעו. ומעט מאד זרעו בכלל.

והתקוות היו תמיד מופרזות עד למאוד. תמיד ציפו ליבולים גדולים, וכאשר החלה תקוה זו להיכזב – לא העמקנו לחקור לסיבות הדבר, שאז היינו תופשים עצמנו בשוד עפר; אלא החילונו לשאת עינינו לסוכנות “המורחבת”… והתוצאה גלויה עתה לעינים.

ניצני הציונות הנכונה

אכן את אשר לא עשינו אנו בתכנית ובשיטה מחושבת, הולך וקם כיום מעצמו בכל תפוצות ישראל. היה בידינו להחישה ולהאדירה, ולא עשינו זאת. אך הנה זה הולך וגמל מעצמו: לבותיהם של המוני עמנו, לכל שדרותיהם, נפתחים והולכים לקראת ההשגה הציונית הנכונה, שהיא: עלייתו של כל אדם מישראל לציון ובנותו את בנין חייו כאן לעצמו. ועלינו, אנו אשר קדמנו להם בזמן ובנסיון, לקדם עתה את פני ההתעוררות הזאת ולנהלה נכונות, לבל תשקע כאשר שקעה התעוררות של העם אחרי המלחמה, באשר לא ידענו אז איך לקדם פניה, ואך עטנו עליה כאוספי שלל זרים.

ויתרון להתעוררות הנוכחית בעם על זו שלאחרי המלחמה, בזה שאז היינו כחולמים, והתעוררות העם אז היתה לקראת חלומות מקסימים ותקוות ישועה לעם ישראל בכללו ממשב כנפי הפוליטיקה ומעינות אכזביה; תחת אשר כיום לא עוד בחלומות ידברו בציון, אלא בתמונות בהירות יביטו ויבקשו את בנין חיהם בה, כל אחד לעצמו ולבשרו, והרי גם עם ישראל לא יגָאֵל אלא אם כן יגְאַל עצמו כל אחד מבניו תחילה.

ורבו בתוכנו המקוננים על העם, כאילו לא נותרה עוד בו רוח לקום משפלוּת גלותו וצעוד לקראת תקומתו; אכן כל המקוננים האלה אך מהרהורי לבם הם יהגו זאת – ולא ככה הוא המצב בעם. מתחילה עכשיו תקופת התבגרות בעם לקראת ההשגה בדרכי תקומתו, אשר לא היתה עוד כמוה למראשיתה של תנועת תקומתנו ועד היום. אף בקונגרס הציוני האחרון, קונגרס המבוכה והמבוסה, אפשר היה לחוש זאת, מכל הנאספים שם, בתוך שיחות פרטיות, כאשר היו האנשים פושטים את מדי מלחמתם המפלגתית בקונגרס ושוחחו כבני אדם כנים. ושלא בקונגרס יעידו על זאת כל אלה שבאו מכל התפוצות שבאירופה ושבאמריקה – ולמה יקוננו המקוננים? גדולים חקרי לב! אולי יען כי הורגלו אל שוד העפר, וקשה להם להשלים עם העובדה, שאין לאסוף עוד קצירים קלים כאשר חלמו לאסוף בלי קץ.

בשובה ונחת

ואף כי קצרה רוחנו ועיפה נפשנו לגלותנו, אין לנו בכל זאת לחלום כי על כנפי נשרים קלים נטוס לגאולתנו. אמנם לוּ פעלנו כל הזמן בתכנית מתוקנה, ולוּלא פיזרנו כה את כוחותינו למלחמות ופלוגתות ואף לכיווּנים צדדיים, אזי היה ביכלתנו להחיש בהרבה מאוד את תקומתנו; אך גם באופן הטוב ביותר לא יכלנו להגיע לתקומה שלמה במשך דור אחד. נסים כאלה לא התרחשו אף בצאתנו ממצרים מלוּוים בעמוד הענן ועמוד האש, ולא בצאתנו מבבל מלווים הכרזת כורש וכל יקר שבי הגולה של אותה תקופה. בתנאים הטובים ביותר יהיה עלינו לעמול במשך דורות אחדים עד אשר יעמוד בניננו קוממיות בארצנו. ומה גם עתה, שנוסף על התנאים החיצוניים שאינם נוחים ביותר, הרי גם גדולה המבוכה בתוך מחננו בפנים, וטרם ביררנו לעצמנו את הדרך העולה בקביעות אל התקומה. ואף מחשיבים אנו עדיין את הגורמים אשר בתנאים החיצוניים – למרות זה שכל גורם חיצוני ערכו כפשתים אשר בערו באש מול רצון עם מאוחד – ומקילים יותר מדי בגורמים הפנימיים שלנו. בתנאים אלה נגיע לקוממיותנו אך בשובה ונחת במשך דורות לא מעטים. ונטל עלינו על כן לעמוד איתן בדרכנו הארוכה והיגעה, ואף להשקיף תמיד על כל תפוצותינו ולכוונם בלי הרף במגמה הישרה אל גאולתנו, על ידי פדות נפשם הם ודבקותם אל קהילת ישראל הגאולה אשר בציון.

ליכוד המונינו והדרכתם ציונה

ורבות ידובר אצלנו על-דבר חינוך ההמונים בתפוצות וריכוּזם לפעולת תקומתנו. אך כל המדברים בזה גם יפטרו: כי גדולה העבודה מכוחותינו וכבדה מיכולת אמצעינו לכך; ולא יביטו אל הכוחות הרבים מאוד המתאימים לפעולה זו והם נמצאים בכל התפוצות כמעט, אלא נחוץ לארגנם לפעולת החינוך בעם, ואפשר להשיג את זה באמצעים מצומצמים עד למאוד. ואם ימעטו אלה הכוחות הנמצאים כבר מוכנים לשירות התנועה וחסרים רק את האירגון, הרי לא קשה כלל להוסיף על אלה כהמה וכהמה ובלי בזבוז של תרפ"ט אלפים לירות, אלא אך בתכנית מכוּונת לפעולה.

במשך כל השנים נהגנו לשלוח “מטיפים” אל הגולה, אשר לרוב (או תמיד) הוטל עליהם גם לקצור תיכף “מגביות” עוד בטרם נקלט הזרע אשר זרעו בגולה. לרוב היו קוצרים אך את “ספיח” קודמיהם, ספיח וסחיש אשר דלו משנה לשנה. כל מוסד ומוסד היה שולח את מטיפיו: הקה“ק, וקרן היסוד באופן כללי וכל המפלגות בציונות באופן פרטי, כולם עטו אך אל הקציר, ואת הצלחת משלחתם היו אומדים במשקל השקלים אשר אספו. כולם הסיחו את דעתם מן העובדה, שהם שודדים את העפר והוא ילך ויכחש משנה לשנה. אמנם המפלגות שבציונות עסקו במידת-מה גם בחינוך הנוער, אך חינוך זה בעיקרו היה מפלגתי, שרב בו הנזק לציונות מן התועלת לה. ושולחים היו שליחים מיוחדים, והסיחו את הדעת מהמוני הצעירים והצעירות מארץ-ישראל המפוזרים בכל הארצות כמתלמדים וכדומה, ולוּ אירגנו אותם וכיוונוּ אותם לפעולה מחנכת לציון, אזי היו יכולים להיות לברכה רבה מאוד בקרב ההמונים שלנו בחו”ל, ובלי ההוצאות הכרוכות במשלוח המטיפים המיוחדים. אולם עוד לא איחרנוּ כליל את זאת ויכולים אנו להתחיל בזה היום.

התכנית לפעולה

התכנית לפעולתנו מעכשיו היא פשוטה עד למאוד (יש אולי חשש שבגלל זה בלבד לא תקובל אצלנו) וקלה מאוד. ואלה הם הקוים היסודיים לה:

א) ועד מיוחד יווסד לחינוך ציוני והדרכה בתפוצות. מרכזו בציון. משתתפים בו: באי-כוח הקרן-הקימת, באי-כוח קרן-היסוד, באי כוח ההנהלה הציונית בכללה, ובאי-כוח הועד הלאומי (לדעתי, רצוי שלא לתת בו ביאת-כוח מיוחדת למפלגות בציונות, ואף הן לכל מפלגותינו ישנם ב“כ בכל המוסדות הנ”ל).

ב) הועד הזה מעבד תבנית מפורטת לחינוך ציוני בתפוצות ושוקד על מילואה. התכנית צריכה לכלול גם חינוך לנוער השואף לעבור לארץ. בחומר אשר הועד יצטרך לזיין את המחנכים והמדריכים צריך יהיה להימצא:

1) שירים על תויהם;

2 ) ידיעות על ארצנו: קרקעותיה, מקורות מימיה, משב רוחותיה גשמיה, צמחיה כיום, צמחי בר ומקולטרים, ועוד ועוד:

3) ידיעות על ישובה של הארץ כיום, הישוב העברי לכל צורותיו והישובים האחרים;

4) שפתנו וספרותה למן התנ"ך ועד היום;

5) דברי-ימי עמנו וארצנו ועוד ועוד.

ג) הועד יקשור קשרים עם כל בנינו ובנותינו העוסקים בתפוצות בהוראת השפה העברית (והם רבים) ובכלל עם נוער ציוני אשר בבתי-האולפנה החו"ל – בין מציון ובין מארצות הגולה – ועם תלמידי בתי המדרש בארצות הגולה וכדומה, לארגנם לפעולה זו ואף לכוונם תמיד ישר לענין. הקשר עם כל אלה צריך להיות קבוע ותכוף. יש לשלוח להם למועדים קבועים את כל הידיעות, נכונות ומדויקות, על כל אשר בארץ והאפשרי לפעולה בה.

ד) הועד יודיע בארץ, כי כל המתעתד לצאת לגולה לתקופה ארוכה, יואיל להופיע לפניו ולהזדיין בכל החומר הנחוץ לפעולה בגולה בנוער ובכלל. ומובן, שהועד גם ינהל את אלה בעצתו (מתוך ידיעת הענינים על בוריים), לאן כדאי להם לנסוע לשם השגת מטרתם לעצמם ואף לתועלת לתנועתנו.

ה) הועד יצטרך לעקוב בלי הרף את דרכי פעולתם של מחנכים אלה. אם שמדריך מיוחד מצדו יסובב תמיד בתפוצות ויכוון את הפעולה, ואף יפסיק את פעולתם של אלה המבעטים אורחותם, או באיזה אופן אחר. כדאי יהיה לסדר מזמן לזמן פגישות ארציות למדריכים מאותה ארץ, ולתקופות אף לסדר כינוסים של צירים מכל הארצות, למען החליף ידיעות ודעות (בין בפגישות הארציות ובין בכינוסים הכלליים) על-דבר מהלך העבודה ושיבוחים בה.

ו) רצוי שתכנית החינוך תהיה מסויימת (קוים המסומנים לעיל בסעיף ב' נראים להיות הנכונים ביותר), ולא להרשות בשום אופן למהול בתוך זה ענינים מפלגתיים; ואף לא להרשות למחנכים שילעיטו לנוער בגולה פרקי הלכות על שאלות, אשר בתוך הארץ שנויות הן במחלוקת ואין דעה אחת מקובלת עליה בכל הישוב בארץ. כי הן את “החינוך הספּציפי” לקוים המפלגתיים לא יאחרו העולים לקלוט, אף אם לא יהיה להם כל מושג מזה עד בואם לארץ ולעבודה בה.

שתי רשויות

אירגון המחנכים כנ"ל, אסור שיהיה איזה קשר שהוא אל פעולות המגביות לקרנות. תעודת המחנכים היא לחנך בלבד, רק לתת לעם, מבלי שישאו עיניהם אף לבדוק את אשר יאספו המאספים לקרנות. אמנם בעקב פעולתם של המחנכים ירב ממילא האסיף לקרנות הציוניות, וירב יחד עם זה גם מספר ההמונים העוברים בעצמם לארץ; אולם אסור בהחלט שמחנכים אלה יתעסקו אף במשהו בעניני מגביות, כי דבר זה ישפיע לרעה על מרצם של המחנכים עצמם וגם יקל מערכם בעיני ההמונים. למגביות צריך להיות אירגון מיוחד, אשר כל קשר אין לו את אירגון המחנכים. במקצרה אי אפשר לזרוע ובמזרעה אין יכולת לקצור, אף כי במזרעה יוכן הקציר. ואף כאשר ישתמשו מזמן לזמן בנוער המתחנך לשם פעולה במגביות, צריך אירגון זה למגביות להיסדר על-ידי ארגון המגביות ולא על-ידי אירגון המחנכים.

הדרך הארוכה והקצרה

בעיני הפּזיזים שבקרבנו ואף בעיני ההוזים בנו “לעלות בחומה”, בודאי לא תישר תכנית כזאת לעבודה. בהולים המה ואין להם לא אמונה ביסודות תקומתנו, כי יעמדו זמן רב, ולא סבלנות להתנהל לאט לרגל המלאכה הרבה מאוד אשר לפנינו. ואף ישנם בקרבנו נביאי-בהלה האומרים, כי עם דורנו יקוץ הקץ על גאולת עמנו, ואם לא יגיע לגאולתנו במשך השנים המעטות האלה אזי לא ייגאל עוד עד עולם. ואולם אף כי אין איש בעמנו אשר יסרב לקבל את הגאולה-בנס לוּ קרה, ואפילו אנשי “אגודת ישראל” היו בודאי משלימים עם נס שכזה, ואף המתבוללים מישראל, אך נסים לא יתרחשו עוד בדורותינו. ואף גם באותה התקופה, יציאת מצרים, אשר דרכי הנסים רחבו משבילי המציאות, גם אז הן עברו מאות שנים מיום קריעת ים-סוף ועד אשר ישב ישראל איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. וכיום הזה אשר לנסים אין לצפות כלל, ברור, כי ימי שני הדורות אשר עברו כבר עלינו למראשיתה של התנועה הציונית (חיבת ציון), אך מעט המה לעומת הימים, ימי עמל ותלאה רבה, אשר על תנועתנו לעבור עוד עד שנגיע למצב השלוה בארצנו, איש תחת גפנו ותאנתו, בגאולת העם השלמה. ואלה מקרבנו הבועטים בדרך הארוכה, הן לא יושיעונו בבעיטותיהם בה, ואף מזור לנפשם הם לא ישיגו בהזיותיהם על הדרכים הקצרות. אין דרכים קצרות במציאות כלל, ולא רק שאל הגאולה אין לנו דרכים קצרות, אלא אין אף דרכים קצרות לפני ישראל אל “התמורה” בלאומיות ובדת אחרת. מכל הדרכים ידריכו אותנו מסיבות הימים אך אל הדרך היחידה הארוכה עד למאוד, אך אין קצרה הימנה אל תקומתנו.

ולסיכום: עלינו להתחיל מחדש בעיבוד מתוקן לשדות עמנו, על אף קוצר הרוח אשר בנו לקראת אסיף. דרך אחרת אין ולא תהיה. הרבה קלקלנו כבר על-ידי משק הבהלה ושוד-העפר שנהגנו עד עכשיו, אך אין תועלת בקינות על העבר ובספיקת כפים על שגיאותינו וחטאותינו. אין גם להמשיך כאשר עד עכשיו לראות בעבים ולנחש ברוחות מנשבות מחוצה לנו, אם ממזרח ואם ממערב, מצפון ומדרום. אם את כל לבבנו ומאודנו נכוון אך לתקומתנו בארצנו, אזי כל הגורמים שמחוצה לנו לא יעצרונו. אמנם כל האמרים הנשמעים בתוכנו על-דבר “גורמים מעכבים”, אינם כנים יותר מאמרות העצל על “שחל בדרך, ארי בין הרחובות”. הן כל המכשולים על דרכנו אך צחוק יעוררו בי, כמכשולים בפני הרוח המתפרצת. אפילם או אקיפם – אך מאחורי אשאירם, ובהם אך תוספת נסיון בדרך לתקומה. – כארי בסבכו, האוצר את כל אונו בקרבו למען זנק ברגע כושר, כה יכון גם עם בימי מעצור לימי רצון, אך לא יבוש משברו. מכשול יבוא, מכשול יחלוף – מחינוך העם לתקומתו אין לחדול אף רגע. ואנו אך בראשית דרכנו הננו נצבים היום.

אלול, תרצ"א (1931)

---

מקום הקונגרס איה?

מאת

אליעזר יפה

קשה להאמין שישנו אף ציוני אחד, ויהיה מאיזו מפלגה שהיא, אשר לא יכיר בלבו כי המקום הנכון לכינוס הקונגרסים הציוניים הוא בארצנו – ובקונגרסים הראשונים שלאחר המלחמה גם הוחלט לא אחת על זה. כן הוחלט בכמה קונגרסים כי ישיבות הועד הפועל הציוני תהיינה בארצנו. ובכל זאת לא נעשה עוד הדבר הנכון הזה עד היום. ואם בשנים האחרונות בדוּ בתוכנו תירוצים לדחות את הדבר מחשש להתראות בעיני השכנים, הרי לכל הדעות לא היה כל מקום לחששות כאלה תיכף לאחר המלחמה; וכן אין מקום אף לשמץ חשש כזה לגבי ישיבות הועד הפועל כאן. ומדוע בכל זאת הקלוּ כה אצלנו בדבר זה? האם באשר לאסוף את הקונגרס בארצנו צריך לעלות ביוקר יותר מאשר בארץ אירופית? (האמנם נכון הוא דבר זה כשהוא לעצמו?) או הכי היה תמיד הכרח בדבר לעשות בזה את רצון האמריקנים (גם בטרם שהגיעה הציוניות להתבטלות עצמית בפני הסוכנות), שזמנם הם יקר בעיניהם ככספּם, ולא הסכימו לבזבזו על קונגרסים ציוניים במיוחד, אם לא יוכלו לסדר יחד עם זה את ה“קיוּר” ¹ שלהם או את ה“ואקישן” ² ב“יוּרוֹפּ” ³ ? ומדוע לא באה אף פעם דרישה תקיפה, ללא כל ויתור, מצדנוּ אנו, בני הארץ, שדבר זה יתגשם?! או אולי מעונינים גם אנו ליהנות הנאות פרטיות מעבודתנו הקדושה, לתקומת העם, ולקשור את זה ברפואות הגוף ומנוחת הנפש העסקנים באירופה? והן נדמה שאף לוּלא היתה הנאתנו הפּרטית בנסיעה לקונגרסים ולישיבות הועד הפועל באירופּה יונקת מתוך ההפסד לציונות בזה, גם אז צריכים היו כל נקיי-הדעת להימנע מכל קשר שהוא בין עניניהם הפּרטיים והענינים הציוניים, (הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות ליהנות מהם…), ומה גם במצב הדברים כמו שהם: אשר לא הסידור של הענינים הפּרטיים נמשך אחרי הענינים הציוניים אלא בדיוק ההיפך מזה: עניני הפעולה הציונית בקונגרסים ובישיבות נמשכים ונקבעים בהתאם לעניניהם הפּרטיים של הנוסעים ל“יוּרוֹפּ” ל“קיוּר” ול“ואקיישן”… ואולי גם ל“ביזנס” הפּרטיים. הלא מטעם זה נקבעים הקונגרסים והציוניים מאז ומקדם לסוף הקיץ דוקא, ועקב זאת נתקבל גם כמו מושכל ראשון שאין לאסוף את הציונים לארץ-ישראל, באשר באותה תקופה שורר חום גדול בארץ (אם כי באותה תקופה גדול מאוד החום גם באמריקה ובאירופה).

אך מדוע לא נקבע את תקופת הקונגרסים לאביב; באותה תקופה אשר “יעלוז שדי וכל אשר בו, ואז ירננו כל עצי יער” ופרדס וכרם בארצנו? – האמנם כה פשוט הוא וקל להשיב את עמנו לתקומתו בארצנו, עד שאפשר לעשות זאת, כבדרך אגב, בעונה של פּנָיוֹן מעסקים אחרים, ובכריכה יחד את ההנאות הפּרטיות של הציונים? האין ענין זה של תקומתנו ראוי שעסקנינו ייפּנו במיוחד בשבילו? ולא בעונה של סוף הקיץ, עונת העייפוּת, הליאות והטמטום שבשנה, אלא דוקא בעונת האביב, עונת הרעננות, העירוּת והפּיקחוּת, עת אשר בארצנו במיוחד ירננו לא רק כל עצי יער אלא גם בדי עורו של האדם! ונדמה שאין צורך בדמיון עז ביותר כדי לחזות, כי לוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים כאן בארצנו, מאז אחרי המלחמה, אז היה הקשר החי בין צירי עמנו בגולה ובין ארצנו כאן הולך וחזק משנה לשנה, ויכולנו להימצא כאן כיום במצב איתן כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולוּ היו הקונגרסים הציוניים מתאספים בארצנו מאז אחרי המלחמה, היה גם מעמדנו המדיני כיום טוב יותר כמה וכמה מונים מאשר עכשיו. ולא היתה כל סיבה אחרת לבלי לכנס את הקונגרסים בארץ-ישראל בשנים הראשונות, מלבד רצונם של האמריקנים לקשור את נסיעתם לקונגרסים אל טיוליהם באירופה וריפּויים שם, ומלבד נטיתם של כל שאר הציונים להיגרר אחר האמריקנים כדלפונים אחרי אנשי חסדם.

אכן מה שהיה היה, עבר וחלף! וכיום הזה יש להחל בפעולה זו של כינוסי הקונגרסים בארץ-ישראל, באשר בזה תורם קרנה של הציונות במידה רבה עד מאוד. – אך בודאי יקומו כיום כל החוששים “והמפחדים תמיד” וישרקו וישומו על הרעיון הזה לאמור: “והממשלה האנגלית?!”, "והערבים?!, וברור שלוּ התחלנוּ בזה תיכף אחרי המלחמה, אז לא היה עולה על דעת מי שהוא לפצות פה על זה, לא מקודם ואף לא כיום הזה; עתה, אחרי אשר הראינו לאנגלים ולערבים את אי-נטיתנו לכנס את הקונגרסים כאן, ברור שיקומו ויתנגדו… אך אין לנו להירתע בפני זה ולא לוותר בשום אופן. וביחוד הרי הקדימונו בזה הערבים וכינסו את הקונגרס המושלימי בירושלים, ואף יש בתכניתם להמשיך בזה. מן הערבים אין, כמובן, צורך לבקש הסכמות, הם לא יסכימו. ולא מפּיהם נחיה. וממשלת המנדט אינה יכולה בשום אופן למנוע ממנו את אשר לא מנעה מן הערבים. או אולי אין כלל בדעתנו להתחיל פעם בכינוס הקונגרסים כאן? או שאנו מצפּים לימים יבואו שיהיו יותר נוחים מאלה כיום?!

בין התירוצים נגד כינוס הקונגרס בארץ-ישראל היו מביאים גם את הנימוק, שאין ארץ-ישראל יכולה עדיין לאכסן את הקונגרס ואין אולם מתאים. ואולם זה הן היה “סתם תירוץ” גם אז לפני עשר שנים, וכיום הן לא יעיז עוד איש לאמור שאין אפשרות לאכסן את הקונגרס בתל-אביב. ואשר לאולמים – טוב לנו “בית העם” או “אוהל שם” בתל-אביב מן ה“מאֶססאֶ בבאזל. ועתה הרי עומד להתכנס הקונגרס הי”ח השנה. – האמנם נכנס אותו שוב באירופה, במרחצאות קאַרלסבּאָד או בקַרחוני שוויץ?! לא! יש להפסיק את הענין המביש הזה בבת אחת; הקונגרס הי“ח צריך להתכנס כאן בארצנו! ואם לסוף הקיץ אין ציונינו נוטים לבוא לארץ ישראל, הרי מוטב לדחות את מועד הקונגרס עד לאביב תרצ”ד. אין דבר: ההפסד שנפסיד אולי בדחית הקונגרס לחצי שנה יצא בשכר התכנסו בארצנו. ובל ננהוג בדרך החוטאים הכרוניים הדוחים את תשובתם “לפעם שניה בלבד”, ונאמר כי הפעם נתאסף עוד בחוץ-לארץ ואת הקונגרס הי“ט נכנס בארצנו; באשר בדרך זו הן הלכנו במשך כל השנים מאחרי המלחמה ול”פעם השניה" הזאת עוד לא הגענו. ואם בני חו"ל אינם מתלהבים לרעיון זה, הרי חובה היא על בני ארץ-ישראל שלא לוותר בשום אופן. עלינו להודיע לכל הציונים בחוץ-לארץ כי לא נבוא עוד לקונגרס ציוני אשר יתכנס מחוץ לארצנו! – ואם אנו, בני הארץ, לא נעשה כזאת, הרי זה רק באשר גם נפשנו אנו נכספה אל נסיעות-חופש לחוץ-לארץ, ונוח לנו לעשות זאת במרכבת הכבוד של העסקנות הציונית, ואולם לציונות לא-נוח הענין כלל וכלל.

תרצ"ג (1933)

---

הפקרות

מאת

אליעזר יפה

ישנה באמריקה הוצאת-ספרים בשם “אנליס” (כלומר ניתוח ובירור שאלות במדעים מדיניים וחברתיים). בודאי לא רבים הם בקרבנו האנשים היודעים משהו על ההוצאה ההיא, ואולם הלא ברור כי מר ויטליס, מנהל הבנק המרכזי, מכיר היטב את חוברות “אנליס”. ועלה, כנראה, רעיון במוחו להניע את אותה ההוצאה מאמריקה שהיא תוציא גם חוברת בשם “עשר שנות ההתפתחות של פלסטינה” (אולי גם סייע לו בזה מי שהוא מחבריו היהודים האמריקנים כאן בארץ). הן ידועה לנו חולשתו של ו. שלא להסתפק בעבודתו החשובה והמועילה מאוד כמנהל הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים, אלא לשלוח את ידו אל כל אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. וכנראה מעטו בעיניו כל הספרים והחוברות שערך עד עכשיו על נושאים כלכליים וחקלאיים, ונתאוה גם לשלוח את ידו אל מפעל פוליטי, לא קטן: להציג בפני דעת-הקהל העולמית את באי-כוח העם העברי בארץ, שהוא, מר ו., לבדו בחר בהם לתפקיד זה, ואת באי-כוח העם הערבי בארץ לפי מה שהם בחרו, כנראה, את עצמם. להציג אותם למעין “בואו וניוכחה”, בזה שהיהודים יביאו לפני דעת-הקהל מאמרים ברוח הדיון על “כף של בשר בסיר של חלב”… והערבים יכתבו מאמרים על “העם הערבי העשוּק בארצו השדודה” ממנו על-ידי בני עמם של חבריהם הסופרים באותה החוברת העוסקים בה “בשפיר ושליה”…

ויכול היות שנמצאים בקרבנו רבים, אשר יחיבו את עצם הקיום של בימה משותפת ליהודים וערבים מארץ ישראל, כעין בימה ל“בואו וניוכחה”. אני, למשל, שולל את זה בהחלט. וכשם שאני הפרט לא אכיר בויכוחים אף עם כל באי-הכוח שבעולם בשאלה אם זכאי אני לחיות את חיי עבודתי בארצי, ככה לא אכנס כלל בויכוחים עם השוללים את זכות חייו של עמי בארצו.

אך נניח כי רבים הם בקרבנו כאלה, המחייבים בשבילנו מעין בימה פוליטית ל“בואו וניוכחה” בינינו ובין הערבים; היתכן שלטיפול בבימה זו יעיזו לגשת אנשים, אשר לא נבחרו במיוחד לכך על-ידי באי-הכוח המוסמכים לתפקיד זה מצד שני העמים? האם גם פעולה כזו תהיה הפקר אצלנו?! ואצלנו, רק אצלנו בלבד התיחסו בהפקרות לבימה זו: המארגן את הענין כולו והעורך היהודי נגש, כנראה, אל הענין הזה באותה הקלות, שאנו רגילים לראות אותו ניגש להוצאת איזו שהיא חוברת אחרת על נושא קואופרטיבי או חקלאי. ונהג כאן לא רק קלות סתם, אלא גם קלות-ראש מרובה מאוד גם בעצם גשתו לארגון הענין הזה בכללו, וגם בזה שלקח לעצמו ולבדו את כסא העורך לבימה של “באו וניוכחה”, וגם בלקטו את חבר הסופרים, כמובן, היהודים, כי הלא בחלק הערבי ניכר שלא העיז לגעת ואפילו לא להעיר הערות שהן זכותו של כל עורך. העורך היהודי גם הכשיל, כנראה, את הסופרים היהודים בעצם בחירתו אותם לכתיבה בבימה פוליטית על נושאים בלתי-פוליטיים, ולא הזמין סופרים יהודים המתאימים יותר לכתיבה על הנושאים הפוליטיים לחוברת כזו (לדעת המחייבים אותה).

ופרק לעצמו הוא פרק השתתפותם של חברינו אנו באותה החוברת. היתכן שהאנשים כערכם, וביחוד חבר הנהלת הועד הלאומי, ואחד מבאי-כוחה המדיניים של כנסת ישראל יתנו מאמרים לחוברת אשר אמנם לא ידעוה לפני שהופיעה, אך הן ידעו או צריכים היו לדעת מה הן חוברות “אנליס”, שאין אלה עוסקות בפיוט וזמרה אלא בשאלות מדיניות וחברתיות, ואיך נענו הם להשתתף בחוברת כזו מבלי שיחקרו וידעו את כל הכרוך בה, מי ומי יערכו אותה ומי יכתוב בה ועל מה יכתוב כל אחד ואחד?! הכי נחוצה מידה רבה של נקיות דעת, כדי שלא להסב אל שולחן בטרם ידעו מי יערוך אותו ובמה יערכו אותו ומי יהיו המסובים עליו?

אכן טרח מר ו. להכין בימה למשקצינו מבין הערבים, שימלאוה רוק מפעפע רעל ומשטמה לנו ולמפעלנו, ויבואו אנשים ענוים מקרבנו ויקשטו את אותה הבימה במסגרת מאמריהם על ענינים פושרים (מתובלים אמנם מקצתם בשמץ חנף ע"ד הסיוע שבמפעלנו לערבי הארץ).

ואם נגזר אצלנו לחייב את הפעולה הפוליטית, האין זה מן ההגיון כי נמנה עליה שומרים מבוגרים ונתונים לאימת האחריות בפני דורנו אנו ובפני דורותינו הבאים, ולא יחשקו להוציא אותה מנרתיקה סתם בשביל לשחק בה?… ואם יקרה פעם שגם הם יראו “צורך גדול מאוד” במעשה פוליטי, יקדימו להיועץ על זה עם מועצה פוליטית נרחבת יותר לשם עודף זהירות… או האַף אמנם לא נחדל עוד מהיסחף בדרך ההפקרות?

אכן בשנים האחרונות מאז פרצנו גדריה של תנועת תקומתנו היחידה והאחידה וקפלנוה בקדרה-דבי-שותפי (ציונות-סוכנות), מאותו הזמן תשתרר השממה וההפקרות המוחלטת בכל דרכיה של תנועת תקומתנו. ובמקצוע המדיני של התנועה, מגיעה כיום ההפקרות למרום הפסגה: הכל עוסקין בפוליטיקה, למן הרביזיוניסטים ועד ברית-שלום אשר בתוך המסגרת הציונית כביכול. ומה גם אנשי “עבר-הציונות” (חברי הסוכנות), שמלכתחילה נגשו לעסק זה גישה ספורטיבית קלה, מוכנים להנות מן ההפקר ושלא להכיר בשום מרות ציונית ולא לשאת בשום אחריות ציונית… אלה הלא הנם מלכתחילה צפרי-דרור, חפשים ממצוות וזכאים לשלוח את ידם בכל אשר יעלה על לבם…

אמנם אז כאשר נכתבו התנאים בין הציונות והסוכנות, לפני “שבירת הכלים במעמד צוריך”,) הותנה תנאי במפורש שאנשי הסוכנות לא ישלחו ידם בפוליטיקה הציונית. כי הלא אך את מוסדות ההתישבות אשר לציונות ואת החינוך ודומיהם, הזילו מנהיגי הציונות והתפרקו אותם לרגלי הסוכנות… אך על “מוסד הפוליטיקה” חסה עינם של מנהיגינו ממסור אותו לידיהם של “החצי הבלתי ציוני”… אולם הלא למרות התנאים המפורשים ההם מלפני “שבירת הכלים”, העיזו נציגים מהסוכנות לצאת תיכף לאחר זה בהודעות פוליטיות, ולא שעו אל הקצף שהיה אז במחנה הציוני על זאת… כי הלא “לפני שבירת הכלים” ופריצת גדרה של הציונות היה מובן ומוכר לכל: כי לעניני התקומה של עמנו ישנם בעלים חוקיים – הלא היא ההסתדרות הציונית; וכל אשר לא נמנה על הדגל הציוני נהג בעניניה, כיחס הנהוג בעולם אל רשות זרה שאין נכנסים ועושים בתוכה כבן-בית בתוך שלו. אך אחרי שנפרצה הגדר בפני אנשי הסוכנות, ואלה עושים כבתוך שלהם בכל מוסדות הציונות ואף במוסד הפוליטיקה, מדוע ימנעו עצמם רביזיוניסטים ובירת-שלום או כל מי שאינו תמים דעים את המנהיגות הציונות, מדוע ימנעו עצמם מעשות פוליטיקה על דעתם הפרטית? לסוכנים מותר – ולציונים אסור?!

לפני שנים היו אנשים כמר ו., העושה אגב עבודה ציונית חשובה בארץ, רואים בודאי לעצמם צורך להימנות על אחת מן המפלגות בציונות ולא היו שולחים את ידם לפעולה אשר לא חלקוה להם; אבל כיום הן נוח להם יותר לתפוש עמדה שהיא מכובדת יותר אצלנו ואחראית פחות בזה שימנה בתוך ה“פיפטי הבלתי ציוני”, והרי חופש וכבוד על שולחן אחד… ולולא ניתנה על ידינו האפשרות למר ו. ושכמותו לראות את עצמו ב“פיפטי” של הסוכנות, באשר לא היתה קיימת כזו, הלא לא היה מוצא לעצמו מקום אחר אלא בתוך “המאה הציונית השלמה”, ולא היה יכול להעלות על דעתו שיעסוק בעריכת אותה הבמה בלי שימָלך תחילה על זה במוסד הציוני המתאים. או לוּלא מנה את עצמו בשורות הציונות, כשישנה רק ציונות ואין “עבר-ציונות” קיימת, הרי לא היה מעלה על דעתו בכלל לגשת אל רשות זו שהוא זר בתוכה… ומובן שגם לא היו נמצאים אז כותבים ציוניים ו“זרים” לבימה שכזו… ואולם כיום הזה הרי הכל הפקר הוא לגבי האזרחים שב“מקלט” הנמצא מעבר לציונות. ומובן שנגע ההפקרות פשה גם בתוך תחומי הציונות.

תרצ"ג (1932)

---

יחסנו אל המלוה וה"פיתוח"

מאת

אליעזר יפה

את דבר סידור המלוה לארץ ישראל על-ידי ממשלת המנדט יש כנראה לראות כבר כעובדה, למרות זה שטרם באה עליו החלטה סופית בפרלמנט האנגלי. קברניטי השלטון הנוכחי באנגליה יודעים את אשר לפניהם, ולא יתחילו בעסק אשר אין להם סיכויים להשיג את הסכמת הפרלמנט שלהם עליו. והמלוה נועד באופן רשמי ל“פיתוח” הארץ בכללה בזכות ישובם של “המנושלים”… למרות העובדות הגלויות לעיני כל הרוצה לראות נכוחות: ראשית, כי כל אגדת הנישול אינה אלא מזימת זדון של שלטון פספילד¹ ומשלחות מלאכיו הרעים; שנית, כי ארצנו כולה הולכת ומתפתחת על-ידי היהודים, התפתחות רבה עד מאוד, מבלי להיזקק למלוה מצד “משלם המס הבריטי”; ושלישית, אם בכל זאת נכמרו רחמיה של ממשלת המנדט על “המנושלים” והמתנשלים מן הארצות סביב למען השבר אשר היהודים מכניסים אל הארץ הזאת. ורוצה הוא ממשלת החסד דוקא ב“פיתוח” – הרי די הון לה בקופת הארץ מן העודפים אשר הכניסו לה היהודים עד היום ואשר יכניסו עוד מחר ומחרתים (והן בידה של ממשלת המנדט הוא להרבות ולהרבות את העודפים האלה בלי כל מאמץ מצדה, ואך פשוט על ידי זה שתרחיב במקצת לפני היהודים את פתח הכניסה לארצנו זו…).

ולמה בכן כל המלוה הזה?!… או אולי באה ההזדרזות היתרה הזאת במלוה לארצנו, דוקא מפני שאין ארצנו זקוקה כלל למלוה, ובלעדי המלוה יקשה להכניסה למצב של “עבד לוה לאיש מלוה”?… או מי יוכל ויגיע עד חקר לבן של ממשלות ארץ. ברור בכל אופן, שלמרות העובדה כי המלוה ישולם במידה מכרעת על-ידי היהודים, מיועדת היא מלכתחילה בעיקר לשם הצרת צעדי היהודים כאן. אמנם אי אלו פרורים נועדו להיות מושלכים גם בפני היהודים, כאילו בכונה תחילה לקנות בזה פתחון פה לשלטונות, שינקרו את עיני היהודים ב“הנאות” שנהנו גם הם מן המלוה וה“פיתוח”… ואנו מה? האמנם נבוא ללקט את הפרורים מתחת לשולחן המלוה וה“פיתוח” האלה ונמכור בזה את נפשנו לשטן?! לא! לא יתכן שכבר סר צלם האלהים מעלינו עד כדי כך. אמנם אין ביכולתנו לשנות את רצונה של ממשלת המנדט מהעניק את המלוה וה“פיתוח” לארצנו בכללה, אך הן בידינו הוא שלא להשתתף בסעודה זו; ושלא לחתום על זה במו ידינו אנו. חלילה לנו מללקט את הפרורים אשר ממשלת המנדט אומרת להפיל לנו משולחן הזבח הזה. אמנם עניים אנחנו כיום וזקוקים לכסף; וכל נקודה ישובית או קהילה עירונית משלנו אשר יש ביכולתם לקבל את מעט הלירות מפסלתו של המלוה, בודאי שמחסורם יאכף עליהם במאוד מאוד; אולם כשם שאין יד המחסור הגדול ביותר יכולה לאכוף עלינו שנפשוט יד אל כל מקור מתנגד בגלוי לנו, ככה אין כל מחסור צריך להעביר אותנו על דעתנו גם בענין זה. או הנבוא עוד לחתום במו ידינו על מגילת השמצה הזאת אשר יזם לנו פספילד ומשרתיו, ואשר חקר שאו וסיעתו, אשר איזן סימפסון וחקק פרנטש; ואשר יגשים כנראה ה. מ. הנציב הנוכחי, למרות היותו כנראה אדם ישר מאוד?! – מוטב כי נשים שכין בלוענו, מאשר נבוא לאכול מן הנזיד אשר יזידו מדמינו וליח עצמותינו.

תרצ"א (1931)

---

ולישמעאל אומר!

מאת

אליעזר יפה

שלום לך, ישמעאל, אחי, בן אברהם אבינו!…

שב אני אל ארצי זו, אשר הוריש לי אברהם אבינו על-ידי יצחק בנו.

וגם לך הוריש אברהם אבינו את ארץ הקדם, על-ידי אביך, אם ישמעאל היה או זמרן מדין יקשן ומדן, ישבק ושוח. ואולי מבני לוט, עמון ומואב הנך, או מבני שעיר החורי מעורב באדום.

האח, מה רחבות הן כל ארצות הקדם אשר התפשטת עליהן, יהי לך אשר לך והיה ברכה.

אכן גם בארצי נאחזת פה ושם! טוב! עיני לא תצר בשבתך פה. נשב יחדיו!

שוממה כיום ארצי, והיא היתה פורחת בתקוּפות שבתי אני בה. אתה ואבותיך הרגשתם עצמכם כזרים כאן וכאורחים, והשימותם את ארצי. כמעט למדבר היתה. את רוּח המדבר – מולדתך מקדם – הִשַבת לתוך ארצי ותהפכנה לשַׁמָה ושאיה… ואולי אין בזה מאשמתך אתה, אלא מחסדה של ארצי אני אתי, אשר בהתאבלה על גלותי ממנה, לא רצתה לצאת משממון אלמנותה ותֵשֶב אבֵלה ושוממה מצפה לשובי אני אליה… אין דבר! לא אבוא לעשות חשבון אתך ולא אביאך בפלילים על אשר השימות את ארצי, כֶֹרַתָּ את יערה וכרמלה. אנכי אשיבנה לתחיה ולפריחה, אחדש ימיה כקדם בימי שבתי בה. תשוב ארצי, תפרח תחת ידי כגן-אלוהים. את רוח המדבר אגרש מפה ורוּחות עדנים ישובבוני בארצי. וגם אתה ודאי תלמד מעתה להוקיר את הרוח הטובה הזאת ולהינות ממשק כנפיה. וברוך יהיה טעמך אז. תהיה תלמיד מקשיב לפועל ידי אני ותפריח גם את משכנותיך פה. טוב מאד!…

אך מה זה?! מדוע נזעמו כה פניך? “אורח” בלתי רצוּי הנני לדבריך?!

לזאת לא פיללתי כלל, ונדמה גם שלא מעומק לבך תדבר כזאת, משנאים ומקנאים נחרו בך לשטמני, להַוָתך אתה ולרעתי גם אני.

והסכת-נא ושמעני, אחי! פה היא ארצי, מולדתי היחידה בכל מלוא התבל, וכלו בשבילי כל הקצין, ולפני נשארה אך דרך אחת להמשיך את חיי, והיא לשוב אל ארצי מולדתי להחיותה ולחיות בה; וחפץ חיים אני וזכות לי לחיות את חיי אני, אף לוּ קרה כדבר המופרך מעיקרו" שכל עולמות-יה ונצחי-אל ידונוּני לכליה!…

אמנם מובן, שאין לי הזכוּת לקנות לי את חיי תמורת חיים של זולתי, אשר אינו מתנכל בי לטרדני מן החיים. אך כל הזכויות לי לרכוש לי את נשמת חיי-אני אף תמורת “נוּחיותו” של זולתי… ואם נטרף אני במשברי-ים זועף, ובטרם סר אלי מר-המות, מופיע לעיני הכֵּף היחיד בים, אשר אוכל להינצל אליו, האף אמנם עלי לשאול את אלה אשר החזיקו בו בכף זה, אם נוח להם שאציל את חיי? ברור שלא תוכל לחשוב כזאת.

או שוה-נא בדמיונך – הן רגיל אתה בדמיונות – והנה לעיניך אדם נרדף על-ידי חיתו שחץ, נמרים וברדלסים ירדפוהו, להקת זאבים וצבועים ידביקוהו, והנה… הנה ידרסוהו ויטרפוהו. האדם הגיע אל פתח הבית היחידי אשר לפניו בציה, האמנם תאמר כי עליו להישאר בחוץ ליד דלת הבית, להתדפק עליו ולבקש רשות מן היושבים בו, כי ירשו לו להמלט אל תוך הבית לבל יהיה לטרף? האין זה מחובתו של האיש הנרדף להתפרץ אל הבית למען מלט את נפשו? ואפילו לוּ היה זה במקרה חדר הנשים אשר לשיך גדול וקדוש, לשריף עצמו. האמנם היית אתה או השריפים של דתך, דנים את האיש לחובה?! לא! לא אאמינה!… ועל אחת כמה וכמה בנידון שלנו: בעם ישראל וארץ ישראל, אשר נכון יהיה כי נישא את משלנו עליו ככה: "איש פלאים היה בארץ, משורר ומלך, שופט ונביא, זקן ונשוא-פנים וכל דרכיו חסד ואמת. הוא היה אבי וראשון קוראי בשם האל האחד ותורתו לכל חוזי חזון האדם וצדקת פעלו. ויִבֶן האיש בית-מכורה לו, ובחסד וצדקה נהג על כל סביבותיו…

רבים הם מאורעות חייו של האיש וידועים לכל, כי על כן נפסח אל קצה הסיפור: במשך שנות נדודיו האחרונות, התאכסנו משכניו בבית מכורתו של האיש רב-הפלאים ההוא. ובשוב האיש אל מכורתו מורדף על-ידי כל חיתו-טרף, זאבי ערבות וזאבי ים, נטרפה סירתו בגלי ים זועף ומשברי זדוניו; והנה הגיע האיש אל פתח בית מכורתו, הוא המקלט היחידי לחייו, ויתפרץ אל ביתו, מבלי לדפוק על הדלק והמזוזה… האמנם תאמר כי לא כשורה עשה האיש?!

לא! לא תוכל להגיד כזאת.

ואף כי השלם השלים האיש את מציאותו של השכן בבית מכורתו ונמנע הוא מדחוק את רגליו. אלא יצוא יצא האיש לפעלו ולעבודתו ויחַיה את השממות: ביצות הקדחת, חולות ים, וטרשי הרים ואף בקעות מנוצלות.

קרע האיש חלונות ביתו ויהי אור ואויר צח; וירוח גם לשכניו, ויהי להם אור ואויר אשר לא עמלו לו. ועוד זאת, כי בכסף מלא ישלם האיש לשכניו בעד כל שעל אדמה מכורת אבותיו, אשר ירכוש מהם בחזרה. ותשים אל לב כי לשכן הזה עושר רב, שדמות רחבות ידים, בכל ארצות הקדם ובנגב וצפון.

הגידה-נא בכן, ישמעאל אחי, מהי דעתך על שכן כזה אשר יזעף על בעל-הבית שמִלט נפשו חזרה אל ביתו אחרי היותו מורדף על-ידי חיתו –טרף? מה תאמר למעשה רשע אשר כזה, כי ינסה השכן לדחוף את בעל-הבית הזה מפּתח ביתו אל תוך לוע חיות הטורפות?!

לא אוכל להאמין כי תהי דעתך בזה שונה מדעתי.

ואולי טעיתי?…

ואת פניך אראה והם נזעמים לקראתי… כי עתה אראך גם אותך כאחת מכל חיתו הטרף אשר היו עלי… ומה לי בכך ולדעתך עלי!… בכל אופן הרי מדרכי אני לא אסור!… בעקבה לא אלך אתך, אך אל ארצי ומולדתי אחזור בכל זאת, כי רוצה אני לשוב לתקומתי בארץ אבותי, ודי בזה! ואף גם לפני אין כל דרך אחרת; ולא אוכל לוותר לזדונות לבך אתה.

אכן עצתי לך, כי תשלים עם זה ונחיה כאחים בארץ זו יחד. אתה תלך לך בדרכך ואני בדרכי אני, איש בשם אלוהיו, אחד ליד משנהו…

לא! לא אשים לב לדעתם של בני-אדם, אשר יראו להם נוחיות בהעדרי אני מן הארץ. נוחיות סדומית זו לא אגרום לאנשי הזדון אשר ירצו לבלעני חנם.

אך מה אתה סח?! כופר אתה בכלל בזכותי על הארץ הזאת? אתה בעלת אותה עוד לפני עשרים וחמשה יובלות שנים? אך הגד-נא בגילוּי לב, מה היא דעתך על ארץ פורחת אשר יצאוה בעליה ותהי לשממה ושאיה, והנה נאחזו בה אנשי מדבר ויהפכוה למורש קאָת וקיפוד וביצות ממארה. קו תוהו הטו עליה, סירים, קמוש וחוח בשדותיה, תנים ושעירים, לילית וקיפוד בכל הריה. האמנם תחשוב כי זכויות קדושות קנו להם אנשי-מדבר אלה על-ידי עצם הפכם כאלף ומאתים שנה את ארץ העדנים לארץ ציה וצלמות כמתואר?! האם אין אלף ושלש מאות שנות הֲשִמְךָ אתה פה אלף ושלוש מאות הוכחות נגד הזכויות שאתה חוזה לך בזה? האמנם ישנם ליתושי הקדחת אשר בביצות שממותיך ולכל מקהלת התנים והשעירים, הקיפוד, הקמוש והסירים, עקב הֲשִמם ארץ נושבת, היש להם זכויות עודפות על האיש תושב הארץ גואלה ומחוננה?! לא, לא תוכל לחשוב כזאת!…

מה?!… מה אמרת?… אתה כבשת את הארץ הזאת בחרבך ובחרב מוחמד נביא אללה ובסיפו?!

דם שפכת והזכות לך, לדבריך, במצות אללה על-ידי קדושיו, לדם השפוך – וירושה היא הארץ הזאת לנאמני אללה?…

טוב. בואה ונעשה חשבון על הדם השפוך ועל מצוות אללה ונביאי אללה וירושת נאמניו ואהוביו!

אתה הן אינך כופר אף במשהו מכל הכתוב בספרי קדשי “התנ”ך אשר כתבו אבותי ונביאי בארצי זו, ואשר היה לירושה גם לדת מוחמד כמו לכל העמים והדתות.

אתה הן אינך מכחיש כי אברהם אבינו “חביב-אללה” הבטיח, במצות האל, את הארץ הזאת לירושה ליצחק בנו, וה' אלהים קִיְמָה אחרי זה ליעקב-ישראל אבי אני.

וידוע לך, כי בצאתי ממצרים הוליכני משה, אבי-כל הנביאים – הקדוש גם לך – אל ארצי זו ואחריו בא יהושע והשופטים לבני ישראל אחריו עד דוד, נעים זמירות ישראל, הקדוש גם לך.

ובספרי, הקדוש גם לך, הן קראת על המלחמות אשר נלחמתי את הכנעני והאמורי, הפלשתי והעמלקי, אשר נאחזו בארץ היעודה לי ויטמאוה בגילוליהם… רבות וקשות היו מלחמותי עד אשר קמה לי הארץ לנחלה.

אכן, אתה ואבותיך שארי-בשרי, כל שבטי ישמעאל וערב, מדין ועמלק,עמון ומואב, אדום וארם, הדרכתם את מנוחתי במשך כל הדורות כפראים למודי מדבר, החיים על חרבם ושודם… ואולם כל נכליהם עלי לא צלחו לגרשני מארצי. עד אשר עלו עלי איתני קדם – אשור ובבל – וירעצוני. ומי יודע אם יכלו לי אף אלה לולא אתה ואבותיך, אשר החניפו לכל דאלים אשר נהרו אחרי מחנות הכובשים במלחמה כשועלים, תנים וצבוּעים, לגרם עצמות חללים ולזנב נחשלים; למגר כל בנין ולהשֵָם כל משכן עמלים…

ומה מחפירים היו מעשי אבותיך אז, בהתחברם תמיד אל עריצי-ארץ, אשר באו להשם את גבולות ארצי!…

והנה על-ידי חנף השעירים של אבותיך בפני העריצים, יכלו אלה לי וירעצוני… בבלה הגליתי וארצי שממה אחרי צאתי אותה…

ובשוב ה' אלהי את שבותי מבבל, ואחל לישב הנשמות ולבנות את חורבותיה, שוב התנכלתם לי להכשילני ולאבדני. לא יכולתם לראות את שיבת הארץ לשיא תפארתה על ידי, כאשר לא יוכל התן והקיפוד לברך בשלום את משכנות האדם.

ואולם זממכם לא צלח אז בידכם. ידי העמלות בנו ביתי ויחיו את ארצי. ואת יצר המדבר שלכם בלמתי אז, עד אשר עלה על ארצי עם-הרשע והבלע יוון מעבר לים. ואתם רצתם גם לפני גיסותיהם של אלה, הזרים לארץ זו… נשקתם לאליליהם, ותשיתו כולכם עלי מסביב. ואולם גבורי, המכבים, גברו על כל המעקשים. את גאון יוון הרשעה מגרו לארץ; ואתם נסוגותם על ציותיכם, כתנים באור בוקר. עד אשר זנקה עלי רומא ממגרת הגוים, ושוב יצאתם מחוריכם ותשיתו עלי כולכם, קשקשתם זנבותיכם בפני רומא הנכריה. עלי יחד הערמתם סוד ותרדפו את גבורי עד דכא. – – –

והנה אלה הן תולדותי בארצי: תמיד בימי שבתי בארצי עלתה כפורחת, ותכלכל בשפע את רבוא רבבות בניה העמלים.

מסביב סביב השתערו עלי כובשי ארצות לא-להם, עריצי-גויים, רועצי-עמים. ותמיד תמיד הייתי אני היחידי אשר הגינותי על ארצי, ואתם כפראי-מדבר, שדים שעירים, רקדתם לפני הצרים והנכרים. ראשיכם הרכנתם ותהיו למס ולעבדים נרצעים לצר. ככה התנהגתם בפני העריצים השכנים אשור, מצרים, בבל ופרס. וככה החנפתם גם ליוון, רומא ומוקדון ממערב לים הגדול.

רק גבורי עמי אני נלחמו כאריות בהגינם על ארץ זו, הן תדע גם אתה איך נלחמו גבורי יהודה על חומות ציון: רעבים, צמאים ופצועים, עולליהם נמקים ברעב לעיניהם בהתעטפם על שדי אמותיהם הצומקות, ולא עברו למחנה האויב למען החיות נפשם. – – –

לא! לא אתם נלחמתם על ארץ זו. הן אף על ארצותיכם אתם לא הגינותם, ארצותיכם שמשו מרכזים לצבא האויבים הזרים אשר השתערו על ארצי!

וכה נפלתי לפני צר, נפלתי אני במעל בגדכם אתם. ולגולה הוליכונו, אתם נשארתם מס-עובד מרכין ראש ומדבר חונף. – – –

אני לא נכנעתי, הגינותי על ארצי עד אשר נשברתי. הגלוני, דכאוני, פצעוני. אין לך עם וארץ אשר לא שתו את דמי לרויה. כולם קמו עלי להשמידני מתחת שמי ה'.

אף כל שותי מימי תורתי הגדילו עלי עקב.

כל הגויים המתאבקים בעפר רגלי ישו ותורתו, אשר היתה לה שארית רק עקב התבלין שהוסיף לה מיסודות תורתי אני, וגם כל הגויים נושאי שם מוחמד ודתו, אשר מעט מרגליות מגנזי תורתי אני לקח ושם בכליו, כולם כולם היו עלי להשמידני.

אנכי מימי לא השלטתי את תורתי על זולתי. אִמְרָתִי אמרת התבונה הנאצלה, היתה תמיד: “ילך לו כל איש בשם אלוהיו”. כל חכמתי די דעת שאין להקנות תורות-אל וישרת-אנוש בדם ואש. ורק צבועי ישו וזאבי מוחמד עשו את נבלת הכסלות הזאת, להקריב לאלוהים אמת בדם ואש כאשר לבעל ולעשתרות לפנים.

ולארץ הזאת באת לא לעבדה ולשמרה ולחיות מטובה, הלא רחבות לאין שיעור הן ארצותיך אתה – וגם הן נשמות הן – אלא לערוך קרבות באת ושפוך דם “כופרים” כביכול…

מטורפי-ישו נהרו הנה כצלבנים רק לכבוד הקבר של אלילם ישו ולשם סוכתם של אם-אלילם, ולא להחיות את הארץ. ואתם קנאי-מוחמד זנקתם אז הנה מן המדבר רק כדי להנחיל את דת מוחמד בחרב לזולתכם. ובמלחמותיכם – השימותם את הארץ והגרתם לטבח ולשמד את השרידים מקהילות ישראל, אשר חיו עוד אז בארץ על עבודת אדמתה. את רובם השמדתם ואת חלקם העברתם בזרוע אל דת-דמכם. וכאשר גברתם במלחמה, אתם ממדבר אסיה על המטורפים ממנזרי אירופה וטירותיה, לפני אלף ומאתים שנה, החזקתם בארץ זו אך לא הפרחתם אלא השימותם אותה…

ואם כי היו פעם ארצות אשר שם פרחה תרבותכם לפנים – אך לא בארץ זו, בארצי אני.

לכאן לא פריחה הבאתם, אלא הוספתם שַׁמָה על שאיה. – – –

הנה כזאת היא פרשת הזכויות על הארץ הזאת וזכות הדם אשר נשפך עליה. אבל בכל זאת לא יעלה על דעתי להצר את רגליך פה. אתה השכן אשר התגוררת בביתי בתקופת גלותי. הן מאבות אבותי ירשתי את מידות החסד והשלום. כי על כן זאת אעשה: אף כי חינם נמכרתי ובעוול שודדה ארצי ממני, בכל זאת אתן את מחירה לך בכסף מלא כאשר אתה שם עליה.

ומה עוד? צרה הארץ – לדבריך – מהכיל את שנינו?! שקר הדבר הזה! גם היום בולט הדבר לעין כל: כי במקומות אשר היית אתה במסכנות על פני שטחים נרחבים, יצרתי אני את צרכי חיי בשטחים מצומצמים. את רגלך לא אצר בכל אופן. והן כבר עד היום השגת תועלת מרובה עד מאוד משיבתי הנה. אתה רואני מפרה את חלקות שדותי והנך לומד לעשות כמוני ולפַתח את שפעת האדמה וכוחה. עוד יבוא יום ואני אפתח את ארצי זאת, עד אשר תשביע לחם לעובדיה שירבו ויחיו עשרות מונים למספרם כיום, ולא במסכנות יחיו כאשר תחיה אתה ישמעאל אחי, כיום.

ואגב, השמעת, ישמעאל אחי, את הרעיון החדש אשר יפיצו בזמן האחרון אודותי ואודותיך? ישנם להלהנים האומרים כי אתה הנך מזרע העברים אשר נשארו בארץ והעברו לדת מוחמד בזרוע; וכי אני מוצאי מדם האירים באירופה שקבלו דת ישראל… על פי רעיון זה רוצים שונאי או בעלי הטובות שלך להוכיח, כי לך הזכות על הארץ הזאת כיורש דמם של העברים… וכי לי אין זכות על הארץ הזאת, ארץ העברים, באשר יאמרו כי לא מבני העברים אני. והנה אם גם אפשר להניח כי בין הערבים שבארץ זו רבים הם מצאצאי העברים שהעברו בזרוע אבותיך על דתם, אין לראות אף קורטוב של אמת בהנחה, שבבני ישראל המפוזרים בכל ארצות הגויים ישנו חלק ניכר של דם בלתי עברי. הן בנכר היינו תמיד נרדפים על צואר; לא בקשנו נפשות לדתנו; ואף הענישו הנוצרים בחומר הדין לא רק את הנוצרי שעבר לדת ישראל אלא אף את הישראלי שקיים את מצוות דתו; כמה גזרות שמד ואבדן עברו עלינו; ורק הדיוטים בכל המובנים או שונאי ישראל, אשר שנאתם מעוורת עיניהם, יכולים להניח כי בני ישראל אשר בארצות הגוים לא מבני ישראל המה.

אכן לו גם היתה אמת בדבר הזה, כי אז קיימת הזכות ההיסטורית על ארץ ישראל רק לאלה הנושאים את שם ישראל על עצמם ולא לאלה המכריזים כי לא ישראל המה. ואמשול לך משל: משל לשני עצים, אחד צמח מזרע אתרוג ואחד צמח מזרע לימון. במסיבות הימים הרכב הלימון לאתרוג ואתרוג ללימון והרי על כנת הלימון ישנו גוף של אתרוגים ועל כנת האתרוג ישנו גוף של לימונים. אמר-נא, האם נכיר את העצים לפי הכנה או לפי פירות-גופם? הנה כי כן אף לפי דוברי השקר ההוא, הרי אני – הנושא את שם ישראל ופריו – הנני עץ-ישראל וזכותי על קרקע מטעי קיימת בשמי… ועוד משל אחד: איש נדיב השאיר נחלה בארץ אחת, ולאיש בן אשר במסיבות הזמנים הגלה למרחקים. ובנחלת האיש שכן אדם אחר. לאחר ימים שב הבן ממרחקים; כל מנהגי אביו בעל הנחלה בידו; והוא תובע את זכותו כבן על נחלת אביו. ולעומתו יכריז השכן בנחלה שהחזיק בינתים כי אין הוא בן למוריש ובדרכיו לא יהלך; אך רוצה הוא בנחלה וראיתו נמצאת בזה שנאחז בה. הימצא אף אדם אחד בר-דעת אשר יאמר כי האוחז בנחלה רק באשר יאחז בה, הנו בן לבעל הנחלה למרות העובדות ההפוכות?!

הה! רעיון משונה מאוד הנך מביע: כי אתבולל בך, אז אולי תרצני!… משונה עד למאוד תאבונך זה! ולא מחכמה ודעת תדבר! הטרם ידעת, כי מעודי ועד היום הזה היתה זרה לי דרך ההתבוללות. לא בוללתי אחרים בקרבי ולא חפצתי להתבולל בזולתי. הן אף בעמים אשר הגיעו בתרבותם לשיא תרבות דורם – לא חפצתי להתבולל. לא ביוון בזמנה ולא ברומא בעידנה, ולא בעמי אירופה של מאת העשרים האחרונה, כי עצם ההתבוללות לתועבה היא לי.

ומה התועלת אשר תצמח לך מהתבוללות כזו? הנה לפחד אשר הגעת פן לא תספיק הארץ לשנינו, אתה מספרך עכשיו בארץ כחצי מיליון וחי במסכנות רבה; וכעבור חצי יובל שנים תגיע אתה מתוך הריבוי הטבעי שלך למיליון; ומספרי יגיע אולי עד אז לכמה מיליונים נפש; ומתוך פיתוח הארץ על-ידי נחיה אולי אז כולנו בריוח. אני שב אל ארצי זו כאל ביתי. אפַתחנה ואפרֶנה עד כי תוכל לכלכל תושבים כמה מונים יותר מאשר תכלכל כיום בארץ המאוכלסת ביותר. וכלל אין בדעתי להסתפק פה במספר הנפשות של עכשיו ולהתרועע אתך כדי להתבולל בך; אך לדעתך אתה על-דבר ההתבוללות, הגד-נא האם על-ידי התבוללי בך אהיה זקוק לפחות קרקע כאן מאשר עכשיו? ולמה התאוה לבלעני בכרסך? - אך שטות היא ורעות-רוח והקץ לדברי ההבל הללו.

ודע לך! סלעי מגור וחיתו טרף עוטרים עלי סביב סביב להשמידני, ואני לא אוכל על כן לשים לב לשום כוח המתנגד לי ואמלט אל מוצאי היחידי, אל ארצי מולדתי. כל נכליך ונכלי מדריכיך לא יועילו!

פה בארצי אקים אולי בשלישית את ביתי לאור ולדרור, לאושר ולצדק, ומוטב לך להשלים עם זה מרצונך. למה יבולע לנו לשנינו לשוא?

מה עוד?! חושב אתה פן בהיותי אני פה אהיה לעזר לשלטונות המערב לשעבדך?!… הבלים ושטויות. זכור את ימינו מקדם אשר הזכרתי לך קודם. הן דוקא אתה היית תמיד במשתעבדים וחנפים לעריצי גוים אשר נהרו הנה מן החוץ, וביניהם גם יוון ורומא נגדך.

מה? אני כרתי ברית עם אנגליה? איולת! האמנם תאמין כי אנגליה באה הנה בעבורי?! ובעבור מי באה למצרים ולהודו ולארץ הבוּרים בעבור מי באה? ולכל הארצות אשר השתקעה בתוכן בעבור מי באה? אנגליה באה הנה יען כי רוצה היא בזה וכוחה אתה לעשות את רצונה גם על אף כולנו.

ועתה שמעני-נא אחי! גם לך, כאשר לי, טוב כי נשלים הדדית ונשב כאן יחדיו, כאשר הוכחתי לך עד כה. ארצי תפרח בעמלי ולך יואר גם כן באורי אני. נהיה כאחים ונגבר חיילים.

לבסוף עוד מלים אחדות לך על אודות סדרי חיינו ועבודתנו יחד כאן. עלינו לראות כל אחד את עצמו כאדם מבוגר, נקי-כפים ובר-לב, בלתי תלוּי אחד במשנהו; ולא נצרך אחד לרעהו. כל אחד שורר בביתו ומפתח את תרבותו העצמית לפי השגותיו ושאיפותיו. אנו נלמד אחד מהשני אך על-ידי הסתכלות חפשית אחד במעשי השני ובחור מדעתו את הרצוּי לו.

ומה עכשיו? נדמה לי שדברתי אליך גלויות, את כל לבי גליתי לפניך, ועתה הטרם תודה כי הצדק אתי? הבה נא ידך והיה שכן טוב בארצי!… ונחיה בשלום ואחוה פה בארץ עבָרי ועתידי.

תרצ"ד (1934)

במעגלי העבודה

מאת

אליעזר יפה

---

"הפועל הצעיר" ושאלת הפרוגרמה

מאת

אליעזר יפה

(הרהורים)

קרובים כרחוקים מונים את “הפועל-הצעיר” שהוא מחוסר פרוגרמה, ולמגרעת יחשבו לנו את זאת, למרות יכולתם לראות כי במשך כל שנות קיומו של “הפועל-הצעיר” הנו פועל ומתפרץ, במגמה ברורה ובכיוון ישר, בדרך התגבשותו לחבר עברים, היוצרים את חייהם על אדמת לאומם בעמל כפם. במה שאין כל מפלגה אחרת בישראל יכולה להתפאר; כי הלא אין אף מפלגה אחת בישראל, אשר במשך זמן כשנות קיומו של “הפועל-הצעיר”, תצעד בכיוון כה ישר, או אף בהכרה כה ברורה כ“הפועל-הצעיר”. ולמרות כל זה יוציאו את גזר דיננו: כי, יען ש“מחוסרי פרוגרמה” הננו, אך חוצפה היא מצדנו ואיולת להמשיך את קיומנו; ועלינו או לחצוב לנו פרוגרמה, או לכרות לעצמנו קבר, לבל נקדיר את שמי הנחושת של עולם המפלגות החנוטות בפרוגרמותיהן הערטילאות.

עובד אדמה הנני, ועם עובדי אדמה בארצות שונות גרתי, ואראה כי כל אותם עובדי האדמה העובדים בעצמם ולעצמם, אינם קובעים מראש את פרוגרמת עבודתם; כי בוטחים הם בקשר הבלתי-אמצעי, אשר בין כל רמ"ח אבריהם לבין אדמתם ואקלימם, כי את כל עבודתם, לאופניה וצירופיה השונים, יעשו כיאות. ואף אמנם תמיד צולחים הם אלה לפתוח את אדמתם אל הכמות הכי גדולה של “ברכות שמים מעל, וברכות תהום רובצת תחת”. ונהפוך הוא בכל אותם “יונקי האדמה” הנותנים את העבודה לזולתם, או גם אלה המשתפים את זולתם בעבודה. כל אלה ודומיהם מבלים חלק גדול מזמנם, לשם סידור פרוגרמת העבודה לסעיפיה וסעיפי סעיפיה; ולמעשה תופרנה תמיד פרוגרמותיהם על-ידי כל מיני סיבות חיצוניות וגם פנימיות. על שדותיהם יפלו הטללים והגשמים, אם באחור או בהקדם אך לא בזמנם… כל צמחי הבר משגשגים אצלם, והם עצמם עסוקים בכתיבת ומחיקת תגין וקוצין של סעיפי פרוגרמותיהם, ההולכות ונהפכות לחוקים מתנגדים לכונתם העצמית.

ומהי פרוגרמה? לא אחרת מאשר מגילה כתובה, שחשיבותה באריכותה, וכל תוצאותיה הן אל ים הדיבורים השוטף ומכלה את קרקע המעשה. פרוגרמה היא כשדה קרח אשר עליו יחליקו לרוב, גם אלה אשר מצעדיהם נכונו בארץ החיים, החלק ונפול, החלק ושבור כל עצם במו…

ההבדל היסודי אשר בין הפועל-הצעיר לבין כל המפלגות בישראל הוא בזה, שכל המפלגות גולשות מן האולימפוס למען הביא ישע לזולתן. בכל אופן אין עיקר דאגתן לנפשן אלא על “המסכנים זולתם” יגולו רחמיהם לגאלם. ומובן כי אהבתם זו לזולתם אינה על פי נוסחת משה: “ואהבת לרעך כמוך”. ולא כביטוי היהדות: “מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך”; אלא בנוסחת ישוּ: “ואהבת לרעך יותר מעצמך”, וכביטוי הנצרות: “העלה את זולתך על מוקד אהבתך”. ואולם הפועל-הצעיר, יסודו בשאיפת יחידיו לגאולתם העצמית, בכל המובנים, בזכרו תמיד את אמת-החיים כי “אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן רק תוהו כאן”.

הציונים הכלליים מופיעים כ“גואלי העם היהודי”. העם כל דאגתם. ומכיון שיש ביכלתם לראות “סבל עם” מחוץ לסבלם העצמי, מובן שיכולים הם לראות גם “גאולת עם” מחוץ לגאולתם העצמית, וממילא גם מחוץ לגאולת כל פרט של העם… על דבר “גאולת עם ישראל” ירבו להג, ולעליית יחידים מישראל לארץ הגאולה, יעקמו אף… וזה מובן מאוד: כי באשר אין הציונות להם שאלת חייהם הפרטיים, הרי כל הענין הנו מפשט בשבילם כענין המלחמה, בחבקו את זרועות הלוח של השח-מט. ומכיון שרק בשביל זולתם דאגתם, הרי אין הם תופסים כל דרך גאולה אחרת מאשר לצפות לנדבות מזולתם, לקוות “לחסד לאומים”, ולהשתעשע בקסמי הפוליטיקה הכוזבים.

וכה גם “פועלי-ציון” יבואו להביא גאולה “להמון” מחוץ לגאולתם העצמית, וממילא גם מחוץ לגאולת כל פרט מן ההמון הזה. והפרוגרמה לגאולת “ההמונים העולמיים”, ובתוכם גם של “המון בית ישראל”, הלא עומדת היא מצוחצחה וברורה מראשית אדם נולד ועד אחרית כל הדורות. גם הם כל דאגתם היא לזולתם, ולכן אין הם תופסים כל דרך גאולה אחרת מאשר לצפות לחסד האינטרנציונל, ולהשתעשע בפלפולים על-דבר שמאל וימין וימין-דשמאל ושמאל-דימין, ודרכם צועדת אל ההתרוצצות האין סופית בשאלות התקוות מן האינטרנציונל השני או השלישי או הרביעי.

ואולם הפועל-הצעיר אינו דומה אף במשהו לא אל הציונים “הכלליים” ולא אל “השמאליים”, כי הפועל-הצעיר הנו זרם של יחידים הכופרים ביכלתו של אדם לגאול את מי שהוא זולת עצמו, וממילא אין הפועל-הצעיר תולה כל תקוות במי שהוא ואינו מפזר נדבות ישע למי שהוא, אלא כל אחד ואחד מחבריו מתפרץ בדרך תחיתו העצמית כעובד עברי בארץ-ישראל. “היחיד”, זהו היסוד בתנועת הפועל-הצעיר בארץ-ישראל, ולכן מצטיין הפועל-הצעיר בתפיסתו את המציאות וממילא גם בנצחונותיו על מכשולי המציאות, כי הלא את מלחמת חייו הפרטיים רואה כל יחיד מהפועל-הצעיר, במלחמתו לתחית עמו וארצו. קול פעמי היחיד נשמע בדרך הפועל-הצעיר, גם אם לרבבות ימנו ההולכים בה. יען כי בכיווּן ישר ולמגמה ברורה לעצמו יצעד כל יחיד, אף כאשר תתלכדנה ידי כולם לעזור איש את אחיו למען הקל הדרך קדימה.

וכאן היא הסיבה לזה שהפועל-הצעיר לא נואל עד היום הזה לגדור את דרכו בסעיפי פרוגרמה כתובה, כאשר לא יעשה כזאת היחיד בדרכו. כי בכל רמ"ח אבריו של כל “יחיד” הפועל-הצעיר, שוקק דמו כמעין קדימה אל החיים העצמיים בעבודה, ולשם מה בכן ולשם מי לנפנף בעדיי הפרוגרמה?! הלא הגשמים והטללים ירדו על שדה העובד לא על פי פרוגרמה. ולנו הלא אין כל צורך וכל רצון להקסים את מי שהוא בלהטי השוא, ולא לשעשע את עצמנו באותיות פורחות. וכל עוד לא הורקנו מתוך עצמנו, לא תאבד מאתנו דרכנו, גם בלי קמיעות ובלי ציוּנים. “אני לי – לא אירא!”

וישנם בנו המנמקים לאמור: אמנם ראשוני הפועל-הצעיר התלקטו בין תלמי “הבַחַר” והחָריש בארץ-ישראל, ובזיעה על הקרקע ולא בדיו על הנייר התוינו את דרכנו הברורה כה ובהירה כשמי ארצנו; אולם הן פרשה דרכנו מסילות עד לקָצוי גלויות ישראל, ואיך לא נעטה שמלת צבעונים למען יכירונו פזורינו להתלקט אל דרכנו? ואכן יש אשר יחתור איש אל משאת נפשו ודרכו צלחה לפניו, ויראוהו רבים ויצאו בעקבותיו. ופתאום יסב האיש את פניו, וצהל לקראת ההולכים אחריו, וסר מן הדרך המובילה אל משאת נפשו, והגה גם את ההולכים בצעדיו מן הדרך הנכונה… וכזה יהי גורלו של הפועל-הצעיר, אם יתחיל לסור מדרכו אשר עד כה, ויתחיל להתהדר בצבעוני הפרוגרמה למען משוך עיני רואים. והכי לא הדרך של הפועל-הצעיר בארץ-ישראל היא שעוררה את תנועות “החלוץ” ו“צעירי ציון” גם בגולה לשאוף אל דרך זו, ולמה ניבהל פתאום על האוצרות האלה היקרים לתחית עמנו, ונתקשט ונתהדר למענם בבגדי צבעונים, כאילו היינו דלים ונתעשרנו אנו. האם דלונו עקב כי גילינו אוצרות יקרים לתחית העם?

והאמנם ילך הפועל-הצעיר לאחוז בדרכי המפלגות, המעלות גירה את פרוגרמותיהן לסעיפי סעיפיהן, למלאות להג את כל בית ישראל והכותו חרמה?! האמנם נתחיל להפוך את דרכנו, דרך העבודה, למושב לצים מהגי ריק?! והלא דרכנו עד כה היא כה ברורה, עד שכל “ציוּן” עליה רק יטיל עליה צל. הפועל-הצעיר צמח בארץ-ישראל על הקרקע. שם שגשג עד כי נראה נופו גם בחוץ-לארץ. וגם להבא אין הפועל-הצעיר יכול להיות אחרת מאשר חֶבר יחידים (אף אם לרבבות יגיעו) המתפרצים, בלי להטי שפה, אל החיים העצמיים על קרקע ארצנו. וכל אותם מאות האלפים היחידים הנמצאים עדיין בגולה, יתפרצו לצאת ממנה; ואת כל מעשיהם וחייהם יכוונו כבר מעכשיו לעליתם לארץ-ישראל, עם נפילת המכשולים המונחים בדרכם זו; ויעזרו לפרוץ את אשדות העליה לארץ-ישראל וההתבצרות שם לעצמם, וממילא גם זה לזה.

וצריך להיות מובן מאליו, כי כל הפעולות המכוונות אל הגלוּת אינן שייכות להפועל-הצעיר. ואם הפועל-הצעיר, ואף זה שבגולה, יעסוק בזה, הריהו הורס את דרך הפועל-הצעיר. יעסקו בזה כל מחייבי הגלות בישראל, מימין ומשמאל, הן רב עמהם מאשר אתנו, גם במספר גם בזמן וגם ביכולת… ואולם בשביל הפועל-הצעיר, הלא הגלות אלא תהום האבדון לנו, בערה איומה אשר לא תכבה. ומן התהום והבערה צריך רק להציל ולהוציא. כזאת היתה דרכנו עד כה, וכזאת צריכה להיות גם דרכנו הלאה.

זרם הפועל-הצעיר לא יחָנט בסוגרי הפרוגרמות. וגם מתחת נציב המלח אשר בצלמות הפרוגרמות, יתפרץ הזרם אך למרחב ואך קדימה – – –

וינה, כ“ז אדר תר”פ (1920)

---

הרהורים נוגים

מאת

אליעזר יפה

(גם הם ליובל העשור של “החלוץ”)

…וכי נפקחה עינינו, וידענו כי חציר העם, ושוממה ארצו; ונקום, נאחזי-פלצות, ונשבענו לאמור: היה נהיה אנו ללוז בשדרת עמנו ולדומן מדשן את שדמות ארצנו! הכי לשוא נשבענו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת… וכאשר זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו?!…

כי הנה נבט הזרע, אשר במשך חצי יובל שנים הפיצונו בכל ארצות נדחינו: פעמי המשיח נעורו בלב הנוער של עמנו, ויחלץ אל הגאולה… ונסוך נסכנו קסם-יה, על כל בית ישראל בתפוצותיו, לראות את הדרך הנכונה לגאולתו. ובגיל ורעדה האזין למצהלת השיבה, אשר בקעו מכל פינות גליותיו… ואיככה נואלנו להפקיר את מחנותינו אל כל רוחות ההבל והריק, אשר ארבו, שטו מסביבם, דבקו בהם, כספחות, והורידו את עדי-לאומם מעליהם, עד אשר נצבו ריקים ועלובים, וישובו אל להגם הקלוקל והעקר!…

אכן במו ידינו הדעכנו את נר ה', אשר עלה לאחרונה בלב בני עמנוּ. והנה פרועים נחנו כיום, ללא זיק אורה בעינינו. ואף ללא הרהור תשובה בלבב!… ולמה?!… על מה גבהו עינינו, בהנץ שמש רעיוננו אל נפש עמנו ותאיר את דרך הגאולה לפנינו?!… למה בגודל לבב הבטנו על סביבנו, להבזות את כל אשר לא מקהלנו הוא?!… אם כחלוצי בית ישראל היינו בעינינו – וכה הן ראונו כל בית-ישראל – הנהיתה כזאת, אשר יבוז חלוץ-עם את מחנות עמו הנחשלים, הנזעקים מאחריו?!… או אולי אמרנו כי נשב לבדנו בקרב הארץ?!…

האמנם!… האמנם לשוא נשאנו את שם עמנו, בהשבענו להיחלץ לפניו, לגאולתו בארצו?!… או אך להבת ילדות בתומתה היתה זאת. ועתה הנה זקנו, ונבוש בתומת ילדותנו. כאשר בישה זקנת חלוצי עמנו לפנינו את ילדותם, ומהם המתנכרים כיום לדגל תחיתו, ובחיל זרים ישפיקו…

כי הנה החלוצים מן העם, אשר פרצו מקרבו מפעם לפעם להיחלץ לפניו, כיובל שנים זה מאז החלו. חלוצי העם הראשונים: מיסדי פתח-תקוה, חולמי גדרה וקודחי חדרה; ואף נדחי יסוד-המעלה, ונשכחי מחנים ומשמר על הירדן. המה אמנם יביישו בזקנתם את ילדותם, וכשוכחי עמם ואלהיהם היו; אך המה הן בודדים היו בדרכם רבת הכשלונות, ללא הד ניכר בלב העם, אשר יוכלו ושאבו ממנו ניחומים לסבלותם, למען תתעודד נפשם, ולא תזקין בלא עת… וככה שכחו את דרך הגאולה… אך אנו, אשר זכינו לראות בהניב הזרע, אשר זרענו בעם; והגענו לימי העם הגדולים: בהיחלץ כמעט כל בחור ובחורה בישראל להיות בעולים. ובזמן לא רב עלו מן העם לרבואות, יותר מאשר עלו עם עזרא מבבל… ויתר על כל זה, אשר שם “החלוץ” נקדש ונערץ בעיני כל העם למקצהו ועד קצהו, באשר חזה העם את זוהר גאולתו, אש-קדשו, נישא בידי “החלוץ” במסירות נפש ורוממות רוח כבימי החשמונאים, ויברך העם את בניו אלה, ויתברך בם, בהרחיבו את חזהו לשאוף אל קרבו את אויר נשמת נעוריו, אשר יפיחו בניו בשדמת ארצו ועלי שממות דרכיה.

הן בימים ההם, כמעט שכח העם, המון בית ישראל הנענים והנדכאים, שכח את עניו ואת רישו, ואך בחלוציו יתפאר, כל מעיניו בהם וכל תפילתו ודאגתו אך למו… ואיככה זה?!… איככה הגיעונו גלי המשטמה והחלאה כיום הזה?!… הן רק תמול רחפנו בגלי זוהר, רננת כרובים מעולפת מצהלות-גאולה… ואיכה חלף כל זה בצריחת שעירים, שוחקים על משבתינו?!… איכה נקעה נפש כל העם ממנו כיום הזה. ולא כמחנות חלוציו יראונו, כי אם כמחנות אויביו!… ואיכה נוכל ונשאנו את החרפה הזאת ואת הכאב הנוקב עד תהומות הנפש: אשר בהיות עדנה לעם אחרי בלותו, וישלח, בגיל ורעדה, בנים ובנות לפניו אל ארצו – והנה היינו לשתי מחנות צוררות אשה את רעותה: העם מזה וחלוציו מזה?!… ומי עולל לנו את כל זאת? ובמי החטאת?… הבעם?… בכל המון בית ישראל אשר ישטה מעֵמנו כיום?… או הנראה חטאת בכל המשטינים, אשר יצאו מחוריהם, לעַוות את הישרה, ועַפר בעפר, כדרך המשטינים, סיטרת השטן, מאז ומקדם, אשר יקומו על משיחי העם, להדיחם ממסילתם, למען הכשיל את הגאולה? – אך הן, רק אחרי אשר נפגמו נשמת המשיח, חלוץ העם, ע"י מזגנו את להבת קדשו באש זרה, וסורנו מן הדרך הישרה לגאולה, רק אז גברו כל כוחות השטנים… כי מפשעינו אנו ינקו כוחות הטומאה וההרס את השפעתם על העם וגברו כל “הסיטרות האחרות”… – בנו האשם!… אנו עוינו!… אנו… כל “חברת העובדים העברים בארץ ישראל” לכל פלוגותיה. כולנו שותפים לחטאים אשר חטאנו בימי הזוהר:

א) בהסחת דעתנו מן המטרה אשר לשמה הזעקנו את מחנות החלוצים, חלוצי עמנו, הנה, שהיא: להתקדש לתחית העם בעבודתו בארצו… ונהיה ל“מפקיעי שערים”, ספסרי ואלוּטה של אידיאלים מאידיאלים שונים… במרץ רב עסקנו בתעשיה זו של “מזיגת אידיאלים”, והמסחר בה פרץ בקרבנו… ונהפוך את מחנות חלוצינו בארץ ואת כל אגפיהם בארצות הגולה לשווקים, אשר יתחרו בם עושי-הלהטים ב“מזיגת האידיאלים”. וככה הפיצונו את המחנות מעל דגליהם, ואת אש ההתקדשות לקראת הגאולה, חללנו באש זרה, ממזבחות הדמים אשר לעמים אחרים…

ב) חטאנו ברום לבבנו מכל אחינו פה ובוזנו להם, בעצם הימים, אשר אחינו בארץ ובגולה התרפקו עלינו באהבתם והערצתם, באשר חשבונו למחנה החלוץ המשליך נפשו מנגד, לגאולת העם… ובצעדינו האזינו את “קול המבשר”, אשר הצפיה לו שקקה בדם כל דורותינו עדינו… ואנו לא חלינו ולא כאבנו על החורבן הנורא אשר הסיבונו בנשמת העם… כי אנו החרבנו בלב העם את האמונה בגואלו אשר יקום מקרבו… כאשר עשו לו כל משיחי-השקר לפנינו. ואנו הגדלנו עליהם, באשר תנועתנו ותנועת העם אשר קמה מסביבנו היו בהן מיסודות “משיחי-האמת”, מיסודות הגאולה, ויוצא כי לא “גברא קטילא קטלנו”… ובזה אולי הסיבה למשטמה העזה אשר קמה נגדנו אחרי זה מכל קצוות העם. משטמת עם על גבוריו, אשר שלח באהבה ורחמים רבים להציל את קדשיו, את תקותו האחרונה, והמה הלעיגו בו ויבוזו לו…

ג) חטאנו בהפקירנו את מחנותינו לרוחות ההבל ולממשל נערים, כי יצאו לפניהן, ויופיעו כבאי כוחן… אמנם על הכסא הרם והנשא של “חברת העובדים העברים בא”י" ישבו המבוגרים, האחראים לחברת העובדים בכללה; אולם ביוצאים לפני להקות המחנה, פה ושם, נמצאו (ועד היום לא נשתנה כלום בנידון זה) נערים אשר ירהבו גם בכל זקן, שהנם באים במשא-ומתן אתו… ולא רק שאין כאלה מעוררים כבוד למחנה, אלא הם הנם ראשית כל סיבה להחרמת מחננו, ולמלחמות נפסדות… והעומדים בראשנו אחראים לסגנון הבוז אשר השתמשו בו רבים מבאי-כוח צבורנו (ועד היום הזה אפשר לפגשו לא בצמצום)… ואיך נצפה לכבוד וליחס אנושי אלינו, בעת שאין אנו מכבדים את זולתנו, ויחס אנשינו לאחרים הנו, לעתים רבות, יחס של אנשי ההפקר, יחס נערי-רהב אשר זרועם אתם…

ד) וכלפי פנים הפלאנו להכות את מחננו, על-ידי יחס החונף אשר נהגנו לחלקים שונים בתוך המחנה. כי הלא אחרי אשר שחטנו, על הבמות, את נשמת המשיח, אשר פעמה במחננו, והותרנו מעט מכל האדם, יודעי טוב ועושי רע, וירבו המשפטים בקרבנו בין הזרמים השונים ובין התנועות… ואנו, בשפטנו, שכחנו כי אין לדיין לראות אלא מה שלנגד עיניו באותו עניין; והרבינו לקרב ולרחק מתוך מחשבות משוחדות, על-ידי רצונות טובים אולי לעצמם… גם ברבים מיחסינו וממשפטינו הפנימיים, הננו רק עוסקים בולוטה של אידיאלים…

הנה כי כן תיסרנו רעתנו ופרי מעללנו ישוב לנו: הקלנו את ראשנו ובזנו לתנועת העם הגדולה אשר נהרה אחרינו והעריצה את דרכנו; כי על כן באתנו משטמת העם האיומה ומחרידה, כמשטמת עם אל משיחו אשר חללו נזרו…

את מחנות הנוער, אשר עלה בקדושה ובטהרה, והערה נפשו לתחית העם בארצנו, הפקרנו לרוחות תוהו ולאש זרה… אנו חזקנו את ידי ה“ערב-רב”, אשר עלו אתם ורעשו כתוכיים… ולא האזנו לקול הדממה הדקה, אשר הגו הנשמות הטהורות, נשמות המשיח במחנות… אנו עזרנו, אז בימים אשר אין כסף נחשב במאום פה, להרחיב כשאול נפש בחורים “מערבלי-בטון” וחנכנום לפזרנות ולבזבוז, ולשאיפה אל הארצות אשר שם הזהב…

אי הלוזים לשדרת העם?…

שָבו בנים לגבולות עמם, עָפו כיונים אל ארובותיהם, ואן נדדו כזרזירים, נדדו עלי קברים במרחקים?… האמנם אין שבר לעם בארצו?… ואף לחלום נעוריו, חלוציו, אפס שבר?… או זקנו, וזקנתו מביישת את ילדותנו? ואולי עוד ישנה דרך תשובה לנו?…

תרפ"ח (1928)

---

חינוך כללי או נפרד?

מאת

אליעזר יפה

מן השם אשר רשמתי בראש מאמרי זה, יבין כבר הקורא, כי הדיון העיקרי בו יהיה בדבר בתי-הספר בארצנו, אשר ינוהלו על-ידי באי כוחה של הסתדרות העובדים.

בטרם אדון בענין אשר נרשם בראש מאמרי זה, יש אולי צורך שאקדים אי-אלו הערות: א) במונח “חינוך” יכוון בזה למשהו שונה בהחלט מאשר יבטאו במונחים “לימוד”, “תרבות”, ולהבהרת הענין אגדיר בזה את שלושת המונחים הנ“ל (בין אם הגדרה זו תהי מקובלת בקהלנו או לא). הלימוד יכוון בעיקר להקנאת ידיעות והרגלים מסוימים; ומטרת הלימוד יכולה להיות מושגת כבר בכך, שהתלמיד ידע את הנ”ל מבלי שתהי להם איזו השפעה שהיא על הכרתו של התלמיד. וגם “עגל-לומד” הוא תלמיד אשר עמל מלמדו לא היה לשוא. תרבות, משמע להקנות הרגלים מסוימים המוצאים חן בעיני רואיו. חינוך, הרי זה אומר (בכל אופן לדעתי): ראשית כל ואחרית כל לפתח בחניכים יחס כבוד לזולת, אף אם אותו הזולת אינו אלא “פרא-למוד-מדבר”.

ב) קימת פלוגתא, אם בית-הספר חובה עליו ללמד או חובה עליו לחנך. לא אביע בזה את דעתי לענין זה, אני אהיה אך מסתכל בבתי הספר כמו שהם למעשה; ובימינו, כל בתי הספר “מחנכים”. אם יחנכו לכבד את הזולת, או יחנכו “לאכול” את הזולת בכל פה, זו היא כבר שאלה אחרת.

ג) מחנכים גדולים וכן רבים הדגישו כבר (ומיותר שאחזור על כך): – “אין חינוך אלא על-ידי הדגמה”, ז“א שהמחנך ינהוג לפי אשר יטיף לחניכיו. וברור, שאם למשל יפטפט כל הימים בפני חניכיו על-דבר רחמים, ובאותו הזמן יראוהו חניכיו כשהוא מורט את לחיי עגלון דל ונדכא על שסוס העגלון הוא פצוע בחזהו ממשיכת משאות… הרי אותם התלמידים יחונכו להיות שקרנים ואכזרים כמורם. או אף אם יהי כזאת, שבבתי-הספר הנפרדים שלנו (שבשום אופן הן לא נפרדו אלא לשם יחוד המעמד…) יצלצלו בכל הפעמונים ובכל יום תמיד על-דבר “עם ישראל”, הרי “אין צלצולי פעמונים אלא לקבורה” של המושג “עם” בגליו הסוערים של המעמד… ואם ידעו אחר כך החניכים וירצו לחפש את הדרך “ממעמד לעם”, זו היא שאלה שתשובתה בצדה… לי ברור גם, שאף אם כל הימים יקשקשו בפני החניכים על-דבר “עבודה-עברית”, ואף אם כל ילד בן יומו ידע לשיר על-דבר הבדואים בנס ציונה, אלא שעל שולחן המחנכים ומנהיגי העם תתנוסס חמאת לַטְוִיָה לתפארה, אז יאכלו גם החניכים את חמאת לטויה ולא זו של העובדים העברים. כי למרות אשר הגיונם של רבים בהסתדרות מבדיל בין עבודה עברית לתוצרת עברית, הרי לחניכים הרכים אין עדיין “ראש-ברזל” כזה, ובמוחם הרופף לא יהיה כל הבדל בין הנ”ל.

והנה אין אני בא לדון בזה, אם עצם בתי-הספר הנפרדים של ההסתדרות עולים הם על בתי-הספר הכלליים או שהענין יהי להפך; שאלה זו אם יעמידוה לדיון הרי יהיה צורך לחקור אודותה בבתי-הספר עצמם. אמנם בדרך אגב יש ברצוני לאמור לח' בדר, כי ספורו ב“דבר” על-דבר נערים אשר שאלם למקראות מן התנ“ך… אינו אומר כלום, יען שהדבר יכול להיות תלוי בזכרון התלמידים ולא בשום דבר אחר. ולראיה אספר שאני עוסק לעתים קרובות בענין הנ”ל, ובדרך כלל פוגש אני בנערים ונערות (בין מכאן ובין מכאן) אשר ידיעותיהם בתנ“ך מספקות אותי, ואולם בשבוע אחד נזדמן לי לשוחח את כאלה מבתי-ספר נפרדים שלא ידעו “מה דקאמרו רבנן”; ובאותו השבוע ממש הזדמנה לפני קבוצת נערים ונערות (אותו הגיל והכתות) מבתי-ספר כלליים אשר ידיעותיהם בתנ”ך היו מופתיות, ואחת הנערות (ילידת הארץ) עוררה בי פשוט השתוממות על זכרונה המיוחד בפסוקי התנ"ך. וכשם שספוריי אינו ראיה כך גם ספורו של הח' בדר אינו ראיה… בכל אופן הרי אין ספורו מוסיף כל משקל שהוא לעצם השאלה, אם מהשקפה חינוכית יש להכניס פירוד בין בתי-הספר או לא. שהן, אם טיבם של המורים מכריע, לא הציע שום אדם שיפטרו את אלה; ואם טיבם של מנהלי החינוך הנפרד יראה בספורו, הרי ברור שגם בחינוך הכללי תהי לו יד…

ושוב: איני דן כאן על-דבר הידיעות אשר יַקנו לתלמידים פה או שם. מעיז אני לאמור בזה – קבל עם – כי עצם קיומם של בתי הספר הנפרדים הוא גורם חינוכי לא רק רע, אלא צריך הוא להיראות כפיגול בעיני כל מחנך שמקצועו הוא בעיניו לא רק קרדום לחפור בו.

ולא הדגל יפחידני, ולא הראשון במאי יטרידני. לדעתי אני, הרי מוטב (מהשקפה חינוכית) שיהיו לנו בתי-ספר מסוג אחד בלבד (יהי מסוגם של הנפרדים). ואם הם יהיו מסוגם של הכלליים, הרי מוטב שבני החוגגים את הראשון במאי ישוחררו באותו יום מבתי-הספר הכלליים למען יוכלו הוריהם “לחנכם במצוות” (אמנם אוי ואבוי לחינוך בכללו במסיבות כאלה!), מאשר יהיו לנו בתי-ספר מפולגים בכללם (של “המזרחי” בכלל זה), אף אם ילדים מבתי-הספר הנפרדים ידעו לקרוא על פה מ“בראשית” עד “ויעל”. ואת “חטאי” לא אכסה: למרות אשר אדאג לכך, שאף בניהם של אלה אשר הראשון במאי והדגל האדום קדושים הם בעיניהם יוכלו להתחנך במצוות אלה, הרי בעיני אין מצוות אלה קדושות, ואף אם בפרהסיה איני עובד בראשון למאי, הרי זה רק לבל תפגע עבודתי באותו יום ברגשות מקדשי אותו יום, ואולם בחדרי עושה אני כל עבודה באותו יום. ואף איני בטוח אם אין בקרבי שמץ שמחה, בחללי בצנעה את קדושתו של אותו יום מתוך רגש-התנקמות במקַדשיו על כך, שבטרם קמו אצלנו “גרי האריות”… היו משמרות (“שקטות”, כמובן) צרות בבקרו של אותו יום על בתי המלאכה של העובדים שלא ראו צורך לשבות, ו“מבקשים” מהם כי יסגרו את בתי מלאכותיהם… ולמרות רצוני החזק מאד לבלי עבור על ציווי מן תורת משה הקדושה בעיני: לא תטור! הרי איני יותר מבשר ודם פשוט, ועדיין לא הגלידו אצלי הפצעים מאותו הזמן.

ולענין שהוא נידון כאן בעיקר:

חושבני שכל ענין ההפרדות, אם כלכליות או חנוכיות, הנן גורמים שמשפיעים לרע על חינוכם של ילדינו, ולא הפרדת בתי-הספר בלבד. ואל תתמהו לאמור: מה ענינה של הפרדת מוסדות מחוץ לבית-הספר ולחינוך הילדים, כי כל הפרדה הן רישומה ניכר מאד ברחוב, ואין עוד “מולך” על החינוך דוגמת הרחוב. השפעות הרחוב על הילדים, וביחוד על הנוער, חזקות הן מהשפעות הורים ומהשפעת מורים גם יחד. ומי הוא אשר ירבה למשל לרנן “הפועל – קדימה! הביתה – המכבי”! או בהפוך הדברים? הילד?! – הפרדה שהיא מותרת לדעתי היא רק כזו, שהיא באה בלי כונה ובלי “לשם יחוד” ההפרדה. ולדוגמה: קיימת “תנובה”, שלמעשה יהיו חבריה כמעט רק משקים הנעבדים על-ידי חברי ההסתדרות, אולם זה בא, לא יען שאין משקים זולתם מתקבלים לתנובה, אלא שתנובה היא מוסד לאומי המטפל אך בתוצרת של עבודה עברית, ומובן שאין כל אפשרות כי משקים אשר עבודתם אינה עברית יכנסו ויתקבלו לתנובה. לעומת זה דוגמה אחרת: היה קים מוסד לחינוך הגוף: “המכבי”, ובאו ויסדו עוד מוסד כזה: “הפועל”, אך ורק “לשם יחוד המעמד”. ואין צורך בראיה לכך, כי בפרוש אמרו שלשם יחוד המעמד יסדו את “הפועל”. ו“האוהל” לשם מה נוסד? דברו על-דבר תיאטרון פרולטרי. ואולם במה יהיה “האוהל” פרולטרי יותר מאשר “הבימה”? ובל תחשבו שלענין "האוהל – “הבימה” אין השפעות על החינוך של ילדינו! הילד מסתכל, שומע ומבין אף אם ידמה לנו כי שקוע הוא במשחקיו ואינו שומע כלל את אשר נדבר בינינו. ובכן לכל הפרדות אשר סודרו אצלנו, היתה וישנה השפעה בלתי רצויה על הדור הצעיר, ועל אחת כמה וכמה להפרדתם של בתי הספר!

ולא אדון כלל וכלל בענין שהוא ברור כה לח' בדר; יען שאפילו היה כבר ענין זה ברור מאד לכולנו, הכי זהו החשוב בדיון? מצד אחד הזהירונו חכמינו על בני עניים שמהם תצא תורה, ומצד שני רואים אנו בדורנו זה שאין הוא ממית עצמו באהלה של תורה, כי לבני עניים אין תורה נרכשת, והכי נבוא גם להסיר את צלם-אלהים מעליהם? ואיך נחנכם לאהבת האח ולכבוד הזולת? הכי בהפרידנו אותם לבתי-ספר מעמדיים לחוד? הכי בכך אין אנו נותנים להם רמז (ויותר מכך) כי שונים הם מן הילדים זולתם? ושונים במה? ואיך? הירודים הם מזולתם או גבוהים הם מזולתם? וכי מי יראה עצמו ירוד מזולתו, אם לא זה שנשמת עבד לו? וכי מי יראה עצמו גבוה מזולתו, אם לא דל-גאה? ובכן מה בחרתם לילדיכם משני הנ"ל?…

או הכי תאמרו שבבתי-הספר הכלליים ישנם רק ילדי מנצלים בלבד ובבתי הספר הנפרדים ישנם רק ילדי מנוצלים בלבד? במה למשל יהי העובד ב“דבר” מנוצל, והעובד ב“דואר היום” במה יהיה מנצל? או מנהל בנק הפועלים ופקידיו במה הם מנוצלים יותר ממנהל בנק-האכרים ופקידיו הוא? אלא מאי, אנחנו הננו סולת העם וזולתנו הם סובין העם? ואיך יתישב דבר כגון זה את סלילת הדרך “ממעמד – לעם”? חושבני שלוּ היו דנים בכך ולוּ ניתן פה למחנכים, ולוּ היה פי המחנכים פתוח גם לאמור את אשר עם לבם ולא רק שיטיפום לחם חוקם…, היו אלה בודאי ובודאי מדברים נגד החינוך הנפרד. בכל אופן, חוששני כי כתוצאה מן ההפרדות נזכה עוד שברחובותינו ירונן לא רק “קדימה – הפועל, הביתה – המכבי”, אלא גם “קדימה – ילדי-המעמד, הביתה – ילדי-העם”… אפשר כי כל עוד ישבו מן הותיקים על כסאות ההסתדרות ומפא"י, לא ישמע עדיין אותו הרינון המעמדי, אולם בימי שבת החברים מן האגף השמאלי על הכסאות, חוששני שנזכה לכך…

חסר התאריך

---

לקח קטן

מאת

אליעזר יפה

בישיבת הבוקר של הועידה החקלאית, ביום א', כ"ב סיון, קרה מקרה קטן ערך, לכאורה, אך בלבי עורר מקרה זה חששות רבים, שאני מרגיש צורך להביעם בגלוי לתשומת לב קהלנו. ואולי חששותי מוגזמים כשהם לעצמם, אך איני מסופק, כי כדאי לקהלנו לחשוב מעט על המקרה קטן הערך ולהקדיש לו רגעי הערכה מעטים, כל אחד מנקודת מבטו הוא. והנה בזה, ראשית כל, תיאור המקרה ההוא כמו שהוא:

הישיבה היתה פתוחה, השעה אחרי עשר, נואם עמד על הדוכן ודיבר מה שדיבר. והנה פתאום התחיל קהל צעירים וצעירות לזרום אל אולם הישיב ב“מרץ” עד כדי הפרעה לנואם. ותיכף להכנסם, נשמעו מחיאות כפים באולם לקראת הכניסה, ב“מרץ משנה”, של בחוּרים אחדים מצוּידים בכובעים ומשקפים של נוסעי אופנים. בחורים אלה צעדו בעוז ועלו ישר על הבמה, כאילו אך לשמם הוכנה במה זו (כל אותו הזמן נמנע הנואם שעל הדוכן לדבר)… והנה גם פנה היושב ראש באותה ישיבה בשאלה לישיבה, אם להפסיק באמצע את הנואם, כדי לתת את האפשרות ל“קבוצת הפועל”, היצאת עכשיו באופנים לאירופה, להגיד את ברכתם לועידה. מה שענה הקהל ומה שהיה אחרי זה אינו חשוב כשהוא לעצמו, ולא אל זה אני בא כאן לעורר תשומת לב, אלא לעילת העילות אשר למקרה התמים הזה ולעוד מקרים, אשר כל אחד כשהוא לעצמו הנו תמים למדי וקטן ערך מאוד, ואך בכולם יחד קל להבחין, כי רגלי חברתנו נמעדות לא לכיווּן אשר לשם פני חברתנו מועדות.

וניוכחה נא: מי כעם האנגלי חובב ספורט בדורותינו, ומי כיונים וכרומאים מעריצי הספורט לפנים. והואילו נא לאמץ קצת את כוח דמיונכם ולראות עצמכם, נאמר, באספת עם גדולה באתונה לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך: על הבמה עומד נואם ודן בשאלות כלכליות מסוּימות. באותה שעה מגיעה לככר קבוצת מתעמלים הנוסעים להשתתף באחת האולימפיאדות… האף אמנם יאמין איש מכם שבחורי חמד אלה היו צועדים-עולים בסך על במת הנואם, בטרם שזה גמר את דבריו, ומנסים להעביר את לב הקהל מן העניין הפרוזאי שהוא נתון בו אל ענין הספורט החביב אשר הבחורים נתונים בו?! אַני בטוח שהבחורים ההם, שהורתם ולידתם היתה לרגלי האולימפוס, היו ממתינים בדרך ארץ עד שהנואם יגמור, ורק אז היו באים בשלהם. והקהל היה בודאי מתלהב, כדרך היונים מקדמת דנא, ונושא אותם על כפים…

או אולי לא צריך כלל לאמץ אץ כוח דמיוננו, כדי אלפים וחמש מאות שנה, ונטוס בדמיוננו רק ללונדון כיום הזה ונחזה שם אספה רבתי, נאמר של כורים, הדנה בשאלות המכרות הכואבות, וגם כאן עברה קבוצת “ספורטסמנים” הנוסעת… (וכי יודע אני לאן? נדמה לי שמלונדון אין ספורטסמנים נוסעים, בקבוצות כה גדולות, אל מעבר לתעלה אפילו… ומכל שכן אל מעבר לים) יהי לאולימפיאדה בפריס. ואיך אתם מתארים לעצמכים יתנהגו אותם ה“ספורטסמנים” האנגלים, האם כדוגמת רוכבי ה“אופני-מנוע” שלהו בתל-אביב ביום א', כ"ב בסיון, או כמו אותם היונים אשר חזינו בדמיוננו למעלה?

אני איני מפקפק אף לרגע מלהניח, כי דוגמת המקרה “התמים” שראינו בתל-אביב, אי אפשר היה לראות באתונה שלפני אלפיים וחמש מאות שנה ולא בלונדון של היום. ולא מפני שחסרה תמימות ליונים ולאנגלים, אלא מפני שיחס הערצתם לספורט הנו לא רק יחס תמים אלא גם יחס טבעי, ולכן גם ידעו לקבעו בעתו: עת לספורט ועת לענינים אחרים. וכל ענין וענין טוב בזמנו וביחודו לעצמו, אך לא יוּצא שום ענין בפני הספורט. הלא כה יתנהגו “מכשפי ספורט אמיתיים”…; ואולם אנו הננו נטולי טעם וקצב בכל יחסינו ומעשינו, ואף התנהגותנו ביחס לספורט, אחרי שהחזקנו בו, הוא כ“מכשפי ספורט מזוּיפים”… ומשימים את הספורט אליל לנו (או “פֶטיש” בשפה המודרנית) לכרכר מסביבו.

ובכן לא על הספורט בעצם אכוון מִלי. ברוכים יהיו לנו כל בחורינו ובחורותינו, העוסקים בכל סוגי הספורט באמונה ובתום לבם; אך מן הראוּי שנתחיל להתריע על גישתה של חברתנו, חברת העובדים, אל הספורט ואל כמה דברים תמימים אחרים (שאיני רוצה לפורטם כאן, שלא להרחיב את הדיבור בכלל), גישת פולחן אלילי, אשר בו, בפולחן זה, אין למצוא תמימות, אלא גדוש הוא אוילות והתפעלות עד להצחיק, וכרוכה בו, בפולחן זה, סכנת סטיה כללית מן הדרך הנאותה לתנועת העבודה שלנו.

אכן, ישראל סבא שבר את כל האלילים ותעב את האלילות. על זה הורגנו במשך כל הדורות; וישראל-הינוקא כיום, האמנם ילך בראש עובדי האלילים? אולי תצחקו למשל זה, לבי אני בוכה בקרבי על תופעות תמימות אלה, אשר אני רואה אותן כמבשרות לא טובות לחברתנו.

תרצ"א (1931)

---

אל מול פני כל ההתנקשות בנו

מאת

אליעזר יפה

על אגפי עמנו בארצות הגולה רבים הקמים להכריתם ולהשמידם. מעטות הן ארצות הגולה, אשר בהן לא קמה עוד היד הזידונה לכלות את שאריות עמנו שבהן.

כל קללות התוכחה, אשר לפני שנות דור או דורותים היו מסמרות שערותינו למקראן – נראות לנו כיום חוורות מאד, לעומת כל אשר ניתך על רבות מגלויותינו…

ועל לב עמנו: תנועת תקומתנו בארצנו, מה רבים ומה זידונים הקמים להכריתה למראשית צעדיה ועד היום הזה!

ואנחנו? אנחנו מפולגים ומתפלגים, משוסעים ומשתסעים, אבודים ומתאבדים לדעת בקנאת איבה עד לבלי גבול, כאילו נטלנו על עצמנו התחייבות כלפי כל שוסינו, שנעשה את מלאכתם בידינו אנו, וביתר שאת מאשר יכלו לנו המה…

והנה התנקשות בבניננו היום הזה על-ידי רצח האחד מראשי בונינו; מי יודע מאיזו מחתרת או מחתרות ירו את הכדוּר האחרון. ומי יודע, לאן נמשכים החוּטים מן הכדורים האלה…

ומה אנחנו? הנמשיך למשוך את עבות עגלתם של כל משטינינו וכל הזדים הקמים עלינו, בשלחנו גם את ידינו אנו איש בבשר רעהו? או אולי תקום בנו הרוח כיום הזה, ליד הקבר החדש אשר כרינו לאחד מטובי בונינו, ויחד אתו קברנו בו חלק גדול ממעט כוחות הבניה אשר אתנו בכלל, אולי תקום בנו הרוח לגעור בשטן המרקד בתוכנו ולגרשו כליל מקרבנו. וממחר – לא מחרתים! – נושיט יד אחים, כל הפלגות יחדו, ונשבע לשלום אמת ולעבודה תמה, למען יוותר עוד בנו שריד ולא נוסיף להרוס תחת לבנות.

הטרם הגיע הזמן לשלום פנימי בארצנו?

נקום כולנו כאחד!

תרצ"ג (1933)

רשימות

מאת

אליעזר יפה

---

בשדות אחרים:

מאת

אליעזר יפה

בשדות אחרים:

מאת

אליעזר יפה

---

ממעינות הרפואה

מאת

אליעזר יפה

…. אלה אזכרה ואהמיה, בראותי כל עיר על תילה בנויה, ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה… … …

א.

העליתי את הקינה ההיא, לא רק יען כי באתי כאן “בין המצרים”, ולא רק יען שהיום תשעה באב; אלא הומה בי קינה זו בכל עת היותי בתוך “ערי האלוהים” שבארצנו וראותי את שפלותן, ובכל זמן ראותי כל עיר מחוץ לארצנו בנויה על תילה. והנה אני בנויהיים אשר בגרמניה, כי שלחוני רופאי למצוא מזור למחלתי בתוך מעינותיה. ואכן, אם יש מזור במעינות נויהיים לכל אלפי החולים הנקבצים הנה מכל קצוי תבל, ואם אין, אך גלוי הוא לעיני כל, כי מקורות שפע נמצאים במעינות אלה לתושבי נויהיים ולכל סביבתה. ולמה זה נשארת טבריה שלנו עניה כה, עזובה ונרפשת? הכי אין מעינות רפואה בטבריה, ומדוע לא יחקרו את סגולותיהם? הנה עומדת נויהיים על תילה במשך שנים רבות, ועדיין עובד בה במרץ “המכון לחקר מעינות נויהיים”. מבחינים כאן בשני תריסרים מעינות, אשר לכל אחד מהם סגולת ריפוי מיוחדת: אלה ללב ואלה לכליות, אלה לצנורות הנשימה ואלה לרבמטיזם, ועוד ועוד. ומעינות לרחיצה, ומעינות לשתיה, ומעינות לשטיפה, מי ימנה את כל זה! ועל המעינות האלה קיימות גם תעשיות מתעשיות שונות, תעשיות מלחי‑רפואה, ותשיות מי‑שתיה, חתומים בגושפנקאות מפורסמות ומתפרסמות. וגם תעשית צעצועים מאבני המחצב של המעינות. ונויהיים וכל סביבתה חיים על המעינות האלה, וכנראה לא חיי מסכנות; ומדוע עלובה כה טבריה שלנו?! ואיני יודע אם הסגולות אשר ישנן במעינות טבריה דומות לסגולות אשר מצאו במעינות נויהיים, אך הן בסביבה זו עוד כעשרים ערים כמותה החיות על מעינותיהן: ויסבאדן, באד‑קיסינגן ועוד ועוד. וכל “באד” מתהלל ומתקלס בסגולותיו המיוחדות לו, וכל עיר‑באד מלאה אורחים המפרנסים אותה; והכי אין במעינות טבריה חלק מכל אותן הסגולות המנויות במאות המעינות שבגרמניה? ומי יגלה עפר מעינינו לראות את הסגולות שבמעינות טבריה ולהפכן גם למקורות מחיה לדרים מסביבם? כאן שייכים המעינות וכל מקומות הרחצה והכרוך בהם – לעיריה. יוכל היות שלו היתה עירית טבריה עברית, כי אז היתה עיריה זו משיגה הלואות לפַתח את מעינותיה, אך כיום, הרי אין לקוות לפעולה שכזו מצד העיריה. אין גם לקוות הרבה מאת ממשלת הארץ, אך מדוע לא יימצאו בעלי הון יהודים שייסדו חברה גדולה לפיתוח המקום? הן אין ספק, שכאן מקורות עושר רב, ואיה היזמה הפרטית אשר אינה מוצאת מקומות להשתרע בארצנו?!

ב.

ומראה של נויהיים כמראה צעצוע נחמד. הכל מרהיב עין; ה“פּאַרקים” ערוגות הפרחים, בתי השעשועים והמגרשים, בתי‑הרחצה, מסדרונות השתיה. ומי ימנה את הכל! יודעת העיר לא רק להוציא כסף מן המתרפאים בעד ריפוים, אלא גם באמצעות שעשועים ותענוגים שונים. אך אין להתאונן עליה, היא מגישה את הכל בצורה נאה עד מאוד, וכל בניני העיר אינם אלא בתי‑מלונות ו“פנסיונים”. רק ברחובות הראשיים ישנן גם חנויות‑מותרות משופרות. בתי‑מסחר או תעשיה אין לראות בתוך העיר. הדאגה לנוחיות האורחים והנעמת שבתם כאן בולטת מכל. אכן, יודעת העיר לכבד את המעין שהיא שותה ממנו…

העונה אינה ברוכה השנה ביותר. מעטים האורחים השנה מכל הארצות בכלל. גם חלקה של אמריקה מצומצם השנה כאן, וביחוד מעטים השנה האורחים מגרמניה עצמה. והמשבר של הימים האחרונים בגרמניה הכניס בהלה גם בין האורחים הנמצאים כבר כאן. פשוט אין להם במה להמשיך. ואילו מזלי להימצא רגעים אחדים במצב קשה מאוד כעד לקושי המצב: נכנסתי בראשית השבוע הזה לבנק כדי להחליף שתי לירות אנגליות למרקים גרמניים. התור לפני היה ארוך, ואיש מכל אלה שעמדו לפני בתור לא השיג אף את חצי מבוקשו. הנה אשה זקנה לבושה הדר, אך חרשת ובדברה היא מגישה שפופרת אל פי הדובר אליה. ואת הקצה השני של השפופרת תכניס לאזנה. היא מגישה המחאה מבנק בברלין ומבקשת את חליפתה. “אצטער מאוד, גברתי, יענה לה הפקיד, לא אוכל לתת על זה כלום”. והנה אשה שניה מראה פנקס ומבקשת מאה מרק. “אצטער מאד, גבירתי, לא אוכל לתת לך על זה יותר מעשרים מרק ליומים”. האשה פתחה בקינה: “מה אעשה בעשרה מרק ליום, איתלה בהם?” אך יותר מ“צער” לא הוציאה מן הפקיד. והנה איש הדור מאוד מגיש פנקס ומבקש אלף מרק, ושוב מצטער הפקיד, אך יותר מן מאה מרק לשלושה ימים אסור לו בכלל לתת. בעל הפנקס לא נכנע – כנראה יחסן גדול – עזב את הפקיד וצלצל בטלפון. הכניס תוך שפופרת הטלפון את כל החזיזים והרעמים (דוננר ווטר), אך לבסוף שב אל הפקיד, קבל מאה מרק והלך כנזוּף. הגיע גם תורי. הוצאתי את שתי הלירות שלי וקבלתי חליפתן, אך קשה היה לי לשאת באותם הרגעים את המבטים אשר נפנו עלי ועל שתי הלירות שלי. כאילו בשתי הלירות המסכנות שלי נמצא כל מעשקם של העומדים מסביבי… אכן לא כל האורחים כאן הנם מסכנים, וכנראה לא כולם באים הנה להתרפא. פוגשים כאן משפחות שלימות: אבות על בנים ועל בני‑בנים, אשר אולי אחד או שנים מן המשפחה באו לשם רפוי, אך כל הנשארים נלוו כנראה סתם ל“זמנים טובים” (א גוּד טיים). כל מגרשי הספורט שוקקים בחורים ובחורות אשר אינם נראים כלל כ“בעלי מחושים”.

ואקלים כאן באירופה! ינצרני אלהים מחיות כאן! הייתי כשלושה שבועות בבאזל אשר בשוייץ, כחמש מאות מטר מעל לים, והייתי מכוסה שם תמיד זיעה מזוהמת. והנה אני עכשיו בגרמניה, ורק כמאה מטר מעל לים, (בערך כמו בנהלל), ואני קופא כאן מקור בחודש אב. הגשמים אינם פוסקים כמעט, והקור חודר לעצמות גם מבעד לבגדי החורף אשר לבשתי. וסח לי אכר שנסע אתי ברכבת מפראנקפורט עד נויהיים, כי זה כשבועיים יורדים גשמים כאן, הקמה הקצורה נרקבת, והקמה שצריכה להיקצר נרבצת, החציר מתקלקל, הירקות מתכסים באשה, ועצי הפרי נלקים במחלות. אקלים קשה לחקלאות.

אב, תרצ"א (1931)

---

מאצל הגרמנים

מאת

אליעזר יפה

נמצאתי חודש ימים אצל הגרמנים. זמן מועט מאוד כדי ללמוד באופן מקיף משהו מארחם ורבצם של המונים לא מוּכרים, ומה גם שלא על דעת זה באתי לגרמניה, אלא כדי לקיים מצוות הרופאים על “ליעגע‑קוּר” כלומר, רפוי ע“י שכיבה, ועל ה”באַדע‑קוּר“, היינו רפוי במרחצאות, שגם הוא גורר אחריו כשתי שעות וחצי שכיבה במיטה. ובכן, לא מחקר על החיים בגרמניה אני בא לתת בזה, אלא קוים קוים מהתרשמותי ה”חטופה". ואני מניח מראש אפשרות של שגיאות פה ושם.

את תשומת לבי הפניתי בעיקר לחייהם ולדרך עבודתם של האכרים הזעירים בסביבה שנמצאתי. בקרתי במשקים רבים ושונים, ויש ברצוני להתעכב על זה בשורת מאמרים, שבהם אנסה גם להשוות את עבודתנו בארץ וחיינו במשקי העמק אל העבודה והחיים שראיתי אצל האכרים כאן, וללמוד משהו מזה. הפעם אגע רק בקוים כלליים אחדים.

איבוד דמים ואיבוד ימים

אחד מפיטנינו התאונן מרה על האדם ה“דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו”. והנה כשאני רואה את האכר כאן (ומבעד לחלונות הרכבת גם בצרפת ובשוייץ) נוטה אני לחשוב, שהפייטן שלנו בהתאוננו ככה היה מסתכל בחייהם של עובדי האדמה הגויים, אך בשום אופן לא יכול היה לראות כזאת אצל עובדי האדמה שלנו בארצנו כיום. וכי למי ממנו אינה ידועה אותה הבהלה, שבה נתונים עובדי האדמה שלנו מראשית השנה ועד אחריתה ובשבתות וחגים כבימות החול? הן חצי יום לעבודה של אדם או של בהמה יסולאו אצלנו במד‑זמן רגיש כדי אחד מתרפ“ט בשניה. ואילו אצל הגויים ראיתי “מבזבזים ימים” של אדם ושל בהמה ל”שטויות" במשק ובבית, אשר אנו אולי לא נרשה לעצמנו להקציב לשכמותם אף שעה אחת בחודש; ובכל זאת אצל הגויים העבודה בסדר והמשק בסדר; תחת אשר אצלנו, אחרי כל הבהלה שבחרדה לזמן היקר, לא שכיח שיספיקו במשקים לעשות את הדברים בעתם. חידה היא. ועוד נשוב אל זה במיוחד במאמרים על דבר המשק החקלאי. ומה שנוגע ל“דמים”, ראיתי שהאכר האמיד כאן יוציא פפניג (חצי מיל) בלב קשה יותר מאשר יוצא אכר עני שלנו שילינג תמים. ואין הבדל למה מכוונת ההוצאה, אם לצרכי הבית והאדם או לצרכי המשק.

האיכר הזעיר

אנכי בקשתי כאן את האכר הזעיר המתקיים על משקו בלבד בלי כל עבודה צדדית, ואת אלה מצאתי מדרום ל“ריין” ובמזרחו. הקרקע כאן פורה מאוד מטבעו, אשיתו¹ התהוה, כנראה, באחת התקופות העתיקות של אדמתנו ממשקעי‑אגמים וקובעת‑ימים. ונוסף לפוריותו הטבעית של הקרקע, הרי השיטה בעיבוד, במחזור, ובזיבול היא טובה מאוד. המדריכים של תחנת הנסיונות הממשלתית מרביצים תורה למעשה והאכרים מצייתים להם, אם כי לא באמונה עיורת ולא בחוסר ביקורת. שטח הנחלה הבינונית הוא מעשרים עד שלושים מורג קטן (60–40 דונם), אך ישנן גם נחלאות קטנות מאלה וגם גדולות מהן. הנחלאות כמעט כולן ירושה של דורות. העבודה היא עצמית, כמובן, אך בלי פרינציפים. ובשעות דחק יקבלו פועל לימים. במשקים הגדולים יש לרוב גם פועל קבוע, ו“בעונות הבוערות” יקבלו גם זמניים (פועלים במשקים נקראים משום מה “קנעכטע” – לאמור, עבדים). הדירות מרווחות מאוד: כמעט בכל בית שתי קומות. לוּ היתה לנו במשקינו רוחה בדירות כדי שליש מזה, היינו רואים את עצמנו כנסיכים.

הפועלים המקומיים המנוסים מקבלים 60‑80 מרק לחודש עם דירה ואוכל. פועלים יומיים מקבלים שכרם לפי שעות עבודתם כחצי מרק לשעה והארוחות אשר במשך שעות עבודתם. לפועלים הקבועים אין, כמובן, שעות עבודה מסויימות, אלא עובדים הם יחד עם האכר לפי הצורך (בתקופת בקורי – בקציר – הם היו קמים לעבודה בשעה 4.30 וממשיכים עד 9 בערב, ועבדו – מחמת הגשמים – גם ב“ימות המנוחה”).

“שדה‑אילן”

כמעט בכל אירופה נוהגת שיטה הנקראת בתלמוד “שדה אילן”: גידול עצי פרי בתוך שדות התבואה. יש מקומות אשר השדות דומים יותר לגנים של עצי פרי הנזרעים גם לתבואה מאשר לשדות תבואה שניטעו עצים. בסביבה שמדובר בה נטועים בתוך השדות על פי רוב עצי תפוחים, אך גם עצי פרי אחרים. נוף העץ מתחיל בגובה שני מטרים ויותר, שלא יפריע לעיבוד הקרקע מתחתיו. ואמנם יגשו במחרשה ובשאר המכונות עד לגזע ממש והזרע נזרע על פני כל השטח, כאילו לא היו שם עצים כלל. טיילתי בנידרויזל עם אכר אחד בא בימים בחלקת שדהו. לאכר היתה הכנה חקלאית בבית‑ספר, וכיום יש לו בן העובד במחלקת ההדרכה אשר בויסבאדן. בכל שעת שיחתנו היה פיו מלא קילוסים לתחנות הנסיון ולהדרכה שהממשלה מגישה לאכרים, אך כאשר העירותי לו על ההלכות השנויות במחלוקת בנוגע לגזע גבוה באילנות ובנוגע לכלאים שבשדה אילן בכלל – הפליט לאמור: “כן, מה שאלה אומרים!” והוסיף: “בשיטה זו נוהגים אכרינו כל הימים, אנו ואבותינו, ואנו רואים ברכה בה”.

עזרת הממשלה לאכר

שקידת הממשלה על הדרכת האכרים בכל עבודתם למקצועותיה ועירותה לפתרון שאלותיהם המתעוררות ע“י פגעים ונגעים, היא למעלה מכל תהילה. העזרה ניתנת לכל אכר ואכר בשדהו ובמשקו. שאלות כלליות מוארות בשיחות קצרות פומביות וסמוך לכך בטיול עם שומעי השיחה בגן קרוב, בשדה וכדומה, כדי להראות על הקשר שבין ההלכה ובין המעשה. הכל מסודר בדיקנות ובכיוון ישר לענין. ביום ראשון אחד הזדמן לי לבקר בשלושה כפרים קרובים זה לזה בסביבת בוצבך, ובכל כפר ראיתי מודעות מודבקות על לוחות המודעות שברחובות ובתוך בתי‑השכר (מוסד זה אינו חסר בשם מקום), על דבר מדריך מויסבאדן שירצה בשאלה מסויימת. המודעות בכללן היו מודפסות, ואך הזמן להרצאה בכל מקום לחוד היה מסומן בכתב יד. בהוסטהיים צריך היה המרצה להתחיל בשעה 15.50 (ארבע פחות עשרה) ולגמור בשעה 16 (ארבע). הלכתי למקום ההרצאה ושמרתי על הזמן, בשעה 15.48 הופיע המרצה על אופנים. העמיד את האופנים ליד המרפסת ונכנס לאולם. שמר על שעונו. הסתובב במשך שני הרגעים בין הנאספים ו”חטף" שיחה עם זה ועם זה. ובשעה 15.50 בדיוק פתח בהרצאה מרוכזת ובהירה, וגמר בדיוק בשעה 16, אמנם אחרי זה היו עוד שאלות ותשובות.

המסים והיחס אליהם

נטל המסים הרובץ כיום על הגרמנים בכפר ובעיר הוא כבד עד מאוד. בכפר יש לשלם מסים אלה: א) למדינה; ב) לארץ; ג) לקהילה; ד) מס הכנסיה.

מס הכנסיה אינו חובה מטעם השלטון, ואולם כל המתחייב בו (ובכפרים אין כמעט איש אשר ירצה להיות מוצא מן הכנסיה מחמת אי‑תשלום מסיה), שלטון הקהילה גובה ממנו גם את המס הזה.

כל המסים הנ"ל נגבים באחוזים מסויימים מן הרכוש או מן ההכנסה, ואין כל מסים שיוטלו על‑פי גולגולת, בית‑אב וכדומה. גם השירות אשר השלטונות נותנים לתושבים תמורת מסיהם שווים לכולם. לדוגמה, בית‑ספר (אעמוד על זה לקמן) ניתן חינם לכולם, בין אם עשרה ילדים במשפחה ובין אם אחד. הפרים להרבעת הפרות ניתנים בלי כל תשלום נוסף, בלי כל קשר אל סכום המס שהכניס האכר או מספר הרבעות שהוא נצרך להן (אגב: מתמיה שאצלנו – הגוי החכם והנבון ואף הצדיק בעיניו – אין עדיין ענינים אלה – מסים לפי הרכוש וההכנסה ושירות לפי הצרכים – נעכלים בנקל). – – – ועל נטל המסים ייאנחו אך לא יתלוננו.

שיטת בית‑הספר

מוסדות החינוך הממשלתיים, הפתוחים חינם לכל דורש, הם: א) גני ילדים (הגיל משלוש עד שש), אך הביקור בהם אינו חובה; ב) בית‑ספר עממי (הגיל משש עד ארבע‑עשרה), אלה חובה על הכל; ג) בית‑ספר מקצועי, (הגיל מארבע‑עשרה עד שבע עשרה), יום אחד בשבוע חובה על הכל. בית‑ספר אחרון זה מחולק לנערים לחוד ולנערות לחוד. כל נער ונערה יבחרו להם – בהתיעצות את המורים וההורים – מקצוע כטוב בעיניהם. ולפי המקצוע שבחרו יקבלו בכיתות את הלימודים הכלליים הנוגעים ביותר לאותו מקצוע. המורים אשר נפגשתי בהם לבבוני מאוד, ביחוד התרועעתי את מורה אחד בנאוהיים, מורה בבית‑הספר המקצועי שם. אדם משכיל בגיל 50 – 60, מסור בלב ונפש לעבודת קדשו. ויחד עם זה יקדיש את ימיו החפשים ועונות החופש לעבודה חקלאית בגן הירקות אשר לו ליד נויהיים (שם מצאתיו ושוחחתי אתו לראשונה). הוא ממשפחת אכרים. את הקרקע קיבל בירושה. בגנו אלף ושבע מאות מטר מרובע. הוא מעבד את הכל במו ידיו, מלבד חפירת הגן הכללית שלאחר החורף אשר ישכור לו פועל יומי. מצאתיו בבנותו לבדו בגנו בנין לבנים 4X5 מטרים ומרתף תחתיו לשמירת הירק ופרי העץ. בבתי‑הספר ילומד רק חמשה ימים בשבוע (ביום א' וביום ד' אין למודים למען ינוחו הילדים), שמונה שעות ביום. גם בבית הספר המקצועי ילומד ככה, ולכל ילד יומו (בן שמונה שעות) בשבוע.

“אגודה לזמרה”

מוסד מלבב בכפר (בודאי גם בעיר) הוא האגודה לזמרה, הקובעת עתים לזמרה בציבור. השירה – עממית. יד המורה גם בזה. כמה קנאה עורר בי מוסד זה!

החרדה לגרעין

בחרדה לגרעין התבואה (והגרעין כולל גם את הפרי והירק ואף כל מפלי הבית והמשק), אפשר להבחין מיסודותיו הנפשיים של פולחן דתי מורשת קדומים. בהובלת התבואה מן השדה תיאסף, במגוב‑יד של עץ, כל שבולת. ואגב: הקציר נעשה ברובו במגל ובחרמש. בלכת האכר מאחרי העגלה המלאה עמיר, אשר בנו או בתו או אשתו ינהגו בה, לא יימנע מהרים שבולת שנשרה בדרך. ובמשקינו אנו מה רבה התבואה הנשארת בשדה אחרי האסיף, ומה רבה התבואה הנפזרת בדרכים בזמן ההובלה! ומי יודע אם אין המסכּנוּת במשקינו באה לנו כעונש מאלוהי האדמה על הזלזול שאנו נוהגים כה בפריה… רחמנו אל!

ה“נאצים”

חששותי היו גדולים כל הזמן, שמא אפגש בשנאה מצד אלה שאבוא לבקר במשקם, אך לא קרה אף מקרה אחד כזה. מובן, שבכל מקום הצגתי את עצמי כעובד אדמה עברי מארץ‑ישראל, ותמיד נפגשתי ביחס אנושי הוגן. בשאונם של ה“נאצים” יכולתי להבחין רק בערים, אך בערים לא הלכתי להפגש את הגרמנים. את “תופיהם” של הנאצים ראיתי בחלונות ספריותיהם ובבתי‑הממכר לספרותם. בחלונות אלה יוצג בכל יום גם העמוד הראשון של עתונם, המתחיל תמיד במשפט נאצה על הממשלה באותיות גדולות לכל רוחב העמוד. אגב: פעמים ראיתי בתוך המשפטים האלה מלים עבריות אשר העורכים לא ידעו בודאי, כי מוצאן מעברית. ובשפת ההמונים הגרמנים אשר שמעתי הבחנתי לא אחת מלים עבריות, בהוראתן העברית. נשנות ביחוּד המלים “מיאוס” (דאס וועטער איזט מיאוס), “משוגע” ו“פליטה” (ער האָט פליטה געמאַכט). ומעניין: כל המלים העבריות אשר הבחנתי בדיבור הגרמני הם מושגים שליליים.

ובתוך עמי

ובקשתי בשדות גרמניה גם מבנינו אשר יתכוננו לעליה ולעבודה בארצנו. ואולם מעט מאוד אשר מצאתי באותה סביבה: חבֵרה אחת העובדת במשק עופות גדול ליד ואלדורף, וחמשה חברים עובדים אצל אכרים שונים בסביבות מגנצה (מיינץ). חומר טוב, אך עיניהם כלות לסרטיפיקטים לעליה, ומתי ישיגום? ובערים עזוב הנוער שלנו ברובו, אף‑על‑פי שנפשו פתוחה לקראת שירת תקומתנו, כגריד לקראת היורה המאחר בואו.

בפראַנקפורט, פראנקפורט “שלנו”, הייתי נוכח בערב אחד בפגישה של צעירים וצעירות מעטים, שהתאספו לטכס עצה ע"ד יצירת “גרעין” לאגודת נוער. כמה יתמוּת הורגשה שם וכמה כמיהה!

ובויסבאַדן, בעלת ישוב עברי קטן לאין ערוך מפראנקפורט, זכיתי לראות בפגישת נוער גדולה, קרוב למאה צעיר וצעירה (כולם מגורמנים), יען כי בויסבדן יש עכשיו (בחורף יעזוב) מורה לעברית (את כל חינוכו קיבל בגולה), צעיר ער ופעיל, והוא מרכז את הנוער מסביבו. והן יש מורים צעירים ומורות רבים בארצנו, אשר היו יכולים להתפרנס (אם בריוח ואם בצמצום – וכי יש חשיבות לדבר בעיניהם של מחנכי דור?) משיעורים פרטיים בערי הגולה ולאסוף שבר יקר לתנועת תקומתנו. ואים, אים אלה? הכי אינם, או חזון אין?! אחד מגורמי המשיכה והליכוד של אחינו בגולה נמצא בשירי ציון, המובאים שמה מזמן לזמן ע“י בני ארצנו המבקרים בגולה. ענין בציון ובשפתה עוררו גם הצגות “הבימה” בגולה. ולפי שספרו לי, עוררה “הבימה” תשומת לב וענין בציונות ובשפתנו גם אצל הגויים. המורה העברי הנ”ל בויסבדן סיפר לי ע"ד שיעורים פרטיים אשר יש לו גם אצל גרמנים מלידה מאחרי ביקור "הבימה. אחת מתלמידותיו, גרמנית, התקדמה כבר בידיעת השפה עד כדי קריאה בספרים עברים וכתיבת מכתבים בשפה זו. בהימצאי במסיבת הנוער בויסבאדן, ראיתי את רטט הנפשות לקראת שירי ציון, והצטערתי צער רב שלא חנני יוצרי בקול זמרה. חזיתי לפני כעין כנור רב נימים, הדרוכות לקראת הרוח מציון אשר תזעזען – וישמיעו שיר.

ד' אלול, תרצ"א (1931).

---

מתוך קריאה:

מאת

אליעזר יפה

מתוך קריאה:

מאת

אליעזר יפה

---

"ימים ולילות"

מאת

אליעזר יפה

¹

ימים ולילות, ספר בן שש מאות עמוד ויותר, כבד במשקל דפיו וספוג זיעה ועמל למכביר. אכן עיקרו של הספר, במידה שהוא מכוון לגלות לפנינו את הימים והלילות של חבלי הלידה לעדה הצעירה, עדת הנעורים השוקקים, אשר התלקטה טיפה טיפה ומשבר וגל מכל משכנות יעקב בגלות העמים, אל הארץ היעודה, לשם יצירת החיים החדשים, היעודים לעם אלוהי ישראל – עיקר זה של הספר נמצא רק בין הדפים ק“ט ותרכ”ב.

המגרעת היסודית, המזדקרת לעיני הקורא בספר זה עד כדי להכאיב, נמצאת בבליטת העמל הרב אשר עמל הסופר כדי להכניס את עצמו לתוך ספרו. ולוּ למצער היה רוקם את עצמו בתוך הרקמה הרגילה שבספר, כאחד משאר אישיו – וסלח לו הקורא; אכן לא נוכל סלוח לו את הפגימה אשר פגם, בהציגו את עצמו בספרו כ“שמש” ליד נרות‑החנוכה, וכצופה מעל לסוללות הצבא, היקר והחביב גם עליו גם עלינו. רוצה הקורא לראות את הנרות בלי אמצעי, ולא ישא כי ישתמשו בהם למען משוך את תשומת לבנו אל פינה פרטית זו ואחרת בחדר הסופר. כי כשאנו נכנסים לחדר תמונות, רוצים אנו לראותם בעינינו אנו על הקיר, ומאוד לא נעים לנו לראות את הצַיָר מוציא תמונה תמונה מנרתיקה ומראה אותה לעיניו בהוספת תנועות‑לוי מצדו, עד שראיתנו נתקלת, קודם כל, בציר עצמו, כשבצל ידו חבויה התמונה, אשר הזמיננו לראותה. ויתר על כן יקשה לנו לסלוח לו לסופר את זה, שבעקב התלבטויותיו הרבות בחיפוש הדרכים, איך להכניס את עצמו לתוך רקמת הספר, עקב זאת השפיע עלינו את שפעת החומר המיותר. כי הביאנו הסופר אל קרובתו בעירה ערבית‑נוצרית, ושרטט לנו שם את קמל‑אפנדי ובניו; והסיענו הסופר מפרק זה אחורנית, אל חיי יער שוקטים ברוסיה, וצאצאים סמוכים על שולחן אבות מתפנקים בהם. מענין או לא מענין לעצמו; אולם בספר הימים ולילות אלו, הרי כל זה מיותר בהחלט.

ואחרי פרק זה הביאנו הסופר אל בית אביו ואמו, בעירה נידחת בגולה, והוגיענו יגיעה רבה עד למאוד לשם מטרה זעומה אחת: לשנות את שם משפחת אביו מקריכר למוגיליאנסקי.

ולבסוף לא מצא דרך “לגבעת אריה”, אלא בעֲבָרָה במסדרון בית‑חולים אחד, אשר שם נפגש עם בן‑עירו ברישדסקי, אשר הלך מ“עין שדה” לעבוד ב“גבעת‑אריה”. והקורא הנו אחוז תמהון, כל עת קראו בפרקים אלה: רבש“ע, לשם מה כל היזע הלזה? הן יכול בנימין מוגיליאנסקי לגשת ישר מתל‑אביב ל”גבעת אריה“, כשם שהלך ידידו דוד ברישדסקי מ”עין שדה" ל“גבעת אריה”. ולמה נתן לנו את כל הפרקים האלה בראש הספר? ולשם מה בא עוד פרק אחד, בן ששים עמוד, באמצע הספר? והן כל אלה אינם פרקי הימים ולילות של העדה, אשר את חייה בא הסופר לתאר לנו, כי אם פרקיו הפרטיים של בנימין מוגיליאנסקי, הסופר, האורח ב“גבעת אריה”. והן היה לאל ידו של הסופר לקבוע לפרקים אלה ספר לעצמו, או ספרים לעצמם, באיזו צורה נאותה בעיניו, ואז אולי בֵּרְכַתּוּ נפשנו גם עליהם; אך, כי נתנם לנו בארג‑שעטנז זה, פגם ברקמת כל הספר, וגם את אבניו‑חן אבד כבתוך הגבב. והן יכול סופר למסוך את עצמו בתוך ספרו, אם ע“י התגלמו באישי הספר, מבלי תת לקורא כל סימן להכיר את נתיבו בספר; או ע”י הופיעו ישר, בלי כל מסוה, על במת הספר, ולדבר בגוף ראשון, דרך כנה למדי; אולם מאוד לא ינעם לשמוע את הסופר מדבר על עצמו בגוף שני ושלישי: “צורי החליק על ברך מוגיליאנסקי”. “האורח קם ונשק לנערות על פניהן ועל ראשן”. “בלבבות הצעירים התחילה משתתפת עדנה אדיבה לאורח”.

גם בצורת הספר אין שלמות. הספר יצא ממדוכת הסופר בצורה יומנית, למרות יגיעתו הרבה של הסופר לתת אותו בצורה שונה מזו. ותוך קריאה בספר ניכר כי שרה הסופר את הצורה, ולא יכל לה; ולקורא נדמה, כי לו השלים הסופר מלכתחילה את הצורה היומנית, אשר יכלה לו – והיה אז הספר ניצל הרבה מפגימות הנ"ל…

אכן אחרי אשר נסיר, מעל עיקר הספר, את כל אלה תכריכי הבוּץ והארגמן, אשר כרך עליו הסופר, ואף נסיח את דעתנו מן הפגימות המפוזרות, פה ושם, בגוף הספר, אז נמצא ב“ימים ולילות” תיאור נאמן למצעדיה הראשונים של עדת הנעורים, חלוצי‑יה, על אדמת האבות, מוכת השרב והכפן. ואם כי לא נשמעים בספר זה פעמי מצעדיהם של חיים בוגרים, כבדי משקל ומסובכי עלילה, מניפי שאלות עולם ומטילי פתרונים שגיאים; ורק רגש נשמע, רגשת מצעדיהם של חיי נעורים, חניכי תרבות המאה העשרים, עתיקי מנוחיות בתי‑אבות באירופה, עלי המחסור, הקדחת ועבודה קשה בעמק הירדן; רגשת שבים להישתל כעובדי‑אדמה אביונים, בארץ העברים השוממה והמשכלת עדיין – בכל זאת כדאים הם המצעדים האלה, אשר תיאורם נתן לנו, אחרי הכל, בספר הימים ולילות הלזה. ויהי אף אם אין בתיאור זה של חיי נעורים אלה יותר מאשר בתיאור רכס אחד מן ההרים העוטרים את ים הכנרת, או מציור זלזל מעץ עתיק יומין, אשר ירד, נח עלי משוכת קוצים. והנה ככלות הקורא לקרוא בספר הימים ולילות, וישב דומם רגע לשקול את ערכו של הספר; ואף על פי שאין גם לראות בספר לא רומן ולא דרמה בצורה הרגילה בספרות, בכל זאת ימצא את הספר בעיקרו לכדאי. ובטוח אני כי אם יגיע ספר זה למהדורה שניה, והסופר ישאיר בו רק את הגרעיני והעיקר, ואת כל תכריכיו יסיר מנו, אזי יקדמנו כל קורא בברכה ותודה.

כי תוכן חיי האדם וענינם אינם מתחילים ברומן מסובך ואינם מסתימים בדרמה סוערת. ולאו דוקא תקופת הרומן והדרמה בחיי האדם הן הנן התקופות הכי אנושיות שלו, אלא להיפך, פרקים אלה, פרק האהבה הסוערת ופרק המלחמה הגועשת, הנן מפרקי השירה של כל החי הרומש על הארץ, ולא שירת היחוּד של מין האדם לבדו. – ויש אשר במֶלל עוללים, הגיגי נעורים תמים ושיחות ישישים, ירָאו לעינינו תהומות מין האדם, מרחבי‑עדיו ורום-שחקיו, יותר מאשר ביסורי אהבה, סבוכיה, ונצחונותיה, של בחורים בוגרים ועלמות‑חן.

בכל אופן, הרי השירה המיוחדת רק למין האדם לבדו, היא השירה היוצאת מזעזועי הנימים המתוחות עלי שלדי‑זכרונות העבר ועלי עוּברי תקוות העתיד. והעדה מ“גבעת אריה”, אשר באה לארץ העבר והעתיד, כדי למתוח עצמה גשר בין ישראל‑סבא וישראל של קץ‑הימין, עדה זו, כמו שהיא נשקפת לנו מן ה“ימים ולילות” – זהו פרק שירה אנושי.

תרפ"ז (1927)

---

"יעקב ורחל"

מאת

אליעזר יפה

ההצגה חוברה שלושה קרעים, שאינם מתאחים: א) מחזה דרמטי חזק למדי – שיחת לבן האב את רחל בתו על דבר התמורה אשר יחשוב לעשות, והודעת יעקב כי יעבוד עוד שבע שנים ברחל. ב) “משחק” חיי בדואים, אולי מזמנו של לבן. ג) “הופעות” שמימיות, אשר ב“חלום יעקב” של ריכרד בר‑הופמן אולי יכירם מקומם, באשר שם הרי כל הכוונה וכל הספירות נמתחו אל פני גורל יעקב‑ישראל… אשר לא כן ב“יעקב ורחל”, אשר אין בזה יותר ממחזה אחד בחיי אנוש אחד… מה ענין סולמות, מלאכים ואלוהים לכאן? הכי באשר בתורה מסופר כל זה על יעקב נחוץ היה לחבר את זה אל אהבת יעקב ורחל? אם ככה, הן מוטב היה לחבר את מעשה ה"דודאים… ואת מות רחל בדרך אפרתה…

ולעצם המחזה: יעקב, רחל, לאה ולבן. האם לא היה המחזה מרויח עד בלי השואה, לו היו המציגים רואים את רחל באותה הצורה אשר ראתה אותה האגדה והמסורת העברית, המספרות על רחל כי היא מסרה מרצונה ללאה את הסימנים שלחש לה יעקב, באשר דאגה רחל פּן תיכלם לאה אחותה; והאם לא היה כאן מקום להראות נפש נאצלת נקלעת רגשות אהבתה לדודה ואהבתה לאחותה צרתה, ולהשאר עם זה נאמנים למסורת?! ולמה להראות רחל כזו, פראית גועה כשור נטבח… ומתחילה גם לספר ליעקב על‑דבר המעל אשר יעשה לו, עד שהיה הכרח בדבר להטריח מלאך ממרומי שדי כי יפסיק את מלשינותה באמצע…?

רחל זו, אשר מכל אמהותינו, שם ירמיהו רק אותה מבכה על בני¹ כל נשי יעקב, ואשר במשך כל דורות ישראל ראינוה אֵם ורק אם ולא אשה; רחל, סמל הליריות הכי רכה בשירת ישראל – איך יציגוה בשקר כאשר הציגוה?

ועוד הערה אחת כללית ע“ד הצגת “גבורים” מן התנ”ך. לדעתי, אין לקחתם כחומר סתם, בשביל להציג תמונות מחיי אנוש לכל דורותיו עָדינו. הרי במסירת גבורים מן התנ"ך, יש לקחת אך ורק בשביל מחזות היסטוריים ובהיקף לאומי רחב. ובכל אופן מן ההכרח הוא לנהלם על מעינות המסורת והאגדות, אשר רקמה האומה מסביבם.

ולזה עוד הערה: המסורת מספרת כי עוד אברהם, אבי אביו של יעקב, שבר את אלילי תרח אביו, והושלך לכבשן האש, ועזב את מולדתו, והלך אחרי האלוהים אשר לא ירָאו בכל פסל ותמונה, והאמנם היה צורך בלתי נמנע בדבר להכריח את יעקב‑ישראל כי ישתחוה לפני ראש הראֵם!? – – –

האוהל ראה, כנראה, שמאהבת יעקב ורחל ותרמית לבן, לא עלה בידו להכין “סעודה מספקת”, חזיון שנחזה בו במשך שעתים למצער; והלך וצרף לזה סולמות נהדרים כשהם לעצמם, ומלאכי שמים וקולות שמים ומשחק בדואים – ותצא הצגה!…

וחבל מאוד!

תרפ"ח (1928)

---

על הספרות לילדים

מאת

אליעזר יפה

בין הסילופים הגדולים ביותר, שחברתנו תפושה להם, יש למנות את הסילוף שבספרות לילדינו.

אמנם לא מעט הוא הסילוף שהשתרש גם בספרות למבוגרים, אולם בדרך כלל הרי הספרות למבוגרים נמצאת תמיד במזל של תהיה וחיפוש דרכים לשיפור ועליה. ואם לפני דורותיים בערך, בעוד היו תלמידי‑חכמינו אנו שוקדים על ספרות הקודש בבתי המדרשות, והספרות החילונית היתה אז רק לנחלת ההדיוטות ועמי הארצות – נכבש שוּק הספרות ל“רומני השונד”, הרי לא ארכה ספרות מסולפת זו ימים ונדחפה מהר הצדה בפני ספרות מעולה ומשופרת, – ורק לפני תקופה קצרה נסתחפה שדה הספרוּת למבוגרים עוד הפעם על‑ידי ספרות השוּנד המודרני, אשר ההבדל היחידי בינה לבין ספרות השוּנד הבלתי‑מודרני (כדוגמת שמ"ר וסיעתו), נמצא אך בזה, שהאחרונה היתה למצער תמימה, תחת שה“מודרניות” הנה ערומה ונוכלת. אך עם כל זה, הרי לא חדלה הספרות למבוגרים אף פעם מן חיפוּש הדרכים לעליתה; והנה לאחרונה היא נראית מתנערת והולכת ועולה ממדמנת הסילוּפים אשר נשטפה בה, והיא מתרוממת שוב בשלבים נאים לה, למרות היות עוד מקצת מטומאתה דבוקה בשוליה.

ואולם לא כן הוא המצב בספרוּת לילדים. כאן שורר עדיין ה“שוּנד” בצוּרותיו השליליות ביותר. וקשה להבין איך דורנו אנו, דור זה המחפש בשקידה רבה כה את הדרכים הנאותות ביותר לגידול הילדים בבריאות הגוף וחיסוּן הרוח, איכה דורנו מזניח כה את שדה הספרוּת לילדים, מזון נפשם הרכה!

הנושאים בספרות למבוגרים בדורנו נלקחים כמעט במאה אחוז מעולם ההויה והמציאות; משהו שבמשהו יוקח עדיין מעולם האגדה, ולא כלוּם עוד מתוהו בדותה, ונהפוך הוא הדבר בספרות לילדים: תוהו הבדותה תופש בה עד היום את רובה ככולה, חלק קטן יוּקח מעולם האגדה; ואולם לעולם המציאות אין כמעט כל זכר בה. כי גם רוב הנושאים מעולם המציאות וההויה הניתנים בספרות לילדינו, גם אלה יסולפו כאילו במזיד, עד כדי להפוך גם את המציאות לבדותה וההויה לכסילות.

ושתי סכנות לסילוף זה:

א. תשעים ותשעה אחוזים ממחברי הספרוּת לילדינו חונכו הם עצמם על הספרות המסולפת הזו, וטרם ניסוּ לצאת מאותה “אצטגנינות” עתיקת‑היומין ולחשוב על‑דבר גישה רצינית ונכונה לילד ולספרות ילדים.

ב. כסילוף אשר יאחזו בו הבוגרים בעת ידברו אל ילדים ב“שפת הילדים”, מתוך מחשבה ש“כה יובנו יותר” לילדים… כן נדמה להם לרוב המבוגרים, ובתוכם גם “הסופרים לילדים”, כי הילדים אינם מסוגלים להבין את עולם המציאות וההויה בהיות הם עצמם, הילדים, “כרובים אגדתיים” ולא מציאותיים…

ולוּ היו נאמנים למצער למחשבה זו על‑דבר הילדים‑כרוּבים, והיו מגישים לילדים ספרוּת מעולם האגדה והפלא, אזי לא היה כלל רע בדבר; ואולם רובם הגדול של “הסופרים לילדים” אינם מבחינים, כנראה, בהבדל אשר בין אגדה לבדותה ובין פלא לאי‑מציאותיות…

וההבדלים הן הנם יסודיים ובולטים בזה: שהאגדה למשל מפליגה אל הנשגב מהשגתנו ונכסף לנו ואף מוחש, על‑ידי תחושתנו הנאצלת, בחויות הטמירות שמסביבנו ומעלינו, אשר עד עולם לא נראים בעיני בשרנו ולמרות זאת לא נכפור בהחלט במציאותם. כי האגדה הרי אינה אלא “מציאות שבכוח” ולא בפועל, מציאות שבאפשרות ולא בממש; ועם התקדמותנו גם נרכוש לנו יותר ויותר קרני מישוּש חדשות המפליגות אל הנשגב, הנסתר ובלתי‑מושג… ולעומת זה הרי הבדותה חובקת את הריק, ואינה אלא טיח תפל אשר אף דרדקים יערערו יסודותיו. ועוד: הפלא – או הנס – הרי אינו אלא מאורע בלתי‑שכיח אך אפשרי במציאות. ולדוגמה, ילד נפל מן הגג ולא ניזוק, מקרה בלתי שכיח אך אפשרי הוא במציאות כפלא או יהי גם “נס” יוצא מגדר הרגיל. והרי שגם הפלא או אף “הנס” גובלים הם בתחומי האפשר של מציאותנו. אולם שילד יטרף על‑ידי דוב (ב“סיפורים”, נאמר: נבלע… ולו למצער “הבליעו” את הילד רק במעיו של דג גדול, שכן דרכו של דג גדול, תחת שהדוב אינו בולע אלא טורף ואוכל נתחים נתחים מבשר טרפו בלבד), ושאחרי זה יצא הילד מ“בטן” הדוב חי ושלם… סיפוּר כזה אינו אלא בדותה אוילית; והיא גם נפסדת כסיפוּר לילדים מהשקפה חינוכית במידה מבהילה כזו, שאף אינה ראוּיה כלל שידברו בה וכיוצא בה. – או דוגמה אחרת: מלאך אלוהים נגלה אל אחד האדם מן האבות הקדמונים ומדבר אתו – זאת היא אגדה שאפשר לפרשה אם לא לילד הרי למבוגר בק"ן טעמים מחויותיו הטבעיות של האדם; אולם ארנב או ארנבת מדברים כילד ונוהגים כילד – חובב‑הרפתקאות מסובכות… זאת היא בדותה לא רק בלתי‑מציאוּתית בהחלט, אלא אף מחוסרת כל טעם וריקה מכל רעיון בשביל הילד כמו בשביל המבוגר.

ובל יאמרו האומרים שהם מוכרחים לתת לפני הילד סיפוּרים כדי השגתם הילדותית, כי האין ביכלתו של סופר מוכשר ויודע את נפש הילד, להכין מטעמים רכים וערבים לחיך הילד מעולם האגדה והפלא, או פשוט עד למאוד מעולם המציאות של הילד עצמו?

האמנם ישיג הילד ויהנה מבדותה ריקה וכסילות על‑דבר ארנב מדבר כילד או דוב וזאב וחמור נוהגים כבני אדם, יותר מאשר ישיג ויהנה מסיפוּר על‑דבר ילד ממש המדבר כילד?

זה לי שנים רבות שאני מקשיב לחויות ילדי אני ומאזין לשיחם והגיגם ונוכחתי אף בזאת, כי רב עד למאוד הנזק להם בסיפורי הבדים הטפלים הממלאים את ספרותם. ואף‑על‑פי שהם תובעים סיפוּרים בלי הרף והם מוכנים לקבל כ“סיפוּר” גם את כל בדותה שתוגש להם, ולא ימאס להם משמוע “סיפוּר” כזה – באין אחר – גם מאה פעמים ואחת, הרי ילד בן ארבע‑חמש מתחיל כבר לשאול על כל סיפוּר “אם זה היה ככה באמת?” והוא כבר מבחין היטב בין האמת, ז“א האפשרי ובין השקר, ז”א הבדותה. ואם למרות הבחנתו זו לא יחדל הילד מתבוע סיפוּרים ובאין ברירה אפילו כאלה ש“לא היו ככה באמת”; ואף סיפור כזה ירצה לשמוע עוד הפעם ועוד הפעם גם אחרי שמעו אותו כמה פעמים וידעו אותו בעל פה, הרי זה רק יען שהילד זקוּק לשמוע באזניו בלי הרף, כשם שהוא זקוּק להשמיע בפיו בלי הפוּגות ולהעסיק בכלל את כל חושיו ושריריו.

וכדאי לשים לב לעובדה הגלוּיה: שילד היודע כבר לקרוא בעצמו סיפוּרים בספר, יבחר בכל זאת לשמוע מפי זולתו סיפוּר ישן נושן ובלתי‑מענין מלקרוא בעצמו סיפוּר חדש ומענין מאוד.

*

ועוד זאת תפשתי, מתוך הקשבה חודרת לחוויות ילדי (וכדאי שכולכם תאזינו יותר ותקשיבו לחויות ילדיכם בחזיונות שונים בגיליהם השונים), כי בשמוע הילד סיפוּר בדים או בקראו כזה, הרי מתחת לסף הכרתו יתעלם לעג לבוגרים הפתאים, אשר בטפשותם יאמינו שהוא הילד הקטן, הנו מאמין לבדותותיהם וכזביהם אשר ילעיטו אותו בפנים רציניים, מלאים הבעת מסירות וסיפוּק נפש על החיל אשר עשו – מבוּגרים אלה – ב“חינוך” של הקטנים…

ואם אתם תפוּשים לחששות מפני “תסביכים” בנפש ילדיכם, כי עתה הואילו‑נא לבדוק היטב אם ב“ספרות”, פסולה ומסולפת זו שאתם מלעיטים בה את ילדיכם, אינכם מעניקים להם איזה “תסביך” שישקע עמוק בנפשם…

ואינני יודע אם לצחוק או לבכות בראותי לעתים הורים ומורים, המפקפקים במאוד אם לתת לילדיהם את סיפוּרי התורה על יצירת בראשית או מעשי האבות וכדומה… ובאותה שעה עצמה ילעיטום את הסיפורים הטפשים כדוגמת הדוב שהתחפש כסבתא ובלע את שבעת נכדיה (סליחה! רק ששה מהם!), ואחרי‑כן באה סבתא ומשכה אותו במתק שפתיה ונופת דיסתה, וישנה אותו על ברכיה והוציאה מבטנו את נכדיה שלמים ובריאים לשמחתנו. או ההרפתקאות של הזאב עם שלוש העזים, וכדומה לכסילות זו התופסת את רוב העמודים בספרות לילדינו…

ומה? הכי לא תקוץ נפשנו ב“ספרות” זו וטרם נתחיל להגיש לילדינו ספרוּת אמת מן המציאות, הטבע וההויה המקיפה אותם?! הן אוצרות יקרים בלוּמים בכל זה, וצריך רק להזדיין בהכנה נפשית אל אפני ההגשה של כל האוצרות האלה לילדינו. ומוטב גם שלא נרבה ללעוס את החומר הזה בפינו יתר על המידה.

ואף נוכל להפליג אתם אל עולם האגדה והפלא, אשר אם ישאלונו ילדינו לאמר “אם באמת היה ככה?” נוכל באמת ובתמים להשיב להם כי באמת אפשר ככה.

תרצ"ד (1933)

---

מכתב גלוי אל מר יחיאל הלפרין

מאת

אליעזר יפה

אל מר יחיאל הלפרין

קניתי ספרים לילדים, ואומר אקראם בטרם אגישם לפעוטות. והנה, קורא אני במחברתך “כנור דוד” הוצאת “הנגב”, פרק י"ח, לאמר: “ויהי כאשר ירא דוד מפני בני שאול פן יתחזקו, וקמו עליו, ולקחו ממנו את כסא המלוכה אשר לשאול אביהם – ויצו את אנשי חילו ויהרגו את כולם לפי חרב”…

ואני, אשר לא חונכתי על לחם הקלוקל: “ספורי המקרא” אלא על לחם האבירים: התנ“ך במקורו, הנני זוכר, כי שם כתוב ההיפך ממה שאתה מספר לפעוטות. בשמואל ב' פרקים א' ג' ד' ט' מסופר, כי דוד העניש קשה את אלה אשר עשו רע לזרע שאול, התאבל וצם ויקונן לשמע הבשורות על מות שאול ויהונתן, מות אבנר ומות איש‑בושת, ויבקש למצוא את אשר נותר לבית שאול, “ואעשה עמו חסד”. לשם מה נעשה הסילוף הזה בעובדות המסופרות בתנ”ך? ומה אומר המחבר לשתול בלב הפעוטות, בטפלו שקר על “נעים זמירות ישראל”?

תרפ"ז (1927)

---

מכתב גלוי להוצאת "הספריה הקטנה"

מאת

אליעזר יפה

להוצאת “הספריה הקטנה”

בדפוס “הארץ” נדפסה חוברת ד' של “הספריה הקטנה”: “מעשה בעבד עברי”. וכדאי היה, לדעתי, שהוצאת הספריה הקטנה תבאר לקהל הקוראים: מהי זכותה של המעשיה הזאת, אשר תרגמוה והפיצוה בקהלנו? “היצירה”, כביכול, כשהיא לעצמה הנה מחוסרת כל ערך. וה“גבור” של “היצירה” הנו אמנם בעל נפש של עבד שפלה ובזויה, אך במה יש לציין בו דוקא קו של עבד עברי? ובמה תזכה בכלל נפש כזו ריקה, פחדנית, שפלה עד כדי לאנס את העלמה טובת הלב היחידה המרחמת עליו בעיר הנכריה, במה תזכה נפש זו שתקרא עברית ותכנס לאוצר ספרותנו?! אם נוד תנודו אל ספרות העמים להכניס משם אל אוהלנו, האמנם ראויה כל פסולת, אשר המחבר מעיד עליה כי עברית היא, הראויה היא להיבלע על ידינו כבכוּרה בטרם קיץ?

תרפ"ז (1927)

---

מכתב גלוי שני להוצאת "הספריה הקטנה"

מאת

אליעזר יפה

להוצאת “הספריה הקטנה”

אכן אין הדבר מקובל כי יכתבו תשובה לתשובה, ואף שכיח הוא שהנשאל לא יודה על טעותו, כי אם יתרצנה בתשובתו; ואני עושה כזאת הפעם, עקב היות הענין נוגע, לדעתי, בשאלה תרבותית חשובה מאוד בשבילנו.

והנה מודה אני, כי בהתימי לקרוא את “המעשה בעבד עברי”, יחד עם ה“אגרות” שנספחו שם בחוברת, “נחפזתי” להשליך את החוברת אל גל האשפה; ועכשיו בבואי לנתח ביותר פרטות את המעשיה, איני קורא בה שוב, אלא מצטטה לפי זכרוני, ומזה יוּכח מר פ. ג., כי לכתחילה לא קראתי בחיפזון.

וקודם כל חושב אני, כי העובדה שמעשיה זו נדפסה: א) בכמה הוצאות גרמניות חשובות; ב) בספריה האוניברסלית הרוסית, ואף ג) בעתון העברי “הזמן”, עובדה זו אינה משנה מעצם הענין. כי בואו‑נא וניוכחה אם מעשיה זו הנה אמנם “סטירה נלבבה ביותר על המתבוללים של זמננו”.

לי נדמה כי כדי שנוכל למצוא במעשיה זו סטירה למתבוללים, הכרחיים היו תנאים אלו: א) כי בגבור הסיפור ימצא אך ורק ליקוי זה: נטיה להתבוללות; ב) כי פעולת ההתבוללות שלו תיעשה, לא ע“י כך שהוא בא כגונב דעת החברה אשר ברצונו להתבולל בה, באמרו שהנו “בן‑בלתי‑חוקי” לאחד מאפרתי החברה; אלא בהיותו אזרח, שוה‑זכויות, באותה חברה, אף כי בן עם אחר הנהו. ג) והעיקר הכי חשוב כאן הנו: שהגבור יהיה בכלל אישיות הראויה שיטפלו בה בצורה סטירית; אולם “הגבור” במעשיה זו הנו עבד נקלה בזוי‑נפש, מחוסר כל‑ערך‑אנושי‑שהוא. פעמים אחדות הנו עובר מאדון לאדון במקנה ובאתנן פשוט, בהיות כנראה ערך עבודתו אפס ורמיה. אין האיש מסוגל לכל מלאכת עבודה, והנו מתהלל לפסול פסל‑אלוהים, לעם הנכרי, אשר לא ידע לא אותו ולא את אלוהיו. “לא‑יצלח” המיַדה אבן בכלבים, והנה פוגעת בראשי הילדים של מטיבו. כפוּי‑טובה – הבא בריב ובדרישות מוגזמות מאת העלמה המרחמת עליו ומכלכלתו במחלתו (אגב אפשר להבין את רגשות רחמיה של העלמה על אדם פצוע וחולה; אך צולע מאוד הצד הפסיכולוגי בהסכמת העלמה לנשיקותיו של הנכרי הנקלה – לו זעקה אז באו לעזרתה – בתוך עמה ומולדתה המתרוננים לחירות). מזוהם – המאנס את העלמה גדולת‑הנפש המביאה לו אוכל למרות אשר רב בה קודם. ולבסוף גם לא מוסברת פעולתו האחרונה של העבד, להתחמק מן העיר, אחרי אשר חתנוהו, ונולד לו בן, ואף התרגל כבר לספוג את מכות חותנו, ול”שיש לרוץ אורח" בגלגלו את הכדים והחביות, מלאכת חותנו הקדר.

הנה כי כן, ערכה של “יצירה” זו בתור “ספרות” הנה, לדעתי, פחות מחרס הנשבר (כבוד ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית וגם “הזמן” במקומן או שלא במקומן מונח, זה אינו נוגע לענין); אולם משמעותה – אם לקרוא לנפש הגבור הלז “עברית” – היא: כי “העברי” הנו בעל נפש שפלה, בזויה ומזוהמת, ספחת בתוך הנוף היוני הנכבד והנאדר. ואם ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית מצאו בזה – אולי שלא מדעתם – מטעמים נעימים לחיכם, ובכל אופן נעימים לחיך קוראיהם… מה מצאו בזה עתונים וספריות עבריות, יהי “הזמן” ותהי ה“ספריה הקטנה”? האמנם כבר לָקוי חוש הטעם שלנו עד כדי כך, שנארח לארוחת המטעמים אשר יכינו הגויים מלעגם וקלסם בנו? האמנם הוטל עלינו כי נאשר את דיבות הגויים עלינו, בלקקנו את שפתינו מלעגם? והאמנם פטורות הוצאות ספרינו מלבקר בעצמן את החומר אשר יגישו לנו (ה“מעשה בעבד עברי” אינו מקרה בודד), אלא דים שיסמכו על אַשלי רברבי?

תרפ"ז (1927)

---

מכתב למערכת

מאת

אליעזר יפה

מר א. ז. פוסל את דברי בקראי אותם “מליצה”, מבלי שיראה צורך לעצמו אף להביא אילו דוגמאות מ“מליצה” זו. אולם “מליצה”, הרי זוהי כתיבת מלים שאין בהן כלום מלבד צלצול המילים, אפילו אם ע“י זה באים להאריך בלשון; תחת אשר שפתי אני בכתב וכן ב”נתיב" הנה לא “מליצה” אלא שפת הקדומים, ולא “הלשון הסורסית” המצוּיה ברחובותינו. ולכן היא אולי בלתי‑מובנת לרוב אנשינו (אך סופר צריך להבינה) וגורמת לו הפסדים גדולים, אך הִנֶהָ קצרה מאוד ובוטאה במאוד. כמו העברית העתיקה שהיתה מצוּיינת בתרבותה המפותחת, בהיותה לא “מליצה” ריקה אלא מרבה להבחין בין המושגים. אכן, חדרה הכמות לעולם המושגים.

תרצ"ד (1934)

---

קַיִן וקַיִנִיזם

מאת

אליעזר יפה

(בספרות ובחיים)

אין אצלי כל ספק, כי ימיו של רגש הרחמים באדם לאדם נענה, הם כימי האדם עצמו. ומסופקני אם יימצא אדם אשר יכפור בכך. מהסתכלותי בבעלי‑חיים העליתי, כי הרגש הזה (אם אפשר לומר כה) נמצא גם אצל בעלי‑חיים: גם בלהקות ובעדרים יש לראות פעמים רבות, כי החלשים ביותר יחפשו הגנה בפני החזקים מהם אצל התקיפים שבלהקה או בעדר, אותם המטילים את מוראם על כל בני הלהקה או העדר. ואותם התקיפים יגנו ברצון על חלשי העדר בפני המתקיפים אותם. ולא זאת אף זאת: כרגיל אין בעל החי מרשה לחברו כי “יכניס את פיו לקערתו”, אף אם זו תהי כפולה ומכופלת מכפי צרכו הוא; והנה שכיח מאוד, שתקיפי הלהקות או העדרים יגרשו בזעף את כל הנגש לטעום מסעודתם, ורק את החלשים ביותר בעדר, אלה שקבלום אל תחת חסותם, לא יגרשו.

הסיפור ע"ד קין שרצח את הבל אחיו, יסופר בתורתנו אמנם מתוך מידה מסוּיימת של רחמים לקין שנידון לגלות על כך (ה' נתן לו אות לבל יהרגנו כל מוצאו); אולם ברור שם, כי חטא קין חטאה גדולה, בין אם רצח בנפש שקטה ובין אם רצח כשהיה נסער על‑ידי קנאה, שנאה וכל הדומה לכך.

אותו יחס אנו מוצאים גם בספרותנו העתיקה לקין ולקיניזם.

ושמא תאמרו, כי דעת הפסיכולוגיה של אבות אבותינו לא הגיעה עד לתרבות האירופית, זו המוצאת לה אסמכתות לזכות את הרוצח, אינכם אלא טועים. הרי שנינו עוד בספרתנו העתיקה, כי חרש, שוטה וקטן אינם בני עונשין; ועוד שנינו, כי “אין אדם עובר עבירה (אפילו פחותה מרצח, ועל אחת כמה וכמה רצח) אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. ובכל זאת לא אמר הדיין העברי כי “מכיון שאדם רצח, קימא לן שנכנסה בו רוח שטות; ומכיון שנכנסה בו רוח שטות, הן היה שוטה באותה שעה, ואין שוטה בר עונשין”. חכמינו ידעו, כי יש הבדל, והבדילו בין שוטה מלידה ובין מי שנכנסה בו רוח שטות, פשוט באשר השאיר בנפשו “דלת פתוחה” בפני “החטאת הרובץ לפתחו” של כל אדם.

חושבני, כי רק אציין עובדה מפורסמת, אם אומר בזה, כי באופן יחסי מעטו הרוצחים מישראל מן הרוצחים אשר מבני עמים אחרים, ושגור היה בעם הפתגם “א אידישער גזלן”. ונדמה גם, כי לא אתרחק מן ההגיון אם אניח, כי היחס לקיניזם שבוטא בספרנו הקדום ביותר (התורה), אותו היחס לקיניזם אשר ידע לקבוע גם צווי: “וכי תצור על עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה”, היינו, שאף הקיניזם ביחס לצמחים נאסר ע"י ספר הספרים – הוא הוא אשר הקים בעמנו אנשי מידות, שנתנו לנו לאחר ספר התורה גם את ספרי הנביאים וכתובים והספרות שבאה לאחריהם. “ודברי רחמיה” של “האנושיות המתקדמת” הגיעו אולי עד “קן צפור” אלא שפסחה על הלאו של “לא תרצח”, ותמעט זאת בעיניה, והתחילה לחפש הצדקות לקין, עד שיצאה מין ספרות “קיניסטית”.

ובימינו, הרי דרכו של כל משורר דרדקא היא לשיר על קין הרוצח, כעל צדיק שבצדיקים לעומת “הבל הצבוע”…

ובחיים? אין החיים אלא הגשמת הרעיונות המובעים בספרות ע"י “גאוני הדורות ונביאיהם”, אם נביאי אמת או נביאי שקר.

ואם תשאלוני: ובכן, מה לעשות? ולא אוכל לענות לכם יותר מכך: ילכו להם כל ניני קין בשם אידיאליהם; ואנו, הכי לא כדאי לנו שנשנן, שַנן ושנן, את ספר הספרים ויחסו לקיניזם?

תרצ"ז (1937)

---

הערכות:

מאת

אליעזר יפה

הערכות:

מאת

אליעזר יפה

---

לעקיבא אטינגר

מאת

אליעזר יפה

זאת לי הפעם הראשונה אשר אשא את עטי ליובל איש.

פעמים רבות ניסו עסקנים שונים ובאי‑כוח הסתדרויות להניעני למעין זה, ולא יכלתי לעשות כזאת אף באותם המקרים שבכל מאודי חפצתי להצטרף לציבור המיַבל. והנה לתמהוני אני עצמי, נעניתי עתה, ברצון רב, להריץ את עטי בציוּן מעט משבחיו של אטינגר, אשר ידעתיו במשך שנות עבודתו בארצנו.

ובקשתי ומצאתי את הסיבה ליחסי זה אל אטינגר – כי ראיתיו עניו אף במקצועו, בחקלאות, אשר רבה בו ידיעתו, ועקב אשר רבה ידיעתו במקצועו. ומצאתיו אדוק באמונתו בתוצאות עבודתו, באשר מעורה אמונתו בעבודתו, בידיעתו אותה לעמקה ולהיקפה.

ובקשתיו – על כי רבות עיפרו בישובנו עליו ועל עבודתו; והוא באמונתו נשא בדומיה את קלס מתנגדיו, ואף לא פצה פיו בזמן שבני מפלגתו עזרו להרחיקו מעבודתו בהתישבות, למען שים את המשרה על שכם חבר אחר פעיל למפלגה יותר מאטינגר.

וזכורים לנו ימי כהונתו של אטינגר כמנהל ההתישבות, אשר למרות היות לו מאחוריו שנות נסיון רבות בהתישבות חקלאית בארצות שונות, הרי לא לקח לעצמו את העטרה להיות דן יחיד, אלא שיתף בעבודתו את הועדה להתישבות חקלאית, שהורכבה מחקלאים ועסקני התישבות שונים שבארץ.

והנהלת המחלקה להתישבות ע"י אטינגר הן לא היתה רק הנהלה תקציבית, כאשר אחריו, אלא גם הנהלה חקלאית. ויחידי היה אטינגר בהכנסת ענף‑הברכה של המטעים למשקינו החדשים, על אף ההתנגדות לכך אשר קמה אז מכל צד.

אכן עתה יברכו יושבי העמק שבע ביום את אטינגר, על תתו להם את פרי העץ הצפוניים בכלל ואת זני הענבים לשולחן ולמרפא בפרט. אך זכורים לנו עוד אותם הימים אשר רבים הרבו לנוד לנו על המטעים האלה ועוררו גם בנו את הספקות: 1) אם אמנם יצליחו אלה לשאת פרי ישוה בעמלנו בם; 2) ואם יימצא קונה ל“מעט הפרי” אשר נשיג מהם. אך גם באותם הימים, ימי השפל והלעג למטעים אלה, היה אטינגר מעורר אותנו לעבדם כהלכה ומבטיח לנו, באמונתו השלמה, כי ההצלחה בוא תבוא, הן מצד הפוריות של המטעים והן מצד הדרישה של השוק על פִרְיָם הטוב.

כיום נמלאה כבר הבטחת אטינגר לנו במילואה: א) המטעים נענים לטיפול בם, וכטיב הטיפול בהם כן ייטיבו להעניק רוב פרי יפה וטעים; 2) לפרי הטוב והיפה – הרי אין לנו כיום כל מחסור בארצנו.

יום הולדתו של אטינגר חל בימי בציר הענבים בעמק‑יזרעאל. משנה לשנה תרב הברכה אשר יאספו משקי העמק מכרמיהם. והשנה הגדילה הברכה בכרמיהם, הן בתנובה הטובה והן במחיר הטוב – ומתוך השמחה בברכת הבציר יברכו משקי העמק את אטינגר ליום הולדתו הששים, כי יאריך עוד ימים רבים לשבוע אתנו מטוב ארצנו הברוכה בעמל כפינו, ויחדיו נוסיף עוד לעמול עליה להרבות את ברכתה לנו.

תרצ"ב (1932).

---

הראשון במפעלים ישוביים

מאת

אליעזר יפה

(למלאות כ"ה שנה להנהלתו של מר א. קראוזה במקוה‑ישראל)

מקצת שבחו של מר אליהו קראוזה הוא, שהיה הראשון בכל פעולה ישובית, אשר רק אחרי שנים שהוא היה המתחיל בה, ואשר כולם מחוגו היו מלעיגים לו על המעשה שעשה בזמנו – רק אז נהיתה אותה פעולה ליסוד ראשון בפעולות תחיתנו.

1. “הקולקטיב”. הוא היה הראשון אשר מסר בשנת 1908 לקולקטיב – לקבוצת פועלים עברים על אחריותם את העבודה בסג’רה, בעת שכל הארץ – ואף הציונים בתוכם – חשבו כדבר הכרחי להם לעשות את כל עבודת השדה והבנין רק על‑ידי פועלים ילידים… ולמרות שהוא קיבל אזהרות מיק"א. – הוא הרצה להם הרצאות חקלאיות (בעברית בסיועם של הפועלים), השתתף אתם במועצותיהם כיועץ בלבד, ואף היתה לו הסבלנות לגמור בשלום אותה השנה, ולהתחיל אחר כך עם קולקטיב שני – קבוצת בן ציון ישראלי וי. פינרמן. דבר זה בא לו, בלי ספק, עקב מעלה אחרת שיש בו, והיא להיות מקרב את הפועל העברי, מתחשב אתו ומקשיב לו ולרעיונותיו, ויודע להעריך את כל זה.

2. פועלות. אף הוא היה הראשון שהאמין ביכלתן של הפועלות. צירף אותן בסג’רה כמעט בכל העבודות השונות בשדה, ומסר להן את כל המשק הביתי במקוה‑ישראל (הרפת, הלול וגם הירקות) בטרם עוד נודעו לתהילה משקי הפועלות, ובטרם האמינו בכוחן – אף בחוגי הפועלים – לעשות משהו שאינו קשור בעבודת‑בית ומטבח, והמורים במקוה הביטו על ענין מסירת העבודה לפועלת – ועוד עבריה – כעל דבר שטרם נשמע כמותו… דבר זה היה עדיין בשנת תרע"ט, בטרם התחילה העליה שאחר המלחמה, ובטרם הראו הפועלות העבריות את יכלתן.

3. השפה העברית כשפת לימוד חקלאות. הוא היה הראשון להנהיג את השפה העברית כשפת‑לימוד לחקלאות בבית‑הספר מקוה‑ישראל, אף כי המורים ששימשו עד אז כמורים במקוה‑ישראל לא יכלו להסתגל לשינוי הפתאומי הזה; ואז עדיין לא היו מונחים מקובלים לחקלאות, ואך מתוך הלימודים נוצר כל מונח ומונח.

4. העבודה העברית הטהורה. הוא היה הראשון אשר העיז לתת ספר‑כריתות בבת‑אחת לעבודת הילידים, ולהנהיג עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בלי שיור כלשהו, למרות זאת שרבו המתאוננים והמתלוננים מבין אנשי מקוה, כי היה להם לא נוח שלקחו מהם פועלים נכנעים, והביאו גם את דיבתו רעה לפני “פריז”.

והלא עד היום אין העבודה העברית הטהורה נקלטת בהרבה מקומות אחרים, למרות שלוש שנות הלקח האחרונות.

וכה היה הוא הראשון להנהיג את כל הפעולות החיוניות לתחיתנו בארצנו, ויש אשר בזמנם צחקו לו ולחלומותיו; אכן הוא בעל הלב העברי הגדול ידע שאף אם קשה הדרך, אך אי‑אפשר אחרת, ורק בה נצליח להגשים את תקוותינו. ואכן – חלומותיו הוכתרו בהצלחה גמורה.

מי יתן והיה עוד שנים רבות אתנו פה, וקידמנו עוד בפעולות חשובות רבות.

תרצ"ט (1939).

---

ציוּנים:

מאת

אליעזר יפה

ציוּנים:

מאת

אליעזר יפה

---

אחרי עמיצור קראוזה

מאת

אליעזר יפה

לעיני גדל הילד “עמו” ויהי לנער שימח לב רואיו. ואני ראיתי את הנער בגמלו ויהי לעלם מעורר ברכה. נבון היה ונקי הדעת, רחמן ועז ברוחו, עניו, שקדן, מקשיב וחרוץ מאוד.

מדי פגשי את עמיצור ושוחחתי אתו, אישרתי הוריו והתברכתי בו שאזכה גם אני לגדל בן כמוהו.

חזיתיו בעתיד כאחד מיקירי הבונים את עתיד עמנו, כצור איתן בחומת ארצנו. תמיד עלץ לבי לפגישתי אתו. ובכל מקום אשר פגשתיו, ובכל מצב אשר ראיתיו, אצלה הבעתו עלי רגשות נעימים ומעודדים.

בכל הנוער אשר פגשתי בימי חיי לא ראיתי עלם יקר רוח כעמיצור. והנה איננו!…

אין תנחומים לאבדן עמיצור – – –

תרצ"ב (1931)

---

נרצח גלותמן – נר כבה

מאת

אליעזר יפה

אמנם אין ימי האדם עלי ארץ אלא כצל‑עובר, ואולם, בהירצח א. גלותמן – ניתק צל סלע‑כבד בארצנו העיפה!… היהודי הדתי, שעינו מעמיקה לחתור אל נצח‑הנצחים, יאמין כי שנות האדם שהוא עובר על הארץ (בין נצח העבר ונצח העתיד) אינן אלא כמעבר מכר‑נרחב אחד למשנהו דרך “פרוזדור” סימטת החיים הצרה.

ההאמין גם גלותמן בכך, ולכן היה כשקוע במחשבות ובהסתכלויות תמיד?

למעלה מעשרים שנה הכרתי את האיש. יחד עבדנו בעמק‑הירדן, במקוה‑ישראל ובנהלל. רבות התרועעתי את האיש ורבות נהניתי מן “פניניו” החבויות, אשר לעתים גילה אותן כאילו מתוך היסח הדעת.

אכן, עולם עשיר נסתם בפנינו לנצח! אין זאת אלא שהנצח, אשר ממנו נכנס גלותמן אל תוך סימטתנו הצרה, השתוקק לו ומהר לקחתו מעמנו. אכן כבה פנס מאיר בסימטתנו!…

תרצ"ו (1936).

---

יהודית קראוזה‑מרקה

מאת

אליעזר יפה

אכן נחתה יד כבדה בכם, משנה שבר השברתם! והיכול אוכל להטיף אמרי‑תנחומין לכם? אך האוכל לחזות את יגונכם הגדול – ולפרוש לעסקי? ידעתי: אתה, האב השכול, תשא את בשרך בכאבו, ותמשיך בפעולותיך החשובות למען עמך וארצך; אך התוכל היות דוגמה בכך גם לאם השכוּלה ולאחות הדואבה? וכי אבוא עתה לספר לכם מאשר אלפתי אני במשך שנות חיי: כי אותה היד הרועצת, היא גם נטפי‑תנחומין נוטפת, אותה היד השוברת היא גם אגלי‑מרפא אוגרת; וכי לא לעולם יחיה האדם ומעמק עכור זה אל שמי תכלת יורם?

אך הנוכל לריב את גנן‑החיים על אשר ילקט פקעי‑שושנים מגנו, בעוד שגם אנו נרד כה ללקט שושנים בגינותינו? וכי לא ידע אותו הנגן בלקטו לו את נפש יהודית שלכם, כי פקעת יפה ילקט לו אל זר‑נצחו? ומה אנוש כי יריב ויתעבר לגנן‑החיים ויאמר לו את אשר יעשה בגנו? מנחם אבלי ציון – הוא ינחמכם.

המתאבל אתכם על פרחכם שנקטף.

תרצ"ו (1936).

---

לזכרון המורה והריע (י. אהרונוביץ)

מאת

אליעזר יפה

את לקוּיי‑מנוער אני מזכיר בזה: עד שהכרתי את יוסף אהרונוביץ לא פעם בי הרגש שאפשר לכנותו בשם “יראת הרוממות”. כבדתי מאוד את בוסל שהיה צעיר ממני בהרבה, כבדתי מאוד את גורדון שהיה זקן ממני בהרבה; אך יראת הרוממות היתה בי רק בפני אהרנוביץ, למרות ששנינו היינו כמעט בגיל דומה זה לזה.

במשך כל ימי הכירי אותו נסיתי לא אחת לבאר לעצמי את סיבתו של הרגש ההוא, והדבר לא עלה בידי, אכן בימי אבלי עליו כאילו נגלה לי הסוד: נפשו של אהרונוביץ היתה בעיני כחידה, ומטבע האדם הוא כי נפשו תחרד בכעין יראה בפני הבלתי‑מושג על ידו. גלוי לכל היה אהרנוביץ הקר, ולי נגלה במקרה גם אהרנוביץ בעל הנפש הרכה, הדואבת עם כל אומלל ונאנח, ונוטה ברצון את השכם למען הקל ממשאו. ולא היה צורך כלל כי אותו נאנח יהיה מידידיו הפרטיים; בהבעת פניו של כל אדם אשר נפגש לו במקרה, אף ברחוב, גילה את סבלו; ולא נמנע מהציע עצמו לעזר, אף מבלי שהלז העז אפילו לחשוב ע"ד בקשת עזר ממנו.

אכן הוא היה בעל הגיון, עד כדי יכולת להקפיא את הנידון באלף מעלות קור מתחת לאפס המחלט, למען אפשר יהיה לנתחו באיזמל החד ביותר; ואולם הוא היה גם בעל נפש רכה, שרחמיה לאדם להטו באלף מעלות חום מעל “לכול המחלט” (בגלגל חמה).

וכי גילוי מקרי כזה לא היה בו כדי לעורר את הרגש של יראת הרוממות?

תרצ"ז (1937).

---

לְזִכְרָהּ (הדסה לוין)

מאת

אליעזר יפה

יָמִים בִּבְכִי יִנְקוֹפוּ

יִדָּחוּ לֵילוֹת בִּנְדוּדִים,

בָּקְעוּ מְקוֹרוֹת הַדֶּמַע,

עַפְעָף צָבֶה, נִחָר גָּרוֹן.

לוּא מַתִּי תַּחְתֵּךְ!…

הֵן הָיִיתִי כִּמְסוֹס,

לָעֲבוֹדָה לֹא אֶצְלָח

וְאַף לֹא לְחֶבְרָה.

וְאַתְּ, בְּטַעַם עֲבוֹדָתֵךְ,

לְמָתְקֵךְ וּלְתֻמֵךְ –

נְמָלִים דֹּם עָמְדוּ,

דְּבוֹרִים אָסְפוּ צוּפָן – – –

אֶחֱזֶה נֹעַם יְרֵשָׁה הוֹרַשְׁתְּ:

נִטְעֵי‑נַעֲמָנִים נָטַעַתְּ,

בַּת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּרֵךְ – –

וּבָזֹאת אֶנָחֵם!

יְנֻחֲמוּ אֲבֵלַיִךְ.

ת"ש

ראשונות (לפני עלייתו לארץ)

מאת

אליעזר יפה

---

על דבר ההצעות

מאת

אליעזר יפה

אודות תלושי מניות הקולוניאלי-באנק, כבר הוצעו הצעות אחדות. ואם הצעת מר הורוויץ, לולא נדחתה מפני טעמים צדדיים, היתה יכולה באמת להביא תועלת לא מעט להפצת המניות, הנה יתר ההצעות, כמו ההצעה להקדיש את דיבידנד התלוש הראשון לה“בית-נאמן”¹ והצעת מר מינץ למסור את תלושי המניות ל“הקופה הלאומית”², אם כי כשהן לעצמן טובות הן מאד, אך אם נחשב שכר ה“בית הנאמן” או “הקופה הלאומית” כנגד הפסד הפצת מניות הבאנק, בהתקבל הצעות כאלו, אז ניוכח, לדאבוננו, שההצעות האלו מוקדמות הן. כי אם אמנם צדק מר מינץ בהנחתו: “שכל אלה שקנו את מניות הבאנק לא אל הדיבידנד היו עיניהם נשוּאות”; אך אל ישכח נא, כי רק המעט אנשי הלבב לא נשאו את עיניהם לדיבידנד מטעמו ונימוקו של מר מינץ….ואולם – האמת ניתנה להיאמר בכל היותה מרה – רוב האקציונרים לא נשאו עיניהם אל הדיבידנד מטעם אחר לגמרי, והוא פשוט: יען כי לא האמינו, ועוד לא יאמינו, שיוכל הבאנק העברי לתת בזמן מן הזמנים איזה דיבידנד. ואת המניות קנו, רק יען שעוד יש בהם המידה הישראלית, שנתבעים ונותנים. ועתה הם מביטים על המניה כעל פתקה נאה, או יותר נכון, כעל שטר פסוּל…כמעט הרוב מאלה שחתמו על ידי – כמובן אחרי שקדי על דלתותם לא פעם אחת – על המניות, נכונים עתה למכור את מניותיהם גם בהפסד מעט, ולהם לא יועילו כל דברים להבינם בינה, כי את הכל יבטלו במבטאם המיוחד: “וייס’ך, הבל הבלים”, שדבריך על לב יהודי, אחר בטאו את ה“וייס’ך” הידוע, יכּו שורש כמו על צחיח סלע. וכמובן יותר טוב היה לוּ נשאו עיניהם אל הדיבידנד, כי אז האמינו למצער בהעסק שבהבאנק, שלברוא את האמונה הזאת בלב ההמון, עלינו להשתדל בכל יכלתנו. ואולם היא תיברא מאליה כאשר אך יראה המון אחינו, שתחת תלושי המניות העבריות יקבלו מזומנים, הכל כאשר לכל, כמו משטרי-הגורל הגדולים… גזוז קוּפּוֹנים וקבל כסף! האח! – ואולם אם את הדיבידנד לא יראו בעיניהם, כי אם יובא ישר (אם כי הדבר אפשר שאם ישאלו את פיהם יסכימו לזאת, כי הלא אחת היא להם אם פרי כספם המונח, לפי דעתם,על קרן הצבי, ישאר מונח שם או לא, הן לידיהם לא ישוב עוד) לאיזה מוסד לאומי שיהיה, כי אז עוד יותר ימעט בטחונם בהבאנק, שגם מלבד זאת יביטו עליו בעיני חשד – ואויבי הרעיון הציוני יעבירו קול במחנה: “כי מבלתי יכולת הבאנק להביא פירות,הוציאו “הציוניסטין”, בערמה, את התלושים מיד בעלי המניות, למען לא יוודע בקהל שהבאנק לא היה ולא נברא”. כל הבקי בטיב הדרשנות ממין זה יתן לדברי צדק… והפצת מניות הבאנק יתנהל בכבדוּת עוד יותר מאשר עד כה. מה שאין כן אם יראה ההמון שהבאנק הביא איזה פרי; כי אז ייוכח שלא בסיפוּרו הבדים יסודתו, ובעת קצרה תמכרנה כל מניות הבאנק, כי למוסד לאומי-מסחרי יתנו את ידיהם כל המון אחינו, ובמהרה יהיה לקניון כל העם. לכן, לפי דעתי, חלילה לנו לקבל לעת עתה כל הצעות כאלו, אשר תוכלנה להרחיק מאתנו את היום בו נראה את עמנו שמחים בקבלת הדיבידנד הראשון, וששים לקנות מניות עוד. וכאשר יבין העם את ערך הציונות לו, ידע ממילא לכבד את כל מוסדותיה הלאומיים, ונביא גם עליהם ברכה.

יאנאוצי (בסרביה), תרס"ב (1902 ).

---

מיומן הנסיעה לאמריקה

מאת

אליעזר יפה

מוצש“ק כ”ח חשון, 6 בנובמבר.

בשעה העשירית יצאנו סוף סוף מחוף טרייסט. האניה נמשכה בתחילה על-ידי אניה קטנה אחרת, ואחרי כן נדה לאט לאט בעצמה, עד שיצאה כולה מבין חומות, אניות וספינות החוף ותחל למהר בלכתה. אנוכי ישבתי עוד כשעה על סיפון האניה ואביט סביב. מחשבות מורכבות או ממוזגות משמחה ועצבוּת וגם רגשות כמו אלה שאי-אפשר לציינם במלים ידועות, התרוצצו בקרבי. לא נעצבתי ולא שמחתי, גם נעימות גם מרירות לא הרגשתי מעצם ההפלגה בים. ואם הייתי עצוּב מעט או הרבה, היתה זאת פעולת הרושם הבלתי-נעים שעשתה עלי הפרידה אצל החוף… ועוד כמו אלה… אחרי כן ירדתי לשכב על מיטתי, ובהיותי עיף ויגע ולא אחרה שנתי לבוא, וארדם מתוך מחשבות ורגשות שהצד הנוגה שבהם מורגש היה ביותר… האניה שטה במנוחה עד שכמעט לא הרגישו בתנועתה.

ביום א' קמתי ממטתי בשעה השביעית בבוקר. שאון הנוסעים שמיהרו: אלה לקום, אלה לרחוץ, אלה לקחת את הקפה…ואלה להתפלל – היה חזק מאוד. קולות מקולות שונים התבוללו יחד באיזו דיסהרמוניה משוּנה. והשאון והמהומה גדלו עוד יותר כאשר החלו להשיב להם את חפציהם… וכה נמשך השאון כל היום: הנה ארוּחת הצהרים…הנה תה, והנה תה, והנה ארוּחת הערב מהומתה ומבוכתה…תנועת האניה היתה במנוּחה. מזג האויר היה טוב ונעים כמעט, עד שהיתה לנו נסיעתנו כמו טיוּל נעים. פגשנו מפעם לפעם באניות שנראו ונעלמו במרחק האופק. עברנו על איים קטנים והרים מתרוממים מעל למי הים. – לעת ערב נעשה האויר לח כמעט, ותנועתו יותר מהירה, שעל-ידי זאת מורגשה היתה גם תנועת האניה. בשעה השמינית ציווּ על הנוסעים לשכב על מטותיהם. אנוכי ישבתי עוד כשעתים על הסיפון ואביט אל מימי הים ושמיו. מחשבותי לא היו ברוּרות היטב. הרגשתי מעט רפיון באברי, וארד לשכב בתוך המחלקה השלישית ואוירה המחניק…

ביום ב' בקום הנוסעים ממיטותיהם, כבר היו כולם חולים במחלת הים, בכל זאת מיהרו כולם לשתות את הקפה, שלא היה טוב כאתמול, שעוד מעט והקיאוהו… המחזה היה נוגה, ומחלת הים בלתי-עזה תקפה את כל הנוסעים… רוח קדים בלתי-עז נשב על פני הים ותנוּע האניה במעט. לעת הצהרים הוקלה מעט מעט מחלת הנוסעים, ובערב כבר שבו לאיתנם כמעט כל הנוסעים, כי שב רוח-הים כבתחילה. אנוכי ישבתי עוד כשעתים אחרי כליאת הנוסעים… ואביט אל הים וברקיו שנראו מפעם לפעם בקצה אופק מזרח. – – –

ביום ג' בשעה השביעית בבוקר עמדה האניה בחוף מֶסִינָה. רוּח שמחה תקף את כל הנוסעים על מזג האויר החם והטוב. השמש להטה, אך מדי פעם בפעם הצטננו קרניה בהסתננן בעד ענן קל העובר על פניה. האניה עמדה בתוך החוף. חומות, הרים, אניות וספינות סביב לה. כל יום ג' עשתה אניתנוּ במסינה ותסתבל במשא לימונים ותפוחי-זהב ועוד עד לאפס מקום. אותנו לא נתנו לרדת מן האניה… ובשעה העשירית בערב החלה לצאת את החוף ההוא. גשם החל לרדת, אבל חדל תיכף, ורוח צפוני התחולל ויניע את אניתנו. הנוסעים התנועעו כשכורים, ואנחות החלו להישמע מכל עברים. ועוד בלילה תקפה מחלת ים עזה את כל הנוסעים. ובבוקר יום ד' לא נשמע עוד רעש ושאון המשכימים להתפלל וממהרים לאכול, ואך אנחות, אנקות והקאות בקול נשמעו מכל פינות האניה ויחרידו את הנפש. אנוכי שכבתי על מיטתי מבלי יכולת לקום, ואכוון לבי לטלטול האניה: מעלה, מטה, הנה והנה… ולאזני הגיע קול נוגה קורא בתהילים… ואתגעגע על הקול הזה… אשר עד מהרה נפסק בגניחת הקאה… לא טעמתי מאום ומאוד נעניתי כל היום ההוא.

– וגם למחרתו ביום ה' לא חדל הרוח והים רעש ויכה גלים, ואך לעת ערב הוקל מעט. אולם אנוכי לא אכלתי גם ביום ההוא עד הערב. ובאין אונים התגלגלתי פה ושם, נים ולא נים, תיר ולא תיר. גם חלמתי חלומות שונים הבאים מתוך מצב כזה… – בלילה נח הרוח. אנוכי שכבתי כל הלילה על מכסה האניה, והשכמתי ביום ו' לקום. גם כל הנוסעים השכימו לקראת היום הנעים. והרעש גדל כ“בימים הטובים”… אנוכי הייתי עוד מעט רפה כוח בבוקר, אך לעת הצהרים שב כוחי. היום היה יום נעים. השמש להטה. והאניה שטה במנוחה.

גם יום השבת היה יום חם ונעים. רוח קדים עז נשב אמנם וישם את הים כמרקחה, אולם בהיותו מאחרי האניה לא הסב לנו כל צער… אניות רבות פגשנו בו ביום. וגם אניות מלחמה איטלקיות או ספרדיות ראינו. עברנו את הגיברלטר, וייראו לנו חופי אפריקה ואירופה, שאצל האחרונים היינו קרובים. אנוכי מצאתי לי חומר לקריאה ואקרא…

ביום ג' היו טלטולי האניה חזקים מאוד. גלים ומשברים התנשאו וישפלו במאוד מאוד. הרוח היה דרומי-מזרחי והאניה שטה לעבר מערב. ההקאות היו אמנם מעטות כי כבר הרגלו הנוסעים לטלטולים. אולם כמעט הכל חשו בראשם ולבם. לי לא היה זה יום קשה ביותר, אך לא יכלתי קרוא, וגם הישיבה היתה קשה לי. ואולי גרם לזאת גם אי-אכלי כמעט מאומה, כי מאכלים רעים נתנו ביום ההוא. ובכן שכבתי על מכסה האניה. חשבתי וחלמתי בהקיץ. ומאוד התגעגעתי על כל אהובי שהנני הולך ומתרחק מאתם… ועל… לערב הוקל לי…

- – – יום השבת היה קשה לי מעט… ובצהרים שכתבי ואקשיב לריבות וקטטות הנוסעים. לעת ערב הוקל לי מעט. הרוח התחולל ביתר שאת. האניה הזדעזעה וירעשו עמודיה. כה טולטלה ברוח… חשבתי רבות…

- יום ה' כולו צפינו בקוצר רוח לבוא אל חופי אמריקה, והנוסעים החלו להכין את עצמם עוד מאתמול להיקלט בה… רוח צפוני קר מאוד נשב. את האניה לא טלטל אמנם, אבל הסב לנו צער לא מעט. אי-אפשר היה כמעט לצאת על מכסה האניה מחמת הקור, והנוסעים הקדימו לבוא לחדרי האניה, אלה שכבו, אלה השתובבו ויריבו… מחשבות נוגות מאוד עוררו בי אָפיָם של אלה, המוננו הגס מאוד.

- – – בשעה השמינית בערב כבר יכלנו לראות את אור ניו-יורק מרחוק, ובעוד שעות מספר קרבנו אל החוף. אניתנו השליכה עוגן. ובין הנוסעים רבה התכונה… כאשר האיר היום באה איזו קומיסיה אלינו ותעבירנו על פניה… לשם מה?… והנוסעים מיהרו להוציא את חפציהם על המכסה ויחכו ויצפו לרדת מן האניה – והנה נזרקה שמועה שעוד נלון בה, ותרגיזנו מאוד… לאט לאט גם נתאמתה שמועה זו, והחילונו להשיב את החפצים למקומם ולתור אחרי אוכל…

קשה היה יום הששי לכולנו בכל האופנים… קבלו את השבת, שכבו… וישכימו מאוד לקום ולהיכון שנית להיכנס לאמריקה… ובשעה התשיעית החילונו לרדת מן האניה ונבוא אל – – – ומשם שטנו אל ה“קסלגרדן”. הרופאים בדקונו והחוקרים חקרונו, ואשר עברו בשלום שטו אחרי כן שנית אל החוף – – –

תרס"ד (1903).

---

העצמות היבשות: שמעו נא!

מאת

אליעזר יפה

¹

ידידי העורך הקציב לי כאן מקום, שאעשה פרופגנדה למען פרופגנדה. פרופגנדה למען פרופגנדה, כמה מעציב הדבר שיהיה הכרח לעשות כדבר הזה!

אכן שמעו נא על מה הוא המדובר: ההסתדרות הציונית כאן באמריקה אינה מתנועעת, היא נרדמת למוות, ונחוץ לנהל פרופגנדה חזקה ורחבה למען עורר אותה.

לנהל בכתב פרופגנדה מן ההכרח הוא שתהיה “קרן פרופגנדה”. ומי מחוּייב ליצור את הקרן הזאת? האם לא אותם הקוראים ללא הרף:“פרופגנדה!” “פרופגנדה!”…

אבל רק לקרוא, לקרוא הם מוכנים, ולעשות… לעשות אף לא דבר! הם דורשים – אבל לא מאת עצמם! הם מבקרים – אבל לא את עצמם!…

אנחנו אמרנו, קוינו, היינו בטוחים כי כאשר יודיעו על פתיחת קרן לפרופגנדה, היא תימלא תיכף ומיד – ולבסוף… בסוף לא נזכר אף חבר אגוּדה אחת להיענות לקריאת קרן הפרופגנדה שפתחנו זה חדשים מספר. היא היתה כקול קורא במדבר…

ועתה, האשוב ואעשה “פרופגנדה למען פרופגנדה”? לא! אינני יכול! אני מוכרח לעבור על הגבול שהציב לי העורך, כי לא מלים נמצאות עתה בפי, רק אש! הדם רותח, בוערת בלבי אש! עצמות יבשות רואה אני לפני! עצמות יבשות מפוזרות ומבוזרות. יבשות הרבה יותר מהעצמות בבקעה שחזה יחזקאל הנביא. יחזקאל כאשר מיצה את דמו על העצמות היבשות ופשט עליהם את בשרו עם הגידים והעור ביחד, חימם למצער את אותן העצמות היבשות והן שבו לתחיה. אך נורא לאין שיעור הוא המצב בעמק שלנו: העצמות הן יבשות, מתות, רקוּבות ומבוזרות. הַזֵה עלימו מדמך – ולא יחמו מאבן! כל מוח עצמותיך, כל לשד החיים שבגופך תמצה עליהם – ליח לא יוָסף להם!

שמעו נא אתם, עצמות יבשות להתפוררות! האתם המחנה המתאמר לבנות את לאומנו?! האתם הנכם המתאמרים להיות לוחמי תחיתנו?! אתם פגרים הנכם ולא תצלחו עוד לתחייה!

עורו בעצמכם! ואז תוכלו לעורר את זולתכם!

העצמות היבשות, שמעו נא!

תרס"ו (1906 ).

---

מוסר כלימתנו

מאת

אליעזר יפה

“איש ריב” מוכרח אני להיות לכל אהובי וידידי נפשי. כשל כוח סבלי, איכה אשא את "מוסר כלימתנו? פקעה לה סבלנותי, אי-אפשר לחשות עוד. לדאבוני אני ובניגוד למצווה עלי על-ידי העורך, מוכרח אני לפנות אליכם, חברי האהובים עלי מאוד, הציונים שבאמריקה, הצהובים כירוקים יחד, ולגלות לפניכם את כל האמת המרה; מה אנחנו ומה מעשינו? אנחנו הנני…עצלנים! ולעשות…איננו עושים מאומה שיש בו תועלת לתנועת תחייתנו! צחוק וחרפה לכולנו! במה הצטיינו במשך עשר שנות קיום הסתדרותנו? חפשו בנרות – אם תמצאו במה להשקיט את מוסר חרטתכם! חרטה, – לעג לשטנים. – היש לנו בכלל רגש הנוחם על רפיוננו ועזוּבתנו בפעולתנו לתחיית עמנו?! אוי לו לעם שאנו הננו העובדים לתחייתו! אוי ואבוי לנו שאיננו חלים ואיננו מרגישים במצב אבדנו של עמנו! אנחנו מתאמרים בשם “בוני העם”, “ציונים” אנו קוראים לעצמנו, ומה היא פעולתנו לציונות? חיים אנו באמריקה ארץ החופש, במקום שיש לנו שדה ואפשרות לפעול למען הציונות עשרות מונים מאשר יכולים לפעול אחינו העניים, האומללים, הלחוצים, השדודים והמבוּישים שבכל אירופה; ולבסוף איננו עושים אף את החלק המאה ממה שאנו יכולים לעשות.

עשר שנים קיימת תנועתנו באמריקה, ולא יצרה לה במה לשרוּתה. ואל תחפשו לישב את העזוּבה שלכם בתירוצים רקוּבים: “אין פה קרקע מתאים לבמה יהודית נאה!” המכבי¹ יעיד לחובתכם! איה הבמה האנגלית שיצרתם לכם? אולי הירחון “המכבי”הגוסס ומתקיים בנסים – לא בעזרתכם – ובכל חוברת וחוברת יזכירוכם שתעזרו לקיימו, ואתם נשארים לכם שוקטים כרגיל?! ואל תחשבו כי יעלה בידכם לספר מַעשיות, שבאמריקה אין קרקע לשוּם תנועה אידיאלית, כי התנועות האידיאליות שמחוּץ לציונות ישחירו את פניכם! הביטו וראו את התנועה הסוציאלית בארץ זו ובושו! תעיפו עין לתנועה האנרכיסטית והיכלמו ואַל תפצו עוד פה!

קומץ אנרכיסטים וכה מעטים אוהדיהם, ואף חופש אין להם בארץ זו של חופש, ובכל זאת עד כמה פעילים הם! כבר שנים אחדות שיש להם שבוּעון משלהם ועורכיו ירכלו בו בשוק בעצמם למען הפיצו. עכשיו יש להם כבר גם עתון יומי, מלבד מאות חוברות שהם מוציאים מדי פעם בפעם. הרכינו ראשכם בפני אנשים כה חרוּצים ומסורים לאידיאלים, בעת שאין להם בזה חופש לאידיאלם כאשר יש לנו בשביל האידיאל שלנו. ואל תנסו לתרץ ולאמור: דוקא משום שהללו אין להם חופש כאן על-כן הנם פעילים, כי כל שלחוצים יותר – יותר יקריבו קרבנות. ובכן “שוטים” נחוּצים לכם להפעילכם! הבו שוטים! עבדים הנכם שאינם עובדים אלא למראה השוט! אבל גם בזה אין אמת. הנה הביטו וראו את חברינו “הציונים הטריטוריאליים” וגם את חברי “פועלי ציון”, כמה הרחיבו צעדיהם ופעלו גדולות במשך החדשים המעטים מאז התארגנו! ובכל ההסתדרות הציונית כאן, המונה מספר לחבריה שהוא כפל כפליים למספר חבריהם של שתי האגוּדות הנ"ל גם יחד, מה פעלה הסתדרותנו במשך הזמן הארוך שהיא קיימת? קיימת?! אם רשימת שמות על גבי נייר קרוּיה קיוּם, אכן קיימת היא ההסתדרות לציוני אמריקה…

איה הבמה שיצרו 20000 “ציוני הרשימה”? אולי “די אידישע פאהן”? סליחה ומחילה מכבודכם! לא אתם יצרתם אותה! אתם פעלתם ליצירתה בדיוּק כמו שאתם עמלים להחזקתה! ואת הנהלתכם אתם מחזיקים?! בכל אחת מחוברותיה נאלצה היא להזכירכם ע"ד חובתכם להסתדרותכם, ואתם?…אתם אמנם זוכרים אותה, אך לא לתת לה את האפשרות לקיוּמה… והאם את עצם האגוּדות אתם מקיימים? לבקר אתם גיבורים! אין דוגמתכם במבקרים! אתם תובעים שילמדו לכם את הציונות? “אבא, איך מעשרים את התבן?” אתם אינכם באים להרצאות בציונות, אתם אינכם באים לאספות הציוניות עד כמה שתהיינה מענינות ומלמדות, ואתם עודכם צועקים “עבודה”! כאילו צריכים להביאה אליכם מעבר לים! והעבודה אשר יתנו לכם אינה למענכם…

ודי בזיון וקצף נמצא עוד בזה, שלהסתדרויות אחרות אתם פעילים, אתם הנכם הקהל הממלא את “גראנד סענטראל פאלאס” כשמקסים גוֹרקי הוא המדבר! אתם מבקרים את הרצאות טשייקובסקי! ומי הוא הקהל המבקר את ינובסקי? אכן זה יכול רק להעיר בנו על עֵרותכם והתענינותכם בכל דבר שיש ללמדו ולדעתו, ואולם זה מגדיל יחד עם זה האשמתכם: כי רק לציונות שאתם קוראים בשמה הנכם נרפים ועצלנים!

אהה! עד מתי יהיה ככה? עד מתי “תהיו נוטרים את כל הכרמים וכרם שלכם לא תיטורו!”

הוו ראוּיים לשמכם! עשו מה סוף-סוף!

תרס"ו (1906).

---

"ציון" דוקא, או ארץ סתם?

מאת

אליעזר יפה

1

הצעת אוּגנדא, אשר בפתאומיות הופעתה בעולמנו עוררה מצהלות ריקודי שמחה אצל חלק ממנו ודמעות יגוני אבדון אצל חלק אחר, באולם הקונגרס הששי, השאלה הזאת הצדדית והקטנטונת הפכה מהר לשאלה רחבה ומרובת צדדין, השאלה הארצית.

אולם תהיה זאת טעוּת מצדנו לחשוב כי הארציות אינה אלא הד האוּגנדיות. לא, אוּגנדא רק הקדימה את לידתה של השאלה הארצית. היא היתה (במוקדם או במאוחר) מופיעה גם בלי אוּגנדא, ואנחנו איננו צריכים להצטער על הופעתה, כי השאלה הארצית צריכה היתה להופיע, והופעתה גם נחוצה היא להבהרת יסודות הציונות וחיזוּקם.

מצעֵר רק זה שהציונים והארציים כבר חתמו את דעותיהם לבל יקבלו השפעה כלשהי. שתי המפלגות אינן רוצות להבין. וכשהם כבר מתאספים פעם להתווכח על השאלה החשוּבה הזאת, לא יחפשוּ, כל צד מהם, להוכיח את הצד הנגדי בדעות יסודיות שעליהם שתוּ את דעתם; ורק יחפשו מליצות מצלצלות לבטל ולהדהים בהן את הצד שכנגד. כל אחד מהם יקדש את “הפרינציפים” שלו, ומפליט הלצות על הצד שכנגדו. “חולמים”! “הוזים”! קוראים הארציים, החושבים שלצדם המעשיות וההגשמה. “מוכרי אידיאלים”! ירתחו לעומתם הציונים, החושבים כי רק להם הצדקה להקרא “אידיאליים”. חברי שתי המפלגות משיגים את העוול של מתנגדיהם החושבים רעות עליהם, אך אין זה לקח למענם שירצו להבין את מתנגדיהם הם, ורק יותר ירתיח את דמם, ותחת להתווכח בשקט ובהגיון ולחשוב על הדעה המתנגדת, מתרגזים הם יותר ויתר.

ביחוּד עכשיו, אחרי הקונגרס השביעי, כשהארציים עזבו את ההסתדרות הציונית ויביטו עליה כעל מכונה ענקית הרוצה לבלוע אותם, את החלשים… וכנרדפים יתכנסו אל תוך כנִסְתָם הם ולא יתנו לרוח כלשהי שתנשב על אהובת נפשם החולה. הפעם יגדילו עוד יותר ויעבו את הקיר שביניהם, ועוד מעט יראו עצמם כשני מחנות אויבים.

2

כדי למנוע כזאת, נחוּץ עכשיו מאוד לעמוד על השאלה הזו ולדון בה בהגיון קר ובענין רב. אבל השאלה כבר סובכה בהרבה שאלות צדדיות, עד שיקשה מאוד למצוא בתוך ים הדיבוּרים את הנימוּקים היסודיים לדעות השונות.

ואני, ברצוני לחפש עכשיו את התשובה הנכונה לשאלה הזו. ולמען לא אסתבך בנטיות צדדיות, לא אדון כלל בזה, איזו מהמפלגות צודקת (הציונית או הארצית), ואנסה לנתח בהגיון קר את השאלה למראשיתה: איך יוכל עמנו לשוב לתחייתו המאוחדת? כי:

1. הן כל המפלגות שבמחנה הציוני – בלי כל הבדל – ישאפו להשיג לעמנו תנאים לתחייתו הגמוּרה.

2. כולם יודעים כי זה אפשרי רק בארץ מיוחדת, שתהיה שייכת לגמרי לעמנו.

3. וכולם מודים, כי – בדומה לכל עם אחר – יוכל עמנו לפתח את כל כוחותיו ונסיונותיו הרוחניים והחמריים הנחוצים לעם, רק אז כשהארץ תיחשב כשלנו ע"י כל בני עמנו, שעל-ידי זה ירכז מסביבו את כל העם, וכל בניו מכל קצוי הגלוּיות יעמלו ליצור בשבילו את כל הערכין החמריים והרוחניים וישוּבו ויהנו מהם.

אלה הם העיקרים של תנועתנו. ועתה נשובה ונחקורה איך נשיגם.

3

כל העובדים לתחייתנו חיים על אמונתם כי שאיפתנו היא בת הגשמה, כי אם לא יאמינו בזה, הן לא היו חברים לתנועתנו. ואולם כולנו יודעים גם זאת; שהרבה עשרות בשנים יהיה עלינו לעמול ולעבוד להגשמתה. לא ביום אחד ישוּב עם לתחייתו, אך באַלמָוֶת של עם תהיינה השנים הבודדות כאבק על כדוּר הארץ. אסוּר לנו על כן ואף לא נתעכב על-ידי העיכוּבים וההפרעות אשר נפגוש בדרך תחייתנו. אין הפרעה שתוכל לעצור את רצונו המאוּחד ואורך-רוּחו של עם! ואם נעבוד, ברצוננו המאוּחד, באורך-רוחנו ובעֵרותנו להשיג בשבילנו ארץ, הנחוּצה לנו לתחייתנו, נשיגנה סוף-סוף. אנחנו נשוב לתחייה!

ובכן, כל החברים למחשבותינו מאמינים באמוּנה שלימה כי שאיפתנו היא בת-הישגנו, כשכל עמנו יעמול להשגתה באורך-רוחו ובערות.

עם מורכב מיחידים, ורצונו של עם איננו אלא רצונות יחידיו, ולנו ידוע כי בשאוף אדם יחיד לדבר-מה, יוכל להזדיין בדי סבלנות ורצון הנחוצים להשגת אותו ה“דבר-מה” רק כשרצונו ידוע לו וברור לו, בשאיפתו לדבר מסויים וקבוע. אבל במקרה ההפוך (כשדעתו איננה קבועה ואינה מאוּחדת), אזי אין שאיפתו יותר מדמיון פורח, שאף פעם לא ישיגנו ואף איננו בר-השגה.

ונביא דוגמה: וכי למי אינם ידוּעים השאיפות הסוערות של כל עוּל ימים? כל אחד מהם ישאף לרוב ללימוּדים. אבל רק אותם הצעירים אשר שאיפתם היא אחידה וברורה ללימוד מסוּיים, רק להם נולד די רצון ומרץ להשיג מטרתם וישיגוה. אבל אותם השואפים ללימודים בכללם ולא יחליטו מה ילמדו, אותם גם אם יהיה להם הרצון העז ביותר והאופי התקיף – לא ישיגו את שאיפתם. יען שאין שאיפתם קבועה ללימוד קבוע, אלא שואפים הם ללימודים סתם. וגם כשהם מתחילים כבר ללמוד דבר-מה מסוּיים, גם אז דיה להפרעה קלה שיפגשו – וילמדו כבר לימוד חדש. ולרוב יזדקנו עוּלים אלה בשאיפתם הנצחית ללימודים… אך כל לימוּד לא יגמרו, ולעת זקנתם יהיו בידיהם כתריסר ראשי-פרקים של לימודים שונים ומשונים…

4

ככה הוא ביחס לאיש הפרטי וככה זה ביחס לעם. אין בכלל אלא מה שבפרטיו. כשעם חש בקרבו חפץ-חיים, הוא חש יחד עם זה גם את התנאים ההכרחיים להשגת ארץ-חייו וגם הארץ ברוּרה היא לפניו. אליה הוא שואף, עליה הוא נלחם, עד שהוא משיגה וחי את תחייתו בה.

ואנו העם היהודי, אם לנו הוּכח כי נחוצה מולדת לנו, לחיינו המאוחדים והאחידים (אין כל הבדל אם שבים אנו לתחייתנו, או שעם נולד מחדש שרק יחפש לו ארץ אנו), אזי אם לא נַראה כהרף-עין על ארץ שרק אותה מוכרחים אנו להשיג והחיותה למעננו, אם נשאוף להשיג, באיזה מקום שהוא, איזו ארץ שהיא, ועוד טרם החלטנו מי ומה היא, אולי יציעו בשבילנו איזו ארץ שהיא? – אזי אם גם כל כדוּר הארץ יעמוד לבחירתנו, גם אז היו עוברים כל ימינו “בחיפוּש אחרי ארץ” ואף פעם לא נוכל להחליט על איזו ארץ. כי ארץ זו יש בה חסרונות אלו, וארץ זאת יש בה חסרונות הללו ומכיון שאנו מחפשים – נחפש… ולבסוף חוטפים אנו ארץ מכל הבא לידינו, רק יען שנלאינו לחפש עוד, ומתחרטים שוב לרגל כל הפרעה. וככה “הולכים” להם הענינים, עד שכל אחד מן העם מוצא חסרונות, והעם נשאר לבסוף בלי ארץ. זהו גורל כל עם, אשר אין לו דעה ודברים אחדים לארצו. במצב הכי טוב יש לו תריסר ארצות, שבכל אחת מהן התחיל לבנות לו מולדת והוא נשאר מכולן קרח מכאן וקרח מכאן! בידו רק ה“פספורט” לעוד אלפים שנות גלוּת, ואין לאן שימשיך בגלות.

5

ובכן, אם הרצון לתחייה הוא בריא אצלנו ורצון עמנו הוא, אזי באותו רגע שהתעורר בנו רצון זה אנו “מעיפים עין” על איזו ארץ מסוּיימת, אשר מרגישים אנו בכל חוש “החפץ לתחייה של עם”, כי היא הארץ ואין בלתה לתחייתנו. שום ארץ אחרת, ואף אם תהי טובה יותר ונדמה כמתאימה יותר. אין לבחור בארץ כשם שאין אב ואֵם ניתנים לבחירה. וכל הפרעות שיקומו, הרי כמוהן כאפס מול רצון-עם בלתי משתנה בחיפושים.

וכן בהיולד בנו הרעיון לשאוף לתחייתנו, בו ברגע יודעים אנו איזו ארץ היא אשר בה נחיה ולא נמות.

והנה העיקר השלישי בתנועתנו הוא: כי נמצא ארץ אשר עליה נהיה מאוחדים כולנו. ורק אותה ארץ אשר תרכז אליה את כל העם, ז"א שכל עמנו בלי יוצא מן הכלל יסכים לה, או לכל הפחות לא יתנגד לאותה ארץ. ארץ כזו ישנה רק אחת, לאשרנו, וארץ זו היא ציון. לא חשוב לנו ואף אין תועלת בדבר לחקור אחרי הסיבות, מדוע רק לציון מסכים כל העם היהודי. יהי שיש בזה “רומנטיקה”, שעמנו הזקן והמדוכא “מנהל עדיין רומנים” עם הלבנון השב כמוהו, עם הים המחייך בעדנה נצחית, עם ההרים החולמים, עם העמקים המעורפלים, והירדן המסתלסל. יהי כי עמנו מתגעגע, סתם ככה, לקברי אבותיו, גבוריו ונביאיו… מה שלא תהיה הסיבה, הרי נשארת העוּבדה כי אך ורק ציון היא הארץ שעליה יסכים כל העם היהודי, או למצער לא יתנגד לה. שהרי גם הארציים לא יחשבו אותה פחותה במעלה מארצות אחרות, בזמן שלארץ אחרת לא יסכימו הציונים בשום ענין ואופן (ע"ד כל המון בית-ישראל אינני מדבר כבר). ובכן ציון היא הארץ היחידה אשר רק אותה מוכרחים אנו להשיג, כי רק בציון יוכלו וירוכזו כל כוחות עמנו, למען ליצור עם מאוחד וחי, עם ישראל!

6

עתה נסורה נא ונראה מה הם הנימוקים שמביאים נגד ציון. לא אדבר לאותם הארציים המעטים, הרוצים להתפאר בגבורתם המתקדמת, כביכול, ויצעקו “ארץ חדשה!” ולא ציון “ארץ הפגרים”, אשר בה ישוב חלילה עם ישראל אל החוּמש, הגמרא ואולי גם לשוּלחן-ערוּך האיום; ויסיר חלילה מצוארו את הצוארון המגוהץ, שבו מעולפת תרבוּת אירופה ויחזור לגדל זקן ופיאות וילבש טלית-קטן ר“ל. פשוט: אנחנו ניהפך שם לריאקציונרים. חיל ורעדה יאחזנו לחשוב על זה! אבל כל מה שאני יכול להועיל להם לפחדנים אלו, הוא לקרוא לצועני שילחש להם על “עין-הרע” ויקשור קמיע מפרזות רדיקליות, שהן סגוּלה בדוקה לדיבוק ר”ל…

נפנה בדברינו רק לארציים הרציניים, וביניהם המאמינים במקלט-לילה, האומרים כי מטרתנו הסופית מוכרחה להיות ציון, אבל לעת-עתה עד שנשיגנה עלינו להשיג ארץ סתם, שנוכל לעמול בה להשגת ציון.

אינני מסוּפק אף לרגע ברצינותכם, חברי, אני מאמין כי אתם מאמינים בכל דבריכם, אבל אינני מבין אתכם; אם אתם מאמינים באפשרוּת שמענו יוכל ויתרכז בארץ מחוץ לציון, למה לכם בכן – לדעתכם – לשאוף לציון במטרה סופית? הן מטרתכם איננה להחיות את ציון לכולי עלמא… מטרתכם היא להחיות את עם ישראל, וכאשר יחיה ויסודר העם במקלט-לילה, למה לו ציון? אם עמנו יוכל להיות מאושר במעון-לילו, הירצה ויצטרך לה לציון? האם לא תהיה לטובתו כי ישב לו במנוּחה תחת גפנו ותאנתו? אולי תשיבו כי ארץ מלבד ציון אינה יכולה לרכז בה את כל העם היהודי, זאת יכולה רק לתת לעם יסוד שעליו יוכל לאסוף את כל הערכים הנחוצים לו לארצו הקבועה.

אולם אל נא תשכחוּ כי בשאיפתכם צריכים אתם להתרכז בנקוּדה אחת, שאליה ירוכזו כל העבודות, אחרת שאיפתכם אינה בת-הישג. אם נשאף לציון ונראה את הארץ החדשה כדירת ארעי וע“י זה נרצה לבנות אותה ב”שהי פהי", אזי לא תצלח להוות לא יסוד לציון ולא יסוד לעצמה. היא תתנועע תמיד לנפול גם כשתהיה כבר איזו ממשוּת, בכל פעם יוכרחו לתמוך בה: עמוד אחר ועוד עמוד… כל כוחותינו יוצאו לריק ולבהלה. אנחנו נהיה נאלצים לשכוח את ציון ואף את עצמנו. תמיד נצטרך לדאוג לטלאים שעלינו להוסיף לה לסוכתנו הנופלת.

7

ובכן, אין לאחוז גם בזה וגם מזה לא להניח את היד! צריכים לרכז את כל תשומת הלב וכל המרץ להשגת ארץ רק אחת ויחידה, או שלא נשיג כלום. כי לא רק סערה אחת, לא רק רעם אחד מזדמנים על דרך הבונים ומפריעים לעבודתם, רבים הם המקרים של אי-הצלחה הממררת את החיים. ומה גם כשהם מתרבים והולכים עד שהמטרה הסופית לא תיראה עוד. על כרחנו צריכה להיות לפנינו מטרה סופית לנקודה אחת ויחידה ולה נשאפה ואותה נבנה גם כמקלט-לילה וגם כארץ עתידנו. אסור לנו לצפות ל“מציאות”… כי כל שהוא מחפש רק “מציאות”, זה אינו קונה אף פעם. “שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”. ככה הוא המצב בנוגע לאדם היחיד וכזה הוא המצב בנוגע לעם. כל שאין החלטה ברוּרה ודרך מסוּיימת, אשר ילכו עליה מבלי שים לב לכל הפרעה ולכל הבטחה למטמונים מן הצד, זה לא יגיע אף פעם למטרתו. עם המצפה ל“חסד לאומים” ולמתנות נדיבי עמים, הוא נידון למפרע ליבול ולהמוג בצפיה למתנות ולחסדים… רצון עם בריא הולך קדימה, וכל הפרעות יישחקו תחת רגליו… ואם מברזל-עשת היא ההפרעה, לא יחוס על זמנו ויקיפנה. תמיד עיניו נשואות אל נקודה רק אחת ויחידה, ושום דבר לא יניעו לפנות לצדדין.

ועתה המעשי הוא ללכת בדרככם “המעשית” ולחפש ארצות בכל אשר יואילו עמים ברוב חסדם להציע לפנינו? הככה יקום עם? הן תתנו תודה, כי מדרך שאיפה כזו ימָחק, יכהה וימות רצון העם! האם לא תודו שעלינו לשאוף לנקודה ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה היא לכל העם היהודי, היא רק ציון?

8

ציון עוד לא השגנו – אומרים אתם – ועמנו נמצא במצב איום. הוא נתון למשיסה וגולה מגלות לגלות, מצבו החמרי הוא לבלי נשוא ומפני זה אין אנו יכולים ואיננו רשאים לשקוט עוד. עלינו למצוא תיכף ארץ לאן יוכל לנדוד בהמוניו וליסד שם בית בשבילו. גם הארצות החפשיות תיסגרנה עוד מעט בשבילו, ועמנו רעב, עמנו מתעלף, אחינו נשחטים, אחיותינו נאנסות, יונקינו נפצים אל הסלע, ובמצב כזה אין לבוא לעמנו בתנחומי דמיון לארץ קדשו. תיכף ומיד מוכרחים אנו לתת לו ארץ, יהיה מקומה באשר יהיה! לא הארץ היא קדושה, רק נקדשת היא בקדושת העם, ולא לחכות לארץ הקודש, כי אם לגאול תיכף ומיד את העם הקדוש…

כן,ידידים, הצדק הוא אתכם! העם הוא קדשנו והארץ היא רק “תשמיש קדושה” לו לעם… ועל כן ומפני זה בל נא תתבלבלו ע“י המצב האיום, שיכול להמיט עליו אסונות עוד יותר נוראים ואיומים, ותביאו עליו אסונות תחת אושר. אל תהרסו את שאיפתנו, שהיא לגאול פעם את עמנו, ולהשיג בשבילו חיים שיש בהם ממש, חיים גמורים ומאוּחדים בארצו, שהיא אפשרית – כאשר נוכחנו – רק בציון. אך יהי כי מצבו האיום של עמנו מכריחנו לסור מן “העיקרים” של תנועתנו, עלינו ליצור תיכף לעמנו איזה שהוא “מלון לילה”, שיתחיל להיטיב את מצבו, אך עלינו לזכור ולחשוב עד כמה אפשרי להשיג דבר כזה. הן כבר חשבנו דיינו ומצאנו כי כפי האפשרויות הנמצאות בידינו אין ביכלתנו להיטיב אף במשהו את מצבנו כעת, ואף לו ניתנה לנו אוטונומיה על איזו ארץ, גם אז איננו יכולים למנוע אף טיפה מים צרותיו, ניפדה מהן רק בבוא היום, והוא יבוא סוף-סוף, וארצנו תקום לנו! ולא במהירות ובחיפזון נשיגנה, כי אם בעשרות שנים של עבודה ערה ורבה. ואין על כן להשיג עזרה בצרה מהירה על רגל אחת… אין לנו לאן להוציא את עמנו משום גולה שמדכאים אותם שם. כל דבר שאנו עומדים לעשות לעזרת עמנו צריך להיעשות בחשבון קר ובשיקול-דעת נבון. הדם הנשפך בהרבה ארצות אשר היהודי נעשה הפקר בהן, אינו צריך להעביר אותנו על דעתנו ולתפוס בתרופות אליל. והישנם עוד בעלי דמיון יותר ממנו הארציים, כשאנו חולמים כי די לנו להחליט שהננו ארציים ותיכף ומיד תבוא תשועת ישראל!? אכן אין אתם בעלי-דמיון כאלה לחשוב כי כבר מוכנה לנו ארץ, תכניתכם היא בודאי: לחפש קודם ארץ מסויימת, ולאט-לאט, בהבאת בחשבון כל כוחותינו ואפשרויותינו, לקלטר אותה וליַשב אותה,עד שאחרי שנים רבות רבות תוכל לישב את שאלת לחמנו, שאלת נדודינו, וכפי דעתכם גם שאלתנו הלאומית. ואתם עודכם קוראים לעצמכם “אנשי מעשה”! היודעים אתם כי הרבה מאוד זמן וכוחות דרושים לזאת, אף לו עמדה ארץ לרשותנו? ואם ככה הוא המצב, לא תבוא ה”עזרה המהירה" מן הארץ שלכם לפני בוא ה“עזרה המחושבת” והאטית מציון. ורק ניפטר מכל הצרות וההסתבכויות בשאיפתנו, לציון נשאפה ואף נשיגנה לא יותר מאוחר מאשר תושג הארץ סתם… עלינו אחת ולעולם להחליט כי נהיה מאוחדים בשאיפותינו, לא לפרפר עוד באויר, רק ציון היא הארץ בה נוכל ואף נרצה ונצליח לשוב בה לתחיתנו.

9

אומרים “את ציון אינם רוצים לתת לנו”.. רק עצלנים יאמרו כזאת! רצון עם בריא אינו נפחד מזה “שאינם רוצים לתת לו”, הוא מוצא כבר דרכים איך לקחת בעצמו! אנו צועקים כי “לא רוצים לתת לנו את ציון”, הכי מוכנים אנו לקבלה? זאת היא כבר רעה חולה אצל כל העצלנים, להפחיד עצמם מגשת לעשות דבר ועל חשבון זה לא להזיז אצבע קטנה להשגת אותו הדבר. וזאת היא גם מחלה אצל עם גלוּתי, עם המתנוון אלפי שנים ע“י צפותו ל”חסד לאוּמים“, עם שהרחיק מעצמו את האמונה בכוחו העצמי לעשות מה לטובתו. וגם אחרי שנלאה ל”חסדי שמים" וכי “ענני שמים” יביאו את גאוּלתו, – עדיין אינו עושה דבר לפדותו העצמית, אלא נושא הוא את עיניו ל“חסדי לאומים” שהם ינדבו לו ארץ, והם גם ינדבו לו את ה“אמצעים הנחוּצים לכך”… אפילו להוציא סכום אפסי (ברצון עם) כמו 20 אלף דולארים למען לשלוח משלחת, הוא נצרך לנדבנים מעמים אחרים, והם הם יצטרכו לשלחה מבניהם לחקור אותה ארץ! עם כזה אשר אינו עושה מאוּמה לגאוּלתו, אינו ראוּי גם ל“חסד לאוּמים”..

אוי! מתי נחדול מצפות ל“חסדי לאומים”!…מתי נחדל מהיות נתונים לרחמי זרים!..אנחנו בוכים ומיללים כי “אין רוצים לתת לנו את ציון”, ואולם הכי מוכנים אנו לקבלה, ההכינונו איזה אמצעים שהם להחיותה? וכי להחיות איזו ארץ שהיא הכינונו כבר אמצעים? שמונה שנות ציונות הן כבר מאחרינו. אמת, שמונה שנים הן אפס בחיי עם, אבל מה שיצרנו במשך שמונה השנים הוא אפס אפסים. בנק לאומי בעל 10 מליונים דולר יסדנו, ואף רבע מן הסכום הנ"ל טרם הכנסנו. קרן-קיימת בת מיליון רק אחד יסדנו, ואף את החצי מזה טרם הכנסנו!… איזה אמצעים כבר הכינונו בארץ, שאנו בוכים כי אינם נותנים אותה לנו? היש לנו יכולת לקבלה? היכולים אנו לקבל איזו ארץ שהיא? אנגליה הציעה לנו אוּגנדא, והארציים שלנו לא יכלו ליצור אף את האמצעים למשלוח משלחת לחקרה: נוצרי נדב את ההוצאות ושני נוצרים אחרים הואילו בחסדם לנסוע לחקרה… ואתם אומרים כי כל העם הוא ארצי, וככה נדמה היה אחרי הקונגרס הששי, ולא יכלו לאסוף 20 אלף דולר, ולא יכלו למצוא ביניהם 2 אנשים מלוּמדים דַיָם שיסעו לחקור אותה ארץ… אכן, שקר הדבר כי עוסקים אנו בלימוּדים! שקר וכזב כי נצלח למשהו!

10

אם ככה הוא המצב, מוכרחים אנו לעבוד עוד הרבה מאוד שנים. גם להכין מומחים מקרבנו, כי הכל צריך שיהיה לנו משלנו ולא נצטרך ל“חסדי לאומים”, ועוד הרבה הרבה מאוד שנות עבודה חרוּצה ועֵרה עומדות לפנינו להכנתנו,עד שנהיה מוכנים לרכוש לנו ארץ. ואנו הארציים כבר מנערים את ידינו מעשות דבר-מה ונבכה מרה כי אין נותנים לנו לעשות משהו… אל תצפה לחסדים, אתה עם הגלוּת! אל תצפה לנדבות! בעצמך! בעצמך יצור למענך! כי מה שלא תיצור בעצמך למענך, לא יהיה לך! אל תדחק את השעה! אַל תבקש “מציאות”! ובל תחרד לקראת עננים! התארגן! הכינו לכם חומר והכינו לכם עובדים לחומר! תיצור לך קרן-קימת ענקית, בנק לאומי גדול, יעמדו מיליונים מבניך במלחמת תחייתך! ואז, כאשר מצדך אתה תהיה מוּכן בכל למלחמתך, אז גם לא תיבהל מזה “שלא רוצים” לתת לך ארץ, אתה תמצא כבר הזדמנות לקחתך לך, כשרק תהיה לך תמיד ידוּעה אותה ארץ היחידה שאתה רוצה בה… וסופך לקום לתחיתך!

תמיד עלינו לשאוף להשיג יותר קרקע בציון ובסביבתה, לעבד כל “חתיכת” קרקע שנשיג ולהבטיחה שתהיה שלנו לעולם. לנו נחוּץ שתהיה נקוּדה קבוּעה לשאיפתנו, ושם נחל לרכז את כל עבודתנו, ושם נייסד לאט לאט את מוסדותינו הלאוּמיים, בתי-ספר תיכונים וגבוהים, ושם נחנך את בנינו לתחיית עמנו. גם רצוּי מאוד כי הקונגרסים יאספו שמה ושהפרלמנט שלנו, הועד הפועל, ישב שם. זה דבר שקשה להשיגו כעת, אך כפל כפלים יקשה עוד ברבות השנים… בקיצור, רואים אתם שעבודה ענקית עומדת לפנינו, ואתם צועקים כי אין לנו עבודה.

עלינו ליסד את כל המוסדות לתחייתנו אך ורק בארץ-ישראל, ואַל תאמרו כי תוּרכיה אינה מרשה זאת, כי אנו נאריך ימים יותר מתוּרכיה, ונעבוד כעת ככל הניתן לנו: בבקשישים, בגניבה, מזמן לזמן תשבות עבודתנו, אך היא תלך ותתרבה. ובבוא היום נהיה מוכנים, נהיה בעלי זכות בעיניהם של אלה שישלטו אז בארצנו…

עלינו להקיף את כל בנינו, עלינו להתאמץ שאנחנו נוּכר ע"י כל העמים עוד בטרם שאנחנו גרים ביד רמה בארצנו, נוּכר כעם ובא-כוחו של העם היהודי…

בקיצור, אחים! עבודה למכביר עומדת מאחרי כתלנו ומחכה לנו! אַל תשבו כשידיכם מורדות ותצעקו “אין עבודה”! עשו את העבודה שרמזתי עליה פה! והיא רק חלק אחד מאלף מכל שיש למהר ולעשות! ואין לדאוג! “אם נרצה אין זאת אגדה”, אלא תחיתנו תבוא רק בדרך זו!

תרס"ו (1906 ).

---

בדרך לארץ

מאת

אליעזר יפה

יום ד',כ“א חשון תרע”א, שעה 8 בערך

היום, בשעה שתים אחר הצהרים, עזבתי את חוף ניו-יורק באניה Oceania“” של חברת “אוסטרא אמריקאנא”. נוסע אני במחלקה השניה והכל בזה ישביעני רצון, אולם בדד אני: בין כל הנוסעים מצאתי רק יהודי אחד נוסע במחלקה השלישית. הוא אדם פשוט, חיט, שבא לאמריקה לפני חצי שנה בערך ולא ישרה מדינת קולומבוס בעיניו, על כן ישוב עתה ל“ארצו”, לגליציה. רוב הנוסעים במחלקה השניה הם גרמנים, ונוסעי המחלקה השלישית הם איטלקים והונגרים ברובם. השפה האנגלית כמעט שלא תשמע באניה, הפקידים מדברים אלינו – נוסעי המחלקה השניה – גרמנית, ובינם לבין עצמם ידברו באיזה שפה סלבית שלא אשמע – אולי היא הונגרית. עתה בערב ישבו רוב הנוסעים לשחק בקלפים. ואנוכי כבר סובבתי בכל פינות האניה ולמטה, ואשב לקרוא בספרות אגריקולטורית, שלקחתי אתי מאמריקה, ולעיין בכתבי-יד שלי.

מרגיש אני את עצמי בטוב, ולבי מלא שמחה. צוהל אני בטיילי על סיפון האניה והרוח מנשב בו בחזקה וישובבני. אמנם כן, בדידותי לא תפעל לעולם על מצב נפשי ורוחי. מרגיש אני אך שמחה מאז החלו לקרוב ימי עלותי לארץ-ישראל.

יום ה',כ"ב חשון 8.30 בערב

הפסקתי אמש באמצע הרשימה, כי באו ותשבנה לידי שתי העלמות הגרמניות הנוסעות במחלקתנו. ישבו ותקראנה את ספריהן. ותפנינה אלי מדי פעם בפעם ב“שאלות מן הצד”,עד שמפני הנימוס פסקתי מכתוב והחילותי לשוחח אתן. עלמות אלו אחיות הן, הצעירה היא כבת שמונה-עשרה והבכירה כבת עשרים. שתיהן חוט של חן בנות ישראל משוך על פניהן. ואמנם הן לא הגידו לי מה עמן ואך את מולדתן – וינה האוסטרית – הגידו. ובאשר הכל בזה חושבים אותן לבנות יפת, על כן לא הרהבתי עד עתה לשאול ללאומן, אם כי הן שאלו לעמי וקראתי להן בשם ישראל, מה שקיבלו בסבר פנים יפות. עלמות אלו באו לאמריקה לפני שנתיים בערך. מטיבות הן לדבר אשכנזית, אבל הדיבור האנגלי קשה עליהן. עתה שבות הן למקום מולדתן מבלי חשוב לשוב עוד לאמריקה. זה הכל מה שאדע אודותן, אם כי מרבה אני לשוחח אתן (או מרבות הן לשוחח אלי…). הן באו אמש וישבו לידי, ועל כן פסקתי באמצע הרשימה.

הלילה עבר בכי טוב. היום בתשע וחצי בבוקר קרבה אניתנו לפילדלפיה, ותשלך עוגן כדי לקחת מזה נוסעים איטלקים והונגרים. החברותה שלנו: אני, שתי העלמות, משפחה אחת שחבריה הם איש ואשה כבני ארבעים ובנם כבן עשר, אשה כבת שלושים וחמש ועוד איש כבן שלושים. כולם גרמנים. כולנו נחשבנו בתור החברותא האינטליגנטית שבאניה, וכולנו אוכלים על שולחן אחד ביחד עם ה…של האניה, וגם חדרינו סמוכים זה לזה וכולנו מתיחסים בידידות זה לזה. ויהי בעמוד האניה בחוף פילדלפיה, סרנו – ברשיון הקומיסר – לראות את העיר. אנכי, שנהירים לי שבילי פילדלפיה, הייתי מורה-הדרך, ונבקר את חצר העיר City hall ועוד מקומות אחדים. בשלוש בצהרים הרימה אניתנו את עגנה, ומעתה נשוט ימים רבים בטרם נגש לאיזה חוף.

את כל היום בליתי בטוב. גמרתי את רשימותי ע“ד “סיוד קרקע” והחילותי ללמוד ע”ד יסודות הדשן של האפרים. החילותי גם לכתוב בעברית ציור בשם “הריקא” (דער טרעמפף). סדר-היום שלי הוא בערך כזה: קם אני בשש והנני מטייל על הסיפון ושואף רוח צח עד אחר ארוחת-הבוקר. בתשע אני שב ללמוד שנונים אגריקולטוריים ולרשום רשימות בשנונים אלו עד ארוחת-הערב בהפסקה: שעה וחצי לארוחת-הצהרים; חצי שעה לשתית תה (בארבע) ושעה וחצי לארוחת הערב; בשבע אני יושב לכתוב עד עשר בערב.

יום ה', כ“ט חשון תרע”א,10.30 בבוקר

כשבוע ימים עבר ללא כתבי מאום, כי חמישה ימים חולה הייתי במחלת הים, בתוך שאר כל הנוסעים, ולא יכולתי עשות דבר. ואתמול, אם כי לא הרגשתי עוד את מחלת הים, בכל זאת בחרתי לבלות את היום בצחוק ודברים של מה-בכך, המשכיחים את נענועי האניה ועינויי הגוף הבאים על-ידי זה.

בליל יום ה' שעבר, כ“ב חשון, נכנסה אניתנו יותר ויותר למי האוקינוס. ואם כי הים היה שקט בערך, אבל באשר ה”אוציאַניא", אניתנו, קטנה היא, על כן היתה למשחק לגליו ותתנועע בלי הרף להחלות את רוב הנוסעים וביחוד אותנו, נוסעי המחלקה השניה, שנמצאת בקצה האחרון של האניה.

ככל שהיתה התנועה קשה עלי התאמצתי להתהלך על סיפון האניה ככל האפשר. ביום הששי שעבר כמעט שלא זעף הים. רוח מערבי קל נשב מאחורינו. האויר היה ממוזג, ואלמלא מחלת הים כי אז נעם לי מאוד הטיול על מכסה האניה. הים נראה היה כשליו וגא; אולם ניכר היה שלא נעם לו לשאת את אניתנו על גבו. כולו התקמט, וגליו כמו רגנוו, כל אחד משתמט היה משאת את האניה. ומדי פעם בפעם גם ניסו לערוך תגרה קטנה עלינו: הנה מרחוק התקרב גל ויכון להכות על צד האניה; אולם זו כמו עשתה במרמה: התרוממה קצת והגל נבלע מתחתיה. אז נטתה קצת על צדה ותהדוף את סרח הגל. ויקצוף זה ויצעד קצת לאחוריו ובעזרת גלים חדשים סער אל האניה, ואולם זו כבר הספיקה להכות אחור גל שני. ויפגשו הגלים, החוזר והנפלט, ויכו זה את זה, ושניהם התפוצצו ויז את קצפם ויפוזר על פני המים המתפשטים בקרבת האניה,מתחלקים ומסתלסלים ונמלטים אחורנית לתת מקום לגלים אחרים הזוחלים בדחילו, מזדרזים כשמתקרבים ומתעוררים לקרב.

בערב שבת, כ"ג חשון, גבר הרוח ויהי לסערה באה מצפונית-מערבית, ותשם את הים כמרקחה. אניתנו הקטנה התנודדה וניטלטלה, נסערה וננערה לכל הצדדים. רהיטים נעקרו ממסגרותיהם, נפלו, נשברו, התגוללו מצד אל צד, ויהי השאון לשואה מהולה בגניחות הנוסעים שתקפתם המחלה, ויהיו מקיאים ונואקים שבר כל הלילה. גם בחדרי אני נעקרו שולחן הרחצה, המראָה ועוד כלים, ויהיו מתגלגלים על הרצפה ומקימים שאון. חפצי נפזרו וירטבו במי הרחצה שנשפכו מן כד המים שנשבר. אנוכי ראיתי את הכל, אך לא עצרתי כוח לקום ממטתי, שנקלעתי בה מצד אל צד נאחז בצדיה. ואך בעשר בבוקר עלתה בידי להישמט מן המיטה ולטיל מעט על המכסה. פני הים היו כמראה תנינים ונחשים ענקים וננסים מתפתלים במין ערבוביה משונה, גבוהות רודפות תהומות ושפלות לפני רמות תחושנה. ונראה היה שכל הזעף הזה אינו אלא בגלל אניתנו המסכנה, שהרהיבה להתערב בעזים אלו, והכל רצים להחריבה ולבלעה: הנה שני משברים רמים, גבוהים אולי גם מראש תורן האניה, הנה הענקים, שני אלה, רצים ממרחק ומאחוריהם דומה ימשכו חיל אדיר של גלים ומשברים. הכל בשטף ממהרים אל האניה ומשני עבריה! עוד מעט, עוד רגע ויכסו עלינו במשאונם! הנה!… אך האניה קפצה פתאום למעלה, המשברים התלכדו מתחתיה והיא רכבה על גביהם רגע קט. אך אלה נכלמו ויחד אפם בזו השוללה, שתחת להיות שללם עוד תרדה בהם. וישתמטו שניהם לצדדים ואת האניה תהומות השליכו, ויתפשטו ויטכסו אחרת: הנה התרומם האחד ויסער מצפון, ובדרום השני ויחלק אלינו התהום. נד ניצב מצפון ופי שחת מדרום! הה! מה נורא! הנה הולכת ונהפכת האניה! הה! הנה!הנה! החזק! מי בחבלים ובגדר, מי בכותל ומי על הרצפה משתטח! הנה! הנה! אבדנו! אך האניה התאבקה רגע, הזדעזעה, אנקה ותזדקף מהר ואל צדה השני החלה לנטות, והכל שמה מתגלגל ואוחז בקרנות, כשהאניה רועדת ודוחה משברים ניתזים למעלה עשרות אמה לרום.

ועומד אני נאחז בתורן ותוהה: האמנם לא יהיה קץ לכל הזעף והחלי הזה?! נראה הוא שגם הים, גם האניה ידם לא תשוב, ואנחנו הנוסעים כבר הגענו עד שערי מוות, נוח לנו, שיכסה עלינו הים מאשר נעונה כה נוראות מבלי שיונח לנו אף לרגע.ואולם לא! לא עוד תכלה המלחמה הזאת ותחלואיה, הכל הולך ומשתנה חליפות ומפעם לפעם עוד יוסיף עברה. הכל כה עכור ומדכא! השמים מכוסים פרצי עבים שחורים על בד דלוח, ומדי פעם בפעם יסער אלינו פרץ עז, מתרתח ומכסה את עין הכל בשטף מטרות עוז, המחשיכים את הכל מסביב עד לבלי ראות מה במרחק איזו מאות אמה. והנה טס העב, ויש שהשמש תשלח קרן מבעד הבד הדלוח שבין שברי העבים. שמש זו שעודני זוכר מה נעימה היתה שם ביבשה, בזה הרי פניה כה קרים ומעוררים לבכיה, כאילו היתה היא עצמה מביטה מבעד לקרום של דמעות. ולא אדע אם בוכה היא על גורלי אני, בן-אדם חולה המעונה בזה נוראות, או אולי חולה היא עצמה, השמש, בזה. כן, גם השמש חולה מחלת הים. הנה אף לא תעצור כוח להחזיק את עיניה פקוחות לזמן ארוך. הנה נסגרות עיניה מתחת לעפעפי העבים, ועוד יחזק השוד והשבר: האניה נבלעת, האניה קופצת, האניה נהפכת, האניה מתמודדת, אך אחרי כל אלה עודה מפליגה בשלום! אכן, מי כמוך באדירים, אל! ומי עוד בעתיד כבן-האדם המשלת!

מוצאי-שבת, ב' כסלו

לזעף הים ושאונו כבר התרגלנו. נענועי האניה יש שגם ינעמו לנו. הכל הולך למישרים. ביום זורחת השמש באור נעים ומחמם, ובלילה יזרע הרקיע כוכבים מזהירים. כמעט את כל העת אני מבלה מחוץ לחדרי, מתהלך או יושב וקורא על מכסה האניה. מחזות הטבע על הים כה נהדרים הם. הים לבוש הדר חליפות גלים ומשברים, והשמים עוטים הוד אדי כסף קלילים מסתלסלים בשמש. האופק לא רחב הוא, אבל מדוייק בעיגולו. הים שקערורי הנהו במקום האניה והולך ומתרומם קצת אל כל קצות האופק מסביב, אבל ניכר ששם בקצות מרחקיו הולך הוא ונשקע שוב, אולי מכובד כפת הרקיע, ששוליה נעוצים שם הרחק מקצות אופק הים, ואת מקום הנשיקה לא תשורנו העין. נראה אך כי פה ושם במרחק האופק יתמתח מדי פעם בפעם דבר-מה כמראה שפתים מתכוננות לנשיקה, ויש גם שכשורת שִנַים לבנות תתראה מבין השפתים ההן: מחייך הים ומחניף לרקיע ולגנוב אליו נשיקה יתאוה; אולם אין הרקיע נענה לזאת ונכלם הים ונפלו פניו רגע, אך מהרה תשוב תלהט תאותו ויכונן שנית שפתים לנשק במלוא הענוה. ופני הים מה תמהים ונפלאים הם לעת נטות היום והשמש יכון לערוב. ואכן נהדר המחזה! כמו קומה ואולי קומתיים מעל לקצות האופק בדרומית-מערבית, ערכו איתנים מדורה נוראה על גבי המזבח עשוּי עבים שחורים כפחם. איזו ידים נעלמות מוסיפות ענני פחם על המדורה, וגם אלה וגם המזחב יוקדים ולוהטים. אש לבנה לוהטת מתפרצת מעל קרקע המדורה, וממעל לה תכתיר אש אדומה כדם ושולחת לשונות להב ותמרות עשן אל כל אפסים. ונוגעים לשונות הלהבה בהררי גפרית שחורה, המרחפים לתומם ממעל והציתו אש גם במו. ונסבה ורחבה המדורה, והאדימו פני המערב, ולחשה אש גם בדרום, וצצו ונאספו עננים ואדים נרעשים ומשתהים אל המחזה, והכסיפו גם שוליהם הם ונפחדו וישנו צורתם מרגע לרגע: הנה אריות ונמרים, תניני ים ונשרי שמים! והנה שם עמד שנהב ומולו פיל מגביה חטמו ופוער פיו כמפהק איומות. והנה יער עצים עבותים, ובצדו בודד קצת יעמוד עץ-תפוח מֵצֵל על זוג אנשים, אדם וחוה, כשהם מתעלסים באהבים, ומרחוק נחש מתפתל וקרב אליהם. והנה כרובים טסים במקומם ומשפיעים רון וצהלה על היקום מתחת. והנה שם בקצות הדרום נתרחק ונתעמק האופק, ונתגלה גן-עדן נחמד למראה בערוגות פרחיו ומגרשי הדשא הירקרק ורך. והולכות ומשתנות התמונות והמחזות הולכים וניטשטשים. זמן קט עוד יאדם המערב ואחר גם האודם ימחק, יקרב יאתא ליל ובלע את הכל. וצצו אז הכוכבים, וחשו בהויית איזה סודות נעלמים שקדמו להם, והתלחשו זה בזה ושלחו מחבריהם לשוט במרחב התבל למען בקש והעלות את הנעלמות. הנה ישוטט כוכב אחד! טס ונעלם גם הוא! הנה יעוף שני לו! נפל ואבד גם זה!

יום ב‘, ד’ כסלו

יום אתמול היה יום מענין לנו. כי בבוקר כבשעה שמונה ראינו ארץ. ומה גדלה שמחתנו לקראת הארץ אחרי הימצאנו אך בין רקיע ומים זה כעשרה ימים. היום היה מעונן. רוח מזרחית נשבה ומדי פעם בפעם ירד גשם דק. אבל הגשם לא יכול לכלוא אותנו בחדרנו בעת שעברנו קרוב לצורי ספרד היפים: ניצבים הם ישר ככתלים מתרוממים קומות אחדות מן המים. וממעל להם אין כל רכסים, כי פניהם מיושרים וחלקים ממעל, וכמעט שגובה אחד לכל הארץ מעל פני הים. נראית היא כארץ מישור הנפסקת פעם אחת מעוקצה ושמה גבול לים. אמנם פה ושם יראו צורים יפים בודדים עומדים נפרדים מן הארץ. ארץ זו אי-אפשר שתהיה עשויה כה ישרה בידי הטבע. נראה שידי אדם חרוצות עמלו פה, והצליחו ליישר את כח הרכסים ולעשותם שדה מישור פורח.

בצהרים הורע האויר והמטר ירד בהפסקות קצרות. אניות רבות, קטנות ברובן, ראינו מפליגות אנה ואנה. לעת ערב גדלה הסערה עד מאוד ומטרות עוז ניתכו ויחשיכו את הכל מסביב. אניתנו היתה בקרבת “הגיברלטר”, מקום המפרץ הצר של הים האטלנטי והים התיכון, ועל כן, כדי להמלט מהתנגשות התנהלה בכבדות, ותעמוד מדי פעם בפעם בגבור החשכה עם חשרת עבי המים. רוב הנוסעים חלו במחלת הים שנית. וככה עבר כל ליל אמש. היום אנחנו נמצאים כבר בים התיכון. הים הוא כה שקט, וחלק כמראה. יום נעים, אם כי מעונן. אניות רבות שטות אנה ואנה, וגם דגים רבים ובתוכם גם ענקיים ייראו מדי פעם בפעם מעל לפני הים.

יום ד‘, ו’ כסלו.

הלילה נבוא לניאפול, ושם יוכל היות אחליף את ה“אושיאניה” באניה אחרת, “לפטרס”. את חפצי כבר חבשתי, למען היות נכון לעזוב את האניה כשאצטרך. כן גם החלפתי כתבות את בני החברותא שלנו בזה, אשר שאלו מאתי כי אשלח להם כרטיסים מצוירים מארץ-ישראל, והם הבטיחו לשלוח לי כאלה ממקומותיהם.עד עתה כבר הספקתי לעמוד על אפיו של כל אחד מהם: האיש, אבי המשפחה שהזכרתי באחת הרשימות, שמו ק-ר. הוא היה איש פשוט, כמעט גס, “הונגרי” מתאמר לאשכנזי. הוא כבן ארבעים וחמש. וכבת ארבעים היא גם זוגתו. זו היא אמנם אשה פשוטה, אבל נראית ישרה ותמימה. להם נער כבן שמונה. שנית למשפחת ק. אזכיר את האשה שט-ר, זו כבת שלושים וחמש מביהם, אשה גבוהה ועבה, המבלה את רוב עתה בשכבה בחדרה. אחריה יזכר מר ש-קי, כבן שלושים, משליזיה. הוא התמהמה באמריקה שנים אחדות, ושם, כנראה, התפקר ויטעם מעט מן הספרות המדעית, ביחוד ידבר תמיד ע“ד “ספרי הפרוזה של שילר”… מלה דמרגלא בפיהו היא “קולוסאַל”. דברים גדולים (גרוֹסע) אין אצלו, כי אם אך ורק “קולוסאליים”: קולוסאלי הוא מראה הים וקולוסאלי הוא טעם קערת המרק, קולוסאלי הוא המטר הסוחף עתה וקולוסאלית היא ההקאה של נוסע חולה זה… גבר זה ידיו רב לו בכל “מדע ותורה”: הנה, למשל, שמעתיו מספר למר ק-ר (אשר לפניו ירביץ תורתו על פי רוב) כדברים אלו ממש: ש”יסוד החלבון בלובן ביצה עולה לערך % 96,בעת שאותו היסוד עצמו ימצא בבשר השור אך ורק % 43“, “ומה לך יותר, – הוסיף – גם בענבים פשוטים ימצא יסוד החלבון בערך אחוז גדול מאשר בבשר” (?!). אחרונות להיזכר הן שתי העלמות, אוסטריות הן, יתומות בלי אב ואם. נתחנכו בבית אחותן הבכירה ובבית-ספר קתולי אדוק. כשנתים בילו באמריקה, ביחוד בניו-יורק, ועתה הן שבות לאוסטריה להישאר שם. הצעירה בשנים – ולפי מראה פניה והליכותיה נראית היא להיות הבכירה – מצאה לה אוהב באמריקה ומאוד תתגעגע עליו. גם הוא יבוא לאוסטריה – ארץ מולדתו – ויתאחדו. הבכירה בשנים “עוד לא אהבה”, תאמר. כל אלה בני החברותא הם חניכי הנצרות הקתולית. האיש ק-ר עודנו אדוק קצת, והשאר חפשים הם מעט או יותר. מוזר הוא בעיני, איך כל אלו ה”אשכנזים" חניכי כנסיה אחת אינם סובלים אלו את אלו: כולם ידברו במרת שט-ר – שלא בפניה כמובן – ויבקרו את כל דרכיה ודבריה. מרת שט-ר דיברה לפני במר ק-ר, מר ש-קי והאחיות. האחיות תדברנה בה ובמר ק-ר וכן חוזר חלילה. את קרבתי אני, היהודי, יבקשו כולם. הואיל ואני מרבה לטייל על מכסה האניה, כבר החזיקו “האחיות” לבוא אחרי ו“לשאול כל אחת את זרועי” מימין ומשמאל, ועל פי רוב נטייל יחד באופן כזה. ולפעמים כשאני מטייל לבדי תבוא מרת שט-ר, לפעמים בחברת מרת ק-ר, ותלוינה אותי אחת מזה ואחת מזה. וכן הוא גם מר ש-קי ילוה אלי בטיול לעתים קרובות. כולם חולקים לי רוב כבוד, ורבות פעמים בעת שאני יושב על המכסה נוכח השמש וקורא מה, הרי הם ניגשים לשאול מה היא חוות-דעתי בענין שהיו מתוכחים עליו. מה ידברו בי שלא בפני, לא אוכל כמובן לדעת וגם לא אתענין בזה.

ביום החמישי, ז' כסלו, בבוקר, השליכה אניתנו “אוציאניה” עוגן בחוף ניאפול, באיטליה. יחד עם כל אלה הנוסעים דרך ארץ יון נמסרתי לידי סוכן אחד, שעליו לשלחני הלאה. כולנו היינו כחמישים איש, ומהם חמישה נוסעים במחלקה השניה: אני, יהודי אחד, וארבעה בני יון. באלה הארבעה נחשב גם “המתורגמן”, אשר חברת האניה שולחת לנהל את בני השפות השונות למקומותיהם. כפי שאמרו יודע מתורגמן זה לדבר בשפות: איטלקית, יונית, תורכית, ערבית, רוסית ועוד. אמנם השפות שהיה עליו להשתמש בהן בנידון שלנו היו איטלקית ויונית, ובאלה כנראה ידבר כראוי, אולם מן השפה הרוסית ידע אך מלים אחדות, כמו חאַרוֹש, ניחארוש, פּאֵידיום, וזה הכל כמדומני. והוא צריך להיות המתורגמן גם לי, ולא יכלנו הבין זה את זה, כי השפות אנגלית, אשכנזית ורוסית, שאנכי דיברתי בהן לא הבין הוא. אך באשר אחד משלושת הנוסעים אתנו, במחלקה השניה, ידע לבטא מלים אחדות באנגלית מסורסת, היה הדיבור ביני ובין המתורגמן מתנהל באופן כזה: אליו ישר דברתי רוסית, ואשר לא הבין או לא ידע להשיב (וזה היה כמעט תמיד) היה הוא מדבר אל “האנגלי” כביכול בשפתו, וזה היה מגמגם אלי חצאי מלים באנגלית. אמנם מעיד אני עלי שמים וארץ, שאלמלא תנועותיו המסבירות של המתורגמן, לא הייתי מבין גם את המעט שהבינותי מדיבורו. ומתורגמן זה ככל המדברים בשפות הלטיניות והיוניות, כל עצמותיו תדברנה בדברו. אמנם דואג היה מתורגמן זה בשבילי לבל אסבול חלילה עקב אי-הביני את השפות המתהלכות בזה, ויתאמץ להמתיק לי את מאכלי, שיקויי וכדומה.

גם את יום הששי, ח' כסלו בלינו בניאפול, ואנכי השתמשתי בזה לראות את העיר. ואחרי שעשיתי לי סימנים מדוייקים להכיר את בית מלוני, יצאתי ביום הששי בבוקר לטייל ברחובות העיר, וטילתי עד ארבע לעת ערב. ניאפול עומדת בעמק, במזרח יגבילה הים ומשלוש רוחותיה האחרים ישמרו עלי הרים גבוהים: הויזוב הידוע מתרומם בצפונה, עם שלשלת רכסיו השוממים מאין צמח וחי. בתים וחומות חרבים ונעזבים יראו על צדיו, ולרגליו המישור אמנם עטוי הוא ירק דשאים ועצים בודדים, אולם גם בזה עוד לא נושבו הבתים והחומות שנעזבו לפני שנים אחדות בהתגעש ההר. האויר היה חם, וזיעה כסתני בהעפילי עד ראש ההר הדרומי, שהוא מיושב כולו ומראהו יפה עד מאוד, כשמביטים אליו מרחוק ורואים את בניניו עומדים זה על גבי זה וחצרותיהם מלאות ירק דשא ועצים. בזה ראיתי את עצי הלימון ותפוחי-הזהב מסובלים פרי, התאנה כבר עמדה ערומה, ואך פה ושם התנפנפו עוד ענפים בודדים עליה. גזעי הארז והתומר היו לרוב, ועוד מיני עצים שונים. הירק שגשג בגנים, וגם פרחים נראו פה ושם. בכל רחובות העיר מכרו את פרי הקקטוס (הצבר), תפוחי-זהב ועוד מיני פרי חצי-טרופיים שונים. הרחובות הראשיים יפים הם, וישנם גני עיר קטנים ומגרשים נהדרים. יפה הוא “מגרש דנטה”. נהדר הוא “הבנין הראשי” של העיר, שם ימצאו תמונות ופסלים רבים, ותיקים וחדשים, מעשי ידי אמנים מצוינים. הרחובות הצדדיים צרים הם, והעיפוש גדול בהם עד להחנק. ברחובות אלו יראו חיים פרימיטיביים במלוא המובן. הכל עובדים והכל סוחרים ומכריזים על סחורתם בנגינה משונה. ואל כל אשר תפנה יתבעו “בקשיש”.

משונה הוא אופן מכירת החלב שראיתי ברחובות אלו: בשבע בערך בבוקר ובארבע בערב יתהלכו אנשים עם עדרי עזים – מחמש עד עשר במספר – או פרה ופרתים. עוברים הם ברחובות כשהפעמונים בצוארי בהמותיהם מצלצלים עד להחריש אזנים, ונוסף לזה עוד ינגנו הבעלים בקול. והרי נשים מופיעות על המעקות. מורידות בחבל כל אחת סל קטן וכלי וכסף בו; נוטל בעל העדר את הכלי וחולב בו מדדי העז או הפרה מידת מחיר הכסף המורד. אז ישוב הכלי אל הסל ובעלת הסל מעלה אותו. ככה חולבים את העזים והפרות, ואין בעליהן מרגישים כמה מזיק הוא לבריאות הבהמות ולכמות ואיכות חלבן, כשאין הן נחלבות בפעם אחת ואך בהפסקות. ואולי כבר הרגלו הבהמות לזאת, כי אפשר לראות את העז נקרבת להיחלב בראותה סל מורד מאחת הקומות, אבל תנועותיהן של הבהמות וליקוקן את עטיניהן מעידים כי סובלות הן מן החליבה לסרוגין,

משונה הוא גם אופן הובלת משאות. משתמשים על פי רוב בחמורים קטנים, אבל יש שירתמו חמור וסוס או שור. ואופן הרתימה משונה הוא: למשא כבד רותמים בהמה אחת בתווך ועל גבה ינוח כל כובד ה“כר” בעל שני אופנים. אמנם משני עבריה או בצדה האחד קושרים ל“כר” עוד בהמה אחת או שתים להועיל למשוך את המשא; אולם ברדת ה“כר” מן הר, אז על הבהמה התיכונית להחזיק אחור את כל המשא. ואפשר לראות בהמה עניה כזו נועצת פרסותיה והיא נחלקת וניטלטלת מטה מטה. בכלל יתהלכו את הבהמות באכזריות משונה.

נשי זימה נפרצות בעיר. ובכל אשר תלך תסתכלנה בך, תגענה בידיך ויקראוך ללכת אחריהן. ובאת לבית קפה וסבבו אלו אל החלונות וגֵרו וחנפו לך. ובחלה נפשך ובאת לחדרך ויצאת אל המעקה, וקרצו לך עינים מן החלונות ממולך ושרקו לך שפתים מן הרחוב מתחת.

חזרתי לפגוש ביהודים ולא עלתה בידי. אמנם ראיתי פנים רבות שחזותם העידה בם שבני שם הם, אם כי קשה להכיר היטב בין פני יהודי לפני איטלקי, יושבי העיר, אבל את האחדים מאלה שעכבתי ושאלתים באנגלית למען היכנס בשיחה אם מדברים הם אנגלית או אשכנזית או עברית, ענוני כולם: “נא קאפיסא” או “נא קאמפרינדא”, לאמור: לא אבין למליך, ובזה נפסקה שיחתנו. אמנם אלמלי שהיתי בעיר יותר, כי אז מצאתי אל נכון בזה יהודים, למרות מה שלא אדע את שפת המקום וכאלם אני מתהלך, אולם עלי לנסוע הלאה.

נתגלגלו הדברים שלא היתה אניה נכונה לנו בניאפול, ובאותו הלילה בשעה 11 יצאנו במסילת-הברזל לברינדיזי. כל הדרך עברנו בין פרדסים, ביחוד של עצי תפוחי-זהב. כאשר האיר הבוקר יכולתי להתבונן יותר אל המקומות שעברנו דרכם. כל הדרך עברנו בארץ מישור שפלה. העפר חומר-אפרורי (קליי-לאאם), ברובו, כמעט כולו, נראה, נתהווה מאבן הסיד. ואבן זו עודה רבה מאוד שם בשדות. אך כאמה או אמתים ושלוש מתחת לפני העפר אפשר למצוא אבני סיד מוצקות. ואמנם במקומות רבים ראיתי חופרים סיד בצדי הדרך או גם בשדות, וככה מעמיקים את השדות אמות אחדות. ובצדי שדות עליים נמצאים שדות תחתיים. שדות רבים רטובים הם מאוד. מלבד “עשב המים” ועצים ננסים לא נראה בהם דבר. אולם רוב השדות ראיתי עטופים ירק ומזרע תבואות רך, ואלו וגם הפרדסים עולים יפה עד מאוד. פה ושם נראו גם עדרי עזים וצאן, ועדרי חמורים וסוסים. העבודה בשדה, ראיתי, נעשית באופן פרימיטיבי עד מאוד; חורשים ב“מסמר”, נשים וילדים תולשים עשבי הבר, בכלל נראה שאין עבודה עולה בשכר רב בזה, ועל כן עשויה היא כה בדיוּק.

באחת אחרי הצהרים באנו לברינדיזי, ולכל אשר פנינו תבעו בקשיש. פה הודיעוני שאין חברת האניות מתחייבת עוד במזונותינו, ועלינו להכין לנו צידה לדרך שני ימים בערך. אחרי הרפתקאות שונות והשתדלות של המתורגמן שלנו, עלינו לעת ערב באניה יונית “מיכאל” ההולכת ל“פיריא”, עיר החוף של אתונה ההיסטורית. ובשעה 11 באותו לילה הפליגה האניה מזרחה. רוב הנוסעים הם יוונים, ישנם גם צרפתים אחדים, ישנם גם שנים שלושה נוסעים במחלקה השנית, שהם מדברים מעט אנגלית. נוסע אחד מבני יוון הוא יליד ונתין רוסיה מחבל קרים. הוא מדבר יונית ורוסית, והמתורגמן שלנו הציגנו לפניו, ונדבר הרבה אודות רוסיה ואמריקה. בעיניו הוא טובת ארץ רוסיה מאוד מאוד. “אם העם הרוסי עני הנהו הרי זה באשמתו, כי שותה הוא הרבה, וכמה שישתכר לא ימָצא לו”. נוסע אחד בעל פנים וזקן מהודר נראה לו כיהודי, מדבר אנגלית בקושי. אומר הוא שאזרח אנגליה הנהו, והנהו סוחר את צרפת ויוון. ע“ד “הציונות” לא שמע מאום, ע”ד הד"ר הרצל כמדומה לו ששמע. אכן רעיון שיבת עם ישראל לארץ-ישראל, כפי שבארתי לו, נראה טוב בעיניו. – המיטה מימין למיטתי אני היא לאיש יווני זקן אחד, וזה לא יחדל מלרגון: לא טוב בעיניו להיות שכן לאיש יהודי… מדבר הוא אלי יוונית, ומראה לי שאבקש מיטה אחרת; ואנכי להכעיסו מדבר אליו אנגלית, שאם לא ירצה להיות שכני אזי ילך לו גם לעזאזל, לי לא אכפת כלל. בהימצאי באניה זו התודעתי יותר אל חברי שנסעו אתי – במחלקה השלישית – באניה “אוציאניה” מאמריקה. כולם בני יוון. אחדים נוסעים למקדוניה ורובם ישארו בארץ יוון. ביניהם ישנם אחדים המדברים מעט אנגלית, ואלה מגנים לפני את ארץ איטליה שעברנו ומהללים את ארץ יוון שנעבור. גם הציעו לפני לנהלני בעיר “פיריא” היונית עד ישבי באניה לארץ-ישראל. כמובן הודיתי להם וקבלתי את הצעתם.

בלילה ובבוקר יום א‘, י’ כסלו, גדלו נענועי האניה הקטנה בערך וטלטוליה, וכמעט שתקפתני מחלת הים, אבל התגברתי עליה ואתחזק על המכסה. בשעה תשע בערך, נכנסנו בין שלשלות הרים, סלעים וגבעות. אלו שבצפון ערומים הם ושוממים, ואלו שבדרום עטויים ירק ננסי הארז Pineshrub ) ) ודשאים. הים האדריאטי הלך ושקט, ונהדר היה מראה התכלת הירקרקת.

בשעה 11 בצהרים השליכה האניה עגנה אצל העיר קורפו. הוא האי קורפו הידוע לנו באתרוגיו שדושנו בדם יהודים, ואשר יהודים רבים עודם מהדרים אחריהם לברך עליהם. יוונים קרבו בסירות אל האניה,הביאו נוסעים והורידו אחרים. אחדים העלו על האניה פירות, ובתוכם גם אתרוגים גדולים מאוד בשלים כל צרכם. רבים מאלו נראו שהיו מהודרים מאוד לפני ירחיים בזמן ברכת האתרוג, ובכל זאת לא נקטפו אז ופטמם היפה עוד לא נושך ע"י יהודיה מעוּברת… אתרוגים כאלה בשעתם, הרי יהודים חרדים משלמים בעדם מחמישה רובלים ומעלה, ועתה הציעו היוונים לפני אך בעד חמש אגורות יווניות, לאמר סנט אמריקני אחד! ולא חפצתי לקנות ולאכלו על דם אחי שנשפך עליו… אכן כנראה לא ירבו עוד הקופצים על אתרוגי קורפו לברך עליהם, ואם באמת כן הוא כי אז מה משמח הוא!

על האניה עלו כמאה אלבנים “פועלים אגרריים”, שפניהם מועדות לפַטרַת וסביבותיה לעבוד שם בשדות. תלבשתם גסה ופרימיטיבית עד מאוד. גם מין כלי חפירה (אֵת) פרימיטיבי העלה כל אחד בידו, ועוד מיני מקלות או דרבנות כאלו. בעיני אני, שאך זה כשבוע ראיתי את המכונות וכלי עבודת האדמה המתוקנים האמריקניים, נראה הדבר כה מוזר, שכעת עוד משתמשים לעבודות האדמה במסמרים ובמקלות. ובכל זאת הן חיים האנשים הפרימיטיביים האלה מעבודתם זו גם בעת ההתפתחות הזאת, וכנראה עוד תעבורנה עשרות ואולי מאות בשנים בטרם ילמדו אלו לעשות עבודה מתוקנה בכלים מתוקנים. ומה מעכב בדבר? ומה הם השינוּיים החברתיים והפוליטיים שיבואו ע"י השינויים לטובה בעבודת האדם?…

בשלוש וחצי לעת ערב באותו יום הפלגנו מקורפו. הים יפה מאוד כשהוא מואר ע"י הלבנה הפגומה, ועת רבה עוד עמדתי נשען על המעקה ומחשבות רבות התרוצצו במוחי ורגשות שונים לקחו את לבבי. מחשבות ורגשות שכמעט לא יסורו ממני מאז עזבתי את אמריקה בדרכי לארץ-ישראל: געגועי הולכים ומתגברים מיום ליום, רוחי תקצר ככל אשר אקרב אל ארץ תקותי! הה, מה יארך הזמן! מה רחוק עוד הרגע בו אראה את ארץ עתידותי! רוחי כה נסער! נפשי כה תהמה! וחרש מתגלגלות דמעותי, דמעות נודד בודד, ונופלות אל הים ונבלעות בגליו…

ביום השני, י"א כסלו, בארבע וחצי לעת בוקר, עמדה האניה אצל פטרת. נוסעים רבים ירדו, ובתוכם גם “המתורגמן” שלנו. בזה כלתה זכות נסיעתי על חשבון חברת “אוסטרא אמריקאנא”. שלמתי בערך שלושה פרנקים להמשיך את נסיעתי באניה זו במחלקה השלישית עד פיריא, ונשארתי באניה יחד עם שאר כל חברי “הנוסעים היוונים”. פטרת נראית עיר קטנה מאוד עומדת על חוף הים בדרום, ומאחוריה הרים וסלעים גבוהים. חוף מתוקן אין, ואך מעין סוללות נמוכות וצרות נכנסות אל הים מאות אמות אחדות, ואליהן נקרבות האניות הקטנות. אולם הגדולות נשארות הרחק מעט מן החוף.

אך כשעתים שהינו בפטרת ובשש וחצי הפלגנו משם. רוחב הים ייראה אך כפרסה אחת, ומשני עבריו יגבלוהו הרים וצורים רמים. ההרים בדרום עטויים דשא ועצים, ועל ראשיהם היותר גבוהים ינוח שלג לבן. לרגליהם ייראו בתי מושב פזורים פה ושם. ולהיפך, אלו שבצפון ערומים ושוממים הם ברובם, ועל גביהם ירחשו עננים ועבים.

בשתים עשרה וחצי בצהרים באנו עד קצה לשון האדריאטי, מקום אשר ההרים שבדרום ובצפון משתלבים אלו באלו ויבדילו בין הים האדריאטי והתיכון. אז נכנסה אניתנו ב“תעלת אוסטמאס” אשר כרתה חברה אנגלית, וכחצי שעה ארכה העברה בו. המקום היותר עמוק בו, שערתי, כמאתים רגל מעל לפני המים, ומלמעלה עובר גשר מסילת ברזל. רוחב התעלה בתחתיתה הוא אך כמאה רגל על פני כל ארכה, ושם היא בנויה אבני גזית בעומק המים וכקומה ממעל. יתר כל גובה הכתלים אינו מתוקן כלל, כי אם במקום פרצות או אבנים רכות בנו אבנים. בעובי הכתלים אפשר לראות כאילו ניגש ההר בהר, מה שמעיד על רעש וגעש הארץ באותו מקום, מה שהסב אל נכון בהפרדת הימים זה מזה. כשיצאנו את התעלה נמצאנו בים התיכון. הגבעות הלכו הלוך ושפל בהדרגה. פה ושם עדרי עזים וצאן. המים יותר רוגשים ממי הים האדריאטי.

באותו יום, בארבע וחצי לעת ערב, התקרבה האניה ל“פיריא” ועוד בטרם עמדת סבוה המון יוונים, למאות אולי,בסירות ויקימו שאון וצעקה בקראם אל הנוסעים: “סטריוטיס”! “פטריוטיס”!, כלומר אנשי לאומנו (ככה קוראים היוונים אלו לאלו), ובהדפם ורוצצם אלו את סירות אלו. אחדים השליכו חבלים ויאחזו במעקות האניה ויטפסו עליה, וכאן החלו לחטוף את חפצי הנוסעים ולשדלם ללכת אתם כל אחד לסירתו הוא. המהומה והשאון גדלו עד לאין שיעור. בין כה וכה השליכה האניה עוגן ותעמוד. השלבים הורדו והנוסעים ניתנו לרדת. הידידות שהראו אלי חברי, היוונים האחדים שדיברו מעט אנגלית, גדלה עד להפתיע אותי: הנה בעוד שאני עומד עם האחד, כשהוא משתווה עם בעל הסירה בעד ההובלה את שנינו וחפצינו אל החוף, וכבר ימשכני אחר ויראה שהוציא את חפצי (מן החור הנקרא מחלקה שלישית) וישימם בצד חפציו הוא וכבר השתווה את בעל הסירה שני בעד שנינו. ובעוד שאני פונה אליו, הרי יקראני הראשון ללכת אחריו וישדל גם את השני להיספח אלינו. וזה אמנם עשה כן. ידידות זו על כרחה העירה בי מעט חשד שלא לטובתי מתכוונים אלה… ואולם החשיתי ואלך אחריהם. שילמנו כל אחד פרנק (20 סנטים) אחד לבעל הסירה שהביאנו לבית המכס, שם בלשו את חפצינו. ובתיבת אחד מבעלי טובתי (היותר גדול) מצאו כלי נשק ועוד חפצים שחיבוהו לשלם בעדם 35 פרנקים מכס. דבר זה, הנסיון להעביר דברים אסורים ולגנוב את המכס, הגדיל עוד יותר בעיני את החשד על זה. אבל צחקתי בקרבי על חשדי זה, ואלך אתם יחד לבית מלון. ובעד הבאת החפצים שמה שילמתי לא פחות משנים וחצי פרנק.ביניהם לבין עצמם ועם בעלת בית המלון דיברו יוונית, אשר לא אבין אף מלה אחת, ופעמים אחדות הרגשתי שהם מדברים אודותי. הידידות אלי וביחוד מצד האחד, שמו גיאורגי (אותי קרא: מר יפה…), גדלה מרגע לרגע… באותו בית מלון מצאנו עוד צעיר יווני אחד, שלפי דבריו שב מאמריקה, ששהה שם כארבע שנים בסן-פרנצ’יסקו, לפני שבועים. הוא דיבר מעט אנגלית, ונעשה כולנו חבורה אחת. החלטנו ללכת יחד לבית-אוכל (כי פה בתי המלון לחוד ובתי-אוכל לחוד). אמנם בתחילה הבינותי מדבריהם כי בבית המלון עצמו יש בית-אוכל, כי שאלוני במה אני חפץ, וכאשר אמרתי כי אוכל אך ביצים בשולות וחלב, אמרו שיתקנו זאת בשבילי. ולא עברו חמישה-עשר רגעים ותביא בעלת-הבית את האוכל אל חדרנו. כה נשארתי לאכול בחדר וכולם הלכו.

בטרם הספקתי עוד לפרוס הלחם, והנה שב “הצעיר הסנפרנצ’יסקני” אל החדר וכל חזותו עוררה חשד, כי היה כל גופו רועד ומגמגם היה בדיבורו יותר מקודם… שאלתי מדוע שב, ויענני כי הוא כבר סעד ואך ירד להראות לאורחים בית מזון. על שאלתי אם חולה הוא כי ירעד ככה, ענני כי שתה מים יותר על המידה… הוא ישב על כסא מאחורי, ואסב את כסאי אני באופן שאוכל לאכול ובאותה עת עצמה לבקר את תנועותיו של זה… והוא אמנם לא ישב כראוי: התחכך, שם ידו האחת בכיס מכנסיו, הוציאה וישם את השניה בכיס, התרומם מעל הכסא, התהלך קצת וישב על המטה, נוטה לכאן ולכאן כשהוא מפטפט: מבאר לי בתחילה מדוע הכינה בעלת הבית את ארוחתי, כי בבתי-האוכל אפשר למצוא עתה רק מאכלי דגים וירק, באשר לא יאכלו הנוצרים כעת בשר, ביצים או חלב. ומאותו ענין החל לדבר, יותר נכון לפטפט, ע“ד ישו הנוצרי והנצרות בכלל. אז החל לספר לי ע”ד הרציחות הנפרצות בעיר הזאת וע"ד מעשי שוד וחמס, גזל ורצח הנעשים בכל יום ובכל מקום בארץ זו… כל אלו הדברים חיזקו עוד יותר בלבי את החשד כי מהרהורי לבו הוא יפטפט זה… ובדמיוני שערתי כי חברי “בעלי טובתי” חושבים לנכון שעשיר גדול אני, כי ראשית, הן הנני יהודי, שנית, אמריקני… שלישית, נסעתי במחלקה השניה עד פטרת, ורביעית, נוסע אני לפלשתינא, מעשה לוקסוס… ועל כן, חשדתי, החליטו לגזול את כספי ואולי גם לרצחני, כי מי יתבע את עלבוני אני – יהודי זר שאינו מבין לדבר יונית – מידם הם “פטריוטיס” ובין “פטריוטיס”?… למעשה זה, שערתי, שיתפו גם את בעל הבית ואת צעיר “סנפרנצ’יסקני” זה… שערתי גם, שבכונה השאירו אותי בחדר והם הלכו וישלחו בחזרה את זה, שזר הוא לי ויקל לו להעיז בפני ולהחל בתגרה. והנה זה מפטפט ומפטפט, והנה קם מן המטה ויסגור את החלון ואת הדלת שהיו פתוחים, באמרו כי חולה הוא וקר לו… אנוכי יעצתיו ללכת לישון, אך הוא אמר לי כי הולך בטל הוא וישן עד הצהרים, על כן לא יוכל לשכב בשעה מוקדמת כה… גמרתי את ארוחתי, ואסב את כסאי באופן שאוכל להשקיף על כל תנועותיו של זה, ולהיות נכון ללחום אתו כשינסה להתנפל עלי. וכה נשארתי יושב במנוחה שלוה ומשיח עם פטפטן זה עד ששבו חברי מבית-האוכל.. אז הציעו אלה לפני ללכת מעט לטיל ברחובות ולראות את העיר, ואלך אתם וגם הפטפטן נלוה אלינו. טילנו כשעה ויעזבנו הפטפטן, באמרו כי חפץ הוא לישון. וגיאורגי שאלני אם חפץ אני לטיל עוד או לישון, כי בכלל עשה את הכל כמו להמתיק לי את הבדידות בעיר נכריה… אנכי בחרתי לטיל עוד כשעה, אז שבנו לחדרנו ונשכב לישון. שלשתנו ישנו בחדר אחד. את החלון והדלת נעלנו מבפנים, ונשכב כל אחד במטתו.

בלילה ההוא נדדה מעט שנתי, כי האזנתי לתנועותיהם של חברי במטותיהם ואהי נכון למלחמה. בטוח הייתי שאם אך אהיה ער בשעת ההתנפלות מצדם, אוכל להגן על נפשי בפניהם. ואם כי צחקתי בקרבי על חשדי אלו, בכל זאת חדדתי את הרגשתי בשנתי כל הלילה… הרבה הסב בזה הזמן הזה: חודש כסלו. החודש שהיהודי יחוג בו את נצחונו על היוני. אמנם נצחון נחוג, ואולם בכמה קרבנות עלה לנו נצחון זה! והאם לא נשארנו שונאים ואויבים עד היום הזה? והאם לא ערכו היונים, זה לא כבר, טבח לאנשים יהודים שבאו לקורפו לקנות אתרוגים ויעשירו את האי ההוא? ובמה טוב אני היהודי וחברי היונים אלו מן הקודמים לנו? על כן למרות כל הכבוד והידידות שהראו לי – ואולי עקב זאת – לא יכלתי לבלי לחשוד באלו, ואשמור את כל תנועותיהם…ככה עבר הלילה. וכאשר האיר הבוקר הייתי אני הראשון לקום, וכאשר קמו גם חברי ונשתה: אני חלב והם קפה, יצאנו יצאנו לחזור אחרי האניה בשבילי ליפו או לאלכסנדריה. החשד פג כולו, ואנחם על שחשדתי באנשים כשרים, אנשי חסד לי…

אחרי חזרה של שעות אחדות בלשכות חברות אניות שונות, מצאנו לשכה אחת שאמרו שיש להם אניה מפליגה לאלכסנדריה מחר, ביום הרביעי. קניתי כרטיס של המחלקה השלישית, הכינותי צידה לדרך ובשתים אחרי הצהרים עליתי לאניה. הרבה הודיתי לגיאורגי, איש חסדי, שהיה מתורגמן שלי בעיר הזאת ויעשה את הכל בשבילי, והוא אך נענע בראשו ויאמר באנגלית רצוצה: אל תחשוב אודות זאת, מר יפה! אין שוה להודות על דבר קטן כזה…

באניה (“סופיה” שמה) מצאתי שנים מן הפועלים שידעו מעט אנגלית. מהם נודעתי שאין יודעים עוד בבירור אם תלך אניה זו לאלכסנדריה, כי הרבה עיכובים יש בדבר. אמנם – אמרו – אם זו לא תלך שמה, הרי שם, הראו לי, אניה אחרת של חברה זו עצמה, ותלך היא והחברה תעביר את הנוסעים שמה. ישנתי הלילה באניה ובבוקר יום ד' אמרו לנו הנוסעים, שגם אניה זו גם האחרת לא תלכנה לאלכסנדריה. נשאר לי לעשות כשאר הנוסעים: שלמתי פרנק לבעל סירה ויביאני אל החוף. בזה כבר עמדו בעלי המלון וימשכוני זה לכאן וזה לכאן, אך אנכי לא נתתי להם לקחת את חפצי, כי לא הבינותי לדבריהם. נטפל לנו צעיר אחד שדיבר מעט אנגלית רצוצה, ויהי למתורגמן חפשי ביני ובין בעל בית מלון אחד. צעיר זה אמר לי, שגם הוא נוסע לאלכסנדריה ולמחר ישנה אניה מפליגה שמה ונסע יחד, וכי הוא מתאכסן אצל בעל מלון זה, ובעד שני פרנקים ליום יתנו לי חדר מיוחד לעצמי. לא היתה לי ברירה אחרת ואלך לבית המלון קרוב אל החוף, ושוב שלמתי פרנק בעד הבאת חפצי מן החוף. בדרך לבית המלון סיפר לי המתורגמן החפשי, כי יהודי הוא (הכיר בי תיכף שיהודי אנכי), ספרדי, והוא מדבר ערבית, הראה ויגע אל מקום התפילין של יד ושל ראש וינשק את ידו, קרא את “שמע” ויזהירני לבל אומר שיהודי אנכי, כי בזה הכל “יוונים”, “כריסט”, “ממזר”, ויחבלו לי רעה…הרגשתי בזה כי נוכל הוא ואחפוץ להיפטר מאתו, אך הוא ליוני לבית המלון, שם נודעתי שהוא עצמו לא יתאכסן שם. אך הוא לא סר ממני וליוני אל לשכת חברת האניה, שהלכתי לתבוע את כספי בחזרה. קבלתי את כספי ואשוב אל המלון. שם הושטתי את ידי לזה להיפטר מאתו, אך הוא הוכיחני אל פני שאני “חפץ לפטרו מבלי לשלם לו בעד כל טרחתו”…בארתי לו כי לא שאלתיו כלל לעבוד בעדי, אך הוא לא הרפה ממני. הצעתי לו סנטים אחדים, ויאמר שלא יקבל פחות מפרנק, “הן לסבל שהוא “ממזר” נתתי פרנק, לבעל המלון “ממזר” אני משלם שני פרנקים ליום, ולו, “יהודי אחי”, אני מציע סנטים אחדים?” אמרתי לו שנוכל הוא, וישנם בן אותם שהוא קורא “ממזרים” הרבה טובים ממנו, וכי יותר לא אתן לו. ויאמר ש“יתבע את כספו בסכין…” אז שלחתיו לעזאזל ואמר לו שלא אתן אף סנט אחד, וילחום נא בסכין אם יוכל לי. אז החל שוב להתרפס לפני כי עני הוא ומתהלך בלא עבודה זה שבועות אחדים. באתי לבית מלוני ויבוא גם הוא אחרי. ראיתי שלא אפטר מאתו, ואתן לו את הפרנק ואשלחהו לשחת. אז יצאתי לחזור אחרי אניה שתביאני למחוז חפצי, ואך “החברה הרוסית” אמרה שאניתה תפליג לאלכסנדריה ביום ו‘. ובאשר עוד יומים עד יום ו’ החלטתי לבלי קנות כרטיס עד שאצטרך לו. חזרתי עוד על חברות אניות שונות, ואמרו שאין אניה קודם יום ב' הבא. שבתי לבית מלוני, ואחליט לשבת במנוחה עד שאמצא בבירור אניה לאלכסנדריה או ליפו ישר.

יום ה', י"ד כסלו, בערב.

היום חזרתי שוב אחרי אניות שתפלגנה היום, ולא מצאתי. בלשכת החברה (שם מדברים רוסית שבורה) אמרו לי שאניתם תפליג לאלכסנדריה במוצאי השבת. נכנסתי אל כל לשכה ולשכה שראיתי שלט אניות תלוי עליה. מדברים שם אך יוונית, ואני מדבר אליהם חצאי מלים וברמזים, אך אין להם אניות לא לאלכסנדריה ולא ליפו. סוף-סוף מצאתי לשכה אחת שאמרו לי כי יש להם אניה מפליגה מחר לעת ערב לאלכסנדריה, אך לא מהרתי לקנות כרטיס. מחר אכנס שוב שמה ואראה. נסיתי גם לחזור אחרי הקונסול האמריקני, ובקושי גדול באתי סוף-סוף ללשכתו היום בבוקר, אך לא מצאתיהו והלשכה היתה סגורה. השכנים אמרו לי (כלומר, רמזו לי) שבשעה ארבע לעת ערב אוכל למצאו. אולם מאז השעה שתים ירדו מטרות עוז ואי-אפשר כמעט לצאת החוצה. אמנם לא הייתי משגיח בזה, אבל כל מה שחפצתי לראות את הקונסול הוא, אולי ידע הוא למצוא אניה בשבילי, דבר שבעצמי אפונה מאוד באפשרותו או גם ביושר הגיונו, ובאשר ירד הגשם וגם הוא מעכב בדבר החלטתי לבלי ללכת. לעת עתה נשארו עוד אצלי אך כעשרים דולרים, ומזה תעלינה הוצאות הכרטיסים עד יפו לערך ששה דולרים, מס הכניסה לארץ-ישראל שני דולרים או יותר, ומי יודע כמה הרפתקאות ותלאות עוד תעבורנה עלי עד שאזכה להגיע למחוז חפצי? על כן החלטתי לקמץ בהוצאות ככל האפשר. ובאשר אי-אפשר היה לקמץ בשכר המלון, על כן אני מקמץ באכילה וחי אני בזה אך על לחם ופירות, ביחוד תאנים שהן בזול ועשירות ביסודות מזון. לפעמים אקנה גם דג מלוח או חתיכת גבינה לארוחתי, אך גם מאכל זה עולה לי בעשרים סנטים אמריקניים בערך ליום, ומי יודע כמה ימים אהיה איכל ואינו משתכר, גר בארץ נכריה? מי יתן ולא יאריכו הימים האלה!

ביום ו' נכנסתי שוב לאותה הלשכה. הבטיחו שיש להם אניה אנגלית, מפליגה בשעה שלוש אחרי הצהרים לאלכסנדריה. קניתי כרטיס למחלקה השלישית במחיר שלושה דולרים. שילמתי את המגיע לבעל מלוני ולקחתי סירה להוביל את חפצי אל האניה, שעמדה הרחק מאוד מן החוף, ושלמתי ארבעה פרנקים לבעל הסירה. זה הביאני עד האניה “אסמאניה " שמה, וכל משרתיה חבושים כיפות אדומות. אך שם מצאתי שני אנשים “עם כפתורים בכובעיהם” – זה היה הקרנטין – והדם דרשו שלושה פרנקים למען שיתנוני לעלות לאניה. זו היא הפעם הראשונה שאני רואה “קרנטין”, ובשום אופן לא יכולתי להבין מה זה ועל מה זה אשלם לאנשים אלו שלושה פרנקים. הם גם לא הביטו ישר אלי, ואנכי חשבתי שקרנטין הוא מין ניקוי וטיהור. ראיתי את אחד מפקידי האניה עומד על השלבים, ואשאל אותו באנגלית “אם אוכל לעלות לאניה”. ויענני: “וכי עלי להגיד לך? שאל את הקרנטין!” אמרתי לו: “קרנטין זה אין אני מבין את לשונו, דורש כסף ולא אדע בעד מה”. וישב בתרעומות: " אולם הרי אין אנחנו מתורגמנים לך”. כמובן שלמתי ואעל,וגם את חפצי וארגזי הכבד היה עלי להעלות לבדי, כי לא נתנו לבעל הסירה לעלות. שם על המכסה ניגש אלי צעיר מדבר אנגלית, ויעזרני להוריד את חפצי אל “החור” המכונה מחלקה שלישית. צעיר זה הוא ארמני מעירה סמוכה לקושטא, למד בבית-ספר של המיסיונרים האמריקנים ושם למדוהו אנגלית. גם שמע הרבה על-דבר אמריקה בכלל, ושואף הוא לנסוע שמה. עתה הולך הוא למצרים, שיקוה למצוא שם עבודה ולהשתכר די כסף לקנות כרטיס אניה לאמריקה. כי אמנם בעוד שנה עליו להיבחן לצבא תורכיה, אך אין הוא חפץ לעבוד בצבא זה, אין חשבון כלל. לא כן צבא אמריקה. שם אם לא ימצא עבודה נאותה לו, יבוא לעבוד בצבא. צעיר זה היה האחד שהייתי משוחח אתו במשך זמן הנסיעה, כי יתר הנוסעים היו תורכים ברובם ודיברו תורכית. היו גם יוונים וארמנים אחרים, אבל אנגלית לא ידעו. חזרתי להכיר פנים יהודים ולא עלתה בידי, כי אנכי הייתי האחד שהיה בודד באניה, שאר כל הנוסעים היו יושבים חבורות חבורות ומשוחחים בשפות לא אבין, ואלמלי היו שם יהודים, כי אז היו נענים למבטי התועים ומבקשים עוד נפש בודדה…

עמדתי על “קרן האניה” (אך במקום הצר הזה הותר לנו, בני המחלקה השלישית, להתהלך ולשאוף מעט רוח צח, אחרי ששאפנו את האויר המעופש והצחנה שבתוך “החור” עד לשכרה). עמדתי על “הקרן” והעפתי עין על העיר פיריא, שעל אפי וחמתי שהיתי בה כחמשה ימים. העיר הזאת קטנה היא מאוד. הצחנה והסרחון ברחובותיה גדול עד להיחנק. מראה מזרחי. יראו בה הכיפות וה“נרגילות” של הערבים. יושבים ושותים קפה שחור או מים מתוקים ברחובות, ובכלל מבלים את כל הערב ורובו של יום בבתי הקפה ועל ידם. סחר העיר, כנראה, גדול עד מאוד, כי כל החוף מלא אניות לעשרות ואולי למאות, אלו יוצאות והללו באות. אכן בעיר עצמה אין הסחר ניכר הרבה, ואולי מרכזו הוא באתונה הסמוכה לפיריא,ושהאחרונה היא באמת אך החוף של הראשונה. את אתונה הללו לי הכל מאוד, וגם אמרתי לנסוע שמה ולראות את העיר ההיסטורית המהוללה הזאת. אולם כל עוד לא ידעתי למתי אוכל למצוא אניה חסתי על הפרנק שהנסיעה לאתונה תעלה, כי מה אעשה אם איעצר עוד ימים רבים בדרך ואחיה חסר פרנקים אחדים להגיע לארץ-ישראל? אמנם כאשר קניתי את הכרטיס לאלכסנדריה וידעתי שאוכל להוציא פרנק זה, אז לא הרשתה לי עוד העת, כי עלי היה לעלות באניה לא יאוחר משעה שתים אחרי הצהרים.

כבחצות הלילה החלו מטרות עוז לרדת, ויתכו בהפסקות קטנות עד אור ליום הראשון. הסערה היתה גדולה, נענועי ונדנודי האניה גדלו עד מאוד, יש שזרמו הגשמים כמו מתוך צינורות בלוית קולות וברקים. אנוכי, ככל שאר נוסעי “החור”, נאלצתי להישאר בו כמעט כל העת ההיא. יש שהרגשתי כי הפסיק למעט קט המטר ועליתי על מכסה “הקרן”, אבל לא עברו רגעים אחדים ונאלצתי לשוב אל “החור”,ו“בחור” חושך: אך פנסים אחדים מאירים את כל חללו בלילה,החלונות סגורים והאויר מלא עיפוש וצחנה. מיטות ומצעים אין. ישנם אך מעין דרגשי-עץ שארכם ששה ורחבם כשנים וחצי הרגל. וכל נוסע לוקח לו דרגש אחד ונותנו על הרצפה צפוף לזה של חברו. על דרגש זה מציע כל אחד מה שיש לו ועליו הוא ישן, עליו הוא יושב בקיפול רגלים, עליו אוכל ושותה, ובזה הוא יורק ומקיא. בזה יחזיק כל נוסע את חבילותיו וארגזיו, ובזה מבשלים התורכים והתורכיות את הקפה על מחתות אש קטנות. בזה גם יוביל נוסע אחד זוג תרנגולי-הודו, ונוסע שני יש לו כלבים אתו. שיירי המאכל והמשתה נשלכים ונשפכים לרגלי הדרגש, ויהיו גם למראשותיו של הנוסע השכן. הצחנה והבאשה גדלה עד להיחנק, ובחוץ סערה ומטרות עוז, אי-אפשר לצאת. בערב היום הראשון לנסיעה עוד הרגישו הנוסעים את עצמם בטוב. דברו, שרו בתורכית מיני שירים מונוטוניים עגומים. בשכנותי ישבה חבורה יותר גדולה של תורכים על דרגשיהם המשותפים, כולם רגליהם מקופלות תחתיהם ומשיחים. ראש המדברים היה כוהן מחמדני, שירד אל “החור” מן המחלקה השניה,שהוא נוסע שם, ויספר איזה סיפור מבדח את כל שומעיו. אנוכי לא הבינותי דבר, אולם ישבתי ואטה אוזן לצלצול “השפה הגרונית” הזאת, שהרבה מלים נראו לי כמובנות הבנה עברית. כאשר הגיע חצות הלילה כבר שררה דומיה בכל חללו של “החור”, ודומיה זו לא נפסקה גם למחרת היום. נדמה לי כי שוכב אני בין פגרים מתים וגם אני גוסס בתוכם. יש שהגיעה לאזני איזו שיחה חרישית מאיזו פינה, כאילו היו שם רוחות מספרות. או הנה נשמעו גניחות הקאה של נוסע אחד או שנים, ושבה הדומיה לשרור “בחור”.

בארבע אור ליום ראשון הרגשתי כי חדל המטר והסערה שקטה קצת, ואמהר לעלות על מכסה “הקרן”. התהלכתי שם הנה והנה כשאני מתאמץ להשתעל ולהחליף את כל האויר המעופש ששאפתי ב“חור”, באויר הים הקריר והצח. הלבנה נדדה לנו בין מפלשי עבים, ויש שהתגנבה רגע להציץ מתוכם אלי. בחמש בערך הבחנתי בקצה צפונית-מזרחית של האופק מעין כוכב עולה וכבה רגע רגע. עברו רגעים אחדים ואוכל להכיר בזה, שמגדל מאיר הוא, ואם כן קרובים אנחנו לארץ, אם כי אי-אפשר עוד לראותה. עבר עוד כרבע שעה והבחנתי עוד בכוכב אחד קטן ומעורפל לא הרחק מן המגדל המאיר. זה אינו עוד מגדל מאיר, כי אורו מתמיד, ואם כן ארץ מושב היא שאנחנו הולכים וקרבים אליה. לא עברו כעשרים רגעים ואוכל להבחין כעין “שביל חלב” שם בקצות האופק, ובעוד זמן-מה נסתמנו ונתבדלו כוכבים בודדים באותו השביל. עיר גדולה היא זו, אלכסנדריה היא, ואמנם בשבע בערך בבוקר עמדה אניתנו אצל חוף אלכסנדריה.

עוד כשעתיים עברו. באו פקידים ושוטרים בסירות-קיטור, אז הורדנו אנחנו, בני המחלקה השלישית, וחפצינו אל סירות גדולות משוכות ע“י סירת-קיטור, ובלוית שוטרים הביאונו אל החוף. שם הושיבונו בקרונות של מסילת-ברזל ונוּבא אל מקום הקרנטין. שם בדקו הרופאים אותנו ואת חפצינו בלשו מטעם הקרנטין, כל אחד שילם פיאסטרים אחדים, והחזיקונו עד לארבע לעת ערב, אשר אז נתנו לכל אחד ללכת לאשר יחפוץ או לנסוע במסילת-הברזל הלאה. שוב בלשו את החפצים מטעם המכס. והמון בעלי בתי-מלון עמדו מעבר לגדרות ויקימו שאון גדול, בקראם כל אחד את הנוסעים ל”הוֹטל" שלו. אחד מהם החל לדבר אלי אנגלית ויקראני ל“הוֹטל שלו, ובאשר נראו לי פניו כפני יהודי הלכתי אחריו, לאמור שכרנו מרכבה בעד 20 פיאסטרים קטנים (=חצי דולר), להוביל אותי ואת חפצי עד ה”הוטל“. אגב שוחחתי את בעל בית-מלוני למתי ישנן אניות ליפו, ויאמר שלוּ באתי אך בהקדם שעה אחת כי אז יכלתי ללכת באניה “אוסטריאן ללויד” שיצאה מזה בארבע, ועתה אי-אפשר לדעת בבטחה למתי תפליג אניה ליפו, כי בסיבת הקרנטין נעצרות האניות בכל החופים ואין הן באות ויוצאות בזמנן (אגב, זו היתה גם הסיבה שלא הפליגה אניה מפיריא הנה בכל ימי השבוע שעבר). כמובן, לא היתה לי ברירה אחרת כי אם ללכת עם זה ל”הוֹטל" שלו. הכרתי שאינו יהודי (איטלקי הוא) וכי חושב הוא אותי ל“תייר אמריקני”, אשר יעניק לו מנה ושאפשר גם לנכלו ולרמותו. כי כאשר שאלתי כמה יחשב בעד המלון לא נתן לי תשוּבה ברוּרה, ולעגלון, אמר, ישלם עשרים פּיאסטרים גדולים, לאמור דולר אחד (לי הן לא היו כספים מצריים שהם מתהלכים בזה ולכן ישלם הוא על חשבוני). וכשקרבנו אל המלון ושאלתי את העגלון (חצי ערבית, לשונו, וחצי אנגלית), דרש שני שילינגים (לאמור חצי דולר). בעל מלוני באר לי אז שהתכון לעשרים פּיאסטרים קטנים ולא גדולים. אחרי זה לא חפצתי לסמוך על יושר לבו ובטרם אכנס אל החדר השתויתי אתו על דבר המחיר, חצי הדולר ליום. וגם לא קבלתי את הצעתו לנהלני להראות לי את אלכסנדריה ואת מקום לשכות חברות האניות, באמרי לו כי בעיר הזאת, שהרבה מדברים בה אנגלית, אדע למצוא דרכי לבדי. ואמנם יצאתי תיכף לטייל מעט בעיר ולא אבדתי.

יום ג', י"ט כסלו, בצהרים.

היום הלכתי שוב ללשכת חברת האניות הרוּסיות ויבטיחוני שיש להם אניה יוצאת היום ליפו דרך פורט-סעיד. קניתי כרטיס (בעד 14 פרנקים) ובעוד כשעתים אעבור לאניה. במשך זמן היותי בזה הרביתי לטייל בעיר. בקרתי פעמים אחדות את הבוּרסה ועוד מקומות חשובים. טיילתי ברחובות הראשיים ויצאתי אל חוף הים מצפונה של העיר.עיר זו בכללה ובפרטיותה עשתה עלי רושם טוב מאוד: הרי זו עיר מודרנית במלוא המוּבן ובכל זאת עוד מעין תום ילדוּתי מרחף באוירה, אותו התום שאי-אפשר למצוא בערי אירופה ואמריקה המודרניות. לא ראיתי את אלכסנדריה בטרם נכנסה לרשוּת אנגליה, ואולם משער אני שכל אותה ההתפתחות בכל מקצועות החיים לא באה אלא במשך אותו הזמן הקצר, בערך שאנגליה הכניסה את מצרים תחת חסותה. ואם במשך זמן קצר כזה אפשר להקים עיר מתוקנה ומסוּדרה בכל האופנים, הרי כמה מעיד זה על האפשרוּת הקלה בערך להקים את ערי ישראל על תִּלן במשך זמן של יובל אחד שנים! ואלא מה חסר, אם לא רצונו החזק של עם ישראל? אלא רצון זה, מה מתונה היא התלכדותו! ועוד דבר אחד: שפת העיר היא ערבית! הכל מדברים בשפה שמית זו, הנער הכוּשי מצחצח הנעלים, הרוכל המצרי מכריז על סחורתו בערבית ואדירי הכסף נושאים ונותנים בבוּרסה גם בערבית. ערבית מדברים הילדים בלכתם לבית-הספר וערבית, שמעתי, מדברים “זוּגות צעירים אירופאיים” שטיילו ברחובות וגני העיר. האין זה מתמיה? כל אותו הכבוד, הגדולה וההתפתחות לא באו לעיר אלא עקב ממשלה אירופית, ובני אירופה וכולם קיבלו את השפה השמית הזרה להם בהתחלה ויעשוה לשפת הבית והרחוב, שפת הסחר ושפת שיחות רעים ואהובים! איזה פתרון החידה הזאת? והאין זו עדוּת נאמנה עד כמה אפשרי הוא הדבר, שברצות העם העברי תהיה השפה העברית השלטת בארץ-ישראל? ולא רק בני ישראל ידברוּ בה, כי אם בני עמים אחרים שיבואו שמה לאוזו תכלית שתהיה! והן יתרון רב כמדומני לשפה העברית על הערבית: כי הראשונה היא שפת תורת ישראל ונביאיה, היקרים לכל העמים, וכמדומני שגם צלצולה של העברית יפה מן הערבית, וגם כעת הן ישנם רבים מעמי הנכר הלומדים בארצותיהם. אכן “אם תרצו הרי אין זו אגדה רחוקה!”.

עיר זו רבת הגוונים היא. בה יראוּ המערב והמזרח בהזדווגם. רבים ושונים בני העמים הנראים בה. רבות ושונות התלבשות. מלבד הכיפה האדומה אשר ילבשו רוב האנשים, גם האירופיים, הרי תלבושת הגוף נשארת אצל העמים השונים כמו בארצותיהם. אמנם על הליכותיהם ואָפים ניכרת השפעת המזרח, עד כמה שיכלתי להבחין. מקום חשוּב בחיי בני העיר, אירופאיים כמזרחיים, תופס בית-הקפה. בערב הרי אלו מלאים אדם, ומיושבים גם כל הספסלים שאצלם בחוּץ: יושבים, שותים קפה, מעשנים נרגילה ומשחקים, מי בקלפים ומי בשאר כל מיני משחקים של בית-הקפה המזרחי. כמעט שכל הדיוטות התחתונות של כל הבתים הן בתי-הקפה ומזון. כנראה רבות מאוד “הנשים הלבנות” הנישאות לאנשים שחורים, כי זוּגות רבים כאלה ראיתי בעיר, ולהיפך, לא ראיתי אף זוּג אחד של איש לבן ואשה שחורה. בכלל מעטות מאוד הנשים השחורות שראיתי ברחובות העיר, ישנן מאלה אך רוכלות מעטות, ופה ושם אפשר לראות אחת או שתים העוברות ופניהן מכוּסות כמוּבן. ותחת זאת רבות הן הנשים הלבנות, צעירות וזקנות וגם ילדות, הנראות מתהלכות ברחובות או עובדות בבתי המסחר והמלאכה.

ביקשתי גם בעיר הזאת להתודע ליהודים ולא עלתה בידי. זה כירח ימים שלא התרועעתי את בני עמי, וגעגועי עליהם כה חזקו עד שהרהבתי למשוך בפעמון של בית פרטי שראיתי בו כתובת על הדלת A. Cohen. בודאי יהודי, חשבתי. פקפקתי קצת ואמשוך בפעמון. פתחה לי עלמה, פנים יהודיות, ושאלתי אותה בעברית אם אוכל לראות את מר כהן. לא הבינה ותקרא לבעלת הבית, כנראה. באו אל הפתח אשה זקנה ואשה גדולה ועבה כבת שלושים וחמש. פניתי אליה באותה השאלה, ולא הבינה לי. שאלתיה אם מדברת היא אנגלית, אשכנזית או יהודית? אז נענעה בשלילה וקראה: נא, נא, נא, ותראה לי את הדלת. יצאתי כמובן ואת מר כהן לא ראיתי.

באותו יום בארבע לעת ערב באניה הרוסית.

…סוף-סוף הנני נמצא עתה באניה הצריכה ללכת ליפו. אולם כפי שאני רואה, עוד יש לה להוציא ולהכניס סחורות רבות, ולואי שתפליג בשש. – – לארץ-ישראל נכנסתי בחוף יפו, ביום ה', כ“א כסלו תרע”א.

---

ימי העליה השניה באמריקה

מאת

אליעזר יפה

(מיסוד “החלוץ” ו“האכר הצעיר”)

קוים אחדים למצב הציונות באמריקה בזמן ההוא

ההנהלה של ההסתדרות הציונית באמריקה היתה אז בידי “האמריקנים”. האימיגרציה היהודית לאמריקה היתה אז במלוא תקפה ביחוד מרוסיה. וה“ירוקים” עשו אז כמרקחה את רחובות היהודים במרכזי הכרכים. ה“בונד” רכב על במתי העבים, “סוציאליסטים” ס“ר, פפ”ס ועוד ועוד יחד עם אנרכיסטים (יהודים) התנגחו ב“דיסקוסיות”. הטריטוריאליזם “גמא ארץ”, במחנות הציונים,“פועלי ציון” החלו להתנבאות, והאגודות של “הציונים הירוקים” רגנו על “הפדרישאן אף אמריקן זייאוניסט” (הסתדרות הציונים באמריקה).

לציונים “הירוקים” לא היתה כל במה (אורגן) באידית, תחת אשר לכל שאר מפלגות “ירוקינו” היו עתונים יומיים, שבועונים וירחונים. הצורך בעתון ציוני באידית היה גדול, וה“פדרישאן” לא שמה לב לזה. ויאנחו הציונים וירגנו.

בשנת תרס“ד נוסדה בניו-יורק הסתדרות “התחיה” (ציונישע ארגניזציאן “התחיה”) רובה ככולה מיוצאי רוסיה.אגודה זו גדלה מהר מאוד וכבשה דרכי השפעה רבה מאד בתנועה הציונית לא רק בין “הירוקים” אלא גם במבצר “הפדרישאן”. אמנם באותה תקופה עצמה הופיעה אישיות חדשה צעירה, מלבבת, ומושכת במזכירות ה”פדרישאן“: ד”ר מגנס הצעיר גשר גשרים בין ה“פדרישאן אף אמריקן זיאניסט” ובין “הציונים הירוקים”. והירוקים עלצו לקראתו. “התחיה” השיבה מלחמה שערה לכל המפלגות אשר בססו אז היהודי: ה“ס.ר.”ים" למיניהם, בונדאים, טריטוריאליסטים ואף לפועלי-ציון. הויכוחים ב“מיטינגים” נהיו סואנים. אך עתון באידית טרם היה ו“התחיה” הוציאה אז בראשית תרס"ו מחברת גדולה בשם “הציוני” (דער ציוניסט), ובה באו מאמרי התקפה על כל המתנגדים לציונות.

באותו החורף (טבת תרס"ו) התחיל גריזל, אחד מן הציונים, בעל בית דפוס בברונזויל נ“י, להוציא שבועון ציוני בשם “די אידישע פאהן” (הדגל הציוני), אשר הופיע בסדר בכל יום ששי עד סיון תרס”ו, והביא תועלת רבה מאוד לתנועה – ואז שוב נשארו בלי במה ציונית באידית. הדרישה מן ה“פדרישאן” ליסד במה באידית לא הביאה כל תוצאות, ובקיץ תרס“ז לפני הועידה הציונית העשירית באמריקה הוציאה “התחיה” שוב חוברת, שביקרה בחריפות את ה”פדרישן" בעיקר על שאינה מיסדת עתון ציוני באידית. בסופה של אותה שנה התחיל ד“ר וורטסמן להוציא עתון יומי ציוני בבוסטון בשם “דער אידישער אדוואקאט” (המליץ היהודי). ואחרי שנה הוציא הנ”ל עתון יומי אחר בקנדה בשם “הנשר הקנדי” (דער קאנאדער אדלער). אז התחילה ה“פדרישן” גם להוציא את השבועון הציוני “דאס אידישע פאלק”. ואחרי זה הוציאו גם פועלי-ציון שבועון בשם “דער אידישער קעמפער” (הלוחם היהודי) ו“הציונים הירוקים” ש“הצטהבו” בינתים שאפו רוח.

יסוד “החלוץ”

חברים אחדים מהסתדרות “התחיה” התחילו עוד בסוף תרס“ד לתכן תכניות ליסוד הסתדרות חלוצים לעליה לא”י. באו בכתבים ובקשרים את ציונים בערים אחרות, אספו אינפורמציות, ובקיץ תרס"ה (בימי הקונגרס השביעי בבזל) התאספו בניו-יורק (במשרדה של “התחיה”) מספר חברים (רובם מניו-יורק ומיעוטם מערים אחרות), דנו על התכניות שהוצעו ויסדו את הסתדרות “החלוץ”. חלק מן המיסדים חפץ לצמצם את היקף הפעולה של הסתדרות זו אך לחבריה, והציע תכנית להכשרה חקלאית באמריקה ועברה לארץ-ישראל. ואולם הרוב הגדול הוכיח שעל ידי זה רק יצילו אחדים את נפשותיהם הם, וכל המון בית ישראל ימשיך להיטמע בארצות פזוריו, ולכן גברה הדעה ונתקבלה תכנית ליסוד הסתדרות צעירים עולמית בשם “החלוץ”. ומובן, שמתוך כך שהיו צריכים לשחות בעולם היהודי בכללו היה הכרח להרחיב את הפרוגרמה וראשית כל לקבוע יחסים אל כל המפלגות אשר סאנו אז בעולם היהודי, ולהכריז על עיקרים רחבים. והדברים רחבו עד כדי עשרים וחמישה עמודים כתב בהקטוגרף.

הנה בזה אי אלו קטעים מן הפרוגרמה ותכנית הפעולה אלה:

“…השם שלנו “החלוץ” מביע את מלא תכנו של מהותנו; האונגרד במלחמת התחיה של עמנו בארצו. איננו, איפוא, מפלגה בתוך הציונות, בעלת עמדות חיצוניות ביחס אליה, אלא אנו בעמנו הננו נושאי הציונות בצורתה החיובית, הרדיקלית והמקיפה ביותר. אין אנו נכנסים לתוך ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות מבחוץ ואין אנו דורשים ממנה דרישות מפלגתיות”…

“…אולם לפי השקפתנו אין הציונות שאיפה לעתיד בלבד, אשר יבוא ממילא בעקב ההתפתחות ההיסטורית. לבנו סמוך ובטוח כי מבלי הווה אין גם עתיד. וכדי להבטיח לעמֵנו עתיד מאושר, עלינו כבר כיום לתת פתרון לכל שאלות ההווה המר, הקלות והחשובות ביחד; לסדר את חיי העם ולהכניסם במידה יחסית למסלול נורמלי, עד אשר לבסוף יקום כעם נורמלי לגמרי בארצו הוא”…

"דעותינו והשקפותינו: הנו לאומיים, ולאומיותנו אינה זקוקה להסכמה והכשר מצד איזו תיאוריה שתהיה. הננו ילדי העם העברי, ומרגישים בקרבנו קירבה טבעית אליו העולה על קרבתנו לעמים אחרים. אין הדבר הזה פחות טבעי בעינינו מאשר הקירבה המיוחדת השוררת בין בני משפחה אחת, והננו בטוחים כי רק אצל אנשים בעלי עצבים חלשים ובעלי אופי בלתי-נורמלי טומטם הרגש הלאומי או שהנהו מתבטא בצורה שוביניסטית"…

“…העם היהודי התהווה בארץ-ישראל. שם התפתח האופי הלאומי שלנו, וקשרינו עם הארץ הזאת הם כה חזקים עד שבמשך אלפי שנות גלות לא פסקו געגועינו אליה ולא חדלנו לחשוב עליה כעל ארצנו. וכעת רק מולדתנו ההיסטורית הזאת היא אשר בכוחה לרכז סביבה את כל העם היהודי, ולעורר בו את הרצון הכביר ואת כוחו-הבונה הבלתי-מוגבל שהנהו תנאי בל יעבור של תחיתו”…

“…עלינו להקיף את כל הפרובלימות של עמנו, כגדולות כקטנות, השוטפות והקבועות כאחד, ולהשתדל לפתור אותן בצד פעולתנו לפתור את שאלת היהודים ע”י יצירת ארץ מיוחדת בשביל עמנו. איננו רואים את האפשרות ליצירת ארץ שלנו אלא בעבודתנו המעשית בהווה בארץ-ישראל"…

“…רק ריכוז מתמיד של העם היהודי בארצו, יכול ליצור את המרכז הלאומי, את המדינה היהודית. בלעדי זה לא תקום זו האחרונה לעולם, גם אם כל הפוליטיקה ודעת הקהל העולמית יתמסרו במשך של דורות ליצירת ה-”Judenstadt“. ע”י צ’רטר וזכויות אוטונומיות בלבד לא תהיה ארץ-ישראל שלנו. להיפך: ע“י עבודתנו המעשית בארץ, ע”י התישבות שיטתית ופעולה משקית נוכל לבסוף להשיג זכויות אוטונומיות או לרכוש אותן בשבילנו, בעצמנו…על כן הננו ניגשים תיכף לפעולת אירגון קבוצות חלוצים אשר ילכו לארץ-ישראל על מנת להחיותה באופן שיטתי וליצור בה את הבסיס בשביל עליה יהודית חפשית. הננו ניגשים גם לחקירה שיטתית של א“י והארצות הסמוכות אליה. הננו נוטלים עלינו את התפקיד להחדיר לתוך הישוב הארץ-ישראלי הקיים את רוח הלאומיות והרדקליות, ואת דור ה”חלוקה" הצעיר נהפוך לאלמנט פרודוקטיבי ויוצר בשביל עמנו".

“…מתוך תשומת לב שבארצנו אינה קיימת עדיין סטרוקטורה סוציאלית-כלכלית קבועה, וכן שעמנו אינו שולט על כל רכוש לאומי המרוכז בחלקו הקפיטליסטי, כנהוג אצל כל העמים הנורמליים – הננו בטוחים שאת פעולת התישבותנו בא”י נוכל לנהל בלי קשיים על בסיס קולקטיביסטי, ולכן החלטנו לנהל תעמולה שיטתית בתוך ההסתדרות הציונית לטובת היסוד הזה ולהוכיח את צדקתו לכל חברינו לפעולה, על מנת שכל פעולת התישבותנו בארץ-ישראל, הן זאת אשר תתנהל ע“י המוסדות הציוניים הרשמיים הן זאת אשר תתנהל ע”י קבוצות פרטיות או בודדים, תהיה מבוססת, במידה האפשרית, על יסודות הקולקטיביזם (קומוניזם)".

פעולת “החלוץ” בראשיתו

עד החורף תרס“ו התנהלה העבודה בכבדות רבה. במה לא היתה והקשרים בין המזכירות והחברים היו באמצעות מכתבים וחזרים הקטוגרפיים. מובן שחברי המזכירות עבדו כל היום ב”שַפים“, ורק בשעות הערב ובשבתות עסקו בעבודות החלוץ. נוסף לזה נבלעו בתהום שאלות ופעולות אשר נבעו מתוך הפרוגרמה הרחבה מני ים. לא היה כל מושג מן הנעשה בארץ-ישראל, וכל ידיעה לא היתה על הניצנים הראשונים של העליה השניה שהתחילה אז מרוסיה לארץ-ישראל. בקשו ידיעות ע”ד ארץ ישראל במזכירות של הפדרישן. ד"ר מגנס יעץ לפנות אל לוין-אפשטין, ולוין-אפשטין לא סיפק אף במשהו.

עם הופעת השבועון “די אידישע פאָהן” (בינואר 1906) שאפו רוח. הפעולה גברה. כבשו מדור בחלק הכרוניקה של השבועון, אך גם בחוזרים הקטוגרפיים המשיכו, ובגליון מס' 21 של “די אידישע פאהן” (ז' סיון תרס"ו) אנו מוצאים מעין מאמר מסכם לפעולה שנעשתה עד אז. שם המאמר הוא “דער וועג פונ’ם פאלק צום לאנד” (נתיב העם אל ארצו). שם מסופר ע"ד קבוצות חלוצים שיכולות לעלות לארץ ישראל ולהתבסס בחקלאות, ומה נדרש מהן, כל הפרטים הסידוריים, הכספיים וכדומה. מסופר שם כי רוב חברי הסתדרות “החלוץ”, הם לא מן הכרכים אלא מערי השדה (פון דער קאונטרי), ושביניהם נמצאים גם שלושה “פרמרים” (אחד פורש בשמו) המוכנים למכור את אחוזותיהם ולעלות עם הקבוצה הראשונה. מסופר שם, שמלבד הקבוצות בשם “חלוצי העם” שהסתדרות “החלוץ” מארגנת, הרי היא מארגנת גם קבוצות בשם “תיירי הארץ” מאלה שאינם מוכנים להתיישב בארץ אך יעזרו בחקירת הארץ, וכדומה וכדומה.

מובן מאליו, שאת כל זה יש לראות יותר כ“נשיאים ורוח” בלי גשמי ברכה ממשיים. הרצון והדמיון פרשו כנפי עזוזם ברב ענין, אך המציאות שברה מוטותיהם, אשר האריכו לבלי חוק.

יסוד “חלוצי פועלי-ציון”

ואז נפרד חלק מן חברי “החלוץ” ועברו אל “פועלי-ציון” בניו-יורק, ומפלגת פועלי-ציון הכריזה על אירגון “חלוצי פועלי-ציון”. האפרט המפלגתי הרחיב את הדברים, הרבו לארגן קבוצות בשם “חלוצי פועלי ציון”, אשר בפעולתם הראשונה לא חסר הלעג ל“החלוץ הכללי” וההתאמצות ל“העביר את הכוחות” מקבוצות “החלוץ הכללי” לקבוצות “חלוצי פועלי-ציון”. אז גם נפסקה הופעתו של השבועון “די אידישע פאהן” (תמוז תרס"ו), והבמה היחידה נשאר שוב ההקטוגרף. ובחוזר ההקטוגרפי ממרחשון תרס"ז אנו מוצאים בין השאר גם בענין זה כדברים האלה: “…וחלוצי פועלי-ציון בראותם אותנו הולכים בדרכנו ולא נסרחים אחריהם, הריהם מלעיגים עלינו כאשר ילעיגו. אמנם אלה הנם אולי “פצעי-אוהב” המכאיבים את לבם הם לא פחות מאשר יכאיב זה את לבבנו אנו; אולם לא בצדק יעשו לנו כזאת. הם נפרדו ממנו ועל ידי זה כבדה עלינו עבודתנו עד למאוד. והם נעשו קלים וזריזים ויגביהו עוף… ואם כי אנו התחלנו, כידוע, בפעולה “החלוצית” כאן זמן רב מאוד לפניהם, הרי אנו מתנהלים לאטנו מחמת המעמסה הרבה של פעולות קטנות (אין אנו יכולים לבוז לקטנות), והם יגביהו עוף, קלים כנשרים ממריאי שחקים”…

יסוד “האכר הצעיר” בתוך “החלוץ”.

במשך שנת תרס“ז נחלשה בהרבה פעולת “החלוץ”, ואז שב חלק מן החברים להוכיח כי החולשה באה מתוך התרחבות יתירה, ודרשו לחדול מסַפק פרוגרמות רחבות בשביל כל עם ישראל, אלא להגשים למעשה בגוף את הציונות ע”י השתלמות בחקלאות ולעבור לארץ-ישראל.

בחורף תרס“ח עברה קבוצה קטנה מן החברים בניו-יורק, ובודדים מערי השדה, אל בית-הספר החקלאי של הברון הירש בוואודביין, ויחד עם השקידה הרבה לרכוש את דעת העבודה החקלאית לכל ענפיה, שקדו גם לכבוש את בית-הספר לרעיונם (בבית הספר היו אז כמאה תלמיד בגיל 25–20 ). פעולתם נתקלה בהתחלה בהתנגדות נמרצה מצד ההנהלה ה”אליאנסית“, אשר כל שאיפתה היתה להתבוללות, ורדפו באף את הציוניות ומה גם “פלסטיניות”. אך באשר קבוצת התלמידים הציונית הצטיינה לטוב, מכל שאר התלמידים, בשקידתם על התורה והעבודה ובמשמעתם בתוך כל סדרי בית-הספר, גברה הקבוצה וכבשה את בית-הספר עד כדי כך, שאחרי עבור כחצי שנה השיגה רשיון מהנהלת בית-הספר לערוך נשפים ציוניים רשמיים בבית הספר. וואודבין נכבשה. הקבוצה היתה פעילה מאוד. חידשו את הקשרים את “התפוצות”. באמריקה הוציאו דוּ-ירחון הקטוגרפי בשם “האכר הצעיר”, קשרו קשרים את התלמידים בבית-הספר החקלאי אשר ב”בקס קאונטרי פנסולבניה“, וגם שם התארגנה קבוצה כזו. נעשו הכנות, וביום 6 באוקטובר 1908, נפגשו בפילדלפיה, באולם “בית ציון” 12 חברים משני בתי-הספר והונח יסוד רשמי לקיוּם “האכר הצעיר”. הסעיפים היסודיים מן התכנית של “האכר הצעיר” מובאים בדפוס בחוברת מס' 6 של “האכר הצעיר”, שהוצאה בי”ז תשרי תר"ע (2 אוקטובר 1909 ) ביניהם:

1. תעודת הסתדרותנו היא הכשרת חברינו, הן הבודדים והן המאורגנים בקבוצות, לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה, וכן להפיץ את דעותינו בין הציונים הצעירים באמריקה.

2. כל אחד אשר החליט בלבו לעלות לא"י ולהתיישב בה כאכר, יכול להיות חבר ההסתדרות הזאת.

3. הסתדרותנו חושבת את עצמה כחלק מן הפדרציה, הננו שולחים אליה את החוזים שלנו, ובמידת האפשרות נשלח גם את צירינו לועידותיה הכלליות.

לסיוּם.

“האכר הצעיר” באמריקה התקיים עד חצי תרע“ג. בקיץ (תרע"ב) נכתב חוזה בין ד”ר א. רופין בשם המשרד הא“י ובין ב”כ “האכר הצעיר”, שהיה אז בכנרת, ועפ“י החוזה הזה היתה צריכה קבוצת חברים של “האכר הצעיר” מאמריקה לקבל את חות כנרת לעבדה במשך שנת תרע”ג. חות כנרת היתה מפסידה אז עשרות אלפי פרנקים לשנה, ועפ“י החוזה הנ”ל היה כל הריוח וההפסד של שנת תרע“ג שייך לקבוצה שתעבוד שם. סעיף בחוזה קיים את הזכות לקבוצה להתיישב בקביעות בכנרת אחרי הנסיון של תרע”ג.

צריכים היו לבוא (בהתאם לחליפת המכתבים שהתנהלה בין החבר בא"י להסתדרות "האכר הצעיר " באמריקה) כשנים-עשר חברים מן “האכר הצעיר” לעבוד בכנרת, לבסוף באו רק שלושה מהם (בסוף הקיץ תרע"ב) ונוספה עליהם אחת מחברות “החלוץ” באמריקה. שאר החברים התחרטו ברגע האחרון ו“דחו” את העליה לזמן בלתי-מוגבל. המצב נהיה מסובך, אך ד“ר רופין לא הסכים לוותר על החוזה. בהכרח צרפו עוד מספר חברים ועוד חברה מפועלי הארץ, וקמה “הקבוצה האמריקנית” בכנרת בשנת תרע”ג. השנה נגמרה בהפסד של 630 פרנקים, וחמשת “החברים האמריקנים” סילקו את הסכום הזה למשרד הא“י. וכאשר לא הצליחו למשוך חברים נוספים מאמריקה, הוחלט לעזוב את כנרת. אחד מן החברים חזר לחו”ל, אחד (ב. קלי) נהרג בשדות מלחמיה, הנשארים עובדים בחקלאות בארץ. וזהו חלקנו בארץ מתנועת “החלוץ” ו“האכר הצעיר” באמריקה בתקופת העליה השניה.

תרפ"ט (1929 )

בימי מסה (מימי מלחמת העולם הראשונה)

מאת

אליעזר יפה

---

דמדומים

מאת

אליעזר יפה

ואחרי האספה¹ שאיפה כבירה לפעולות מחודשות. כל אחד ואחת מוכנים להתמכר לעבודות ההכנה “לקראת העתיד”. שנים כדורות נמשכו עלינו במחנק. נקרעו הקשרים אל האחים בדעה בחו“ל. נרדפו על צואר כל האגודות בפנים הארץ. ועכשיו, בתנאים כה מבהילים, דרוש לחדש את הכל. מן ההכרח לחדש, ולא ימצאנו העתיד דלים וחדלי-כוח… על כרחנו נחדש, ולו גם לא יוקל הלחץ הנורא הזה מעלינו!… ואולם לחץ שלוש השנים, אשר התרגלנו עליו, במה נחשב לעומת המועקה אשר התחילה להתגולל עלינו בכל כבדה תיכף אחרי האספה ההיא?! עוד בטרם שב כל אחד למקומו ולעבודתו, וכבר הקדימתהו השמועה על עלילה חדשה המתגוללת עלינו: כמרגלים יתנונו… “נערים” צחקו באש… אם עין זהבה לבבתם… זלזלו הנערים בסכנת האש, וכאשר נכוה אחד מהם בגחלתו השליך את האש על ראש כולנו… נערים חטאו ועל כולנו יצא הקצף. יחס של חשד מצד הממשלה התוּרכית אל היהודים בכל מושבותיהם… ומזכרון מגיעות השמועות על עינוּיים אשר תסמרנה השערות לשמען. נשים וגברים נענו, על-ידי פקידים ברברים, באופנים אשר לא יתוארו, אף בדמיון, לאדם בן המאה העשרים: מלקות אכזריות, אבנים מלובנות תחת השחי, תלות האשה בשערותיה וסחוב אותה על אבני הרחובות. גדול הבזיון ורב הקצף. גם פה מטילים על כולנו את האחריות למעשיו של כל נער ופוחז. את הטובים מקרבנו מנצלים בתור פרטים. ואת הרעים מבני עמנו רואים כשליחי ציבורנו, וכמה עלבון יש בדבר כי נחשב כולנו כמרגלים. הן בזוּי הוא המרגל גם בעיני אלה המשתמשים בשרוּתו, כי איך יכובד המוכר נפשו בכסף?!… ומי עוד כמונו, אשר מאז מקדם ועד דורנו נלקינו בעטים של “מרגלים” ו”מוסרים" מכל הצוּרות, מי עוד כמונו יבוז למרגלים, והנה למרגלים יתנונו!…

מאת המושבות העבריות בשומרון וגם ביהודה, דורשת הממשלה התורכית כי ימסרו לידיה את “ראש הנערים”. ולא, – מפחידה היא – תחריב את המושבות. ועדי המושבות וסתם אנשים במקומות שונים נאסרים. בגליל נאסרים ונענים אנשים ונשים על-ידי פקידים ברברים, פשוט דשים את בשר האנשים בשוטים ומקלות. והפּחה בירושלים גם יגרה את המון העם הערביים ביהודים, והערבים נעשים מחוצפים יותר ויותר… והנה גם גזירת הגירוש על גולי יפו נשנית. ובכל תוקף ה“לית-דין” התורכי: מגרשים נשים וילדים אל תחנת הרכבת, והם מתגוללים שם רעבים וצמאים, תחת כיפת השמים, בחום היום וקור הלילה. – ולהגדיש את הסאה, יצאו שוטרים גם לחפש מחדש אנשים לעבודת הצבא התוּרכי. צבא עמל זה אשר תעודתו היא כנראה רק להיות אכול כל מיני כנימה, להתנוון מחוסר מזון ואפס תכלית עד אבדו כל צורה אנושית. צבא עמֵל זה, שאין ממשלת תורכיה יודעת להפיק כל תועלת הימנו, ואינה רוצה או אינה יכולה לתת לו אף מזונותיו של כלב הגון. צבא עמל זה, אשר נבחר לכל אדם להידקר מלהצטרף אליו.

וכמה מרץ מראים הם הפעם, הפקידים והשוטרים התורכים, בהתאמצם להוציא לפועל את כל הגזירות יחד. מרץ שאינו כלל בטבעם של אלה. תופשים ואוסרים יהודים מכל הבא ביד, אם כחוק או שלא כחוק. ואין אף אחד מאתנו בטוּח שלא ייתפש, אם בתור איש צבא, או בתור מרגל, או בתור מהגר, ויעונה על לא עוול בכפו. – הגיעו לנו ימים של חרדה ובהלה עד כדי לבוא במערות-צורים ובמחילות-עפר… נפסקו הקשרים בין מושבה למושבה, אין יוצא ואין בא, ובכל זאת – באיזה אופן תמוה – מגיעות שמועות מבהילות ממושבה לחברתה. שבתה העבודה. לקול עלה נידף נסים אל המחבואים… משתרשת הדאגה כי מחר או מחרתים יעשו בנו כליה. אמהות נעשות חרדות על ילדיהן… הנה אשה מתעסקת בעבודת הבית, ופתאום היא ניצבת, עיניה בולטות, והיא רצה לחפש את ילדתה המשתעשעת בחברת ילדים בגינה הקרובה… תופשת האשה את ילדתה בזרועותיה, מחבקת ומנשקת אותה ורצה לביתה; יתר הילדים נבהלים ורצים אחריה…

אבדה מלב כל תקוה להקלת המצב. העצבים מתוחים והדמיון מבעית… והדמיון גם ישגה לפעמים בחזיונות הצלה שלא כדרך הטבע…

ופתאום, רעמי התותחים מרעידים את האויר… יום ולילה לא יחדלו הקולות, המכים גלים, מדרום… ורועד גם הלב ופועם לקראת הרעמים: אם ישע יבשרו או שואה ישמיעו לנו… ורגש של עלבון מפעפע מתוך תוכה של הנפש. עלבונה של אומה נתונה למשיסה ומופקרה לישע על-ידי כוחות מתאבקים מחוצה לה… אומה שדודת האון והמצב לנער עול ולחץ מעַנֶיה מעליה ולהביט יש לעיני מטיביה… – ורגש של עלבון זה אינו פוסק עם הקלת הלחץ מעלינו… נדחתה גזירת הגירוש של גולי יפו. הרדיפות פסקו לרגע. אך הנה שמועות על-דבר גזירות גירוש כללי מכל המושבות… והלב מפקפק, אם ל“התפלל” להתמדת “הרעמים מדרום” או ליחל להשתקתם… אין עוד, או אי אפשריים עוד, כל חשבונות על-דבר העתיד הקרוב או הרחוק… לעיני הדמיון מרחפות תמונות-גולה מחרידות: אלפי אנשים, ובעיקר נשים וילדים, גולים ותועים בחוסר מזון וכסות. גשמי החורף הזועפים וקרים מגלידים את אבריהם. נזרעת הדרך מתים ונחשלים. אמהות לוחצות יונקיהן אל חזן, להאציל להם את מעט החום האצור עוד בגופן… ועדר הגולים הולך ופוחת… כל החי עדיין רואה את קצו בא מחר או מחרתים; ומצטער הוא על שלא בא קצו אתמול או שלשום… כשל כוח הסבל. היאוש מחריד, והתקוה מעליבה.

תרע"ח (1917).

---

קטעי פרקים מיומני

מאת

אליעזר יפה

יום א', סוף כסליו, תרע"ח

…כאשר נלקחתי, עם כניסת האנגלים, מבן-שמן לתל-אביב, להיות המתורגמן בין הקהילה העברית וההנהלה הצבאית, הבטיחו לי מנהיגי הקהילה שאך זמן קט יחזיקוני בתפקיד זה, וימהרו לשחרר אותי ולתתני לשוב לעבודתי בשדה; אולם, כיום יאמרו שלא במהרה יוכלו לשחרר אותי, באשר אין להשיג “דובר-אנגלית”, שועד הקהילה יוכל לסמוך עליו כעל אחד מחברי הקהילה ולא כתורגמן סתם. ואולם לי קשה עד מאוד להמשיך בתפקידי זה; גם עקב זאת שאין דעתי נוחה מדרך המשא-ומתן של מנהיגי קהילתנו את השלטון הצבאי האנגלי. אמנם אין אני נמנע מחוות את דעתי בישיבות המנהיגים האלה על דרכי המשא-ומתן, אך דעתם היא, שאף אם ההלכה תהי כמותי אין להורות כן… יוצא, כי בהיותי נאמן לתפקידי, כמתורגמן, הריני מתרגם דברים אשר לדעתי לא היו צריכים להיאמר, זאת היא חובתי – אך אוי ואבוי לי…

ולא אחת הזכרתי להם למנהיגי הקהילה את מוסר חז"ל, לאמר: “אל תתודע לרשוּת”, ויעצתים לפנות אל הממשלה אך ורק בשאלות כלליות חשובות ועל-פי תכנית מעובדת מראש; אולם הם הנם קלים מנשרים לבוא ולהתדפק על דלתות הממשלה גם על כל ענין של פרט. ובכלל ירבו יותר מדי בהתאוננויות והתלוננויות, על אנשי הצבא, ויבואו בתביעות פעוטות, שמצד אחד אין זה לכבוד באי-כוח הקהילה לטפל בהן ומצד שני הרי יש לדעת את הנפש של איש הצבא בזמן מלחמה, אשר אף לחיי האדם אין ערך בעיניו, ומה ערך לרכוש של אלו עשרות לירות? וכל עוד לא עברו המלחמות מן העולם הרי יש להבין לנפשם את אנשי הצבא במלחמה, ולנפשם של המפקדים על אותו הצבא ולא להתאונן עליו תמיד.

ורק שני עניינים לדוגמה על עסקי הועד עם השלטון: א) תביעות האלמנה, אשר בעלה נהרג על-ידי הפצצות מאוירון גרמני ביפו בימי כניסת האנגלים ליפו. לדעתי, צריכה היתה הקהילה שלנו או לראות עצמה עשירה למדי כדי לסדר איזו פרנסה לאלמנה זו או תמיכה; או שהקהילה צריכה לתת לאלמנה עורך-דין, שהוא יופיע כתובע בשמה של האלמנה עצמה. בזה יש יותר כבוד, ונדמה שגם היתה יוצאת יותר תועלת לאלמנה. אולם דרך כזו שבאי-כוח הקהילה יופיעו בתחילה כתובעים בפה פיצוּיים לאותה האלמנה, ואחרי אשר לא יעָנו ישלחו את האלמנה עצמה שתתבזה במסדרונות ה“סרעיה” עם היונק בזרועותיה ועולל אחוז בשמלתה, זה משפיל את כבודנו אנו כקהילה ומבטיח אך התבזות בלבד לאלמנה. מררתי נשפכת בקרבי בכל פעם שאני פוגש את האלמנה ב“מסדרונות”. ב) ענין הבנין של אב., אשר היה סגור בזמן המלחמה ועם כניסת הבריטים לארץ פתחו הצבא הכובש לשעשועים להם – ומדוע לא יעשו כזאת? ענין זה הרי אינו יותר מתביעה כספית של אב. וקהילתנו צריכה היתה לנקוט באחת מן השתים: או לשלם לאב. ולהגיש את הבנין מנחה לצבא לשעשועיו; או שהיתה צריכה לתת לאב. עורך-דין שיתבע למענו את השכר, אך בשום אופן לא היו צריכים באי-כוח הקהילה להופיע כתובעים כסף בעד בנין השעשועים של הצבא בשביל אב.

יום ג', תחלת טבת, תרע"ה.

אכן מדחי אל דחי יביאו מנהיגי קהילתנו את ישובנו בארץ, בקבלם את ה“טובות” של הממשלה הכובשת, המוּשטות לנו עכשיו על-ידי האנשים א. וש., נושאי השם “הועד המיוחד” לעניני היהודים בארץ ישראל. “קבלה” זו תיהפך לנו לרועץ.

ומענין היה להסתכל בחזיון זה: כאשר אך בא א. א. הצעיר ונכנס לישיבת הועד שלנו, “הועד הזמני ליהודי א”י בשטח הנכבש“, נשארו המסובים מבולבלים זמן מה. נדמה לי שלבם נקפם ברגע הראשון על אשר הסכימו לישיבה זו אתו. אכן הבחור הוא “שָטָר”, “עשתונותיו” הוא לא אבדו כלל: התישב “כמלך בגדוד” וניגש תיכף להרצות על ענין “הועד המיוחד”, אשר הממשלה הכובשת עומדת ליסד (הוא דיבר “בשם ומלכות”) לטובת הישוב… במנהיגי הקהילה אפשר היה להכיר אי-נוחיות, למרות שהענין לא היה לגמרי חדש בשבילם. אכן כאשר לבסוף הוציא א. א. והוסיף לדבריו גם את ה”תבלין" הראשונים “טבין ותקילין”, נראה היה שנחה במקצת דעתם של מנהיגינו… וכנראה שסוף-סוף “יצא האיחוּד” הזה בין “הועד המיוּחד” ו“הועד הזמני”. “הועד המיוּחד” מופיע כמלאך מושיע, ולידו מסרה הממשלה הכובשת את התפקיד לתווך בין הישוב שלנו בא“י ובין הסתדרויות היהודים בגולה; תחת שעד כניסת הכובשים עמד הישוב שלנו, על-ידי “המשרד הא”י, בקשר ישר את הגולה בלי קושי יתיר. ועכשיו יעניקו לנו “טובה גדולה” ו”יסננו" לנו את כל קשרינו את אחינו בגולה רק דרך “הועד המיוחד” הלזה. אכן ראויים הם מנהיגינו ל…

וחוששני שיתחרטו, אך במאוּחר.

מוצ“ש, חצי טבת, תרע”ח

השתתפתי היום בישיבת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר”. בישיבה זו דנוּ בעיקר על-דבר ההזמנה אשר קיבל “הפועל הצעיר” לשלוח את בא-כוחו אל “הועד המיוחד” העומד להסתדר…

אנוכי התנגדתי בישיבה זו, שהפוה“צ ישלח בא-כוח “להועד המיוחד” הלזה. והצעתי שהפוה”צ ילחם בסידורו של זה; אך שומע לא היה לי. התבטאתי בהתמרמרות ומחאה עזה על שהממשלה הכובשת רוצה לזכות אותנו במנהיגים, אשר לא אנו בחרנו בם. “מתנה” זו מגבוה מעליבה מאד, אף לוּ היו ממנים את האנשים החשובים ביותר שבעם ישראל, ומה גם שאנשים אלה לא זכו עדין לכל אֵמון מצדנו…

אמרתי כי אי-השתתפותו של הפוה“צ ב”הועד המיוחד" זה צריכה לבטא את מחאת לבנו הראשונה נגד ה“חסדים” אשר הממשלה הכובשת באה להעמיס עלינו שלא מרצוננו; ונגד ההגבלה הראשונה אשר אף השלטון הקודם – הנקרא “שלטון פראים” – לא מנע ממנו…

אמרתי כי רואה אני במעשה זה של השלטון הכובש עלבון לנו, ואף את ראשוני הכבלים אשר ישורגו על ידינו מצד שלטון זה. ואכן כל דמי רותח בי מהרגשת העלבון: בזה שהממשלה הכובשת נתנה (או רוצה לתת) את חופשתנו “בקשיש” ושילומים לאנשים – ממנו – אשר שמשוּ לה מרגלים במלחמתה את השלטון הקודם…

נלחמתי בתוקף בזה שהפוה“צ אומר לשלוח את בא-כוחו (הח' ש.) אל ישיבת “הועד המיוחד”, אך דעתי נשארה בודדה בועד המרכזי של הפוה”צ.

וכלום לא עלתה בידי.

סבבתי אל החברים בעיר ובמושבות והבעתי לפניהם את חרדתי על ענין “הועד המיוחד”, אך כל דברי נשארו מעל. ועוד “זמירות חשדות” שמעתי על-דבר פעולתם של האחים א. ההערכה לפעולתם מתחילה להשתנות, לא רק חדל הקצף שהיה עליהם בישובנו לפני הכיבוש, אלא ישנם כבר גם דורשים את כל מפעלם בריגול לשבח, ומצפים מזה לישועות גדולות לעם ישראל…

אגב נראה שקבוצת א. א. הגדול הביאה תועלת ניכרת לגיסות של האנגלים במלחמתם בצבאות התורכים והגרמנים כאן. ויוכל היות כי קבוצה זו “עבדה לשמה” בכוונה להועיל לעמנו בארצו, ואולי גם קבלה הבטחות לישועות ונחמות מאת… “ממשלת רומא שבמאת העשרים”…

ואשר לשינוּי היחס מצד ישובנו אל אותה קבוצה וביחוּד לאחים א., האמנם כל חריקת השנים עליהם לפני הכיבוש לא היתה מתוך הערכת מעשיהם בכלל, אלא מתוך הפחד שמעשיהם ימיטו אסון על הישוב? ועתה כאשר פחד זה נגוז ע"י הכיבוש, צריך להשתנות היחס אל עצם מעשיהם?!

ולדעתי אני, ראוּיה קבוצה זו לעונש חמור מאוד, ובעיקר א. האח הבכור. ואפילו לוּ היו במעשיהם מוציאים בשבילנו מאנגליה את כל הישועות והנחמות. ולהיפך מהמקובל בחברתנו חושב אני, שדוקא אם האנשים האלה “עבדו לשמה” בכוונה תחילת “לתועלת העם” יש להענישם בעונש חמור הרבה יותר, מאשר אם “עבדו בעד בצע כסף” כענין פרטי שלהם.

כי הנה א. א. הבכור עבד פה בארץ מטעם הממשלה התורכית. האֵמון אליו מצד ג’מל פשה היה למעלה מכל. מסרו לידו כר נרחב של פעולה בארץ והעמידו לפקודתו אלפי איש, שהוא הציל אותם, אגב, מחליים ופגעים ממש בצבא התורכי. ובסוף השתמש האיש באֵמון זה לרעת השלטונות אשר האמינו בו ובטחו בו, ומסר אותם – בכל אופן התכוון לכך – לידי אויביהם. זהו מעשה שפל אשר אין עונש ישוה לו, לוּ גם היה זה סתם מעשה בגידה באֵמון פרטי… ועשרת מונים יגדל הפשע אם נעשה המעשה בכוונה להושיע לעם…

מוצ“ש, חצי שבט, תרע”ח

זה זמן מה שבעבודתי הוכנס סדר חדש: קודם הייתי עובד כמתורגמן בקהילה העברית, נמצא במשרדה והולך עם באי-כוחה אל מוסדות השלטון הכובש; אולם מאז נפתחה “המחלקה לעניני העברים” במשרדי הממשלה – העבירו אותי למחלקה זו. כל היום עלי לתרגם פקודות והוראות של השלטון מאנגלית לעברית, ולתרגם בקשות ודרישות ומכתבים מעברית לאנגלית. וכן כאשר יבואו באי-כוח הקהילה או אנשים פרטיים למשרדי הממשלה – עלי להיות המתורגמן ביניהם. העבודה רבה מיכולת איש אחד, וכמעט תמיד אני לוקח אתי חומר הביתה לתרגמו בערב, אך זה לא איכפת לי. קשה לי רק לשאת את היותי פקיד ממשלתי, מקבל את שכרי מקופתה; והממונים עלי היו רוצים לראות בי לא שליח הקהילה העברית במשרדיהם, אלא איש-הממשלה “נאמן-ביתה קודם כל”…

האנשים אינם תופשים, כנראה, שביסודו של האדם הרי נמצאת הנאמנות לנפשו, ואדם הנאמן לנפשו הן לא יקבל על עצמו כל תפקידים ושליחות אשר מילואם יתנגש ביסודות נפשו; ובכן, הרי המושגים “נאמן לקהילה” או נאמן לממשלה" הנם מחוסרי תוכן בהחלט.

והתחילו גם למסור לי לתרגום חומר “אינטליגנטי” מעברית ומאידיש לאנגלית. החומר כמעט כולו אינו שוה פרוטה במובן ה“אינטליגנטי”… פקידי ה“אינטליגנץ” מחפשים לעצמם בוקי סרוקי. וכל העסק נמאס עלי. תור האביב הגיע, השדות והגנים פצחו רינה, ועלי להיות כלוא במשרד ועוד להיות פקיד ממשלתי. “מדים” בדיוק בשבילי.

ב. י. הבטיח לי, כי הם הזמינו איש מתאים ממצרים ומקוים שיבוא בקרוב ואז, רק אז, יוכלו לשחרר אותי. אך חוששני שלא אוכל להמשיך עוד.

וכדאי לרשום בזה, בקוים קצרים, שרטוט לפרצופיהם של אנשי השלטון אשר אני עובד במחיצתם: קול' פ. הראש, מעורר בי יחס כבוד. היחסים בינינו מצוּיינים. הוא אדם ישר, ובעיקר אני אוהב אותו על גילוּי לבו. אמנם רואה אני בו שמידת אהדתו לבאי-כוח קהילתנו פוחתת והולכת מיום ליום, אף כי יחסו אליהם הוא ג’נטלמני כל הזמן. נדמה לי שעד עכשיו לא ידע כלל את היהודים פנים אל פנים, ואני בטוח כמעט שלוּ היו באי-כוחנו יותר נבונים היו יכולים לעבוד יפה מאוד עם האיש הזה…

הקפטן השמנמן-הצהוב, משנהו של קול' פ., אם כי הוא מתוק מדבש הריהו מעורר בי בחילה משום מה. הקפטן הארוך, מזרע היהודים, ראש המשרד " האינטליגנטי" מעורר בי רחמים. תמהני על הקב"ה שהוציא נשמה מבית גנזיו ומסרה לשוטה מסכן שכזה… האופיצר, ראש המחלקה לבריאות וסניטריות, יש לו פה מתוק, אך לבו תככים נסתרים, לפי קלסתר פניו אינו אנגלי. אני בטוח בו שהוא רשע גדול בכל המובנים. אחרי פגישתי הראשונה אתו, לפני זמן רב, כשבאתי יחד עם א. ב. לתבוע חמרי רפואה בשביל הקהילה, נבאתי לא. ב. ואחרי זה לא. ב. ולב. י. יחד, שכלום לא ישיגו ממנו, למרות כל הבטחותיו, ויעצתי שהקהילה תפסיק כל משא-ומתן אתו. לא שמעו לי, ועכשיו יוצא שרק לחינם התבזו אתו. עוד תודתי לאֵל אשר גילה בפקיד זה יכולת לדבר צרפתית את א. ב. ואנכי נפטרתי מהיות מתורגמן גם אצל זה…

ובשכנות את מחלקתי העברית נמצאת גם המחלקה הערבית. ראש המחלקה הוא ערבי-סורי או מצרי זקן. יש לי הרושם שהוא כחומר ביד יוצריו… אדם מחוסר כל אופי.

עוזר אתו אדם צעיר, כנראה גם כן ערבי-סורי או מצרי, ו. ב. שמו. הודות לבחור זה נתפרשה לי המילה “לבנטיניות”… אשר עד עכשיו לא הבינותיה.

היחסים בין “המחלקה העברית” ובין “המחלקה הערבית” הנם טובים מאוד. הזקן קורא לי “אבני” (בני). והצעיר שואל אצלי מבינות על השירים, אשר הוא כותב באנגלית. הוא נתן לי לקרוא גם חוברת שיריו באנגלית, שהדפיס לפני שנים בקהיר. כל החוברת מלאה שירי תהילה ל“מרס” אלהי המלחמה.

מה ראה בחור זה להלל ולקלס את המלחמה, סתם ככה, איני מבין וגם לא מוסבר משיריו. אך אולי אין שירים אלה אלא מסגרת לחלק השני של שיריו בחוברת, אשר בם תרומם “אנגליה הנאורה”, “אשר יצאה עכשיו במלחמה אך למען שחרר לאומים”… ואולי הוציא בחור זה כסף להדפסת שיריו אלה, באשר שכר משרה היה בצדם… כל זה לא ידוע לי, אך “השירים” רובם כּ“סירים”.

בחור זה הוא בעל נפש פעוטה מאוד, אך יש לו יצר-הרע גדול מאוד, וחולם הוא להיות עוד גדול בעמו. אולי יגיע לכך. אין לי כלום נגדו.

יום ד', חצי אדר, תרע"ח

הייתי בישיבת הועד המרכזי של “הפועל הצעיר”, אשר נקרא לשמוע את הדין וחשבון, של הח' ש. אשר שב מירושלים מישיבת “הועד הזמני” ליהודי ארץ-ישראל בחלק הנכבש, שבה דנו על-דבר “הועד המיוחד” ליהודי א"י (קרי א. א.). – הח' ש. סיפר על-דבר פרשה ארוכה של “אינצידנטים” ופוליטיקות אשר עד היום כבר צצו והשתרגו מענין זה.

אנכי נסיתי להוכיח בישיבה זו כי “נבואותי”, אשר נבאתי לפני שבועות מספר על תוצאות “העסק” הזה, מתחילות להתאמת יותר מוקדם מאשר חשבתי אף אני (והכי ישנו צורך בחוש נבואי כדי להינזר מעשות מדחה?! יש צורך רק להסתכל בראיה מרוכזת על כל ענין וענין לעצמו, ושלא לערבב ענין בענין, יען כי אם חדלים מהעריך כל ענין לעצמו ביחידותו אלא מצרפים אליו עוד איזה ענין שהוא, הרי מוכרחה לצאת מזה תסבוכת מורכבת אשר לא נביאים ולא חכמים יצאו ממנה בשלום). ושוב הצעתי בישיבה זו כי הפוה“צ יחוה את דעתו ב”הועד הזמני" נגד הקשרים עם “הועד המיוחד”. אמנם קצת ניטנפו כבר בתוך ביצה זו, אך מוטב להימלט משם עוד עכשיו בטרם שקעו לגמרי בתוך הביצה.

הח' ש. אמר, כי בטוח הוא ש“הועד הזמני” לא יסכים לעמדה כזו. ובכל אופן חושב הוא שמאוחר כבר לעשות זאת (אכן לו היתה עמדת “הפועל-הצעיר” תקיפה בענין זה מראשיתו אז, בטוח אני, שהיה עולה לנו להניע את כל חברי “הועד הזמני” לעמדה זו). גם דרישתי בישיבה, שלמצער הפוה“צ ימשוך עוד כיום את ידיו מעסק זה, לא מצאה כל הד בה. אני רואה בענין זה חשיבות פרינציפיונית רבה כה, עד שאני מפקפק אם מותר יהיה לי להישאר בתוך הועד המרכזי של הפוה”צ, אם הוא יתן בא-כוח להיכנס באותו ועד אשר יצטרף עכשיו מן “הועד הזמני” ו“הועד המיוחד”. חושב אני שעמדת כל ישובנו העברי בארץ צריכה להיות תקיפה ללא כל ויתורים בדרישתו, שאת כל עניניו – ובתוכם גם קבלת הכספים מאת מוסדות היהודים בחו"ל – צריך לנהל ועד אשר יבחר רק על-ידי הישוב העברי עצמו בלי כל “השפעות” מהחוץ.

אם נסכים כיום, בירח הדבש עם הממשלה הכובשת, להיכנע לסידורים שהיא רוצה להנהיג אצלנו, ולקבל עלינו את האנשים (ואף לו היו גדולי-האומה) אשר היא, הממשלה, “מיעצת” לשימם בהנהלת ענינינו, הרי מלבד העלבון שבדבר (ואין קהילה צריכה למחול על כבודה), גם יהפך לנו הענין לרועץ.

והעלבון הכי מעט הוא: אנשים, אשר כל הישוב חרק עליהם שן עד עכשיו, יתמנו כיום לרועים עלינו, לא באשר נוכחנו אנו כי שגינו בהערכתנו אותם ואנו באים מרצוננו לרצותם, אלא באשר כה רצונה של הממשלה הכובשת (ויהיה זה אף רצונם של כל מלכי מזרח ומערב!), אשר מאיזה טעמים, כמוסים אתה ואת האנשים האלה, מוצאת היא להכרחי לה ש“תשפיע” את טובה ואת טובם עלינו.

ולעת-עתה אחת מן ה“השפעות” המכריעות כבר של הממשלה הרי היא, שאת כל הכספים, אשר היו באים אלינו קודם על-ידי המשרד הארצישראלי, היא מעבירה אותם עכשיו על-ידי האנשים האלה…

ובעיני רבים מעסקנינו – אשר היקף השקפתם כיום אינו מתרחב יותר מהיקף של לירה אנגלית, מתחילים כבר אנשי “הועד המיוחד” להופיע בתור “מטיבינו”, ובאור שכזה יופיעו אלה כבר גם בעיני כל הקהל הפשוט, הנוהר אחרי החציר אשר יראו לו הרועים המתעים אותו…

כל ההערכות שלנו הולכות ומשתנות.

או אולי אין הערכותי אני צודקות… הבה ואנתח מחדש את מצב הענינים:

איש פרטי מעיז על דעת עצמו לטפל בעניני העם והמולדת: בוגד בגד בשלטון אחד וכורת בריתות את שלטון אחר על חשבון העם, והוא מקבל על עצמו בשם העם למלא תפקידי שירות שפלים ונבזים לטובת “בעל בריתו” החדש, בגידה באמוּן וריגול לטובת אויבי הארץ, אשר חי בה…

אכן אודך אלהים, כי אדע, אשר כל טובת הנאה לא תצא לעם ישראל ממעשה פיגולים זה!

ואכן בהילחם עם את משנהו – אבדון בכל מלחמה לכל המשתתפים בה! – אך בהיות המלחמה וכאשר יסדר העם –או מאשריו המתעים – את טכסיסי מלחמתו, הרי אין כל הבדל בין הפעולות השונות של בני אותו עם במלחמתו: ערך היושבים על הכלים – כערך היורדים במלחמה, ערך פלוגת הריגול – כערך הפלוגות שבחפירות. ומובן גם זה כי במלחמת הבלהות האחרונה, כאשר נתגייסו בני עמנו בכל החזיתות: נשלחו אל החפירות ואל הריגול וכדומה, לא היה כל חטא במעשיהם. ואם מילט מי את נפשו ממחנה למחנה ומסר את “ערות” מחנהו למחנה החדש, היה זה מעשה פרטי. ואולם אנחנו פה בארצנו בהיותה נתונה תחת תורכיה ובעלת-בריתה – גרמניה, אם עסקו מבנינו בריגול מחנות הארץ לטובת אויביהם מהחוץ, הרי עשו רק את החלק המביש ביותר שבכל טכסיסי המלחמה…

ולוּ היה נעשה איזה מעשה לטובת הגייסות שתקפו את הארץ, על פי החלטת כל ישובנו, לו תפשנו בטכסיסי מלחמה נגד תורכיה ומתוך כך היינו שולחים אנשים מקרבנו להתחבר אל המחנות התוקפים, מובן שלא היה כל חטא באותם האנשים, ואם כי לפי מצבנו המיוחד כופר אני בהחלט, כי איזו שהיא תועלת יכולה לצאת לנו מכל תככי פוליטיקה וטכסיסי מלחמה; אך לו החליט ציבורנו לעשות כזאת – והיה זה חטאת הציבור. אולם כי יקומו אנשים מקרבנו ויעשו מעשה מחפיר לטובתנו ואנו לא שלחנום! ועצם מעשה המחתרת תחת המחנות אשר האמינו בנו! וריגול בלבד בצורה בוגדת שכזו ובאופן כזה, הרי מוכרח להיראות לא כמעשה שפל של איש פרטי על אחריותו הוא בלבד, אלא כנבלה מצד כל העם היושב בארץ זו. והישנה כפרה על פשע זה?

ואפשר שאין ביכלתנו להעניש את הקבוצה הזאת – ובודאי גם הממשלה הכובשת תחסה עליהם, כי הן אין זה עולה לה במאום, – אך הרי אין לרצותם בקהלנו. ויחסנו אליהם עכשיו אינו צריך להיות שונה מיחסנו אליהם קודם, למען שיחסנו זה יבוא לשמש דוגמה בעמנו לבל יזידון עוד אנשים מקרבנו לזכותו בשירותם הפוליטי. והיה מחננו גם טהור וספוג רוח אמונים ויושר לכל.

יום ה', סוף אדר, תרע"ח

ושוב היתה התיעצות קצרה בהפוה“צ בענין “הועד המיוחד”. חברי ב”ועד המרכזי" של הפוה“צ מנמקים את נטיתם להמשיך בריקוד זה, באשר אם לא יעשו כזאת “הרי ישאר הפוה”צ מחוץ לכל עניני העם בארץ”, אשר אחרי האיחוד בין “הועד הזמני” ו“הועד המיוחד” ירוכזו כולם בידי הועד המשותף הזה. אולם ראשית, הרי אפשר להיות בטוח, כי אם הפוה"צ יעמוד בתוקף על העמדה הנכונה ולא יזוז ממנה בשום אופן, אז לא יזדרזו כה שאר חלקי הישוב לעשות את הדבר הזה – ובינתים תבוא אולי “הועדה הציונית” לארץ.

סוף סוף הרי אין עוד בישוב אירגון שני להפוה“צ בעל חשיבות אחראית וכוח מוסרי כזה. ושנית, אם גם יקרה כדבר הזה וכל הישוב יעשה מדחה, למרות התנגדותו התקיפה של הפוה”צ ולמרות זה שהפוה“צ לא יתן בשום אופן את ידו לכך, הרי הישארותו של הפוה”צ מחוץ למדחה זה תוכל אולי סוף סוף להציל את המצב, אם בזמן שהתנאים ישתנו מהחוץ (אולי בבוא “הועדה הציונית” המקווה בראשותו של ד"ר ויצמן) או אם יוכח כל הישוב בטעותו וירצה להציל עצמו ממדחה זה, אז לא יקשה הדבר אם חלק חשוב של הישוב כמו הפוה"צ יהיה מחוץ למדחה. אמנם המצב הכספי של ישובנו הנו קשה מאד עכשיו; כל הכספים, שהיה הישוב בארץ מקבל קודם על-ידי המשרד הארצישראלי, מרוכזים עכשיו, ברצון הממשלה, בידי האחים א., אך הן ידענו פעם אף ליהרג על שמירת חופשתנו…

או האף אמנם אין ביכלתנו כיום להיעזר עזרה כספית מעטה מבפנים, כי נמהר כה לקבל עלינו שעבוד, תמורת הלירות השיכות לנו ואך ששלטון אַלים מגישן לנו כנדבתו תמורת עוּלו שנקבל עלינו?

ואף אם נניח שאין ביכולת ישובנו להתקים עכשיו בלי הלירות האלה, הרי בכל זאת רחוק זה עדין מאשר להישרף, למשל, על “ערקתא דמסאנא” בשעת חירום…

ואף גם זאת: מדוע נעריך את ישובנו כאן בארצנו הערכה אפסית שכזו, עד שלא להאמין כי עמידתנו התקיפה בפני השלטון, ללא ויתור על דרישותינו הצודקות – תוּכתר בהצלחה?

ואומרים כי בקרוב תגיע הנה “הועדה הציונית” והיא תסדר את כל ענינינו מחדש; אך האם אנו מקלים את עבודתה של זו על-ידי הכיננו לקראתה “תקדימים” של שעבודים על צוארנו ושל זו הדרך לויתורים?!…

וחברי בהפוה“צ התחילו פתאום לפחוד פן ישאר הפוה”צ בודד בעמדתו בשאלות הישוביות… ואולם מאימתי נפל פחד הבדידות על הפוה"צ?!…

האם כל הכבוד והיקר הזה אשר רכש הפוה“צ עד עכשיו לא בא לו רק יען שעמדותיו היו ברורות לו לעצמו, וראש דאגתו היתה אך לזאת שדרכו תהיה ברורה לו לעצמו ולא פחד מפני הבדידות?!… או הכי לא הפחד מפני הבדידות עכשיו, הוא אשר יבודד את הפוה”צ מעכשיו, ויבטל את כל ערכו המוסרי?!…

אכן חוששני, כי מתחיל הפוה“צ לסטות מדרך הפוה”צ. ומי יודע אם אינו מתקרב ע“י זה לקצו של הפוה”צ.

ז' ניסן, תרע"ח.

המגפה שפרצה במחננו, מגפת ההצטרפות אל צבא אנגליה, גוברת והולכת מיום ליום. כל חוגי ישובנו הולכים ונדבקים בה. מחלוצי התנועה הזאת היו תלמידי הגמנסיה “הרצליה”, אך כיום הרי הם מיעוט בצבא המתגודדים בקו ההצטרפות. והולכים ונסחפים לתנועה זו גם רבים מן המשפיעים בציבור העובדים, וביניהם גם כאלה אשר מלכתחילה התיחסו בשלילה אל תנועה זו.

במשך הימים האחרונים הרביתי לשוחח בענין זה עם בני חוגים שונים ביהדות ובציבור, בנסותי למנוע אותם מהצטרף לגדודים; אף נדדתי בערבים אל ציבור הפועלים אשר בסביבות תל-אביב, כנסתים והטפתי לשמירת הקיים. אך למרות ההקשבה מצד כולם ולרוב גם הודיתם בצדקת דברי, הרי לרוב אין דברי נקלטים בלבבות, כאלו נוצרה איזו חציצה בין הרעיון והמעשה. באחד מן הימים האחרונים זמנתי את עצמי לפגישה של תלמידי הגמנסיה אשר דנה בשאלת ההצטרפות (“ההתנדבות” יקראו לזה בשערינו). ישבתי והקשבתי שעה ארוכה אל ההדים מלבטי הנפש של המדברים, ולמרות שלא הסכמתי בלבי אף לרעיון אחד אשר נשמע שם, עלץ בי לבי למראה הנשמות הזכות האלה, נשמות עבריות טהורות וכנות, כנות אף בטעויותיהן. לסוף בקשתי וניתנה גם לי רשות הדיבור. דברתי שעה ארוכה (על דברי בפגישה זו לא אחזור בזה, מאחר שאני מעלה אותם על הנייר, למען קרוא אותם מן הכתב באספה הכללית של “הפועל-הצעיר” אשר תהיה בחג הפסח הבא). ואחרי גמרי את דברי, התפתח ויכוח מחדש. רבים הודו, “כי הרעיונות אשר הבעתי הנם נכונים ונכוחים; ואולם…”.

ומענין שגם בחוגי הנוער הזה נשמע כבר “ואולם” זה, כאשר אני שומעו בחוגי העסקנים הקשישים של הקהילה שלנו ובחוגי המנהיגים של הפוה“צ… ונדמה לי שעד החדשים האחרונים לא שמעתי בארצנו את ה”ואולם" הזה. חדש הוא מקרוב בא… ומי הביאו אלינו?! האמנם הגיסות הבריטיים, הצרפתים והאיטלקים?! אך הן אין לציבורנו כל אפשרות לשיח ושיג אתם…

ואחרי עזבי את פגישת הגימנזיסטים בכה בי לבי על “האי-שופרא”, הנוער הטוב הזה, אשר לבו פתוח כה לקראת הטוב והכנות, והוא יעקר עכשיו מקרקעו המתאים ויסער בראשית דרכו אל מעקשים, אשר מי יודע אם ישוב עוד מהם שלם בנשמתו כאשר הנו עכשיו.

ונוער זה הן לבו פתוח עכשיו ופונה קודם כל אל הטוב. אך לבו פתוח לספוג גם את הרע, אם בשערינו יגברו יסודות הרע על יסודות הטוב. וכנראה שכן הוא הדבר: יסודות הרע והמסולף מתחילים גוברים בשערינו על יסודות הטוב, ומי יודע לאן פנינו מועדות.

ובשבועות האחרונים קם גורם-משפיע חדש מתוך ציבור העובדים שלנו, ואני רואה אותו פונה אל הרע. וחוששני כי הוא יתעצם ביסוד הרע עד היותו לגורם חוטא ומחטיא בישובנו, באשר מראשיתו הריהו מפנה את עצמו אל הערכות חיצוניות והשפעות המוניות הדדיות. במרכזו של “הגורם” הזה נמצא הח' X ומסביבו מספר חברים ותלמידים המהוים יחד מעין מפלגת-בינים – בין הפועל-הצעיר ופועלי-ציון – ופניהם, כפי שנראה לי, להקמת מפלגה חדשה על חורבות הפועל-הצעיר ופועלי-ציון גם יחד.

אכן אין להתפלא על הנוער, תלמידי הגמנסיה שהם נמשכים לגדודים, היות שגיל הנוער הזה, למרות זַכות נפשו, הריהו בלתי מבוגר עדין לגמרי ונמצא בגוף המבוכה והתהיה, בין שיא פסגות מוזהבות באור יקרות לבין מעמקי תהומות חשכים… והוא מבקש מזבחות להישרף עליהם כקרבן או לעמוד עליהם ככהן גדול… ומובן, מובן מאוד, מדוע יסער נוער זה אחרי רעיון ההתגודדות…

ואולם קבוצת החברים המתרכזת מסביב לח' X, שהם הנם אנשים מבוגרים ורובם בעלי עבר מפלגתי מן הגולה, הרי לפי כל מהלך מחשבותיהם והשקפותיהם צריכים הם להתנגד בהחלט לתנועת התגודדות זו שקמה אצלנו, ואף אמנם התנגדו לכך עד הימים האחרונים; ומה קרה אותם לפתע אשר כולם כאחד הפכו דעתם?! הן מגיל של נוער יצאו עוד מלפני כרבע יובל שנים בערך… אנשים אלה הן אינם עוד לא במצב של מבוכה ולא במצב של תהיה.

ו“הפועל-הצעיר” התיצב מלכתחילה כגוש שלם המתנגד בתוקף לכל רעיון הגדודיות, והוא נשאר כולו במקום לשמור על הקיים. אך לאט לאט אחרי שקבוצת X עברה להצטרפות, נדבקים בה גם החברים מהפוה“צ, עד שקשה לדעת אם אמנם רבים יהיו מחברי הפוה”צ אשר ישארו לשמור על הקיים.

פסח, תרע"ח.

היום היתה אספה כללית של כל חברי “הפועל-הצעיר” בשטח הנכבש כדי לקבוע בפעם האחרונה את עמדתו של הפוה"צ לתנועת ההצטרפות… אך הדעות נחלקו במידה רבה כזו, שלא היתה עוד אפשרות לקבוע עמדה כללית; אלא אלה פרשו להצטרפות ואלה נשבעו לשמירת הקיים בעבודה.

באספה היום קראתי מן הכתב את ההרצאה אשר הכינותי על תנועת ההצטרפות, בדיון מקיף על כל צדדיה. ואת הרצאתי זו אני מצרף אל דפי יומני זה כמו שהיא:

הרצאה

ישנו צורך לתת לעצמנו חשבון הנפש, ואם תרצו, הרי גם חשבון הריוח וההפסד לקראת דגל ההצטרפות אל מלחמת העמים הנוכחית, המנפנף כעת בידי חלק שבקרבנו בארצנו.

וראשית כל יש להגדיר את ההבדל העצום אשר ישנו בין אירגון גדודים למלחמה זו מבני עמנו בגולה ובין פעולה אשר כזו כאן בארץ: הלא היהודים אשר בארצות הגולה, ואף בארצות החופש שם, אינם בהוה ולא יהיו אף בעתיד, יותר מאשר “נתינים” או “אזרחים” – אם לא פחות מזה – של הממשלה השולטת בארצם. כל מעשיהם הכלליים של כל היהודים בארצות הגולה נזקפים על חשבון העם והארץ שבתוכו הם יושבים. היהודים ברוסיה – לדוגמה – המונים כיום יותר מחצי מספר היהודים שבכל העולם, אינם בכל זאת נחשבים, לא בעיני עצמם ולא בעיני זולתם, כאילו היו “גרעין” יסודי של האומה העברית. את מלחמות רוסיה עליהם ללחום גם על אפם וחמתם, כי כנתינים רוסיים ירָאוּ בעיני כל. ואף באנגליה, ארץ החופש והזכויות ליהודים, יחָשבו, למשל, היהודים יוצאי גרמניה לא כיהודים סתם לעצמם, אלא כיהודים-גרמנים שונאי “ההסכמה”. והיהודים יוצאי רוסיה היושבים באנגליה הן נאלצו להתגייס לצבא שם, עם הכרזת המלחמה מצד רוסיה. ולא נשמעה טענתם שלא רוסים הם אלא יהודים ועל כן עליהם לא להיכלל בחשבון רוסיה; באשר כל עוד אין מרכז-ניכר לעם ישראל בארץ ישראל והיהודים בארצות הגולה אינם נרשמים כחברים לעם העברי בארצו אלא כנתינים לארצות הגויים, הרי הדין נותן שבחשבונו של כל גוי וגוי יכללו ממילא גם היהודים נתיניו. והן אף בארצות הברית שבאמריקה לא יכלו להסתדר הגדודים העברים לארץ-ישראל, רק יען שאמריקה טרם הכריזה מלחמה על תורכיה. ככה הוא מצבנו בגולה: בנינו נלקחים למלחמה, שאינה מלחמתנו, ולכל החזיות, להילחם יהודי ביהודי כאויבים בנפש. את כספנו יקחו ממנו להוצאות המלחמות האלה, ואין גם כל חובה על עמי הארצות האלה להבטיח מה שהוא תמורת זה ליהודים, כי עבדים אנחנו בכל ארצות הגולה וכשחק מאזנים אנו בין המעצמות. לנו לעצמנו אין ידידים ואין בעלי ברית בין העמים, כי הלא בכלל אין בין העמים לא ידידות כנה ולא ברית נאמנה, אלא חשבונות של “שמור לי ואשמור לך”, ואנו הרי “שמירתנו” לזולתנו אינה כלל בידינו, עקב אשר “שמירתנו לעצמנו” אינה ממשית עדיין…

והנה אחרי יובלות גלות, דורות “הצטרפות” לזולתנו, התחלנו סוף-סוף לנטות אל דרך תקומתנו, דרך השמירה לעצמנו, דרך התהוותנו לעם מתוך קשרנו את עצמנו אל אדמת ארצנו לעבדה ולהחיותה לחיים לנו. זה רק נטינו לדרך זו נכונה, ועדיין הננו בבחינת אפרוח-בן-יומו (אם לא פחות מזה). הדרך לתחייתנו בארצנו עדיין אינה מושגת לרוב בני עמנו. ההכרה כי זוהי הדרך לתקומתנו עדיין רופפה כה גם אצל רבים מקרבנו, עד שאינם מוצאים לנחוץ אפילו להעביר עצמם הנה… והם נמשכים לדרך זו כאילו מתוך חלום מעורפל בלבד… עדין – – –

והנה רוח ההצטרפות תסער עד הנה ותעקור את הנטע הרך, השריד האחרון מן העץ הבלה, ותגרפהו שוב אל דרך ההצטרפות!… ולמה ההצטרפות אל הזולת ולא חשבון עצמי? מריה דאברהם! למה הדיבורים האלה על-דבר התגוננותנו בכוח המזוין, אשר הן בידי הממשלה הבריטית יהיה? הן אם כוחנו המוסרי והרוחני מבפנים, אלה אשר ידרסו עכשיו, לא יספיק לשמור את בית עבודתנו, אך לשוא תשקוד המשטרה והצבא עליו.

ומה קורא אותנו כעת להצטרף אל המלחמה?! אנו בני ארץ-ישראל אשר למרות היותנו פה מעטים הרי אנו רואים את עצמנו כגרעין לעם העברי אשר נזרע בארצו, והנו הולך ומעמיק את שרשיו כדי להקים את עץ ישראל וכה הלא יראונו גם כל פזורי עמנו לגלויותיהם. וככה הן נרָאה גם בעיני כל העמים.

והלא גם בעת ששלטה תורכיה בארץ ובעת אשר מנעה ממנו – בשנות המלחמה – את הזכות להנהלה עצמית, גם אז הלא נחשבנו לא כ“יהודים נרדפים” כי אם כ“עם נרדף”. הנה ששת מליוני היהודים שברוסיה הלא יחשבו רק כ“יהודים נרדפים”, וששים אלפי היהודים שבישובנו החדש בארץ זו נחשבים כבר – ובצדק – כעם (גרעין-עם) נרדף. כי אכן אין לראות אותנו כאן סתם קיבוץ יהודים. אנו יותר מזה: אנו העובר לעם ישראל שבאחרית הימים ועלינו לדעת ולראות מה גדולה האחריות שעובדה זו – היותנו כאן עובר עמנו – מטילה עלינו!… ועכשיו כאשר באו גורמים ושחררו אותנו גם מן הנתינות לתורכיה ומן החובה לתת אנשים לצבאות מלחמתה, הרי שחררו אותנו גורמים אלה גם מן הנתינות לכל ממשלה בכלל, ואנו מופיעים עכשיו כאן כקיבוץ עברי, גרעין העם העברי אשר נפשו ודמו אך בידו הם ולא בידי זולתנו. כיום הן אין כל זכות משפטית וכל רשות לשום ממשלה, כמה שממשלות שומרות משפט, לדרוש ממנו כי נצא בצבאה בלבד. ונחשב-נא את דרכנו לבל נעשה מדחה.

אוי! מי קורא אותנו למלחמה היום?! נגד מי?! עם מי?!…

ותאמרו כי “עלינו לחדש את זכותנו על ארצנו על-ידי דם בנינו אשר נשפוך עליה”! האמנם ניסחף גם אנו אחרי המשפח מרעיונות ז. המקנה זכויות על האדמה לא לעובדיה אלא לשופכי דם אדם עליה?! ועוד זאת: הן ברגע אשר נכריז בו, כי עלינו לחדש את זכויותנו בארצנו על-ידי מלחמות ושפך-דם – ולא סגי בעבודה ושלום – הרי שאנו גם אנו מכריזים יחד עם זה על הכרתנו גם אנו במשפט הכוח, משפט “כל-דאלים”, ובזה הרי נפסוק בעצמנו את דיננו לכשלון; יען כי “אלימים” לא נהיה עוד אנחנו כל כך מהר בשום מקום, לוּ גם רצינו בזה!…

מהו בכן המסעיר אותנו למלחמה כיום?!… או אולי “סערת המרד” היא המתגעשת בלבותינו, ואנו טועים להחליפה בהצטרפות?!… ואולם הן טעות היא, טעות פושעת להחליף את ההוד שבתפארת הנצח אשר במרד, באפסות אשר בהצטרפות… את קוממיות המשתחרר להמיר בהכנעת המשתעבד… את עזוז רוחו של הלביא המתנער מסבכו – בחנף המתרפס.

אכן בלבנו אש קדושה, אש המרד בוערת. מרד בחיי גלותנו, חיי ההצטרפות לזולתנו במשך דורות; האף אמנם נקריב את האש הקדושה הזאת על מזבח טמא? הן נישא את אש המרד הזאת בלבבנו ונריקנה על אויבנו, המסוכן לנו מכל אויב, והוא רוח הגלות שבנו ורוח ההצטרפות אל זולתנו. נחוצה לנו אש-קודש זו, למען נטהר מזוהמת עברנו ולמען נתחדש בארצנו ברוח היצירה בעבודה. והן עוד רבה הדרך לפנינו!…

ואכן גם בכל העמים לארצותיהם נוצר נצחם אך ורק בעבודתם, ואילו מלחמותיהם לא רק שאין הן יוצרות כל ערכים אלא הן מכלות עוד את אשר יוצר העם בעבודתו; ואולם בהיות עם קיים על ארצו אולי תרב יצירתו עד כדי יכולת גם להתבזבז על מלחמות. אמנם עמים הנלחמים זמן רב ירדו סוף-סוף לטמיון, למרות שבתם על אדמתם ועבדם אותה. ואנחנו מה! לנו אשר טרם השתרשנו באדמתנו מה יכולה המלחמה להביא? האם ישנה לפנינו איזו דרך שהיא לתקומתנו מלבד העבודה והעבודה?!

אמנם קשה היא הדרך הזאת מכל הדרכים, ואף אבלה היא מאוד עד היום הזה… זרי כבוד לא יענדו את ראשי גבוריה, אף לא כגבורים ירָאו אלא כעבדים שחורים מחוסרי ערך ונטולי זכויות, מצבות זכרון לא יוצגו על קברי חלליה, מספד-עם ונהי לא ישמע על גוללם, אין ערך למו ולא זכר… אין קסם על דרך העבודה.

אכן אין קסם על דרך העבודה כאשר אין קסם על עפר האדמה. נפל הקסם בגורל הרגעי והחולף. “נשר הנצח” – גדל האבר, ויתר את הקסם אל “פרפר-הרגע.”

ויש קסם להתרגשות-הרגעית אשר תתפרץ כברק-חולף, או על מי שדוחף עצמו לכך, אך אין קסם לחוש-הנצח ולעַנוֵי עולם הצועדים בהתאפקות ובקצב הבטחון. יש קסם למלחמה ולהרס ולמות, אשר ילהיבוהו בשלל צבעי השקר המדהימים ומהמהמים את הויתו הפרטית של האדם, עד כדי להצעידו בסך כצאן אחרי חליל-הרועים לקראת טבח מחוסר טעם אך עתיר צלצולי-תופים; ואולם אין קסם למלחמת הבנין והתקומה. כי המלחמה בטבע ובאדמה תהי לאט, בשקט ובקצב, כקצב נשימתו של האדמה. וקשה היא מלחמה זו מכל המלחמות. כי קנאות, אורך-רוח, התאפקות וקצב הם כלי-זינה היחידים. אכן אין צורך לצורי-הנצח בקישוטי-השוא, צלצולי-תרועה וברקים-מסמאים.

פקוחות לרווחה עיני הנצח. מרחבי-אין-סוף באישוניו… צועד לו הנצח אט אט, צעדים כבדים, שקולים, מדודים אך בטוחים. יצלצלו חרבות מסביב! יתאבקו גבורי-רגע בעבור זרי-נצחונות-חולפים ועטרות-כובשים-כוזבות – הנצח ממסילתו לא יסור, אט יצעד ביושר דרכו, לו הנצחון ולו הכבוד, באשר בענוָתו גם לא יבקשם, ואך את אמת-הבנין והאנך יבקש, את האת והמחרשה. גבורה במלחמה?! שטות ורעות רוח! גבורה ישנה דוקא בעבודה בשדה, במקום אשר לא רק לא תשיג אות כבוד אלא אף חבריך לא יחשבוך…

אכן בלב צעירינו כיום יסער רגש בלתי ברור כל צרכו להם: “לפעול מה” והרי הם נסערים להצטרף אל המלחמה…

ואולם מלחמה על מי?! על מה?!

מה יצית פתאום בלבנו את התאוה הזאת לרצח המונים?! כי הלא רק רצח המונים הדדי היא המלחמה, ואיומות תהיינה תוצאות המלחמה הנוכחית לכל אשר הסתכסכו בה, ואף לכל הארץ ולכל הארצות. ואולם כולן הרי נסחפו לתוך הסבך הזה הלוך והסתכסך מלפני שלוש שנים וחצי, וברור שלוּ שערו אף במקצת עד אן יביאם סבך זה, לא היו נכנסות בו; ואצלנו, גרעין העם העברי בארץ-ישראל, החפשי כיום מכל תסבוכת את שונים, יחלו רק כיום, אחרי כארבע שנות הרצח, להטיף לבולמוס המלחמה!… גרעינו של עם ישראל בארץ-ישראל “יכריז עכשיו מלחמה”!… יצטרף כיום לרצח!… מלחמה בעבור מה?!

נחפשה נא!…

אולי רגש הנקם הוא המתעורר עכשיו בלבנו, לנקום את דם כל אחינו שנשפך וישפך על-ידי אינקביזטורים ועל-ידי פורעים ודומיהם במשך כל הדורות?!

ואולם לוּ היה גם איזה הגיון שהוא לנקמה היסטורית (מלבד הנקמה המתפרצת מניה וביה כאשר יחם הדם למול רוצח נפש), הכי תורכיה היא זאת הראוּיה לנקמתנו? הן נדמה, כי פחות מכל העמים המסתכסכים כיום ברצח הדמים הנוכחי – ואפילו פחות מאנגליה – חטאה נגדנו תורכיה… ולהיפך: נדמה שיחסה של תורכיה אלינו היה אף ידידותי אפילו באותם הימים החשכים הידועים הנקראים “ימי-הבינים”…

ובכן נקם בתורכיה על מה?! ואולי לנקום בתורכיה על אשר מאנה למסור את ארץ-ישראל לנו בזמן המשא-המתן של הד"ר הרצל?

ואולם הרי אין לנקום בעד דברים כאלה.

ואכן בקרב הימים ניוכח אם אנגליה אשר הכריזה כבר על החזרת הארץ (עוד בטרם היתה בידה) לנו, ניוכח אם יהיה בידה למלאות את הכרזתה זו, אם אנו מצדנו לא נכניס לארץ את התמורה הענקית בכסף ובאנשים… ובכן נקם על מה?

או אולי יש רצון סתם לתת סיפוק למרירות, אשר נצטברה בלבותינו במשך הדורות ולנקום את חרפתנו בגויים מדור דור?…

ובכן שוב מדוע נכלה את חמתנו הכללית הזאת דוקא בגוי אשר לא הרע לנו עד היום?! (ואולי עוד ירע…) האם לא יען כי גוי זה הנו מוכה עכשיו על-ידי חזקים ממנו, ואיש לא יניאנו משלוח בו ידינו גם אנו מאחרי גבה של אנגליה?… האמנם ככה?! אוי לחרפה!…

לפנים, בשבתנו בארצנו, רבות שבעה לה נפשנו משכנינו, עמונים ומואבים, אדומים ועמלקים, ערבים והגרים, אשר היו מצטרפים תמיד אל עריצי עמים אשור, בבל, יון, רומא ועוד, לערוץ אותנו ולהצר לנו, האמנם נאחז גם אנו בדרכיהם של חדלי-עמים אלה להצטרף כשועלים מאחרי הטורפים?!…

וידברו נביאי ההצטרפות על-דבר הצורך ליצור כוח צבאי עברי לשם שמירת הארץ והעם. תמימים! כאילו ברצונם רק תלוי הדבר ליצור את הגדוד וברצונם יהיה תלוי לקיימו; ואנגליה לא “תחווה כל דעה” בענין זה. כאילו לא יהיה הגדוד נתון כולו בידי מפקדיו ואשר מעל להם, עד לונדון הבירה. או כאילו יש לבטוח בנערינו ובזקנינו המתלהבים כיום לגדוד, שמחר לא “ישתעממו בצחצוח הכפתורים” ויבעטו במשמעת הצבאית, יתאוננו ויתלוננו (כאשר רק יחלוף ברק הרגע הנוכחי) ואז הן כל הענין יתפורר… הן מכל התנועה הזאת, ובעיקר מראשיהם של המתלהבים ביותר, נודף יותר מדי ריח של “אש-בנגלית”. הן “ראשים” אלה ירבו רעש כה רב, אך יען כי מתחת להכרתם נדחפים המה להשתכר ולשכר לבל תהי דעתם ודעת זולתם צלולה ברגע זה…

וכאן, כמה שקשה לנגוע ברגשותיהן של אחיותינו המצטרפות לרעש ה“הצטרפות”, אי-אפשר לבלי להעיר על חלקן המביש בכל “הריקוד” הזה. מביש, יען כי לגבן הרי הכל שקר אף מדעת ומרמה עצמית והדדית. הן גלוי להן ל“מצטרפות” שלנו כי אל תחת הכדורים לא ישלחו אותן, גם אם תוספנה על זה להג כהנה וכהנה (אף “אחיות רחמניות” אנגליות ממש כמה אנו רואים במחנות הצבא הבריטי כאן? ובחפירות כמה?), וכל ענין “הרשימה של מצטרפות” איננה אלא סתם: אם “החברים” משתכרים מיי“ש ההצטרפות… תשתכרנה “החברות” למצער מן הריח של היי”ש הנודף מסביב… ואמנם רובן של החברות תמימות הן בכל הענין הזה; אולם המנהיגות שלהן מה אתן?! מבנות ישראל על סף תקומתו של ישראל מותר לדרוש יותר אחריות בפעולתן, ואל להן ללבות את האש אשר ידיהן הן לא תחתינה אותו… ומענין שגם לא הועילה להן האספה המיוחדת להן לבדן שנקראה ע"י ר. כ. אשר שם צריך היה לדבר גלויות באין איש אתן. ובידי ר. כ. שהתאמצה להעלותן על הגובה לא עלה הדבר לדובבן כיאות, אלא כל אחת בארה את רצונה להתנדבות באופן לא ברור לעצמן. (מצאתי רשימות של אחת מן המתאספות ונודע לי כל הדיון שם, ואיני יודע גם למי להשיב אותן).

או לשם מה נחוץ לנו הכוח הצבאי בשמירה על הארץ אם אין לנו עדיין עם בארץ? אין לנו עדיין לא עם ולא ארץ וכבר זכינו לשאיפה לצבא, הזהו הצורך הראשון לנו? ואף את האנשים אשר עתה בארץ יוציאו עכשיו “לשמירה עליה”; דומה הדבר כמי שעוקר את העצים מן הגן כדי לעשות מהם עמודים לגידור הגן, אך אם העצים יעקרו – איה הגן ולמה גדר מסביבו?! “גדרים” בלי “תוך” היו לנו כבר למדי בכל דורות גלויותינו, ועתה ישנו לנו רק צורך אחד והוא למלאות את ארצנו “תוך”. נמלא את הארץ בנים ובנות עובדים אדמתה. אם אלה יהיו לנו אז יהיה לנו עם ותהיה לנו ארץ. ואם יהיה פעם צורך לעמנו ולארצנו בגדודים, אז יקומו כלביאים מתערים. זהו הדבר הקל ביותר להשיג בעם. אכן כיום ישנו רק צורך אחד לתקומתנו: בנים ובנות לאת ולמחרשה!

ורואים הם נביאי “ההצטרפות” צורך בתנועה זו גם לשם דחיפה להתנערותם של בני עמנו בגולה ממשקעם שם, ולעליתם לארץ התחיה; ויכול היות אמנם כי ברק החרבות ימשוך את בני הגולה יותר מברק המחרשה. ברק החרב הן מנצנץ ע"י נפנוף באויר גרידא, תחת שברק המחרשה נתון בעפר ומכוסה במגרפה. והן יותר נקל להחלץ לשדה הקטל מלמסור את הנפש בשדה העבודה והבנין האטי. אולם ראשית, הרי לא הספקנו עדיין לקרוא את חברינו וחברותינו מן הגולה לעבודות הבנין, ואת שערי הארץ טרם פתחנו בפניהם שהם לא נענו לנו; ולמה נרצה כבר להזות עליהם סמים משכרים? ושנית, אם קרה כזאת וחברינו בגולה אינם נוטים להיענות אל הבנין – מה יצא לבנין עמנו משכרוּתם הזמנית בסם הגדודים? האם לא נהפוך הוא, שסם הגדוּדיות ירעיל את רובם למנעם אחרי זה עוד יותר מהתמסר לעבודת הבנין? הן אף אם יתגודדו עכשיו לגדודים ימהרו לעזוב את ארצנו כאשר ישוחררו מן הגדודים וידָרשו לעבודת ממש. ובכלל, למה היא הדרך הזאת אשר נאמר לעשות: לעזוב את עבודתנו בבנין ולהתמסר לגדודים, אך ורק למען משוך על-ידי-זה את חברינו מן הגולה אל עבודת הבנין דרך מדמנת הרצח? והאמנם כאלה הם חברינו בארצות הגולה, כולם או חלק ניכר מהם?! ואם כזה הנו המצב – האם עלינו לצאת לקראתם בקסם הדם המשכר?! יכלו ויתמו בגולה אלה מבני עמנו אשר הקריאה לבנינם הם בתוך ארץ-עמם אינה מספיקה להם! מכאלה ממילא אין תקוות רבות לבנין העם!…

וגם זה יאמר: “עלינו לתת את חלקנו בדם הנשפך לכיבוש הארץ לבל תיכבש הארץ לנו על-ידי דם זולתנו”. האף אמנם יאמין מי מקרבנו בתום לבב כי “זולתנו” באו לכבוש את הארץ בשבילנו? (אכן, כל אירופה הסתכסכה אך ורק בשביל לגאול חבל ארץ קטנה לישראל). אף איך יאמין מי בתוכנו בתום לבו כי אף שעל אדמה אחד כאן יוכל לקום לנו באיזו דרך אחרת מאשר נחננו בזיעת אפינו בעבדנו אותו?! היַקנו חרבות ותותחים ארץ לנו?! ו“זולתנו” אלה, האמנם באו לעשות את מלאכתנו אנו, ואת מלאכת מי עשו בהודו ובאפריקה ועוד בארצות שונות?! את המלאכה אשר אלה עשו בכל הארצות ההן, עושים הם כיום גם בארץ-ישראל, כי רואים הם צורך בה למטרותיהם הם…

ואף על “מסירות-נפש” יכריזו המצטרפים! מסירות נפש על מה?!… האם סתם כדי לקיים “מצות מסירות-נפש”?! מסירות נפש היא ממידות עמנו מראשית צעדו בשבילי תולדתו ועד היום הזה: מסירות-נפש על חומות ירושלים מול אויבים בשער; מסירות-נפש בשדה מלחמה, ואף מסירות-נפש כקרבן עולה לשם איזה רעיון… ובבוא היום (מי יודע אם לא יבוא לקראתנו כאן) נדע ודאי למסור את נפשנו, בכל הצורות אשר אבותינו וגבורינו מאז ומעולם מסרו את נפשם בעד עמם ובעד ארצם; ואולם ה“הצטרפות” הלזו כיום אל מחנות כובשי העולם!… מה ממסירות-נפש יש בה? אולי יש בה משום “מכירות-נפש” או סתם “הטחת ראש בכותל”, אך מה לזה ולמסירות-נפש? לעת עתה אין לפנינו כאן מסירות-נפש גדולה יותר, נחוצה יותר וקשה יותר מאשר למסור את נפשנו בשדה העבודה כאן!

ועוד יאָמר: “מי יודע לנבאות עתידות?” “ומי יהין לכבות את האש הקדושה אשר הוצתה כעת בלבות בנינו ובנותינו!” אכן, “מי יודע לנבאות?”… – ויתנבאו להצטרפות… או האם יש צורך דוקא באספקלרית העתידות כדי לראות את הדבר הפשוט כה כיום: כי אש המלחמה הזאת אינה אש קדושה… כי מה מקדש אותה? הן אפילו טרוף-הדעת שבה איננו טרוף דעת תמים המתפרץ מתוך זעזועי-הנפש ונבכיה, אלא טרוף דעת הנמשך בכונה אחרי הבלי-שוא בתקוה להעיבם מתוך השפעות מטורפות חוזרות. תנועה זו – וקדוּשה!… מריה דאברהם!…

ואת בנינו ובנותינו אשר טרם בגרו לנו כאן יחנכו מדברי העם ברוח ההצטרפות אל הזולת, תחת חנכם אל העצמיות וקוממיות-אדם, כי ידעו תמיד לבטוח אך בעצמם ולא בזולתם, אם נדיבים ואם עריצים; ויחשבו את חשבונם וחשבון עמם בלי כל “צרוף” אל זולתם. והן מבלי אשר יהיו לנו בנים ובנות כאלה לא נוכל קום ולא נהיה עוד לעם כאשר נשאפה. האמנם ניבָנה מן ה“הכרזות”?! הישנו איזה ערך שהוא להכרזה על ה“נשיונל הום” אשר זיכונו בו כבר, ולכרוז של קונגרס השלום אשר עוד נצפה לו, כל עוד אשר לא יהיו לנו בארץ רבבות בנים ובנות עובדי אדמה טובים וישרים?!

אכן גם אם כל חוקות השמים והארץ יחלופו, גם אז יקום עם ויבנה עם אך ורק על ידי בניו הפולחים את אדמתו, ואינם מניחים את המחרשה מידיהם גם “ברדת ממלכות ובהמיר ארץ”.

אכן, בדם ואש נפלה יהודה, אך רק באת ובמחרשה תקום.

חוה“מ פסח, תרע”ח.

אספת הפוה“צ להכרעה בענין הצטרפות התקיימה בימים האחרונים של החג. קראתי מן הכתב את הרצאתי הנ”ל אך לא מצאה אזנים קשובות. אולי נולדתי לפני דורי… בכל אופן הרצאתי וכמו כן דברי יתר האנשים שדברו שם להשארוּת בארץ לא פעלו כלום. אלה שלהשארוּת ישארו ואלה שלהצטרפות יצטרפו.

י“ט ניסן, תרע”ח.

הייתי היום אחר הצהרים באספה הגדולה אשר בה הרצה ז. על רעיון ה“הצטרפות”. בראשית דבריו הניח את ההנחות דלקמן:

א) אם ישיג עם ישראל מה שהוא כאן, הרי רק בדרך הפוליטית ישיג זאת ולא אחרת.

ב) מתורכיה וחברותיה אין לנו כל תקוה.

ג) אנגליה היא הדורשת טובתנו מתוך יחס כבוד שהיא רוכשת לעברנו הגדול.

ד) יען כי חלשים אנחנו ועל כן עלינו להצטרף אל ידידינו או יהי אף לאלה שאינם ידידינו אנו ורק שהם אויבי-אויבינו.

ה) גדודים עברים כיום, הנם הערך הפוליטי הגדול ביותר אשר יכול להיות לנו על מאזני זכיותינו הפוליטיות ביום שידובר בנו.

אנכי לא שמעתי בכל הנחותיו אף קורטוב של אמת-חיינו. כל בנינו מן המסד ועד הטפחות נראה בעיני מופרך והבל; ואולם הקהל כולו התלהב. הוא שליט בלהטי הנאום, מדבר בלהבות אש, זורע בוז ומשטמה למתנגדיו; וקהל מעריציו רקד כנגדו כלשונות להבה במשב המפוח.

ואגב איני יודע מדוע זה בראותי את ז. על הבמה נואם בפני הקהל, יצוף בדמיוני מראה כהן לבעלים העומד על מזבח אליליו ומתגודד בחרבות לעיני ההמונים “עובדי הבעל” ומלהיבם, מהמהמם וּמסעירם להתגודדות עד דם גם הם… ואף נדמה לי שגם “כהן-בעלים” זה מתכוּנת נפשו היא רק להתגודד על מזבחות “בעלים מבעלים” שונים, ורמז לכך הן השמיע גם בהנחותיו היסודיות לנאומו כיום. אך את אלוהי ישראל, אלוהי האמת והצדק שמעל לכל מושגי הפוליטיקה על כזביה והדיפלומטיה על מעקשיה, את אלוהי ישראל אין אדם זה מסוגל להכיר…

ז. דבר בחום ומרירות רבה מאוד – צודקת בעצם – נגד צעירי ישראל בגולה, אשר “אין אלוהים בלבבם” ו“עורם יקר להם מכל קדשי עמם ושאיפותיו”. ובדרך אגב כרך יחד עם אלה גם את בני הארץ עכשיו כאן המתנגדים לגדוד, ואמר עליהם כי “גם השטן לא ירצם” – והקהל סער במחיאת-כפים. ונדמה לי, שקהל זה המוחא כף לז. היום, או רבים ממנו, ינסו פעם להורידו מכסאו אשר הם עצמם הושיבוהו עליו…

לדבריו הוא, הפסדנו כבר הרבה מאוד בשדה הפוליטיקה על-ידי זה שהמנהיגים הציוניים בגולה הפריעו לו מלסדר את הגדודים העברים מראשית המלחמה, ולולא זאת, כי עתה היו לנו כיום בארץ מחנה גדודים עצום ומכריע. לדבריו, השפיע הגדוד הגליפולי הקטן על תשומת לב “העולם” אלינו יותר מאשר השפיעו כל הקונגרסים הציונים גם יחד.

מנקודת השקפתו הנשענת על כזבי הפוליטיקה וחתחתי הדיפלומטיה בלבד, צודק הוא אולי; ואולם בעיני אני הרי לבנות את תקוות ישראל (ועמים אחרים ודאי גם כן ככה, אך אין זה מעניננו) על הפוליטיקה והדיפלומטיה, הרי זה גרוּע מלבנות על בלימה, ואף אם אאמין בכל לבי ביחסה הטוב של אנגליה לנו ורצונה אף החזק לעזור לנו, הרי איני מאמין כי ישנו בשבילנו איזה ערך קיים לדבר מה, אשר לא נקים אותו בעצמנו בדרך העבודה בארצנו. ולהיפך, מאמין אני כי לוּ לא השלכנו את יהבנו על ממלכות ולאומים, אלא היינו מוסרים ממש את נפשנו אנו לחדור אל ארצנו בכל הדרכים ובכל האופנים ונאחזים בה כערערים בציה אשר לא יעקרו, כל אחד מכה שרשיו הוא ונאחז אך מתוך זה גם בשרשי אחיו, – בדרך זו היינו מגיעים לתקומתנו אף נגד רצונם של לאומים וממלכות. ואם לא על-ידי השתרשות כזו – הרי לא נשיג מאומה אף אם עזרת כל הלאומים והממלכות תובטח לנו.

ואולם מתחיל אני לפקפק בזה, אם ישנו עוד בקרב עמנו מספר ניכר של בנים ובנות המסוגלים להתמסרות כזו על תקומתם בתחית עמם. לכל השדים ינהגום המנהיגים המתעים לתת כוחם, הונם ואונם. משער אני כי לוּ הייתי בגולה בזמן שז. יצא שם להטיף לרעיון הגדודים לארץ-ישראל, הלא הייתי רץ לקראתו, ואיך זה לא נענו לו מרבית צעירינו מן הגולה?! הן צריך היה רעיון זה להיות להם למקור גדול של התרוממות רוח והתחדשות – ואם רעיון זה, אשר קסם בו וברק ויפעה לו, לא משך את לבותיהם, הישנה תקוה כי רעיון העבודה ימשוך אותם? ואם ז., בדבריו החוצבים להבות וביכלתו להקסים את שומעיו עד להתגודדות, לא הצליח במשך שלוש שנים למשוך את צעירי ישראל אל רעיון מקסים כה בשבילם, ובאנגליה שלחום לגדודים “ביד חזקה”… היש עוד תקוה כל שהיא כי חציר יבש זה ימָשך להיות עובד אדמה בארץ זו ויבננה לו?! אולי טוב היה כי נימחה בכלל מעל פני הארץ! אך איככה?! לא למות ולא לחיות חיי עם חפשי!… איום!…

י“ט ניסן, תרע”ח, בלילה

שעות התהפכתי על משכבי ושנתי נדדה ממני. אספת העם היום עם ז. הסעירה את רוחי וטרפה את דעתי. מבין סבך הרגשות והמחשבות מתחיל להתרקם בי רעיון כי אצטרף גם אני לגדוד ואסחוב אחרי עוד רבים אל הגדוד, למרות שאיני מקוה לתוצאות רצויות מכל הפוליטיקה שמסביב לענין זה; התעורר בי רק מעין חשק עז למוּת ולקרוא למות את כל בני העם חדל האישים הלזה… כי אין תקנה לעם זה. ורק במותו כפרתו. אכן תמהני על רעיון זה המתגעש בקרבי; והן אם חפץ אני במות על כי אפס בנו הרצון לחיות חיים הוגנים, הלא אוכל לקפד את חייתי בכל דרך שהיא, ולמה דוקא בדרך המשונה של רצח את שונים. והן להם ל“שונים” ישנה אולי הזכות לחיות בהיות להם גם הרצון וגם היכולת לכך?. הה! מה יטולטל הלב!

כ' ניסן, תרע"ח, בבוקר

נרדמתי לפנות בוקר, וחלומות מטורפים טלטלוני. עכשיו אני עיף. כל אברי כבדים עלי וראשי כגלגל. אך לעומת זה חלף הטרוף שתקפני הלילה. אני מתחזק בהכרתי נגד הצטרפותנו למלחמת הדמים הנוכחית. כל להטי הפוליטיקה הבל וריק המה בשבילנו. ואף לוּ יכולנו להשיג על ידם חסדי לאומים – אך חטאת יהיה בחסדים אלה לנו; והם רק יסיחו את דעתנו מן הדרך היחידה אשר ישנה בפנינו לתחיתנו, דרך הבנין האטי במו ידינו ולבדנו. כיום מוטל על כולנו פה בארץ להמשיך בעבודתנו בארץ, וכל אשר יסור מן העבודה, דומה כאילו עזב את חומת ירושלים בזמן שצרו האויבים עליה להבקיעה.

ועלינו להתחיל גם לשלוח את דברינו (לא אנשים לשלוח אלא דברים בלבד) אל תחנותינו בגולה ולעוררם לעליה לארץ בכל הדרכים היום ומחר, עם הפסקת המלחמה ביחוד. ואם מן הגולה ישנה כיום רק דרך יחידה לעליה ארצה והיא באמצעות גדודים, כי עתה עליהם להיכנס בגדודים ולעלות, אך לעלות, כי אין כל דרך אחרת לתקומתנו.

כ' ניסן. תרע"ח בערב.

רחובות תל-אביב הומים. “גד גדוד יגודנו!”… “שמים וארץ וגדוד”. זקן ונער, סבתא ונכדתה כולם בעד הגדוד. קרובה השעה שילדים ברחוב יעפרו נגד כל גבר אשר לא יתגודד, וכל אשה זקנה תלחוש לעצמה בפניו תפילות מגן כמפני שד משחת. על דבר יחס ה“בנות עלי שור”, הרי אין כבר מה לדבר, וכן על גאות לבם של המתגודדים עצמם. הולכת וגדלה משטמה. נעורים רגשות נוראים. בדמיוני צפה חזיון “יהודה וישראל” בתקופת הבית הראשון בשלפם חרב איש נגד אחיו… ומה יבואנו במשטמה זו ובכל משטמה שהיתה ושתהיה בקרבנו? עד אן נוכה בפלגותינו? ואולי הגיעה השעה לחדול מהילחם בתנועה זו, ולהיפך לרדת עמם ואך לבל נחוּלק לשני מחנות? ומה היה גורל ישראל לולא הניגודים הפנימיים ואף המלחמות הפנימיות בסוף הבית הראשון והשני?!

האוכל לראות בהיגזר הילד החי?!

כ“א ניסן, תרע”ח, בבוקר.

לא! לא אצטרף!…

---

הפרידה

מאת

אליעזר יפה

ציפיה רבה מאוד היתה מורגשת אצל כולנו, לאספה זו¹. ניכרת גם תוחלת מרובה ודרישות גדולות מאד מפגישתנו הנוכחית. כאילו צריכה זאת להיות לנו אי קטן אשר נעגן עליו רגע לחשוב את דרכנו לעתיד, אחרי צאתנו מן הסערה הבלתי-שכיחה בים רגשותינו הלאומיים. ואחרי התעוררות ממשברי הסערה הנוראים והנהדרים, אשר התחוללו וסאנו במחננו במשך החדשים האחרונים.

סערה זו אשר זעזעה את נפשותינו עד היסוד, עד כי יכלנו גם לדמות לפרקים כי נחרש מחננו, וכי מלחמת הדעות שביננו נהפכת למלחמת אחים, שנעשו שונאים, אויבים עוינים זה לזה… מלחמת אחים המביאה חורבן. הדוגמות הידועות לנו כה מדברי ימינו, ואשר טרם נוכל לחדול מלקונן עליהן. – וכמה חטאים הדדיים היתה ספוגה מלחמתנו זו! הרבה חטאו רבים משתי המחנות גם יחד, ביחסיהם הבלתי צודקים למתנגדיהם! ומה הרבו עוד לחטוא באספה האחרונה ביפו! האספה אשר נקראה בכוונה לקרב את הלבבות, לבבות האחים הדופקים כאחד למטרה אחת, בטרם שתתרחקנה הדרכים השונות, אשר יאמין כל מחנה להגיע בה אל המטרה האחת, ואשר הפכוה לבית מרי ומרירות… כמה הרבו לחטוא! אולם באה השעה האחרונה, שעת הפרידה, ההיסטורית, ובשעה ההיא נהפכו הלבבות. נגלתה שכינת עתידנו על כולנו. נדבקו הלבבות של ההולכים והנשארים, התלכדו השפתים לנשיקת נצח ישראל, ומתוך העינים-תהומות הבריקו הנשמות של שתי המחנות, והתלכדו לאור אחד גדול נצחי אשר יאיר לנו שם גם פה על דרכינו השונות, באור אחד, להבה מאחדת…

וטוב כי נפרדו כבר כל אחד לדרכו, אשר סלל לעצמו בלבו מיסודות נפשו… טוב כי אחז כבר כל אחד במסילתו המיוחדה, אשר יוכל מעכשיו לתקנה ולשפרה. ואשר יוכל להתמכר לזה בכל בהירות חושיו וחום לבו. וכמה ציפינו ויחלנו ליום זה אשר נעגן רגע על חוף זה, ונחשוב ע"ד תיקון ושיפור דרכנו, דרך העבודה להבא! וכמה חבל על שחלק מאתנו לא יכול לבוא הנה היום מחמת ריחוק המקום. כמה מובנת ונוגעת ללבנו צריכה להיות התמרמרותן של חברות רבות ביפו, אשר לא היתה להן אפשרות לנסוע הנה וללכת אחרי יום עבודה קשה יותר מדי להן. כמה מובן הוא הרצון החזק הזה של כל חברינו לבוא לאספה זו. כי כאן הלא צריכים אנחנו להתוות קו לנו לעבודה יותר פוריה ויותר מכוונה למטרתנו, מאשר עד כה…

כן. צריכים אנחנו כאן להתוות את הקו הזה; אך אין זה קל כלל וכלל. דרכנו דרך העבודה קשה היא עד מאוד, זרועה מכשולים ומלאה מעקשים. לפנינו לא “ינשא גיא והרים לא ישפלו”. אנחנו לא נזכה לשמוע את קול הקורא לאמר: “פנוּ דרך ישרו מסילה!” עיכוּבים נפגוש על כל צד. וגם בלעג ומנוד ראש לנו ניפגש, ואף מצד אלה אשר נבטח בם… קשה היא דרכנו עד מאוד; ולמרות כל זה עלינו להצליח בה, כי לפנינו אין אחרת. וייזכר נא! אף רגע בל יישכח מאתנו במסיבה זו, כי דרושה לכל אחד ואחת מאתנו כאן התרכזות גמורה בלתי-פוסקת אל הענינים אשר נדון בהם. אספה כזו היום עוד לא היתה, כי לא יכלה להיות, להסתדרותנו אף פעם. כוחותינו התמעטו כמה מונים ותפקידנו גדל עד לאין שעוּר. בל נא נטה במשא ומתן שלנו, לצדדין, ובל נעסוק הרבה בעבר. זה לא פורה. תהיינה עינינו נטוּיות אך אל המחר והמחרתיים, ומחשבתנו תהי מרוכזה לבחור לנו את כל הנחוץ להצלחת ופוריות עבודתנו. ובל נא נפריז בתקוותינו! יזכור כל אחד מאתנו כי ציבורנו יכול להשיג את הכל, רק אם כל אחד מציבורנו ישיג מאת עצמו הכל. לא קל הוא הדבר הזה. קשה מאוד לאדם להיות תמיד מרוּכז בתוך עצמו, ועוד יותר קשה לאדם לדרוש מאת עצמו את אשר הוא דורש מאת אחרים; ואולם השעה הזאת צריכה למצוא אותנו גדולים מעצמנו וחזקים מעצמנו. ואם נרצה אין זה קשה כלל.

תרע"ח (1918)

מכתבים

מאת

אליעזר יפה

---

מכתבים

מאת

אליעזר יפה

1.לדוד יפה

כנרת, ט“ו חשון, תרע”ה

דוד יקירי:

את מכתבך האחרון קבלתי. כשהשכינה שורה עליך אזי התרכז לתוך עצמך, ואז כל השאון אשר מסביבך יגיע לאזניך רק כהד רחוק מזמירות הצפרים ביער או קרקור הצפרדעים בביצה. צלילים שאמנם יכו על תוף האוזן, אך אפשר לחוש בהם את ההרמוניה הקובעת אותם בתוך פרקי שירה של כל היקום – השירה המעוררת ומרוממת את הנפש מעלה מעלה, להתענג ולהימוג מכוסף ועדנה למחזה אופקי-יה, המשובצים שמשות וצפרדעים ואילנות ודשאים וכל צבא מרום והולכי על שתים. ואולם כשאין “השכינה” מוזמנת לך, אל תמשכנה בכנף בגדה, כי רק קרעי ארג יישארו בידך, וגם אלה אך בעמל בשר ויגיעת רוח תשיג. תרבה לקרוא יותר מלכתוב, וכשיתקפך הרוח אזי התמסר לו תיכף. בל תבקר ובל תעריך את יצירותיך בטרם נשלמו. אמנם תחפש ותמצא ביטויים מתאימים ומלים הוגנות להגיונותיך. תרבה לקרוא ב“ספר הספרים”, ביחוד בנביאים, הם יראו לך את דקות ההתבטאות וההגדרה הנכונה לכל טיסה של מחשבה ולכל זעזוע של רגש. אל תרב לשאול ולפקפק בכוחך, הן על כרחך אתה חושב ומרגיש, סוקר ומבטא את רשימותיך, ואל יהי חלקך בין המתמזמזים בלעיסת השאלות התפלות: “מי אני? ומה אני? לשם מה נוצרתי? ומה כוחי?” הנה הנך! ורצונך בידיך ואתה ברצונך, אל תעמוד! ואל תביט לאחוריך, עבוד ובנה, טפס ועלה! הכל מלא ענין, וכל ענין הבל הוא.

אנוכי עסוק מאוד בכל הזמן הזה בסידור העבודה בסתימת הביצה. עובדים בעבודה זו כעת כשלושים פועל, ועלי למדוד את השטח והעומק ולסמן אותו בשביל כל הפועלים. עלי גם לסדר את העבודה ולדאוג להספקת צרכיהם של כל הפועלים האלה, ובין אנשי שלומנו – הן לא נעלם ממך – ישנם גם די מתאוננים ומתלוננים והרבה אשר באמת רע להם. וכה אני שקוע בכל העבודות ההן ביום ובערב, בחול ובשבת, והזנחתי על כרחי את כל עבודתי הספרותית וגם את המאמר ע"ד מושב-עובדים איני יכול לגמור כעת. אמנם אקוה כי בעוד כשבועים תהיה כל העבודה בביצה מסודרה, ולא אצטרך עוד להקדיש לה יותר מדי זמן, ואז אשוב לשולחן הכתיבה.

היה שלום וברכה. אחיך

אליעזר ל. יפה

2. לדוד יפה

כנרת, ט“ז טבת, תרע”ה

דוד יקירי:

את “הנפילים” שלך קראתי, ועשו עלי רושם אדיר. זוהי יצירה חשובה: הרעיונות מובעים בבהירות, הפעולות והשיחות חיות למדי, וה“השקפה” הטבועה בה מובן כי לרוחי היא, כי הן משותפת לנו ההשקפה הזאת על האדם ומעלליו ועל התבל ומלואה. אמנם ישנן הרבה מגרעות, ואולם הן טכניות בעיקרן ולא קשה ביותר לתקנן. “הנפילים” נקראים בעונג ומושכים את הלב הן ברעיונותיהם והן באופן ההרצאה. ויצירה זו, אחרי שתלוטש, תהיה ראויה להתכבד בה. ואם לא הצלחת להתיז על הנייר את כל עומק הזוהר, שהתגלה לך בשבתך על האבנים (אני בקראי הרגשתי בכל ה“חסרים” ומלאתים מדמיוני, ועל ה“יתרים” עברתי מבלי להיתקל בהם), הנה לא יפלא לתקן את זה בזמן הליטוש. אמנם לבוא עד תכלית הביטוי… זה עוד לא עלה לשום יוצר ויפלא גם ממך, היברק שֵם הברק ותאיר מילת השמש כחמה? גם לדעתי טוב כי תחדל עכשיו מן “הנפילים”, ואולם אל תגנזם לגמרי, ובכל שעה שיצוף ברעיונך איזה ליטוש או ביטוי מתאים, תרשום אותו במקומו הנכון בין השטין, ולעת-עתה אל תעמוד מלדת ואל תפקפק בכוחך, מה לך ולסתרי היצירה? כי יצנפך הרוח, טוּס אחריו ותגלם בו את אשר תשיג ידך.

היה שלום וברכה. עלה והצלח. אחיך

אליעזר ל. יפה

אנכי עמוס עבודה ביום ובלילה, בחול ובשבת, ואין לי מוצא.

3¹ – – –

קרלסבד, יום ה', 16 בספטמבר 1921.

חברים יקרים,

בלילה זה נסגר הקונגרס. בועדה להתישבות לא נפגש ענין המושב בהתנגדות, ורק קושי היה בזה שאי אלו חברים מועדה זו חפצו לתת תקציב לא למושב מסוים אלא למושבים בכלל, ועמלו להכניס כאן שאלות של בני-אכרים ומושבים של בני-אכרים. – אמנם לוּא עמדה על הפרק רק שאלת המושב שלנו היו כולם תומכים בו, אך מכיון שלפניהם עמדה שאלת שני מושבים² (מושב של אליעזר יפה, ומושב של חרובי – ככה נקראו) נמצאו רבים אשר חפצו לתת לכל הענין הזה צורה אבסטרקטית ולהחליט ע“ד מושבים סתם. המלחמה בענין זה היתה קשה ומלאה מרירות, אך סוף סוף הדגש הדבר, וגם בקונגרס, לפני ההצבעה הדגשתי את זה: כי הסכום שאושר בתקציב מוסב ע”ד שני מושבים מסוימים של אנשים ידועים ותכניות קבועות מזמן. ובהבנה זו אישר הקונגרס את התקציב לשנת תרפ"ב. –

גם בנוגע לסכום, היה עלי להלחם הרבה בשתי החזיות. אטינגר יחד את הרצפלד (בתור בא-כוח הפועלים), לבקוביץ ועוד, הגישו תקציב לעבודה חקלאית, ובו היו 90 אלף לירה בשביל “גדוד עבודה”³, ורק 42 אלפים בשביל שני מושבים של 80 ו-60 משפחה שהם 140 משפחה, ובסכום של 42 אלף נחשב כבר גם הכסף של הקרן הקימת ליבוש הביצות וכדומה. בשביל מהלול⁴ צוין בתקציבם 9 אלפים מאת הקרן הקימת, ובאופן זה יצא שמלבד 9 האלפים נקבל אנחנו בשנה זו רק 15 אלף. אני הוכחתי לאטינגר ולהרצפלד ויתרם, כי חלוקה כזו אינה נכונה ואינה ישרה, מכמה טעמים: 1) גם אם נחשוב שהצעת לבקוביץ לגדוד העבודה תוכל להתגשם ושם תהיינה 460 נפשות הרי יוצא לחשבונם כמאתים לירה לנפש, ובאותה שעה מספיקים 42 אלף ל-140 משפחה שהם 280 נפש רק 150 לירות. מבלי להביא כבר בחשבון שב-280 הנפש שבמושבים תלוּיים גם ילדים עוד כ-150 נפש. 2) למעשה לא יוכלו עוד השנה להשתמש בנוריס⁵ במספר רב כזה של אנשים. ועוד טעמים רבים היו אתי. והם הסכימו לבסוף כי נדרוש בשביל 140 המשפחות של המושבים 56 אלף לירות השנה. וסכום זה אושר ע"י הקונגרס. – לשמונים המשפחות שלנו במהלול יוצא על כן 32 אלף לירות לשנת תרפ"ב, מזה כעשרת אלפים יהיו מאת הקרן הקימת ליבוש הביצות ולמליורציה בכלל.

חשבתי להודיע לכם את זאת בטלגרמה, אך ד"ר רוּפין מנעני מעשות זאת. הוא אמר לי שרק אחרי גמר הקונגרס, כשיסודרו הענינים בקרן הקימת ובקרן היסוד, יוכל לענות על שאלתי אשר שאלתי ממנו: “מה למעשה נוכל לעשות השנה במהלול?”.

היום ראיתי את ד“ר רוּפין עוד פעם ואמר לי לחכות עד יום הראשון הבא ואז יוכל להשיבני דבר. – אגב, ליב יפה שלח טלגרמה בענין זה למערכת “הארץ” ואני נתתי לו את הפרטים בזה ובאופן זה הלא הגיעה אליכם הידיעה ע”ד החלטת הקונגרס. – אחרי ראיוני עם ד"ר רוּפין, אם יהיה דבר מה נחוץ, אטלגרף לכם.

לע“ע הן נשלח הכסף בשביל התחלת העבודה ביבוש הביצה, ולדעתי צריכים מחברינו לעלות למהלול ולעבוד שם. איני יודע אם כבר בחורף זה תהיה במהלול עבודה בשביל כולנו; ולכן צריכים לדעתי ללכת עכשיו לעבודה במהלול רק מאותם החברים שאין להם מקום עבודה קבוע. בנוגע לזריעת האדמה במהלול החורף לשם הכבוש, חושב ד”ר רוּפין שכספים רבים מיוחדים לכך לא יהיו ולדעתו יצטרכו לכבוש ע“י חרישה קלה בדיסקוס או קולטיבטורים וטרקטור; אך לא בבהמות רבות שזה דורש בנינים מיוחדים ואינבנטר מיוחד, אשר לעצם המושב לא יהיה אולי כל צורך בו. באופן זה גם לא תעיק עלינו שאלת הזריעה של שטחים גדולים במהלול בשנה זו (תמסרו נא גם לקבוצת פרומקין המתענינת בזה). אם לא תקבלו ממני כל טלגרמה, סימן שאין הדברים ברורים עדין ביחס למה נוכל השנה לעשות במהלול. – דבר אחד ברור כי אנו צריכים להאחז במהלול בהקדם האפשרי, ובמספר חברים (וחברים דוקא…) גדול ככל האפשר. כסף הקה”ק למליורציה כנראה יעמוד לרשותנו, בכל אופן, בלי עכובים. כספים אחרים אינם לע"ע ולכן קשה לדעת עכשיו אם יהיו הסכומים שאושרו לנו ומתי יהיו, אם החורף או רק אחרי החורף הזה.

בנוגע אלי אני, רוצה אני לעבוד במהלול מראשית ההתחלה בעבודה שם.

חברכם: א. ל. יפה.

4. למרכז החקלאי

מרחביה, יום ד‘, ז’ תשרי, תרפ"ז.

לחברים במרכז החקלאי,

תל-אביב.

ח. נ.

בהיותי אתמול בעמק שמעתי כי בערב תהיה בכפר-ילדים אספה כללית של הילדים, וכי הם בקשו, במודעתם ע"ד האספה, לבל יכנסו לשם מן המדריכים ודומיהם, ורק ילדים. תקפני היצר להתחקות על הנעשה עכשיו בין הילדים ההם ומה יכולות להיות התוצאות מזה, ועליתי לשם. אכלתי את ארוחת-הערב ושאלתי מהם רשות לשבת בפינה ולהקשיב לשיחתם. והרשות מהם ניתנה לי… – האספה טיפלה קודם כל בענין הסכסוך שבין הילדים והועד המנהל, ומתוך הדין ודברים באספה נוכחתי: 1) הילדים עומדים בכל תוקף על דרישתם שיפטרו את פ. הם מאשימים אותו באשמות כבדות מאוד לא רק מהשקפה חינוכית (פדגוגית) אלא גם מהשקפה אנושית סתם. 2) המקום הנו עכשיו מחוסר כל הנהלה והדרכה בכל המובנים, פשוט הפקר, אם לא לחשוב את ועד הילדים בתור הנהלה. 3) למרות הבנת המצב מצד חלק גדול מן הילדים, כבר השפיע המצב לדמורליזציה רבה ביניהם: ישנו יחס של הפקרות למקום ולעבודה, וזלזול בכל מי שאינו ילד משלהם (למדריכים שנשארו עוד, לעובדות במטבח וכדומה; אין נשמעים לסידור העבודה, סוחבים מהלול ביצים ועופות, נכנסים למטבח ומבשלים לעצמם בניגוד לדרישות העובדות שם; אין מנקים את המקומות הצריכים ניקוי, מלכלכים… סביב הדירות, ופתאום יקרה שלא הולכים לחלוב למשל. 4) היחס (מצד רבים מהילדים) אל כל אדם זר הבא אל המקום הנו קשה מנשוא: פוגשים אותו בצפצופים ושריקות (שלשום באו תירים באוטו ופגשו אותם בצפצופים ושריקות עד העלמם. 5) התפתחה התאוה להשלטת דעת הרוב בזרוע על הבלתי-מחזיקים בדעה זו: ישנן 4 ילדות אשר התקשרו משום מה לפ. וכמובן שאין הן תומכות בדרישה לפטר אותו, והטילו הילדים חרם על הילדות האלה, אינם רוצים לעבוד אתן יחד, אינם מדברים אתן, קוראים להן “מרגלות”, וכשהן נכנסות למטבח ישליכו הקטנים בהן לחם וכדומה עד שיגרשו אותן.

אחרי אשר “התחממו” הילדים בויכוחים באספתם, שלחתי בסתר פתקה לנשיאות ובקשתי רשות הדיבור. הנשיאות התיעצה עם כל ההנהלה (5 ילדים וילדה הנם הנהלה) והרשות ניתנה לי. פתחתי בהודעה שאינני מופיע בתור בא-כוח של איזה מוסד שהוא, ורק בתור אדם פרטי. התעכבתי על כל חמשת העובדות הנ“ל, ודברתי אל הילדים דברים כבושים בכל עובדה ועובדה. מובן שהדגשתי להם שאין אני נכנס לעצם הסכסוך אשר ביניהם ובין ההנהלה, ראשית משום שלא באתי לשפוט ושנית גם אי-אפשר לשפוט כששומעים רק צד אחד. הוכחתי להם בצורך להתנהג בסדר ובנימוס גם בשעת מלחמתם, ושלא ילחצו על המיעוט. ויעצתי להם גם שישנו מנוסחת דרישתם ולבל ידרשו את פטורי פ., כי לא יהיה להם שומע, אלא ידרשו ועדה, שתברר במקום אם התנהגותו של פ. מתאימה למחנך, או שזה פוסל אותו בתור מחנך. אכן את כל הנ”ל ספרתי להם דרך אגב.

ועכשיו לעצם הענין המוטל עלינו: סידור הבוגרים מכפר הילדים. ברור כי התכניות לסידורם בתוך המשקים לא תתגשמנה, בכל אופן ישארו כשתי עשרות מהם מחוץ לסידור במשקים. והנה נדמה לי, כי הדרך הכי טובה היא לסדרם בתור קיבוץ באחת החבורות בפתח-תקוה. שוחחתי עם הבוגרים האלה ארוכות, גילם הבינוני הוא 18 שנים, התפתחותם הגופנית משביעה רצון, ידיעותיהם בחקלאות ובעבודה בכלל מוגבלות, יש להם רצון לבלי להתפזר אלא להמשיך לעבוד יחד. נדמה לי, כי יהיו עובדים טובים ומסורים, ואף מסוגלים לקלוט כל רעיון חברתי אשר יזרעו בתוכם. אנו איננו בני חורין להתעלם מהם. והנני מציע איפוא כי מחלקת המושבות שלנו תפעל במרץ לסידורים בפתח-תקוה. תקציב לסידורם, מלבד

מחלקת העבודה, אפשר להשיג מועד היתומים. אכן אין לדחות את הפעולה הזאת, באשר הם מוכרחים לעזוב את כפר הילדים בדחיפות הכי מהירה. הם רוצים בזה וגם טובתם וטובת הסידורים במוסד דורשים את זה. תפעלו-נא במרץ לסידור הדבר אם תמצאוהו נכון.

שלכם

אליעזר יפה

5. למרכז החקלאי

תל-אביב, כ“ה תשרי, תרפ”ז.

לחברים במרכז החקלאי,

תל-אביב.

ח. נ.

בזה הנני מוסר לפניכם הצעה, אשר בדעתי להציעה לפני כל המוסדות המעונינים (המרכז, המחלקה להתישבות, “המשביר” והועד הפועל) שידונו בה, ואקוה כי היא תתקבל ע"י כולם ברצון ויגשו להגשמתה.

ההצעה בקיצור היא: 1) כי בתוך “המשביר” או מחלקה מיוחדת לכך, תחת הנהלת איש מתאים ולידו מועצה, נתחיל תיכף ברכישת כל הכלים והמכונות, הזרעים ושאר צרכי המשקים החקלאיים (ואולי גם תעשיותינו העירוניות), אשר עד היום יחפש אחריהם כל משק לעצמו וישיגם ע"י סוכנים שונים וחנונים שונים, אך השג ישיגם במחירים גבוהים ובתנאים בלתי-נוחים לו. 2) תקציב המחלקה להתישבות בשביל המשקים למטרות ההן, יעמוד לרשות המחלקה שליד “המשביר” הזאת (את פרטי הדבר אפשר לסדר) בערך באותו האופן,

שמחלקת ההתישבות מוסרת ל“המשביר” את התקציב להכנת מספוא וזרע למשקים. 3) בתור מנהל המחלקה הזאת הנני מציע לקבל את גרשון גפנר⁶, ולידו מועצה מב"כ של מחלקת ההתישבות, “המשביר”, המרכז החקלאי, ותחנת-הנסיונות. 4) במשכורת המנהל משותפת גם מחלקת ההדרכה של תחנת-הנסיונות. 5) המנהל משמש גם מדריך במקצוע המכונות והמכשירים אשר בכל המשקים, בבחירתם, שימושם ותיקונם.

כדי להסביר לכם יותר את הצורך במוסד כזה והתועלת הגדולה הכרוכה בו, הנני למסור לכם בזה, בצמצום נמרץ, עובדות אחדות:

1. תועלת כספית וקרדיטית:

א) כל סוכני המכונות שבארץ מקבלים מבתי החרושת קרדיטים ארוכים, לשנתים, שלוש ויותר, ומוסד קורפורטיבי כזה המוצע כיום יכול היה לקשור קשרים ישרים את המקורות הראשונים (בכל אופן בשביל הספקת חבריו אם לא לקבל סוכנות כללית בארץ) ולקבל את אותם הקרדיטים, והן אין צורך שאבאר לכם כמה תועלת היינו יכולים להפיק מזה להקדמת התקציבים הציוניים להתישבות.

ב) הסוכנים שבארץ מוכנים לתת הנחות ענקיות לעומת קניות גדולות. למשל בקניה על סכום של אלפים לא“י בבת אחת אפשר להשיג מהסוכנים הנחה של 20%, וזה מראה כמה גדולות ההנחות אשר הסוכנים עצמם מקבלים, ואת ההנחות האלה יכלנו להשיג אנחנו ולהוזיל את הוצאות התישבותנו. ואין אני קובע כאן מסמרים, אם עלינו לבוא בקשרים ישר עם בתי-החרושת והמסחר בחו”ל או באי-אלו מקרים נתקשר עם סוכניהם שבארץ. ברור בכל אופן שישנו הבדל עצום בין המצב כיום, אשר כל משק וכל יחיד רץ לבדו אל הסוכנים הפושטים את עורו, ובין המצב אשר ייוצר לתועלתנו ביצירת המוסד המוצע.

2. תועלת משקית:

א) במשקים, רובם ככולם, שוררת בורות מוחלטת בידיעת טיב המכונות והכלים; קונים מבלי לדעת מה קונים ואיך לקנות, מבזבזים כספים אשר כל תועלת לא יפיקו מהם אחרי כן; והמשקים נשארים לעתים קרחים מכאן ומכאן: את הכספים הוציאו ובמה לעשות את העבודה באופן רצוי אין להם. לכן הנני מכניס את צד ההדרכה ממוסד זה, כי המוסד ע"י מנהלו יבוא לעזרת המשקים בבחירת הכלים והמכונות המתאימות לכל אחד.

ב) בכל המשקים נמצאים אוצרות של שברי כלים וצלעי מכונות, ואני מתאר לי כי בדיפו המרכזי של המוסד המוצע (אשר מקומו צריך להיות בחיפה, במגרש ליד הרכבת, אשר “המשביר” ירכוש שם ויסדר את כל מחלקותיו) יעבוד מכונן מומחה, ושם יתוקנו המכונות והמכשירים. שם ימצאו כל חלקי המכונות והמכשירים הנחוצים, ומשם גם תבוא העזרה הטכנית במכונות ומכשירים למשק. ומתוך הדיפו הזה אולי גם נסדר את העבודה העונתית בכמויות גדולות במשקים, כגון חריש עמוק לנטעים, יישור

קרקעות להשקאה וגם דיש, באשר כל העבודות האלה נעשות במשק רק פעם אחת במשך סידורו (חריש עמוק וישור), או בעונה אחת בשנה (דיש). ואני נוטה לחשוב (עם חשבונות שרשמתי לי), כי תחת לתת לכל משק תקציב למכונות אלה, כנהוג עכשיו, יעלה לנו יותר בזול לעשות את העבודות על-ידי מספר מצומצם של מכונות משובחות ועובדים בעלי מקצוע ממדרגה ראשונה. ומזה תצא תועלת תקציבית ומשקית גם יחד.

3. תוצרת ארצית:

א) בארץ ישנה כבר התחלה לתעשית כלים, מכשירים ומכונות חקלאיות ראוּים מאד לתשומת לבנו. עושים מחרשות, משדדות, התחלה למכונות זריעה, מדגרות ועוד, וישנה נטיה חזקה ויכולת כבושה (פוטנציה) להתקדמות ענקית.

ב) תנאי ארצנו שונים, במקצת פה ויותר שם, מתנאי הארצות אשר מהן אנו משיגים את מכונותינו ומכשירינו. לדוגמה, ידוע כי אדמת העפר בארצנו בפרט נדבק בחורף למחרשה ויש בזה קלקול עבודה ובזבוז זמן; בארצות אחרות העפר נחלק על פני המגרופית וזו מבריקה; ויש לחפש, ואני בטוח שיש למצוא שכלול במחרשה אשר העפר בל ידבק בה למרות הרכבתו הפיזית המיוחדת לו. ויש להביא עוד דוגמאות רבות בעבודות חקלאיות שונות. והנה מוסד כזה, המוצע בקשר עם התעשיה המקומית, יכול למצוא ולהכניס את השכלולים הנדרשים לתועלת.

6. לי. פ.

ברכבת מתל-אביב, י“ז שבט, תרפ”ז

לכבוד

מר י. פ. תל-אביב.

נוהג אני להוכיח את עמיתי, בראותי עון במעשהו, בל אשא עליו חטא; ולכן אכתוב אליך אגרת זו. יודע אני את רום ערכך בתור משורר וסופר, ואולם בתור עורך, קבל-נא מאתי ציון רע עד מאד. לדעתי אני, מחובת כל עורך, ראוי לאיצטלה זו, הוא להיות חרד על הרגשות סופריו וכתביו, ואחוז רעד לגורל יצירותיהם של אלה, כאשר ליצירותיו הוא עצמו. סופר לא יעלב אם יצירתו תוּשב אליו מאת העורך; אולם רגשותיו נפגעים עד לתהומות נפשו, אם יצירתו נשארת בתיק העורך מבלי שקרא בה. הרי שישנה במעשה כזה פגיעה ברגשות בני אדם מצד אחד, ומצד שני יש בזה מעילה בספרות. כי מכל דבר-ספרות הבא לידיך, עליך לצפות לגילוי מאורות חדשים; עד אשר קראת ונוכחת שלא כן הוא. קריאתך בחומר, תיכף לקבלתך, איננה מחייבת אותך להדפיסו, אף אם ראוי הוא לכך, ורק לקבוע את יחסך אליו. והנה נוכחתי שאתה משהה את הכתבים שאתה מקבל, מבלי לקראם עידן ועידנים (אני כמעט בטוח שלא קראת עדיין את הרשימה אשר שלחתי אליך לפני שלושה רבעי שנה בערך). ועוד דבר, לפי דעתי צריך עורך להכניס ולהוציא במספר את צבא האותיות של הכתבים המיועדים לכל חוברת אשר יוציא: עליו לדעת מראש אם יוכל להכניס בחוברת מסוימת את החומר המסוים. ועורך “המסבן” מאמר במשך 3 – 4 חדשים, ואחרי זה ישאיר את הסופר במצב מרומה, רק מפני שלא הביא מראש בחשבון את החומר הניתן, אינו ראוי לתפקידו. אמנם יודע אני שאתה הנך עסוק באלף עבודות ספרותיות אחרות, ולכן אינך מספיק למרות עבודתך הרבה; אולם לא יהיה בך חטא אם לא תקבל על עצמך עבודות רבות, אכן את העבודה אשר קבלת על עצמך, זכור תזכור ושמור תשמור לעשותה כהוגן.

את הערותי אלה הנני מעיר לך, למרות זה שאין בזה תיקון לפגיעה אשר אני נפגעתי על-ידך, בתקוה שלא תוסיף לפגוע באחרים. – את המאמר שהשיבות לי הנני מוריד לסלי, מאחר שב“הפועל הצעיר” סודר כבר מאמר של ק. בנושא זה.

שלום וברכה,

אליעזר ל. יפה א. ת. אבקשך להשיב לי, ע"י הפוסטה לנהלל, את רשימתי הנמצאת אצלך.

7. לקול' קיש

ירושלים, יום ה', י“ז שבט, תרפ”ז.

לכבוד

הקול' קיש, בהנהלה הציונית.

אדוני הנכבד,

נוהג אני לא לשאת חטא על אנשים אשר נפגעתי על-ידם, ורק להביא להם את דעתי על המעשה הפוגע מצדם. וכדי שאשתחרר מן ההרגשה הקשה, אשר התעוררה בי בישיבתנו היום, הנני מרהיב לכתוב אליו את המכתב הזה. וקודם כל אבטיח לכ', כי אין לי כל שאיפה לכסא בהנהלה הציונית, ואפילו לא לכסא במרכז החקלאי: בקרוב אשוב לעבודתי החקלאית בנהלל ולא אצא מש; ובכל זאת כואב אני ולא אחדל את מצבה הקשה של ההסתדרות הציונית, ולא פחות מאלו אשר הפקדו ע"י ההסתדרות הציונית לנהל את עבודתה. והכעס של כבודו בישיבתנו על אשר אנו דנים לפניו בשאלות הנוגעות אל הצבור שאנו הננו באי-כוחו (לא בשאלות ציוניות אבסטרקטיות דנו), כעס זה מצדו העציב אותי עד למאוד. כי, לדעתי, מחויבת ההנהלה הציונית להקשיב לדעת הציבור החי ומגשים ציונות, אם כי אין היא מחויבת לקבל את דעתו. והיחס אשר ראיתי מצד כבודו היום אלינו, באי-כוח ציבור העובדים החקלאים בארצנו, הזכיר לי את היחס של פקידי הברון מלפני שלושים שנה למתישבים. והתוצאות מאז הן ידועות לנו.

אליעזר ל' יפה

8. לד"ר מגנס

יום ו‘, ט’ אדר א', ברכבת מלוד לחיפה.

לכבוד

ד"ר מאגנס הנכבד.

משיחתנו היום בתחנת לוד נשארו לי רשמים, אשר אני מרגיש צורך גדול להשיחם לפניך. ואתה הואילה-נא לשים לבך לרשמי אלה והשיבני-נא את דברך עליהם. התרשמתי: 1) כי מר מ., אשר הוא משמש אינפורמטור לאנשי אמריקה בכל הנוגע לארץ-ישראל, הרי הוא עצמו הנו שואב ידיעות, על-דבר הנעשה כאן, מעתונות אמריקנית ואין הוא מזדיין בידיעות נכונות ממקורות ראשונים כדי שלא להיות טועה ומטעה. 2) מר מ. המשמש לא רק אינפורמטור, אלא גם יועץ למוסדות הכספיים באמריקה, הנו מחוסר כל הבנה כלכלית במשק החקלאי שלנו. את זה תפשתי תיכף מחשבונותיו של מר מ. על דבר הרנטביליות של ההשקאה בנהלל. ונזכרתי גם בחות דעתו של מר מ. על דבר סידור בורות לזבל בעין-טבעון⁷, אשר גם לזה סדר מר מ. חשבונות מוזרים. 3) התרשמתי כי גם אתה, אדוני, אינך מזוין בידיעת הענינים ההתישבותיים שלנו, למרות זה שיכולה להיות לך יד בסידור הרבה דברים חשובים בישוב ארצנו, לו ידעת את הדברים. 4) התרשמתי כי גם אתה, אדוני, קולט ידיעות, לפעמים חשובות ולפעמים לא חשובות, והרבה פעמים בלתי-נכונות על כל הנושא במשקינו (ענין ההפסד בעופות בנהלל), תחת אשר מאדם כמוך, חודר ומקיף, הנמצא בארץ-ישראל זה שנים אחדות, אפשר לצפות לידיעת הענינים באופן יסודי מתוך חקירתם במקורות הראשונים. – אמנם יודע אני עד כמה הנך עסוק בענינים רבים, ועניני האוניברסיטה בפרט; אולם הרי היהדות האמריקנית הנה כיום המספקת העיקרית של הכספים לבנין ארצנו; ועלינו על כן החובה למסור ליהדות זו את הידיעות הכי נכונות על הנעשה, ועל מה שאפשר לעשות בארצנו. ועליך, בתור אחד מהכי נאמנים על היהדות האמריקנית, לדאוג לכך שלא יקבלו ידיעות כוזבות ותפלות, כי אם ידיעות נכונות בהחלט. ומובן שראשית כל צריך אתה בעצמך להזדין בידיעות כאלה, ולבחון היטב כל ידיעה המגיעה אליך שלא מן המקורות הראשונים. – האם צריך אני להדגיש לאדוני עד כמה כל זה הנו חשוב? ידוע לך בטח מאמר חז"ל: “שגגת חכם עולה זדון”. וגם שגגותיך אתה, אשר הנך עלול לשגות מתוך אי-ידיעת הענינים כהויתם, עלולות להיהפך לזדונות גורמות רעה רבה לישובנו, או לכל הפחות מונעות טובה רבה ממנו.

אקוה כי תבינני, ותשאני-נא. המכבדך תמיד

אליעזר ל. יפה

9. לועד המרכזי של “הפועל הצעיר”

תל-אביב, חצי תמוז, תרפ"ז.

לכבוד

הועד המרכזי של “הפועל-הצעיר”,

תל-אביב.

ח. נ.

בזה הנני מודיעכם כי אינו רואה את עצמי עוד חבר במפלגתכם, ואני מפסיק את כל קשרי החברוּת אתכם. אמנם לא אודיע את זה בפומבי עכשיו, מאי-רצוני לעורר את סקרנותו של הקהל לענין זה, אך כמובן אין זה מן הנמנע שפעולות המפלגה ועמדותיה יכריחוני, ביום מן הימים הבאים, גם לפרסם את אי-שיכותי למפלגה. אכן זה שנים אחדות אשר פעולות המפלגה אינן לרוחי, וכבר עשרות פעמים היה במחשבתי לצאת מן המפלגה, ורק משני טעמים לא עשיתי זאת עד כה: א) קויתי שהמפלגה תעמוד סוף סוף על טעויותיה ותחזור בה. ב) לא ראיתי בארץ קיבוץ או מפלגה אחרת הוגנת יותר ממפלגת הפוה“צ. אולם כיום נמלאה הסאה. ואני בוחר להישאר בודד בלי כל קשר לאיזו מפלגה או כתה בארץ, מאשר להמשיך את קשרי אל הפוה”צ. חושב אני למיותר כאן לפרט את כל פרשת הניגודים אשר בין דעותי לבין הדעות והרוח השוררים במפלגה, הן זה שנים שאני נשאר במיעוט ולעתים ביחוד בשאלות אשר המפלגה דנה בהם. אזכיר כאן רק את שאלת “הסוכנות היהודית”⁸ ואת החלטתכם האחרונה בשאלת היחסיות. עמדת הפוה“צ בשאלת הסוכנות הכשילה לדעתי את הציונות ועכרה את תנועת עמנו לשחרורו. החלטת הסוכנות הנה בניגוד לכל המסורת של הפוה”צ (לבטוח בעם ולא בנדיבים). הציונות הנה חרבה כיום בהחלט, וחורבנה בא לה אך ורק מתוך עמדתה לסוכנות היהודית. העם היהודי המבולק היה יכול להמשיך את פעולת גאולתו למרות מצבו הנורא, כל עוד לא הבטיחוהו אל עתודי הכסף שבתוכו, ולא תלה את מעיניו בהם. כיום – – – שנים רבות תחלופנה עליו בחוסר כל הונים, עד אשר יבוש משברו אל הנדיבים וישוב ויתעודד מחדש, אולם עד אז תעבורנה שנים רבות. ותנועת עמנו לתחיה תוּשב עד דכאון. והפוה“צ יכול היה למנוע את זה, היה לו כל הכוח לכך, אך הוא הסיח את דעתו מזה ונתפס לקומבינציות פוליטיות, ועכר את תנועתנו לגאולה. אך אם כאן יכולה להיות שגיאה (אם כי אין לסלוח גם על שגיאות בענין כזה), הרי בשאלת היחסיות ראיתי את הפוה”צ בשפל. אין לקרוע על החוטאים בכוונה רעה אך אבן מקיר תזעק על החוטאים בכוונה טובה. והחטא נגד העיקר של שויון לכל החברים

בהסתדרות, מתוך “הכונה הטובה” שלא לתת ל“אלימנטים ליקוידטורים” להרים ראש בהסתדרות, כמו כן החטא נגד משקנו הלאומי, בענין תל יוסף, מתוך “כונה טובה” שלא לתת ל“שמאל” משק לאומי⁹ dir=“rtl”>. – – – אפשר עוד הרבה לדבר, אך זה די. אינני חבר עוד לפוה"צ המפלגה. בעתון אולי אכתוב לפעמים, כאשר יכתבו לא-חברים אחרים¹⁰.

שלום לכם, מי יתן ומצאתם דרך תשובה.

חברכם לשעבר

אליעזר ל. יפה

10. למזכירות של משרדי הממשלה

נהלל, 29 בינואר, 1927.

לכבוד

המזכירות של משרדי הממשלה

בירושלים.

כתשובה למכתבכם מיום 25 בינואר (12.11.27 №), הנני מביע בזה את הסכמתי להיכנס בועדה, תחת נשיאותו של קול' זוהר, להצעת הצעדים לסידור בית-ספר חקלאי לעברים בכספי העזבון של כדורי.

בכל הכבוד

אליעזר ל. יפה

11. לא. האפט

חיפה, יום ב'. י“ד כסלו, תרפ”ט.

שלום לך האפט יקירי!

אחרי פקפוקים רבים החלטתי להתגבר על כל העיכוב אשר מנעני מלהיכנס כולי לעניני “תנובה” ולהתמסר במאה אחוז לזה, בתקוה להיעזר במידה מספקת ע"י החברים, וביחוד על-ידך. ובאמונה שאוכל להתמסר בכיוון ישר לכל רוחב המסילה אשר על “תנובה” לעבור השנה, כדי להתקדם ולהתקדם כראוי למוסד זה. עד כאן החלטתי אני, ואת השאר אפקיד בידי אל אלוהי הרוחות לכל בשר, שלא ירפה את

רוחי ולא יכני במחלת הפקפוקים והספקות. ובצר לי גם אפנה לעצתך ועזרתך אתה, יקירי.

והנה ראשית כל עברתי שלשום מנהלל לחיפה, והנני עוסק כאן בניתוח השאלות הרבות שמחלבתנו פוסחת על סעיפיהן, ואנשינו במחלבות אומרים שאין עוד לתת פתרונים להן, כגון: 1) דרך לקבלת תוצרת בלתי מעובדת (חלב, שמנת, גלידי-גבינה) למחלבה והוצאת תוצרת מעובדת מן המחלבה, באופן שאפשר יהיה יום יום לבקר את המחסן ולעמוד על חשש של חסר ויתיר שישנם כיום. 2) חשוב דרך לפתור השאלה המסובכת מאוד (גובלת עם דיפרנציאלים מסובכים) של תשלום בעד חלב לשתיה ולתוצרת, באופן שלא יקופח משק אחד על חשבון משנהו. 3) שאלות סוג התוצרת המצטברת בחדשי הריבוי במחסנינו, מהי באמת, ומה נראית רק ככדאית מחמת זה, שביום היכנסה למחסן ולחדר הקירור יש לה ערך שונה מערכה ביום הוצאתה לשוק אחרי חדשים רבים (גבינה הולנדית, רזה). 4) הנני עוסק כעת בניתוח היקף פעולתנו בשנת תרפ“ח, למען הכין סקירה מקיפה ומוסברת ולהדפיסה ב”השדה“. 5) הנני מבליט כעת, מתוך עסקי בכל האמור הנ”ל, את השאלות הזקוקות לטיפוח מיוחד והסברה בפני משקינו או בפני הציבור הא"י בכללו, לתועלת ההתקדמות של עניני “תנובה”.

הנה מניתי לפניך, כרוכל, את רוב הענינים שהנני נתון בהם כיום, באשר רצוני גם לשמוע את חות דעתך על-דבר המוקדם ומאוּחר בענינים אלה, כי הן אין לעשות את כולם בדיבור אחד. אחרי שבת זו ביום ב' אגש לירושלים בשביל לסדר לי ויזה למצרים, ולהיכנס למחלקת החקלאות של הממשלה, למען קבל שם עצה ועזרה למצרים מגרזובסקי וגם מאת קול סובר. ובאמצע השבוע סוף כסליו אסע למצרים למען הבננות ודבש, ענבים, צימוקים וכדומה. לא אקדים לנסוע לשם יען כי ראשית, נחוצים לי ימים להיכנס שוב לכל עניני “תנובה”. שנית, ברצוני להשתתף בישיבה המחוזית אשר תהיה ביום א', כ"ו כסלו, בעפולה או בגוש נוריס. ושלישית, נדמה לי שכדאי לנסוע למצרים בענין הבננות קרוב לימים שנצטרך לשלוח פרי לשם, ולא להקדים בהרבה. אם תכתוב אלי – כתוב לי: תנובה, חיפה.

שלך

אליעזר.

12. לי. פלמוני

תל-אביב, חוהמ“ס, תרצ”ו.

שלום רב לך, פלמוני!

את מכתבך מן ערב יום הכפוּרים השגתי רק בשבת האחרונה, יען כי איני נמצא בנהלל אלא אחת לשבועים. אמנם עכבתי בכוונה את תשובתי ליומים, בקוותי כי אוכל להיפנות למען חפש אותה ההגדה ע“ד “אדם נער”, אך רואה אני כי לא אוכל להיפנות בימים האלה. זוכר אני אותם הדברים שאמרתי לך כאילו היום קראתים, ואפשר שקראתים במקור אחר (תלמוד) ולא במדרש רבה. גם ההגיון נותן כי חכמינו לא אמרו על שלמה המלך, כי בזקנתו אמר “דברי הבל”, ו”דברי הבל" לא היו מכניסים לכתבי הקודש. הם אמרו: “כשהזקין אומר הבל הבלים”, אלא נראה שבמדרש רבה ישנו “תיקון” המעתיק.

את חוברות “תנובה” אלקט ואשלח לך. ביחס לספר “גידול ירקות”, הרי הכינותי עכשיו מהדורה חדשה (ב'), מוּגדלת כמעט כפלים, וזו תצא החורף ע"י “מצפה”. אם כן איני יודע, אם לשלוח לך ספר מן המהדורה הראשונה או שתחכה לקבל מן המהדורה החדשה. “גידול בהמות” תקבל בצאת הספר לאור.

שלום לך ולכל ביתך.

אליעזר ל. יפה.

13. לד. זכאי

(העתקה לפי זכרוני)

שלום לך, זכאי!

קבלתי את ההגהה “לאות ולראיה”, ובתשומת לב רבה מאוד קראתי את דבריך ודמעות נגרו אז מעיני. הייתי ממש כורע תחת יַמי הרחמים אשר הציפוני על כולנו ועל עצמי, בזכרי, ראשית כל, כי בעיני הרי אינכם אלא כאם-קוף הלוחצת את ילדה אל חזה עד החניקה אותו. כי כולכם ובודאי הנוער הטוב עצמו יראני אולי כאילו אני מיַדה אבנים בו… ואין אני אומר בבטחה כי אכן תחניקו את הולד, אלא שחששות כאלה יתעוררו בי, וכי אוכל להאלם דום?! וכי מותר לי הדבר?! ואם אני טועה, הכי תהי שגגתי כזדון? ואם אני חושב כי ברעב ובצמא יגדלו אנשים, תחת אשר בשובע, בלהיטה וסביאה יגדלו חזירים שמנים, האין עלי להתריע כנגד גידולו של נוער בשובע, בלהיטה ובסביאה? ומוכן אני גם להניח, כי מחשבתי הנ“ל יונקת מימי עניי ומרודי אני שם בחו”ל וכאן בארץ; אולם הן עתה (בערוב ימי) תקועה בי מחשבה כזו, ורק עם רוחי תצא ממני. רבות רבות אראה עתה ואחשה. אף כי אסער כמו במצוקי שאול, אולם קשה לי עדיין לחשות בראותי את אליל הסנוביזם זולל בנו ומכלנו. האמינה לי, כי לבי נתון לגולי גרמניה לא פחות מכל המתמוגגים עליהם. אולם, ראשית רואה אני את המצוקה שבאה על יהודי גרמניה כעונש מן השמים, והייתי רוצה כי נלמד משהוּ מכך. ושנית, חס אני על אותו הנוער הטוב פן יבולע לו ע“י ריקודי הסנוביזם מסביב לו, וע”י כך שיחליקוהו על גבי קרח…

ניסן תרצ"ז (1937).

14. לד. הורביץ

נהלל, יום ה', י“ז ניסן, התרצ”ט.

לכבוד מר ד. הורביץ,

חברת “האכר”, בע"מ,

תל-אביב.

א. נ. אני איני עתה בתוך הענינים של “תנובה”, אך בטוחני כי הענינים המתוארים בחוזריכם המה נדמים רק לכם. איך יאומן על “תנובה”, שכל עיקרה לא באה אלא לעזור למשקים בהפצת תוצרתם, איך יתואר כדבר הזה, “זיוף התוצרת”, כאשר אתם מאשימים אותה? לוּ הייתי בקו הבריאות הייתי נוסע לתל-אביב להוכיח לכם את טעותכם, אך לדאבוני אינני בקו הבריאות ונאלצתי להפרד מכל עסקי צבור.

אל תתנו את לבכם לחשדים, לא מהם תבנה החקלאות! תנו לבכם לאיחוד ולהרמת המשק, וירבה אשר תשיגו באיחוד. איחוד ואמון ושיתוף הכוחות – אך בזה עזרת כולנו.

בכבוד ובברכה

א. ל. יפה

15. לאברהם שרון

בית-ההבראה, יום א', כ“ח מנחם-אב התרצ”ט. (13.8.39)

לידידי יקירי אברהם שרון, שלום וברכה!

בתחילה צפיתי למכתב ממך, אך כשעברו כארבעה שבועות – ולא קבלתיו – נואשתי ממנו, ומה נפתעתי משמחה כשקבלתיו ביום הששי לפנות ערב. שמחתי לקראתו כשמחתי לראות פניך, כי אני אוהב לראותך ולמצער לקרוא את דבריך.

לא היה כבר – ביום הששי – בכדי להשיב לך, ומכיון שאני נמנע מלכתוב בשבת, לא היתה ברירה אחרת אלא לכתוב לך היום.

להבראתי הגמורה אין כנראה לקוות. איני סובל כל כאב ואיני מקבל כל סמים, רק אין לי גם כל כוח, וכבד-פה אנוכי, אך בלי נביאי. את מחלתי השלמתי, אך קשה לי מאוד להשלים עם היותי חסר-לשון וחשוב כמת על-ידי כך. נוּ, מילא: אין עצה ואין תבונה…

– – – לא יקשה עלי כתיבה במכונה, רק בכתב-ידי אין אני שולט, וכמו שאתה רואה אוכל לכתוב במכונה. אני ברצון אעשה כל מה שידרש לך, אך בפרסום הדברים איני ערב לך, כי אחרי מותו של גליקסון זצ"ל שוב אין לי במה…

אני אשאר עוד כששה שבועות, עד סוף ספטמבר, כי עד אז קשה לי לשאת את החום השורר למטה.

היה שלום וברכה כברכת אוהבך

א. ל. יפה.

16. לנוער בנהלל

שמחתי באומרים לי “בית לנוער מוּסד!” בגופי איני יכול לבוא ליסודו, אך בכל רגשי לבבי אתכם אני ובכל לבי אברככם: כי יהיה לכם הבית הזה לצהלת-חיים, חיזוק גופותיכם ויצוב רוחכם, ולפעולותיכם לפדות עמכם ורוממותו.

תלמדו-נא בביתכם להבין את רוח המושב וערכו לעמנו, וידעתם להשאר נאמנים לו ומכבדים את רוחו, למרות זה ש“הרחוב” יזלזל בו ויבישהו עתה.

בל-נא תתעו אחרי “קולות מהרחוב”! כזב בהם, מעל בהם, ויעקמו את הישרה.

אם תשארו נאמנים לרוח המושב, עתיד הוא בימיכם, בטוהר תקנותיו היסודיות (עבודה עצמית מוחלטת, עזרה הדדית נאמנה, אדמה לאומית וסחר משותף שאינם עשוּיים פלסתר) עתיד הוא מושב זה להיות “ראש הברכות” בעמנו. ובידכם אתם יפקד הפקדון הזה, וגדולה האחריות לו.

נוערנו! בישו-נא את זקנתנו במעשיכם!

ותברככם נפשי

א. ל. יפה.

בסוף הקיץ, תרצ"ט.

17. ליצחק עבאדי

נהלל, יום כ“ז טבת, התש”א (6.1.41)

לכבוד הח' עבאדי, ירושלים.

ח. נ.

איני בטוּח כי אתה זוכרני (אני זוכרך עוד מתקופת “הפועל הצעיר”), ובכלל אפנה אליך בבקשתי עתה כפנות אל אדם קרוב, ובטוח אני בך כי תתאמץ למלאות את בקשתי.

אולי ידוע לך (ולא – אזי הנני מודיעך זאת) כי אני עוסק בסידור “מלון למלים נרדפות”, ועתה בגשתי לכתוב את ההקדמה לספרי זה יש ברצוני להביא דוגמאות למלים נרדפות גם משאר שפות וביחוּד מן השפה האנגלית. ופה עלי לבקש ממך כי תהיה לי לעזר: הן עבודתך היא בתרגומים לאנגלית, ואל נכון נמצא תחת ידיך מלון אנגלי המבאר את המלים הנרדפות באנגלית (למשל: לאנד, – –, קאונטרי, – – ועוד), ואולי אף בדוגמה שאתן לפניך בזה: טחנה, טְחון, ריחים, רכב, פלח, תחתית. טחנה – בית תעשית קמח, שיש בו הרבה זוגות ריחים (קבועים ומטולטלים) והרעש הנשמע ממנו הוא גדול במאוד (“בשפל קול הטחנה”, קהל' י"ב, ד'); טחון – זוג ריחיים רק אחד ומטולטל (“בחורים טחון נשאו”, איכה ה', י"ג); ריחיים – אבן תחתונה, רכב – אבן עליונה המשמשות יחד ועדיין לטחינה (“לא יחבול ריחיים ורכב”, ויק' כ"ד, ו'); ולעתים ייאמר ריחיים במובן טחון; פלח – אבני ריחיים שנפסלו כבר מן שימוּש והריהן מתגוללות בחוץ (“ותשלך אשה אחת פלח-רכב על ראש אבימלך”, שופ' ט', נ"ג); תחתית – ריחיים (אבן תחתונה) שהיא קבועה ויצוקה למקומה (“ויציק כפלח תחתית”, איוב מ“א, ט”ז).

ועוד דוגמה אתן לפניך: טוח, חמר, כפר. טוח – כולל את כל אשר יטיחו – גם טיחה מושכלת – ובכל אשר יטיחו (גם טיחת-ציפוּי בזהב) (“ועפר אחר יקח וטח את הבית”, ויק' י“ד, מ”ב); חמר – טוח בחמר או בזפת (“ותקח לו תבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת”, שמ' ב' ג'); כפר – טוח בכפר בלבד (“וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר”, ברא' ו', י"ד).

הנני בטוח בך כי תעמוד על כל הענין (מפני זה נתתי לפניך דוגמאות גם של פעלים, גם של שמות). ועתה אבקש ממך אם יש תחת ידך מלון אנגלי המבאר נרדפים אנגלים בצורה הקרובה להנ"ל, כי אתה תעתיק נא בשבילי (בכתב מכונה) דוגמה או שתים ותואיל-נא לשלוח אלי. תעתיק-נא כמו שכתוב בספר (ככתבו וכלשונו). אקוה כי תמלא את בקשתי זו, ואני מרבה מאוד להודות לך מראש על זאת.

בכבוד רב ובב"ח

א. ל. יפה.

18. ליצחק עבאדי

טבת, התש"א (12.1.41)

למר יצחק ו. עבאדי, שלום וברכה!

מיודעי היקר,

רב תודות לך על מכתבך החביב אשר השיבות לי. דבריך נעמו לי במאוד וקבלתי בשמחה את אשר הואלת בטובך לשלוח לי, אך לדאבוני אין בזה עדיין בכדי לספק את רצוני. אין הציטטות ממלון ריטשארד מתאימות לחפצי, כי אין הן מבטאות את ההבדלים שבין מלים נרדפות… ארץ ודומיהם (בתנ"ך אני מבדיל בדיוק נמרץ את ההבדל). ויען אשר אתה מרשה לי לפנות עוד פעם, ע“כ הנני לבקש ממך כי אם ישנו מלון מבדיל בין השמות הנ”ל, – – – או לדוגמה אתן לפניך שמות אשר אני מבדיל ביניהם גם באנגלית: למשל אבן – סטאון, חלמיש – סילעכס, צור – באסאלט וכו', ואבקש ממך, אם אין לך האפשרות להשיג מלון אנגלי אשר הנו מתרגם את המלים באופן הנ"ל, כי אז תואל-נא לרכז בשבילי תרגום מלים שכזה בכתיב אנגלי ותרשום נא את המקור עליו. (הרשה-נא לי גם לפרסם את זה בשמך). איני חפץ לסדר דבר כזה בעצמי ובשמי, יען שאני מעונין בזה ויכול להראות מהרהורי לבי… ואף אם לא אכשל בכך יש עוד מקום לחשדני בכך… אשר לא כן אם אפרסם כדבר הזה בשמך…

ואגב, ארהיב גם לבקש ממך עוד דבר (הן אתה מרשה לי כזאת) והוא רק כי תואיל לחוות לי את דעתך על קטע מהקדמתי אשר אצטט לפניך בזה: “ובערבית לדוגמה נמצאים כשתי עשרות שמות לגמל (גמלה). ואף אני, שאינני כלל ידען בערבית, מכיר אני בכל זאת כי ישנם בין השמות ההם (לא בלבול וערבוב כשם שיתרגמו שמות עבריים – ואולי אני רואה מהרהורי לבי?) נרדפים, וכל אחד מן השמות ההם מביע מין מיוחד או מצב שהוא משל הגמל: 1. משפחת הגמלים שכללה אולי גם זנים אחרים (למשל הגמל הדו-דבשתי); 2. גמל הרגיל בכללו הוא; 3. גמל למשא בכללו הוא כמו שהוא (בלתי מאוכף); 4. גמל למשא מאוכף ובמרעה (כי אפשר לראות כזאת); 5. גמל למשא באורחה ובלי משא עליו; 6. גמל למשא טעון באפנים שונים, ועוד ועוד; 7. גמל-רכיבה רגיל; 8. גמל-רכיבה בכל אחד מן המצבים הנ”ל ולרכיבת שרים מאוכף ולרכיבת גבירות; 9. גמל-מהיר – לשליחות בכל אחד מן המצבים הנ“ל, ועוד ועוד. בקיצור, אם אבוא לפרט את כל האפשרויות אשר יש לראות בהן את הגמל, חוששני שלא יספיקו לי השמות אשר ישנם לכך בערבית. והנה בתנ”ך נזכרו במקרה (הן אין התנ"ך מכוון להיות מלון ורק במקרה נזכרו בו) כחמישה שמות לגמל, ומדוע אין לחשבם לשמות נרדפים? מדוע יתרגמו המתרגמים באותו האופן גם גמל, גם כרכרה, גם בכר (בכרה), גם אחשתרן (גמל לשליחים מהירים) ועוד?

אין לי יכולת לכתוב במו ידי (בסיבת מחלתי) ואין לי במכונתי כתב לועזי, ולכן אני מוכרח לכתוב אליך מלים אנגליות בכתיב עברי, ואני בטוח בך כי אתה תעמוד על טיבן. בעברית רק בלבול של מלים, בעת אשר לכל מעמיק חקר בולטים הנרדפים מאוד. מי יהין לאמר כי ברא היינו יצר היינו עשה? או כי היינו ארי היינו אריה היינו לביא – –? אבקש ממך כי תואל-נא להעיר לי אם נכונה היא השערתי בנוגע לגמל בערבית, יען כי אני הן איני ידען לערבית, ואתה הן הנך בן הארץ הזאת ותחוש בה בשפה את אשר אי-אפשר לדעת ורק יחושו.

על עבודתי בכללה אוכל להודיע לך, כי היא מצטמצמת אך ורק במלים שמן התנ"ך. אצטט לך פה קטע מן הקדמתי אשר תבאר את טעמי ונימוקי על כך: "… בודאי יש מן הצורך לסדר מלון למלים נרדפות מכל ספרותנו (משני התלמודים ומן כל האגדות והמדרשים עד לחידושי מאת העשרים). אכן עבודה זו תהי בהכרח קיבוצית, רק חבר עובדים גדול יכול לבצע את זאת, ואף הוא לא בשנות דור אחד. אך אצלנו הן יכפרו במציאות מלים נרדפות ולא ישמעו לך ולכל ראיותיך כי ישנן, ואף לו הצלחת להוכיח כי ישנן – הן יעלו עשבים בלחיו של אותו אדם עד שתיבחר ועדת מומחים לטפל בכך! הן בודאי ובודאי שיעברו כמה דורות. ואמרתי בלבי כי אין אני בן-חורין להימנע אף מן החלק אשר אני מרגיש עצמי בו “בן בית”, ואף מסוגל לטפל בו על

היות חקלאי הנמצא בארץ התנ“ך (אשר ניתן כולו על רקע חקלאי) הרבה למעלה מחצי יובל שנים. ואולי גם תגרום ההתחלה שלי שסוף סוף יגשו לענין כולו…” נדמה לי כי הלאיתיך כבר – ואחדל!

שלום לך וברכה א. ל. יפה

19. לא. ש.

א. היקר!

אצטער במאוד על הטרידי אותך ונא לסלוח לי את זאת, אך אין לי פה איש שאוכל לשמוע ממנו דעה בלתי-משוחדת ולי נחוץ מאוד הדבר: אחרי הכנות במשך שנים באיסוף החומר לחיבורי, גמרתי סוף-סוף את כל ההכנות והתחלתי להעתיק לכתב נקי במכונות. גמרתי כמעט להעתיק את אות א', ובטרם אמשיך להעתיק הלאה נחוץ לי לשמוע דעתו של אדם כמוך. ובכן אני מגיש לחוות-דעתך את החלק מן חיבורי שכבר העתקתי (אם לא תוכל להקדיש למעני הרבה זמן – תקרא רק שנים ושלושה עמודים בראש וכאלה בסוף). את הערותיך תואל-נא לרשום על נייר לחוד, בציון המלה שאתה מעיר אודותה. אני יודע את טוב טעמך בבקורת כתבים, ודעתך היא היא המכרעת בשבילי אם להמשיך או לחדול. נא ונא לא לחוס עלי ולאמר לי את דעתך אף אם תהיה לא לטובת ההמשכה, כי אני מחדש הרבה ועוד אתי די חומר לחידושים. והן רגילים להביט על התנ“ך כעל ספר ישן נושן שאין לחטט בו ולמצוא חידושים, ואף כי החידושים מזדקרים ממש לעיני. אך אולי לא למעני הדבר, אף שאני בטוח כי יבוא יום ולעיני רבים וגדולים יזדקרו הדברים, אז יגלו את חרפת הנושנות והבטלנות מעל התנ”ך.

בתודה למפרע

אליעזר ל. יפה

20. לאבידב גרשמן

נהלל, יום ה', כ“ז אדר, התש”א (26.3.41)

לכבוד הג' והא' אבידב גרשמן, ת"א.

א. נ.

נהניתי מאוד בקראי בעיון בספרכם “נתיבות בבקורת המקרא”. סגנונו יפה והרצאתו מוכיחה בהגיונה; אכן חבל מאוד אשר נטיתם מדרככם (בפרקי “עזרה”) ונצמדתם להשערה שאין לה כל יסוד בכתובים, ואף מוכחשת היא לחלוטין בדברי חז“ל (הערת פב“י: במקור מופיע רז”ל), וגם אין כל צורך בה להוכחת רעיונכם (ואכן איש לא יאמין לדבריכם שם). תחת אשר לוּ אמרתם כי עזרא לא הכניס כלום לתורה ולא תיקן כלום, יען כי היה עניו גדול ונחבא אל הכלים (כאשר היו הדברים באמת), אזי לא הייתם מכניסים פגם גדול ודוחה לתוך ספרכם. מהרצאת הדברים בעזרא וגם בנחמיה בולטת רוב עניוותו של עזרא והתרחקותו מעסקי ציבור. רק ב”תורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה“. ולא על חינם אמרו חז”ל “ראוי היה עזרא שתינתן תורה על-ידו לישראל אלמלא קדמו משה”; ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב (סנה' כ"א עמוד ב' ומובא באגדות ביאליק פרק ח' קטע ד').

ומכיון שנטיתם מן המסורה נכשלתם גם בטעות מרה (בפרק שלאחריו – אינני זוכר את שמו והספר איננו לפני, קראתי בו אצל אחד מידידי). שם אתם כאילו מוצאים שגיאות דקדוק בתנ“ך על שהנו כותב פעם נסכו ופעם נסכה, פעם עשרון ופעם עשירית, והן זאת טעות מרה מצדכם: נסכו אמור תמיד על הכבש ונסכה אמור על המנחה או על העולה. ובודאי התכוונתם לכתוב בויקרא כ”ב י“ג והבאתם את הכתוב בבמד' כ”ח. וגם בויקרא הנ"ל אין זאת טעות (אין טעויות בכלל בתנ"ך, והכל נכתב בכוונה תחילה ואף שגיאה דקדוקית. כמבואר היטב בחיבורי אשר אתי בכתובים “זכויות משוררים”), ועשרון הן הוא שם של מידה ואילו עשירית היא 1/10 של מידה, של איפה; כך כתוב “עשירית האיפה”, ואף פעם לא כתוב עשירית סתם.

אני מיעץ לכם כי תתקנו את הדברים האלה, כי הם פוגמים קשה בכל הספר; והן לא כל קורא נכנס בעיון לקריאה, ודן את המחבר על פי רובו של הספר. רוב הקוראים שמחים למצוא טעות מצב המחבר ויתריעו עליו בעתונים. ואם אי-אפשר לשנות כבר בעצם הספר, איעצכם כי תדפיסו “קונטרס-הגהות לספר” ותצרפו אותו אל הספר.

ברגשי כבוד ויקר

אליעזר ל. יפה

21. למערכת “לשוננו”

נהלל, יום ד‘, ה’ ניסן, התש"א (2.4.41)

לכבוד מערכת “לשוננו” בירושלים.

אדוני-מורי הנכבדים!

רצוף בזה הואילו-נא לקבל ממני מאמר בשני חלקים: 1) “זכויות משוררים” ו-2) “מלון למלים נרדפות”, כלומר דוגמאות משני חיבורי הנ"ל. אני עובד כעת על חיבורי אלה זה הרבה שנים. עתה נשאר עוד להגיה אותם הגהה אחרונה ולהעתיקם בפעם האחרונה (במכונה), ואמרתי עם לבי, כי טוב אעשה אם אציע דוגמאות משני חיבורי, למען תינתן ההזדמנות לחכמים לעמוד על טיבם ולהביע לי את הערכתם, ורק על פי זה אחליט אם לגנזם או להוסיף להכינם לדפוס. נא ונא להודיע לי את דעתם ומשפטכם על מאמרי זה. ברגשי כבוד ויקר

אליעזר ל. יפה

עוללות (רשימות קטנות וקטעי דברים)

מאת

אליעזר יפה

---

בשבילי החקלאות:

מאת

אליעזר יפה

בשבילי החקלאות:

מאת

אליעזר יפה

---

פתיחה לעלון "גן הירק"

מאת

אליעזר יפה

לחברים וחברות מגדלי ירקות ביהודה, שומרון והגליל.

במסיבת חברים לדעה, אשר הרוב מהם הם גם חברים לגידול ירקות, הודגש הצורך שישנו כעת בקשר תמידי בין מגדלי הירקות, אשר התרבו בשנה האחרונה ועומדים להתרבות עוד יותר בשנה הבאה. הראו על זה, שלרוב מאתנו אין די נסיון במקצוע זה, ואין גם מקורות לשאוב מהם ידיעות ועצות נחוצות. כל אחד נמצא במצבו של אדם הראשון. כל אחד מתחבט באותן השאלות האלפא-ביתיות. ואם הצליח מי שהוא למצוא פתרון לשאלה זו או אחרת, אין לו האפשרות להקנות את זה לחברו, אשר טרם מצא את הפתרון הזה; ואף לא היכולת לקחת מחברו את אשר מצא זה. בזבוז הכוחות באופן זה גדול מאד, והשכר אינו לפי הצער. עקב זאת נמצא מקצוע זה בישובנו מתחת לדיוטה התחתונה. אין יחס נכון אליו ואין אמונה בהצלחתו. והלא גידול ירקות הוא אחד מעמודי התוך במשק החקלאי. אין בית אכר ואין מטבח הקבוצה או החוה יכולים להתקיים קיום בריא בלי מקצוע זה. ולמרות זה נחשב הוא, עד הזמן האחרון בכל אופן, כמעט למיותר במשקים, כי לגדל עגבניה (כאשר התבטא אחד מעסקני הישוב) עולה ביוקר עשרת מונים מאשר לקנות עגבניה. ואם התחילו בזמן האחרון לטפל בירקות פחות או יותר, לא בא זה אלא בעקבות המשבר¹ אשר העלה את מחיר העגבניה בשוק ועוד העלה יותר את מחיר הכסף הדרוש לקנית העגבניה בשוק. ואולם אם מקצוע זה לא ירכש לו את עמדתו הנכונה במשק, אם בגידול ירקות נוסיף לגשש באפלה כאשר עד כה, יש לחשוב שכעבור המשבר שוב ידחקו ירקות השוק את ירקות הגינה מהרבה שולחנות. ולמה לא נוציא מעז וקשי המשבר את המתוק הזה, לבסס את מקצוע הירקות במשק ולרכוש לו יחס והכרה כמו הפלחה, למשל? את זאת נוכל לעשות, אם נסדר בינינו לבין עצמנו עזרה הדדית להתמחות במקצוע זה בכלל, ולתת איש לאחיו הערות והוראות בכל שאלה שאנו נתקלים בה. כל זה אפשרי רק ע“י כלי-מבטא הדדי. ולתכלית זו הוחלט במסיבה הנ”ל להוציא עלון לגידול ירקות.

והנה לפניכם הגליון הראשון, גליון לדוגמה. והיה אם תמצאו את הדוגמה למתאימה ואם תכירו בצורך שישנו בעלון כזה בכלל, כי עתה עליכם לדעת שבלעדיכם לא יתקיים העלון הזה. הרי הוא לכל אחד מאתנו, מגדלי הירקות, כבית-ועד למשא-ומתן בשאלות המעסיקות אותנו. העורך איננו רואה את העלון כיצירתו הפרטית. כל אחד המוצא תועלת בעלון זה צריך גם להביא תועלת לחברתו על-ידי השתתפותו בעלון. העזרה היא הדדית, אך מובן, כי בתודה רבה נקבל את מאמריהם של מומחים.

בגליון הזה הראשון ישנם פרקים אשר יצטרכו, לפי הבנת העורך של עכשיו, להיות קבועים בעלון, וישנם פרקים שהעונה גורמת. נחוצים גם פרקים ע“ד מושגים נכונים בשפת הירקנים, כלומר מלים, שמות ומושגים שחסרונם מורגש במקצוע. פרק ע”ד הכנת ירקות לשולחן על-ידי בישול, ועוד פרקים. הפרק האחרון שבגליון זה נקרא בשם “שאר ירקות” (במובן האידי העממי), ואין בו אף זכר לירקות, ורק בצורה כזו ובכמות כזו, בתור הוספה לגן הירק, מצאנו לאפשר להכניס בעלוננו ענינים חקלאיים שאינם שייכים ישר למקצוענו.

טבת, תרע"ז (1917).

---

מלים אחדות לקוראי "גן הירק"

מאת

אליעזר יפה

ביסוד “גן הירק” לא היתה כוונתנו תחילה אלא להוציאו במספר גליונות מצומצם לפי הקיבוצים שלנו, ולא בדפוס. ואולם אחרי נסיונות שונים ועמל רב נתברר, שאחרת אי-אפשר. ולרגל זה מתעוררת הדאגה פן תתעופף הרוח המשפחתית מבינינו מגדלי הירקות, הכותבים והקוראים העיקריים של “גן הירק”; פן יתבישו ויוצנעו רבים מאתנו מהשתתף במשא-ומתן, בשיחות הנוגעות לעבודתנו, אם ידעו כי אלו תבאנה באותיות מרובעות נדפסות. ואל נא תהי כזאת בינינו! יהי נא לנו כלי-מבטאנו זה כמדורה משפחתית קטנה, אשר מסביבה אנחנו מסבים ומשיחים אחרי יום העבודה, ואשה הקטן מחמם לב כל בני המשפחה ומשרה רוח קלה ונוחה, ושיחה שוטפת בינות למסובים.

בסבר פנים יפות, כהרגשתנו, נקבל את כל המתקרב למדורתנו, ונוסיף לשוחח ולפעול. אימת הציבור אל תביעתנו כל עוד שפעלנו ושיחותינו מכוונים לעצמנו, לתועלת מקצוענו, ותוכנו כברנו.

יוכל היות, שבשיחותינו יפלו אי-אלו שגיאות – וכי מי ימלט משגיאות? – ויבואו נא ידידינו הרואים את שגיאותינו ויעירו לנו עליהן. מעומק לבנו נכיר להם את טובתנו, יען ששגיאות בשיחותינו הלא הן שגיאות בעבודתנו. זאת הן כל חפצנו שלא לשגות בעבודתנו. – ואמנם יודעים אנחנו כי שגיאות במקצוענו אינן שגיאות מוחלטות, כשגיאות הנדסיות למשל. המקצוע שלנו – ככל מקצוע חקלאי – דן ומטפל בצורות חיים וצרופיהם. וזו היא דרך אשר אין לה סיג ואין לה גדר. ועד עולם לא תסויג ולא תגודר (אין זו הנדסה). האמת אשר הוכרזה אתמול יכולה להיכזב מחר. וגם היום יכולה למשל להימצא אמת מוחלטת בארץ אחת, אשר איננה נכונה בארץ אחרת, משום שינוי האקלימים ועוד תנאים מתנאים לאין ספורות. במקצוע זה מותר לכל תלמיד ותיק, לכל עובד מוכשר להסתכל ולחקור גם במופלא ממנו, ולהשיח לחבריו את ההנחות היוצאות לו מתוך נסיונו בעבודתו. אמנם, מאליו מובן, כי אם יבוא כל אחד מאתנו להתחיל לחקור מן האלפא-ביתא, לא יספיק הרבה. הוא יכול לפעמים לעמול שנים כדי למצוא פתרון לחזיון פשוט, אשר מצאוהו אחרים לפני יובלות בשנים והוא לא ידע. אנחנו צריכים תמיד להתאמץ, בכל האפשרויות לרכוש לנו ידיעה והבנה בכל אשר גילו וחדשו הקודמים לנו והמומחים שבדורנו. כי רק באופן זה נצליח להתקדם בעבודתנו, ואולי גם לחדש מה בעבודה בשביל חברינו ובנינו.

עלוננו “גן הירק” אינו יכול, ואף הירחון הכי מדעי אינו מספיק להקנות למי שהוא ידיעה יסודית והבנה שלמה במקצועו; יסודיות ושלמות עלינו לבקש – אם לא בבתי-ספר חקלאיים – בספריות חקלאיות. העתון והעלון השימושי אינם מכוונים ואינם יכולים להיות יותר מרשימות זכרון לעבודות העונה, אך לא ספר לימוד. ההיקף, המטרה והיכולת של הספר שונים בעיקרם מהיקף, המטרה והיכולת של העתון. – כוח העלון השימושי יפה בזה שהוא מצומצם. ובזה שהוא שם לב לפרטים מקומיים גם פעוטים. ווהא משתמש בעובדות הרגילות בסביבתו וחוגו. והוא דן בכל עונה באותם הדברים הקטנים אשר חוג קוראיו ערים ומעונינים בהם. וזאת היא מטרתו העיקרית של “גן הירק” שלנו; כי יחד את הידיעות השימושיות המוגבלות אשר הוא יכול לתת, גם ירמוז בכל אחת משורותיו כי קצרה יד עלוננו גם מפתוח דלת לתורת מקצוענו הגדולה והרחבה. ועלינו לשאוף לרכוש לנו את הידיעות האלה מחוץ ל“גן הירק”. וכל כמה שיצליח “גן הירק” יותר להבליט לנו את הצורך בלימוד והשתלמות במקצוענו מחוצה לו, יותר תימלא ותסתייע תעודתו.

שבט, תרע"ז (1917)

---

עבודה בזמנה

מאת

אליעזר יפה

– – – ומענין לענין קשה עכשיו לעבור בטרם נביט בתמונה של קבוצת צעירות וצעירים, מגדלי ירקות, יושבים במטבחם בלילה, אחרי יום עבודה ארוך, ושוזרים חוטים לקשור ירקות לכלונסאות. כל אחד מתביש בפני חבריו להפסיק את העבודה הזאת, למרות מה שהלאות ואי הרצון נשקפים מפני כולם. עבדים אנחנו לדעות מקובלות כי על העובד לא רק לעשות עבודתו, כי אם פשוט לעבוד יומם ולילה. והן זה עושה את עבודתנו פלסתר ואותנו למשועבדים. כי עבודה בזמנה (8–10 שעות ביום) חביבה, משחררת, מרוממת ומזככת; ומעל לזמנה היא מעיפת, משעבדת ונשטמת. או המבלי אין ספרים לקרוא בערב כי נשב לנוע על העבודה?

שבט, תרע"ז (1917).

---

לברור המושגים במקצוענו

מאת

אליעזר יפה

כל מה שאנו משקיעים את עצמנו בעבודתנו בשדה, וכל מה שאנחנו מתרחקים מהאמונה כי על העובד להיות בן-אדם גס שאין לו בעולמו יותר מידיו – לעבוד ופיו – לאכול, – יותר ויותר כואבים אנחנו על אשר נדבר בלעגי שפה, ועל אשר אין אנחנו יודעים לקרוא בשפתנו שמות למושגים השופעים אלינו מכל פינות גינתנו.

כל עוד שידעו בעמנו רק שני סוגי אנשים: או תלמידי-חכמים או עמי-הארץ; לתלמידי החכמים הספיק לדעת כי “עש”, למשל, הוא “מין שרץ” ו“קשוא” הוא “מין ירק”, ויכלו לקרוא בכתבי הקודש, למשל: וטאטא במטאטא, מבלי לדעת כי ישנו איזה קשר בין המלה מטאטא ובין אגודת הזרדים שמכבדים בו את הבית; ולצד השני ידעו עמי הארץ לכבד את הבית ולגדל קישואים מבלי לדאוג כלל לשמות “בלשון הקודש” לכלי עבודתם או פריה – בימים הטובים ההם יכולנו להסתפק גם במלונים הרגילים אשר ניתנו לנו. ואולם עכשיו, בשאפנו לעשות את שדה עבודתנו גם לבית ספרנו, ושיהיו עבודתנו ושפתנו, חיינו וארצנו לדבר אחד לנו, עכשיו רוצים אנחנו לקרוא בשם ברור נכון לכל חזיון ולכל מושג אשר נסיוננו מתעשר בהם. והישנו קשר בין העש אשר בכתבי הקודש לפרפר אשר יטיל ביציו על כרובנו; או הנמצא בספרותנו שם לחיפושית הנוקבת את בדי עגבניותינו; או הנוכל לקרוא בשם מיוחד (לא סתם “מין כלי”) לכל אחד מכלי עבודתנו ולכל חלק וחלק מהכלים האלה? ומיני הירקות עצמם מה שמותיהם, מהו סלרי ומהו ארטישוק ואספרגוס; וסתם “שן” של שום, האם “שן” היא ל“ראש” השום או זו לא "שן וזה לא “ראש”?

בשדה זה: “לברור המושגים”, ישנם בארצנו רבים היכולים להביא לנו ברכה רבה מאוד. רבים אצלנו גם אלה אשר אינם מומחים ביותר לגדל ירקות בגן, אך רחבה ידיעתם ומומחיותם לדון ע“ד קביעת שמות למושגי הירקנים, וצריך לקוות כי לא ימנעו את עצמם מהשתתף בפרק זה בעלוננו “גן הירק”. – בעבודה החשובה הזאת של איסוף ועיבוד חומר ל”מלון העבודה במקצועות החקלאים“, התעוררו מכבר אצלנו בין עסקני הפועלים; והנה את החומר השייך למקצוע הירקות, אפשר וכדאי להציע ולדון בו ב”גן הירק“. זה יועיל יותר לעיבוד, ריכוז ושיפור החומר, ואגב נוכל להתחיל להשתמש תיכף בשמות המוצעים אשר יתקבלו בהסכמה. חומר רב לדון בו נמצא תמיד ב”גן-הירק" עצמו, יען כי הכותבים הן מוכרחים לקרוא בשמות למושגים אשר הם דנים בהם; גם אם הם עצמם לבם נוקפם על כמה מהשמות האלה, שהנם בספק נכונים ולא נכונים.

אנוכי במאמרי זה רוצה להציע מושגים, ולחלק מהם גם שמות, מעולם הרמשים, אשר אנחנו נפגשים בהם בעבודתנו בירקות – – –

אדר, תרע"ז (1917).

---

לעונה במקצועות

מאת

אליעזר יפה

בחודש תמוז גלויות כבר תוצאות השנה, בכל מקצועות החקלאות אצלנו. לפני אלפי שנים היתה ארצנו בעונה זו, צוהלת בשמחת הקציר והאסיף. ברינה קצרו. ואנחנו עתה, בדמעה גם נקצור, וביגון נאסוף, בין אם מעט וגם אם רב יבול אדמתנו; רוח היתמות תלונו, כי טרם השלכנו את כל יהבנו על האדמה אמנו, כי היא תכלכלנו.

לאדם ועם, אשר באדמתם שרשם, נעוצות עונות הקציר בעונות הזריעה, ועונות הזריעה בעונות הקציר. את אדמתם לא ימירו, ומעבודתם לא יואשו, אם רב ואם מעט תנובתם, כאשר לא יואש עץ השדה אם גשומה ואם שחונה שנתו, ורק יוסיף להעמיק שורש, ולהרחיב נופו. ואולם אנחנו, שנה שנה, בעונת הקציר והאסיף, עם תלשנו את קטניותינו מן השדה, תפעמנו ההרגשה כי תלושים גם אנחנו מן השדה, אשר בזעתנו, ולפעמים גם בדמינו, הרוינוהו השנה. והכל עלינו להתחיל מחדש: “תקציב” חדש, “תכנית” חדשה, ולרוב גם “חברים” חדשים (לקבוצה), וגם “מקום” חדש, לעתים קרובות. כגלגל לפני סופה וכמוץ לפני כל רוח… ניזרה.

כל רוח מזעזעתנו ממקומותינו ומשנה את עבודתנו. אם יקרה וענף ממשקנו לא הכניס לנו השנה, הרי אנו מזניחים אותו בשנה הבאה, מבלי העמיק חשוב אף רגע, שמא יעברו הגורמים אשר הסבו להפסד השנה. ומבלי דעת כי “הרואה בשוק” המקורי, יזרע אל הפסד תמיד. ורק הזורע שנה שנה, הוא משיג גם את השוק הטוב.

ואשרי העובד אשר אין חייו תלויים בשוק, כי ייסד את משקו על כל ה“ענפים”, שיספיקו לו די צרכיו. ורק את העודפים מצרכיו יוציא לשוק, ומכיון שמרובת-הצורות היא תנובתו, ממילא בטוחה הכנסתו כי לא תזער.

“הכנסות מהשוק”! והיש לנו אף משק אחד, מעורב במידה כזו, שלא יאולצו עובדיו להוציא את כספם אל השוק, לקנות את צרכי שולחנם?…

ובחודש זה הנה תקציבים חדשים, ותכניות חדשות. והאמנם מן הנמנע הוא לסדר, כי בשנה הבאה יהיו במשק כל הענפים כדי לספק את כל צרכי השולחן אך ורק מהמשק עצמו?!… קשים הסידורים, ואולם רק בתחילתם. – ושבר יהיה לנו רק ממשקינו המעורבים. ולא מחנויות הפירות ואף לא מחנויות הדגן, ולא מחנויות הירק, וגם לא מחנויות החלב או חנויות הביצים. – – –

תמוז, תר"פ (1920).

---

לכלכלת הבית והמטבח

מאת

אליעזר יפה

כל אשר חי, נצרך הוא למזון. או במלים אחרות: הוא נצרך לזרם בלתי-פוסק של אותם החמרים אשר מהם צורף, ואשר יחדשוהו בלי הרף ויחיוהו. דבר זה צריך להיות מובן מאליו לכל מי אשר יבוא לחשוב ולדון ע"ד מזון. ומהמושג “חי”. לגבי הצורך במזון, לא צריך להוציא גם את עולם הצומח, אם כי זה מקבל את מזונו באופן אחר, מאשר יקבלו בעלי החיים את מזונם הם. (אמנם גם אין קו מבדיל, בנידון זה, בין עולם הצומח לעולם החי. וישנם בעלי חיים הקולטים את מזונם בצורה ודרך הצמחים. ומהצד השני ישנם צמחים הטורפים בטרפיהם רמשים שונים, ומעכלים אותם כדרך בעלי חיים). וכלל לא יהיה משגה להרחיב את המושג “חיים”, עד אשר יקיף לא רק את בעלי החיים והצמחים, כי אם גם את כל אשר ביקום, את כל אותם היסודות אשר מקיבוצי הרכבותיהם השונות מתגלות לעינינו “צורות החיים” המוכרות לנו.

ישנה הרשות להניח, כי נשמת החיים שופעת בכל אחד מן היסודות הנפרדים, הראשונים, אשר באי-אלו מצרופיהם אנו תופשים, בחושינו, צורות חיים הקרובות לצורות חיינו אנו, ונואיל להכתירן בשם החיים, כי רק קצרה השגתנו מהבחין את גילויי החיים הראשונים, אשר יפכו בתוך כל אלה יסודות היקום הנצחיים עד אשר יתלכדו ויתמזגו רבים מהם יחדיו, כדי להפנות את קרני חייהם ל“פריזמת” תחושתנו “שתומת העין”…

ביסודות הראשונים, המצוקים והאויריים, זורמים כנראה החיים מהם ובהם. נושמים הם את מרוץ חייהם ישר מן הארץ וכל “גרמי השמים”, מהם ובהם חייהם, לא יוסיפו ולא יגרעו עד נצח; ואולם צורות החיים המורכבות נצרכות לחיבור תמידי את זרם החיים המפכה בתוך היסודות הראשונים האלה, לחדשם ולמלא את הפרדתם התמידית. ואופן החיבור הזה שונה בצורות החיים השונות: מערכת הצומח מחוברה לזרם חייה באופן ישר כמעט, יונק הוא בעיקר מהיסודות הראשונים בהרכבותיהם הפשוטות או בצורותיהם הנפרדות. יונקים הם הצמחים חומר יסודי, עפרי (בלתי-חי לעינינו), ומהם מהווים הם את חייהם. ואולם מערכת החיים מחוברת לזרם חייה באופן אמצעי, בעלי-החיים קולטים את היסודות הראשונים (מזונם) כמעט רק בצורותיהם המורכבות.

תמוז, תר"פ (1920).

---

בועידות ומועצות:

מאת

אליעזר יפה

בועידות ומועצות:

מאת

אליעזר יפה

---

הפרט הוא יסוד עולם

מאת

אליעזר יפה

– – – כל הויכוחים על אודות המפלגות וההסתדרות הם מיותרים, לפי דעתי. לא צריך לבכות. צריך לעבוד ולעשות. ואם ההסתדרות תעבוד, ממילא תרכוש את יחס החברים. אמרו פה כי החברים אינם צריכים לחלק את עבודתם להסתדרות ולמפלגה. זה לא נכון. אני מעמיד את הפרט, את האינדיווידום, במרכז הכל, ואיני רוצה להגדיר אותו. יחיה לו איש איש לפי נטיתו, ואז תיברא החברה הכי צודקת. נפש האדם – היא פלג זורם. הפרט הוא יסוד עולם, ויסוד העוול מתחיל תמיד ביחסים ההדדיים בין הפרטים. אני נגד ניצולו של הפרט אפילו על-ידי החברה כולה. החברה אינה רשאית לתבוע מן הפרט, שיתן לה יותר משהוא נותן לעצמו. לכל אדם יש יחסים עם קיבוצים שונים, ובאותה שעה שאני חבר ההסתדרות אין היא יכולה לבוא ולתבוע שאתן בתוכה מה שאני נותן למפלגה, הפרט נאמן על עצמו, ואם הוא אינו נותן הרי שאין ביכלתו והרגשתו לתת.

(בועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים תרע"ח).

---

על האיחוד

מאת

אליעזר יפה

העבודה מאחדת והדבורים מפרידים

אני אינני רוצה לנאום. אדבר במקום עמדי, ויותר מחמשת רגעים לא אגזול מכם. השעה קצרה, ולכן הצעתי לגשת אל סעיפי האיחוד ולדון עליהם אחד, אחד. כולנו מאוחדים כשאנו מדברים על שאלות חיינו, ומתפרדים כשמדברים על אבסטרקציה. אי-אפשר להמשיך בהרגשה של מתפרדים. הרגשה זו כבר הספיקה להכניס די רעל לתוך חיינו. מי נתן לכם רשות להתיחס אלי ואל חברי בעודנו פה כאל חלק פדרטיבי? אני בטוח, כי נבוא לידי איחוד אם נעמוד על הקרקע.

אפשר מאוד שרבים מכם, ואולי כולכם, תחשבו כי אדבר כך או אחרת מפני שאני חבר “הפועל-הצעיר”. לא איכפת לי. אני מדבר כמו שאני מרגיש, ומשום שאני מרגיש כך הנני חבר “הפועל הצעיר”.

אני בטוח שאם נדון על עניני ההסתדרות החקלאית, לא יהיה כל פירוש בינינו. אמונתי זאת – מתוך הנסיון, כי העבודה היא מאחדת והדיבורים מפרידים. חבל מאוד שבמשך שלושת החדשים האחרונים היו בינינו הרבה דיבורים, שהכניסו הרבה פרודים. אילו היו מדברים פחות ועושים יותר לא היה בא פירוד זה. כל אחד פועל וחושב לפי הרגשתו, ואם יש קיבוץ החושב ופועל באופן משותף לא צריך לירות בו חצים. אין כאן להילחם במושג מופשט. ההפשטה אסוננו. רגילים אנו להילחם בריחים של רוח, וזה אסוננו, כי אנו מתרחקים מהמציאות. במציאות כל אחד מאתנו חבר בהסתדרות החקלאית, פועל ועובד בה. איני יכול לקבל עלי שום כפיה. לא זו הדרך לדבר על רעיון בצורה של “אתם” ו“אנחנו”.

הסכמה ולא השלטה

אני נגד ה“איחוד”, ובעד ההסתדרות החקלאית, ואני רואה כי תנועת “האיחוד” באה להרוס את ההסתדרות הזו. החברים יודעים כי אני הנני נגד כל פוליטיקה, לא רק הפוליטיקה הבין-לאומית והמפלגתית, כי אם גם הפוליטיקה שבין איש לרעהו. לדידי תבטלנה כל המפלגות, ואפילו הפוה"צ, אבל לא מתוך כפית הר כגיגית. אני נגד השלטה. אין השלטה, יש הסכמה! נסכים כולנו לדבר אחד – נעשנו, ואם לאו – ילך כל איש בשם אלוהיו. אני מאמין בסוציאליות של יושר, המתעבת את השלטון. בי לא ישלוט שום איש, שום מפלגה, וגם איני רוצה להשליט דעות והחלטות על מי שהוא. רק דרך אחת – הסכמה הדדית!

לא נכון, כי המפלגות הפריעו לעבודת ההסתדרות. כבר אמרתי בועידת ההסתדרות ברחובות: אם ההסתדרות תהיה אנרגית ופועלת למדי, ואם תעסוק במה שצריך ולא בקנאת המפלגות – אזי תלך היא בראש ותצליח. ההסתדרות החקלאית צריכה לטפל בעניני העבודה, גם בעניני תרבות. ואם נמצאו חברים שירצו לטפל גם בפוליטיקה, יעשו גם זאת. אבל ההסתדרות בזמן האחרון עוסקת בציד ארנבות והזניחה את עניניה החשובים. ענין הפועלים בא"י – זהו קודם כל לדאוג לעניניהם הם, הענינים החקלאים-ישוביים והתרבותיים של ההסתדרות החקלאית. ואם אנו מניחים אותם ועוסקים בטפל – הרי זה הרס. אני מציע כי נדבר על ההסתדרות החקלאית, ונראה כי אין בינינו כל פרודים.

על הסעיף שהקריא טבנקין “מקיפה את כל הפועלים החיים על יגיעם, ומנהלת את עבודתה ברשות עצמה” (אם להוציא את המלים “בעלי אומניות חפשיות”, שאינם נוגעים בי כלל), יכול אני לחתום בשתי ידים. אני כבר מאוחד בעצם היותי בהסתדרות החקלאית. אם יסתדרו פועלי העיר ובעלי אומניות חפשיות תוכל ההסתדרות החקלאית להתאחד אתם, אבל למה לנו לקדם נעשה לנשמע? למה לבנות בנין של ניר? כל הרעש על ה“איחוד” הוא מיותר ומביא נזק. כל עבודה פוריה, תבוא ממקום שתבוא, ברוכה תהיה. בפוליטיקה איני מאמין. פוליטיקה ושקר – לדידי היינו הך. בהתאסף ההסתדרות לבנין, עליה לשכוח הכל מבלעדי עצמה, ואין רשות לשום מפלגה לשאוף להגבלת מי שהוא. אל תעשו לכם קרנים, ואז לא יהיה את מי לנגח.

יש אדם נרדף מצלו

– – – אלה הם דברי באספות ההסתדרות מראשיתה: מהו הצל שאתם מפחדים מפניו? יש אדם נרדף מצלו ויוצא משום כך מדעתו. ההסתדרות החקלאית או לפחות חלק ממנה נרדף מצלו.

אני שולל את האשמה כי המפלגות מפריעות להסתדרות לעבוד. אין המפלגות מפריעות, כי אם נרפים אתם! אני, שהנני חבר המפלגה, איני קשור בה כשאני עובד בהסתדרות. ואני יכול לאמור כי עשיתי בעד ההסתדרות יותר מאשר אתם הבלתי-מפלגתיים. עתה בימי העבודה החקלאית הבוערת, מתאספים לימים אחדים לדבר בענינים מפשטים, ועוד מעט תתחילו בועידת ה“איחוד” הכללית – דבר עוד יותר מפשט! כשאמרתי נרפים, לא התכוונתי לעבודתכם בתור פועלים, כי אם לעבודתכם הציבורית. צריך לדון על כל דבר לחוד, ולראות אם יש בו ברכה או קללה. ואם במסיבת אנשים קשורים ביניהם יש ברכה לציבור הפועלים נסכים לה. מושג הפרעה אינו קיים בכלל. מי יפריע להסתדרות, כשתבוא לעשות דבר ממשי? הקהל הרחב של הציבור העובד אינו צריך לעסוק בפוליטיקה, כי אם בעצם העבודה.

(בועידת ה“איחוד” בפתח-תקוה, תרע"ט).

---

על הלימודים בבית הספר

מאת

אליעזר יפה

הוראת הכתיב והדקדוק

הקושי של הכתיב תלוי בהכרתנו, כי השפה העברית היא קשה מדי. האשמה היא במורים ולא בתלמידים המתקשים. נכונה ההערה, שכדי לכתוב בלי שגיאות נחוץ לשמור על המבטא. המורה שאינו מדקדק במבטאו, אין הוא רשאי להיות מורה לשפה. ולמה ירצה כל אחד ואחד לבוא וליצור דקדוק חדש? יש לנו ספרי דקדוק שאחריהם לא יחדשו עוד מאומה. אני מתנגד ללימוד הכתיב המכני, כי המיכניות ממיתה. גם הדקדוק יכול להיהפך ללימוד חי ומלא ענין, אם המורה יהיה ער ושולט בשפה.

הוראת חשבון

אני מתנגד ניגוד גמור לשיטת פתרון השאלות. בדרך זו ממיתים את נפש התלמיד ואין מלמדים חשבון. במקום המכניות וההסתגלות אליה, צריך לפתח בלומד את ההבנה וההסתכלות בחזיונות מסביב לו, גם את האומץ והבטחון בשכלו הוא. אם לכל חזיון ישנם באורים שכליים, למה לנו ללכת בדרך של חזרה ושינון?

לימוד “ידיעת המולדת”

לימוד הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל צריך להיות קשור באפשריות של התישבות, בהכרת מקומות שונים מבחינה זו.

לימודי הטבע

מורי הפועלים שגמרו את בתי-הספר בארץ, יוכלו ללמד לא את החקלאות, כי אם את מדעי הטבע, המכינים אליה. לי נדמה כי לתפקיד זה תספיק הכנתם.

אמסור באיזה אופן סדרתי את לימודי הטבע בקבוצת מקוה-ישראל. העיקר הוא לעשות את הטבע עצמו למורה התלמידים, לתת להם את הדחיפה להסתכל בשדה, ברפת, בזריחת השמש, ברוח. שנית, להרגיל את הלומדים לרשום מדי יום ביומו את רשמי העבודה. רק כעבור זמן, יבין הלומד את ערך רשימותיו.

למודי הטבע משולבים זה בזה, והוראת מקצוע אחד תלוי בשני. הייתי מציע את הסדר הבא: להתחיל בפיסיקה – 15 שעורים על החומר, תנועה, כוח, לחץ האויר וכו'. אחרי הפיסיקה כעשרה שעורים בכימיה, שבהם צריך לטפל רק ביסודות שמהם מרכב החי, הצומח, והקרקע. הלימוד צריך להילוות בהרבה נסיונות. את רוב הכלים הדרושים לכך יכול המורה להכין בעצמו. אחרי לימוד הכימיה ניתן מושג על החיים, נעשה השוואות בין החי והצומח, ונתחיל בלימוד תורת הצמחים, בעיקר בפיזיולוגיה של הצמח, ולה נקדיש כעשרים שעורים. בחוג של תורת החי נסיים.

לא כל התלמידים מתענינים בלימודי הטבע. אך בכל קבוצה ימצאו בודדים, שירכשו את הידיעות הנחוצות, ובשביל אלה כדאים כל השעורים.

(במועצת ועדת התרבות, תרע"ט).

---

דרך עבודתנו

מאת

אליעזר יפה

רובינסוניות

פתחתי בשאלה “מה נאכל?” וציינתי בקיצור את מצב הדברים במשק החקלאי. דברתי על-דבר צמצום עצמי, ורציתי שבמסיבת העובדים החקלאים שלנו לא תשמענה דרישות מאחרים. אם אנחנו נעמוד על היסוד של הסתפקות בזה שנוכל להוציא מן האדמה, לא יפחיד אותנו גם אם יכנסו רבבות אנשים בבת אחת לארץ – כולם יסתדרו. אולם מה שמפחיד אותנו הוא זה, שאם יכנסו רק מאה ואלה יהיו רק דורשים ודורשים מאחרים. כל זמן שידובר אצלנו על תנאי-משכורת, לא נזוז מן המקום. אנחנו צריכים לקחת יסוד לעבודתנו לא רק חלוציות, כי אם גם רובינסוניות, באשר עם ישראל הוא בבחינת רובינסון, אלא שלרובינסון היה לכל הפחות אי, ועם ישראל הוא רובינסון בלי אי.

את התקציבים אנו נקבל למען הסידורים המינימליים בשביל משק נושא את עצמו. אנחנו נדרוש ונוציא מן האדמה את כל מה שהיא יכולה לתת, ונשתדל שהמשק יכלכל אותנו.

הערות

דברי הבקורת שנפלטו מפי החברים החדשים ביחס לאכרים, אינם קולעים למטרה. אין לנו כאן עסק עם חוטאים, אלא עם חטאים, עם שיטת ישוב פסולה. ואשר לדברי הח' בוסל, שאפשר כי נצטרך לבטל את הקבוצות הקיימות כדי ללכת לעבוד עם העולים החדשים – אני חושב כי אסור לנו לנגוע בקבוצות הישוב הקיימות. וגם אַל לנו להכניס חדשים לתוכן. ניתן להן לקבוצות את האפשרות להמשיך את הנסיון שלהן בלי מפריע. בשביל החדשים נסדר קבוצות אחרות, קבוצות-הכשרה, אשר בהן ילמדו את העבודה ויתחנכו גם האנשים, כדי שהם בעצמם יוכלו להיות מחנכים לאחרים בשנה השניה.

(במועצה החקלאית של “הפועל הצעיר” בכנרת, תרע"ט)

---

חופש ההגדרה העצמית

מאת

אליעזר יפה

עלינו להשאיר את חופש ההגדרה העצמית למתישבים בנוגע לצורת התישבותם: מושב, קבוצה או קבוצה גדולה. כמובן, בתנאי שתהיה חוקת-ותק-אישי וחובות שוים של המתישבים לגבי צורות ההתישבות.

עד היום עוד לא הוּכח, לדעתי, יתרון משקי של צורה אחת על השניה. הקבוצה בכלל גילתה יכולת-קיום מספיקה, ואין הבדל יסודי בזה בין הקבוצה הקטנה ובין הגדולה.

(במועצת “הפועל הצעיר” בדגניה, תרפ"ז)

---

לסדרי החיים במושב

מאת

אליעזר יפה

חטא להתגודד

ביחס למצב המוסרי הנני רואה התאמצות להיטיב את המצב, ומבלי להדמות למי שהוא הנני תקוה שנעמוד בטעמנו המוסרי באופן משביע רצון. הנני מתנגד לכל שליחות הטפה ותעמולה. זה בורא מפלגת כוהנים שתמיד הם משחיתי דרך. עלינו לדון לעתים קרובות על מצבנו הכללי והתרבותי. אולי עלינו לפרסם את רעיוננו על ידי זה שנפרסם את התקנות שלנו. וזה מספיק. עד עכשיו היינו עסוקים יותר מדי במשק. עכשיו עלינו להפנות את תשומת לבנו לצדדים הרוחניים.

האיחוד עם יתר המושבים עלול לגרום לפירוד בינינו ובין הקבוצות. אני חושב שהתארגנותם של הקבוצות והארגונים כל אחד לחוד זוהי שגיאה. להוסיף להתגודד זהו חטא לפי דעתי.

כסלו, תרפ"ד.

צריך ללכת קדימה

– – – באספות קודמות שמעתי דברים בלתי מתאימים לנו. מתוך רצון למצוא את הסיבה העיקרית לקושי המצב נתקלים באילו דברים, שלא הם העיקר ולא בעטים בא המצב. בכלל אין כל תועלת בחיפוש האשמים ואין אשמים כאלה. לא בזה ניושע. צריך למצוא רק את הדבר שיועיל. המצב שלנו הגרוע אחוז וקשור במצב הירוד של ההנהלה הציונית במובן הכספי. אנו צריכים להבין את המצב ולחכות קצת, אולי נעבור אותו.

בכלל לא רצוי ומזיק מאד מה שהרבה חברים אינם מתרוממים על ההרגשה והמצב הפרטי שלו, ומתוך זה הם מוכנים לשלול כל דבר שיש בה מהתועלת הכללית לכל הציבור בנהלל. צריך ללכת קדימה בהתאם למידת היכולת בסידורים כלליים, והחלקים מהחברים יסודרו גם כן בזמנם. ואין מה להתיאש, המצב בכללו איננו כל-כך רע, ושום חלק מהחברים לא יקוּפח.

שבט, תרפ"ד.

כמשפחה אחת

אני חושב שאנו צריכים לראות את עצמנו כמשפחה אחת שהלכה להגשים מטרה ידועה, לבנות ישוב על יסודות ידועים. כזאת היינו עוד לפני עלותנו לנהלל. בכמה אסיפות דנו ע“ד סידור החיים בהתחלה. היו הצעות ע”ד סידור החיים באופן שיתופי בזמן הראשון. היתה הרגשה שאנו הולכים כולנו ליצור דבר אחד. לפי האמצעים לא יכלנו לעלות כולנו בבת-אחת להתישב. חלק נשאר עוד מחוץ לנהלל. אחד היה גורלו לעלות והשני היה מוכרח להשאר בחוץ. לפני שלוש שנים היו תנאי החיים אחרים לגמרי. החברים שלא עלו הראשונים לנהלל התקיימו בתנאים שהיו לא רעים אז; החברים שעלו, בהכרח קיבלו ונרשמו לחשבונם סכומים ידועים, והחיים היו יקרים אז והם נכנסו בהוצאות גדולות.

היתה בחורף הראשון הצעה, שכל החברים העולים ושטרם עולים יסדרו את רווחיהם באופן שיתופי. בכל אופן היה מצב כזה, שחלק מהחברים עלו הנה ומה שקיבלו קיבלו במחירים גבוהים מאד. עכשיו אנו רואים שאלה שעלו ראשונים – רשום עליהם סכום יותר גדול, והמאחרים – סכום יותר קטן. לוּ היינו מחליטים שהפנקסים הם תורת משה – היינו עושים את העָול הכי גדול. הדרך הכי נכונה היא; שמשפחת נהלל בנתה לה בית, הבנין נמשך כמה שנים, התנאים במשך הזמן היו שונים, והתנאים הרעים והטובים צריכים להתחלק לכולם שווה. אם לא נקבל הצעה זו – מה יצא? חלק מהחברים יקבל הכל ויהיה חייב שש מאות לירה, חלק שני יהיה חייב אלף לירה, והחוב הנוסף שירבץ על אותם החברים – הם יהיו חטאת הקהל של נהלל.

כל החובות שתתבע מאתנו ההנהלה הציונית בגמר הביסוס – צריך איפוא לחלקם שווה על כולם.

אני כל כך בטוח בצדקת הרעיון הזה, שאני חושב שילדינו פעם יחליטו כהצעתי.

תשרי, תרפ"ה.

אין ויתורים בבנין ישוב

רעיון ידוע הביא את החברים לנהלל. בלי זה לא היה צורך לבוא הנה. אכסניה לא צריכה נהלל לשמש למישהוּ. מי שדעתו לעזוב צורת חיים ידוע – יעזוב את הצורה הזאת. שום השתדלות לא תעזור. להיפך, מה שתהליך זה ייעשה יותר מוקדם – יהיה זה יותר טוב בשביל בנינה של נהלל, בשביל הגשמת הרעיון. “אין רחמים בדין” ואין ויתורים בבנין ישוב. יש גם לחשוש להתדבקות, בכל אופן להתדבקות במחשבה.

חשון, תרפ"ה.

למען הילדים

קוני החלב שלנו בחיפה דורשים חלב בשבת. בעיקר הורי הילדים וגם בתי-החולים, שהם בין הקונים שלנו. עד עכשיו היו מספקים חלב לקונים אלה מהחלב שהיו מקבלים מהגליל ברכבת, עכשיו בטלה הרכבת. “המשביר” דורש על כן מאתנו לשלוח בשבת איזו כמות חלב. בתור חבר של נהלל חושב אני, כי עלינו לספק את ילדי חיפה בשבת בחלב, היות וגם ילדינו מקבלים בשבת חלב. – – – עלינו אולי לדרוש לסדר תור של כל המשקים.

(מתוך הפרטיכל של האסיפות והמועצות לנהלל). אב, תרפ"ז.

---

לשאלות החינוך

מאת

אליעזר יפה

הילד שלנו נתון הרבה להשפעת הרחוב, שאין לנו שליטה עליו. רבים הם הכוחות המשתלטים כיום על הרחוב ולרוב יש בין “מדריכי הרחוב” אנשים, שאינם כלל מאוהדינו ואוהדי השקפותינו. יכולים היינו להילחם באותה השפעת הרחוב, לולא נקטנו כדרכנו – בפשרות כלפי כל מתנגדינו. ברחוב שלנו – ולדאבוני גם בכפר – מנשבת רוח זרה ומצמיתה ללאומיותנו והרבה דברים, שהילדים אינם שומעים לא בבתי הוריהם ולא בבית-הספר, קולטים הם גם בכפרינו. וכדאי, שנשים לב לכך ולא ניתן, שרוחות הרחוב תנשבנה ותשתוללנה בכפרינו.

בנוגע לחינוך, כופר אני בו לחלוטין. לא צריך לחנך, כי אם להרביץ תורה. יצר לב האדם הוא טוב מנעוריו ואם אך לא ניתן, שרוחות הרחוב תטענה מידות רעות בילדינו – יגדלו הם בדרכי יצר הטוב, אשר יגדל אותם.

ודוגמה קטנה לרוח הרחוב, שהיא יודעת להיות נאה דורשת מזולתו. הנה שמענו אמש דקלום שיר, שנכתב, כאילו, בגנות המלחמה בכללה; ואולם שופעת ממנו רוח מלחמה “שלנו במתנגדינו”. ועוד דוגמה לחינוכנו (כביכול): ברור, כי הילד בכפר אין לו צורך בהתעמלות ובכל זאת נכלל ענין ההתעמלות בתכנית הלימודים שבכפר. ולא הייתי מתרעם על כך, אלא שהענין נעשה לפולחן הריקנות. הייתי רוצה גם לשמוע ממורינו, מדוע יש וילדינו מדברים בלא-כבוד למורים, בשעה שבבתי הוריהם לא ישמעו כזאת ואף יתָקפו על זאת? האין גם בזה השפעת הרחוב, שמתאימים לה דברי הנביא: “ירהבו הנער בזקן”?

עלינו לחשוב גם על תכנית הלימודים בשנים שהילד נמצא בבית-הספר. ואינני מבין, מדוע אין לומדים אצלנו – על כל פנים בנהלל – את התנ“ך במקורו. אכן, אם אגדתנו יודעת לספר, כי כשתרגמו את התורה ליוונית – בודאי בשביל “הדור הצעיר” מאז – היה חושך בעולם שלושה ימים, הרי תדע פעם אגדתנו לספר, כי על-ידי שדחו את התורה – אמנם בידי אחד גדול – לקרן זוית והשתמשו ב”סיפורי המקרא", ירד החושך, אם לא על כל העולם, הרי ללבותיהם של בני הדור הצעיר מישראל לדור או לדורות.

(במועצה לעניני חינוך ותרבות בבאר-טוביה, תרצ"ו)

---

מענין לענין:

מאת

אליעזר יפה

מענין לענין:

מאת

אליעזר יפה

---

מושבי עובדים (קטעים)

מאת

אליעזר יפה

– – – ישובנו הישן, ישובנו של היום, לקוי הוא בזה אשר ברובו איננו עובד. ואם כל הישובים שאינם מיוסדים על עבודה עצמית יכולים עדיין להמשיך את קיומם בעזרת הצורות החברתיות והפוליטיות של זמננו – אין גם בזמננו שום אפשרות קיום לישוב חקלאי בתי עובד. כי כבן ובת לאביהם כן השדה והגן לאכר, אשר רק אם את כל נפשו יתן להם ויטפל בהם כאומן בבנו, רק אז יהיו לברכה לו ולמשיבים נפש. אך אם ידי אחרים יטפלו בהם, וישארו זרים עוטי קדרות ומארה. ומי בנו, עובדי האדמה, אשר נפשו לא הקשיבה אל יגון ואבל השדות, גם בכל מושבות ישראל כיום, העורגים ומשתוחחים אל חבת “עובד אדמתו”? ולפני מי מאתנו לא גלוי מצב ישובנו כעת? האדמה לא פוּתחה ולא שוּדדה, ונכרים לה עובדים אותה; שדות מסומרים קוצים, קמה אזובית ושדופה, גנים עזובים, גדרות פרוצות ואכרים רעבים מתנונים. וכל הקלקול לא בא רק באשמת האכרים, כי אם גם כתוצאה ישרה משיטת הישוב הזה, אשר לקוייו אחוזים זה בעקב זה. קנו אדמה ולא הכשירוה, ויחלקו אותה לחלקים גדולים מיכולת עבודתו של האכר לאנשים, אשר לא היה להם קשר נפשי ולא ידיעה נכונה בטיב אותה האדמה בפרט ובסידור משק כפרי בכלל; ואת תנאי התאכרותם עשו כה קשים ומורעלים, עד כדי הטרף כאניה בלב ים. את מעט הביסוס אשר “מנדבים” כבר לאכר, מטפטפים לו טיפות טיפות עד כדי דכדוך הנפש ושברון הגוף.

– – – יש תמהים ושואלים לאמור: “הביסוד מושבי עובדים נצמצם את כל עבודתנו הישובית?” ואולם לא לצמצם אנחנו באים, כי אם לרכז את כל כוחותינו הלאומיים לשיטה של התישבות מתוקנה. תבנה לה “האיניציאטיבה הפרטית”, המפורסמה אצלנו כעת, והמוסדות העומדים מחוץ להשפעתנו, יבנו להם את אשר הם בונים על פי דרכם הם, אנחנו לא נפריע להם; ואולם אנחנו והמשרד הארץ-ישראלי בכספי הלאום צריכים לרכז את כל כובד פעולותינו לבנין אותו הישוב העברי בארץ, אשר אליו נישא את נפשנו, נפש האומה העברית, ואז יהיו נא העבודה הציונית ורעיון הציונות לאחדים, ואל נהרוס בידינו את רעיון תחית עמנו הנהדר והצודק! נמשכים אנו אחרי זוהר התקוה להיות עם חורין חי וגדל בעבודתו בארצו, ואל נא נטה מן הדרך הישרה המובילה לתחיה, ונחצוב לנו קברים חדשים בקרקע התחיה. ואף זאת, כי לא מצערה תהיה גם ראשיתנו בדרך זו. ובכל אופן תהיה דרכנו רחבה הרבה יותר מדרך הישוב הקיים.

מובן, שלא מאליו יעָשה כל הדבר הגדול הזה. הרבה עוז ומרץ וגם מחשבה וסדר דרושים לבנין זה, ואת כל אלה עלינו לתת; וגם מה שאין עוד בנו, נצוה על נפשנו להוציא מתוך גנזי נשמתנו לבנין אוצרות חיינו.

תרע"ד (1914).

---

נחפשה דרכנו

מאת

אליעזר יפה

(קטע)

בקרוב תמלאנה ארבע שנים ליום עלותנו על אדמת נהלל. ואם כי מוקדם עדיין להוציא מסקנות ברורות ע"ד עתידנו, במובן החקלאי וכלכלי ובמובן הרוחני והחברתי, אך אפשר כבר לראות קוים בולטים במהלך ההתפתחות של חיינו בכל המובנים. וכפי שאני רואה את הדברים, הרי במובן החקלאי והכלכלי אין להתיאש, ולא במגמתי להתעכב על זה עכשיו; ואולם במהלך חיינו הרוחניים והחברתיים, מוצא אני אי-אלו קוים בלתי נכונים, לדעתי.

וראשית לכל ראוּי להתריע על הנטיה לאיבוּן הרעיונות, הניכרת כבר אצלנו. והן אנחנו אמרנו לסלול לעצמנו דרך חדשה להבנותנו בארצנו. כל נסיון לחיים כאלה אין עדיין לא בארצנו ולא בעולם הגדול, והרי שמן הדין היה שלא נוריד “דוגמה מן ההר”, לאמור כזה ראה וקדש! יען כי הדוגמה טרם נוצרה; היא צריכה להיעשות על-ידינו מתוך נבכי חיינו בשביליהם החבויים. ולמרות כל זה הנה רבים מאתנו באים מפעם לפעם בהלכות, לא רק פסוקות למפרע אלא אף מקודשות כבר קדושת-דת וחתומות כבקליפת-שקד מר שאין לפצחה, ולתהות על תכנה. “קדוש, קדוש, קדוש!” וכמו בכל מקום ובכל זמן אשר “קדוש” ייקרא, תובן גם ההזהרה אשר “כל זר בל יקרב!”. חבר כוהנים מתנשא מתנשא לעטור את האלילים הקדושים, ועל פיהם ישק כל העם… ואם יש מקרה שמי מן החברים, או אחדים או רבים מהם (הכל אחד) עושה מעשה הנראה כעבירה על יסודות חיינו, אזי תחת שיהיה אצלנו מהלך מחשבה נכון, לאמר: אם ישנם בתוכנו חברים אשר עשו מעשה הנראה לנו כעבירה, וחזקה על כל חברינו שאינם עברינים מדעת, הרי שאין להם הבנה דומה להבנתנו (אנו הרוב) בענין זה; וכדאי הוא הדבר שנשוחח יחד בשאלה זו, למען אשר יֵיעשו אצלנו דברים או בל ייעשו, אך ורק מתוך הבנה והרגשה כי כך צריך להיות, ולא מתוך מצוות אנשים מלומדה, או חוק מאובן שאסור לשאול לטעמיו. כי במקום שמתחיל החוק המאובן שם מתחילה העבירה עליו, שם מתחילה הערמה והמזימה, ושם מתחילה הבהמיות העדרית. ואנו מה כי נפחד לברר ולבאר את עיקרי חיינו, בשיחה משותפת קבל כל עדתנו?! האמנם כה רעועים הם עיקרי חיינו, עד כי אין הדעת סובלתם?! או שמא יש לחשוש שלא כל חברינו הם מלאי דעת חיינו כמים לים מכסים, ואלה ירצו למחוק את העיקר הנידון, ובכן עלינו, שומרי חומות תחיתנו, להכביר מלים למען הוכיח, כי כאשר ימות הגוף, אשר יוציאו ממנו את לבו למען התבונן בו, ככה יתמוטטו יסודות חיינו, אם נתבונן שעה אחת לטעמיו ונימוקיו של אחד מעיקרי חיינו?… דרך זו, לדעתי, אינה נכונה, והיא תביאנו לא אל מי-מנוחות כי אם אל תהומות-תוהו. דרך זו אינה מובילה אל חיי אמת וצדק, חיי אנשים טהורי לב וגלויי עינים (החיים אשר אליהם נשאפה), כי אם אל חיי שקר וסילוף משפט, אל חיי אנשים אַטומי-לב ושתומי-עין, חיי חיות פרא בסוגרי ברזל, אשר עבדי-זירה מזוינים שומרים עליהם לבל יתפרצו… והאמנם אל חברה כזו נשאפה?

תרפ"ה (1925)

---

הצעות לתיקונים

מאת

אליעזר יפה

א) תיקונים אירגוניים:

לקבוע ראשית כל רגלמנט לישיבות הועד, המועצה והאסיפות הכלליות, כדי לעשותן פוריות. יש לתקן שכל שאלה מסתימת בישיבה אחת או באסיפה אחת ויהי מה. אפילו בישיבות הועד אין לתת רשות הדיבור לכל אחד יותר מאשר 5–10 רגעים. במועצה, אחרי שדנים בשאלה אחת כשעה, מפסיקים את הויכוחים ומחליטים. באסיפה כללית מפסיקים את הויכוחים אחרי שעתיים דיון.

ב) מסים:

1) המסים מיועדים להחזקת כל המוסדות הציבוריים של הכפר, והנם חובה על כל הבוגרים הקבועים, אם חקלאים ואם בעלי מקצוע.

2) רצוי להנהיג בכפר שיטה של מס הכנסה, אך מכיון שרוב החברים טוענים עוד נגד שיטה כזו, מטעם שאין עדיין אפשרות לקבוע מהי ההכנסה הנכונה של המשקים השונים, כי על כן תונהג לעת-עתה שיטת מסים המיוסדת על הקרקע וכוחות העבודה שבמשק.

3) מובן מאליו, כי כוחו של ועד הכפר יפה לדון במצבים מיוחדים של חברים ולשחרר אותם, בשנה מסוּיימת, ממסים אם לחלוטין או בחלק מהם.

4) הועד גובה את כל המסים, גם אלה הבאים להחזקתם של מוסדות הכפר עצמם, גם מסים כעין מס קופת-חולים ומסיה של כנסת ישראל, וכל מס אחר אשר על גביתו ע"י ועד הכפר יוחלט באסיפה כללית.

ג) לתיקון המצב החמרי של החברים:

1) להמריץ את גידול הירקות בכל האופנים, הן ע“י הסברה והן ע”י סידור טוב של חלוקת המים להשקאה, ועוד בהרבה דרכים. 2) להרים את מצב הרפת ע“י בדיקת כל פרה ופרה לשומן שבחלבה, והנהגת ספרי היוחסין בעדר. 3) להילחם במחלת ההפלה של הפרות ע”י סידור מקום מרכזי (תאים, תאים) למפילות. 4) בעצי פרי צפוניים, להשגיח, ע"י עזרה של מומחה, על בריאות המטעים, הגנה בפני מחלות ומזיקים, ובירור זנים. אותו הדבר בכרמי הגפן. 5) בפלחה, להנהיג מחזור זרעים מתאים. 6) בלול, דאגה משותפת להשבחת הלהקות והגנה בפני מחלות.

תרפ"ה (1925).

---

אלו ואלו

מאת

אליעזר יפה

לפני עשר שנים, עם יסודם של המושבים הראשונים בעמק, נמצאו רבים בתנועת העבודה, אשר פקפקו באפשרות קיומם של המושבים בתחומי השאיפות החברתיות של תנועת העבודה. פקפוקים אלה היו כה רבים, עד שגם ללב החברים שבמושבים הוטלה חרדה ודאגה רבה, פן לא יוכלו עמוד בפני לחץ המסיבות שבעול המשק הכבד, ובמשא העבודה הקשה והחיים הרועצים; וסופם להיות כושלים ונידחים ממסילת התום והיושר שבחקלאות אשר התיצבו עליה. – אכן בנוגע להצלחתם החמרית של המושבים לא נמצאו מפקפקים לא בתוכנו ולא מחוצה לנו. הערכה זו לצורת ההתישבות שבמושבי העובדים נפגשה אז, בכל שדרות עמנו אשר התענינו בהתישבותנו, בהערכה הפוכה לצורת ההתישבות השניה – הקבוצה; כולם היו אז בטוחים מצד אחד כי בעצם צורת ההתישבות הזאת – הקבוצה – חתום הערבון המחלט לפסגת הצדק והיושר בחיים החברתיים, ומצד שני פקפקו רובם ככולם באפשרות הצלחתן המשקית והחמרית של הקבוצות, עד שגם ללב החברים שבקבוצות עצמן הוטלה החרדה והדאגה לגורלם המשקי והחמרי.

כיום עדים אנו לכך שהמצב החברתי במושבים, אף אם אינו מבריק ביותר, איננו בכל אופן מתחת לגובה (סטנדרט) החברתי שבהסתדרות העובדים בכללה. וכן אין המצב המשקי בקבוצות נופל כיום מן המצב במושבים. ומי יודע אם למצב זה לא גרמה, במשקל מכריע, אותה הדאגה והחרדה שבלב החברים בשתי הצורות האלה גם יחד, אלה לגורלם החברתי ואלה לגורלם המשקי. – אמנם אין עדיין “לגמור את ההלל” לא על המצב החברתי במושבים ולא על המצב המשקי בקבוצות, אבל “לברך את הגומל”, על זה שעברו את הנסיון בשלום, אפשר כבר בכל אופן.

אכן אין עדיין לגמור את ההלל גם על המצב המשקי-כלכלי במושבים, אם נבוא להסתכל ולראות באיזו מידה נמלא הבטחון בהצלחתם המשקית. –

* * *

---

השאיפה והמציאות

מאת

אליעזר יפה

שאפנו בנהלל ונשאף להגיע לחיים שלוים בעבודתנו על אדמת עמנו, בלי דיש ובלי עושר ורק לחם לאכול ובגד ללבוש, ורוח נכונה את אלוהים ואדם. אנו גם שרטטנו לפנינו ביחידות ובציבור את הדרך להגיע אל כל זאת והעמדנו ציונים עליה לפנינו. ובידענו כי על פת לחם יפשע גבר, וכי פשעי יחידים ינגעו מהר את כל הציבור וחוזר חלילה, נסינו ראשית כל לתכן תכניות משקיות כלכליות: א) קבענו שמשקנו יהיה מעורב מכל ענפי החקלאות המתאימים לאזורנו. ראשית כדי להבטיח קודם כל את כל ההספקה לבית; ושנית כדי להיות מוכנים למקרים אשר יכזיבו ענף אחד או משנהו, בשנה אחת או שניה, ואזי נמצא את מצרכינו ביתר הענפים. ב) תיכנו – בשנות עבודתנו הראשונות בנהלל – שדבר כל ענף וענף במשקי חברינו יבורר וילובן מכל צדדיו בפני כל ציבורנו, כדי שנלמד הדדית את הכיוון הכללי של הענף, לשגשוגו והכנסתו הטובה. ואף קבענו אז, בימים ההם, כי נהלל בכללה תדאג לסדר בכל ענף וענף את אותם הצדדים, אשר יקשה לפרט לעשותם לבדו. ולדוגמה: ההדרכה המקצועית בכל ענף; בדיקת השומן בחלב כל פרה לשם בירור וקיום הפרות הטובות ביותר; ההגנה הכללית על שטחי מטעים בפני רוחות ומזיקים שונים, וכדומה. שתי התקנות המשקיות הנ“ל ודומיהן היו מכוונות להרחיק בכל האפשר את הגורמים להיות בנו אביון. אך גם למקרי אסון ופגע והדומה לזה דאגנו, ותיקנו את העזרה ההדדית בעבודה, בעבודת אדם ובעבודת בהמה וגם ברכוש, כהבטחה הדדית מכשלון. ג) וגם את זאת ידענו, כי עודפים מתוצרתנו נאולץ למכור בשוק למען קנות את החסר במשקינו. ורבות ראינו עובדי אדמה “הורגים את זמנם” בזיזי שווקים ואף נכשלים בנפתולי “הסחר-מכר” של השוקים – ונאסור על עצמנו את הקניה והמכירה הפרטית ויסדנו מוסדות משותפים לכך. ד) ובידענו כי בין משלמי שכר ומקבליה מתגלים תמיד (בעטיו של נחש) תהומות מרי ורמיה, נעות-לב וצרוּת עין – אמרנו למנוע את זה ממחננו ע”י היותן אחד ומאוחד מחברים לדעה ושותפים לעמל, החקלאים כבעלי המקצוע, ובעלי המקצוע כחקלאים.

לבעלי המקצוע אמרנו לסדר ראשית כל משק ביתי בשביל האשה, במשק הביתי אשר הנשים מן המשפחות החקלאיות בכפר מטפלות בו. על-ידי-כך תדע משפחת בעלי המקצוע: א) מהו הלחם אשר יוציאו החקלאים מן הארץ; ב) מהי מידת העמל והעצבון שמשקיע החקלאי באדמה, ואת מלחמתו את הקוץ והדרדר שתצמיח לו; 3) ויהיה העמל לכלכלת המשפחה של בעל המקצוע מוטל על כל המבוגרים שבמשפחה, כמו במשפחות חקלאיות, ולא רק על העובד לציבור בלבד. ובשנית, נסדר את תשלום שכרו של העובד לציבור כמידת ההכנסה הבינונית מענפי המשק, שהגבר במשפחה החקלאית מטפל בו.

הנה כי כן חזינו את חיינו בנהלל בשנותינו הראשונות בה.

והמציאות כיום? – – –

(מתוך הרשימה “פני המושבים לאן?” תרצ"ב).

---

הכל בידינו

מאת

אליעזר יפה

– – – אכן אם אין מצב רוח הוגן, לא יכול להיות גם מצב חמרי הגון. מן המצב החמרי הקשה ביותר אפשר להתרומם על ידי עצה ותושיה משותפות ומצב רוח אמיץ ומרומם… ולעומת זה הרי מצב רוח רע מביא לאבדון אף מצב כלכלי טוב.

הכל בידינו: העליה בכל המובנים והירידה בכל המובנים.

כנ"ל.

---

הודעה

מאת

אליעזר יפה

נשאלתי אם כותב אני ומדפיס את מאמרי “בשאלות התישבותנו החקלאית”, על דעת המרכז החקלאי.

אכן לא חשבתי כי יעלה בדעת מי שהוא אף לשאול כזאת, ומכיון ששאלוני, מוצא אני לנחוץ למסור מודעה:

1) חבר אני במרכז החקלאי לפעולות המרכז, אך אין זה מחייב אותי ואת יתר חברי במרכז להסכמה כללית והערכה משותפת בכל הענינים והשאלות.

2) מוצא אני לנחוץ להביא לפני ציבורנו הרחב, דוקא את אותן מהערכותי והשקפותי, אשר אינן עולות בד בבד עם הערכות והשקפות הרווחות במרכז; בתקותי שהבירור הרחב יכוון את הענינים למסלולם הנכון, לפי הערכתי.

3) כל מגמתי בזה, הנה אך ורק להביא את הענינים לידי בירור וליבון חודר ומקיף; ולא אשאל ואפלל כלל כי הערכתי אני תנצח. ומטעם זה גם לא אבוא להשיב על דברי החולקים עלי, אלא אם כן יתנו לדברי פנים שלא כהלכתם. לא עלי המלאכה לגמור, ולא עלי לסגור ולסכם את הויכוחים אף אם אני פתחתים.

4) לא אוכל לקבל את העצה אשר יעצוני, בימים האחרונים, רבים מחברי. כי לא אפרסם את דעתי והשקפותי שאינן מתאימות למקובל, כי אם אלחם עליהן מבפנים, עד שתהיה הדעת נוחה מהן, או שעוד מספר של מומחים בשאלה הנידונה יסכימו להערכתי; יען כי נוכחתי, שאין דרך יותר בטוחה לעורר את ציבורנו אל בירור מקיף בשאלותינו מאשר בדפוס.

5) בבואי לדון בשאלות התישבותנו, אין אני מתכוון אך ורק להתישבות האנשים הנמנים על הסתדרות העובדים, אשר יש לי היכולת להאירם, מנקודת מבטי, בפנים ההסתדרות ומוסדותיה; כי אם זוכר אני גם את כל המון בית ישראל הפזורים כצאן בלי רועה; נאבקים עם מר הדלות והדלדול, ונאחזים בכל קנה קש הצף על פני המים, ובונים עליו מגדלים אשר סופם לתהום ניבט. ולאלה אין לי כתובת אחרת מאשר הדפוס.

הנני מודיע על כן גלוי לכל, כי כל אחריות הדברים, אשר פרסמתי ואשר אפרסם עוד, נופלת אך ורק עלי בתור אדם פרטי, ואין שום מוסד וציבור אחראי או ערב במשהו לדעותי ודברי; אף אני נמנה בתור חבר לאותם המוסדות והציבורים, בשביל פעולות ומעשים המשתפים אותי אליהם. ומובן גם שאין מערכות העתונים, אשר בהם אני מדפיס את דברי, אחראים וערבים להשקפותי ודברי, בין אם הוסיפו שם את “הערכת המערכת” שלהם או לא. העתונות בארץ-ישראל עדיין נותנת את האפשרות להביע דעות והשקפות אשר אינן רווחות בקהל, או אף מרגיזות קצת את עצביו.

תרפ"ו (1926).

---

דברים כהויתם

מאת

אליעזר יפה

– – – החשש “מה יאמרו” אינו קיים אצלי, ולא חשבתי עליו אף פעם. מה לנו בחיפוש דרכינו ולאשר יאמרו עלינו, בין אם יאמרו כי נבוכים אנו או יאמרו כי מתעים אנו. עלינו לחפש את דרכינו לאור היום.

החברים המכירים אותי יעידו עלי שאינני מ“אדוקי דת”… המושב. בכל אשר דברתי וכתבתי, לא תקפתי אף פעם איזו צורת ישוב, ורק הגינותי על צורת ההתישבות הבודדת בפני יריביה, שוטניה ומחרימיה, אשר רבו מאוד; רק נלחמתי באלילות אשר בהקדשת צורות ופיסול צורות; בהפחתת זכויות לנושאי צורה אחת לעומת נושאי צורה אחרת, בהיות זו הפחתת זכויות לחלק מחברי הסתדרותנו. כי בשבילי קיים רק נושא אחד: האדם. וכל המסב חרות לאדם – טוב הוא, וכל המסב סבל והגבלות לאדם הנו רע בהחלט, אף אם יאמר עליו (או ביחוד אם יאמר עליו), כי יתקן עולם במלכות שדי, או במלכות החברה הסוציאליסטית, או החברה האנושית. כי אם אין ערך וחשיבות לאדם היחיד, ממה איפוא יתלכד הערך לעם ולחברה ולאנושות?

ואין ברצוני להיכנס כאן בשאלות תקציבים ותנאים, בהשוואות בין משקים למשקים מצורת ישוב אחת לצורת ישוב אחרת, יען כי זה יעביר את הויכוח לשטח אחר לגמרי, אשר אני כופר ביסודו, והוא השוואת היכולת של צורת ישוב אחת לעומת הצורה האחרת. אני מאמין באדם, ואינני מפקפק אף רקע, כי השג ישיג כל אדם את כל אשר יתמכר אליו בכל נפשו ומאודו. המושב, הקבוצה הקטנה והגדולה, פרוח יפרחו כאחת, אם חבריהם ישימו את כל מעינם בעבודתם ובפיתוח משקם עפ"י קוים מסויימים וברורים מראש; אך לא יתקיימו – אם לבם ינוד בקרבם ועל סעיפים יפסחו…

תרפ"ז (1927)

---

תשובה

מאת

אליעזר יפה

אני משיב בזה על מכתבו של הח' כ., באשר הנו פונה בשאלות ישר אלי.

לא אנסה להוציא מלבו את החשד שכאילו כל כוונתי, בכתבי את מאמרי ההוא, היתה לפגוע בבן-שמן. כשם שלא נסיתי להוכיח לחברים אחרים, אשר אמרו למצוא כוונות אחרות בכתיבתי.

אני באתי רק להעריך עובדות, קיימות בתוכנו, לפי ראות עיני אני. ומכיון שמעשים אלו אשר באתי להעריכם, נדשים בעקבינו יום יום עד הראותם בעינינו כנים ונכוחים כנכון היום, ולדבר עליהם רגילים כבר בסגנון השיחות על מזג האויר, – וכאן הן הרעה החולה בכל חטאת-קהל, – כי על כן בחרתי לדבר בסגנון בלתי רגיל, אולי יפנה את תשומת הלב של קהלנו אל עצם העובדות והערכתן. וכן בחרתי לתת השוואות מתוך עובדות אחרות, אשר קהלנו הבין להעריך אותן נכונה. קטיף פתח-תקוה, למען לקרוע את העינים… כי בטוח אני שאין איש בציבורנו אשר בבואו להעריך, לדוגמה, את המעשה של קניית בשר מאטליזים לא יהודים, או קניית חלב ממשק לא עברי, יוכל לראות את זה אחרת מאשר עבודה לא עברית במשק עברי, ולדוגמה הקטיף בפתח-תקוה… האסון הנו רק בזה שאין אנשינו מתעכבים רגע כדי להעריך את המעשים אשר ידושו בעקביהם, גם באותם הרגעים אשר יקרעו כדג את איש אחר, העושה מעשה דומה בערכו למעשיהם הם… ובחרתי גם להעמיד עובדות מול עובדות, ואת העובדה שבגנים בבן-שמן הורידו ערבים את הכרובית אשר קנו בגן, העמדתי מול העובדה שבפרדסים בפ"ת הורידו ערבים את הפרי אשר קנו בפרדס, ואנו הבינונו “להוריד את השמים לארץ” עקב זאת… ומובן שלולא כתבתי סתם על “גנים במשקינו”, לא היה הקורא מתעכב על זה. כשם שלולא כתבתי סתם על קניית בשר ודגים וחלב לא עברי, אלא הייתי קורא בשמות חברי הסתדרותנו העושים זאת, היה הקורא מתעכב יותר על זה. ובדיוק כמו זה אשר בהזכירי את שם “קטיף פתח-תקוה”, הרי הקורא מתעכב יותר מאשר בכתבי סתם “עבודה ערבית” במושבות.

ואולם אני לא באתי ל“הוקיע לעיני השמש את החוטאים, אלא להפנות תשומת לב אל החטאים, ולעורר את קהלנו להערכה אחרת. ואין לשאול מדוע לא כתבתי ע”ד קבוצת הפועלות וע“ד דגניה בשנה שעברה. ראשית, לא כתבתי בשנה שעברה על ענין העבודה הזרה בצורותיה השונות, מפני שלא כתבתי בשנה שעברה על זה ואין צורך בנימוקים. ושנית, הן לא השנה, ולא בשנה שעברה ולא בבאות התמניתי לכתוב על כל דבר, ואינני מחוייב גם לדעת את הכל ולחקור את הכל, ולא ידועה לי כל עובדה כי ערבים הורידו פרי אשר קנו בגן קבוצה זו משק אחר. וכן הטענה מדוע לא פניתי למוסדות מרכזיים, אינה לענין, כי אינני “תובע כללי”, ולא אהיה “תובע כללי” המגיש תביעות למשפט. אני “מושך לפעמים בעט סופר”, מעריך חזיונות מחיינו לפי ראות עיני, ולזאת יש לי זכות מלאה, אם כי הנני בן-תמותה העלול לשגות. והטענה למה לכתוב בעתונים, היא אמנם טענה נכונה… ולעתים קרובות הנני טוען אותה לעצמי… אך לזולתי אין רשות לטעון כנגדי על זה. וכבר התרגלתי לא להקשיב לטענות כאלה… ומה ראתה בן-שמן על ככה להיעלב בזה שהזכרתי את שמה?! אין בזה כל עלבון! אם העובדה אשר ציינתי אינה נכונה בהחלט, הרי יש כאן עלילה, דיבה, ובכל אופן לא עלבון. ובעצם ציוּן העובדה הקיימת, מה יש מן המעליב? אינני חושב כי חברינו החוטאים בעבודה זרה, בזה שהם קונים תוצרת לא עברית, צריכים להיעלב על זה, מוטב שיעזבו את הדרך הזאת, אף מבלי שיתוודוּ עליה… הנני מצטער מאוד שחברינו בבן-שמן מצאו פגיעה בכבודם בדבר הזה, אך אין זה מצדיק בהחלט, ובכל לבי הייתי רוצה להניח את דעתם. ולכן הנני מציע להם שיכנסו, גם שלא בפני, למי מן חברינו בתל-אביב, המושכים בעט-סופר, וירצו בפניו את טענותיהם, ואם ימצא כי אמנם פגעתי בכבודם, אשא בכל קנס אשר יטילו עלי לטובת הקהק”ל..

תרפ"ח (1928).

---

שונות:

מאת

אליעזר יפה

שונות:

מאת

אליעזר יפה

---

מעין הקדמה קצרה

מאת

אליעזר יפה

אין לי לא צורך ולא רצון להיתלות באשלי-רברבי, אם קדמונים או אף אחרונים, ולצטט את אשר הורה למשל מרכס או העלה גאון אחר. כי לא להורות הלכות באתי שאזקק ל“סמיכה”, אך קטעי מחשבה אמלל, ורחשי לבבי אהגה לי. וה' אלוהי לי – לא אירא!… אמנם גם בספר הדור, ה“קפיטל” של מרכס, מוכן אני לצלול ברצון רב, וכן בספרי “סוציולוגיה” אחרים. אך אסכים רק לאשר אסכים ואדון את אשר לא אסכים, ואף לא אבוש כלל מהודות כאשר לא ארד לעמקם של הדברים מקוצר השגתי אני; אכן גם במקרה כזה לא אעשה את הדברים “פחד”¹ לי ולא אחשוב לי לחובה לראותם כדברי אלוהים חיים. כי בכל אופן במה שנוגע להרגשותי ואספקלרית חיי אני, אין לי מורה גדול מעצמי. את אשר תדע נפשי אני כי טוב הוא, אותו אעשה, ואשר אראהו רע – לא אעשהו אף אם כל זולתי יאמרו עליו כי טוב הוא. כי בכל הנוגע לי ולמעשי אני, יקרה לי הערכתי אני מהערכתם של כל באי העולם יחדיו. ואם כל גאוני עולם ינסו להוכיח לי את משוגתי בכיוון דרכי כזה, אומר להם: “כי קצרה השגתם בספר חיי אני”. ספר חתום הוא כל האדם לזולתו. איש לא יבין את נפש אחיהו, אף רֵעַ לרעיתו לא יוכיח במלים. אך לבי אני הוא הנאמן עלי למצוא את אמיתי אני, ובשבילי אני הרי זוהי אמת כל החיים.

תרצ"ד (1933).

---

"פלפול תלמודי" לעומת "מחקר פילוסופי"

מאת

אליעזר יפה

(קטע)

המסתכל בארחם ורבעם של בעלי חיים (והאדם בכללם), יראה בכל אחד מהם נטיה להציק לזולת. קרוב לודאי, שבעלי החיים בכללם נוטים לכך, מפני שבדאגתו של כל אחד ואחד להנאת גופו הרגעית, נדמה לו, שבגלל הזולת שיעמוד במחיצתו תיצר לו המחיצה ומשהו ישולל ממנו (ואף אם רק תשומת הלב מצד זה, שבעל החי היה רוצה בה). אכן ישנם מקרים, שבהם ייראה לנו בעל החי המציק רק כרשע בלבד, שעיניו לא לטובת עצמו, אלא הוא מתכוון להרע לזולתו. למשל: כשבעל חי עומד במקום מוצל מלהט השמש או מוגן מגשם טורד, אף אם אותו מקום מרווח הוא במידה שבגלל חברו לא ייצר לו, בכל זאת יגרש בעל החי החזק ממחיצתו את חברו החלש ממנו – ללהט השמש ולחצי הגשם.

בדבר זה יכולים רבים לראות – או רשעות מצד החזק, או חוסר אהדה מצדו לחברו, אשר גרשו ממחיצתו. אמנם לעתים נדמה למסתכל השטחי, שבעל חי חזק יראה אהדה או חוסר אהדה לחלש ממנו; אבל אם נסתכל היטב בארחם ורבעם של בעלי החיים, אפשר יהיה להווכח, שבעצם אין בעל החי יודע לא אהדה ולא שנאה לדומה לו; וכל פעולותיו ביחס לזולתו נובעות רק ממקור דאגתו לקיום גופו ולנוחיותו. ובמשל האמור למעלה (שהוא מגרש את חברו מלהסתופף אתו בצל משותף), הרי יעשה כך רק מפני שכל מעייניו נתונים למזונותיו; ובצפיתו לאוכל אשר יוגש לו הריהו דואג לכך, שהזולת לא יוכל לעשקו בחלק מן האוכל. ולפי השגתו, יכול הזולת לקפחו בנוגע לצל כשם שיוכל לעשקו בנוגע למזונות. ומדוע יקרה שבעל-חי הוא כאילו אוהד את הזולת (ואף חלש ממנו)? ראשית, הרי על פי רוב יהיה בכך ענין של הרגל; ושנית, יש אשר החלש ירכוש לעצמו את אהדת החזק או על-ידי איזה שרות שעשה לחזק, דוקא מתוך פחדו מפניו (מעין חונף), או שאהדה מצד החזק תתעורר לחלש מתוך מקרה של הגנה משותפת. ועל פי רוב אמנם יגרש בעל חי חזק את החלש ממנו, אם אך ייעשק על ידו (אף אֵם תגרש את ולדה, אם תקופח על ידו).

והאדם?… האדם אף הוא כיתר החי. יש אשר יגמול חסדי-חונף, ועל פי רוב יש שהוא “מתפרקד ממש מהנאה” בהביאו את זולתו במצוקה. ויותר משישנה האפשרות לבעל חי להציק לזולתו – נתונה היא בידי האדם, כי על כן “בעל מחשבה” הוא האדם… ונוסף לכך הן גם “בעל לשון” הוא; ומה נעשה ב“לשונו החדה” ולא יתקענה בלב הזולת? ובכן יודע האדם את הלעג, והוא נהנה בלעגו לזולתו, אף אם לעגו אינו להג סתם. לעוג ילעג איש לחברו, ולעוג ילעגו עמי-אדם זה לזה. ומובן, שמעשרת קבין של לעג וממאת קבין של להג שירדו לעולם, – הרי בתשעה ותשעים מהם “יכבדו” את בני ישראל. ועל “שנינת להג” אחת מאלה יש ברצוני להתעכב בזה.

איני יודע מה היו “שנינות” הגויים על ישראל קודם שנתחבר התלמוד בישראל, אבל בתקופות האחרונות בדו הגויים מלבם “עקיצה” לישראל – “הפלפול התלמודי”. מקורה של “עקיצה” זו ודאי שאינו עמוק ממקור שאר ה“עקיצות” והעלילות, כגון עלילת-הדם הידועה. ואולם תחת אשר בעלילה מזו האחרונה יחזיקו רק גויים ממש ו"גויי-ישראל אין מלהגים אחריהם, – הרי את הלהג על “פלפול תלמודי” ילהגו גם “גויי-ישראל”, אלה שכל “חכמתם” אינה מגיעה אלא לכך, שדוגמת תוכי ילהגו אחרי הגויים כל להג-טפל על ישראל.

רגיל אני אצל התלמוד, ואף כי בילדותי כפתוני אליו, בכל זאת אחבבנו גם עכשיו ואעיין בו לעתים. ואולם רגיל אני גם אצל ספרי הפילוסופים, ובתום לבי אנסה לעתים להשוות סויות תלמודיות לסוגיות מספרי פילוסופים. ותמיד אתמה על אותם המלעיגים על “הפלפול התלמודי”: מדוע אינם מלעיגים גם על “הפלפול הפילוסופי”? ושמא תאמרו, שאותם הגויים ו“הגויים” לא ילעיגו על דברי פילוסופים מפני שאין הם בקיאים בספריהם – כלום תניחו שהם בקיאים בתלמוד?! אלא מה? מעיזים הם הגויים ו“הגויים” ללעוג לתלמוד אשר לא ידעוהו, ואין הם מעיזים ללעוג לספרים שאינם מיוחדים לישראל. ובכן, ישבנו את ענין הגויים! ומה בנוגע ל“גויים”? אמנם אלה יחשבו, שזו היא חכמתם ובינתם להיות לוהגים כתוכים אחרי הגויים; אך האמנם גם בלעג לספרות ישראל יחקו את הגויים?!

ויש אשר בהשוותי סוגיות מן התלמוד ומספרי פילוסופים יתעורר בי החשש, שמא אין אני משיג את הדברים. ואולם כמה שאחטט לכאן, ייראו לי בכל זאת הדברים כשהם מחוורים לי דיים. ואם אמנם אין זולתי בוחנני עתה, אבל בנעורי נבחנתי פעמים רבות בפרקי התלמוד, ובוחני היו מהללים ומקלסים את ידיעתי בתלמוד והבנתי בו; והיתכן כי מה שהיה נהיר לי בנערותי נעלם ממני אחרי הגיעי לגיל גדול יותר? אמנם רבים בדור זה יאמינו, כי כל עשרת קבי חכמה הם מחלקם של הצעירים בלבד; וברור להם על כן, כי בחכמת הדור אין יכולת לזקנים להבין משהו… ואולם הן ההגוּת בספרים הוא מ“בטלנותם” של הזקנים דוקא, לצעירים “ענין חשוב” יותר, כגון פיצוח גרעינים בבתי הקולנוע. – –

* * *

תרצ"ו (1936).

---

עם הדואר החוזר

מאת

אליעזר יפה

… כתבים שלא יתאימו לבמה זו – יוחזרו לבעליהם. התשובות מתפרסמות, כדי למנוע טרחה יתירה לרבים.

לא. נ. – ספורך “אחרי הנשף” כתוב אמנם בכשרון ואפשר שתמצא לו מקום בבמות אחרות; ואולם ה“נתיב” אינו מוצא ענין לספר מכל הנעשה בחדרי המשכב אף אם יהיה זה מלא “חויות”. “הכל יודעים – כלה למה נכנסה לחופה”… ומלווים אותה בברכותיהם, ובכל זאת אין לספר על זה ברשות הרבים…

לא. פ. – בספורך “פרץ עוזה”, אין לא פרץ ולא עוזה. הדגשתך שזהו “מעשה שהיה” אינה מוסיפה כלום לענין. לא חשוב אם היה המעשה או לא היה, חשוב שסיפור המעשה יזעזע את הקורא כאילו היה הוא נושא המעשה, אך בסיפורך אתה אין הקורא מוצא אף את זולתו באותו “מעשה שהיה”, והרי זה כאילו לא היה כלום בכלל.

לי. ש. – ציורך מחיי הפלחים כתובים בטעם, אך המצע ב“נתיב” הנו קצר מאוד מהשתרע אף על ההווי בלתי העברי. ואם אמנם ישנו צורך לנו להכיר גם את זולתנו, אך הציווי האנושי והלאומי הראשון, הצו לכל אדם ולכל לאום ועל אחת כמה וכמה לנו, הוא: “מצא את עצמך ואת עמך”. ולוּ היו כל בני האדם ובנות חוה מקיימים את הצו הזה – הן לא היינו נטרדים עד היום הזה מתוך גן העדן האנושי. ואם אין בידינו להעמיד את כל האדם על אמת זו, אך ה“נתיב” ילך לאור הצו הזה.

לב. ס. – שירך “גשם” אינו משיב הרוח ומוריד הגשם, ובכן מאי קא משמע לך? לספר סתם שירד גשם, הן אפשר בשתי המלים “ירד גשם”, ואין צורך במטר חרוזים.

לי. ג. – הנך תמה על המאמר “ולישמעאל אומר”, אחרי מה שכתוב בפתיחה כי במה זו לא תפנה כלל לעמים אחרים; ואולם, אם תשים לב תיוכח שאין המאמר הזה מכוון כלל למקרא בפני הישמעאלים. הוא בא רק להשיח את תועי הלבב שבקרב בני עמנו, שברכרוכית לבם ינקוף הספק אם אמנם זכאי הוא עם ישראל לשוב אל ארצו זו, אף בדרך הצדקה היתרה שהוא אוחז בשיבתו זו. וכך בכוונתו לטפוח על פניהם של אנשי ה“וצדקתך” שבתוכנו, אלה השואלים על “מעשר התבן” בענינים כאלה, למרות זה שאינם זהירים אף בהפרשת “תרומה”…

לא. ב–י. – אתה מבקש שאתן ב“נתיב” שפה קלה, כדי שתהי מובנת להמונים שיוכלו לרוץ בקריאתה, ולא “שפה קשה” שיש לחפש במילונים באורים למלותיה. ואתה אף מביא לדוגמה את המלה תגרנה", הפותחת את המאמר הראשון בחוברת א', ואתה לא הבנת אותה ואף למצוא במלונים התקשית, עד שנאלצת פשוט לחפש “למדן” ולשאול לפירושה. ועוד מלים אתה מביא לדוגמא.

ואולם, הגידה נא לי, יקירי, הן כל המלים שאתה מביא לדוגמה כולן נמצאות בתנ“ך ועבריות טהורות הן, ואף אחת אין ביניהן לועזית. ויוצא שסגנון “נתיב” אינו מצריכך לדעת שבעים לשון, אלא אך ורק את שפת עמך וספרות עמך בלבד; האף אמנם יקשה “נתיב” לבקש ממך כי תדע את ספרות עמך? הנה המלה תגרנה, כמה וכמה פעמים נמצאת היא בספרי התנ”ך בצורות שונות! ואף אם נניח שאפשר לוותר לך על אי-ידיעתך למשל את ספר איוב קשה-הסגנון שבה קל למצוא מלה זו; האמנם יש לוותר לך גם אשר לא זכרת את המלה הזאת מספר התהילים? ואם גם בזה יקלו לך, הגם מספר שמואל, אשר כל קורא יבין בו, לא יכלת לזכור את המלה הזאת? וספר איכה! – ספר הקינה המחרידה על חורבן עמנו – הגם בספר זה לא קראת, כדי לזכור את המלים ממנו? והן בספר זה יכלת למצוא את המלה הזאת כמעט בדיוק באותו הרכב משפטי אשר לא יכלת הבינו ב“נתיב”; עיני ניגרה ולא תדמה (איכה, ג', מ"ט).

את בקשתך ועצתך שאתן את ה“נתיב” “בשפה קלה שתהיה מובנת להמונים” איני יכול על כן למלא ואיני רוצה למלא. ה“נתיב” נועד להיות במה עברית. ושפת הבמה הזאת תהיה אך השפה העברית המקורית – שפת התנ“ך – ולא השפה הסורסית השגורה בשערינו כיום. ואתה ושכמותך בל נא תבקשו לכם להמשיך ב”קל" אשר הרגלתם לו; קבלו על עצמכם ללמוד יום יום פרק או שנים בתנ“ך: מותר לכם אף ליסד אגודות מיוחדות ו”קלובים" לכך. זה חשוב יותר אף מן הקלובים לבעיטה בכדור-ריק. ואם תעשו כן, הרי במשך שנה אחת כבר תתקדמו במידה רבה מאוד בידיעת השפה העברית המקורית, ונוסף לזה תהנו מן עצם הקריאה בפרקי התנ“ך, הנאה נאצלה ונשגבה אשר אין להשיגה מקריאה בשום ספר אחר. ואשר ל”נתיב“, הוא ימשיך להשתמש בשפת התנ”ך ובסגנונו, זה הסגנון הבוטה, מצומצם ומרוכז – מועט המחזיק את המרובה – שאין דוגמתו.

תרצ"ד (1933).

---

בכרכים שלנו

מאת

אליעזר יפה

א. עלי אשפתות

ירושלים. יום טורד, על פרשת הדרכים אשר ליד התיאטרון “ציון”. אחר הצהרים.

מבית-אוכל השליכו שירים אל תוך חבית-אשפה שעמדה ליד הגדר. אי-משם קפץ כלב, הזדקף על רגליו האחוריות, הכניס את ראשו וכפותיו לתוך החבית. שלושה אביונים “קרועים ובלואים”, אחד מהם גם יחף, הופיעו פתאום, מזנקים על החבית, גרשו את הכלב ובמהירות קדחתנית חטפו והוציאו משם עצמות גדולות, אשר שמשו, כנראה, ב“נותן טעם” בפרור הגדול שבמטבח בית-אוכל. ואחר שלא מצאו כל שיירי מזון נוספים, התישבו, בצוותא, על מדרגות בית אחד המוסדות, אשר על יד המקום ההוא, והתחילו מוצצים ומלקקים את העצמות. – הכלב חזר אל החבית. מכל העוברים ושבים, אשר רבו שם באותה שעה, לא שמו לב לאביונים אלה. רק זקן אחד, אשר התהלך שם, בצדי הדרך, הלוך ושוב כמחכה למי שהוא, ניצב על מקומו ברגע ראותו את המחזה. משענתו נפלה מידו, פניו חורו כסיד. לסוף הרים את משענתו וניגש אל האביונים. אלה חשבו, כנראה, שהלז חפץ להיכנס אל המוסד, וזזו לצדדין, מבלי להרים את עיניהם אליו, ומבלי להפסיק את “יגיעתם” על העצמות; עד שהזקן פנה אליהם לאמור: בואו, אחי, ונכנס אל בית האוכל הלזה, ונסעד יחדיו.

שלשת האביונים הרימו את עיניהם אל הדובר. אחד מהם קם תיכף על רגליו, השמיט את העצם מידיו, ועמד מוכן להילוות אל הזקן. השני אך הסתכל רגע בדובר, חזר והוריד ראשו ומבלי להוציא את העצמות מידיו, שם ידיו על המדרגה משני צדדין, כנשען בהן… השלישי קם, שלב ידיו לאחוריו, ובמבטו “מדד” את הדובר מכובעו ועד רגליו וחוזר מרגליו ועד פניו…

ב. מנות ומתנות

באחד הרחובות הראשיים בתל-אביב. בוקר. בבית-אוכל. כמנין וחצי אנשים ונשים יושבים ואוכלים, במנוחת יום-טוב, את ארוחת בקרם. שיחת היום: חגיגות הפורים וה“קרנבלים”… אומדים את מספר האורחים, הזורמים העירה מכל אפסי הארץ, לעשרת אלפים. מעריכים את הסכומים אשר יוציא ישובנו: לנסיעות, ל“סמרטוטים”, לכרטיסים לנשפי-אגדתי – ושותפו – הקהק“ל, ול”מנות“. מעריכים בסכומים אגדתיים. מספרים על התכונה הקדחתנית, השוקקת בכל העיר, על המודעות המכריזות על כל הטוב… על ה”פדיון" בחנויות אשר גדל על סחורות ה“אימפורט”, ועל השמחה והצהלה המתפרצים בסאון…

נכנס עני. מסובב אל הסועדים ומבקש נדבה. רק בודדים נענים תיכף, עוד יחידים מהססים רגע ונותנים לבסוף. אחרים “העיבו פניהם”. בגשת אליהם העני, והתחפשו כלא רואים אותו.. שנים מן המסובים “התעוותו”, כלמגע שרץ, ועשו תנועה דוחה בשאט, מתוך רינון… אחד (כנראה ידען בערבית) חייך בהנאה, ואמר לעני בערבית: “אלוהים יחנך”… עוד אחד פרץ בכעס: “אני איני אוהב כי יפריעו לי בזמן האוכל!” ואחד פתח בנאום, לפני כל המסובים, ע"ד הקלקול אשר ישנו בנתינת נדבות. ובגאון של הכרת ערך בינתו הכריז: "אני, בפרינציפ איני נותן נדבות!… אחד המסובים התלוצץ: “ומתנות לאביונים אתה נותן בפורים?” “לא!… בפרינציפ לא!” ענה. “ומשלוח מנות לרעיך השבעים, אתה נוהג?” שאל עוד אחד מן המסובים. בעל הפרינציפ התלהב והתחיל מחדש את נאומו, מיוסד על תורת החברה ותורת הנפש, כי אין בנדבות אלא פשוט קלקול הנותן וקלקול המקבל וקלקול כל החברה האנושית עד סוף כל הדורות.

תרפ"ח (1928).

נתיב

מאת

אליעזר יפה

---

"הויתנו"

מאת

אליעזר יפה

אנו חבר אנשים מתוך תנועת העבודה העברית בארץ-ישראל, אשר כל מעייננו בתקומת עמנו על אדמת אבות, והריחו ברוחם של נביאי ישראל ויסודות מוסרם החברתי, אנו רואים את אשיות התקומה לעמנו בארצו ראשית כל בהיותו נעבד לשדה ארצנו והתרחקו בכל האפשר מן הכרכיות ופסלתה. וגורסים אנו לא תנועת עבודה סתם, אלא תנועת עבודה חקלאית ביסודה. כן רואים אנו מבשר עמנו, כי היות נאמן לרוח עמנו הרי זה ממילא גם היות נאפד ברוח אנושי. אין אנו גורסים על כן ציוניות סוציאלית ברוּחה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, המזלזלת יותר ויותר בסמלינו הלאומיים (ולוּ יהי שרק בסמלים היא מזלזלת ונאמנה היא לתכננו הלאומי) ומתהדקת יותר ויותר בסמלים הסוציאליסטיים, אלא גורסים אנו, כסמל למהותנו, לאומיות עברית ברוח נביאינו, וממילא כלולה בזה רוח האנושיוּת, או קראו לזה סוציאליות, במידה כזו שכל התנועות הסוציאליסטיות לא תשוינה ברוחן לתנועתנו. כי הרי כל רוחות הסוציאליסטים מדור ועד דור אינן מגיעות לרוח הצדק של נביאי עמנו.

אין אנו משקיפים על הסוציאליזם כעל אלהות, ויחסנו אליו אינו יחס דתי. הסוציאליזם אהוד עלינו יותר מכל תנועה חברתית אחרת יען כי ההמונים העמלים נוהים אחריו, ורק משום זה ואך במידה זו. עמל העובדים מעלה את תנועתם ולא יותר. וזאת להודות, כי לחבר האנשים הבאים להתרכז כאן מסביב ל“הויתנו” אין מחסור בבמות להטיף מעליהן את רעיונותיהם. כל עתוני הארץ פתוחים לפנינו, ואמנם מזמן לזמן היינו משמיעים את דבריו זה בכה וזה בכה, מעל דפי עתונותנו הקיימת; אולם הרי אין אנו משיגים כלום ומאום אינו עולה בידינו, אם לעינינו הולכת תנועת העבודה בארץ-ישראל ונהפכת כרכית יותר ויותר. ויותר ויותר היא הולכת ומקצצת בסמלינו הלאומיים, ולעומת זה תרבה כבחממות מלאכותיות את הסמלים הסוציאליסטיים. כי על כן אמרנו, נעשה נא אגודה להשמיע את דברינו יחדו ברמה, אולי ישפיע זה על תנועת העבודה בארצנו, שתתן את לבה להיטיב דרכיה בעוד מועד, כי ראה תראה לפניה חלק מלוכד מקרבה אשר אין דרכיה דרכיו.

והנה נגשים אנו, חבר אנשים מתוך תנועת העבודה ובתוכה, לרכז את החברים תמימי הדעים אתנו מסביב לבמה מיוחדת, אשר נקרא לה “הויתנו” ותשמש כלי מבטא לכל החברים והחברות אשר דעתם כדעות אלה שבוטאו לעיל. ויכולים לשאול: אם ככה, למה האורגן במיוחד לנו? הכי תסגור המפלגה וההסתדרות בפנינו את במותיה: “דבר”, “הפועל הצעיר”, “אחדות העבודה”? נבקר אותה ואת מעשיה מבפנים, ובל ניצור במה מיוחדת, המכוונת מלכתחילה לבקורת עצמית של המפלגה וההסתדרות שלא מבמותיה.

אולם לדאבוננו חלפו עברו, לבלי שוב עוד, אותם הימים אשר לבקורת עצמית היתה איזו השפעה אצלנו. דבר כזה היה קים במפלגת “הפועל-הצעיר” עד לפני רבע יובל שנים בערך. ועד אז היה באמת מחנה הפועל-הצעיר, טהור, והיתה הקשבה לבקורת עצמית ותיקון תמידי לאור הבקורת העצמית. אולם מאז יצא הקול במחנה הפוע"צ לאמר: לא כתה אלא מפלגה, מהרה המפלגה לרוץ ולרוץ באורח המפלגות והתקדמה בכיווּן זה במהירות גדולה מאד – – –

בכל אופן חדלה “תנועת העבודה”, החל מלפני רבע יובל שנים, לבקר את דרכה או אף לשים לב לחברים בתוכה המבקרים את דרכיה בתוכה. אתה מדבר בתוכה כיום כאילו בבית-העלמין. אין תנועת העבודה כתה “סנטימנטלית” עוד, שתחשב דבר הדומה לבקורת עצמית ותאזין לו, אלא מפלגה גדולה, ומפלגה הרי עוברת בחיוּך על “סנטימנטים”, ומתחשבת בכיוון מדעי כמו בפיסיקה למשל: כמה כוחות סוס לזרם אחד ולשני הנפגשים לה בדרכה. אין לנו על כן דרך אחרת מאשר לפקוד את כוחותינו המלוכדים לעיני מפלגת פועלי א"י. ונווכחה-נא מה הם עדיין כוחותיהם של החברים בתוך תנועת העבודה, הנוטים לתת לה פנים קצת יותר עבריים ויותר כנים עם עצמם מאשר תהי כיום המפלגה. אם מפלגת העבודה קורעת עכשיו את עיניה בפוך ושרק כדי למצוא חן בעיני “השמאל”, תאולץ מעכשיו גם להתכחל במקצת לבל תשכח גם את “הימין” שבה.

והנה נקים נא במה “הויתנו” לרכז מסביבה, בתוך תנועת העבודה, את דעת החברים אשר אינה נוחה מדרך התנועה כיום, ונמנה את הכחות כעבור שנה אחת, אז ניוכח מה הם הפנים אשר לתנועה זו. ברצוננו אך לגבש את כוחותינו בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל ולא להיהפך למפלגה. ונדמה שדיברנו כאן גלויות וברורות, ולא השארנו כל מקום לטעות במהות הבמה, שאנו מקימים בזה בתוך תנועת העבודה שלנו, ובכיוון שאנו אומרים לתת לה. הכל גלוי, בלי פוליטיקה ובלי להטי דיפלומטיה, כי את אלה תתעב נפשנו. ויוכל היות כי הכוחות המנהלים שבתנועת העבודה יתקפונו בדרכים שונות ואולי אף משונות. אנו לא נפנה אל ההתקפות, נמשיך את דרכנו ונסכמה בסוף שנת תרצ"ב, ואז ניוכח אם ישנו בתוך תנועת העבודה אתנו זרם די גדול המתיר את קיום “הויתנו” המגובשת, או אולי רק בודדים אנחנו בתוך תנועת העבודה בארץ, ונפרוש אל פינות בדידותנו.

כלי מבטאנו “הויתנו” יופיע מראשית תרצ“ב מדי חודש בחדשו, ועל כל המתהוה בחיינו יחוה דעו בלי כל משא פנים לקרוב ובלי הלבנת פנים לרחוק. עשיר לא נאור ודל לא נהדר; על פשעי אוהב לא נחפה ועל צדקת אויב לא נכסה; אך במידת האמת ניגש לכל תופעה ולכל מעשה בחיי עמנו. אין אנו ניגשים להוצאת “הויתנו” כאל קרדום לחפור בו מזון וכבוד, והעורכים והמו”ל העובדים במסדרה עושים מלאכתם חינם בלי כל שכר, ולכן נוכל לא להשתעבד אל קיומו של כלי מבטאנו זה.

ואין אנו קובעים בזה מסמרים לתוכן המדורים שב“הויתנו”. אנו נצעד לרגל השאלות הצפות בחיינו, ובדעתנו להקיף את כל ההוי שבחיינו: בשאלות התישבותנו בכפר וביסוסה, ושאלות התאחזותנו בעיר וכנות חיינו בה. כל שאלות הציונות בארץ וגם מהתנועה בגולה. דרכיה של תנועת עבודתנו בארץ ושבילי התנועה העולה עמה מחו"ל.

המדור לשירה ולספרות ב“הויתנו”, יהיה מצומצם ומוגבל אך להוי חיינו בארצנו.

במדור הבקורת על הספרות והאמנות, לא נשרך בדרך הסלולה ולקלס את “בגדי תפארתו” של המלך – והוא ערום ועריה…

תרצ"א (1931)

---

פתיחה להוצאת "נתיב"

מאת

אליעזר יפה

הוצאה זו מכוונת לנתיב ישר ומכונס לעצמו, אשר במקרים שיהיה נבדל ופרוש מ“דרכי הרבים” – הרי לא על כי רבים הם יפרוש מהם; ובמקרים אשר יארח בקו אחד את “דרך-הרבים” – לא על כי רבים הם יארח אתם. כיוונו של נתיב זה יצא ויבוא אך מתוך הארות פנימיות והערכות עצמיות, אשר כל משקל לא יותן בהן להערכות הרווחות ברשויות הרבים.

ואפשר שלוּ היתה “דרך הרבים” עיקרית רק אחת, המשותפת לקהילתנו העברית, בארצנו, אזי לא היתה בזה מן המידה הנכונה לפרוש ממנה ולא צורך בכך; ואולם כיום הזה, שמרובות הן למאוד “דרכי-הרבים” בקהילתנו וכל אחת מהן נפסלת בעיני חברתה ומשוקצת בפיה – הרי שלא מן הנתיב הלזה יצא פיסולן, אלא כולן כאחת פוסלות עצמן הדדית, ואין על כן לטפול על הנתיב הזה אף צל של יהירות על פרשו מכולן יחד בכיוון ישר לו לעצמו.

ואין מן הצורך להכריז כאן במוקדם ולספר הרבה על כל כיוונו של הנתיב הזה. הבמה הנוצרת בזה היא תמלל אותו; ונקוה שכבר מן החוברת הראשונה יוכר כל זה; ואך בקצרה מותר לציין בכלל, כי הכיוון של הנתיב הזה הוא לנכונות, נכוחות וכנות בכל אשר יובא בבמה זו לפני קהלנו, בלי כל כחל ושרק ובלי פרכוסים וכל שאר הסממנים ה“מודרניים” מסוגים אלה, שהם כיום מנחלתם של כל דרכי הרבים שבכל צורות הביטוי וההבעה.

ה“נתיב” לא ישא פני עשיר ולא יהדר דל בריבו, ונקוה כי ללכת בו ימָשכו ויבואו, במשך הזמן, כל אישי קהילתנו העברית בארצנו מכל המעמדות ומכל המפלגות, אשר הכּנוּת והנכונוּת הנן עדיין מיסודות נפשם לא רק במעמקיה (מה שנשאר עדיין בודאי בחלקם של כל אישינו) אלא אף על פניה. וכה ירכז הנתיב ישר-הקו הזה רבבות מבני עמנו כאן, עד היותו למעין נובע כּנוּת ונכונות בעוז ואדר, להדיח את האיבה והמשטמה הפשה בנו, ולטהר את קהילתנו מזוהמת הארס המהרס המחלחל בה ומקרקר אותה.

במה זו תהיה מוקדשת בעיקרה להבעת דעות בכיווּן הפעולות של תקומת עמנו בארצנו ולהערכות לכל הפעולות הנעשות בישובנו, וכן למאמרי בקורת על כל חזיונות חיינו וחויותיהם, וגם מדור לספרות בכל צורותיהם ימָצא בבמה זו.

בהבעת הדעות, בהערכות ובבקורת תהיה במה זו חפשית בהחלט מכל השפעה ולחץ של כוחות ובולמים, אם מפלגות או הסתדרויות, ותהיה פתוחה בפני כל דעה של יחיד כשל ציבור, בתוך התחומים של שאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו, מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו. ועזה תהיה התרעת הבמה הזאת נגד כל המעשים הפסולים מנקודת ההשקפה הנ"ל, בלי כל משא פנים לשום פרט, אף ריש גלותא וריש מתיבתא, או מוסד אם לאומי ואם מפלגתי, ולשום מחנה מכל המחנות או אישי המחנות המתגודדים בישובנו. אכן מנה אחת אפים תוקדש בבמה זו לראית הנגעים בבשרנו ועצמנו: מחנה העובדים העברים בארצנו, יען כי כל מחנה אשר טרם השלים את פעולתו בבדקי ביתו הוא, איך הוא יוכל ויפָּנה הרבה מנגעי ביתו הוא למען טפל בנגעי הבתים שלזולתו?! הן בצדק יראוהו כל זולתו כמתאמר לטהר אחרים זולת עצמו… או אם להתעכב על המצב כיום בקהילתנו העברית כאן. האין זה ברור לעין כל, שלוּ היו פניהם של כל אנשי המחנות שלנו אך לטוהר במחנותינו באמת ובתמים ולברכה לעמנו, אזי הן חכמו והבינו כי רק בטפל כל מחנה ומחנה בטיהור מחנהו הוא, היה מעורר בזה את קנאת הטהרה גם במחנות האחרות ומרבה טהרה בקהילתנו בכלל. ומתוך זה מילא לא היו דורכים איש על “יבלות” זולתו – והיה גם שלום יורד עלינו. ובעקבות השלום הן היתה גם הברכה וההצלחה שורה במעשינו…

ולכן, מתוך ראיה באמת החיים הזאת, תטפל במה זו בראש וראשונה בטיהור מחננו, מחנה העובדים העברים, מנגעינו.

ואם “תשמחנה בנות פלשתים” בשמען אותנו – בני מחנה העובדים עצמם – מתוודים בגלוי על חטאי מחננו, מה יהלוך ממחננו עקב שמחתן של בנות הפלשתים אשר טרם נגרע על-ידי עצם חטאיו?

ישמחו השמחים לחטאינו, ואנו נשמח לוידוינו המכוון לטהרנו מן החטאים ומן הפשעים, לרחצנו ולזככנו!

ולמען האמת חובה היא לצין בזה, שעם כל היות מחנה העובדים העברים בארצנו כשהוא לעצמו מלא פשעים כרימון, הרי רק בעבור גודל צדקתו של המחנה הזה – ביחס לרשעתם של כל יתר מחנותינו כאן, למן השאננים בציון ועד הפתלתולים בשעריה – תישא עוד ארצנו את ישובנו כאן בכללו…

ואולם כל אחת ממחנה העובדים “המֵשׂישׂ” את בני מעיו על צדקות המחנה הזה, הגדולות אמנם מאלה של יתר המחנות, הריהו מכלה את עמנו כאן בכלל והוא גם בעוכריו של מחנה העובדים עצמו. ולהיפך, עקב היות קהילתנו כאן בכללה דלה מצדקה ומעשים טובים עד שרק בזכותו של מחנה העובדים תישא אותנו ארצנו – הרי שהאחריות כפולה ומכופלת היא הנופלת על מחנה העובדים העבריים… ויש לדייק אתו בקלה כבחמורה לבל יפול העוזר והעזור גם יחד.

ולכן, עקב היות יוצרי הבמה הזאת נמנים על מחנה העובדים העברים שבארצנו – הרי בראש וראשונה תהיה ידה של הבמה הזאת במעשי מפא"י וההסתדרות, להפוך בו ולהפוך בו במחננו זה ולמרקו מעונותיו. ונקוה שאך לטוּב לו וממילא גם לטוב לכל עמנו.

ומהנ"ל צריך להיות גם מובן, כי במה זו תמנע עצמה במידה הרבה ביותר מלטפל בעניניהם של עמים אחרים וארצותיהם, יען כי על כל שביב מרץ ונטף אוֹן שלנו תחוס עינה מהפנותם לריק מענינינו העצמיים היגעים כה ופרועים. במה זו תראה את כל תקוות תקומתנו בארצנו אך ורק בהשקעת כל הוויתנו בלי כל שיור בביצור כל עמדותינו כאן. והדרך היחידה להתגוננות ביתנו בפני כל הקמים עליו היא להתמיד בחתירתנו קדימה קדימה בידים אמוּנות ומאוחדות מבפנים.

ועוד גם זאת: אף המדור לספרות בבמה זו יוקדש כולו, בלי שיור, לנושאים מחיי עמנו בלבד, הואיל וחיי עמנו לתקופותיהם השונות הנם עשירים למדי; אוצרות בלומים, אשר לא נספיק לשאבם לא בבמה זו ולא בעוד עשרות במות כאלה.

תרצ"ד (1933)

---

דברי אמת ושלום

מאת

אליעזר יפה

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.

(ויקרא י“ט י”ז)

האמת והשלום אהבו.

(זכריה ח' י"ט)

א.

עוד תגרנה עינינו, נדקרות במראות החורבן של ביתנו השני… עוד נפלחים קירות לבנו בחיצי המוות שמצאונו באלפים שנות נוּדנו במצוּקי הנכר ומצריו.

והנה!… הנה נעור בנו חזון שיבתנו בשלישית לביתנו. עתה אך נטינו את הקו לחומות ביתנו השלישי אשר להקמתו שלחנו נצח עמנו, בשימו באחת ידנו את המלאכת הבנין, ובשניה צווה לנו את השלח, למען התגונן בפני צרינו הרבים והעצומים הקמים עלינו לכלותנו מתחת שמי ה'…

ואוי לנו ואבוי מה היה לנו!…

הבסנורים הוכינו ובסחרחורת, כי נשבית את ידנו מעשות במלאכה; ואת השלח נהפוך איש על אחיו העומד לידו במערכת התקומה לעמנו ולארצנו?!…

והן חרדה עד לפלצות תתקפנו, כעס עד למשטמה יאחזנו לזכר מעשיהם של אבותינו אשר התפלגו על חומות ירושלים לפני החורבן השני. ותחת שיהיו כולם בעצה אחת לתושיה איך להגן אל שאריתם בפני האויב העז הצר עליהם, תחת זאת מלאו כולם בלי יוצא מן הכלל – במסירות יוצאת מן הכלל – את מאוייו של האויב הצר מן החוץ: הרגו אלה באלה, החריבו את הרכוש – אמנם של מתנגדיהם הפוליטיים, אך הרכוש שהיה נחוץ לקיום העם בתוך החומות – והם הם שהחריבו את ביתנו השני והשמידו כל שארית לנו; ולידי טיטוס מסרו רק את תהילת הנצחון.

כשאנו מגיעים לפרשה זו בתולדות עמנו, ניסער לא רק בכאב ללא נשוא אלא גם בכעס ללא הכיל על אבותינו ההם, אשר לרוב נלחמו כמטורפים ביניהם לבין עצמם, תחת להתאחד יחד להגנתם הכללית.

ומענין: את זכר חורבננו ההוא, בריב האחים מלפני כאלפים שנה, החלו רבים מקרבנו להעלות בזמן האחרון. ומסתבר, שאלה למצער המעלים את חורבן ירושלים לא יהיו עצמם שטופים כה בריב ומשטמה… אך לא כן הוא. את זכר החורבן ההוא יעלו המעלים, כנראה אך כהוכחה למתנגדיהם הפוליטיים, שעליהם – על מתנגדיהם – להניח את נשקם מידיהם ולהביא לשלום ולאחדות העם, פשוט על-ידי זה שיקבלו בשלימות את דעתם הם של המזכירים. וכדאי היה שמזכירים אלה עצמם יעלו על דעתם גם זאת, שאף הפלגות היריבות אז על חומות ירושלים היו בודאי מוכנות כל אחת לשלום ולאחדות באותו התנאי ממש: שיריביהן יקבלו את דעתן הן… ואם כן, היצדק כעסנו אנו עליהם שהחריבו את ביתנו השני?

והן אנו כיום הזה, על מסד ביתנו השלישי, עומדים באחריות כבדה ומכופלת כמה מונים יותר מאבותינו באותו הדור על חומות ביתנו השני, יען כי: א) בפנינו אנו מוצג הלקח של חורבנם הם כתוצאה ממלחמותיהם הפנימיות ושנאה ומריבה שלהם; תחת שבפניהם לא נמצא עדין כל לקח דומה לזה. ב) אנו חיים כיום ב“דור הדעה” ויודעי היסטוריה הננו כולנו ודורשיה, והם בזמנם עד מה הגיעה ידיעתם בהיסטוריה? ג) הם, באותו הדור, הן מותר היה להם להרגיש עצמם כעם מושרש בארצו במשך דורות, ולבטוח בשרשיהם החזקים כי צר ואויב לא יוכלו לעקרם משרשם, ולכן יכלו להסיח דעתם מכל תפוצות עמנו, הנמצא עדיין בגלויותיו ולא בא עדיין להכות שרשו בארצנו. ואל מה נבטח כי עצנו הרך כאן לא ייעקר מהר משרשו? ד) הם גם יכלו לבטוח בזה, אשר בעורקי העם אשר אתם זרם עוד הדם הרענן של פדויי בבל ומשתחררי יון, ובני חורין היו בארצם הם במשך דורות אחדים; תחת אשר אתנו נמצאים רק כרעים ובדלי-אוזן מוצלים משעבוד גלויות במשך אלפים שנה. ה) ולבסוף, הם יכלו לא לחשוש הרבה לחורבן, באשר עמדו על חומותיה הבצורות מאד של ירושלים בירתם ואתם בית-המקדש משגב-יה; תחת שאנו עומדים עדין, כאמור, אך ליד הקוים שנטינו לבנין חומותינו, וכל רוח תזזית תוכל להפכנו לשממה.

ואכן, חובה עלינו עתה, למראה כל מריבותינו על מסד ביתנו השלישי, כי ננסה רגע גם להבין לרחשי לבם של אבותינו ההם, ולתכן את רוחם אשר היתה אתם לשנאה הדדית תחת להיות בעצה אחת להגנת ביתם. ומהי העצה אשר היתה נכונה לפניהם להגיע אל האחדות? והן כולנו נודה, שבני כל כתות אשר התרוצצו והתנגשו אז במצור ירושלים, היו נאמנים ללא פגם ומסורים בכל נפשם ומאודם לנצח עמנו (ספק גדול אם אנו כיום, ואף המצוינים בקרבנו, נוכל להתברך בלבבנו שנאמנותנו ומסירותנו אנו לנצח עמנו מגיעות לאלה של כל הזרמים ההם לפי דרכם, החל מדרכו של רבי יוחנן בן זכאי וגומר בבריונים אשר אמרו לדקור את גופו של רבי יוחנן בארון שהוצא בו מירושלים). וכל אחד מבני הפלגות ההן הן היה בטוח כי אך דרכו היא מובילה לפדות ושחרור, תחת שדרכיהן של יתר הפלגות היו בעיניו מכשילות ומביאות לחורבן. וכה הרי אך מתוך כנות ומסירות לא הסכים אף אחד מהם לוותר משהו על דעותיו, וממילא אכלו זה את זה, כמונו היום, תחת היות כולם בעצה אחת לתושיה. ומה בכן יכלו באמת לעשות אז? הן במתנגדו שבתוך העם עצמו ראה כל מחנה סכנה לעם יותר מאשר באויבים מן החוץ – בדיוק כמונו היום – ואיך יכול היה לוותר אף במשהו על דעתו הוא, “היחידה להצלת העם והארץ”, ולקבל מה מדעת הפלגות המתנגדות “המובילות בעליל לחורבן”? הן בזה לא רק יבגוד ב“פרינציפים” שלו – על זה היה מוכן אולי לוותר – אלא ישתתף בפועל בחורבן העם… ועל כגון זה הן היה עליו ליהרג ולהרוג…

נדבו נא עצה, אחים כולכם, לאותם אבותינו שנלחמו בחרף נפשם, בנאמנות ועוז שאין מָשלם, על חומות ירושלים במצור רומא!… מה היה עליהם לעשות? איך היה עליהם לצאת ממבוך זה? הבו עצה להם, ללוחמי חרותנו מלפני אלפים שנה, אשר השביתו את חרותנו נצח בהחריבם את עמנו וארצנו, עוזנו ומשגבנו!… איך יכלו להימנע מזה?…

אכן לשוא נעמיק לבקש נסתרות. כל עצה לא היתה, איננה ולא תהיה לא להם ולא בפנינו, אלא לחדול מריב וממלחמה ולסדר ממשלה עממית שתבחר על-ידי כל הבוגרים בעם לכל מעמדותיו ופלוגותיו, לפי שיטת בחירות פשוטה ביותר; ובידי בית הנבחרים למסור את כל הנהלת הענינים: ביצור החומות, כלכלת העם והגנת העם והארץ.

תאמרו “פרלמנטריזם”?! כן, פרלמנטריזם! כי למרות כל הסילופים הנעשים עדין גם במשטר הפרלמנטרי, הן אין למצוא עכשיו שום משטר צודק באופן יחסי יותר מזה. או נקרא נא בשם כל משטר אחר הידוע לנו כיום: הכי הדיקטטורה הבולשביסטית או הפשיסטית או השלטון של חצרות המלכים? או אולי לא זה ולא זה אלא הפקרות סתם, אנרכיה כאשר אצלנו כיום וכאשר אצל אבותינו אז על חומות ירושלים, איש על אחינו נקום להשמידו ולהחריב את הכל?! או הכי לא זאת היא העצה היחידה שיכולנו לעוץ לאבותינו המגינים על חומות ירושלים: לחדול תיכף מריב אחים ומשטמה ולהכריז בחירות עממיות לביאת-כוח מנהיגה מכל העם, ולמסור לנבחרי העם אלה את הנהלת הענינים כולם כאשר תורם רוח מבינתם ויושר לבם. ואם לא יישרו מעשיהם בעיני מי שהוא, הרי הרשות בידו לבקר קבל כל העם את הכל, בתנאי אחד שיחד עם הבקורת יתיחס אל כל החוקים והמשפטים אשר יצאו מטעם השלטון הנבחר הזה כאל חוקות קודש, כל עוד לא קם שלטון אחר, וגם הוא נבחר על-ידי כל העם.

ועתה למי בתוכנו יש עצה אחרת, יואל-נא וישמענו אותה! ואם אין עצות אחרות, והן אינן, כי עתה אך זאת היא העצה היחידה, אשר ביכלתנו לעוץ לאבותיהם הגבורים הנאמנים המחרפים נפשם על חומות ביתנו השני.

ב

ומה היא העצה היעוצה לנו כיום על מסד ביתנו השלישי? למי מתוכנו עצה אחרת זולת זו שמצאנוה טובה לאבותינו אשר החריבו את ביתנו השני? אין כל עצה! ובכן, הן נקום ונקבל גם עלינו את העצה הזאת, כי אין בלתה.

ואתנו הן קיים כיום שלטון נבחר: הועד הלאומי וכנסת ישראל בתוך הארץ, וההנהלה הציונית הנבחרת על-ידי הקונגרס הציוני מכל הארצות; ובכן נרכין-נא את ראשנו ונקבל ברצון את עול שלטונם מבלי לשים לב מי הם אלה שנבחרו לתוכם. נשיאינו הם כיום! ו“נשיא בעמך לא תאור”!… הרשות לכל אחד מתוכנו לבקר את מעשיהם מתוך כוונה להישירם אל הדרכים הנכונות בעיניו הוא; אך בעצם רגעי בקורתנו, אף החריפה ביותר, עלינו גם לקיים ברצון – אם איננו אנרכיסטים פרועים ופורעים – את כל מצוותיהם. לקיים ברצון ואף בשמחה, על כי היינו לאחדים תחת ממשלה שבחרנו לנו, ויִצרנו להרס ולחורבן בביתנו נבלַם… ואף את תאוותינו אנו לשלטון נבלום-נא אך לשנתים ימים! אז הלא תהיינה שוב בחירות עממיות, אשר כל פלגה יכולה להשיג רוב לדעותיה, אם תתקבלנה על רוב העם, ותקבל את השלטון לידיה. ואלה מקרבנו הנותנים דופי בנבחרים האלה, אסור להם (כן, אסור להם! – אם אינם אנרכיסטים פרועים ופורעים, משביתי כל חוק ומוסר) לבעוט בעיטת חמור סתם בנבחרים; אף כי מותר להם בהחלט – ואף מצווים הם לכך, אם הם מרגישים כי אמנם כנים דבריהם – לאסוף חתימות לפי החוקה הציונית הקיימת כיום, בין אלה הדורשים לסדר עכשיו בחירות וקונגרס חדש… אך במשך כל הזמן שיעבור בהכרח עד התאסף הקונגרס המיוחד ותיבחר הנהלה חדשה, עד אז – בתוך מלחמתם בגבול החוקה הציונית – יצייתו לכל פקודות ההנהלה הקיימת… זאת היא הדרך היחידה ואין בלתה לאנשים כנים ומסורים לעניני עמם וארצם.

אבל אם ככה לא נעשה אלא נמשיך בדרכנו זו, איכה זה נוכל ונצפה למצוא צדק ומשפט בעמים זולתנו, קרובים ורחוקים, עת אנחנו בתוך עמנו וארצנו נסלף אחד את משפט אחיו וכזאבים נהיה משחרי טרף עצמנו ובשרנו!

ואין בכוונת הדברים האלה להניח כאילו התנהגותנו אנו, לוּ היתה צודקת בפנים מחננו, היתה מבטיחה לנו יחס צודק אלינו מהחוץ. זאת לא זאת, אלא פשוט: איכה יעיז הנוהג במשפח בתוך מחנהו, להתריע על המשפח הנעשה למחנהו מן החוץ; והאוכל את בשר זרועו בחמת פתנים, איכה ירהיב לצפות למידות אנוש מזולתו?!

הנה עכשיו נבכה כתנים ענוּת עמנו תחת תגרת התעללותה של ממשלת המנדט, בגזרה גזרות מחפירות ומצמיתות על עליתנו לארצנו; אך האם לא כולנו, על כל שדרותינו ומעמדותינו בלי יוצא מן הכלל, הננו במגבילים את העליה שלנו ומצמיתים את התבצרותה במשך כל השנים, בטובות כברעות, יתר על כל הגזירות של ממשלת המנדט?! והן בגזירותיה של ממשלת המנדט על עליתנו איננה עושה אלא שירות נדיב מאוד לציבורנו כאן, במנעה מכליותיהם את המוסר אשר אולי ואולי היה מתעורר, מצד אחד אצל המעסיקים עבודה זרה בעת שימצאו בארצנו פועלים מחוסרי עבודה, ומצד שני אצל אלה המספקים את שולחנם בתוצרת זרה בעת שמיצרינו העברים כאן נהרסים ממצבם בגלל חוסר שוק לתוצרתם… והן אנשינו מכל המחנות היו צריכים לשלוח כיום משלחות תודה לשלטון… אלה – על שהוא המציא ל“מצפונם” תירוץ על השתמשם בעבודה זרה: “כי הלא אין להשיג די פועלים עברים בארץ”; ואלה – על שהמציא למצפונם תירוץ בתוצרת זרה: “שהלא אין להשיג תוצרת עברית בארצנו”…

ומגלגלים זכות ע"י זכאי – ולוּ יהיה זכאי אך ביחס לזולתו – ולכן על תנועת העבודה העברית שלנו, שהיא מסורה לתנועת תקומתנו יותר מכל שאר פלגותינו, והיא גם זכאית וצודקת באופן יחסי יותר מן השאר, עליה, על תנועת העבודה לפתוח גם בתוך המחנה בטיהור הלבבות מכל שנאת חנם לזולתה ומהתגרות בזולתה. ולא רק זאת בלבד אלא שעליה גם לרחוץ ולהזכות בכלל ולהסיר מקרבה את כל חטאיה. והן רוח הטהרה מעוררת רוח טהרה… ואולי יתעוררו אישים גם במחנות האחרות שלנו אשר יחדלו מהתעצם בריב ומשטמה לזולתם, כדרכם עד כה, אלא יטלו את הקורות מבין עיניהם הם ויאחזו פלצות למראה הפשעים שבתוך מחניהם; ויגשו לפעולה מטהרת אצל עצמם, ואז הן יגלו לעינינו אפקים רחבים עד למאוד לבנין עמנו בארצנו באחדות הלבבות וטוהר המדות.

אכן אף אם חס וחלילה לא יהיה הד בעמנו ובארצנו למעשה הטוב אשר נתחיל בו אנחנו… אף אם יקרה כזאת, שאנו בני תנועת העבודה נשאר היחידים שהיטהרנו, בעוד שכל יתר המחנות יוסיפו להשתכשך בזוהמם כאשר עד כה, הן אף במקרה כזה ירבה שכרנו במאוד: ראשית-כל בשכר הטוהר – טוהר! ושנית אף אם מחננו בלבדו יטהר, הן על-ידי-זה יקום לעמנו בארצנו מחנה טהור עצום, וזכויות כל עמנו תרבינה ואונו בדרך תקומתו הנכונה יעצם על-ידי-זה במאוד מאוד. ואף גם זאת, שלא יאמן בשום אופן, כי גם אחרי אשר מחננו יהיה טהור בהחלט, עוד ירבו כה כל יתר הפלגות להשתכשך בטומאתם בכלל ולהשטין ולרדוף את מחננו. כי אף אם נניח שההתנגדות למחננו נובעת בחלק גדל מתוך הקנאה בנו על הברכה אשר תשרה בבניננו עקב היות ידינו אמונות ביחס, הרי אין לנו להעלים עין מן העובדה, שבמקרים רבים עד למאוד תבוא ראשית המדון על ידי “פוטרי-מים” מקרב מחננו אנו, או אף זאת שרבים וגדולים הם פשעינו הפותחים פה למשטינינו. ובל-נא ננסה להתעלם מן העובדה, שרבים הם עד מאוד משנאינו מתוך עמנו ואף ילכו וירבו. אמנם אנו, בני תנועת העבודה, הננו זרם חזק בעמנו ואף כוח עולה ומתגבר, ואפשר שלנו בעצמנו לא יזיקו מתנגדינו; אך הלא מצבה של הציונות בכללה רופף עד למאוד עכשיו והיא הולכת ונהרסת, הולכת ונגזרת כילד… בין “הנשים הניצות”. ונחפשה נא דרכינו!

האין אתם מנהיגי הסתדרות העובדים ומנהיגי מפא"י שומעים את פעית הילד הנקרע?! את המית היונה הנדרסת בין מחנות הניצים?!

ג

ונחפשה נא דרכינו: הן לא רחוקה היא התקופה עת שכל בית ישראל היה מוקסם מתנועת העבודה שלנו בארץ. ראשיתה של תקופה זו מלפני פרוץ המלחמה, גיאוּתה עם גמר המלחמה, שיאה כלפני עשר שנים, שפלה התחיל לפני כשמונה שנים וקִצה כלה כיום.

וזכורני הימים – בשנות המלחמה ותיכף אחריה – עת בידי כת קטנה בלבד מתנועת עבודתנו, כת “הפועל הצעיר”, נמצאו המפתחות ללבו של ישובנו העברי כאן. כת קטנה היתה זו לפי מספר חבריה, אך גדולה היתה השפעתה על ישובנו כאן, ודעתה היתה נשמעת בכבוד בקהלנו, ובהשפעת רוחה הכנה אז נשמר בישובנו – אף ביחידיו – רגש הבושה מפני דעת הקהל, ולא הזידו לעשות מדוּחים כאשר יזידו אצלנו כיום אף ציבורים שלמים…

ומה כיום?! הלא כל התנועה הציונית בכללה פרועה היא לשמצה וחרבה היא ללא תקומה. ולחלקיה השונים ימתקו רגבי העפר ושפך בוץ אשר יטילו אחד במשנהו, וזה את זה יכרסמו…

וביותר גדל הפרץ בין תנועת העבודה שלנו בכללה ולבין יתר חלקי התנועה הציונית… כולם כמעט ישטמוה ויבקשו הצמיתה.

או הכי אין כאן השתלבות המסיבות?…

הכי אין שמצתה של התנועה הציונית בכללה כרוכה ב“תסביך” השנאה ההדדית שבין תנועת העבודה ויתר החלקים?

וכל חיל השטן הזה הקם נגד תנועת העבודה, מאין יצא, מי יצרו ובמה כחו גדול כה, ועד מה יתעצם וירב כה נגד תנועת העבודה? האם לא אנו במעללינו יצרנו לנו את משטינינו? האם לא רעתנו אנו תיסרנו כיום, ופרי מעללינו ישוב לנו? הבה נא ונחזה על מה התרחקו ממחננו אלפי בני הנוער, הטוב ביסודות נפשו והנאמן לכאב עמנו, מאלה המתגודדים כיום בנדודי ההבל של בית“ר והצה”ר? מי גרשם מהסתפח במחנה העובדים שלנו והעביר אותם על דעתם ודעת הציונות הבונה? האם לא אנו במו ידינו הברחנום בבהלה מ“כור ההיתוך לסוציאליזם” אשר זממנו להעביר בו את כל הקרב למחננו?! הלא עד אותם הימים אשר “הפועל הצעיר” התחיל להתאים את עצמו לרשות הרבים, רשות הרבים אשר נמשכה אז בעיקר אחרי הפרזה הסוציאליסטית, לפי המודה האחרונה, שעשתה לה כנפים עקב נצחונה של רוסיה הסוביטית – עד אז התקיימו אצלנו שתי מפלגות-עבודה עבריות: מפלגת “פועלי-ציון”, אשר הזרמים השמאליים שבתנועתנו לדרגותיהם השונות יכלו להביא באמצעותה היא את חלקם הם, “הציוני הסוציאלי” (יהי כן!), לתקומת עמנו בארצנו. והיתה קיימת מפלגת “הפועל הצעיר” (מוטב היה לו המשיכה בענותנותה של כת), “מפלגת עבודה עברית”, אשר חשה בקרבה זרם רענן של דם “סמיק” עד לבלי הרגיש כל צורך להתעטף ב“טלית אדומה”… ולשונה היתה מלאה רינת עבודתנו כעם עובד חפשי בארצנו, שומר אמונים גם ליקהת מסורתו עד לבלי רצות להרעיש עצמו בתופי האינטרנציונאל דוקא… ובמפלגת עבודה זו יכלו למצוא להם מקום בשורה הראשונה כל אותם חוגי הנוער העברי, אשר לא נתפסו ל“מודה” של אחיזה בשובל התנועה הסוציאליסטית. ולא נתפסו לכך, אם מתוך זה שחינוכם היה על ברכי היהדות וספרותה והכירו את אוצרות המאור הנאצל אשר בתורת היהדות, עד לבלי הסתנוור עוד לשביבי התורה הסוציאליסטית פרי המאה האחרונה… ואם מתוך למדם והכירם, שאת האלהים אשר לא מצאו בקול הדממה הדקה אשר ליהדות, לא ימצאו אף בסערת התנועה הסוציאליסטית…

ומלבד חוגי הנוער הזה הן היו גם רבים עד מאוד מחוּגי הציונים הקשישים נמשכים לריחו של שדה-המכורה אשר נדף מחוגי הפועל-הצעיר…

אולם אחרי ש“הפועל הצעיר” התאחד עם “אחדות העבודה”, נוצר מצב חמור עד למאוד בשביל הנוער הציוני. מנהיגי “המפלגה המאוחדת”, שרובם היו ממנהיגי “אחדות העבודה”, הטו את תנועת העבודה אל תוך כור ההיתוך הסוציאליסטי, מבלי להתחשב את כל הנוער העברי אשר נפשו נתונה בשלימותה אל “תנועת עבודה ציונית” בלבד, ואין ביכלתו הנפשית להיכנס לתנועת עבודה ציונית-סוציאלית, באשר התנועה הסוציאליסטית מזדהה בעיניו את ההתבוללות לישראל (ולא בלי יסוד – אך על זה בפעם אחרת).

והמנהיגים היו צריכים להיתקף חרדה ודאגה לגורלם של חלקי נוערנו אלה, לבל ידחו מתנועת העבודה שלנו ויפלו לאשר יפלו (לבסוף נפלו ברובם הגדול אל מחנה השטן הגדול ביותר שקם לתנועת העבודה שלנו). ואולם… ואולם הם נטו את הקו אך ל“אחדות מוחלטת” של תנועת העבודה, ואחת נגזר: “כל אשר לא לנו הוא – הריהו לצרינו!”… “דיפרנציאציה” מוחלטת: או ל“ציונות-סוציאלית” על “דגליה” ועל “המנוניה” או… “או לכל הרוחות”… ואת מבוקשם זה השיגו כבר יותר מאשר שיערו: מפא“י וההסתדרות מצד אחד והצה”ר וכמעט שאר המוני ישראל מצד שני…

ד

אכן אין להכחיש רבו ועצמו פשעיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו. ואולם!… ואולם האף אמנם חטאיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו הם הם ישמשו מי-חטאת לטהר את כל יתר מחנותינו כאן מזוהמתם הם?!… הבחטאת הפועלים יכופרו פשעי המעבידים?

ומה בעצם הוא המתהוה עכשיו בעמנו ביחוד כאן בארצנו: התקפה משתוללת על תנועת עבודתנו מצד “התאחדות האכרים בארץ-ישראל” בתמיכתם של כל יתר המחנות ובתוכם גם “המזרחי” והציונים הכלליים (הרביזיוניסטים הם פרק לעצמם)?!

וגם אלה: המזרחי והציונים הכלליים, עמודי התווך של ההסתדרות הציונית, אינם מסתפקים בזה שיחתו גחלים על ראש הפועלים “למען צרפם מסיגיהם”… אלא אף יחפו בדגל הציוני ובטלית הלאומית על תועבה במובן הציוני והלאומי…

מזרחי וציונים כלליים! מי הפקיד לידיכם את הדגל הציוני ואת הטלית הלאומית, שתעדום על המטיפים לעבודה ולקרקע לא לאומית ולאי-משמעת לועד הלאומי ולהנהלה הציונית; תעדום להם רק עקב זאת שהם מטיפים יחד עם זה למיגורה של תנועת העבודה?! אולי קם לכם נביא או חולם חלום ונתן לכם אות ומופת אשר דבר לכם לאמור: כזאת היא הציונות וכזאת היא לאומיות עברית, כאשר הנכם מורים כיום בישראל?!… אך אם גם קם לכם נביא וחולם חלום כזה, אשר גם אותות ומופתים נתן וגם באו אותותיו ומופתיו, הרי כבר ציוה לנו משה ראש נביאינו בתורתנו הקדושה לאמר: “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלומות ההוא… כי דיבר סרה… להדיחך מן הדרך אשר ציוך ה' אלהיך ללכת בה” (דברים י"ג). כנסת ישראל לא תהי ככנסיות החשוכים בימי הבינים, אשר המכהנים בהן לקחו לעצמם קרנים לקרב אל “אלוהים” ולרחק – לפי שרירות לבם הישועי – –

---

אמנם רבים, רבים עד למאוד הם פשעיה של תנועת העבודה שלנו, אך העקב זאת תתנו את ידיכם למקצצים בציונות ובלאומיות שלנו ואף תכרכום בדגל ובטלית שבידכם?! וכי מהי הציונות אם לא בנין עמנו בארצנו בעבודה עברית ללא כל שיור? וכי מי שמטיף לעבודה זרה ומי שמעסיק עבודה זרה איננו אויב וצר לציונות יתר על כל אויבינו וצרינו מן הגוים? היוכל כל צר ואויב מן הגוים להביא עלינו את הקללה האיומה מכל הקללות: שנחלתנו כאן תיהפך לזרים; ולעמנו יאבד בזה ניר בארצנו?… הן אך ורק מידי יהודים בלבד אפשרית לה לקללה כזו שתבואנו… ואם פשעיה של תנועת העבודה כבדו במאוד, אך הלא פשעיה של התאחדות האכרים לא ישקלו ולא ימדוּ כבר מרוב…

ואף אל כל נידחינו המתפתלים בכל שערינו במכאובי נפשם המעלעלת שנאה, איבה ומשטמה לכל ה“בוגדים” בעיניהם, ככל אשר אכלה נפשם של הבריונים בשערי ירושלים… ומתוך נפתוליהם יקלעו אף אל מעשי זדון נקלים ומבישים, אשר אי-אפשר שנפשם במעמקיה לא תסלוד מהם…

ואת דעת הנוער הישראלי התמים והטוב יסכלו וימלאו לבם רהב של יונקרים-יחפים ומשאות שוא ומדוּחים, ואת זרועם יאמנו להרוס, למגר ולשבר, תחת לאמנם לעבודה-בונה ולשלח-פודה ומציל.

איכה זה הפכו רבים מן הבנים, הכואבים באמת ובתמים על חורבננו המזעזע ומחפיר כה, איכה נהפכתם לתועים ומתעים?! איכה תקצצו בנטיעות הפרדס של כנסת ישראל הדוויה?!

תרצ"ד (1933)

---

אל מסד ביתנו השלישי

מאת

אליעזר יפה

א

רבותי וחברי הנכבדים!

שאו-נא לי על העיזי פני בפניתי זו אליכם.

הן תודו, כי “עת לעשות” סוף סוף להצלת “ביתנו השלישי” מן האבדון הנשקף לו עוד בטרם קם. כשם שבא החורבן על ביתנו השני על-ידי שנאת החנם וריב המפלגות אז.

והנה חובה צורבת זו "לעשות, – תצנפני ותציקני במשך כל השנים האחרונות, ופעמים אחדות נסיתי כבר – בודד ובהיחבא – לארגן, ראשית כל מן הכוחות הקרובים אלי ביותר, “גרעין” אשר ירצה ויוכל לרכז מסביבו, בהדרגה, את בני עמנו שבארצנו הנתונים בנפשם ומאודם לתקומתו השלמה של ישראל בארצו, מבלי שישאו פני מפלגות ומבלי שיהדרו מעמדות בריבם.

ואחרי אשר לא עלתה בידי לארגן משהו עד כה, חשבתי לטוב שאנסה לפעול באמצעות במה מיוחדת שאיסד למטרה זו; ונגשתי לפני שבועות מספר לנסיון נועז: לפרסם את דבר הוצאת במה כזו ולאסוף חותמים לבמה דו-שבועית, אשר תשמש נקודה לריכוז הכוחות המתאימים לכך… אך גם בזה העליתי חרס…

והנה לפני חדשיים בערך, בגשתי לנסיון האחרון הנ“ל – יצירת במה – אמרתי בלבי שאם לא אצליח גם בזה, אחדל אז גם אני מהתחבטויות אלו ואשקוט לי בעבודת יום יומי ככל בני ישראל. אולם עכשיו – עם זה שסכמתי את תוצאות נסיוני האחרון ומצאתי את כשלונו – עלה בדעתי הרעיון להתאזר עזות עוד הפעם לנסיון אחרון: להזעיק אתכם, רבותי וחברי, אל חומות “ביתנו השלישי” אשר טרם העמדו על תלן, למען נטכס עצה יחדיו להפקיד שומרים עליהם לבל תחרבנה “אתרנגולא ותרנגולתא” ו”אשקא דרספק"…

את תעודת האירגון המוצע נוכל לברר באר היטב, ואת דרכי הפעולה שלו נַתוה בפרוטרוט, כשנתכנס יחדיו; אך נדמה שמחובתי אני, המזעיק אתכם לכינוס זה, שאביא בפניכם גם קַוי הצעה בנידון זה – ואנסה:

א) ראשית כל יש להגדיר בברור, כי האירגון המוצע בל יעסוק בשום פעולה (פוליטית, ישובית וכלכלית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית, על כל מוסדותיה, או של כנסת ישראל.

ב) אך האירגון יוכל לתבוע, לזרז ולדרבן את הנ"ל למלוא תפקידיהן אשר הוטלו עליהן על-ידי הכנסיות הציוניות ועל-ידי אספות הנבחרים. כן יבוא על כל המוסדות שלנו בבקורת – אשר תהיה כמובן מתוך עצם מהותו של האירגון הזה – על שגיאותיהם; ואף יוכל וינסה להתוות קוים לפעולותיהם בעתיד.

ג) את תעודתו העיקרית של האירגון אפשר לציין: להיות נושא המצפון של היהדות, המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצה. ואת רוח המצפון הזה ישרה האירגון על כל מהלך החיים והעבודה של כל שדרות ישובנו כאן, לבל יהיו נתפסים לדרכי ההפקרות כאשר עד כה.

ד) ודרך פעולתו העיקרית של האירגון תהיה בעוז קולו – קול מצפונו של עם ישראל הקם בארצו – נגד כל מעשה אשר אין לעשותו מנקודת ראות זו, של מצפון עמנו בארצנו. ואפשר להיות בטוח בדבר כי לקול הזה תהיה השפעה מכרעת בהחלט על כל שדרות עמנו, אשר לא ירצו להיכרת מקרב העם העברי המחיה עצמו בארצו… (פרטים הם למותר עכשיו).

אל מכתבי זה הריני מצרף את רשימת האנשים והנשים אשר אני שולחו אליהם. ובחרתי באלה – פשוט יען כי מבין העסקנים בציבורנו ובעלי ההשפעה בחוגינו השונים, זכרתי עכשיו רק אותם כאנשים כּנים עם מצפונם ורחוקים מיצרים מפלגתיים ועקמומיות מעמדיות, למרות היות מהם פעילים בתוך מפלגותיהם ונמנים על מעמדות שונים. ומובן, שבישובנו ישנם עוד רבים וכן שלמים דומים לאלה שהכנסתים לרשימה זו – ואני לא ידעתים או שנשמטו הפעם מזכרוני בסדרי את הרשימה הזאת; והם יתלקטו כולם ויבואו בוודאי לקול הקורא אשר יצא מן האירגון אחרי היוסדו.

וכן אפשר שטעיתי בנוגע לאחדים מאלה, שהכנסתים עכשיו ברשימה, ביחסי להם את הסגוּלות ההולמות חברים לאירגון המוצע; והרי הרשות כמובן בידם של אלה להוציא עצמם מכל זה.

אני, מגמתי אך ורק לכנס פעם אחת מספר מבני עמנו כאן, אשר מחרדתם לגורל “ביתנו השלישי” מסוגלים הם להסיח דעתם מכל חשבונותיהם הפרטיים, המפלגתיים והמעמדיים ולתת ידם לפעולה של ממש, או למצער למחשבה משותפת עם חבריהם-לחרדה, כדי לרפא את שברנו הגדול כבר כיום.

והנה העזתי בזה ופרצתי את גדרי הנימוס “בקפיצתי בראש” זו. אך הן כל כוונתי היא לפרוץ את גדרי החיץ מסביבנו. ואשרי הדור שגדוליו יטו אוזן גם לקטניו!… ובואו-נא רבותי וחברי ונתכנס יחדיו ונווכחה, האף אמנם אין בידי חבר בני ישראל כמותנו לנטות את הקו לבנין הנכון של ישראל בארצנו.

ובזה אבקש מכל אחד ואחת מכם שיואל-נא להשיבני במכתב – עד סוף תשרי דנא: – א) אם יראה כנכון את עצם הרעיון המוצע בזה. ב) המוכן הוא מצדו לתת את ידו לו. ג) מתי (בלי דחיות יתרות כמובן) יציע לכנס את הפגישה הראשונה ולאן.

בחוזר הנ"ל פניתי לפני כחמישה חדשים אל מספר אישים בישובנו כאן, כששים במספר (את רשימת האישים, אשר להם שלחתי את החוזר, צרפתי אז אל החוזר, למען ידעו המוזמנים, יקירי ציון, עם מי יסבו בבואם לכינוס זה שהזמנתים).

כחצי ממספר האישים אשר שלחתי אליהם את החוזר הנ"ל לא השיבו עליו כלל. ומאלה שהשיבו – רק שליש עודד את הפעולה לכנס את הפגישה, למרות הביעם יחד עם זה ספקות. ומהם יעצו להכניס אי-אלו קוים מיוחדים בענין זה, אם יעלה ויקום האירגון המבוקש. עוד כשליש אחד הודיעו פשוט, שאינם מאמינים באפשרות הדבר ולכן הם שוללים את כל הפעולה הזאת. ועוד כשליש כתבו, כי החוזר שלי הנו סתום ביותר ומעורפל, ואין לדעת ממנו דבר ברור על-דבר מטרת האירגון ודרכיו; והם בקשו שאבאר להם ביתר פרוט: מהי המגמה בהצעתי זו לכנס אישים ממפלגות שונות ומעמדות שונים? ואיך בכלל אתאר לעצמי את האפשרות לכנס אישים, הנמנים על מפלגות ומעמדות שונים, ולהביאם לידי כך שיפעלו במגמה משותפת אחת, למרות זה שהם ימשיכו להשתייך גם להבא אל מעמדותיהם ומפלגותיהם.

והרביתי אז לכתוב מכתבים – תשובות לרבים מאישים אלה – ולהוסיף פרטים על הקוים הכלליים הנתונים בחוזר הנ"ל. והוספתי, כי בכלל הרי איני מוצא את עצמי ראוי לכך שאפסוק מראש את כל ההלכות בכל השאלות האלה. אני רק התעוררתי לקרוא את הכינוס הראשון, בראותי את כל ישראל לא רק נפוצים כצאן אשר אין להם רועה, אלא אף מנפצים ראשיהם זה לזה וממגרים את מסד ביתנו בכללו.

ודיה החוצפה שלי והעזות הזאת שהרהבתי לקרוא לרבותינו ולרבים מחברי, כי יתכנסו יחד למען ידובבו במו שפתותיהם את אשר תראינה עיניהם היום בתוכנו. ומאמין אני שאם נתכנס יחדיו – אז גם נמצא על נקלה את הקו הנכון אל תקנת המצב.

אך יותר מלקרוא את העצרה הראשונה – אמרתי – אינני מעיז. כי איך אבוא גם לדון בפני מורי ורבותי בעצם ההלכות האלה – נוסף על עצם העזתי בהעירי להם על הצורך הדחוף בכניסתם לדון על הענינים?

והנה, כאמור, ענו על החוזר הנ"ל אך כחצי מספר האישים; ומאלה רק כשליש עודדו את ביצוע הכינוס המוצע.

ולוּ היוּ גם רבי עמנו כאן מתיחסים בחיוב לענין, כי אז הייתי מבצע את דבר הכינוס ההוא אף במתי המעט שנענו לו. ואולם רבי עמנו הביעו חוסר אמונה באפשרות של תיקון המצב; ומובן שלא היה כל הגיון בכינוס כזה, באשר זה היה ממעיט את דמותו של הרעיון.

וחשבתי לחדול מעסקנות זו המכוונת לעורר את תנועתנו על מצבה הפרוע כה לשמצה… ואולם שעה קלה אחרי זה שבתי ונתתי אל לבי, שהכרח הוא להתחיל לעורר את דעת קהלנו בדרך הארוכה: ביצירת במה כנה ישרת-הקו, אשר לא תישא פני עשיר ולא תהדר דל בריבו. ולאור אמת אשר תפיץ ללא מעצור, יתעוררו ויתלקטו מסביבה כל בן ובת עברים אשר בלבם יהבהב עוד זיק תקוה לתיקון המצב; ויתאמצו ללא מעצור לחַטא ראשית כל את מחנותינו מזוהמת משטמתם אשר ישתכשכו בה בהנאה ותאוה רבה.

ובמה זו תגולל לאט לאט, מתוך הארות אנושיות והערכות עבריות עצמיות פנימיות, את הגוילים לגופי ההלכות אשר לפיהן יכוונו מעשיהם של כל אישי קהילתנו העברית בארצנו, מכל המעמדות ומכל המפלגות, אל תקומת עמנו בארצנו מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו.

ב

ועתה הבה נא ונחזה: היכולה להיות אפשרות, שאישים מקרבנו הנמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים, יפעלו יחד עם זה במגמה משותפת אחת להיותם יחד “נושאי מצפונו של עם ישראל הקם בארצו”.

אכן גם בכל העמים לארצותיהם נצבים הם מעמדותיהם במלחמה מעמד למול מעמד. ומעמד מעמד בעיני משנהו ירָאה כנטול צלם האדם: כשור למשא, כחמור לעול וככלב לזכויות יראה מעמד העמלים בעיני הרכושנים… וכזאב וכנמר יהיה מעמד הרכושנים בעיני העמלים.

אולם בכל העמים ובכל הארצות יבהיק הקסם המאחד את כל בניהם אל מול כל סכנה האורבת לעמם ולארצם בכללם, או אף לקראת כל גיל משותף להם לחלק יחדיו עמל נכרים…

(ואף גם יתאחדו כולם מתוך תאותם המשותפת: לאכול את יעקב ולהשם את נוהו,,, כי לכל העמים, על כל מעמדותיהם, ישנו גם שטח של אחדות פנימית בשנאתם המשותפת לעם ישראל, עם-חרם-התבל ומלואה, ארץ ויושבי בה. האיבה לנו, עם ישראל, המתפרצת מדי פעם בפעם לרטש את עמנו, שב ועולל, אם על בנים…).

ואנחנו?… אנחנו… עד חרמה – ואף בחרמה – ישטמו בקרבנו ויבוזו המעמד את המעמד.

ואף כאן בארצנו, על מסד ביתנו השלישי, ניצבים אנו, מוּסָרי צלם אלוהים, דלים וריקים ממעשים שגיאים, אך מלאים עברה וחרון ואכולי שנאה ומשטמה ונפוחי רהב ובוז אלה מול אלה…

ניצבים אנו מעמד מול מעמד: “לא!… לא נעלה!”…

“גם אם עין-עתידו של עם ישראל תכוסה במאפלת משואות נצח – לא נעלה ולא נבנה יחדיו!”…

ויחסי האיבה מתחדדים והולכים מיום ליום, ועוברים כבר אף את תחומי השנאה העיורת העלולה להתפרץ מתוך ניגודי ענינים והשקפות…

לא!… זאת השנאה העיורת היא כבר מעט מאוד בשבילנו…

אנו כבר הגענו בעצם לפולחן השנאה כשלעצמה… זה הולך ונעשה “קוּלט” אצלנו: לשנוא ולשטום כל בן מחנה אחד את כל בני המחנות זולתו. וכל מידה מגונה הולכת ונעשית כשרה אצלנו בפולחן השנאה לזולת, עד שנדמה כי במקרה של משא-ומתן הדדי בין מפלגותינו ומעמדותינו, אין היריבים רוצים כלל למצוא אוזן קשבת איש אצל רעהו, אלא להיפך לבו של כל יריב מלא דאגה פן יוותר לו יריבו ועל-ידי זה יתקפח המקור לשנאתו אל יריבו… וכדי שמקור שנאתו לא יתקפח – יגזים כל צד בתביעותיו מן הצד השני ויבדה לו דרישות אשר אינו רואה אותן כלל חיוניות בשבילו, אלא סתם כדי להגדיל את הפרץ ולהרחיק את האפשרות להסכם…

ועד מתי!… הלנצח ננהוג בדרכים מחפירות אלה?!… או עד איזו מידה של חורבן נטל עליה, על תנועת תקומתנו, להגיע – למען ננחם על אשר עוללנו לה ונשוב לקוממה בחזרה?

ואם רוב בנינו משקיעים עצמם בפולחן השנאה והפירוד והם מתעצמים והולכים בזה, האמנם לא ימצאו סוף סוף אותם המעטים אשר יתחילו ליצור סם שכנגד השנאה והמשטמה – ויתנו ידם לפתוח מקור של שלום אחוה בעמנו?…

או האמנם אין אפשרות, שאלה מבני עמנו הנוטים לשלום ואחוה יתאחדו לפעולה כזו, למרות היותם נמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים?

הבה וניוכחה!

ג

והנה אין חלקי עם אלה אשר שאיפתם אל “יום האדם” אחוזה בציפיה אל דמות אחת אשר תהיה לכל בני האדם: דעה אחת לכולם, מחשבה אחת לכולם, רגש אחד ומשאת נפש אחת, עד שידמו בני האדם אחד למשנהו, בכל – ככל אשר ידמו בני-העורב זה לזה, כאשר ידמו הזמירים אחד למשנהו. לא! אינני רואה כל רע בעצם השינויים ובעצם ההבדלים השוררים בין בני אדם: בהגות לבם, בנטיות רוחם, בדעותיהם והשקפותיהם. ולהיפך נדמה לי שעצם הסגולה שלאדם, מפכה מן השינויים וההבדלים שבין יחידיו אחד מחברו וכן גם בין חברותיו. (התלאה מתחילה שם, במקום אשר תפרה המזימה בלב אדם, לשוות את פני רעהו אל עצמו).

ואני רואה את יתרון האדם אך בזה, שלא נברא בדמות אחת להיות יחידיו דומים זה לזה כבני הצבוע; וחברות האדם ואגודותיו לא עוצבו שתדמינה זו לזו כלהקות החסידות וכעדרי התואים.

ואף חזקה אמונתי בי, כי אם יקום הפלא ו“יום האדם” בוא יבוא, הרי אך מנגוהות עצמיותו של האדם יהל אורו ולא מעיני האבק של ההולכים בסך לצלילי המצלתים… ויתרון על כן בעיני לחבורות ולאגודות הקטנות של האדם על הגדולות, כי ככל אשר תגדלנה כן תקטן עצמיות חבריהן בתוכן.

אולם בראותי יום יום את הקנאה האוכלת במחנותינו ואת המשטמה הפורה ראש ולענה – ובחרתי רגע את היותנו עדר כבשים – מוּרדי-ראש – נסרח אחרי רועה אחד, מאשר נמשיך להתנגח בה בהלכות הויתנו כאן.

ואולם אך לרגע קט תתעטף עלי נפשי בתפילה כזו, בעצמי את עיני למול פלצות החורבן שאנו מושכים עלינו במריבותינו; וכעבור רגע – לזכר החשכה העלולה ליפול על כל העם הנתון לשלטון של זרם יחיד בו – אתנער גם מזה ואשוב לבקש את עצמיותו של האדם אף זו המפלגת אותו מן האדם חברו. כי אך ברכה צפונה בהבלטת הויתם העצמית – של יחידים וחבורות, כל עוד יודע כל אחד לכבד גם את דעות מתנגדו, ולבקש אך את שיתוף הפעולה בנקודות המשותפות ואת הבירור הרעיוני בנקודות המפולגות.

והנה מצב ההתפלגות בעמנו תואר למעלה, ולמצב מזעזע זה הכרחי למצוא תקנה – ואף אפשר למצוא אותה – ביסוד אירגון על-מפלגתי ועל-מעמדי, שבו ישתתפו אישים כנים מכל המפלגות ומכל המעמדות, כמוצע בחוזר הפותח את המאמר הזה.

אך הישנה אפשרות, שאישים הנמנים על מפלגות מתנגדות ושייכים למעמדות מתנגשים, ישתתפו יחד עם זה באירגון מאוחד כמוצע?

כן!… אפשר!… ואף על כולנו החובה לאפשר זאת!…

כי הנה היסודות לקיומן של מפלגות בכללן, וגם מפלגותינו אנו, והן כאלה:

א) מספר עיקרים יסודיים, אשר אם רבים הם או מעטים – או אף עיקר יחידי כזה – הם הנם הלוז שבשדרת המפלגה או הכיתה, סיסמתה ודגלה, אשר אם יהרגו – לא יעברו עליהם ואם יפוררו ישובו ויתלכדו מסביבם. עיקרים כאלה כוחם אתם להריח את נושאיהם ברוח פועל להפיץ את מעיניהם ולכבוש עמדות נוספות.

ב) ויכול להיות איגוד שונה מחברו לא בעיקרים, אלא בדרכי הפעולה להקנית העיקרים לאחרים. ואין זה דבר קל, באשר לא במטרתו הסופית יהל נר האדם – אין מטרה סופית לאדם! – ואך בדרכו אל מטרתו יותזו ניצוציו, ישגא אורו ויפוץ חומו… ואשרי הדור הנותן לבו אל דרכיו שתהיינה ישרות; ולא יסלף דרכו מתוך מחשבה שבזה יקרב מהר למטרתו…

ג) איגוד ברוח נפעלת, לא מתוך נטיה לכבוש עמדות אלא מתוך ההכרח להגן על עמדות. במקרה כזה האחרון, יכולים אנו לראות אנשים הרחוקים זה מזה בהשקפותיהם הכלליות, והם מאוגדים יחד להגנת עיקר אחד נתקף על-ידי זולתם, ואשר לוּ הסתלק התוקף והסתלקה גם הרוח המאחדת את הנתקפים ונבעו פרצים ביניהם. ולדוגמה: רוח ההגנה על מולדת או על חופש האדם – המאגדת לעתים אנשים שונים זה מזה בהשקפותיהם, ומפרידה בין בעלי השקפות דומות – יש כאן עיקר נפעל יסודי, שבכוחו לאגד אנשים ביתר שאת מעיקרים פועלים יסודיים, כי רוח ההגנה הנה טבעית יותר מרוח ההתקפה.

ד) ועיקרי לוָי ישנם למכביר בכל חברה, מפלגה וכיתה. עיקרים כאלה, כשלעצמם, אין כוחם המאגד רב ביותר, ובשעות הצורך (אך לא בשעות חירום) מוכנה כל מפלגה וכיתה לוותר מהם; אולם בין העיקרים היסודיים – או אף מסביב לעיקר יסודי אחד – מהוים עיקרי-לוי מעין רשת הסבכים שבינות לעצי היער הרמים והנישאים: הם מחזקים את היער ומגלמים את צורתו המלאה.

ה) ועוד גם זאת: במפלגות בכלל, ובכיתות בפרט, וגן גם בכל צורות האיגוד שלנו בארצנו, ישנו אחוז גדול מאד של “דבק חברתי” שמקורו בעיקר ביחסים אישיים, מחוץ לכל עיקרים חברתיים וכדומה. ישנם יחסי-חברים, יחסי אהדה ואף אהבה אישית, יחסי חיבה ויחסי כבוד ועוד רגשות אנושיים, אשר קמו וחזקו בלבבות מתוך פעולה בצותא אשר זימנה לאנשים את האפשרות שיכירו סגולות ותכונות שונות איש ברעהו.

וישנם אצלנו אנשים, שהם חברים למפלגה אחת רק מתוך עיקר יסודי אחד, – אם עיקר פועל או עיקר נפעל – תחת שבדעותיהם והשקפותיהם הכלליות רחוקים הם זה מזה עד לקצוות. וחברים כאלה, מתוך ההזדמנות אשר היתה להם להקשיב ביחידות ובשקט איש לרעיונות חברו ולהיוכח ביושר לבו ונאמנותו לעצמו – מתוך כך נבע ביניהם יחס הכבוד והתפתח רגש החיבה ואף אהבה הדדית, והגיעו לידי גילויים נפשיים בחבריהם לקשרם נצח. כי הלא גילוי-האדם ישובב את נפשנו בנאמנותו לעצמיותו, ומסיר מלבנו כל מזימה לעכר את זכות עצמיותו על-ידי-זה שנעביר אותו על רצונו ורוחו העצמית ונדמה אותו אלינו.

אם אנו שמחים לרכוש נפש אדם, תועה בלא-דרך-עצמית לנפשו, הרי שמחה כזו מהולה תמיד בתוכנו בצער בו, על עצם מציאותו של אדם נטול קומה עצמית בכלל; אכן עליצות נפשנו תגדל מאוד בהיפגשנו באדם המתנגד לנו, אלא שנוכחנו בו כי ביושר לבו ונאמנותו הגמורה לעצמו הנו מתנגד לנו…

על כגון זה תתפרץ מקרב נפשנו ברכת-ההודיה: “ברוך יוצר האדם!”…

ד

ועתה נשובה נא ונחזה במצב זה שאנו נתונים בו – אנו כל בני ישראל השואפים לתקומתו של עמנו בארצנו:

א) ראשית כל יש לציין את העובדה כי רבים הם למאוד העיקרים היסודיים אשר כולנו – כולנו מעל לכל מפלגתיות ומעמדיות – מאוחדים בהם. שהלא כולנו רוצים בתקומתו של עמנו, וכולנו רוצים בגאולתה של ארצנו על-ידינו, וכולנו רוצים בהתפתחותה של לשוננו וספרותנו ועוד.

ואף גם רבים הם, רבים מאוד, הדברים שכולנו מאוחדים בהם על יסודות נפעלים, ז. א. יסודות שאנו ניצבים עליהם והם – יסודות אלה – נתקפים על-ידי צר חיצוני, להמר לנו לכולנו. או הענינים אשר כוחות חיצוניים יגזלו ממנו, כגון מעשי הקיפוח בכל זכויותינו על-ידי ממשלת המנדט, וזה מזעזע את כולנו כאחד עד תוך תוכה של נפשנו… אלא… אלא שטרם קרה כדבר הזה שכולנו נקום כאחד, בלב שלם ובדעה תמימה, ובפעולה מתמידה ונתגונן בפני התוקפים… ולכן… ולכן ערכנו מאפע… כי תוקפינו – וממשלת המנדט בתוכם – יודעים שמפורדים אנו ולא חומה בצורה… או נניח לענין זה, ענין ההתגוננות בפני התעללותה של ממשלת המנדט, שבזה אמנם ישנם לפנינו מרחבי-שטח משותפים לאחדות מוחלטת, אך אין זה נוגע ישר לעניננו. הן מלבד זה ישנם כמה וכמה שטחים פנימיים אצלנו אשר כולנו מאוחדים בהתנגדותנו המוחלטת להם, לדוגמה הנטיות להתבוללות – בכיוונים שונים ובצוּרות שונות – המתגלות לעינינו כאן בחלקי ישובנו השונים; או דוגמה בולטת יותר: נגע הספסרות בקרקע המולדת, הפשה בישובנו להרוס אותנו מכמה וכמה בחינות. הכי ישנה איזו מפלגה או כיתה ואירגון בישובנו כאן ובעמנו בכללו שאינם חדורים התנגדות לכל זה?! ובכל זאת… ובכל זאת הן אזלה ידנו מהתגונן בפני כל הנגעים האלה. ומתקבל הרושם כאלו העמדנו בזה בפני מצוקי הארץ אשר לא ימוטו; ובכל כלינו לא נצלח עליהם, למרות העובדה הברורה: שאלה השטופים בפשע הספסרות אך בודדים הם, ונוסף לכך הרי נפרדים ואף מתחרים בינם לבין עצמם; ואיכה זה אין ביכלתו של עם לבער מקרבו מספר פושעים המתנקשים בקדשיו?!

אכן אזלה ידנו – באשר נשברה זרוע עוזנו מהתרומם כנגד מהרסינו – בהיות ידנו נתונה: יד איש בפרצוף רעהו, מתנגדו על פני שטח הציונות בכללה; ואין יד אחת לנו להגנה בפני מהרסי הציונות…

ומכיון שאנו – המפלגות, הכיתות והאירגונים הציוניים – שקועים, עד לאיבוד החושים, אך בניקור העינים זה לזה הדדית – הרי אזלת ידנו כשלעצמה מרהיבה עוז ערפדי הספסרות וסנובי ההתבוללות להתעללות ברגשותינו. תחת אשר לוּ היינו מתיצבים כולנו על המצע המשותף לכולנו בשטח הציוניות; ועמידתנו על המצע הזה היתה אחידה בלב שלם ובדעה תמימה ובפעולה מתמדת; ומתוך עמידתנו כזו היינו גוערים קול אחד בכל אלה המהרסים מקרבנו – כי אז היו מתחמקים כולם כהרף עין מתחת שמי ארצנו.

כי גדול ועז כוחנו – כוח עם המתקומם לתחיתו – אלא שהוא נחבא תחת אפר כפירתנו בכוחנו זה… ואפר הכפירה הזה נערם ממוקד האש הזרה שאנו מלהיבים בשנאת החנם ומשטמת הזדון שבקרבנו… אך לולא כל זה הן היה עוז כוחנו גובר אף על כל המכשולים אשר יוקמו נגדנו על-ידי איתני ארץ, ואף כי זנבות השועלים מקרבנו אשר יתגנבו בחשכה לחבל בכרמנו…

ג) או האין מרחבי שטח מאחד, להתגוננות ולפדות, לפני כולנו יחד, כל בית ישראל הנלחצים ונמעכים על-ידי הלחץ הכביר של כל שבעים האומות, אם רשמית על-ידי צו שלטונן או אי-רשמית על-ידי תנועות מיוחדות לכך בקרבן, אם על-ידי הפליה לרע בארצות גלותנו ואם על-ידי הפליה לרע בארץ תקומתנו זו?!… והרי שמרחבי שטחים לאחדות פעולה לפנינו, כל בני הכיתות, המפלגות והאירגונים למצער אלה השואפים לתקומת עמנו בארצנו; ומדוע זה נוהגים אנו כולנו לנעוץ את קני-נסינו דוקא ובמיוחד בשטחי המריבה שבינינו? הן אם נישא עינינו אל אפקי עסקנותנו וראינו המון דגלים מתנפנפים – והם אך דגלי המלחמה ונסי המריבה שבינינו. אלה אך אלה מורמים בעוז ומתנפנפים ברטט עליז, תחת אשר אך פה ושם בצלם של דגלי-המריבה יראה גם נס-זעיר לפעולה משותפת…

והלא אף אם פי כמה וכמה יגדלו הניגודים בין מפלגותינו ומעמדותינו – עדיין לא יגדל שטחם יותר מן שטחי ההסכמה שבינינו!… שהלא ברור ומוסכם: שכולנו, בלי כל יוצא מן הכלל, הננו מאוחדים בהחלט בשאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו. שטח מאחד נרחב מאוד. ואם מפולגים אנו, הרי אך בבואנו לבור לנו את הדרכים להגשמת מטרתנו זו, המשותפת לכולנו, אנו מפולגים. – והיוצא מזה: שלולא היתה לנו שאיפה משותפת זו להקים את עמנו בארצנו, כי אז כלל וכלל לא היה נמצא בפנינו הקרקע להתפלגותנו. והרי שהתפלגותנו הנֶהָ אך תולדת אחדותנו. צמח הלענה של מחלוקתנו – יונק אך מקרקע הסכמתנו; והיתכן שהתפלגותנו ומחלוקתנו יגדלו ויעצמו מאחדותנו והסכמתנו?!

לא!… לא יתכן!… אלא שאנו הפלגנו כה בהתפלגותנו, עד שעצם ההתפלגות הפכה לנו כאילו מטרה לעצמה ופולחן, שאנו מתעצמים בו עד לאבדן עצם הקרקע שעליו התפלגנו.

ודומה הדבר כאילו משפחה אחת, הנלחצת על-ידי גורמים שונים פנימיים וחיצוניים להגיע אל מבטחה מעבר לתהום רבה… והנה מעל עברי פי התהום נצבו האחים – בני המשפחה – לתכן את התכנית לגשר המעבר על פני התהום – והתפלגו בנוגע לפרטי התכנית; ויתעצמו בריב וקטטה על ענין זה עד… עד שאחזו ודחפו והפילו את כל משפחתם, על אבותיהם הזקנים (עברם) ועל צאצאיהם (עתידם) והם עצמם לתוך התהום…

היוצא מזה, שאף תחת החרב החדה של השנאה והמשטמה המונחת על צוארנו ומנתקת את פתיל חיינו כאן, אין לנו להתיאש מן הפורקן, באשר פורקננו נמצא אך בידינו אנו… ובל-נא נפיל עצמנו, מתוך היאוש, אל רפיון ידים נוסף ואל אזלת-יד מוחלטת…

ואף כי רבים הם המנהיגים במפלגות עמנו ומעמדותיו, אשר בהבל פיהם המה מנפחים את אש השנאה המכלה את עמנו… ואף אחרי אשר רַבֵי עמנו נתקפו ביאוּש זה, המביא לרפיון ידים עד כדי השלמה גמורה את המצב, בפסקם לעצמם את הפסוק הידוע לאמר: “כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע”…

אף-על-פי-כן הן ימצאו עוד אנשי אמונה בפורקן, שיקומו כיום – בשעת חירום זו לעמנו – וינסו לעמוד בפרץ, למרות זה שפני רבותינו לא ילכו עמם בזה ולא יסעדו את פעלם על-ידי צעדם בראש. – – –

הן לא יתכן שאמנם פסה האמונה, פסה כליל, מלבותיהם של כל בני עמנו כאן, עד שלא ימצאו אף מעטים – כשתי עשרות ממפלגה ומפלגה וכשתי עשרות ממעמד ומעמד – אשר יתנדבו לקפוץ בראש – על אף הלעג התפל אשר ילַום ועל אף המכשולים אשר יוטלו לפני רגליהם – יתנדבו בכל זאת לקפוץ בראש ויחלו לגדור הפרצות…

לא! טרם פסה כליל האמונה מן הלבבות! ומצא ימצאו די אנשים, אשר למרות שיהיו מגודפים ומשוקצים, מבוטלים ומגוחכים – יקפצו בכל זאת בראש והמה יתלקטו ויבואו להקים יחד אירגון עברי ציוני, אשר מעל לכל המפלגות והמעמדות ירים את קול מצפונו של העם העברי המקים עצמו במולדתו בהתאם לרוח נביאיו ומוריו הגדולים.

ה

ולמעשה הנה ניתנת בזה הצעה בפני כל האנשים והנשים העברים בארצנו, אשר לבם שלם ואף תמים את שאיפת עמנו להקים עצמו בעצם ידיו בתוך ארצו, להוות מחדש את האומה הישראלית הנאמנה לרוח נביאיה, כי יתאגדו יחד כאירגון חפשי נושא המצפון של זו היהדות המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.

והיסודות המוצעים לאירגון זה הם:

א) לאירגון זה יכול להיכנס כל בן ובת עברים בארץ-ישראל בגיל מבוגר, בלי כל הבדל לאיזו מפלגה הם נמנים – או שאינם נמנים לשום מפלגה – ולאיזה מעמד הם משתייכים ומהו מצבם החברתי בכלל: למן נשיאי ישובנו ומוסדותינו ועד אחרון השמשים או המשרתים באיזה מוסד, אם אך נושאים הם את נפשם לתקומת עמנו בארצנו לחייו העצמיים בכוחותיו העצמיים.

ב) האירגון יעסוק בדרך כלל באותם הענינים אשר עיקריהם אינם נתונים לחילוקי דעות בין המפלגות השונות שבתנועה הציונית. ומן הענינים אשר לא בכל פרטיהם הנם מוסכמים לכל – יעסוק האירגון אך באותם הצדדים מהם אשר אין מחלוקת בהם.

ג) כל פעולה (פוליטית, כלכלית וישובית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית על כל מוסדותיה או של כנסת-ישראל ומוסדותיה כאן, אינה נכנסת לחוּג פעולתו של אירגון זה; אולם האירגון יכול להרשות לעצמו בקורת על דרכי הפעולה של המוסדות האלה או לתבוע מהם יותר ערוּת למילוי חובותיהם, אשר הוטלו עליהם מטעם הכנסיות שבחרו בהם.

ד) מהסעיף הנ"ל צריך להיות גם ברור, שאין האירגון בתור כזה לוקח כל חלק במלחמות לבחירות צירים בקונגרסים הציוניים או לכנסת ישראל, או לאיזה מוסד עירוני או כלכלי וכדומה לזה.

ה) ראש מפעלו של האירגון המוצע יהיה בעיצוב דעת הקהל של ישובנו העברי בארצנו, דעת-קהל הפורצת אך ורק מתוך הענין המשותף אשר ליהדות המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצנו, מעל לכל הנטיות המפלגתיות ומעל לכל הסטיות המעמדיות.

דבר המושכל הראשון: שתחיתנו כאן בארצנו הכרחית היא ואפשרית היא אך ורק על יסודות העבודה העברית והתוצרת העברית, הן משותף הוא בודאי לרוב הגדול ביותר של ישובנו העברי כאן. כל החטאים נגד זה נעשים בעיקר מתוך כך שאין כאן מי שראוי להוכיח באמת על זה; באשר כמעט כולנו תפושים, במידות שונות, לעבירות על העיקר היסודי הזה מבלי שנשים לב לכך כלל, בהיות כל הלבבות נתונים כיום אך לניקור העינים של הזולת ולא לראות הנגעים בביתם הם.. והנה כל אשר יתן ידו לאירגון המוצע הלזה, הריהו יחד עם זה מתחייב לשמירה קפדנית, ללא ויתור כלשהו, על יסוד תקומתנו זו: עבודה עברית ותוצרת עברית בכל הנוגע לעצמו ולביתו; ובמידת ההשפעה הגדולה ביותר על כל ידידיו, יודעיו ומכיריו. (ושוב: כל אשר חטאו בעבר לעיקר זה ואין בדעתם כלל לשוב, הרי לא יבואו לאירגון זה).

מלחמה תרבותית אך תקיפה ועזה, ללא כל ויתור, בנגע הסרסרות והספסרות לכל צורותיה; ובכסל הסנוביזם של המפקירים עצמם להתבוללות מכל הבחינות… אלה הפטריות המתרבות בשערינו, יען כי רב מאוד עיפוש-המריבות אצלנו ואין יד אחידה שתטאטאם במטאטא השמד. (ספסרים, סרסורים וסנובים בודאי לא יבואו לאירגון זה).

ו) החברות באירגון זה תהיה אישית, ואחריות אישית פרטית לכל חבר בתוכו, ובשום מקרה לא תוּכר בו חברוּת לבאי-כוח אגודות או מפלגות או חברות. באשר מצפון טהור ובלתי משוחד הנו אך ורק בסגולותיו של פרט האדם, החפשי מכל משמעת לזולתן; ומן הנמנעות הוא אצל “ביאת-כוח – לזולת”. ומה גם ביאת-כוח מפלגות ומעמדות.

כל תשלומי מסים לא ידרשו מן החברים לבל תנעל הדלת בפני דלים (את האמצעים הכספיים, במידה שידרשו לפעולות האירגון תשיגם הנהלת האירגון מתרומות מקריות שונות שתאסוף לפי ראות עיניה).

ז) דרכי הפעולה של האירגון בהגשמת מטרותיו תהיינה: 1) ראשית כל בדרך ההגשמה העצמית של כל חבר וחברה בתוכו, לפי כל תקנותיו ומשאלותיו אשר תתקבלנה בו. וכל דרישה ומשאלה אשר יפנה בה האירגון אל הציבור שלנו בכללו, יהיו ראשית כל חובה קדושה על כל חבר באירגון זה. 2) הפעלת כל ישובנו לפעולות רצוּיות בהתאם למטרותינו ולהימנעות מפעולות בלתי רצויות על-ידי לחץ עז, תקיף ומתמיד של דעת קהל כנה, בלתי-משוחדת על-ידי שום דבר ולא נושאת פנים לשום דבר… דעת קהל זו תבוא לידי ביטוי באספות מיוחדות ובעלונים; ובשעת ההכרח אף בכרוזים להחרמתם של הפושעים, אף עד כדי הוצאתם הגמורה מקרב ציבורנו.

ח) את ראשית נביטתו של האירגון הזה אפשר לראות באופן כזה: מספר ניכר (עשרות אחדות) של אישים ובעלי השפעה בישובנו, אשר ימצאו לנכון בכלל את יסודו של האירגון המוצע, יתכנסו במקום מתאים וזמן אשר ייוּעד לכך על-פי הסכמתם; יבררו למעשה את כיוון צעדיו הראשונים של האירגון ויטילו על מספר חברים מקרבם, שיכינו הצעת תקנון מפורט ויארגנו סניפים לאירגון זה בכל נקוּדות ישובנו; ידונו על דרכי הפעולה המשותפים בין המרכז לסניפים ובדומה לזה…

ט) וברור, שעוד לפני כן ישנו ענין לבירור וליבון כל השאלה הזאת – ולזה נגיע, נניח, ככה: ההצעה, המובאת בזה בפני כל בני ישובנו בארצנו, תבורר ותלובן מעכשיו במאמרים בעתונות היומית הקיימת בארצנו, או השבוּעונית (כי אין להסתפק לכך בבמה “נתיב” – המופיעה רק אחת לחודש). ורצוי שמעכשיו נקבע תקוּפה מסוימת – נניח שלושה חדשים – לבירור השאלה מכל צדדיה.

אחר התקופה הזאת יוּבא ב“נתיב” סיכום לכל הדיון בענין זה: ולפי המסקנות – יבואו הצעדים שאחרי זה…

*

ועתה, אם אחרי כל זה יקשו המקשים לאמר: איך זה יתואר בכל זאת קיוּמו של אירגון, אשר בו ישתתפו אנשים שהם יחד עם זה ממשיכים להיות חברים במפלגות שונות ומעמדות שונים? – אפשר להשיב להם, שראשית כל אפשר לסלק מכאן לגמרי את גורם “המעמד”, שהלא בהופיעו גם היום – אך ורק בשטח הצר והפרטי של התנגשות בין נותן עבודה למקבלה הוא מופיע; וגם כאן אין הופעתו הכרחית כלל. ובכל אופן, אין הבדלי המעמד משמשים אף אצלנו כיום, ואינם יכולים לשמש גורם מעכב מהשתייכות משותפת לאירגון בעל מגמות ציוניות טהורות; ובעלי “ההכרה המעמדית” והקיצונית משני הקצוות בימין ושמאל הן לא יכנסו ממילא לאירגון המוצע, משום שהכרתם המעמדית מעבירה אותם ממילא על דעת הציונות… ובעצם הלא כנגד רבים ממעשיהם של הקיצונים האלה צריכה להיות מכוונת פעולתו של האירגון המוצע. ובכן נשאר רק גורם המפלגתיות. אך האמנם המפלגות שלנו כיום “מעור אחד” הן? האם למשל במפא“י ישנה דעה אחת והשקפה אחת לכל החברים בה בכל הענינים ובכל השאלות?… הרי למשל, במפא”י נמצא גם חבר כמו א. ש. הסמל “הפועל-הצעיריות”, וגם… – לא אקרא בשם – הסמל ל“פועל ציוניות-בוּנדיסטית”… או כמה וכמה ניגוּדי השקפות על פני שטחים רבים: לאומיים, חברתיים, ישוביים וכלכליים עד לאין מספר כמעט שוררים בין חברי מפא“י, ובכל זאת כולם יחד הנם חברים במפא”י… או למשל החברים השונים במפלגות הציונים הכלליים: הישנו צורך למנות בזה את רוב הניגודים בין החברים בציונות הכללית לזרמיה? ובמזרחי? האם אין זרמים מתנגדים מתרוצצים בתוכו?

ואולי ישנן בתנועה הציונית גם מפלגות – משתי קצוותיה הקיצוניים לימין ולשמאל – אשר בתוכן “הכל חלק” ואין ניגודים בין חבריהן בפנים; אך אם “הכל חלק” במפלגות אלה הרי שאין עדיין חבריהן בעלי דעות עצמיות, ולא יבואו ממילא אל האירגון המוצע… יוצא איפוא שהניגודים הגלוּיים הקיימים כיום בין החברים בתוך מפלגותינו הקיימות, אף בשטחי הפעולה של אותן המפלגות, רבים הם וגדולים במאוד. ובכל זאת אין זה מונע אותם מהימנות יחד על מפלגתם; ומדוע יהיה זה מן הנמנע שחברים מכל המפלגות האלה יתאחדו לאירגון אחד, בתנאי מגודר מראש שאך על השטחים המוסכמים ביניהם הנם מתארגנים?…

ובעצם הן היה קיים אירגון כזה אצלנו עד השנים האחרונות. הן ההסתדרות הציונית עצמה היתה מאחדת אותנו, את כולנו, על השטחים המוסכמים בינינו, ואת השטחים הבלתי-מוסכמים השאירה למפלגות בעניניהם הפרטיים… ואך משקלקלו… כולנו קלקלנו!… ומשקלקלנו, נהפכה הציונות לנו לקרקע פורה שנאה ומשטמה עד לחורבן…

כי על כן נבוא-נא ונכריז מחדש על שטח לאחדות ופעולה משותפת, לתיקונה של הציונות ביסודה. שהלא אך זאת היא בעצם המטרה לפני האירגון המוצע; ואך בכיוון זה יש להתוות את דרכי פעולותיו כמוצע בסעיפים שנמנו למעלה.

והגיעה על כן השעה ש“הקטנים”, אשר לא מנהיגים המה למפלגות בציונות, יקומו ויקחו את הענינים לידיהם; ויבקשו וימצאו בחזרה את השטחים להסכמה ולאחדות בציונות ויפעלו עליהם. ואמנם, כפי שראינו למעלה, נמצאים שטחי-פעולה מוסכמים רבים למדי לפעולתם המשותפת של החברים מכל המפלגות; אלא שכיום שטופות, כאמור, מפלגותינו בריב ומשטמה במידה כזו שאין הן נפנות עוד לשטחי ההסכמה; ויבוא על כן האירגון המוצע ויקים מחדש את ההכרה במציאות השטחים המוסכמים והמאוחדים בציונות. – וראשית פעולתו של האירגון הזה תהיה להרים את קולו של מצפון היהדות, המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.

תרצ"ד (1933)

---

שיח

מאת

אליעזר יפה

(קטעים)

– – – אמנם כיום, הרי כל מי שאינו רץ לאחוז בכנפות איזו חברה, אם פשיסטית ואם סוציאליסטית, אין לו כל משקל בחברה בכלל. ואך כל מי שירקוד עם “כל הנערים” או ההמונים ויחניף להם, זה הנו הנערץ כיום. אך למי שאינו חולה עדיין במחלת הפחד בפני הבדידות, מוטב אולי כי יהיה בודד לנפשו מאשר יהיה מוקף בהמון ריק, המון זה אשר לא רק בענינים כלליים אינו יודע בין ימינו לשמאלו, אלא אף בעניניו כך.

– – – ואולי אפשר שבמעשינו נביא לכך, כי לעתיד לבוא לא תרצה שום מילדת לעזור לביאתו לעולם של תינוק אשר אינו “בעל הכרה מעמדית” במידה כזו, שעוד מבטן אמו יופיע עם “פנקס-חבר” בצדו, וכאשר יהיה עדיין שוכב בחיתוליו ידע כבר לקלל אף את צדקת מעשיהם של מתנגדינו ולהלל אף את רשעתנו אנו; ומובן שכבר יהיה מלא התלהבות קדושה לכל אשר “שלנו” הנו וזוועה פשוט לאשר אינו “שלנו”; וכלל לא יהיה צורך לכוונו ל“ענינינו”, באשר כבר אז ידע בעצמו לפטפט בפה את אשר אין לו בלבו כלל. ואף בגדלו תהיינה בודאי ידיו ורגליו חזקות לבעיטה לא רק בכדור נפוח אלא אף בכל זולתנו.

– – – אמנם עד “לתקופת ההשכלה”, עוד ידע רוב עמנו לשמור על עצמיותו, ולא היה בעמנו שום שבט או חבר אשר ישוה למעשה התבוללותו בגוי פני רעיון אנושי כללי. ואך בדור “ההשכלה” דברו מבני עמנו על ההתבוללות לא רק כעל דרך פרטית בשבילם להתחמק מתוך הראיה של רודפיהם, אלא אף קמו מקרב בנינו כאלה שהטיפו לכך כלאידיאל כללי. ואף כיום הן רבים עדיין מבנינו אלה שיחשבו, כי בהוּסר מהם צביון עמם (הם מחליפים את המושג “עמם” במושג “עמים”, למרות שלעיניהם יזדקר הכזב שבדבר) יוסרו בכלל גבולות העמים, ו“גר זאב עם כבש”.

קשה אף לרדת לדעתם של המונים מבני עמנו, אשר לא רק שלא ישאפו להתבוללות בגויים זולתם, אלא אף פעילים הם בתקומתנו אנו ויחד עם זה ילגלגו ליהדות וקניניה הרוחניים, על אף חפשם לשוא להקנות לחברים קנינים רוחניים חדשים; ולא ירגישו או לא יחלו על שבדרך זו אך יטשו את קניני עמם העתיקים אשר אין להם סבלנות אליהם, והחדשים אשר יצרו ויִצרו יהיו מחוסרי טעם וריח.

– – – כי אכן סכנת ההתבוללות בסוציאליות גדולה לבנינו יותר מאשר לבני כל עם. יען שמלבד הקסם אשר תנועה זו כבר קסמה פעם לנערי ישראל, ותלבבם להתנער תיכף בגיל ורעדה מכל אשר קשר אותם פעם לעמם ולצרותיו (את ארצו אף לא ידעו), הרי תנועה זו הנה אף דתית כובשת ואנו הננו הכי נוחים להיכבש לה… גם יען אשר כבר היום יחונכו רבים מבנינו ללעוג ל“יקהת אמם” היהדות. ורבים הנם כבר אף בנינו אשר לא ידעו למשל כי הפסוק האנושי “ואהבת לרעך כמוך” כתוב בתורתנו אנו, והם ירימו על נס (כמובן שלא לקיומם הם) את הבלתי-אנושי שבפי הנצרות (ולא בלבה כמובן) “ואהבת לרעך יותר מעצמך”. ומובן שאינם יודעים עוד כמה וכמה מימרות מן התנ"ך שעם ישראל כלל בתוכו, עדיין לפנים, את מיטב הרעיונות והאידיאלים של האנושיות הטובה אף מימינו.

ואם לא מבני ישראל יקומו כיום חניכים לאותם הרעיונות, מי כיום יניח את האדנים להם ולדרך האמת והשלום בכללם? הן כיום אין אף לבנינו ענין בכאלה, אלא להפך ישתרשו במפלגתיות הנלוזה ויתיזו בוץ בפני כל זולתם (אכן התקוששו וקושו!). או אף אם השלום יחזק בתבל, מהו ערכו אם אינו מיוסד על האמת?

אכן בעודני נער רק עלצתי במאוד לקראת “ספר הברית” (“הקפיטל” של מרכס) של הסוציאליזם, בציפיתי למצוא בו הד מודרני ל“פדות החלכאים” ולחזון “אחרית הימים”. ומה נכזבתי במאוד ומה עמקו פצעי לבי, כאשר פלחוני חצי הרעל והמשטמה (בלבוש מפשט של חוקר) שפרצו לקראתי מתוך תורה זו וקראו למלחמה ודם… ובנדוף לאפי מן התורה הזאת ריח דם-אדם על מזבחות גזית, כמו ב“תורת הכהנים” שלנו, אשר נפשי סלדה בה אף בעודני נער חרד ותמים בבית אבי… למרות זה שבילדותי האמנתי גם אנוכי באמונת תום ילדות, ככל היהודים, כי אכן בקדושתו עולה הספר “תורת כהנים” שלנו על כל שאר ספרי קדשינו… ובכל זאת נקעה נפשי ממנו גם אז, עקב הדם הקרוש (ודם בהמה ועוף בלבד) המבצבץ מתוכו… ואך בספרי החזון שבתנ“ך היו כבר אז כל מעיני. ואם ל”תורת הכהנים" שלנו מתוך כתבי קדשנו אנו הרגשתי כה עוד אז בעודני ילד חרד למצוות אביו, איך אם כן יכולתי לשאת את “תורת הכהנים” שמצאתי בדת הסוציאליזם, בהיותי כבר בגיל של נער חושב מחשבות עצמיות, מתקומם בנפשי כנגד כל תורות כהנים ומעשיהם… ושואף אך לחזון?

ואכן מעודי ועד היום הזה הומיה נפשי ושוקקה לקראת חזון “אחרית הימים” אשר חזו נביאינו, אף כי אדע ש“אחרית” זו לא תבוא לנצח, יען כי, או אם כי אדע גם את זאת; כי “אחרית” כזו אינה כלל מן הנמנעות, ואולי חזוה נביאינו מנפשם; אלא אם הנה מן האפשרויות בתקופתנו, אתפלל עתה כי אם היא צריכה לבוא רק אחרי שנמחה כבר, כעם, באיזה אופן שהוא מעל פני האדמה… “ימוגר-נא כסאה לעד!” ולנצח נצחים… כי איני מן החנפים לפטפט על סוציאליות וקוסמופוליטיות שהנן ריקות בשביל עמי. ואף נדמה לי, כי אם לא זכה דור הנביאים התמימים לאחרית כזו, הרי בודאי לא תבוא זו בדורות הכזב והריקנות של ימינו וימי בנינו.

בימינו מהו אשר ילבב וימשוך את נערינו לסוציאליות? מעודם לא ידעו רובם אפילו מה מן המקסים-ומושך ישנו בתורת מרכס. וללאומם יתכחשו מכיון שהרבה זמן דבר הסוציאליזם ע"ד קוסמופוליטיות; ובעצמם לא יעמלו אפילו להבין מה זאת “קוסמופוליטיות” או “אנושיות” שאודותם ידברו, ואם בגויים ירבו גם כן לעשות תורה זו פלסתר במסירתם ללאומיהם, הרי בנינו יתהדקו בתורות הסוציאליות, קוסמופוליטיות ואנושיות ריקות ויעשו פלסתר את תורתם הלאומית… ואם לפני כמה עשרות שנים היה לסוציאליות למצער ברק ויפעה, הרי כיום נכזב גם זה. ומה בכן המלבב עדיין את בנינו אנו בה, קשה לדעת.

– – – עד אשר נבלע “הפועל הצעיר” בתוך “אחדות העבודה” ויצרו יחד את “מפא”י", היו בו אך יחידים שכינו עצמם גם בשם סוציאליסטים, ואף לאלה לא היה כל “יחס דתי” אל התנועה הזאת, ואת סמלינו הלאומיים הקדימו תמיד לסמליהם הסוציאליים, כי אלה החזיקו בסוציאליזם כבתנועה המחדשת לדורותינו את מושגינו הלאומיים עוד מתקופת נביאינו, אשר כל התנועות הסוציאליות, לא תגענה אף ברוחן, ועל אחת כמה וכמה במעשיהן, לרוח האמת והצדק של נביאי עמנו. כיום אולי נשארו עדיין אך יחידי סגולה ששמרו על רגשותיהם אלה; ומי יודע כמה זמן עוד תנשא הגחלת הזאת בלבם, ואם יצליחו להורישה לבניהם.

תרצ"ה (1935)

---

וידוי גלוי

מאת

אליעזר יפה

(בתשובתי לחברים המשיגים)

א

חברי ורעי-כאח לי א. ה.! אתה הרבית לי השגות בעל-פה על “נתיב” ועוד רבים מחברינו עשו כמוך. והח' י. כ. שלח לי השגות בכתב, שאני מדפיסם בחוברת זו כמו שיצאו מעטו.

התמצית מכל ההשגות וביחוד מהשגותיך אתה – מנוסחת בעיקרה בסעיפים דלקמן:

א) ציון העובדה, שתנועת העבודה שלנו בארץ הנה היחידה כמעט, בין כל יתר התנועות שבציונות, המקיימת בגוּפה ומאודה את הגשמת התעודה להקים מחדש את העם העברי בארצו, במובן הכלכלי והתרבותי וכל כיוצא בזה. וחבריה של תנועת העבודה הם הנם היחידים, שמסירות נפשם על קיום התעודה הזאת מגיעה עד כדי “המתת עצמם” בזה…

ואיך זה – שואל אתה ושואלים עוד חברים – מתעלמים אנו ב“נתיב” מן העובדה הזאת, ומדברים משפטים דוקא את תנועת העבודה שלנו ומנהיגיה, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז כל חבר בתנועה?

ב) אומר אתה ואומרים עוד חברים המשיגים עלי: כי בשביל כל יתר השדרות והשכבות והמפלגות הקדשתי במאמרי “דברי אמת ושלום” רק מלים מעטות, ביחס ל“רוב-דברים” שבאתי בהם על תנועת העבודה (“דיספרופורציה נוראה!” – קורא לזה הח' י. כ.), ואף גם המלים המעטות אשר פניתי בהן את השדרות האחרות, הנן רכות ומלטפות עד שאפשר כמעט להאזין מתוכן נעימה של חונף. ובמכתבך – א. ה. – האחרון אלי אתה מספר לי, כי עברת בימים האחרונים את תל-אביב, ירושלים וחיפה, ובכל מקום ראית את בני הציבורים שמחוץ לציבור הפועלים מתמוגגים פשוט מנחת על הבקורת שלי שלא כנגדם הם. והאכרים והרביזיוניסטים “עושים סחורה מן דברי “ההרבצה” שלי במפא”י ובהסתדרות"… ולעומת זה, ואולי גם עקב זה, הרי הפועלים נרגזים ונעלבים מדברי…

אמנם בעַנוָתך אתה מוסיף ואומר: “זאת היא התרשמותי, אך יכול היות שאני מתרשם ביותר מן המגע שלי הישר את האנשים וזה מעורר בי הרגשות רק לצד אחד. ויחד עם זה יש אמונה רבה באינטואיציה שלך הבריאה, ואני נוטה גם להאמין של”נתיב“ך תהיה השפעה קולעת וחודרת למעמקים…”.

“ובכל זאת – אתה מוסיף – הנני חדור גם אמונה שלמה, שכל אחד ממנו צריך להתמיד בליכודו ודבקותו בציבור הפועלים, במנהיגיו ובכליו, ובאהבה, באמונה ובמסירות אפשר לפעול בו גדולות, כי למרות הכל ואחרי הכל הרי הוא, הוא הציבור היחידי המגשים את הציונות בגופו ונפשו…”

ג) אני בנתיבי נותן חרב בידי מתנגדיה של תנועת העבודה, שיסתייעו בי (“המנות” שחלקתי להם עצמם לא יעוררו כלל את תשומת לבם מרוב קטנן) להרחיב את פיהם על תנועת העבודה עוד יותר מאשר עד כה, ובזה יראו עצמם “יוצאים ידי חובתם לציונות”, ונמצא שאני רק מסייע בידי עוברי עבירה ותיקים. באשר “גם הערותי הנכונות (אומר הח' י. כ.) והבקורת הצודקת כלפי מפא”י וההסתדרות נשארו ללא הד בה, וזהו ענשו של מגזים, שאפילו אומר דברים שיש בהם מידה ידועה של אמת ושלום – אין שומעים לו…"

ועוד כמה וכמה דברים במאמרו של י. כ. אשר אתעכב עליהם אחרי כן, כשאעבור לפרט הדברים של המשיגים. אך קודם כל מתפרץ מלבי וידוי גלוי בפני חברי המשיגים וביחוד בפניך א. ה. חברי ורעי.

מודה אני ומתודה בפניכם, חברי היקרים, שנתיבי אינו עומד בפני הדעת השקולה. ולא רק נתיבי האחרון, בהוציאי לבדי את הבמה “נתיב”, אלא אף כל נתיבי עד היום. כי מנעורי עד היום הזה הן איש ריב אני. ותמיד נוטה אני לריב דוקא את הכי קרובים לי בכל המובנים… בין בענינים שביני לבינם באופן ישר, ובין בראותי את הקרובים לי רבים את זולתם, ואני נוסף כאילו תמיד על יריבי-קרובי לריב גם אני בקרובי דוקא ולא ביריביהם.

ואף את יצירותי עצמי רב אני תמיד. ולדוגמה – אם להתעכב אך על תקופת פעולותי בתוך ארצנו: - 1) הייתי בין מעצבי הדמות ל“הפועל הצעיר” וכל הימים הייתי גם יריבו, עד שלבסוף עמלתי להבליעו בתוך “אחדות העבודה” ובלבד שיחדל מלהתקיים עוד… 2) הייתי במייסדים של “מושבי העובדים” ונהלל, ורבתי בם ובה כל הימים, עד שפרשתי מהם וממנה ואיני בא בקהלם. 3) והייתי במעצביה של “תנובה”, ואתה א. ה., אחי ורעי, הן יודע ועד כל הימים לריבי ומרי-שיחי בה, ואף לזה שכבר כמה פעמים עמדתי לעזוב אותה. ולך הן ידועים גם הנימוקים מדוע אני ממשיך לעמוד בה… לעבוד בה למרות היותי איש ריב ומדון בה… 4) ותנועת העבודה שלנו בכללה, ההסתדרות החקלאית, האם לא ממיסדיה ומטפחיה הייתי? או האין לבי נע בי לזכרה, כאשר ינוע בי לבי לזכר הילדים שלי (והן אתה אחי ורעי יודע את רגשותי לילדים בכלל ולילדי בפרט). והנה הייתי חבר במרכז החקלאי ורבתי בו – בעל-פה ובדפוס ורבתי במשקים, עד שיצאתי מן המרכז החקלאי. יצאתי, אך ממשיך לריב בהסתדרות ובמפא"י שאני חבר בהם, מסור ומקים את חוקותיהם, גם אלה שאני חולק עליהם ורב בהם…

ולמה אהיה איש ריב כל הימים, מר לעצמי ומרגיז את הקרובים ללבי, ודוקא את הקרובים לי ביותר?!…

והאמינה לי, שאני יודע רק על מה אני רב בכל אלה, אך למה אהיה אני האיש הרב תמיד בכל הקרוב ללבי – אף בעת שמעשי אלה אך יעוררו תמהון ושרקה מסביב – את זאת לא אדע.

והנה גם מפעלי זה “נתיב”, הוא במה שהועדתיו בעיקר לריב את הכל, ובראש וראשונה את הקרוב ביותר לי וללבי: את תנועת העבודה בארץ ישראל. ולמה לי כל זאת? הכי מעטים הם צרכי ביתי ומשקי בנהלל – שאין ביכלתי לספקם – כי באתי גם ללוות כספים ולהשקיע עצמי בעוד חובות וריבית וחילופי שטרות כדי לקיים את הירחון הזה? החסר חובות אני שבאתי להעמיס על עצמי חובות נוספים?! ולמה זה?

או שמא חסר עבודה אני אחרי שעות עבודתי ב“תנובה” (ועתה הן הנך גם יודע ועֵד מה רבה העבודה המוטלת עלי ושאני עושה ב“תנובה”), שהעמסתי עלי עולי עולים של עבודות, לכל שעות הערב והלילה שלי? העבודות הרבות הכרוכות בהוצאת ה“נתיב”: להיות אני הסופר והעורך והמגיה, והמפרסם והמנהל את המשא-ומתן והעסקים את חותמים ואת הסוכנים, וכותב המכתבים ושולח החבילות ועוד ועוד כמה וכמה עבודות ב“עסק” זה… או שמא חסר כבוד אני – שבאתי להתגרות בכל מפלגותינו ומעמדותינו? למן חברינו בהסתדרות ובמפא"י ועד… ועד כל חלקי ציבורנו, בעלי העור הגס כלפי כל ענין כללי, ועור רגיש מאוד כלפי עצמם, אשר אם אך תגע בהם ויסקלוך באבנים, בבוץ וברוק.

מה איפוא ידחפני אל כל זה? זאת אני יודע ותיכף אעבור לענין זה. אך למה אני נותן את עצמי להידחף אל נתיב היגון הזה – איני יודע.

והאמינה לי, שלא רק לזולתי הנני איש ריב ומדון אלא גם בי בעצמי אני רב וממר לי. והנה אמסור לפניך מקצת מריבי את עצמי על היותי איש ריב לזולתי, וביחוד על ריבי את חברי המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ.

פעמים רבות אני רב בי להם, לחברי, בשוותי להם את הדמות של “בית הלל” הנוחים והמקילים – ואשר אגב גם הלכה כמותם – ולעצמי אני משווה את הדמות של “בית-שמאי” הזועפים והמחמירים. שהלא מכיר אני את חברי, אותו “חבר המנהיגים של תנועת העבודה שלנו בארץ ובגולה” אשר אני רב בהם, והן אֵדעם כבני “יהדות צרופה – באמת צרופה!” וכאנשי “ציונות תמימה – באמת תמימה ומשיבת נפש!”… והן אדע את האש היהודית היוקדת בלבם, ואף הן כבד אכבדם במאוד. והן גלוּי וידוּע לפני שאין אני טוב מהם אף במשהו. וכי טוב אני מהם כיהודי וכציוני? ולמה זה אריב בם? או הכי יען שמבית הלל הם – וההלכה הן כבית הלל היא – אבוא לדבר משפטים דוקא אתם, ועוד במלים בוטות כה וחריפות עד להכאיב ולהרגיז?…

או שמא פשוט: איש רע לב וסר רוח אני, נוטה למריבות מטבעו ומרגיז מנוחת זולתו להנאתו?… איש שזרה לו מידת החסד והסליחה ולבו לב אבן קרה ונוקשה, שאינו מכיר את התלבטויותיהם של אנשים בכלל, ואינו חש בכאב של זולתו?…

אך לפניך, אחי ורעי, הן אין צורך לי להוכיח שלא כן הוא. הן אתה מכירני במשך שנים כה רבות, והנך קרוב אלי ויודע עד מה רך בי לבי ונרגש למול כל כאב אנושי, ונסער אל כאב זולתי לא פחות מאשר לכאבי אני. והן לבי רך כה, עד שלא רק למראה כאב מציאוּתי כיום נרגש הוא, אלא אף לכאב שבאגדה מלפני שנים יסער. הן עוד כיום הזה, בשנות שיבתי, אני שופך דמעות למקרא גבישי התמצית האנושית בספר התנ"ך. ואפילו בהגיעי, למשל, לסיפור על מכירת יוסף, או כדוּגמה, בקראי את תחינת משה “אעברה-נא ואראה את הארץ…” יזוע בי לבי ועיני תגרנה עכשיו כמו אז בשנות ילדותי. למרות זה שמאז ועד היום עברתי על פרשיות אלה ובדומה להן ובכיתי עליהן מאות פעמים…

ואגלה לך סוד, שגם עכשיו בכתבי את וידוּיי זה לפניך תגרנה עיני דמעות. ולרוב תגרנה הדמעות מעיני גם עת אשב לי בודד בחדרי בערבים, ומעלה על הנייר את דברי זעמי אל חברי בתנועה הציונית בכלל ובתנועת העבודה בפרט. ולמה כל זאת – איני יודע!…

איני יודע למה, אך ידוֹע אדע על מה אזעם ואבכה. ושמעני-נא! הרגיל אתה אצל ספר ירמיהו ומגילת איכה שלו? מפָני אני לא ימוש הספר הזה והמגילה הזאת. ובכל עת קראי בם חזה אחזה ממש בחוּש את חורבן ביתנו הראשון באשמת בני עמנו עצמם. ולעיני יצוף ויעלה גם חורבן ביתנו השני ממש בידינו אנו בריב ובמשטמה שהשקענו עצמנו בה אז בהתפלגותנו לפלגות שונות, אשר שקדו בראש וראשונה ובכל נפשם ומאודם להצמית אחת את השניה, והדאגה להתגוננות בפני גיסות רומא – האויב המשותף הצר מחוץ לחומה – היתה להם כטפל… ומה אעשה ואני לקוּי בדמיון חולה, אשר מצד אחד מאורעות מלפני אלפי שנים ירָאו לי ממש כמתהוים הרגע לעינים ויחרידוני עד מות, ומצד שני הרי המעשים מימינו אלה, הנראים בעיני כולם כמעשים רגילים שאין להתריע עליהם – נחזים בדמיוני מבעד למשקפת המכוונת אל אותם המאורעות המחרידים שמלפנים, והם יזעזעוני עד לטרוף הדעת. ואמנם כמטורף אני מופיע בעיניכם, חברי, וכ“מגזים” הראוי לעונשין… אך אין ביכלתי להתגבר על דמיוני החולה ומחזות הפלצות יעבירוני על דעתי, ועל כרחי אזעם ואבכה למראה השקידה הרבה אשר ישקדו כיום כל שדרות עמנו, כבני אדום ב“יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה”…

ובראותי את כל אלה “הבנים המשחיתים” בשקדם על הרס ביתנו, האם לא אשלח את ידי לעצור בקרוב אלי ביותר ולמנוע מהשחית?!

ועל מי לזעום ביותר ובראש וראשונה, אם לא על הטובים בבנים, על ראש וראשוני הבונים, המסוגלים למסירת נפש עד כדי “להמית עצמם” ממש על הבנין, ואשר תחת עסוק אך בבנין, הריהם גם – אמנם גם – עוסקים בזריקת אבנים וטיט וחומר מן החומה על ראשי המונים – עברים גם הם – אשר יריבו בהם?!

על מה יריבו – זהו פרק לחוד, שכדאי לברר אותו. ולברר אותו ואף לרפא את הצרה בכלל יש אך ורק בדברי אמת ולא אחרת.

והלא ברוּר שלגמרי נקיים מעוון המריבה הזאת ובדומה לזה, אין תנועת העבודה אף לדעתכם אתם המשיגים עלי. אתה א. ה. הן תתמרמר גם כן במאוד על כמה וכמה ענינים במפא"י ובהסתדרות. ואתה י. כ. הלא גם כן תאמר בראשית השגותיך עלי ועל “נתיבי” במלים אלה: “משותפת לשנינו – לך ולי –הרגשת-מרד בכמה וכמה תופעות שליליות בחיינו…”.

ובכן, כולנו רואים “תופעות שליליות” ואף “חטאים ופשעים” בחיינו ואף בציבורנו. איך לרפא את זאת?

כמדומני שהדרך, או הנתיב, צריכה להיות מתוך הנחות אלה: 1) כל פשע או חטא (או קראו לזה “תופעה שלילית” – אחת היא) אך מחלה הם; 2) כל מחלה מקורה ב“אינפקציה”; 3) כל “אינפקציה” טעונה “דיזנפקציה” קודם כל. ובטרם נעשתה הדיזינפקציה הגמורה – אך לשוא ישקדו כל רופאי ארץ לרפא את המחלה: כל משחותיהם, רפואותיהם ומרקחותיהם, מזוריהם ותחבושותיהם הבל יהיו… ולהפך אם יצליחו בזה להגליד את פני המכה מבלי שנעשתה קודם הדיזינפקציה בתוכה, הרי רק יצעידו בזה את החולה אלי קברו; 4) והנה דיזינפקציה למחלות הגוף אפשר לעשות בכמה וכמה סמים חריפים וצורבים (סמים חריפים דוקא); וסם בשביל חיטוי בפני מחלות הרוח והנפש, אם של הפרט וביחוּד של הכלל, ישנו אך אחד בלבד: האמת; כל רפאוּת לחטאי הציבור והחברה אשר תעשה בטרם חִטאום בסם האמת – אך רפאוּת אליל היא וסופה להצעיד אותה החברה או הציבור אלי קברו. ואף זאת: האמת הניתנת לשעורים אינה אלא שקר. וכל האנשים שנהגו לחַטֵא אף בדברי אמת, ואולם בדברי אמת לחצאין בלבד – הרי פעלו בזה אך “לספות” חטאת על חטאת"… ובסופם: “ספו תמו מן בלהות”…

וכי אני מה עשיתי עד עכשיו יותר מאשר זרקתי מעט מי חטאת (סמי דיזינפקציה) בדברי האמת, כדי לחַטא ראשית כל את הנגעים – בתוך הנגעים עצמם כמעט שלא נגעתי עדיין, שהלא אין לנתח את הנגע בטרם חטאוהו כהוגן… והנה אך התחלתי לחטא את נגעינו בסם-המחטא היחידי וכבר נזעקתם עלי…

ועל מה נזעקתם? מי החטאת צורבים? האמת מרגיזה? ומה לעשות אם יש כאן נגע? שהלא טבעם של מי-חטאת לצרוב אך במקום הנגע שבגוף, תחת שהבשר הבריא אינו חש כל צריבה בהם… ומטבעה של האמת להרגיז אך במקום הנגע שבנפש… תחת שהנפש הבריאה אינה מתרגזת עליה, אלא להיפך כמהה לה…

ולמה הרבה ארבה לבוא בדברי האמת דוקא אל עצמנו ובשרנו? – וכי איך אפשר אחרת?! האבוא לטהר בלתי-טהור זולתי בעודני בלתי-טהור בעצמי? הן אֵרפא קודם ואטהר אני עצמי – אם לא אהפוך אז את צינור מי החטאת כולו על הבלתי-טהורים האחרים!… וכיום הזה לא הייתי צריך לנגוע בהם כלל, ואם עשיתי את זאת במעט, הרי זה אך במידה שכתפם נגעה בי עצמי – נתזו המים גם עליהם. דוק שם בדברים בדברי ה“אמת ושלום” ותמצא שכן הוא… או אולי תכחישו בכלל שאמת דברתי שם?! הוכיחוני בזה ואיוָכח!

ובכן הכי בי האשמה שכזאת ואך כזאת היא האמת של תנועת העבודה היקרה שלנו ומנהיגיה הטובים כשהם לעצמם? ואם הם נוהגים כאילו בדומה ל“בית הלל”, הרי זה אך בדומה לבית הלל ולא כבית הלל ממש, שהלא בית הלל מדרכם להקל בדין לכל המון בית ישראל ולא לבית הלל בלבד, ומנהיגינו נוהגים להקל דוקא לבית תנועתם – תנועת העבודה בלבד; ולזולתם ינהגו להחמיר מאוד. והלל הזקן היה סמל הטוב, הענוה והחסד לכל, ואף למי שביקש מן התורה רק כדי עמידה על רגל אחת… ואף לאותו אדם גם שניסה להכניסו בשאלות שטות בערב שבת עם חשכה, כדי להרויח על-ידי זה את כסף התערבוּתו… אך דַבָרינו אנו הן ינהגו בחסד ובויתורים רק כלפי תלמידיהם בלבד; ואת כל זולתם ימהרו לדחוף “באמת הבנין שבידם” כשמאי הקפדן ולא כהלל איש החסד…

*

ומעכשיו, י. כ. יקירי, יכוונו דברי במיוחד להשגותיך אתה העיקריות (לסדר בדברים – לפי מוקדם ומאוחר – במאמרך איני צריך כמובן לשים לב בתשובתי).

את הדיון על העבר “מפני מה היתה תקופה וכו'” או “אם זה נכון שבידי הפוה”צ נמצאו המפתחות וכו'" וכדומה מן העבר, נניח עכשיו הצדה ונתעכב אך על ההוה בלבד.

וראשית כל לדבריך אלה: “…ההתקפה על הסוציאליזם מצד הוגי-דעות ושואפי שאיפות ומגשימי אידיאלים היא אנכרוניזם גמור. היא נשארה כיום חלקם המונופולי של ריאקציונרים, שאפילו חברה קפיטליסטית אינה סובלתם – לאחר שקיים סוציאליזם מוּסרי, סוציאליזם דתי, סוציאליזם אידיאליסטי, מרכסיזם, לניניזם ושיטות אחרות כיוצא בהן, הרי כל התנגדות סתמית לסוציאליזם שאינה… וכו'”.

והנה אנוכי לא באתי עד עתה לשאת את משָלי על התנועה הסוציאליסטית לשיטותיה, אלא בבקורת חברתנו אנו – תנועת העבודה – כאן, שהיא כוללת בתוכה אולי את כל השיטות הסוציאליסטיות שמנינו. ובאמת אשרי התנועה שככה לה! אך הכי לא התעכבתי על זאת בערך ב“דברי האמת ושלום” שאתה משיג עליהם? הן על זאת בכיתי שם: על “האחדות היצוקה ומוקשה שבכור ההיתוך” שלנו, ועל זה “שלבחירות, אם מטעם ההסתדרות ואם מטעם מפא”י יפרסמו מצעים ברוחם של המנהיגים הותיקים (שיש בהם לא רק משום סוציאליזם מוסרי, ואידיאליסטי, אלא אף ציונות תמימה ויהדות צרופה), אשר כל ציוני טוב יכול לחתום עליהם בשתי ידיו…" "אך אחרי הבחירות ימסרו המנהיגים הותיקים את “הנהלת הציבור” לידי “המנהיגים הצעירים” – אלה האוחזים בידם את הסוציאליזם המרכסיסטי הווּלגרי והאנכרוניסטי והלניניסטי, אשר גם אתה כמוני אינך גורס אותם. על הסוציאליזם המרכסיסטי הן תאמר כזאת בפירוש בהשגותיך, ואל הסוציאליזם הלניניסטי נשוב עוד מעט.

ועוד אתה אומר:… “בימינו, כשכל אדם שמהבהב בו אותו ניצוץ אלוהי הנקרא תבונה או לב, דואב ומיצר בצרת העולם השוקע ומתלבט בסתירותיו ובערבוביתו, כשכמעט כל בר-דעת נוכח (את הראיות מן הקפיטליסטים שלך אני מניח הצדה – א. ל.) שהסדרים הכלכליים והחברתיים הנוכחיים נפסדים וטעונים עקירה – רעיון רוח הוא להתנגד לסוציאליזם…” ואולם י. כ. יקירי! מה ענין שמיטה אצל הר סיני?… איזה קשר ישנו כאן בין הרישא וסיפא: בין זה שהסדרים הנוכחיים טעונים עקירה לבין הסוציאליזם?… הכי, למשל, באותה רוּסיה הצריסטית שנהפכה על-ידי קרנסקי הליברל ונעקרה אחרי זה על-ידי “הסוציאליזם הלניניסטי”… הכי אין רוּסיה זו טעונה עקירה גם היא?

ואין אני בא לדון אתך על זאת “מהשקפת עולם כללית”. אני אין לפני כלי-מודד לטוב ורע שבעולם מלבד הטוב והרע לעם ישראל. ומכיון שכה עצום הרע וכה מִצְעָר הטוב שעם ישראל סופג מן “העולם” הזה – כי על כן נתוּנות כל אנחותי ואנקותי ראשית כל לעם ישראל החלכה והנדכא; ואם אחרי זה לא ישרדו לי כלל אנחות ואנקות גם בשביל אותו הרע והסבל אשר ל“עולם” המופשט מישראל, מנוּער ומתנער ממנו… – הכי אשמתי היא זאת?! – – –

ואתה עודך טוען כנגדי על אמרי במאמרי, שיש יסוד לזהות את התנועה הסוציאליסטית בשמד ובהתבוללות לישראל! ואומר אתה ש“זה נעוץ עוד בהלך-רוח ובמחשבה שלפני יובל שנים, בימים ההם עוד משל בכיפה המרכסיזם הווּלגרי, תפיסת החברה החמרנית וכו' וכו'…” ומה בתפיסת הסוציאליזם הלניניסטי המושל כיום הזה בכיפת רוּסיה זו, שאך דברנו בה?! האם היתה עוד פעם בתולדות ישראל תנועת שמד ואבדן לישראל כתנועה זו?!…

ומפה לאוזן – לבל תשמחנה בנות פלשתים – האין גם הסוציאליסטים שלנו כאן, חברים להסתדרות העובדים שלנו, תפוּסים במקצת למעשה הזה? איך אחרת למשל תבאר את אשר נעשה ליסוד או לגדר – אחת היא – של בית הכנסת בשכונת העובדים הסוציאליסטית שלנו ליד חיפה?!…

ואף לא שמענו כלל שמנהיגי הסתדרותנו, אלה התפוסים דוקא לסוציאליזם מוסרי ואידיאלי, יקראו לבירור את החברים מאותה שכונת העובדים. ושמא תאמר שכאן הכריע ענין “החופש בדעות”, השורר אצלנו בהסתדרות (חופש דעות – והריסת יסוד או גדר של בית-התפילה שהקימו יהודים זקנים!), ובכן מדוע זה קראו לבירור בהסתדרות את החבר אשר בראשון למאי לא עזב את עבודתו במשרד העיריה בתל-אביב?… איזה תסביך ישנו בתנועתנו “הציונית-סוציאלית”.

ב.

י. כ. יקירי! לפני כשלושת רבעי שנה, בהפסיקי באמצע את דברי אליך לא שערתי כמובן כי תבוא הפסקה כה ארוכה באמצעם; ובודאי תסלח לי על זה.

אין חלקך עם אלה אשר ידרשו את חופש המחשבה והדיבור אך לעצמם ולא לזולתם, ומובן שתסכים כי מותר גם לי להביע בדיבוּרי את אשר אהגה במחשבתי: כי “צער האדם” וסוציאליזם אינם היינו-הך, וכן אין דבר ההתנגדות אל הסוציאליזם (בכל אופן שלי) ועקירתו מן השורש ענין אחד. ומדוע אהגה כה על הסוציאליזם, בזמן שאנכי גדלתי בשיחו, ונשאתי כל הימים לא רק בכאבם של העמלים, אלא גם בצערם של אלה הנידחים אשר אף לקהל העמלים לא נתקבלו? פשוט יען שלבי יכאב על המפנה לרע אשר אראה בסוציאליזם תנועת-פדוּתם של ההמונים; וחוששני שתנועה זו לא רק שלא תביא כל פדוּת לעמלים עצמם ועל אחת כמה וכמה לא לנידחים, אלא עדיין תוסיף לשחוּתם. ולמרות התאפקותי נאלצתי “קרא בגרון” ובעט. ואפשר שכאב האומר הנו גדול מכאב השומע…

אפשר היה אולי לפטרני כיום כליל מהמשכת תשובתי; אך לכבודך אעשה זאת, אלא שאצמצם מאוד בזה; ואף אסתפק עכשיו רק בהדגשת אי אלו ענינים. ונא גם לסלוח לי אם תשוּבותי תהיינה כאן פסקניות לשם קיצורן, וכן אם לא אדייק בסדר המוקדם ומאוחר כפי שבאו אצלך. ואבקש שוב, כי תסלח נא לי על אשר הסוציאליזם הקדוש לך נידון בסגנון בוטה. דע לך, שלא נעלם ממני כמעט, כי כל רעיון שרשו או תחילתו בטוהר-השמים, ואך כאשר ירבו ענפיו, שריגיו ובדיו ינעץ את צפרני קיומו, כצמח הזה, בדומן ובזבל… ואין אני בא לכפור בטוהר לבם של כמה וכמה מן הראשונים בתנועת הסוציאליות, אלא שמבטא אני (אמנם במלים בוטות, אך גם בצער רב) את שמות הדומן והזבל אשר זו מהרה לנעוץ את יונקות בדיה בם…

ושואל אתה “איך למשוך את הנוער?” “הכי בדברי הנביאים?”… יקירי! אנוכי למשל לו באתי למשוך את הנוער ואת ההמונים, הרי בודאי שלא הייתי משחק בפניהם ב”פולחן הבעיטה" ושאר דברים קלוקלים אשר ההמונים נמשכים אחריהם, אלא הייתי בוחר במתי מספר “מלקקים” מכל ההמון הזה. כי מה לי, למשל, בסולמות, אם תחת להעלות בם את מי שהוא ישמשו עדיין לירידתם של אלה שכבר עלו מעט.

אומר אתה, כי הנוער שלנו אינו מרגיש בטרמינולוגיה התנ“כית את אשר ירגיש א. י. ואף אין להשוות את השאיפות והרוּחות השונים. אך החושב אתה שלו חונכתי גם אני לא ברוּח היהדות לא יכולתי להיות “גוי גדול” כמותם? או החושב אתה שלענין החינוך אין לגרוס את ההיפך מן הנ”ל? ובכן על מה קא בכינא? הכי לא על החינוך הריק והקלוקל? ואולי הנך צודק בשחרך בשביל המונינו ונוערנו אל המעיינות “המודרניים”. אולי זה נחוץ לחיכו של מישהו, אך לחיכי אני, הרי דוקא אותו לחם האבירים הנוקשה הנו “מלא טעם גן-עדן”. ואם עמי הארצות יתגנדרו באי-הבנתם את שפת ישעיהו ויחזקאל, ולדידם הרי הסגנון הנ"ל “מערפל את ההבעה”, הכי גם עלי, אשר אותו הסגנון הנהדר הנו בשבילי זך ומצלצל כשיר יפה, להרכין ראשי בפני שפת-השוּק של דורי, המוחקת בשבילי כל הבעה בהירה וכל מחשבה גדולה?

ואף אין לי כל אמונה באותו הנוער אשר הלבוש האדום “המודרני” ימשכהו. זה אף מסוּגל להמיר את הלבוש האדום בחום… ואין בי כל שאיפה להיות בנושאי כליהם של הנוער וההמונים בעלי “תרבות-הגוף” ו“דלדול המוח והלב”. או הכי גבורת-נצחם של גבורינו הקדמונים, כגון המכבים, חושלה על “מגרשי הבעיטה” בקריאות-השחץ הפראיות, ולא בקריאות ההדר: “מי כמוכה באלים ה'”? והן אף “פולחן הבעיטה בכדור הנפוח” אינו מתאים לאנשים עובדים. ולקוח הנו בחיקוּי מסטודנטים, בני הלורדים המנצלים, הבטלים והבוּרגנים מאנגליה.

וגם זאת: אתה רוצה להביא את הסוציאליזם אל נוערנו או להיפך. והנה אני לא הייתי חולק עליך בכך, אלא אולי עוזר בידך, לוּ היה מובנו של הסוציאליזם לא “מלחמת המעמדות” בלבד (עיפה נפשי למלחמות ולהורגים!), אלא גם טוהר, צדק, יושר, שויון, אחוה ומוּסריות. עכשיו שמכל הנמנה לאחרונה מוצא אני דוקא בתנ“ך הישן שלנו, הרי למרות שנאמניו מחרישים את אזני בצריחותיהם ע”ד “מלחמה במלחמה”, נקטה נפשי ממנו.

אתה שואל אם במחנה הפועלים נולדה סיסמת השבירה. והנה איפה נולדה הסיסמה ההיא איני יודע, אך על השבירה עצמה אוכל לענותך: “כן”! ואולי לדעתך אין שבירת רצונו של הזולת נקראת שבירה, אך לדידי אני הרי שבירת רצונו של הזולת בכוח פיזי, הנה גרועה לאין שיעור משבירת כל עצמותיו, שגם בכך אין המונינו “שלומיאלים” חלילה.

כי הרביזיוניסטים הנם מחוסרי כל רעיון פורה, בזה איני חולק עליך כלל וכלל; אני עוד אוסיף לך, כי הנהלתם נראית גסת-רוּח ואוילית כבר בזה שתפסו איזה בחור מפולניה (נניח, שאפילו לא נאשם ברצח) והעמידוהו בשוּרה אחת עם הרצל ונורדאו.

אתה עושה השוואות בין דאגתם של האכרים לנפשם ובין נדבנותם של פועלינו. והנה בנוגע לאכרים איני בר פלוגתא שלך, אלא בנוגע לפועלינו, הרי אולי נדבנותם הרבה, למשל, לטובת אוסטריה הגוית לא היתה נחשבת אף בעיני לצנינים, לולא קמצנותם היתרה ביחס ל“תרבות” היהודית בפולניה… ו“לפיכך מוזר מאד לשמוע” וכו' שבדבריך, אינו כה מוזר בעיני אני, שהנני מחשיב למשל את נדבנותם ומסירותם של הבילוּיים בצעירותם יותר מאשר את זו של פועלינו עתה בצעירותם הם, ואת אלה האחרונים בזקנתם הן טרם ראינו…

וכי מקשה אני לשאול אם אצפה מידי הסוציאליסטים, ל“חופש” המצפון למצער במידה כזו, שיעזבו למנוחות את הצמים ביום הכפוּרים או השובתים בשבת ובחג, כשם שאלה יעזבו אותם לחוג בראשון למאי כנפשם? אמר-נא לי מה זה חופש הפרט אשר הסוציאליסטים ידגלו בשמו? האם יש לזה איזה פירוּש מוסמך אשר אינו לעיני אני? ועוד אומר לך, כי בחלקי את הסוציאליסטים לטובים ורעים, מוצא אני את הטובים שבהם (בעיני כמובן, אך נדמה שכה יהיה גם בעתיד) בין חניכי היהדות מן הדור הישן בעיקר; ואת הרעים – בין חניכי “המודרניות” מן הדור החדש בעיקר; ונקטה נפשי מהם. ואיך אתה? והאמינה לי גם זאת כי התקפתי על המנהיגים שלנו באה, דוקא על שאני חש את עצמי קרוב אליהם והייתי רוצה למנוע מהם את האחרית אשר אחזה להם. הכי לא אקרא להם ואזהירם מאותן המחנות, אשר אם תתן לעיניהם אך מעט “תבלין” מנזיד שהנך נוזד למענם, ינזדו הם את הנזיד מתבלין בלבד?… או הכי ירצה נזיד כזה אף בפני מנהיגינו? הן אתה בודאי קראת את “במבחן” לב. כ., האם יש יותר מאשר סגנון ביני ובינו? ואם לאלה יהיה לבסוף התוקף לצאת גלוּי כנגד ההמונים אשר חנכו, הכי לא יהיה כבר מאוחר? הן כבר כיום אין דרכי ההמונים לפי רוּחם של אותם המנהיגים, אשר ירָאו כמפקדים עליהם אף עכשיו, והם היו מפקדיהם אך בעת שחנכום…

וצודק אתה באמרך כי הסוציאליזם התנגד ללאוּמיות אך לפנים (בימי אנגלס). ואולם נדמה לי, שזה נכון אך ביחס לכל הלאומים זולתנו ולא ביחס ללאומיותנו, אשר אף בנינו, חניכי הסוציאליזם, יזלזלו בה; וכי מהי אדיקותם של אלה בסמלים ובהמנון הסוציאליסטי, ושכחתם (במלה רכה) בסמלים ובהמנון הלאומי שלנו?

היה שלום, ובל-נא תזכירני לרע! אני יכול להיות בר פלוגתא של איש, ובכל זאת לכבדו ואף לאהבו, ונדמה לי שגם אתה תוכל.

תרצ"ד-ה (1934–5)

---

בנעילה

מאת

אליעזר יפה

אכן נהג ינהגו הסופרים-העורכים לפרסם את “הפתיחות” לבמותיהם בריש-גלי ובקולי קולות, ואת “נעילותיהם” יפרסמו (אם יפרסמון בכלל) בפינה חבויה ו“בקול דממה דקה”; אך אני הן אינני סופר-עורך שאומנותו בכך. ובכן איני הולך בכלל בדרכי הסופרים ולא אנהג כמוהם אף בענין זה; אלא במקום ש“פתחתי” שם גם “אנעול”.

באתי אל הקורא כבן-משפחתו וכה אפרד ממנו, אף אם ילעג לי גם בזה וכלל לא יצטער על נעילת הבמה העצמאית הזאת…

והנה במסרי לדפוס את “נתיב” חוברת ב' נפלתי למשכב, חליתי במחלה קשה מאוד והתגלגלתי בבתי-חולים ובבתי-הבראה כשלושת רבעי שנה, וכה נחלשתי עד מאוד; והנני נתון עוד כיום תחת פקודות הרופאים ותחת פיקוחם של בני ביתי ואני נאלץ לציית להם.

אמרו לאסור עלי לגמרי את זו השחיה כנגד הזרם, אשר אינה נוחה כלל וכלל מכמה וכמה בחינות; ומי מהם אף חפץ להכניסני לתוך “התלם המקובל”; אך בחרתי במות מהיותי בין אלה שירכינו את ראשיהם וילכו בתוך “התלמים המקובלים”. ובקושי רב הוסכם לי שאוציא עוד את החוברת הנוכחית, אך כדי שאתן בה בבת אחת את הסוף לכמה ענינים מוּכנים, שאת פרסומם התחלתי כבר, והרי רואה אני עצמי חייב (למרות שאין בעל חוב תובע) לסיימם כיום; ואת זה אוכל לתבל בעוד כמה ענינים קצרים (בעיקר מן המוכנים אצלי ל“נתיב” הקודם). “מעצורי” ניסו אף לשכנע אותי, שאך “מטורף” כמותי יעסוק בטיהורה של רשות-הרבים… ועכשיו עלי לדעת שאין לי לנגוע ב“רקבון הקדוש” שברשות-הרבים… לכל היותר אוכל להצטדד ממנו.

ולא רק בני ביתי והרופאים מידידי כן; אלא אף אחד מן הרופאים המקובלים כאן והחדש בארץ, ניסה לשכנעני, כי חליתי באמצע לטשי מאמר אחד ל“נתיב”, יען שבאותו המאמר הבעתי דעות שלא היו מקובלות בחברתי, ודבר זה השפיע עלי שאף אני אפקפק בצדקת הנחותי ואלחם בקרבי. והנה אותו רופא הנו כנראה מתלמידיו של פרויד. אני איני רופא ואף לא לכל שיטותיו של פרויד אסכים, ואת הפרכות בדבריו של אותו הרופא ראיתי תיכף: ראשית אם הדבר נעשה מתחת לסף הכרתי, הן איני יודע אותו ואיך אודה על דבר שאיני יודע. ושנית איך אפשר בכלל שהאדם לא ידע דבר אשר אודותו ילחמו בו כל כוחות נפשו? הן אף לפי פרויד תדאג גם תת-הכרתו של האדם לבריאותו ונוחיותו; וברור שבדיון הפנימי שבאדם, ברגע מכריע אשר יחוש שעליו לצאת כנגד המוקבל, ישתתפו גם כוחותיו התת-הכרתיים בבואם לידי הכרתו.. אכן למרות שאיני מסכים לרופאים, עלי להיכנע להם ולפטור את עצמי מכל חובה לציבור. אחשוב כי “לא עלי המלאכה לגמור”; ומחר אולי בכלל לא יהיה בי כבר כל יצר אף לקרוא בבמה הגונה אם תופיע, ועל אחת כמה וכמה שלא אחשוב עוד להוציא בעצמי כזו (אם כי אפשר שלוּ נמצא מי שיבטיח את ההון לכך ולתשלום לעורך שני אז לא הייתי מונע את עצמי מתת את אוני שלא על מנת לקבל פרס למטרה כזו). ובלית ברירה בודאי אשלים עם הסחורה הנפוצה ברחובנו כיום. ואולי אף אני אסתפק כבר אם לא בסחורה הנ“ל הרי ב”סחורה הקלילה" בכלל, וכמוהם לא רק שלא אכתוב (לא בדם ולא במים…) ולא אקרא עוד שום דבר רציני וכבד, אלא אף לא אגיב עליו; לא יען שאיננו לפי טעם ההמונים ואסור על כן לנגוע בו… אלא פשוט יען שאתעצל כמותם.

על הציר הצפוני, מקום הקור והקפאון, לא אנסה עוד לשפוך דמי למען חממו. את החברה, אף הכי קרובה אלי, לא אנסה עוד לטהר, פן אף אם לא אטהרנה אולי אשמש לה חלילה כמצפון מטריד. אדאג לי (ככל בני האדם) אך לביתי (וכי מי ידאג לו בלעדי) ונטל זולתי לא אסחוב עוד על עצמי אף אם יכרע תחתו לעיני. אדע כבר כי בחיים שלנו קל יותר ללכת בכלל בלי כל נטל ואחריות… ואהיה כבר “ילד טוב”; וכהתחלה לכך הריני מציית לחכמים ממני ומפסיק כעת את “נתיבי” (שכבר נפסק ממילא לשלושת רבעי שנה בערך על-ידי חליי). מעכשיו אבקש אך את הנוח והקל לעצמי ובשרי. ואם אפילו ימצאו כיום אנשים אשר יצחקו למשבתי לא אשים לב. כך יאה לתמים אשר ינסה לעסוק במה שזולתו אף לא יזום לעשותו. ואותו התמים לא ישים לב לאותם שאולי ישמחו ואולי אף יצהלו למשבתו ב“נעילתו”, אלא יחוש את כאבם של אלה, אם ישנם ששמחו ב“פתיחתו”… ואף אחרי משבתו, ידאב לבו על אשר אולי יצטער על משבתו (אכן תמים!) מישהו מאותם האנשים, אשר הזמין אותם להשתתף בבמתו “הטרפה”.

אכן, איך שהוא, נראה שקשה יותר לאדם כי יעמוד יחידי מחוץ לכל “משמרת” אף כאשר יעמוד “במשמרת” בתוך ההמונים…

ואולי בחרתי לי, ואולי נפל בגורלי אותו המצב הראשון עוד למימי נעורי הראשונים בימי כתבי עדיין ב“המליץ”, בראשית המאה הנוכחית; והוא ליוני דרך “אמריקה החמרנית” עד ימינו אלה כאן, אלא שמעכשיו כבר לא אבחר כלום. את “נתיבי” עלי לנעול, בין אם הספיק כבר לזרוע משהו ובין שעדיין לא הספיק. וכן בין אם הספיק לזרוע ומשהו מזריעתו נבט וינבוט או לא… ונדמה לי שאני מפסיקו לצמיתות, שהלא מלבד מה שמצוה עלי לשתוק אף כשאראה משהו שלא ימצא חן בעיני, ומלבד מה שעלי אולי לברר בתוכי (ולא לחוץ) את כל הערכותי, הרי אף “חכמתי” מעט ויודע אני שאין אני מחויב להכניס חטמי לענינים שאינם שלי ולהגיד לאדם מה טוב: שהאדם ישאל מעצמו את אשר ישאל מזולתו… וברור שלהוציא לבדי במה לא אבוא עוד, ואף ב“נתיב” לא אמשיך עוד, שהן להתחיל בו מחדש יקשה פי שבעים ושבעה מאשר להמשיך בו כיום.

והן הרבה יעשה אף ההרגל, והרי בינתים אתרגל להתיחס בשויון נפש לכל דבר… ואף אזקין יותר ואולי אף אחדל מחלומותי, אשר אף בלילה יעירוני מתוך מצוקה ומתוך דמיון כי מישהו קרא לי ויצפה לדברי… ועתה אדע שאין איש מצפה להם… ואם אמנם עדיין יציק משהו בחוּבי – יציק לו! שוב לא אבוא להגיד לדורי משהו שאינו שומע ואפילו אינו מגיב עליו.

והנה יוצא שהוצאתי שלוש חוברות “נתיב”. ולולא חליתי, בודאי שהייתי מוציא כבר למצער שש, כאשר הבטחתי, מבלי לשים לב שאני משקיע בו מלבד את אוני גם את הוני. אך הן “אנוס גם רחמנא פטריה”. ונטל כיום עלי ועל במתי הנ"ל להיאלם דום. ועל כרחי אעצום את עיני מראות שום דבר (מהיראות חדלתי כבר מזמן), למרות שלמשל באנגליה הרי בגילי אך יתחילו אנשים לפעול; ולמרות שעדיין איני רוצה (אודה על האמת) להישכח כמת מלב (כאשר יהיה גורלו של כל הנאלם דום), ומובן שעדיין איני רוצה להישכח מלב בלי כ' ההשואה (איני מאמין בדברי הרופאים שיבטיחו לי את ההיפך מכך: כי דוקא אם לא אנהוג, כטבעי, להידרש לאשר לא ישאלוני, אוכל להאריך ימים).

איני מצטער על שום דבר. אולי יצטערו אלה אשר קראתי להם והם לא ענוני; ומעכשיו יהיה הטורח עליהם בלעדי… ואולי אף למרות צרבי את מפא“י, ימצא מן המנהיגים בתוכה אשר יצטערו על שבדיעבד היתה במפא”י במה אחת נקיה וטהורה לבקורת עצמית, והיא איננה עוד… שהן גם הם התחילו כבר בבקורת עצמית (עיין “במבחן” לב. כ.). ואולי גם לא יצטערו על כך, שהן לעת-עתה נראה שחשוב להם כל סמרטוט בגושפנקה, יותר מאשר במה הגונה בלי גושפנקה.

לעת-עתה בקבלי עלי את הגזרה להינזר מכל פעולה פוליטית, ואחרי אשר הבטחתי כזאת ופחדתי פן יגרום החומר שישאר אתי כי “אשוב לכסלה”, אף קמתי ושרפתי את יומני ואת כל הרשימות מימים עברו שהיו מסודרות אצלי. עכשיו אמנם הנני מתחרט על שלא השארתים לדור הבא; כי למרות שזכרוני עודנו טוב ו“עוללות” (רשימות מחוקות) נשארו עדיין אתי ואוכל לחדש את הכל, הרי מי יודע אם יחייני האל ואם עוד יהיה לי ענין בכך.

הן אם להאמין לרופאי, הרי חליתי בעיקר יען אשר הערכתי יותר מדי את אוני, ואף אם לא אאמין להם, הן תכניעני פקודתם שאליה אף תצטרף משאלתם של בני ביתי, אשר קמו כנגדי כמגינים על ציבורי בפני. והרי אני עומד לבדי, עזוב, עזוב גם מחברי, אשר צפיתי כי למצער אחרי פתחי להם יבואו להתחבר אלי, ולבסוף הרי יכולתי כבר לעלע את דם אכזבתי למן הימים הראשונים, אחרי הוציאי עוד את חוברת א' “נתיב”. נכזבתי, אף כי גם בטרם ניגשתי להוצאתי זו ידעתי, שבציבורי ימצאו רבים שישנאוני וינטרו לי עקב זאת ורבים אחרים, אשר אולי אמנם קצה אף נפשם (כנפשי) בדרך המקובלת, אך למראה דרכי יבהלו ויסתתרו, מתוך הישמרם לנפשם בפני ההמונים, לבל להיות גלויים לעיניהם. אמנם לא יכולתי לשער שאהיה עזוב לגמרי.

ואיני בא להתאונן על חותמי “נתיב”, שהן שום במה בארצנו טרם זכתה בתחילתה לבערך אלף חותמים, ומה גם ש“נתיב” לא רק שלא היה מפלגתי אלא אף יצא כנגד המפלגתיות שבמפלגות; אך נראה שתמיכת הון לבדה אינה מספיקה. נחוצה גם תמיכת און… בכל אופן אבקש בזה את סליחתם של חותמי “נתיב” וקוראיו.

ועוד שתי הערות קצרות:

1) מצדדים שונים העירו לי, שלוּ נתתי ב“נתיב” מקום לסגנון (בכל המובנים) זה השגור בפי המונינו בשערינו, אז היה נפוץ במידה גדולה שהיתה יכולה גם להספיק לכדי השגת עוזרים בשכר, ולא הייתי מכלה את אוני לבדי ולמצער לא הייתי מפסיד בו הון. ותשובתי הנה, כי אף לולא נעלתי אותו כיום אלא פתחתיו, לא הייתי משנה בו כלום. רוצה אני גם בסגנון חיים תנ"כיים וגם בסגנון שפתו, ואיני רוצה בשפה הסורסית ובסגנון הקליל ומדגדג שברחובותינו.

2) כמה וכמה דברים שפרסמתי ושאני מפרסם ב“נתיב” נכתבו עוד לפני כמה וכמה שנים. לו פרסמתים אז היו אולי כולם מצלצלים כ“נבואה” בלבד; ובהם אולי דברים שגם כיום יצלצלו כה, אף כי אדע שאין בהם שום “נבואה” והשערות, אלא הסתכלותיות בעובדות הקיימות ומסקנות לעתידות לבוא, והלואי וישמשו הזהרה לדור. לא פרסמתי את הדברים קודם, אף כי אמרתי לפני כארבע שנים לעשות כה, פשוט יען שלא ראיתי בשבילם במה מתאימה. – כעת שלום!

תרצ"ה (1935)

על תנועת האדם

מאת

אליעזר יפה

---

על תנועות האדם

מאת

אליעזר יפה

א. ההפלגה ופחת החנפים

מאז היות האדם - ויתפלג לגויים וללשונות ומעמדות, אשר נחל התנחלו לארצותיהם ולאייהם ותליהם. ויקל האדם בעיני עצמו, עד אשר הטהו לבו לחרוש רע על רעהו ולעשות עוול ומדוחים. אכן בטרם דעכו האורות בנשמתו, ויבוש בוש האדם מטמא נפשו בעשותו נבלה ועוון לרעהו. אז יבדה האדם את אליליו, אם פסל ומסכה יעשה לו או פתר וחלום יחזה לו, ויכרע לפניהם ויפלל להם לאמור: אלי, אדוני ומלכי אתם, לכם אשתחוה ומצוותיכם אשמורה, כי עבדכם אני. אהבתי את עולכם! אף אם המר אמירנו – אך הסר לא אסירנו עוד מעל צוארי לנצח…

אז החל האדם עשות התועבה לרעהו, ואת כפיו רחץ בנקיון לאמור: כה ציוני אלוהי!… חזקה עלי מצות אלי ומלכי ונושא כליו וכוהניו – ואיככה אוכל ואמרה את פיהם?…" והיה אף אם יקרה המקרה אשר ירחם איש על איש חרמו – ותיחשב לו זאת כפשע, ואת עוונו ישא מידי משרתי אליליו וסובבי כחשם… הלא כי כן ישלוט, מאז, האדם באדם ואת כל עדי האדם ינצל מנו. ויחסרוהו מבהמת משאו ומכלבי צידו, ולבו לא ינקפו על זאת באמרו לנפשו: כי צדקה יעשה עם אלוהיו, בהשליכו נעלו על עובדי אלילים אחרים.

ואלילי האדם ומוראיהם הן רבו כה!… כל אשר ירָאה לאדם, אם בהקיץ ואם בחלום־לילה, היו לו לאלוהים קדושים. מלבד האדם עצמו… עצב נמאס היה האדם לעצמו, לא יצלח להמית־נפשו… ובשם “האלוהים” ידכאו גוי את גוי ותיחשב להם לצדקה. ובשם “האלוהים” גם ירעץ אח את אחיו בתוך עמו ולא יראה כזה עוון…

וברבות הימים, כאשר ירבו מחנות הנדכאים וכוח סבלם יפקע, גם אז לא ימצאו און בלבם להתפרץ מתחת יד נוגשיהם בשם האדם אשר להם לבדו… ואף הערם יערימו לבדות להם שם אלילים אחרים, אשר לא אלילי־נוגשיהם הם ולשמם ולכבוד קדשם ירימו קרנם… וכאשר לא בשם האדם אשר להם לבדו יפרקו עול, ואך בשם אדונים, כי על כן יבוזו בעיניהם מקחת רק את נפשם להם לשלל, כי אם קנא יקנאו גם לאליליהם, לבעליהם יריבון: להכות חרמה את בני האלוהים האחרים… ומאז ועד היום הזה, בהתפרץ נדכאים מתחת יד לוחציהם, וצצו כרגע להקות כוהנים וחנפים להילוות אל המתפרצים ולרומם פעלם במו גרונם לאמר: אכן משפט “האלוהים” בחורפיו עשיתם, קדושים תהיה ל“אלוהיכם”… כל אשר לא יהלל את מעשיכם ונכרתה נפשו מתחת שמי האלוהים!"… ואז בשמוע ההמון את תהילתו והתפרקד, רווי עונג, ככלבלב לפני מלטפו… והכוהנים והחנפים ישובו לחוג את נצחונם הנצחי על רוח האדם, ויחולו את מחולם שעירים, ושבו להתעלל בהמון האדם כמאז ומקדם.

אמנם ההמונים ימשיכו עוד, במשך תקופות ארוכות, ללקק את שפתותיהם מדשן החונף אשר יחלקו להם חנפיהם, וירוו נחת בחלום סנווריהם אשר יחלומו: כי אכן רוממה קרנם ב“אלוהיהם”… עדי יוצגו ככלי ריק ומלאי בושה לבלי נשוא עוד, ושבו להתפכח משכרון נצחונם, והרימו יד שניה על מעניהם. אך הנקל לכוהנים חנפיהם להטות בקסם מטה האלילות את יד ההמונים אל כל אשר יהיה עם רוח הכוהנים להטותה… כי כל עוד לא היה האדם לעצמו אדם עוד ימשיך להספיק באלילי שוא, מוקפי כוהנים תאבי קרבנות אדם להבל ולריק. וכל כמה שיתקומם האדם, מתקופה לתקופה, וימרוד בנוגשיך, רק המר ימיר עול בעול, אך את העול לא ישבר ולא יוסר העול מעל צואר האדם… אך עול בעול יָמֵרו, והעבדות והשפלות ושחות־האדם לא יעברו מן הארץ, כי אם גלגל יתגלגלו מחברה לחברה, והחלף יחליפו צורה בצורה. כל התפרצות, כל מרד וכל קשר אינם יותר מאנדרלמוסיה של שפיכת דמים, נקם, השחתה ודכאון. באשר עצם המרד בחולף יָקדש, ולא אל תיקונים בעתיד ישאו עין… ובאשר טרם היה המרד באדם, אשר על דגלו יחרתו המורדים את רצונם הם לשחרור עצמם בלבד, שמכאן הפתח לשחרור כל האדם ושלחו חפשי לנפשו… אלא כל פורקי עול נוגשים מעל צוארם, ישאוּ בידיהם עול חדש לשימו על צואר המנוצחים על־ידם…

וזרח השמש ובא השמש ועוֹל האדם יסוֹב לנצח על סביבותיו… ושום צורה חברתית לא תתקן, עקב זאת, את פגימת האדם.

הסבל, הדכאון והרצח לא יתמו לנצח, והיגון, היתמות ושחות האדם לא יסופו עדי עד, כל עוד לא יחל האדם לקרוא בשם האדם אשר לו, תחת קראו בשם אלילים ואדונים לו…

כל עוד לא יחדל האדם מדאוג לגאולת כל העולם, וידאג אך לגאולת עצמו ורוחו מכל אשר ישעבדנו לאפסַיִם ויעטרנו גאוה כעבד מולך על עבדים… ואף לא בזרוע יוָשע האדם, ובדם לא יפָדה ולא יָהֵל נרו…

ב. עושי ההיסטוריה

חכמי ה“סטיכיה” יורו, כי אין אדם נוקף אצבעו ואין עם תוקף את שכנו, אלא אם כן נקבע הדבר ע"י מערכות כל גלגלי התולדה של האדם והיקום… וחכמים אלו גם השכילו לחוג את המחוגה מסביב לכל מאורע (אחרי שקרה כמובן) ולהראות: “הנה מהיקף זה הגיחו כל הגורמים אשר הכריחו את המאורע”… אכן הנקל לשער כי גם להיפוכו של כל מאורע היו חכמי הסטיכיה קושרים את אותם המאורעות שבהיקפו ומצביעים עליהם כגורמים לו.

ואכן כל ההשגה הסטיכית הנה אלילית ביסודה. שריד הימים אשר השתחוה האדם אל העצעבים עשו אצבעותיו, וראה את עצמו ככדור משחק בידי כוכבים ומזלות, ואת בכורות בניו שרף על הבמות למען כפר את פני הסערה אשר הפיח במו פיו… ואולם ההשגה האלוהית שבישראל, ידעה מראשיתה לראות בידי האדם לבדו "את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע “הברכה והקללה… ובחרת בחיים למען תחיה”… אך בידך הדבר לבחור באשר תבחַר. ואין כל כוחות זולתך קובעים את גורלך ואת חייך.

אמנם לכאורה הרי ההיסטוריה מתפרשת מתוך מסיבות וגורמים איתנים כאיתני הטבע. וכותבי ההיסטוריה ימצאו טעמים ונימוקים לכל גאות של כובשי ארצות לא להם, ולשפל הנכבשים והנלחצים על-ידם. אולם כאשר יטרוף חתול צפרים ונמר ירדוף אילות וקפדו חיתן גם אחרי שבעם… וגם אחרי אשר לא יטעם עוד אף טיפת דם אחת מטרפו, עוד ירבץ הטורף על טרפו, את עיניו יעצם כמנמנם ומבין “חרכי עפעפיו” יצפה לזעזועי טרפו ופרפוריו, למען ישוב ישלח בו את צפרניו, – אך למען שעשע נפשו…

וכאשר יחגור לו אזרח אירופי את רובהו ביום ראשון בבוקר ואת אשפתו ימלא, ויצא לצוד ציד ארנבות או צפרים, למרות רוותו מדשן ביתו, – ואך למען שעשע נפשו… וכאשר תלטף גברת גאיונה את כלביה, ולחתוליה כרים תרפד למרות ענותה את שפחותיה – אך למען שעשע נפשה…

וכאשר יכה "ג’נטלמן, חבר “צער-בעלי-חיים” את לחי עגלון אביון ונדכא – אך למען שעשע נפשו…

כה גם יָצא, יוצא ויצא “אביר” שבע עונג ומהיר החלטה, אל מחנהו באחד הבקרים, אחרי ליל שכרוּת פרוצה והוללות, וקרא אל נעריו לאמר: “כה לחי!… הבה נפשוט בגדוד”! והריעו חנפי-נעריו, משעמומם, לקראת אדונם וצהלו… ודהרו יחדו סוס ורוכבו, עוד בטרם יחשבו על מי לפשוט… ואך בהגיעם אל “אם הדרך בראש שני דרכים” ויעמדו “לקסם קסם, לקלקל בחצים, לשאול בתרפים ולראות בכבד” על מי להתנפל…

כל לחץ לא ידריכם למלחמה על אויב מסוּים, ואך מתוך בטלה ושממון, שובע, רויון ויצר הוללות ידהרו יחדו סוס ורוכבו להָשֵׂם נאות זולתם…

ויש אשר בשטפם יסתכסכו עם שונים וסכסכו עד עמים רחוקים וירכתי ארץ… ו“עשו היסטוריה” על פני תבל…

הלא כה “נעשית היסטוריה” מאז ומקדם אך ורק מתוך שרירוּת לב זדונה. עמים מסתכסכים עם עמים באפס יד וגם נגד רצונם ולהַוָתָם – אך מתוך קצף רהבם של שליטים קלי-דעת.

ואם אמנם ההיסטוריה שבידינו הנה אף פרי תולדות התאבקותם של רודפים ונרדפים, כובשים ונכבשים, הרי עצם ההתאבקות אינה מחוּייבת ע"י שום גורמים חיצוניים.

ולא רק חלקם של הרודפים בהתאבקות אינו מחוּיב ע"י גורמים, מחוץ לשרירות לבם לבדה, אלא אף גורלם של הנרדפים והנתקפים יכול היה להיות אחר לגמרי לוּ כלכלו את הגנתם בתבוּנה ואחדות: ויהודה לדוגמה. כשם שלא נכבשה על-ידי יון לא היתה נכבשת אף על-ידי רומא, לולא המריבות והסכסוכים בפנים יהודה מתוך קצף-רהבם של בריונים תאבי-שלטון, מסולפי-דעת ומחוסרי-מחשבה ישרה.

וההיסטוריה אינה תולדות התאבקותו של האדם על קיומו, אלא פרשת זדון לבו של האדם, מימי קין ועד מלחמת העמים שבימינו… וכל חוק ומסלול אין להיסטוריה, כאשר פרוע הוא זדון לב האדם לבלי כל חוק…

לא מצוקות רעב בארצם דחפו לפני אלפים וחמש מאות וחמישים שנה את הגוי “המר והנמהר” “מירכתי הצפון”, “מקצה השמים” לעלות “כעננים וכסופה” על “נשרי-סוסיו” ולשטוף במרוצתו את כל הארצות מנהר פרת ועד נחל מצרים. “כולו לחמס בא” “אכזרי ולא ירחם”… שוד וחמס הִרבה… וכאשר הופיע לפתע כן נעלם חיש, ועזב שוב את כל הארצות האלה למשחק גאוה בין מלך בבל החולש על הגויים לבין מלך מצרים המסובבם בכחש. ויון ורומא, ומוקדון וכל שליטי התבל אחריהם עד נפוליאון ועד עריצי ארץ שבימינו אלה, מה מלבד תאות-כבוד ריקה, הניעם לערוץ גויים?…

הנה לעינינו אנו מלחמת העולם האחרונה. ההיסטוריונים כבדי המשקפים, בודאי יכתבו ספרים עבי כרס על “סיבות וגורמים” למלחמה זו, אך לעינינו אנו הן גלוי וידוע שרק בתאות קצינים מאריכי-דרבן באה המלחמה הזאת (ככל המלחמות הקודמות) ואך זועת שאול בתוצאותיה… הפסדי המלחמה האחרונה עצוּמים לכל העמים ושום ריוח והצלה לא באו על-ידה לשום עם. אמנם גבולות העתקו פה ושם, אך למי מן המסתכסכים הושב משהו תמורת בניו ורכוּשו אשר השקיע במשחק אוילי זה?… ומה אם לא לרשעות מופקרת וזידונה הגיעו כל העמים עקב הזעזועים בשיווי משקלם אשר באו בתוצאת המלחמה.

אך עוית שכורים של עריצי תפתה, המוכנים למגר עולם-יה בעבור שרוך-דרבן=הבל עלי עקב רגלם, היתה המלחמה… וככה כדוגמת כל התנועות הנ"ל, כן תנועות האדם ברובן הגדול – קלילות בראשיתן, כטיוּל-שובבות סתם… כאחד הזורק אבן לרשוּת-הרבים בלי צורך ובלי כוונה אלא סתם מתוך בטלה, ואך במקרה אם יעבור איש באותו רגע – אולי גם כן סתם לטיוּל בטלה, תרוצץ האבן את גולגלתו. (סופר בעל דמיון יכול ליצור ממאורע תמים כזה, סיפור רב העלילות מסובך עד למאוד…).

לב ההמונים פתוח ונפשם ריקה, כי על כן יסערו כמוץ עם כל אביר-לב, אשר ידע להטותם אף בקריצת עינו ושריקת שפתיו ככלבים אחרי הציד. אם רשע הוא האביר ועשם רשעים כולם, ואם צדיק הוא וכִוְנם לצדק.

אמנם, אדם צדיק אינו קל-דעת ונמהר-לב להניע המונים, והקדימו כל פוחז, קל-דעת ונבל למשוך אותם בשריקתו. ולא נשאר עוד לצדיק אלא להתריע על הנעשה, לקרוע את בגדיו ולשים אפר על ראשו… וגם… להירגם כאויב להמונים…

תנועות כאלה לא ישאירו אחריהן כל רושם אנושי באדם. ימיהן כימי ה“אביר” אשר יחוללן. ואף אם גדול יהיה החורבן אשר ישאירו אחריהן לא יהוו כל שינויים ברוח האדם, כשם שאין שינויים כאלה מתהוים אחרי חורבן שבא ע“י שטפון עז או ע”י רעש האדמה, או הרי-געש וכל מגפה פתאומית… יחסי האדם והעמים נמשכים כקודם, על שולחנות הכזב (דיפלומטיה) ובדרכי האלמוּת, בין אם הורד מלך מכסאו או לא הורד, בין אם קבלו עמים אוטונומיה או לא. רק עול בעוֹל יָמֵרו, והעול לא ישָבר ולא יוּסר לנצח.

ג. היסטוריה ואגדה

על “ימים ראשונים” ועל אנשים קדמונים יכולים אנו כיום להשיג ידיעות רק משרידי הימים ההם, אם שבכתב ואם שבכל צורת ביטוי אחרת. ונדמה כי היינו צריכים לקבל את כל הידיעות האלה לא כאגדות אלא כעובדות היסטוריות, על אף האפשרות הניתנת לנו להניח, כי פני העובדות, כפי שהגיעו עדינו, אינן אלא קוים בודדים או קטעי-קוים מכל הפנים לעובדות אשר הופיעו בתקופתן. ואם אנו מחוננים בחוש-היסטורי, היוצא אצלנו מדעתנו את ההוה, כי אז הן יספיקו לנו קטעי-קוים אלה, שהגיעו אלינו מימי קדם, שנשרטט לנו על פיהם את המעגל השלם כמעט לפני החיים אז. ואם נבוא להתיחס אל דברי הימים ההם, שהגיעו אלינו, כאל אגדות, על יסוד מה נתיחס אל הדברים אשר יכתבו בימינו אנו כאל היסטוריה?! וכי בימינו אנו נרשמים בספר כל קוי הפנים אשר לחיי כל האדם של תקופתנו?! הן למרבית חויתם של מרבית בני האדם אף בדורנו, לא יבוא כל זכר בספרים. ואף יחידי האדם כיום אשר חייהם ומעשיהם נכתבים בספרינו כיום – כמה מזער הוא מחוית האדם בימי חלדו! ובכל זאת הנפקפק אף רגע קט אם לקרוא לזה היסטוריה? (אכן, מי יודע אם לא בעוד חמישים דור ומאה דור יתיחסו “חוקרים” באותו הדור אל אשר נכתב בימי דורנו אנו, באותה מידת הפקפוק כאשר יתיחסו ה“חוקרים” בדורנו אל הכתוב בתנ"ך למשל…).

אכן, נכון הוא, שהספרות בימינו הנה עשירה (בכמות) לאין שיעור מן הספרות אשר שרדה לנו מימי קדם, והספרות בימינו אף נכתבת בכמה וכמה מהדורות ובכמה וכמה צורות. למשל, מלחמת העמים האחרונה חרותה בצורה “היסטורית” על-ידי כל העמים אשר הסתכסכו במלחמה זו בכל לשונותיהם, והיא רשומה גם ב“צורות ספרותיות” שונות בכל לשונות העמים של דורנו, תחת אשר, לדוגמה, זכר מלחמת ישראל בכנען שרד לנו רשום רק בספרות עם ישראל בלבדו, ז“א: רק מנקודת מבטו של צד אחד במלחמה. נכון מאד: מצד הכמות רבה לאין שיעור ומגוונה היא הספרות לדברי הימים בדורנו מן הספרות לדברי הימים מקדם. אולם לעומת זה הן מצד האיכות הציורית וההבעה החמה והכנה, הרי שקול משפט אחד בתנ”ך כנגד עשרות כרכים של ספרות ימינו. הן פסוק סיפורי אחד בתנ“ך מחיה בתודעתנו עובדות חיים וחויות, לאין ערוך יותר מעשרות ספרים של ימינו אנו. ואשר לאמיתיותן של העובדות, הרי מה שמסופר ע”י הצד האחד בתנ“ך יש בו אמת עובדתית הרבה יותר מאשר בכל אשר יסופר ע”י כל הצדדים יחדיו כיום, בדור השקר והזיוף ללא כל בושה. אכן, אף אם בנוגע להתנגשויותיהם של העמים בדורות הקדומים ניגש בפקפוק אל המקורות אשר שרדו לנו על ידי “צד אחד” בלבד, הרי בנוגע לאישים אשר דברי ימיהם מסופרים לנו על-ידי כתבים קדמונים, אין כל סיבה שתמנענו מלקבלם כדברי היסטוריה נאמנים במאה אחוז.

ובהיסטוריה צריכים אנו לראות, לאו דוקא את המקרים אשר קרו ממש בזמנם, אלא אף את המקרים אשר יכלו לקרות באותה התקופה. רק ילדים או עניי-רוח כמותם, בשמעם סיפור, יתענינו לדעת “אם באמת קרה הדבר”. (אכן, בספקנותם של הילדים למסופר להם אשמים אנו המבוגרים, אשר נמצא לטוב לילדים להלעיטם סיפורי בדים, אך לא כאן המקום להתעכב על בעיה חשובה זו), אולם אדם מבוגר נבון, רק ישקול את המסופר אם יכול היה לקרות במסיבות הנתונות, ויותר אינו מענין כלל. – ולדוגמה, נבוא-נא ונחזה באיש משה והמפעל השגיא, אשר דלה שפתנו מקרוא שם לה, שהוא רקום בו, הישנה איזה חשיבות שהיא לשאלה, אם זה האיש משה היה קיים ממש באחד הימים או שאינו אלא אגדת עם – או אינו אלא דמות ספרותית של סופר אחד.

והן אם האיש משה לא היה קיים ממש אלא סופר אחד (או יותר) יצר את דמותו כפי שהיא מופיעה לעינינו, הרי אותו הסופר שיצר את “אגדת משה”, הוא עצמו היה ראוי להיות איש משה, אשר דמותו השַׂגיאה הגה ברוחו – ובכן הרי אין משה אגדה, אלא עובדה היסטורית המופיעה עד היום לעינינו אנו בכל יציבותה. או אם נניח, כי לא סופר יוצר אחד יצר את “אגדת משה”, אלא רוח כל העם העברי יצרה, אז הן יכול היה לקרות שיהיה קיים ממש, לא רק איש משה אחד, אלא אישים משה רבים, ועוד יגדל על-ידי זה הפלא משה, פלא – אך עובדה היסטורית… ותורת משה מעידה לאמור: “לא היה כמשה ולא יהיה כמוהו”. וגם כאן לא חשוב להתפלסף, אם יצוין בזה לגבינו, כי איש משה ממש היה רק אחד או כי היצירה משה (אם כאגדת איש סופר אחד או כאגדה עממית) התגשמה רק פעם אחת בחייו של ישראל. חשוב הוא שדמות שגיאה זו: האיש משה קיימת לעינינו עד היום הזה בתורת ישראל, והרי שיכול היה כל איש ישראל, המשיג את דמות האיש משה, להגיע במעלות מתקרבות לדמותו של משה, כי על כן קבלו רק בני-ישראל את תורתו של משה וזכרוה ושמרוה, יען כי דרגת בגרותם האנושית גבהה עד כדי להקים מקרבם את האיש משה וכדי השגת התורה הנאצלה הזאת. או נניח ונתאר לנו שקם כמשה בגוי סכל או בסביבה של עניי-רוח וצרי-מחשבה, הרי אלה לא היו משיגים כלל את גאון-משה, ואפשר שהיו מצמיתים אותו בראשיתו, ואף לולא הצמיתוהו הרי “התורה” אשר היה כותב (אף אם נניח שיכול היה לכתוב “תורה” בסביבה כזו) לא היתה משתמרת אצלם, ועל אחת כמה וכמה שלא היו רושמים מפיו את תורתו לולא כתבה במו ידיו, כי הן לא היו משיגים אף את קצותיה. ועכשיו הישנה איזה חשיבות שהיא בכל ההתפלספות, אם האיש משה, החי וקיים לפנינו בתורת ישראל עמו, היה עובדה היסטורית או שאינו אלא אגדה ישראלית? הרי בין כך ובין כך חי וקיים האיש משה ביצירתו – ישראל, או חי וקיים עם ישראל ביצירתו – משה. האם לא אחת היא?

תרצ"ד (1933)

---

יחיד ורבים

מאת

אליעזר יפה

יחיד ורבים הלכה כמי?

לכאורה הרי השאלה אינה שאלה כלל. שהלא עוד חז"ל הורו לאמר: “יחיד ורבים הלכה כרבים”. והן כתוב “אחרי רבים להטות”. ולא רק יחיד כנגד רבים כך, אלא אף מיעוט כנגד רוב, וגם בענין האחרון הרי נאמר “נמנו וגמרו”, שפירושו הוא פשוט: “נמנו וגמרו כדעת הרוב”, ובכל זאת כדאי לעין מעט בענין זה: לפנים אפשר היה לאמר כי “כולי עלמא לא פליגי” שבענין “הלכה למעשה” יש לנהוג כדעת הרבים, בימינו אנו אין הדברים כה פשוטים, שהלא בדיקטטורות (האדומה והשחורה) תשלוט “הלכת היחיד” בלבד, ושולטת היא לא רק “הלכה למעשה” אלא אף שוללת היא את כל דיון “בהלכה להלכה”. אך נתעלם ממשטרים דיקטטוריים, ונדון כאן אך על הדרך אשר עלינו אנו לבור בה.

שאלת “יחיד ורבים הטרידה, כאמור, עוד את אנשי התנ”ך: באמור התנ“ך במקום אחד “אחרי רבים להטות”, ובמקום אחר יאמר “לא תהיה אחרי רבים לרעות” (משפטים שאינם מתישבים). חז”ל ישבו את שני הכתובים הנ“ל; אולם עדיין אפשר לשאול: מה זה “לרעות”? הן ברור כי מי שאין דעתו נוחה מדעת הרבים הרי הרבים ודעתם יהיו “רעות” בעיניו, ומי הוא אשר יקבע מה הוא “רע” שלא להטות בו אחרי רבים, ומה הוא “טוב” אשר בו יש להטות אחרי רבים? ועוד דבר: כיום אשר “מלכות העתונות” גברה בכל עם ובכל מקום, הרי אמנם בכל מקום שתשלוט, העתונות מבטאה כאילו את “דעת הקהל”, אך הן בכל מקום ישנם עתונים שונים, והם מבטאים דעות קהל שונות. ואף זאת, שכל עתון יתאמר אמנם לבטא “דעת קהל”, אך הן יודעים אנו את העובדה, שבכל קהל קוראים של איזה עתון, ישנם גם רבים אשר ירננו גם על “דעת הקהל” של אותו העתון עצמו המבטא כאילו את דעתם של הרוגנים עצמם. (דוגמה אפינית ובולטת לביטוי “דעת הקהל” על-ידי עתונים, ראינו והרגשנו בעתוני השכנים והמוני השכנים במשך הקיץ שעבר). וכי אין לאמר כי כל עתון יבטא את דעת עורכו (או עורכיו) בלבד? וכי לא יהיה נכון לאמר, שבין העתונות ודעת הקהל ישנה שיכות כמו בין החיגר והעיור? ובכן בטרם נפסוק ונאמר כי יחיד ורבים הלכה… עלינו להכיר קודם לכן בין דעת יחיד לדעת רבים. למעלה נזכרה כבר העוּבדה, שבכל קהל-קוראיו של איזה עתון ישנם רבים הרוגנים על הדעות שהן מובעות באותו עתון, אלא שהרוגנים יחזיקו בכל זאת בעתון מסוּים, המתאמר להביע את דעותיהם (של הרוגנים) הם, בעוד אשר הדברים אינם בהחלט ככה, ורק שביחס לעתון אחר (אשר ישביעם מרורים עוד יותר “מעתונם”) יהיה עתון מסוּים כעתונם. בכלל יוצא כיום, כי דעותיהם של בני אדם אינן שיכות להם עצמם, אלא שיכות הן למי שיכול להכריז כי הוא הוא אשר יביען. ובכלל אין “זויות” רצויות כיום. הכל צריך להיות מעוגל וחלקלק, וכל בליטה איננה אלא “כחומץ לשנים וכעשן לעינים” ל”דעת הקהל" העתונאית. ומקומן של “דעות זויותיות” אינו אלא בסל-המערכת. או במצב הטוב ביותר, יהי מקומן בדרך חזרה לכותביהן. (למעשה הרי אין כל הבדל בין זה לזה, באשר הן אין בעל דעות כאלה, יכול להביא את דבריו בפני אותו הקהל שהוא אורהו כקהלו, ואשר משום כך יהיה קשור לעתון המסוים). ומאידך גיסא: נניח כי “לרוגן” מסוים תהיה אפשרות להוציא עתון, ולהשמיע בו את דעותיו ואת דעות זולתו הקרובות לדעותיו, הכי בכך תהי כבר “דעת קהל” נכונה? ובכן, אם “אחרי רבים להטות”, איך נדע את דעות הרבים? ואם “לא תהיה אחרי רבים לרעות”, איך נדע את הרעות? וכי אין “הרעות” בדעות אשר אני (יחיד או מיעוט) מתנגד להן? ועוד זאת: ראינו רבות אשר דעות של יחיד או מיעוט, יהיו בסופם “דעת-הקהל”, וכי אין לסייע לכך?

אומרים כי ישנה ארץ (או ארצות) אשר שם ישנו חופש הדעה במידה כזו, שהעתונים יפרסמו גם את הדעות שהן בניגוד “לדעת הקהל” שלהם. איני יודע אם זה נכון, או ש“סדנא דארעא חד הוא” גם בענין זה, בכל אופן די לי בדאבי על צרת עמי, אשר נוסף לכך שטרם הגיע לחיי חופש בארצו, הרי עתונותו נוהגת כבר כעתונות “המתוקנים שבגוים”, לבלום את פיהם של כל אלה אשר אין דעתם כדעת הקהל שלהם. ומה המוצא? ברור שאין להניח כי בפלוגתות על דבר ההלכות למעשה נגרוס, “יחיד ורבים כיחיד”, אולם מה בפלוגתות בענינים שהם “הלכתא למשיחא”? לכאורה תתן כל חברה נאורה את הזכות גם למיעוט וליחיד כי יטיף לדעותיו הוא, גם בניגוד לדעת הרבים; ואולם הכי אין אותן “החברות הנאורות” מונעות מהם למעשה את האפשרות לכך, ממש כמשטרים הדיקטטורים?

איה הם תחומי “דעת הקהל” של עורכי העתונים שבארצות החפשיות ביותר? אולי אפשר להתגבר על אלה בכוחות של דעת הקהל ממש?… אולם איפה תבוטא אותה דעת הקהל אשר לא תהיה מתוצרתם של בעלי תעשיה מיוחדים? אמנם נאמנים הם בעלי התעשיה של דעת הקהל “שיודעים הם למשש את הדופק” ואת הדו הוא ישמיעו… אולם הכי לא יעידו לנו דברי הימים למימי קדם ועד היום, כי לא דוקא ההדים שישמעו בדורותיהם הם הם הנכונים? מזמנים קדומים הגיעו אלינו גם הדים אשר בדורותיהם לא האזינו להם, אך מה ינחיל דורנו אנו לבאים אחריו? הכי יותר מאשר את הד פעמיהם של הקלגסים השחורים והאדומים ההם המחרישים כיום את קול זולתו, בתוספת חריקת נעלי הלַכּה של “הסנוביזם” הבלתי-מנוצח מעולם עד עולם, ואשר מימי נוח עד ימינו יותך עלי תבל במבול הקילוסים לשכיחות, למעוגל ולחלקלק? אומרים כי האנושיות התקדמה (אני כופר בכך. רואה אני כי היא השתלמה מתוך צבירת הכלים שעמדו בנסיון של דורות קודמים; ואולם להתקדם לא התקדמה, שהלא אין גאון המחשבה שבדורנו עולה ברגשותיו על גאון הרגש מאז), אך בין אם לגרוס התקדמות ובין אם לגרוס השתלמוּת, ספק הוא אם לא דוקא היחידים והמיעוטים הביאו את האנושיות לאשר באה כיום. וכי אין אפשרויותיהם של היחידים והמיעוטים מצטמצמות והולכות בדורותינו? איך נוכל לצאת מעסק ביש זה, איני יודע. אך נדמה לי, כי לוּ רבו המקדישים תשומת לב לשאלה זו, אפשר היה גם למצוא איזה פתרון שהוא.

חסר התאריך

---

ידיעה ובחירה

מאת

אליעזר יפה

א

כל המעונין בדברי הימים עברו ובחיי יום יום של איזה עם שהוא, ידהם בהכירו לדעת: כי מהצד האחד יהיו המוני כל העמים מחזיקים בנושנות, כאילו בעקשנות מחוסרת כל טעם; ומן הצד השני יגיעו אותם ההמונים ממש, עד לידי הפכפכנות קיצונית בענינים כאלה, ומה שקדשו אתמול בדחילו ורחימו, יחללו היום כאילו מתוך הפקרות עוללים.

יש אשר איזה רעיון יוּטף להמוני העם במשך שנים ודורות, לא רק על-ידי מטיפים בלבד (אשר יהיו כפה לנביאים) אלא על-ידי נביאי אמת עצמם, על-ידי אנשים אשר ממש ימיתו עצמם על הרעיון שינבאוּ לו; בכל זאת הרי כמעט שאין אותו רעיון נאחז כלל וכלל בתודעתם של ההמונים במשך עידן ועידנים; ולפתע, והנה כאילו רוח ממרום עברה על אותם ההמונים, והם מוכנים להרוג ואף להיהרג על אותו הרעיון. ואם אמנם “אין ההמונים נוקפים את אצבעם למטה אלא אם כן הכריזו מנהיגיהם מלמעלה”, וההמונים לא יהללו את אשר מנהיגיהם יחללו, ומנהיגיהם לא ירוממו את אשר המוניהם לא יקדשו; אולם הן אין מנהיגי המונים אלא אברים מגוף ההמון (ויהיו אברים ראשיים), ואלו כאלו אינם קלי-הבנה וזריזי עצה ותושיה; ומעשה רגיל הוא כי הם ירגמו באבנים את כל אשר ינבא לערכין חדשים, פשוט יען שטרם חדרו לערכם של הערכין החדשים, ונדמה להם כי כל חדש יתנקם בישן, אשר אליו הורגלו כבר. אכן כעבור זמן רב יוכרז ביניהם כקדוש אותו הערך, אשר בשעתו נרגם על-ידם באבנים הנביא שניבא לו.

חדשה תהי אז בארץ ושינוי-ערכין מוחלט יעבור בפתאומיות ביחסם של ההמונים לאותו ענין; ושעתו תגיע סוף סוף.

ב

משה רבנו עליו השלום קרא לאמור: “ומי יתן כל עם ה' נביאים!” מתוך אמונתו המוחלטת כי כל אדם יכול להגיע למדריגתו של הנביא. חז"ל אמרו “יכול כל אדם להיות כמשה רבנו”; ומדוע אין “כל עם ה' נביאים?”| ומדוע אין לראות בכל אדם את היכולת להיות כמשה רבנו? האמנם חסר רק הרצון לכך?! אכן רבות דוּבר בספרותנו על-דבר דעת והבדלה בין אור לחושך (טוב ורע) ועל דבר הידיעה והבחירה. אז היה מובן כי אם אין ידיעה במצב ענינים, אם אין דעת את הענינים, אז אין יכולת הבדלה בהם, ואם אין הבדלה בענינים איך יבחרו ביניהם?… ההבדל היסודי בין הנביא ובין המונים ומנהיגיהם הוא בכך, שתפיסת הראשון היא מהירה מאוד ומגיעה היא לידיעה ודעת, להבדלה ובחירה בענינים מסוימים, זמן רב מאוד בטרם יגיעו לכך האחרונים. ובכן גם האחרונים יגיעו סוף סוף לכך, ואז יהיו מנהיגיהם מתנבאים במחנות ההמונים ומטיפים לאותו הרעיון אשר לפנים נבאו נביאים לו; ומחנות ההמונים – כדרכם – יתחילו “להתגודד עד שפך דם” בהגיע לתודעתם (כאילו פתאומית) כי אכן יש לקדש היום את אשר חללו לפנים. האמרה: “סלח לאשר לא ידע מה רע במעשיו שהוא עושה”, אינה חדשה אתנו. עוד לפנים הבינו כי מחוסר ידיעה יגיעו אף לידי שפך דם. כי כאמור הרי באין ידיעה – אין דעת; באין דעת – אין הבדלה (בין רע לטוב); ובאין הבדלה – בחירת הטוב מנין?

ג

לעתים קרובות יחם לבנו, ירגש ויכעס למראה המדוּחים אשר יצאו מלפני “ההמונים”; אולם לוּ זכרנו תמיד, שלא מתוך כונה רעה ירשעו המונים ורק מאפס ידיעת ענינים – כאשר ירשע העולל מחוסר דעת בלבד – אז הרי מצד אחד היתה מידת הסליחה משתלטת בחברה, ומצד שני היה מתגבר הנסיון ללמד תועים דעת לשמה, ולא דעת-קרבות בלבד. אין על כן הטפה מועילה לאיזה רעיון כעצם הסברתו של אותו הרעיון; ורק על ידי כך יקלט סוף סוף בחברה, אם קליטה של ממש או קליטה שטחית וחיקוי סנובים בלבד; וטוב הן כי תיעשה הנכונה שלא בכוונה מאשר תיעשה אי-הנכונה בכוונה.

ד

עדיין לא מוכרע אם “יצר לב האדם טוב הוא מנעוריו” או כי “יצר לב האדם רע הוא מנעוריו”. ונדמה כי הגירסה תהיה “יצר לב האדם לוח חלק הוא מנעוריו”. על אותו הלוח החלק ייחרת על-ידי החברה הקיימת בכללה, רע וטוב בערבוביה משוממת. דוגמאות רבות אפשר להביא בענין זה, אולם כאן, כדוגמה, תינתן רק עובדה אחת: היו וישנם כמה וכמה אדונים ורוזני ארץ אשר השם “אציל” לגבם אינו רק תואר ריק בלבד, אלא שהם באמת אצילי-נפש ביחס לכל אחד מבני מעמדם הם; ולעומת זה יהיו קשי-לב ואכזרים ביחס לבני אדם אשר לא ממעמדם.

בדרך כלל הרי האדם אמנם “מדבר” הוא וכל יתר היצורים אינם אלא “חי” בלבד; אולם אין ספק כי כל חי יחוש כאב לא פחות מן האדם, אף כי שכרגיל עוברים הם בשתיקה אפילו על כאבים אשר בעבורם “ירעיש אדם עולמות”. והישנו אדם אשר יחוש ממש בכאב החי? (מובן ש“חברי צער בעלי חיים” המוכנים לשחוט כל עגלון-עני המרים שוט על בהמתו, אינם באים כאן בחשבון. אלה “בני עליון” הם). לאדם מסתבר רק כי אכן בעל חי יחוש כאבים יותר מאשר צמח, אך אין זה כאבו הוא… ואין אולי לחשוב זאת כחטאה לאדם, שהן גם הבהמה אינה חשה בכאב האדם. “עולמות” שונים הם אלו מאלו, “ואין עולם אחד נוגע בחברו”… וגם בחברתנו אנו, “נזר כל העולמות”, ירבו מאוד האנשים שהם רחמנים גדולים (ולמצער: אוהדים) אל בני מעמדם הם, אולם קשיי-לב המה, עיורים וחרשים, לכל סבל של אדם אשר לא מבני מעמדם הוא. וכי אין זה מוכיח כי אכן “לוח-חלק הוא לב האדם מנעוריו”? ובהיותו גדל בקרב בני מעמדו ייחרתו על לבו כל יחסי מעמדו לקרוב ולרחוק.

(מתוך עלים בודדים של חוברת שלא ידוע שמה).

פרודות (שברירי מחשבה ורגש)

מאת

אליעזר יפה

---

על האלהות, האלילות והאדם

מאת

אליעזר יפה

עוד ההשגה האלילית ברוב האדם עד היום הזה. ושבעים ושבעה מתמיה, שגם בקרב הקוראים כיום בשם ה' אחד, מושרשת עדיין ההשגה האלילית בצורותיה הנבערות ביותר. את שיר היחוד לא ידע האדם.

ואין הבדל, בין אם נחזה את האלהות בהוד האחדות אשר במרחבי היקום (בין כל צבאות השמים) המקיפים אותנו, או אם נחוש אותה בקצב נשימתה של הארץ וצבאה אשר אתנו עליה; אחת היא השגתנו את האלוהות ויחודה יחד. היא הכל והכל בה. ואין לה לא שליחים ולא מלאכים ושרפים, לא מתחרים ולא עוזרים, לא אראלים ולא שטנים, ואף לא תארים. אין לתאר את האלוהוּת!… ה' אחד!…

כל תורת-כהנים היא אלילית. ואף בתורת ישראל, אשר אין דוגמתה לתורה אנושית אלוהית, הרי חלק תורת הכהנים שבה הנו שריד אלילי זר בתוכה. כי התורה האלוהית רואָה כל אדם כחלק מאלוהים, אשר סוּלם התעלוּתו מוּצב בתוך תוכו, ואין צורך לו ואף לא אפשרות לקרוֹב אל אלוהיו באמצעות מתווכים, קרובים-למלכוּת-שדי, כביכול.

כל תורות הקרבן הן אליליות. בין אם היא מטיפה להקרבת עצמו של האדם לאיזו מטרה “רמה ונכבדה מן האדם”, מטרה שמחוץ לאדם, מקומו וזמנו (הנצרוּת בראשיתה), ובין שהיא מצוה למחזיקים בה את הקרבת הזוּלת למטרות מבין אלה (הנצרוּת בהמשכה והאישלם בכל תקופותיו) – כל תורות קרבן אליליות הן.

תורות “התעודה” אליליות הן, כי תעודת האדם היא היות “אדם” לעצמו וממילא יגדיל על-ידי זה את חלק האדם שבכל החברה האנושית. כל אלה אשר ירבו להג על-דבר “תעודות” מיוחדות שישנן כביכול בפני עמים מיוחדים להביא אור לגויים, כל אלה, אם מעמים אלימים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם של אלה אשר הביאו אליהם את “אורם”; ואם מעמים חלשים יצאו, אזי יחשיכו את עולמם הם.

ראשית ההשגה באלהוּת היא ראית האלהות בכל: למן אבק החוצות ועד גאון האנושיות. וראית הכל כאלוהוּת לעצמו, ולא כאמצעי או כטפל לזולתו.

בהכרת האלוהות הכל נשתוה: אין עליונים ותחתונים, אין עולים ויורדים ואין זכאים וחבים בפני זולתם. כללו של דבר: אין אף עצם או רעיון יכול להיות נערך על-ידי זולתו בערכי זולתו, אלא כל מהוּת – ערכיה היא מקופלים בתוכה ובלתי-מושגים על-ידי זולתה. מאזני כל הוה – הנם נושאים ונישאים בתוך הויתו הוא ובלתי-מושגים על-ידי זולתו.

הכל נברא לעצמו ובצלם עצמוּתו, ולא כדי לשמש לזולתו. מחומר אחד נעשו כל קרוּצי החומר, ורק בחילופי צורות והבדלי דמויות. וכל החומר כניגר הוא: פושט צורה ולובש צורה בזרמו. אך אחד הוא חומר הבריאה, בין בהתגלמו בגוף אדם ואם כרימה או אזוב-קיר ייראה.

במושגי האלוהוּת לא תיתכן “הקרבת” יצור אחד כופר משנהו. והאדם אינו מחולל היצוּרים אשר יקרא להם שמות ויפקדם בצבאו… היוצר-כל תיכן את כל יצורי תבל ומסילותיהם בתבל; ומסילת כל יצור היא מסילת הישרים לו. כל מסילות כל היצורים יוצאות מאת פני היוצר ושבות אליו. רק האלילוּת היא הרואה דרגות בין יצורי היקוּם.

בין מושגי היהדות (שהתבטאה בנביאים) על האלוהוּת ובין השגות שאר האמוּנות נמצא הבדל בזה: שהיהדות משיגה את האלוהוּת כשלמוּת הטוב, הטוהר, האמת והצדק של האדם והיקוּם. ולפי ההשגות האחרות, הרי האלוהוּת הנה מהוּת בלתי ממוזגת באדם וביקוּם ולא נשלמת בהם.

היהדות רואָה חטא נגד ההכרה האלוהית, בכל פגימות האדם בשלמוּת עצמו, בטובו, טהרתו, אמתו וצדקתו. ביהדות (שהתבטאה בנביאים) אין מצוות אלוהים “נופלות על האדם” לשם אילו מטרות בלתי-אנושיות. אין המצוות אלא מעין תקנון לחיי האדם. לפי השגת היהדות, הרי האלוהוּת היא ים-אורם של חיי האדם והיקוּם; אשר כל פלגיו, נחליו ומעינותיו הולכים אל תוכו ושבים לנבוע ממנו… ההשגות האחרות רואות את האדם והיקום כטפלים לאלוהות, נתונים בידה כחפץ… ויחד עם זה יש ביכולת ה“חפץ” להתנכל לרצון האלוהוּת ולהטותו לרצון האדם, אם על-ידי נכלים או על-ידי אתנן ולגימה, ולגרותו באנשים אחרים.

בהשגה האלילית, עד היום הזה, מקנן הפחד הבהמי הקדום מפני כוחות עריצים רועצים – שהם יחד מטומטמי רגש ומחשבה. וכל עריץ-אדם וכל פריץ-חיות וכדומה זוכה לכתר האלוהות מאת ההשגה האלילית.

נאמני ההשגה האלוהית ישאפו להתעלוּת האדם ודבקוּתו במידות האנושי-האלוהי. ומובן מדוע היה מצב ישראל איתן בארצו “בעשותו את הישר בעיני אלהים” והתעלוּתו לתכונת האדם-האלוהי; והיה שפל עד דכא בחקותו את דרכיהם של עובדי האלילים וירד לידי טמטום בהמי.

כל גשר אין בין ההשגה האלוהית ובין ההשגה האלילית. כי ההשגה האלילית רואָה את האדם טפל אם לבלתי-אנושי או לאנוש זולתו. וממידת האלילוּת הן ההשתררוּת וההתעבדוּת, אדנוּת ועבדוּת, שלטון והכנעה.

לפי השגת היהדוּת, כאמור למעלה, הרי שכר-מצוה – מצוה… גמוּל המעשה הטוב הוא בטוב שבמעשה. טוהר גורר טוהר, צדק ואמת נפגשו. כל תגמולי האלוהוּת לאדם המתדבק במידותיו, הן הן מידותיו בחיי תום וטוהר עלי אדמת אלוהים.

תגמולים מחוץ לחיי אדמות אינם כלל בהשגות היהדוּת. אלה הנם מושגים אליליים בלבד.

האמונה בתחית המתים הנה אלילית. ואמנם האלוהוּת אינה מוגבלת ביכלתה ליצור יצירה חדשה, שתהי זקוקה לאגור גנזים של צורות ודמויות שחלפו.

היש אלוהים אם אָין? ואם ישנו – האחד הוא אם רבים?

שאלה זו מעסיקה את האדם מדור דור. ולא ידוע לנו אם גם בחלקי הבריאה זולת האדם נשאלת שאלה זו או בדומה לה.

ולנו האדם כי נשאל, טוב שנשאל את השתים: א) היש אלוהים לנו האדם? ב) והיש אלוהים ליקוּם בכללו? על השאלה הראשונה מתפרצת התשובה הברורה: הן מבּשרנו נחזה אלוהינו! והשאלה השניה אינה צריכה כלל להישאל על-ידינו, האדם, שכּן זוהי שאלת התחומים של היקוּם עצמו…; ואנו הן נואשנו מהשיב על שאלת התחומים של היקום, ואיך נוכל ונצפה לחדור לעצם חידת היצירה של כל היקום?!

כיום ברור לכולנו, כי אין סוף ליקום, ועם זאת לא נוכל להשיג את אפשרות ה“אין-סוף”. אנו המוגבלים בזמן ובמקום איננו יכולים להשיג את שמעבר לתחומי הזמן והמקום: את האין-סוף ואין קץ, ואיך נוכל להעמיק שאלה במהוּת היוצר של היקום, אשר לא תחילה לו ולא סוף, ולמרחביו אין קץ?!

ואגב מעניין לציין, כי קדמוני קדמונינו (בתקופת התנ"ך), בעמדם משתאים ומשתוממים לפני חידות היצירה ופלאיה אשר לא הבינוּם – הכירו במציאות היוצר… האמצעיים (בתקופת הרציונליזם), כיון שקהו חושיהם ומוחם טוּמטם עד לבלי השתאוֹת על פלאים ביצירה, קמו והכריזו: “אין יוצר! היקום יצר את עצמו!”… והאחרונים כיום, אחרי החילם לחדור אל חידות היצירה ולהשתלט על כוחותיה מתוך הבינם אותם, הרי הם שבוּ אל ההשתאוּת כקדמונים, וישאו עינים ליוצר… וככל אשר יגלה האדם יותר את פלאי היצירה ואף ישתלט עליהם, כן תחדרהו יותר רוח האמונה באלוהוּת יוצרת… אך היש יוצר ליקום או היקום יצר את עצמו? ברור שישנו יוצר. וגם האומר “היקום יצר את עצמו” רואה את היקום כיוצר…

את מהוּתו של יוצר היקום אין אנו – אבק פורח ביקום – מסוגלים להשיג בשום אופן. לא ישיגו מושגינו את יוצרנו. ברור רק דבר אחד: כי יוצר כל היקום הוא אחד בלבד. ואין הבדל איך נכנה את יוצר היקוּם, אך אחד הוא.

את זה כבר השיגו קדמוני קדמונינו, והורישו בדמנו את האמת כי האלוהים אחד ויצירתו אחת מאוחדת ושלמה.

ונראה, כי במידה שאין מוח האדם מסוגל להשיג את האפשרות של ה“אין-סוף” ביצירה, בה-במידה אינו יכול להשיג את האפשרות של “אין אחד” (אלא רבים( ביוצר היקום. – ואיך יתואר יוצר-היקום ואיננו אחד?!

ומתמיה עד למאוד, שאמת מושכלת זו לא נקלטה בהכרתם של בני האדם, גם לאחר שהוכרז עליה על-ידי מאור-ישראל. ואחרי כל זאת היא נמשכת בלתי-מותאמת לאוזן האדם. עד היום הרי היא מופיעה כזמרת-מדבר רחוקה ומוזרה לתרבות האדם…

האמת היא אחת: שלימוּת עצמי, שאין כל תואר נתפס עליה. אין לומר: אמת קדושה, אמת גדולה, אמת קטנה, וכדומה מן התארים אשר בילקוט הדלוּת של האדם. כל צירוף תואר אל המושג אמת, הריהו התעלמות ממהוּת האמת. כשם שצירוף כל תואר: גיבּוֹר, נערץ, רחמן, סַלח וכדומה אל המושג אלוהים – הריהו התעלמוּת ממושג האלוהוּת.

האמת היא אחת כאלוהוּת האחת, וגם מכאן אחת הסיבות להיוֹתה רחוקה מדיבּרוֹת בני-האדם. אכן הדרך לאמת, גם זו הנראית אבילה ביותר, אך הַאֲשֵר תאשיר את חייו של האדם הישר, של העם הצודק, ושל החברה הנבונה…

והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים אשר ביקוּם. ישנם בני-אדם המקלסים ומשבחים את האדם כנזר כל היצירה ופאֵרה… אכן, נדמה, שלוּ היתה אזננו מקשיבה לרחשי-לב הזמיר והחוחית וכל צפרי-הרון, בהשתוחח עליהן נפשן המשתפּכת בצלילי שירה מבין העפאים הרעננים ביער – ושמענו גם אותן, צפרים חלשות, מקלסות ומפארות עצמן כנזר היצירה… ושירה כזו נדמה שהיינו שומעים גם בצרצר הצרצר “כיד מלכותו”… ואף ברחש הדשאים יש להאזין אותה ההשתבחוּת… נראה, שיוצר-כל שיקע בכל אחת מיצירותיו את התכונה לראות עצמה במרכז כל יצירתו…

והאדם, הנו רק אחד מסוגי היצורים בלבד, ואינו כליל-השלימוּת ואינו אחד. כי כמספּר בני-האדם – מספּר מהוּיותיהם; וכמספּר בני-האדם – מספר פרשות-דרכיהם אל השלימוּת האלוהית. מבּשרו יחזה כל אדם את האלוהוּת (השגותיהם של כל היצורים זולת האדם אינם מושגות על-ידינו), ולכן כל אדם האומר להדריך את זולתו בסך אל השלימוּת, אינו אלא הורס את שביליהם הם אל השלימוּת האלוהית, ויחד עם זה יסוּר הוא עצמו מדרכו הוא, ויאבדו דרך כולם יחדיו.

כל אדם המכריז על עצמו כעל שלימוּת ומנסה להעביר בזרוע את זולתו על דרכם, בלי כל הבדל מהי דרכם הם, הריהו כאילו משים עצמו אלוהוּת. וכאילו קרא: “האדם אחד!”. וזה הלא שקר מוחלט הוא. אין האדם אחד. ולוּ אחד היה האדם – והיה אלוהים… ולוּ היה אדם-אלוהים – והיה רק אחד ויחיד ואין עוד אדם בלתו… ואכן עשה האלוהים את האדם רב ועצום על פני האדמה. ולכל אַחד האדם נתן את דרכו המיוחדת לו לעצמו (האם לא יוכל רצון האדם להיותו אחד ולמצוא את סיפוקו בזה שדרכו אחת היא ומיוחדת לו לבדו?!). ואם כי דרכו אחת היא ומיוחדת לו, אך רבוּ מספוֹר נתיבותיה, שבהן יכול האדם להגיע אל שלימוּתו.

אכן, כל אדם הנו רק חלק אחד זעיר במין האדם, וכל מין האדם הנו אך חלק אפסי-כמעט ביקום כולו. ואין סוף ליקום ואין קץ לו. ואנו האדם, אף מושגי האין-סוף ואין-קץ, שוּלי-זהרו של יוצר היקום, הנם למעלה מתפיסתנו.

אכן, מאז ועד היום הזה היו כל בני האדם, יחידים כקיבוצים, שהכריזו על דרכם כעל הדרך היחידה לאדם, משחיתים את עצמם ואת כל אשר נלווּ אליהם.

השלימוּת האלוהית היא מהוּת נכספת על-ידי השלימוּת האנושית, וגשר הכיסופים נטוּי על עמודי האמת…

תורת השלימוּת האנושית, הנאצלת מאור השלימוּת האלוהית, בוּטאה בשפת אמת על-ידי נביאי ישראל. והסיבה מדוע לא נקלטה תורת ישראל בחברת האדם מאז ועד היום, היא – כאמוּר למעלה – בזאת, ששפת האמת מצלצלת כזרה וצורמת אזניהן של חברות האדם. ורק בודדים יתנו לבם עליה לקלטה.

כי הלא טרם חרזה חברת האדם את האמת בשרשרת נסיונותיה וסכום היקשיה… מתי, למשל, עמדה חברת האדם בנסיון “ואהבת לרעך כמוך” ביחס לחברת אדם אחרת, כי תשמש לה זו כעובדה חוזרת בשרשרת נסיונותיה?!… או מתי קיימה חברת האדם את תורת האמת “כגר – כאזרח”, או “לא תשא פנים”, או “לא תרצח”, או “לא תשחית את עץ הארץ” ועוד ועוד?!

אכן, אין האדם נכסף – וביחוד אין חברות האדם נכספות – אל השלימוּת. ומכל הגשרים שבּנה האדם מאז היותו, טרם היה האדם בעצה אחת לבנות, על עמודי האמת, גשר כיסופים אל השלימות האלוהית. – באלילים יספיק!…

“שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד!”…

קריאה זו נטבעה בדם ישראל והיא מתפרצת מלבותינו, כהתפרץ מפּי הילד: “אוי אמא!”…

בתקופותיו הראשונות של עם ישראל, בעוד ה' נחשב לאלוהי האומה, אך עוד הניחו את אפשרות הקיוּם של אלוהים בלתו לאומות אחרות, אז היתה הקריאה: “מי כמוך באֵלים, ה'!”.

בתקופות מאוחרות יותר, כשכּבר הכירו ביחודו של אלוהים על כל היקום, אבל עוד נפגעו מאמונתם של זולתם ב“אלוהים אחרים”, אז התחילו לקרוא “אין אלוהים מבלעדי ה'!”…

אכן, לבסוף, כאשר ההכרה ביחודו של אלוהים נטבעה בדמו של ישראל, מאז נשארה בפיו רק הקריאה המתפרצת מלבבו: “ה' אחד!”…

מי שטבועה בנפשו ההכרה באמיתו, זה אינו מטפל כלל באמונותיהם של זולתו: “ילך לו כל איש וכל עם בשם אלוהיו ואמיתו!”. אך מי שנפגע על-ידי אמונותיו של זולתו, והריהו חש להכחישן בפני אמונתו הוא, סימן שעדיין אין נפשו שלוה בו באמיתו… וּויכוחיו עם זולתו הם לגביו כלחשים לעצמו בפני “מרעין בישין”…

הלהיטוּת שלבני-אדם להקנות את אמונתם לזולתם, יונקת לרוב מן ההכרח הנפשי של אותם בני-האדם “לחזק עצמם” באמונתם מתוך הד פעמיהם של המונים נוהרים אחריה… מאלה, כשהכוח בידם, יוצאים כל מרביצי התורות בזרוע, ואף בחרב נוקמת ומשמידה את המסרבים לנהור אחריהם…

אכן כל המכיר באמיתו עד לאין שיוּר של פקפוקים, באשר אמיתו טבועה בנפשו עד כדי הזדהות עם כל הויתו, זה לא יחשוש, לא ירגז ולא יקנא. זה לא יחשוש לחילוּ, אמיתו וחילולה, כשם שאין אדם חושש שהוא עצמו יהיה מוחלף בזולתו… “אלי לי ואמיתי אתי!”, לא אירא ולא אפחד, לא אקנא ולא ארדוף, לא אדאג ולא אכבוש, הלא אלי ואמיתו – אני הוא! ואינם לי כרכוש נרכש אשר ישוּדוּהו שודדים מני…

וכאן הסיבה מדוע לא נלחם עם ישראל להנחיל את אמונתו לזולתו: כי הלא הכרת האלוהים והאמת טבועה בדרכו של עם ישראל מאז.

מלחמות ישראל היו תמיד מלחמות הגנה ארציות או אף מלחמות כיבוש ארציות. רק מלך אחד, הורקנוס, היה בישראל אשר הנחיל את דת ישראל לנכבשיו על כרחם, וגינוהו חכמי ישראל. ואף אמנם גרם זה לבסוף לחורבן ישראל.

ומעניין לציין, כי הנצרוּת, למרות שלא נבדלה מישראל בתקופת “ה' אחד”, לא קלטה את האמת הזאת. בתחילתה הטיפה את אמונת האחדוּת בפה, וכאשר רק התחזקה על-ידי היסודות האליליים שנצטרפו אליה, התחילה להנחיל את אמונתה בזרוע לכל זולתה, ונעשתה יותר ויותר אלילית בכל אבריה וגידיה. היא סירסה את הקריאה על-דבר יחוּדו של אלוהים. צירפה לו בן, ולבן – אֵם. והכל חזר לקדמוּתו.

האישלם התעורר במדבר על-ידי פגישה עם דת ישראל; אולם קלט מדת-ישראל רק את הקריאה הקדומה: “אין אלוהים מבלעדי אלוה”. והיה לו צורך נפשי… להכחיש את קיומן של אמונות אחרות באלוהים ולהשמידן בדם וחרב.

הנצרוּת והאישלם פשטו בעולם במידה כה מבהילה לא רק משום שכבשו לעצמם “מאמינים” בזרוע, אלא גם משום שהם קרובים לרוח האלילית אשר במרבית בני-האדם. הן האדם, ככל חי, מראשית ברייתו רואה הוא את הכוחות העריצים-הרועצים כראוּיים לכרות עמהם ברית-חנפים. היהדוּת נשארה זרה להם, המעוֹרים בתוך האלילוּת. והן גם האמת נשארה זרה לאוזן האדם עד היום הזה…

---

מבראשית

מאת

אליעזר יפה

תורת החלשוּת

אכן, אין בארץ אדם אשר יהיה רשע במידה כזוּ, שיראה עוול ולא יתחמץ לבו בו. הכל מוחין על רשעוּת זולתם, ואפילו מעוולים וחומסים.

גם האדם הקדמון, שוכני המערות, ידעו את המחאה וההתמרמרוּת נגד עושי העוול: אם דיכא הגבר האַלים, באחת להקות האדם הקדמון, את עמיתו החלש ממנו ועשקוֹ, אזי התמרמרוּ העשוּק וסיעת מריעיו לא רק על ההפסד הממשי שנגרם לעשוּק על-ידי עושקו, אלא אף התאַמרו בלבבם לקבול על עצם קיום העושק. אולם כעבור רגע, והעשוּק מצא לאֵל-ידו לעשוק את החלש ממנו, וימהר עשות העוול מבלי לשעות אל מחאת העשוק על-ידיו. ונראה שהנכונה עם אלה אשר יאמרו כי תורת המוסר והצדק היא תורת החלשים, או החלשוּת, ולא תורת האדם. כי האדם כבהמה וכל חיתוֹ ארץ והרומש עליה יודעים אך את ההתמרמרוּת על העוול הנעשה לעצמם ובשרם, ואינם רואים כל עוול ברע אשר יעשו לזולתם.

דיוק המאזנים ושחקם

והמפליא ביותר הוא זה: שגם ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט” סיגלנו לנו מונחים מדעיים מקבילים למונחים של מדעי המפעל והמלאכה. ומה רבוּ בדורנו יודעי דת ודין, ומה עצמו לפני דור זרמי הכיסופים אל הצדק והחסד… ובכל זאת נסתחף השדה הזה גם עתה כמאז ומקדם… דיוק נמרץ ינהגו בתעשית כל מכונה וכל כלי, הכל יתוּכן עד לחלק האלפי של מילימטר, של גרם ושל רגע, למען יהי המעשה מתוקן ומשוכלל. ואך ב“מקצוע הצדק” ו“אמנות השיפּוּט”, המתאַמרים גם הם להיות מדעיים באלף אחוזים, כאן ישחקו המאזנים בהכרעות של מאות טונות. הגבולות ירטו באלפי קילומטרים. והזמן עדיין לא תוּכן כלל… ומדוע זה ולמה?!… מה יתרון לנו בכל כשרון פעלינו ובכל מלאכת מחשבתנו, כל עוד ניגרים לעינינו דמעות עשוקים ואין להם מנחם. וכל עוד היו הכזב והשקר ללחם חוקנו יומם ושיקוּי עצמותינו לילה…

ומה? האף אמנם אין מוצא?! האם בכל כוחות העולם שלוֹט נשלוט, ואך על עצמנו לא נוכל לשלוט, ואת רעתנו לא נכבוש כבוֹש?!… ניווכחה נא!…

החומר הנקלה

כי הסיבה היחידה לעמדתנו המחפּירה בשדה הצדק והמשפּט, למרות התקדמותנו הנפרצת בשדות כל המדעים, היא בזה, שה“חומר” המשמש לנסיונותינו ב“מדע” המשפט והצדק, שהוא “חומר אנושי”, הנו הכי ניקלה וזול בעינינו, פשוט: הפקר לכל ריק, פוחז ופרחח. תחת אשר כל ה“חמרים” המשמשים לנסיונות “מדעים” יסוּלוּ בעינינו כיקרי-ערך עד למאוד, ומי שאינו מומחה באמת ומוסמך לעסוק בכגון זה, לא יעיז לגשת אל המלאכה, מחשש להפסיד מהחמרים ומפחד פן יהי לשמצה… אך אַיה הם בני-האדם אשר יהיו לשמצה בעיני עצמם על הקילם בערך האדם?

ועוד זאת, שלמרות יחסו הקל של כל אחד מאתנו אל זולתו, הרינו מתרתחים כאשר נקל אָנו בעיני זולתנו. ואיך נצפה להיכבד בעיניו של הנקלה בעינינו?! ואיך נדרוש יחס צודק אלינו מצד אלה אשר אָנוּ נרשיעם?!

ומדוע לא נהיה אנו הראשונים לרחוץ ולהיזכּוֹת ולהסיר רוע מעללינו מעלינו?! הן חסרה רק הדרך לכיווּן האנושי הנכון, ולוּ סללנוה אנו, אזי ירבו מיום ליום ההולכים בה אחרינו… וכי מדוע אין כל הד למחאותינו נגד העוול הנעשה לנו? האם לא עֵקב זאת, שגם נגדנו אנו ישנם המוחים בצדק?…

---

פרודות

מאת

אליעזר יפה

(שברירי מחשבה ורגש, עבושים תחת מגרפות האדם)

“עבשוּ פּרוּדות תחת מגרפותיהן”

(יואל א' י"ז)

על ערכי האדם

הוה מסתכל לתוך עצמך – ותגיע להכרת האדם ולהשגת האלוהוּת והאמת – מידתו!

ראה עצמך: יסוד לאדם, נתיב לאמת וסולם לאלוהוּת.

תיקוּן עצמך במעלות האדם שקוּל הוא כנגד תיקון כל העולם כולו; ואף נעלה הוא ממנו.

אשריך ואשרי חברתך אם אך אל תיקון עצמך תחתוֹרה. אוי לך ואי לחברתך אם אך אל תיקון החברה תשוּרה.

האדם הוא האלוהוּת לעצמו; וכל אשר מחוּצה לו אינו אלא אלילוּת לו.

אין תעודה רמה לאדם וחשובה לו – מהיות אדם.

ראשית אבדנו של האדם (הפרט והמין) נמצאת בהעדפת “זוּלת האדם” עליו: בהחל האדם לקרוא בשם “תעודות” של זולתו, ולראוֹת עצמו אך בדרגה למטרות “נעלות” מן האדם.

חייו של ילד-אדם אחד עולים בערכם על כל ערכי תרבותה של כל חברת האדם.

בכי ילד עלוב, נהי אֵם אביונה – מנבלים את חברת האדם יותר מחורבן כל מקשיה.

על שפת האדם וניבו

אף אם “שפה אחת יהי כל האדץ ודברים אחדים”, שונה יהיה ניבו של כל אדם ואדם, וכל אדם וניבו אך בניבו המיוחד לו ידבר אל רעהו ולא בחקותו את ניב רעהו.

ומדוע זה רבים מאדם ברצותם ל“למד בינה לזולתם” ישנוּ את טעמם, יינזרוּ מניבם ו“ידברוּ בניב זולתם” למען היות “מובנים” לזולתם?

הלא כה יתחכמו אנשים לדבר אל הילדים ב“שפת ילדים”, ל“המונים – בשפת המונים”; וגם אל החתול “בשפתו” ואל הכלב “בשפתו” ידברוּ.

ואולם הכי יבינו חתולים את “שפת החתולים” שבפי האדם יותר מאשר את שפת-האדם שבפי האדם?!

ואכן בדבר האדם אל חתולים בשפת האדם, והבין למיצער האדם עצמו את אשר ידבר אל החתולים; ועקב זאת אולי ישיגו גם החתולים את הגיגו. תחת אשר בדבּר האדם “בשפת חתולים” – והיה האדם חסר-דעה לעצמו והחתולים לא יבינו את “שפת החתולים”… אשר חיקה בפיו…

או הכי כמשל באדם “המדבר אל החתולים בשפתם” לא יהיה גם האדם המדבר אל “ההמונים בשפת ההמונים” ואל “הילדים בשפת הילדים”?!

אכן כל אדם אשר ינהג לשנות את טעם-ניבו העצמי בדבּרו אל זולתו, אינו אלא טועה ומתעה. וכל הבורא לעצמו “ניב המוני” לדבר בו אל ההמונים, כדי “למשוך אותם למעלה”, כביכול, אל דרגת ניבו הוא, הרי אינו אלא סיר נפוּח.

או, לוּ דיברנו אל הילד אך “בניבו” הוא, האם לא יישאר כרוּת-שפה אף בגדלו? כרוּת-שפה וחסר-דעה. דל-גא וחלכה משׂתרר… ואמנם כאלה הם ה“המונים” אשר “יחוּנכו על דרכם”, על-ידי “מחנכים” משַני טעמם; ה“יורדים” כביכול משיא-גבהם להעלות בפני ההמונים גֵרה את ניבם.

אכן אדם, אדם וניבו העצמי המיוחד לו לבדו!… וכל אדם יובן לזולתו רק כאשר בניבו העצמי ידבר ולא בניב זולתו.

אצל קדמונינו (בתנ"ך למשל) שימשה השפה רק כדי לבטא בה את חיי נפשם. וככֵנוּת נפשם כֵנה היא גם יצירתם; אצלנו תשמש השפה ככסוּת לכסות בה את דלוּת נפשנו בלבד. ונדמה לי, כי מבעד לקרעיה תיראה גם ערוותנוּ…

על מבוע האדם

האדם, כמעין הנובע, פכּה יפכּה בלי פוגות. וכאשר יירפש המעין ויחדל מפּכּוֹת מימיו – כן יזוהם האדם אשר ישקוט על קוּבּעתו.

אדם, אדם בעלותו בערב על משכבו, הריהו מוסר לתהום הנשיה את כל יחסיו, הרגשותיו ומחשבותיו; ובקומו בבוקר למחרת – יהיה נא כנולד מחדש, בלי כל שרידים לשורות-משפטים, זכרונות-יחסים ועוקצי-רגשוֹת.

וכמים הנובעים ממעין, אשר חדשים חדשים ינבעו, כן בוקר בוקר מחדש יעלו באדם רשמים ורגשות; ולמראה עיניו – חדשות ישפוט, את כל אשר ייראה לעיניו. ובל יהיה לפניו זכרון לאתמול; וגם לרשמים שיהיו לו היום בל יהיה זכרון עם שיהיה למחר.

אכן כהשתקף המראות שמסביב למעין בכל מבועי מימיו, ואף כי חדשים חדשים יבעו המים מתהומות המבוע, הרי לא ישוּנו המראות אשר ישתקפו במו, כל עוד לא שוּנוּ המראות מסביבו, – כן גם יש וחדשים לבקרים יוולדוּ באדם (הנולד מחדש לבקרים) רגשות ורשמים, מחשבות ויצרים אשר גם אתמול פעמוהו ושלשום; עקב אשר לא נולד כל חודש תחת השמש בתבל המשתקפת באדם.

הפולחן – וכל פולחן – לא במבוע האדם מקורו; “צמח” זה רק בקוּבעת האדם ישלח את שרשיו; אך כל מעין נובע – יסערהו כקש. מבוע האדם לא ידע כל פולחן, אף לא פולחן-אדם.

על האמת

האמת היא מהוּת עצמית, אשר לא ישיגוה מושגיהם של רוב בני-האדם.

ורגילים הם בני-האדם להקביל לאמת את השקר כהיפּוּכה של האמת; אך אין בזה נכונה. כי הלא מושג השקר למרות היותו שם-עצם הריהו רק תואר-מופשט מוּסב על נושא או פועל שקר, תחת אשר האמת הלא היא באמת מהוּת קיימת לעצמה ולא תואר לזולתה.

הייתכן היפוכה של מהוּת קיימת? הנוכל לאמור מהו היפוכו של האדם או של היונה ושל התפוח?

כל מהוּת קיימת יכולה להיות שונה מזולתה. וההבדלים בין מהוּת קיימת אחת לבין מהוּת קיימת אחרת זולתה, הם אולי מחוּיבים מתוך עצם הקיום של ה“מהוּיות” הרבות אשר ביקום; אך הבדלים הרי אינם הפכים…

או הכי היתה האש היפּוּכם של המים, אשר אין הם יכולים להתקיים במחיצה אחת?

וכן לא תקום האמת במחיצת השקר, כאשר לא תקום האש במחיצת המים; אך מהוּת לעצמה היא האמת.

ומעניין: שמושג האמת לא נקלט עד היום הזה בתודעתם של רוב בני-האדם, כשם שמושג האחדות והיחידוּת באלוהות לא נקלטה בהכרתם.

בחושי האדם ובשבילי הגיגיו אין “קרני תחושה” למהוּת זרה זו…

הגיון האדם אינו בנתיב האמת.

ואולי זה יען כי ההגיון של כל חברות האדם איננו יותר מסכום של היקשים אחוזים כשרשרת-נסיונות של אותה החברה… צירוף היקשים ממקרים ועובדות אשר שמוּ אותותם באותה החברה בימי עניה ואנינותה ובימי עשרה ואשרה… על כן יראו בני-האדם בהגיונם את העובדה שבה התנסו.

אך עדיין לא קרה, שחברת האדם תנוּסה בנסיון-האמת – ותעמוד בו… טרם קרה כדבר הזה…

כי על כן טרם נחרזה האמת בטבעות השרשרת אשר לנסיון האדם… ועל כן עדיין לא נקלטה האמת בתודעתם של בני אדם.

טרם קרה, שחברת אדם תתיצב על דרך האמת ולא תוסיף עוד לסור ממנה… עדיין לא קרה כדבר הזה מראשית היות האדם ועד היום הזה.

והייפּלא איפוא מדוע תצרוֹם האמת מאז ומקדם את אזניהם של מרבית האדם, כשפה זרה וכמושג נכרי?

הייפּלא איפוא מדוע לא ינעם לאדם שמע האמת, כאשר לא תנעם זמרת-מדבר רחוקה ומוזרה לתרבוּת האדם?

בתקופות הקדומות של האדם (עת חוּשיו היו רגישים יותר) היה דבר האמת צורם את חושיו עד כדי תחושת כאב ממש; ולכן היה מתנפל על נביאי-האמת שבתקופתו, רוֹגמם באבנים או שורפם באש. בתקופות האחרונות, תקופות ההתקהות של החושים באדם, אין הם חשים עוד כל כאב לשמע האמת. האמת אף לא תרגיז עוד את מנוחת נפשם של בני-האדם. נפשם שוקטת על קוּבעתם; ואל דבר אמת לא ישימו לב. פשוט “עוברים לסדר-היום”. כולם נוהגים ככה, אף “דורשי אמת” כביכול…

אכן לא ימעטו בני-האדם גם בתקופות האחרונות מלרגום באבנים, מלעפר בעפר ומלשחת עד עד למעלה ראש; אך לא על דבר האמת או הדיה יעשו כזאת.

האמת ועם ישראל

טובי בניו של עם ישראל נשאו את נפשם לדבר האמת, ובתורת-האמת גלום דברו של עם ישראל (העם אשר יותר מכּוֹל הגה את דבר האמת, הצדק והשלום). על כן יריבוהו וישטמוהו בחברות כל העמים מאז ומקדם; הויתו תגרום להם כאב ממש, ככאב אשר יחוש האדם לשמע האמת…

לא מובן החזיון, ששנאת ישרל בעמים אינה מתמעטת – אלא גוברת והולכת – למרות זה שה“צוֹררוּת” לאמת הולכת ונחלשת במידת-מה עם התקהוּת החושים של האדם… ולא מפני שהאדם מתקרב אל האמת.

על דבר האמת החלו “לעבור לסדר-היום”, וישראל נהיה ל“מנגינתם כל היום” וכל הלילות. איך נהיה כדבר הזה?! קשה להבין!…

טובי בניו של עם ישראל נשאו את נפשם אל דבר האמת ואל הצדק ואל השלום; בתקופות ההן היו כל העמים שקועים עדיין בבערוּת חשכה; אך כיום הן “נגה אור התרבות על כל העמים”, ואיכה זה! איכה ירדפו כה באף את עם ישראל?!

אכן את כל אשר ביקום כבש האדם; על הכל יעוֹז האדם; ורק את עצמו לא כבש, רק על עצמו לא יעוֹז… כי הלא רק אחת היא השרשרת בה יוכל וייכּבש האדם; רק אחת היא הרמה ממנה יוכל ויעוֹז על עצמו:

האמת – – –

הדומה למשל

דובר שקרים המטיף לאמת – אמיתו שקר נתעב היא…

השונא את זולתו ולאהבה יטיף – את רעל השנאה ידביק באזני שומעיו…

“תיקון האדם” אשר יוגשם על-ידי בעלי מעשים מקולקלים – מיטת-סדום טובה ממנו.

כל גאולה לאחד אשר הושתתה על שעבודו של השני – אך את שלשלאות הכלא תחשל.

נוגשים אשר יכריזו על חופש – את אזני אנשים יחרישו.

חירוּת שהביאוה עבדים – שעבוד כפוּל ומשולש בה.

המטיף לרעיון ואין הוא עצמו מקיימו ומהדר בו – אינו אלא מלעיג ומבזה לאותו הרעיון.

שבילים הנסללים על-ידי טמא – יטמאו את כל הדורך בם.

אנושיוּת האנושיוּת

האנושיות הולכת והופכת לבלתי-אנושית. הסיבה לכך נמצאת בנטיתה המתמדת לצמצם את חוּג האנוש היחיד לשם הרחבת שלטון החברה, ומיום ליום תרב מזימת ההתנכלות של החברה ליחיד. בכל הדרכים תתאמץ החברה להרדים ולישן את האישיות היחידה ולהפוך אותה לחומר גלמי מחוסר צוּרה עצמית, רצון עצמי ודעה עצמית. שאיפת החברה היא שכל האישים בתוכה לא יחשבו על מה שמחוץ למסלולה, ולא יביעו מה שאינו על לשונה, אלא כולם ינהרו אל תוך שפך זרמתה, וינהו כצאן אחרי חליל מנהיגיה; ואשר גם הם, מנהיגים אלה, בל תהי להם מחשבה עצמית ולא דרך ברורה לפניהם, אלא שברי-מאויים וסדקי-נטיות יקלטו מבנות-הקול אשר להמונים…

נמצא שפסקו כבר “קולות ראשונים” בחברת האדם, והיא נפעלת אך ע"י הדי-קולות בצמצום-שני או צמצום-שלישי ורביעי… וכרחוק הדי-הקול ממוצא הקול, כן רחקה עכשיו דרך האנושיות ממוצא האנושי ונשמת האדם. והולכת האנושיות והופכת לבלתי-אנושית…

שערי תשובה

כל שערי התשובה פתוחים בפני פרט-אדם חוטא, באשר מסוגל הוא כזה להרהורי-תשובה, ונמצא שלא לשוא יצפו לו “שומרי השערים”. אכן בפני חברת-אדם חוטאת, סתומים הם אף כל סדרי תשובה, באשר כזו אינה יודעת אף פעם את הרהורי-התשובה, אלא את כתמי חטאיה תכבס במדמנות פשעיה… ועוד תוסיף על אלה בשלחה שעירים לעזאזל…

נאמנוּת

אם אין האדם נאמן על עצמו לבל יעשה עול, אין יאמן אדם שני להיפָּקד כשומר עליו?! ואם ישנם בין בני האדם אשר יאָמנו ואחרים אשר לא יאָמנו, פרחים וקוצים, שושנים וחוחים בכרם האדם, אזי הן רק הקוצים והחוחים יזדקרו לקראת תפקיד השמירה לדוש בשר זולתם ולנקר עינים רכות… ולא כן השושנים והפרחים. אלה באבם ירכינו ראשם, כבדי דאגה לגורל האדם, ובגמלם יהיה ראש מאוים להציץ בזיוה של שמש, הפיץ ריחות עדנים ומזוג צוף לכל צמא לו. נמצא שליד כס הממשל והמשטר של חברת האדם, יסתופפו אך הקוצים והחוחים שבה. ואמנם מדור ועד דור יהי דרכה של כל חברה, להשליט את החלק הרע שבה על החלק הטוב שבה. ואיך בחברתנו ובחברת העתיד? היש להתפלא על אשר האנושיות הולכת והופכת לבלתי אנושית?

שמירה בסוּגרים

בכל חברות האדם, מקוּבל לראות את יחידיה כחיות רעות שדרכן להזיק, ושעל-כן יש להכניסו ב“סוגרים”; אולם הן לפי השקפה כזו מרכבת כל חברה “מחיות רעות” בלבד, וכי יחדל הזאב בזאביותו בסוגר זאבים?

חינוך

בחינוך ילדים עמדו כבר בני האדם על אי-התועלת אשר ישנה בהטפה ערטילאית. ממחנך פעוּטות ידרש כיום, כי הוא עצמו יחיה חיים הראוּיים להיות דוגמה לחניכיו; ומדוע לא ידָרש מהמתאַמרים להיות “מחנכי הדור”, כי יחנכו את הדור בכך שמעשיהם ישמשו דוגמה לו?!

נדמה לי, כי לוּ נמצא חֶבר אף קטן של בני אדם זכים מעָוֶל לזולתם, ואשר בכל מעשי ידיהם יזהרו בהחלט מעשות לזולתם אף משהו אשר אינו רצוּי לעצמם – אז היתה מלכוּת-הצדק קמה בעולם. באשר הן חֶבר בני אדם כנ"ל אך במעגלי הצדק המחלט יכון; ויש בכלל של הצדק המחלט שישמיט את הקרקקע מתחת לרגלי הרשע עד שלא יקום עוד.

נדמה לי, כי מכוח הגערה אשר תתפרץ מלבם של תמימי-דרך וברי-לבב כנ"ל יחתו כל עריצי ארץ.

עושק ועשוּק

ועשוקים ישנם עלי אדמות אשר עושק אין להם ועל כן אין להם מנחם אשר ינחמם לאמר: “סופו של עושקכם לאבדון!” תלושים הם ומנודים הם מכל העולמות.

שויון

הדורש בהלכות “שויון” – והוא על זולתו יתנשא; את קומת האדם יגדע.

שויון של חסידוּת מהו אומר? “עמך – עמי, אלוהיך – אלוהי, באשר תלכי אלך ובאשר תקברי אקבר”. שויון של זונות מהו אומר: “גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!”.

השלימוּת והחתירה לקראתה

השלימות מי יאמר כי קיימת היא בתבל?! ובכל זאת נסה נא לאמור לאדם כי אינו שלם, אם לא על פניך יברכך!

כל החותר באמת לקראת שלימות-נפשו נעלה הוא על החובק את השלימות. השלימות יחסית היא (“יפתח בדורו כשמואל בדורו”). אנו מאמינים, כי בעלי החיים לסוגיהם ולמיניהם הגיעו כבר לשלימותם הם, אכן האדם לשלימותו הוא טרם הגיע, וספק הוא אם יגיע.

ההגיעו כבר בעלי החיים לשלימותם הם? מסופקני. לוּ היה כדבר הזה, הרי היה כל בעל חי למינו דומה בכל לבני מינו. התחקיתי וראיתי שינוּיים (אמנם קלים) לא רק בעיני הצבעים של בעלי חיים שונים מבני מין אחד, אלא אף ב“פעולותיהם”. ולמשל בדקתי ונוכחתי כי עופות-הקנים ממין אחד בונים בצוּרות שונות ובאופנים שונים את קניהם בארצות שונות, ואת בנין קניהם יתאימו לאקלים הארץ אשר בה יבנוהו.

למעלה ולמטה

רוח האדם, העולה היא למעלה או יורדת למטה?… נדמה לי כי יורדת היא. ואל מה נוחיל אם כן?! האין להסיק, כי למרות זה שכוחו של האדם גדל ויגדל כדי לכבוש את כל אשר מחוצה לו, בכל כוחות התבל שלט ישלט האדם, הרי את עצמו אין באדם יכולת לכבוש, על נפשו הוא עצמו אין לו שליטה ושליטה לא תהי לו עולמית?

כסוּת האדם

האדם כסה את ערותו בזמן אשר חטא עד כדי להיגרש מגן-העדן. הכי חזר האדם אל גן-העדן אשר לא יתביש עוד בערותו?…

מוֹתר האדם מן החי

היוצר חלק לכל חי את כליו: לפרס – מקור, קרן – לשור, לנמר – (בעיקר) צפרנים, ולאדם – ידים. ומותר האדם מכל החי הוא אך בזה, שנוסף לידים חלק לו היוצר גם לשון…

היולד וגדול, הילחם ואכול, ילוד ומות – חלק החי; הכל כנ"ל אך גם הילחם ומשול, נצח ומות – חלק האדם.

שבילים לזבול האדם

עשרת שביליהם של בני אדם הצועדים כל אחד מהם בשביל שסלל לעצמו, מוליכים הם כולם אל “זְבול האדם”, אף אם צרים ומפותלים הם. אולם “מנין” הדיוטות כנ“ל בצעדו כולו בסך בשביל אשר סלל להם איזה “מנהיג”, ספק הוא אם יגיע פעם אף לדרך המוליכה אל ה”זבול". אכן רכי-לב הם האנשים ולא יניחו לבני אדם כי יכתתו את רגליהם בשבילים בלתי סלולים; ויאמרו למנות “שליחי-צבור” להדיוטות.

אנושיות ומוסריות

נדמה, כי בעשרה בני אדם רגילים עצמיים, מצויים רגשי מוסר ואנושיות יותר מאשר בחבורה של עשרה בני אדם הכרוכים ונשרכים אחרי מנהיג אחד… ועוד נדמה, כי לוּ אפשר היה לשקול בפלס את מדות בני האדם, היו מוצאים כי בצרוף-המדות של עשרה בני אדם עצמיים ובודדים, אף פשוטים, ישנה תרבותיות אנושית יותר מאשר בצרוף-המדות של עשרה בני אדם, אף נאורים, “החיים מפיו” של מנהיג אחד…

ריכוז המחשבה והרגש ופיזור המחשבה והרגש

המלעיגים על דברי חכמינו, ינקרו לעינים את אמרתם לאמור: המהלך בדרך ועוסק בדברי-תורה ומפסיק (בכך) ואומר: “מה נאה אילן זה – הריהו מתחייב בנפשו”. אכן מדרכם של מלעיגים על דברי זולתם, שינקרו רק את אשר ייראה כמוקשה, ונמנעים הם (אם בכוונה ואם מחוסר ידיעה) מלהזכיר את הדברים אשר ישברו את הפרוש השטחי של הדברים אשר בהם ימצאו חומר ללעגם. אכן רבים ומרובים בתלמוד המשפטים אשר ישבחו עד מאוד את כל צמחי השדה, הגן והיער, ואת האדם אשר יטפל בהם. ובשום אופן לא יעלה על דעתו של בר-דעת לחשוב כי במשפט הנזכר היתה כוונת חכמינו לגנות את עצם הנאת האדם מן יפי האילן והניר. אלא שעדיין לפניהם אמר קהלת: "עת… ועת… וכך כי “טוב דבר בעתו”. וברור כי הנהנה מן יפי האילן והניר בעסקו בהם – יבושם לו וברוך יהיה; אולם בעסקו בענין אחר (כגון בדברי תורה), ורגשותיו ומחשבתו יהיו מפוזרים באותה שעה ונתונים גם אל יפי האילן והניר, הרי זה מתחייב בנפשו עקב חוסר הריכוז ועודף הפיזור שבנפשו.

צדקת “יוּפיטר”

ל“יופיטר”, אבי האלים, אמרו לאמור: כעסך יוכיח את אי-צדקתך, וכיום הזה ינסו בני התמותה להוכיח את צדקתם בכעסם.

טוב בכלל, וטוב – ביחס להיות “יותר טוב” מאחרים אינו מספיק כלל. זה רחוק עדיין מאוד מהיות טוב בלי יחס לאחרים. כל אדם רוצה להיות טוב, ואם אינו עולה הרבה בסולם זה, הרי זה רק יען שלא ישורנו מתוך נפשו, אלא יערכנו אל חברו, ועיניו רואות את רגלי סולמו הוא גבוהות מראש-סולם חברו, ונחה עליו דעתו.

מי שהוא “טוב יותר” מן הזולת עדיין אינו טוב כשלעצמו. ואם רוב האדם אינו טוב בכללו, הרי זה רק יען שברצותו להיות טוב (אכן כל אדם רוצה להיות טוב), יַשוה את טובו הוא לטובו של זולתו. ובהיות כל אדם רואה את עצמו כעולה על זולתו, הרי מובן שגם יראה את עצמו טוב מזולתו ותנוח עליו דעתו. מה רע הדבר שכל אדם ימצא חן בעיני עצמו!

הילטש

במרגליות ובאבנים הטובות מכירים אנו אחרי הילטשן. מי האדם אשר יאבה הילטש? או איה היא מכונת-ליטוש למרגליות-אדם? אכן נדמה כי את המכונה מצאתי; הלא היא הבקורת הכנה. אך את הראשון לא מצאתי! אויה לי!

טוב ורע בפרט ובחברה

כל אדם בחברה נוטה הוא להריק את עצמו אל תוך חברתו. גם את טובו גם את רעתו יפרוק מעליו ויריק מתוכו אל תוך חברתו. אלא שהרע כבד הוא, וצולל הוא על כן עד לקרקעית חברתו, ולאט לאט יסָפג בה… תחת שהטוב קל הוא בעיני החברה, ועל כן יצוף למעלה וידָחק ע"י גלי החברה לזויותיה ולאפיקיה. נמצא על כן, שככל אשר ירבו “חברים” בחברה, כן יִרֶב הרע אשר יסָפג לתוכה, וכן ירחקו ממרכזה מידות הטוב של אישיה, כי אלה ידָחו אל האפיקים של החברה, שרטוניה וחולותיה. כל הנספג בכל גוף – מפרהו ומרבהו. הריבוּי הבא מתוך הפריה הדדית מתכונה גיאומטרית הוא, נמצא שככל אשר תגדל החברה כן ירבו בתוכה יחידות הרע המפרות עצמן הדדית. ולכן אם בחברה קטנה ירע האדם שבעתים מן האדם ביחידתו, הרי בחברה גדולה ירע פי שבעים ושבעה.

טוּב-האדם בחברה, שאין מטבעו לצלול ולהיספג בתוכה אלא לצוף ולהידחות לקרנות, נדבק שם התדבקות פשוטה אל היחידים שמקצות ההברה, אשר נדחו שמה מהיותם “קלים בעיניה”… ומפני זה אם נחפש טוב בחברה גדולה, נמצאהו בעיקר בקצותיה ולא במרכזה.

פרט וכלל

נדמה, כי ברור לעיני כל ש“אין בכלל אלא מה שבפרט”. אך האם פרטים יחידים רבים ממנו ישימו לב לקשט עצמם תחילה באותן המידות אשר יאמרו לקשט בהן את הכלל?…

בונים והורסים

ישנם אשר יתאמרו להרוס למען בנות, אך היהיו פעם בוני בנין אשר לא יהיה ראוּי להריסה?

בנין והריסה

לוּ השקיע כל אדם (וכל חבר אנשים) את כוחו בבנין עולמו הוא, מבלי לפגוע בעולמותיהם של זולתו, אז הרי, בכל דלות כוחותיו, היה מצליח לבנות משהו – “והעולם” היה נבנה. אולם מארת אלוהים נתכה על האדם, להיותו סותר את אשר בנו זולתו, ונמצא העולם נסתר ונחרב… כל אחת האבנים משכיחה מלבה את האמת: כי רק אם היא תהיה “אבן בקיר” יקום איזה בנין שהוא, וזוכרת היא כל אבן אך את זאת כי צר לה המקום יחד את זולתה, והיא דוחפתה מן הבנין וגורמת לסתירתו…

חבר ובקש

קל לבקר מלחבר. אכן קשה לאדם כי יבקר את עצמו, וקל לאי-אלו בני-אדם לחבר כזבים ולרדוף אמרי שוא.

משוך בעול ורגון על העיקו

משוך בעול, מי יאבה? ומאין הם כל הרוגנים על מעיקת העול?

עבודתנו ותוצרתה

התוצרת מהי? הוי אומר: תוצאת העבודה! בכן מיהו ומהו אשר יאמר עבודה עברית ולא יאמר תוצרת עברית?!

עקביות

האדם העקבי הוא דוקא זה, שאינו מחייב את עצמו לחזור תמיד על דבריו ועל דעותיו כעל “מסמרים נטועים”, למרות זה אשר “החברה תאמר” את ההיפך מכך. אדם עקבי הוא זה, ש“מוחו עמו בכל עת”, וכחיים השוטפים כך יזרמו רעיונותיו. רק נקודת המוצא למחשבותיו תישאר קבועה, ולאורה של זו יסתכל בכל אשר זימנו החיים לפניו. וכשם שבין כל גווני החיים ישנו בעצם קו מאחד, אף כי מרובים הם הגוונים ושונים הם זה מזה, ככה תהיינה גם הגבותיו של אדם כנ“ל; אלא מכיון שלעיני הזולת יראה כל צירוף של גווני חיים שונה מזולתו, על כן גם אדם כנ”ל כהפכפך יראוהו; ולעקביים יחשבו בחברה דוקא את הריקנים; שאין להם “רכוש” משלהם אלא “שבים הם אל קיאם” פעם בפעם…

שפעת אור והפצת אור

השמש – המאור הגדול מקור כל האורות – שופעת את אורה; אך “מפיצת-אור” לא היתה השמש מעולם.

אור וצבעים

אור אחד לשמש; וצבעים שבעה לקשת. אמת רק אחת לאלוהים; ומי ימנה את מספר הדרכים, אשר יהלכו בהן בני האדם, בשאפם אל האמת היחידה? אכן כפריזמה לאור, כן בינת האדם לאמת, יש אדם, ויש חֶבֶר אנשים אשר דרך הפריזמה-בינתם תגלה האמת בכל שפעת צבעיה, אף אם ירָאוּ לעתים לזולתם כהפוכים וסותרים זה לזה; כי על כן יאמר: “אך משוגע הוא איש הרוח”. ויש אדם, ויש חבר אנשים אשר דרך הפריזמה-בינתם יחדר צבא רק אחד מאור האמת; ולהם מופיע הכל סלול, עקבי, פרוגרמתי… ומובן כי אלה יאמינו בכל לבם כי לאמת קו אור רק אחד: זה אשר אליהם חדר.

כזה הוא “הדור”

כזה הוא “הדור” מדור דור. ואם נראה לעינים כי רכושה של חברת האדם עלה, הרי אך ורק ברכוּש המרי עלתה החברה, כי דור לדור הורישו עד שנצבר לערמות. אכן ברכוש רוחני, אין בן דורנו עולה אף במשהו על דורו של אברהם אבינו. כי רכוּש רוחני אינו ניתן לעבור בירוּשה.

עדיין לפני כאלפים שנה, בעוד שהפראות סערה סביב בכל עוז, ידעה כבר אשה מישראל להבדיל בין חטאים לחוטאים, והטיפה לאדם כי ישא את נפשו אל כך, שיתמו חטאים ויחונן את החוטאים; ומה המצב כיום? נדמה, רבים הם שמבקשים חטאים, כדי להצמית את “החוטאים” להם…

כובשי ארצות ויורשי ארצות

יורשי הארצות מאז ומעולם היו, הווים ויהיו ה“ענוים”: אותו העם המסתפק במועט, אוכל מיגיע כפיו ואינו מתנשא למשול על זולתו ולנצלו, ולכן לא יפתח בקרבו את הנטיות לעצלות ולהתפנקות ולהג שפתים מרובה. עם כזה יירש את הארץ אשר ישב בה, אף אם יעצם עליו הלחץ והשעבוד מצב כובשי ארצו או מצד מנצליו. – כובשי ארצות לא להם, סופם להידחות מהארצות ההן ואף ארץ מכורתם תישמט מתחת לרגליהם. ואם בימינו אין עדיין עדוּת לזאת, הרי דברי הימים עברו יספרו לנו זאת: כל כובשי הארצות הקדמונים, אשר רמת חייהם (חיי מותרות ופינוק) התנשאה מעל לרמת החיים של העמים אשר כבשו, כולם נשמדו לבסוף גם מארצות כבוּשיהם וגם מארצות מכורתם. ולהיפך, כל העמים “הענָוים” ברמת חייהם, ירשו לבסוף את כובשיהם ולוחציהם. ורק בכוח הענוה אשר ברמת חייהם ירשו את העמים המפונקים והעצלים… אכן “ענוים יירשו ארץ!”…

הגבורה שבמלחמה והגבורה שבהכנעה

שלושה לוחמים הם ושלשה הם המנצחים. יש הלוחם על קיומו ההכרחי: צר מצעו, והוא נדחק על כרחו לארצות אשר כבשו זולתו. הכרח קיומו יאלצהו לחפש לו עמדות חדשות, ואף אם לבו יכאב עליו מהדוף את רגלי זולתו. לוחם כזה, יפנה תמיד רק לעמדות המרווחות למדי, כדי הכיל גם אותו וגם את משנהו; כי יודע הוא את נפש זולתו. – ויש לוחם על צרכי מותרות ותשמישי פינוק החסרים לו. כזה אינו מחשב כלל את עולם זולתו; כשועל בכרם יזלול וירמוס. – ויש לוחם אך בשל הנטיה למלחמה אשר בדמו. היום יערוך ציד על חיות יער ומחר יָשֵׂם ארצות בני אדם. עם ישראל גם בימי גבורתו ומלחמתו, רק על כרחו נלחם.

אף המנוצחים שלושה הם: 1) יש אשר יבחרו כי “תמות נפשם עם פלשתים”. רגש כזה במלחמה, אם גם עצה ותבונה מלווים בו, יש שיביא את הנצחון למגינים על עמדותיהם, ביחוּד בפני אלה הלוחמים לא על קיוּמם ההכרחי. 2) יש אשר יאמרו לנפשם “חבי עד יעבור זעם”, ויאספו אונים לעמוד על נפשם בשנית. 3) ויש אשר ישלימו את כובשיהם, אם אלה נלחמו בהם לשם רכישת עמדות הכרחיות לקיוּמם, ויחפשו וימצאו דרכים חדשות לחייהם.

גבורים

“אין גבור כמתיאש”. אכן הגבור אינו מתיאש.

מחוקקים

המחוקקים אשר אין הם עצמם שומרים על חוקיהם ואך ל“המונים” יגישו אותם, אינם אלא אנשי פלסתר.

שאננים

שאנני עולם הם אלה, החיים חיי זמרי וישיגו הערצת המונים כפנחס.

ידידים

כרגיל יהיה האדם גלוּי בפני ידידו וחברו הקרוב אליו. ידידים ידברו ביניהם לבין עצמם באופן גלוּי על כל עניניהם. הידיד לא יפקפק מהוכיח את ידידו בפניו על אולותיו ופגימותיו. אכן הזר לא יקרב לזולת עד כדי כך. להיפך: ינהג אתו בנימוּסיות הרחוב הקרה. את מעשיו יהלל בפניו, אף אם רעים הם בעיניו. ובכן אלה אשר יוכיחונו בפנינו על פגימותינו וחטאינו מה המה, ידידי נפשנו או שונאינו? – והמחפים על מעשינו הרעים מה הם לנו?

אידיאליסטים

ככה יכנו עכשיו את כל אדם הפורש מן החיים הקלים הנוחים לרבים. ולכאלה יתיחסו מי בהערצה ומי בלעג; אך כולם יראום כמקריבים עצמם לטובת רעיון כללי. אכן באנשים כאלה יש לבחון שני סוגים: א) אנשים אשר החיים שהם קלים ונוחים בעיני החברה אינם מספקים את נפשם הם, מרגישים הם מחנק ועיפוש בתוכם, ועל כרחם בורחים הם אל אשר הוא קשה אולי ורע בעיני זולתם, ואולם להם הרי זה אויר נשמתם, חמדת נפשם וכמיהת בשרם; ולמה בכן יראום כמקריבי קרבן למי שהוא? ב) אנשים אשר לנפשם נוח אמנם יותר בחיים הנוחים לרבים, ורק מתוך אמונתם בצורך הקרבן הם “מקריבים עצמם”. אלה אין “עוֹלתם תמימה”, קרבנם אינו לתועלת מי שהוא; ולא יירצה.

“מתקני עולם”

בשתי דרכים שונות ילכו “מתקני העולם”: א) ישנם אשר יקראו פשוט לאמר: “בית יעקב לכו ונלכה באור!”. ב) וישנם אשר על כל זולתם יכפו את הר מצוותיהם, או שירצפו בפני ההמונים את הדרך בשטרות מזוּיפים המבטיחים שכר בעולם העתיד…

דעת האדם את עצמו

על דבר עצמו אין אדם מסוגל לחשוב גבוהה עד להערצה ולא לתעב את עצמו. כי הן יודע האדם את עצמו פחות או יותר. ההערצה וההשפלה יוצאות תמיד אל אדם או אל דבר בלתי מוכר למדי.

מנהיגים

במה כוחם של המנהיגים? כוחם בכך שידעו לרומם רעיונות בפיהם, וידברו גבוהה על ענינים עד לידי הערצתם האלילית? ראיתי, למשל, כי אנשים מתוך העבודה ממש יתיחסו בבקורת אל עצמם ואל מחניהם, ובאי-רצון ואף בגועל יתיחסו אל הערצת מחניהם מצד זולתם. והדבר מובן מאד: כי העומד על ההר רואה את עצמו עומד על הקרקע ולא רוכב בעננים. תחת אשר זה שיביט אליו מלמטה למעלה, יראהו רוכב ברקיע השמים ושמי השמים.

בין ההמון למנהיגיו ישנה תמיד השפעת-גומלין: ההמון כאילו יהלך בדרך מנהיגיו, כי יודעים מנהיגים אלה לבור להמון את הדרכים הרצוּיות ביותר להמונם.

ישנם מנהיגים, אשר, אם כה ואם כה, את צעדיהם יכוונו בכל אופן לקראת מטרות נעלות. מנהיגים כאלה הרי כל הווייתם היא: קשב, האזנה, שיקול-דעת, כובד-ראש, דאגה לאחרית ועוד. אולם ישנם מנהיגים, אשר ב“כתר המנהיגות” יספיקו, ואך כדי להסיח את דעת מונהגיהם מעצמם “יעסיקום בתנועה” והליכה הלוך ושוב, כגננת בגן הילדים, אשר תמיד אך תשיר לפניהם לאמר: “סובו, סובו במעגל! במעגל, במעגל! לכו, לכו בשורה! בשורה, בשורה!”.

ההמונים – אחרי מי?

ההמונים לא ילכו אחרי מי שילך בדרכים בלתי סלולות – כי ההמונים יבקשו את הנוח ואת הבטוּח. אך אם יש מי שהולך בדרכים סלולות וחלקות, עד שאפשר לו ללכת בהן כשגבו קדימה ופניו אל ההמונים, הרי אחריו ינהרו ההמונים. גם יען אשר סלוּלה היא הדרך שיצעד בה, וגם יען שעיני “המנהיג” תבטנה אליהם (אל ההמונים), בפיו אליהם ישרוק וישיר להם את הישר בעיניהם…

הדרך למי?

חסידי קוצק מספרים, כי רבי מנדל היה אומר: “באמצע הדרך, על גבי הכביש, יהלכו סוסים”. בנוסח תנ"כי אפשר לאמר: הדרך? דרך לסוסים! והשביל? ניתן לבני אדם!

מי יעלה

“מי יעלה בהר ה (כי בצלם ה' ברא את האדם) ומי יקום במקום קדשו? נקי-כפים ובר-לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה”!

ניצול

הניצול הגופני מוכר הוא לכל. הלא הוא ניצול כוחותיו הגופניים של האדם. אכן, הישנם גם רבים אשר יכירו את הניצול הרוחני, הלא הוא ניצול רוחניותו של האדם? אכן התנועה החברתית, אשר על דגלה (לא בלבה!) חרתה את חובת המלחמה בניצוּל הגופים, גסה היא מדי הבין כי הניצול הרוּחני קשה ממנו.

שׂררה

מתמיה מאוד: א) למה יתאוו בני אדם להשתרר על זולתם – והלא לנפש היפה אין בחילה ופיגול גדול יותר מלראות בני אדם הנכנעים ומקבלים מרוּת כעדר בהמות. ב) ולמה זה יהיו אנשים להוטים כה לתקן עולם, להצדיק (עשות צדיקים) את הרבים – והלא גם אם אלף שנה יחיה איש, וגם אם יקדיש את כל רגעי חייו הארוכים אך ורק לתיקון עצמו, לא יספיק לעשות זאת; והזמן לתיקון הזולת מאין ימָצא?

מולכים

“הלך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית: מלכה עלינו! ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני – והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לתאנה: לכי אַת מלכי עלינו! ותאמר להם התאנה: החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה – והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו העצים לגפן: לכי את מלכי עלינו! ותאמר להם הגפן: החדלתי את תירושי והלכתי לנוע על העצים? ויאמרו כל העצים אל האטד: לך אתה מלוך עלינו! ויאמר האטד אל העצים: בואו חסו בצלי, ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון”.

(שופטים ט').

רֶשַע ורָשָע

לפנים בהעשות רֶשַע למישהו, יכול היה להכיר את הרָשָע אשר מאתו יצאה הרעה לו. ואף אם לא היה לאל ידו של העשוק כי יגמול לעושקו, והיה למצער לאל ידו לקללו. אכן כיום ירבץ על כל אדם הרי הרים של רֶשַע אשר נעשה לו, ולפניו אין אישיות אחראית לכך… אכן יאָמר כי המשטר הוא האחראי לרֶשע; אולם הישנה נפש חיה בכל משטר?… עוד זאת, שלפנים בהיות זה שעשה הרֶשע, והיה גם צדיק המנחמך בטהרתו. אך אים הצדיקים שבימינו? הגם כיום ישנו אדם צדיק, או הכל אינו אל “סטיכיה” מרשעת מצד אחד ואזלת ידים מצד שני?

כוח העושק ואונו

נדמה לי, כי למען יוכל האַלים לעשוק את החלש ממנו אין כוחו הגופני מספיק, אלא הכרח הוא שיהיה לו גם און רוחני. ממה יינק העושק את אונו? האם לא מזה אשר גם בלב החלשים, עשוקיו, תתעלם התאוה לעשוק גם הם את החלשים מהם?

חידה ופתרונה

יש אשר כחידה תראה לנו העובדה, שאף גדולי ישראל ישוקצו ע"י בני אדם מסוימים, בעת שגם זאטוטי הגוים הקדמונים יסולדו על ידיהם. אך נדמה לי, שקל למצוא את הסיבה לכך: העמים הקדמונים מתו עוד לפני תקופות רבות; וישראל חי הנהו. ומדרכו של האדם, היא לקלס ולהלל את המתים ולריב את החי…

אמנות

לפנים הבינו כאמנות (בין אם קראו כה לכך או לא), אם עלה לאדם שיחקה את הטבע (בכל צורות החיים). בדורותינו יקראו אמנות לזיופים ממראות הטבע. ואכן הנקל לזייף את הטבע מאשר לחקותו. הזיופים גדלו ורבו בכל צורות “האמנות”, אך ביחוד בציור. “עץ עגול”, “אנוש מרובע”, אלה הם מאמנותם של “המושחים במכחול” אשר בימינו… אך האם לא יימצא ילד תמים, אשר יאמר לצַיָרי דורותינו הדקדנטים כי “ערומים הם”?

בענין הדרמה: כותבי הדרמות, למאחרי התנ“ך ועד ימינו, אין כנראה ביכלתם לכתוב דרמה מבלי שיהיו סבכים בין גבר ואשה או בין גברים ונשים; אך האמנם אין האמן יכול לספר סיפור דרמתי, אשר רק אישים ממין אחד בלבד או בלי תסבכות מיניות יפעלו בו?! האם בתנ”ך למשל אין סיפורים דרמטיים רבים אשר תסבכות מיניות אין בהם? ההבדל המקרי שבין הסיפור בצורה הדרמתית ובין הסיפור שבצורות אחרות הוא זה, שאת הסיפורים הרגילים אפשר לשמוע או לקרוא, תחת שהסיפור הדרמתי בנוי בצורה שאפשר גם להציגו בפני העין הרואה והוא ימשוך את הלב. ובכן, הכי הכרח הוא שבסיפור כזה האחרון יפעלו דוקא אישים משני המינים במצב המגרה את הסקרנות המינית שבאדם, או דוקא בעל הכשרון הגדול יוכל לגרות את סקרנותו של האדם בלי סימנים מיניים?

דרכים ומטרות

היש להצטער על זה, שכל מטרה תהיה מוארה לבני אדם שונים בדרכים שונות? האין כל הדרכים התמימות מובילות (או בכל אופן מכוונות) אל המטרה היחידה? ולמה בכן לערוך מלחמות על-דבר הדרכים?! ילך לו כל איש וכל חבר אנשים בדרכם המיוחדת המוארה להם באורם המיוחד!…

גאולה

לכל גאולה (ויהי באיזה מובן שהוא) ישנה רק דרך יחידה ואין בלתה: גאולת כל יחיד את עצמו. כל גאולה ושחרור לחברת האדם לא יקומו, אם לא בשחרור העצמי של כל יחיד ויחיד. ויען כי פעולת השחרור העצמי היא הקשה ביותר שבכל פעולות האדם, ויען אשר בנסות האדם לשחרר את עצמו ייתקל תיכף בהרגשת הקושי אשר בכך, כי על כן יתחמקו בני אדם (באופן אינסטינקטיבי) מפעולת השחרור העצמי; ואת תביעת נפשם לפעולת שחרור יספקו בפעולה לשחרור זולתם. אולם, כשם שאין האדם השקוע הוא עצמו בבוץ, יכול להוציא מן הבוץ את זולתו, ככה לא יוכל האדם הבלתי משוחרר לשחרר את זולתו. אכן, לא זכר כל אדם את זה, אזי היה מרכז את כל כוחותיו רק לשחרור עצמו, וממילא היה בא שחרור החברה וגאולתה.

הצער והשפעתו

ההתיחדות את הצער עד כדי רפיון-ידים – יש שהיא באה מתוך הרגשת היתמות והכליון; ויש להיפך – מתוך אמונה שיש בפני מי להתחטא… והדחיפה לשוב אל המעשה – יש שתבוא מתוך קסם החיים המבטיחים; ויש – מתוך הכנעה לסבל; ויש – מתוך בוז לחיים וליוצרם.

עצמים ותארים להם

ביקום קיימים רק עצמים; ואולם כל התארים לעצמים נובעים אך ורק מתוך יחס האדם אליהם. גם התארים לפעולות: קשה, נוח, מענין, משעמם ועוד, נמצאים הם אך ורק במחשבת האדם. את המשא הקל ביותר לא ירים האיש אשר יאמין כי אותו משא כבד הוא ממנו; ואת המשא הכבד ביותר ירים איש אשר יאמין כי בכוחו לעוז עליו (את המנופים להרמת אותו המשא ימצא כבר). וכמשא חמרי כן סבל נפשי: אין סבל אשר עליו לא יגבר אדם המאמין ביכלתו לשאתו… וכן אין דרגה בסולם האדם אשר עדיה לא יוכל להגיע אדם המאמין שביכלתו להגיע עדיה.

בצלם אלוהים

בצלם אלוהים (כביכול) נעשה האדם. אכן, לאדם יירָאה צלם האלוהים, מבעד לשברירי קרני אורו של אלוהים, ברבי-רבבות צבעים וגונים. ויבקשו בני האדם את צלם האלוהים.

אכן בצלם האלוהים נוצר האדם, אך בצלם האדם אין לבקש את האלוהים, כאשר אין לראות בגרגר חול מן המדבר את עצם המדבר.

כל אדם אשר יראה עצמו כאלוהים באשר נברא בצלם האלוהים, את ארץ-יה למדבר ישים.

גילוי האלוהות

לקדמונים נגלו האלוהים; בלבם הרגישו את אפסות עצמם וקוצר השגתם ביקום הרחב, ויעריצו את יוצר כל היקום. בדורות הבינים (עד קרוב – לדורותינו), אשר היה בהם מחסור בתומת-הלב ובעמקות ההרגשה ולעומת זה היה להם עודף גדול ביהירות, האמינו כי התרוממו מעל לאלוהוּת; ובהצליחם להפוך את הברזל לסוס-משא נושף קיטור, התברכו לאמור כי אלוהים הם עצמם ואין להם מה להשיג באלוהות. בדור שלפני זה הקם עכשיו, החלה התשובה אל התבונה ואל ידיעת האדם שאינו יודע ולא ישיג כלום ממעשי היוצר; ואך את זאת השיגו: כי עד נצח לא ישיג בן האדם את סוד היצירה. ובסיכום: אנשי הרגש התמים לפנים חשבו כי אין כלל מה להשיג. לפני זמן קט העפילה מחשבת האדם עד הידיעה שאינו ידוע. האין הדור החדש מראה כי שב הוא אל אי-הידיעה שאינו יודע כלום?

רמת האדם

הנביאים שבכל דור (בהגיעם הם עצמם לרמה האנושית הגבוהה ביותר), המריצו תמיד את האדם שבדורותיהם כי יתעלה מעלה, מעלה עד לרמה האנושית הגבוהה ביותר; מול הנביאים קמו (בכל דור) הכהנים, אשר בשם הדור (שהיה להם ענין ל“שמור לו למען ישמור להם”) ויכלתו היו מגינים תמיד על הרמה (כביכול) אשר הדור הגיע עדיה. אכן כהן ונביא – מה עדיף?

הנעלה יעלה

נדמה כי כל אדם יכול להגיע לרמת הנביא במוסריותו, ואף לרמת הגאון בכשרון מעשיו (“יכול כל אדם להיות כמשה רבנו”). לשם כך נחוץ כי האדם יהיה בטוח (בכל הרמ“ח ושס”ה שלו), כי מי שאינו עומד על הרמה האנושית הגבוהה ביותר “חסר הוא מן האדם”; ואפשר שהאדם היה מגיע לדרגה זו, לולא היו חנֵפיו נוצרים כבבת עין את משעולי ההמון הרגילים. אך מכיון שככה הוא המצב מדור ועד דור, על כן תהי דרגת האנושיות של האדם ירודה כה עד אשר יסקלו באבנים את הנביא, או ידריכוהו מנוחה בתועבותיהם, עד כי זה ישאף לעזבם ולברוח המדברה…

סלוח והתרצות

סלוח? כן! לסלוח אפשר על הכל; אולם האם הסליחה לחוטא הריהי הליכה בדרכיו?!

סלח למי שאינו יודע מה הוא עושה! אך הכי גם אתה אינך אלא ראוי לסליחה?!

התקדמות האדם

מכל השערות חכמים אשר אדע, לא ידוע לי עדיין מה ארכה של התקופה למן האדם הקדמון שבקדמון ועד אדם-דורנו. אכן עד כמה אשר אוכל להשיג מן ההשוואות בין שרידים מלפני כמה אלפים שנה ובין מה שישנו באוצרו של אדם-ימינו, נראה לי, כי למרות זה אשר ירושת הדורות החמרית הלכה ונצברה למעלה ראש, באופן שאדם-ימינו הוא בודאי ובודאי עשיר יותר מאבותיו, הרי בנוגע לירושה רוחנית (מחשבה ורגש) אין אדם-דורנו עולה על אבותיו אלא יורד מהם.

שד האדמה

יותר מאשר ירצה האדם לינוק – תרצה האדמה להניק לו… גדול חטאי האדם עלי אדמות הוא זה, שאין האדם מתרפק עלי חיק אמו אדמה לינוק ממנה את שפעתה אשר תָמֵר לה באין יונק לה… חטא שני (הנגרר ע"י הראשון) הוא זה, שאדם ימוץ לשד מן האדם זולתו תחת ינקו מן האדמה. חטא שלישי (כנ"ל) הוא אשר בחברת האדם יחיו אלה בעתרת (מותרות) ואלה במסכנות ולא יתערבו יחד, למרות זה שאמם אדמה נתנה את אונה לכולם יחד. והן מה שלא יוקח מן האדמה איננו כלל במציאות…

העבודה כשירה וכיצירה

מטבע השירה, כי תפרוץ כמבוע-מים, בלי תחילה ובלי תכלה. יש כאן ערגת הנפש וכמיהת הגוף בכל האברים להתפרק בעבודה מלחץ הכוחות, בכל עבודה שהיא, בכל מקום שהוא ובלי כל קשר את העבודה ואת תוצאותיה. כל עצמותינו תאמרנה, כי עצם “העבודה היא חיינו”. אכן לעבודה יוצרת יש להביא בחשבון את סוף המעשה בתחילתו, ומתוך חופש אפשר להביאה להשלמה.

שירת העבודה כשלעצמה עדיין אינה מבטיחה את שיתוף היצירה בה; ויצירה בעבודה היא ממילא גם שירת עבודה, וכל היוצר בעבודה חפשית ממילא יחרזנה כחרוזי שיר. גם העובד כמשורר-סתם וגם העובד כמשורר-יוצר, חביבה עליהם העבודה, “צל לא ישאפו” ולפרס לא ישאו עין… אל פרס העבודה יקרצו עין רק “עבדי העבודה”, “שואפי הצל”, אלה אשר “יאנחו תחת עולה”.

עובד אדמתו

בראותי איש עובד אדמתו בשדהו, וצפה לנגד עיני דמות יונק מלפף את שד אמו הישנה, ומתאמץ להדביק את שפתו אל פטמתה.

יצר לב האדם

אכן יצר לב האדם טוב מנעוריו, ועלינו לדון אותו תמיד לכף זכות. אף אם מעשיו אינם רצויים, יתכן שכוונתו רצויה. ואם מעשיו רצויים – כוונתו בודאי טהורה היא.

יד המקרה

משול כל אדם לנודד, הנעכב ליד ציוני תחנות על דרכים מתפרשות… בכל תחנה נמצאת האפשרות, כי יפנה הנודד אל שביל האושר או אל חתחתי אסונות. כל אדם יתעכב, בתקופות חייו השונות, בתחנות האלה. ואך במקרה, בלי כל ידיעה והבחנה, פורשים אלה לשבילי האושר ואלה למשעול האסונות.

אל תקלקלו את שורת האדם

האדם בילדותו, תודעתו מופנית אל מחוצה לו לספיגת דעת. בנערותו, יפנה אל פנימיותו, תוהה על מיהות עצמו ותעודתו.

על המחנך לזכור זאת, ולכן: לגיל הילדות הבו ידיעות, הרבו דעת, ואל תקלקלו את שורת האדם בהפניתו אל פנימיותו. ולגיל הנוער הבו חבר טוב ומבוגר, אשר מנסיונו ילמד הנוער איך לעמוד על מהות עצמו ודרכו.

מתוך השלמה

את גורל חיי מוטב לי לשאת מתוך רגש השלמה, כי אז יקל לי למצער לשאתו. תחת אשר אם אבעט ואתמרמר, רק לי לעצמי אמרר את החיים שבעתים, ומעול גורלי לא יגָרע מאומה.