הוא לא שכח. הזעם כבר שכך, אבל נותר בו עדיין זכר העלבון. החיים פינקוהו מאז, אבל הפצעים שנפצע לא הגלידו.
איננו יודעים מה היה שמו, איננו יודעים שם אשתו, איננו יודעים שם בתו, שלושתם גיבורי סיפורנו. איגרת בת מאות שנים היא העדות היחידה לאותו מעשה, ולאיגרת אין התחלה ואין סוף.
היה זה באחת מארצות רום, היא ביזנט, בטורקיה או בבלקן, בסוף המאה ה־12. אדם יהודי, כנראה בעל משרה חשובה, פגש אישה נוצרייה והשניים התקרבו. האישה התגיירה ונישאה לו, ואחותה עשתה כמותה ונישאה אף היא ליהודי. בביזנט היו אז מהומות, יד איש ברעהו. הצלבנים, שיצאו מאירופה לעזור לאחיהם בארץ־ישראל, התעכבו בה והיכו באחיהם מן המזרח, שדדו את רכושם, ביזו אותם והשתלטו על חלק מארצותיהם.
אחרי שכבש צלאח א־דין את רוב הארץ עבר הקול בקהילות ישראל כי נפתחו שערי עיר הקודש והם רצויים בה. יהודים רבים באו לירושלים להתיישב בה, ושני הזוגות, האחיות ובעליהן היהודים, נטשו גם הם את בתיהם בארצות הנוצרים ובאו לארץ והשתקעו בירושלים.
חלומותיהם היו רבים, אבל העיר היתה עדיין חרבה, והבתים שבהם גרו שני הזוגות רעועים היו. הגברים חיפשו פרנסה. גיבור סיפורנו, אדם משכיל שכבר הוכיח את כישרון המינהל שבו בארץ רום, לא מצא עיסוק בעיר.
אשתו הגיורת ילדה לו בת. במאמצים רבים השיג משרה אצל השלטון החדש כפקיד זוטר ששכרו מועט. אשתו לא היתה שבעת רצון. רגילה היתה בתפארת ערי ביזנט, ואילו ירושלים נידחת וקטנה ומשרתו של בעלה עלובה. רטנה האישה, התלוננה, הקניטה את בעלה והזכירה לו את חיי הרווחה שידעה בארצם הקודמת ואת כבוד משפחתה שם, והאשימה אותו שהוציאה מארץ נושבת והביאה למקום שממה, שאין בו מכר ומודע הראוי להם. ניסה לפייסה, ביקש שתתאזר בסבלנות, והסביר לה שהשליטים החדשים זקוקים לפקידים ושנתחבב על הממונים עליו והוא עתיד לקבל תפקיד חשוב יותר במימשל, אך היא לעגה לו. וכדרכה של אישה רגזנית, חזרה ואמרה דברי הקנטה וכעס. שמע את עלבונו ושתק, ואולי אמר לה דברי פיוס וחיבה – ללא הועיל.
כל יום הלך הבעל לעבודתו במשרדי הדפתראות ורכן על גיליונות רבים שעות ארוכות ושב לביתו לעת ערב עלוב כשהיה. ואשתו, נקעה נפשה מדברי הפיוס שלו ומהבטחותיו. ויום אחד לקחה את בתה התינוקת – והאיש עומד נגדה חסר אונים – ירדה ליפו, עלתה בספינה וחזרה לביזנט, לבית הוריה ולדת הנוצרית. הבעל והאב נשאר בירושלים, פגוע עד עמקי נשמתו ומתגעגע לילדתו.
עברו הימים ולא שמע דבר על אשתו ועל בתו. ובינתיים נבנתה ירושלים והתפתחה וגדלה. מושליה המצרים נזקקו לפקידים ולמנהלים מוכשרים, והאיש התקדם בשירות המימשל ונתגדל. אפשר לשער שנעזר בשיטות המינהל שלמד בארצות רום והוציאן אל הפועל בירושלים, וגם בקיאותו בשפות אירופה סייעה לו. נתעלה גיבורנו במעלות הפקידות והיה למנהל ומשגיח על אדמות המושל המצרי בארץ־ישראל, היא מדינת שאם, פקיד נכבד שרבים מבקשים קרבתו ומתחנפים אליו ומרותו פרושה על ארץ רבה ועל אנשים רבים. והיה מתגאה לפרקים לפני רעיו ואומר בחיוך: “אני סולטן!” אינני יודע אם נשא אישה על אשתו ואם נולדו לו ילדים נוספים. הדעת נותנת שנשאר בבדידותו, ולמרות הצלחותיו הגדולות זכר את בתו ואת העלבון שהעליבתהו אשתו שנטשה אותו.
עברו שתי עשרות שנים ובאה שעת שילם. האם היתה זו שעה מתוקה? אינני יודע. אולי הכאב היה גדול מכדי שהנקמה תפוגג אותו.
יום אחד הגיעה אליו איגרת. פתח אותה וקרא בה ונדהם. היה זה מכתב מבתו שבביזנט. הבת סיפרה לאביה כי מצב אמה, אשתו לשעבר, רע מאוד, וכי מאז יצאו מירושלים לא זכו ליום טוב אחד. עכשיו היא בוגרת ועומדת ברשות עצמה, מצבה אינו טוב והיא מבקשת את עזרת אביה.
גילגל האב את המכתב מצד אל צד, מסרב להאמין, ועיניו דמעו. האם נפתחו הפצעים שנשכחו? אינני יודע. אבל יודע אני ששמח מאוד במכתבה של בתו, שהתגעגע אליה כל השנים, והזיל דמעה, שכן האיגרת שבידינו הצהיבה במקום אחד, כנראה מדמעה שנתגלגלה עליה.
עכשיו ניתנה לו הזדמנות להוכיח את צדקתו ואת כישלונה של אשתו שנטשה אותו. ישב אל שולחן עבודתו בבית הפקידות הגדול הנשקף אל הר הבית, וכתב אל בתו כדברים האלה:
הריני כותב אלייך, בתי, מירושלים השמורה, בעשרים ושבעה בחודש רג’ב. ומה שאודיעך, בתי, כי דואג אני לך מאוד. בקרבי אש על אודותייך, וה' ביני ובין מי שעשה עוול עמך ועשה אותך ליתומה, ואני בחיים, ואת בתי, מוכרחה לצפות לשולחנם של אחרים משום מעשי אמך. אבקש מה' יתעלה כי יסלח לה חטאה. הנה, בשביל תאוות רוחה איבדה אותך, ובה'! יש לך לתבוע ממנה זכותך.
האב התפאר לפני בתו בכבודו ובעושרו ולא שכח לציין שהאישה שחשבה אותו ללא־יוצלח ועזבה אותו, היא שהפסידה:
ה' יודע שאין בלבי צער או דאגה אלא בשבילך, ואילו אני בגופי ובכל מצבי בנעימים עד שאין בגדי מכילים אותי מרוב שמחה והצלחה. ואני, לו רק חפצתי לזכות בעולם הזה, הרי הייתי יכול להיות היום מאושר מאוד, כי אני הייתי לממונה על אחוזת הסולטן בארץ שאם, במשכורת מעולה.
ליתר ביטחון הציע האב לבתו עדים שיאשרו את דבריו: דודתה, אחות אמה, שנשארה ביהדותה וחייתה כל הזמן בירושלים עם בעלה, הוא אחיו, ומכרו אבו אל־פצל, אף הוא כנראה מודע לאמה:
אחות אמך ראתה אותי, וגם בעלה וגם אבו אל־פצל, בשעה שאנשים עמדו לפני ובידי הפקודה והאיסור ואני סולטן. ה' החזיר לי טובה גדולה יותר מאשר היה לי מקודם, ויצא שהמצליח הוא אני, והמזל הרע לאמך, והשבח לה'!
עכשיו, שסיפר על רום מעמדו, ביקש האב לדעת אם נשארה בתו ביהדותה. נראה שלמרות תפקידו הרם אצל השלטון, היה מקפיד על מצוות הדת וגאה באמונתו:
ודעי, בתי, שכבר יצאה מאיתי שבועה, שלא אשלח לך דבר כל זמן שאיני יודע מה איתך… ועתה, הוי בתי, אינני יודע עם מי את, ואיני יודע אם את עם היהודים, שהם גזע אביך, או אצל גזע אמך, הגויים. וזה אודיעך: לו היו מוכרים אותך לי, שאת בתי, הייתי קונה אותך ומציל אותך מהם.
וזה מוזר, שכן למרות אהבתו וגעגועיו והדמעה שהזיל על המכתב, גברה עליו עקשנותו והיה מוכן להתעלם מבתו אם אינה מחזיקה באמונת אבותיו. אבל מיד, כנראה, גברה עליו אהבת האב והגעגועים לבת והודיע כי מיד לאחר חג השבועות הקרוב ייצא לביזנט לפוגשה: “ואעיר, שאחרי חג השבועות אצא אל ארץ הרום, אל ארצי ומשפחתי, והודיעיני מקודם מה בנפשך, ואראה מה אעשה בעניינך אם ירצה ה'.”
עד כאן האיגרת שהושלכה אחר שנים לגניזה של קהיר בעליית הגג של בית־הכנסת עזרא בפוסטאט, כתעודות וכאיגרות וכמסמכים וכספרים קדומים אחרים לפני מאות בשנים, והתגלגלה אחר כך לאוניברסיטת קמברידג' ונחשפה על־ידי החוקר שלמה גויטיין, שחשף מאות תעודות ואיגרות מן הגניזה, ונמצא עליה כאמור, כתם צהוב, היא הדמעה שהזיל האב כאשר נודע לו גורל בתו. גם את הדמעות אצרה הגניזה.
האם נסע האב לראות את בתו? אני משער כי אמנם יצא לארץ רום לאחר ששנים רבות שלא היה שם, וכפקיד רם מעלה של מלך מצרים, קיבלוהו בכבוד הראוי למעמדו.
האם נפגש עם בתו? כיצד היתה הפגישה? כלום חזרה אליו? וכי קיבלה? האם ראה את אשתו? מה נאמר ביניהם? כל אלו, אני חושש, יישארו סוד עד עולם. וככל החיים הרבים האחרים שלא הותירו אחריהם כל סימן ואות, כך גם חיים אלו, לא נדעם. ויישאר עמנו תמיד סוד הבלתי־ידוע. ואולי אמנם אלוהים רושם הכול בספריו, ורשם גם את סיפור האב והאם והבת ומה שהיה ביניהם?
-
מקורות: מעשה זה חובר לפי איגרת, שפירסם ש“ד גויטיין בירושלים מחקרי ארץ־ישראל, בשנת תשט”ו, 1955, כשרק החל בחקר הגניזה. אז לא ידע פרטים על הכותב, על ביתו ועל אשתו נוסף לאלו שהופיעו באיגרת. בסיום המעשה הערתי כי לא נודע לנו שם האיש ומה קרה בו והאם חזרה אמנם בתו אליו, וכתבתי כי כנראה לא נדע לעולם מה עלה בגורלם. עשרים וחמש שנים אחר־כך פירסם משה גיל שלושה מכתבים נוספים של האיש בספרו ארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת, ומה שלא היה ידוע התגלה: שם כותב האיגרת – טוביה בן משה, קראי מירושלים. אפילו את כינויו אנו יודעים “משה הרזה”. ואנו יודעים מה קרה לאיש ולמשפחתו: מתברר שהצלחותיו לא היו לאורך ימים – הוא פוטר ממשרתו הרמה בירושלים ונשאר בחוסר כל. הוא לא נפגש לעולם עם בתו שאליה התגעגע, שכן היא נפטרה במקומה בביזנטיון. ודווקא האם, לאחר האסון, היא שחזרה ליהדות, שבה לירושלים והצטרפה לבעלה לשעבר. הנה כי כן, להיסטוריה יש לא רק עבר אלא עתיד. ומי יודע מה צופן לנו מחקר העתיד על קורות האב ואשתו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.