כל הדרכים רצו אל רמלה שבמישור רחב הידיים כמו נחלים אל מקווה מים ופתאום תמו שדות התבואה והחלו בתים נמוכים של פרברי העיר הנעשים צפופים במרכזה. מתוכם ביצבצו צריחי מסגדים ומגדלים, וממרומי הצריחים קראו המואזינים, שהכריזו על מלכותו של אללה. הדרכים באו ממחוזות רחוקים מכל רוחות השמים – מסוריה ומדמשק, מפרס ומבגדד ומירושלים; ממצרים בדרום, מאילת, שממנה הגיעו שיירות נושאות תבלינים ואבני חן מן הארצות הרחוקות; מתימן, מעבר למדבר הערבי ומהודו; מיפו, שאליה הביאו אוניות אירופה את טוב הארצות הצפוניות וקנו את הסחורות שהגיעו מן המזרח. במרכזם של כל אלו עמדה רמלה, צרור פרחים שעלה פתאום מן החולות, ועליהם נקראה רמלה, שפירושו חול.
רמלה, שנוסדה שלוש מאות שנה לפני כן, בראשית המאה השמינית, היתה בירת פלסטין, עיר ואם הדרכים, מושב השלטון והמסחר. שוקיה המו מסוחרים שבאו מכל קצווי הממלכה הפאטימית, מחסניה היו מלאים סחורות מתוצרת ארצות רבות, מצפות לחילופי בעלים. הסוחרים ושיירות הגמלים והסוסים חנו בחאנים ובחצרותיהם. רצי הח’ליף היו מגיעים בדהרה, רוכבים על סוסים שוצפים, נושאים לפניהם רומח גבוה ועליו דגל הח’ליף, ועוצרים בתחנת הדרכים של רמלה, מחליפים סוסיהם העייפים בסוסים חדשים, וממשיכים בדרכם עד קצות הממלכה.
רמלה היתה העיר הגדולה בארץ, ובה הקהילה היהודית הגדולה והפעילה ביותר – כאלף משפחות, כחמשת אלפים נפש. שלושה בתי־תפילה גדולים היו לה לעיר, של בני ירושלים, של באי בבל ושל הקראים, שמנו כאלף איש. לירושלים באו אנשים לחיות את הקודש; ברמלה עשו עסקים, קנו, מכרו, סחרו, צבעו, ארגו, עסקו ביישובו של עולם. נגידי הארץ היהודים, ראשי ישיבת גאון יעקב, הנהיגו את עדתם בארץ ובארצות הסמוכות מירושלים, אבל היו יורדים לעתים קרובות לרמלה כדי לדון בענייני העדה ולעמוד בקשר עם יהודי פוסטאט, בירת מצרים, פעמים בעסקי שלטון פעמים בניסיון למנוע גזרות. סוסי הדואר הרצים לקהיר וחזרה הביאו איגרות ותעודות מראשי הקהל במצרים ובארץ בענייני היישוב ושל סוחרים בענייני עסקים ושל קרובי משפחה, המתנים את צרותיהם וענייניהם וגעגועיהם.
לפני כן היתה קיסריה בירתה של פלסטין ואחריה לוד, אבל מזלה של לוד לא שיחק לה, גם אם נקשר שמה לקדוש נוצרי, ג’ורג' הורג המפלצת. כפי המסופר, ביקש אבן בטריק, פקידו של סולימאן מושל פלסטין, להקים בית בלוד, ליד כנסיית ג’ורג' הקדוש, ובני העיר סירבו. התרגז אבן בטריק והציע לאדונו לבנות עיר חדשה ליד לוד – והקים שם מצודה ולידה מפעל לצביעת אריגים, וחפר בארות מים ובנה מסגדים ומוסדות שלטון והרס את בתיהם של בני לוד וכפה עליהם לעבור לעיר החדשה. רמלה עלתה וגדלה ולוד שקעה והלכה. ומשכבשו הפאטימים המצרים את הארץ בשנות השישים למאה העשירית היתה רמלה למרכז של מסחר ונבנו בה מחסנים ואליה באו הסחורות משני הימים – מן הים התיכון ומים סוף, ומן המדבר. השליטים החדשים הקימו בה בסיס צבאי, העיר נתפרסמה בעולם המוסלמי והתיירים סיפרו על מסגדה היפה, הוא המסגד הלבן, ועל בריכת המים בעלת הקשתות, על עסקיה ומסחרה ואישיה הנודעים. וישבו בה נוצרים ושומרונים וקראים ומספר יושביה היהודים גדול מאשר בירושלים וכאמור, ראשי הישיבה והסנהדרין אשר בירושלים, גאוני הארץ ומנהיגיה, היו באים לרמלה לעתים קרובות, עוסקים בענייניה ובענייני היישוב ולכמה מהם אף היו בתים בעיר.
עד אותו יום רע ונמהר, יום חמישי לפנות ערב, י“ב בטבת שנת ד' תשצ”ד, הוא ה־5 בדצמבר 1033. מאז לא היו הדברים כשהיו.
והכול אנו יודעים ממכתבו של שלמה בן צמח אלעטאר, סוחר בשמים מרמלה, שהיה ידוע כעושה טובות לנצרכים ואף על פי שלא היה מן העשירים, היה עוזר לכל אדם ביד רחבה. והמכתב, הכתוב עברית, נועד לאפרים בן שמריה ראש קהילת הירושלמים בפוסטאט.
זה התחיל כיום חורף רגיל. עבים כבדים עלו על שמי רמלה וכיסו את השפלה, וטיפות גשם כבדות ירדו על הארץ והאנשים שמחו על הגשם המרווה את האדמה. ואז נראו שתי קשתות גדולות בשמי המערב והדרום, ופתאום נחצתה קשת אחת ומתוכה עלתה לבת אש והארץ הזדעזעה והבתים נטו אנה ואנה וקמה צעקה. כמו צעקה רמלה כולה מן האדמה. וכתב שלמה בן צמח סוחר הבשמים:
יצאו מן הבתים לרחובות כי ראו הכתלים מטים והקורות יוצאות נפרדות מן הקירות ושבות וחוזרות והבניינות המחוזקות נופלות והדירות החדשות נהרסות ורבים מתו תחת המפולות כי לא היה להם מנוס ויצאו הכול מדירותיהם והניחו כל אשר להם ונמלטו בנפשותיהם, ואל כל אשר היו פונים היו רואים גבורות אל, הכתלים היו מנגחים זה את זה ונופלים. ואשר נשארו, כולם רעועים מבוקעים אין יושב, כי מיראים בעליהם פן יפלו עליהם… גם הדעת נטרפה מאשר העין ראתה והאוזן שמעה ונתקיים האמור “הנה ה' בוקק הארץ ובולקה ועיווה פניה והפיץ יושביה.”
ואחרי התיאור הדרמטי בא סיפור המאורע:
והיה הדבר טרם בוא השמש, פתע פתאום ברמלה וכן בכל ארץ פלשתים מעיר מבצר עד כופר הפריזי, כן בכל מבצרי החוף עד מבצר חיפה ובכל ערי הנגב וההר עד ירושלים וכל עריה עד שכם וכל כפריה. ועד טבריה וכל בנותיה הר הגליל וכל ארץ הצבי ואשר היו מתהלכים בדרכים יגידו גבורות אל חיים, יאמרו ראינו ההרים רועשים כאילים רוקדים אבניהם, מתפוצצות, והאילנות מתכופפות עד מימי הבורות עלו עד פיותיהם. תקצר הלשון לספר.
ולולי רחמי אלהינו אשר ריחם כרוב חסדיו והיה הדבר הזה טרם פנות היום והכול רואים זה את זה ומזהירים זה לזה. לו היה לילה והיו הכול ישנים על מיטותיהם לא היו נמלטים כי אם שרידים, אבל רחמיו רבים וחסדיו עצומים ואם גזר, כלה לא יעשה.
גם טובו אשר הגדיל כי לפני היות הרעש העלה עבים מוחשכים והגשימו טיפים עבים ונראו שתי קשתות גדולות ונראה כי האחת נחצית ונראתה אש ממערב נגבה. בשעה ההיא היה הרעש אשר לא נראה כמוהו מימים קדומים. ובלילה ההוא שוב נדדה והכול בחוצות אנשים ונשים וטף צועקים אל אלהי הרוחות להשקיט הארץ ולהרגיעה להושיע אדם ובהמה.
ולא רגעה הארץ, בליל שבת שוב רעדה:
בערב שבת נדדה עוד והכול נבהלים אחוזי רעד נמוגים ארץ וכל יושביה בוכים צועקים קול גדול: רחום, רחם! ועל הרעה הנחם ואל תבוא במשפט, ברוגז רחם תזכור, ואל תזכור עוונות ראשונים.
הכול חרדות לובשים, על הארץ יושבים, לרגעים חורדים, נעים, נודדים זה שמונה ימים, אין נחת רוח ואין נפש שוקטת. ואשר יכול הכותב לעשות כי דבר אל העם לקדש צום לקראת עצרה, ולצאת אל השדה אל בית־הקברות בצום ובכי ומספד.
והנס הגדול כי כל הימים אשר היו העם מושלכים בחוצות וגם ברחובות לא ירדו גשמים. גם מושל העיר עם עושי מלאכת המלך תקעו להם אוהלים חוץ למדינה ועד עתה הם שם.
הכותב סיים בתפילה:
אלוהי עולם ה' ישקיף ברחמיו על עולמו וירחם יצורים ויושיע אדם ובהמה ויחוס על עוללים ויונקים ועל אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ויצילכם מזאת ומכיוצא בזה ויסתירכם מכל גזרות קשות ויושיבכם בטח ושאנן. ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום ותשאו שלום מאדון השלום.
ואחרי כמה ימים נרגעו הרוחות ובני רמלה שבו לבתיהם וחיפשו בין ההריסות את שרידי רכושם וחפציהם ולאט לאט חזרו ובנו את העיר, אבל רמלה לא היתה כמימים ימימה. הארץ כולה כבר לא חזרה למה שהיתה. שבטים סלג’וקים באו מהצפון, כבשו את הארץ ואי השקט היה רב. עלילות רבות עוד נכונו לה.
-
מקורות: The.Jews in Egypt and in Palestine – Jacob Mann; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.