רקע
שלמה שבא
מריבות בצמרת

1


אברהם, בנו של הגאון שלמה בן יהודה, אהב מסעות. את רובם עשה בשליחות אביו ובשליחות הישיבה, אבל גם כשיצא בשליחות הציבור לא נמנע מעסקים לעצמו ולאביו. ואף על פי שהגאון היה צריך את בנו לידו, שכן כתיבתו רהוטה היתה והיה כותב את מכתביו ואת בקשותיו של אביו אל גבאי הקהילות היהודיות ואל המושלים המוסלמים, הרי לא יכול לוותר על שליחויותיו.

ושלח הגאון פעם את אברהם לדמשק בענייני הארץ, אבל גם לסחור קצת, כיוון שאף על פי שגאון הארץ הוא, פרנסה כראוי לא היתה לו. ואברהם התעכב בצור זמן רב, ושלח לו אביו איגרת ושאלו:

תמהתי על מסעך ועל מה שכתבת בנוגע אליו. אתה נסעת ישר אל דמשק, ומה הסיבה שהארכת הנסיעה? הלוואי ויהיה זה לטובה. ואני מבקשך בני, אל תניחני בלי מכתב בשום זמן, כדי שאדע תמיד על שלומך ותשקיט נפשי ונפש אמך.

מדוע דאג האב כל כך? המשפט הסתום המופיע אחר כך מסביר משהו, שכן האב מבקש: “ומה שקרה ביני ובינך, שמור לעצמך.”

ואפשר שבכך רמז האב הגאון על ריב שפרץ בינו ובין בנו וחשש שמא בגלל אותו ריב מתרחק ממנו הבן. שכן האב נודע כענוותן ומסתפק במועט ונוח לבריות וידוע הסיפור על צדקה בן מנחם שהעליב אותו בפומבי, ואף על פי כן, כשירד אותו צדקה מנכסיו והיה צריך לעזרה כתב לו הגאון מכתב המלצה; ולעומת זאת, אברהם בנו איש מלחמות הוא ויש אומרים גם מתנשא ומטיל מרותו על הבריות. ואין הוא מן המסתפקים במועט. אוהב הוא, כך אומרים, חיי רווחה ואיננו נמנע מלקבל טובות הנאה לעצמו. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו אביו, משנודע לו פעם כי קיבל כיסוי ראש מהודר, שי מגביר אחד בקהיר, התלונן לפני ידיד: “במקום לבקש על בני ירושלים, הרי בני אברהם מתלבש ומתכסה ומבלה לעתים את ימיו בבטלה ומתערב במחלוקות שונות ובשבתו ברמלה הוא מתעסק במריבות שבשוק.” אבל מה אפשר לעשות, כזה הוא האיש, והגאון כאמור, איננו יכול מבלי עזרת בנו עתיר הכישרונות.

ישב הגאון בירושלים, אבל לעתים קרובות היה יורד לרמלה, בירת המימשל הפאטימי בארץ, ושם קהילה יהודית גדולה, והיה עוסק בענייני הציבור הרבים. באחד מביקוריו כתב מכתב לבנו אברהם שנסע לעסקיו וסיפר על האסון אשר קרה לבתו, היא אחות אברהם, היושבת עם משפחתה ברמלה:

בני היקר עלי, יאריך ה' ימיך ויתמיד כבודך וישימני כפרתך מכל רע. כותב אני מרמלה ביום ד', ט"ז בתמוז, [כנראה בשנת 1033] ואני בריא בגופי אבל נפשי מוטרדת. שלחתי לך לפני כן שני מכתבים מרמלה והודעתיך סיבת ירידתי מירושלים והיא שאחותך, ישמרנה אלוהים, הגיעה רק עד החודש השביעי וילדה בן זכר והיה נראה בסדר, אבל גזר אלוהים את דינו, יתברך שמו.

אברהם שלח ארגז עם חפצים שקנה בדמשק ואביו מודיע לו: “אתמול הגיע אלי הארגז ושילמתי בעדו רבע דינר ושלחתיו על הגמלים לירושלים. ואני מחר אעלה אל ירושלים, אם ירצה ה'.”

האב מסיים: “אמך ואחותך דורשות בשלומך. היא במצב חמור ובחום. אני שואל מהאל שייתן לה רפואה שלמה בחסדו.” והוא מוסיף דרישת שלום מבעלה של הבת: “ואבו סהל דורש בשלומך,” וקורא האב קריאת געגועים: “אללה! אללה! שואל אני את אללה שישיבך אלי בשלום וניפגש במצב משמח.”

אבל בכך לא תמו צרות הגאון. חתנו אבו סהל, שדרש כזכור בשלום הבן, נטש את בתו והבת מתרעמת על אביה שהוא עושה צדק ומשפט עם רחוקים, אך אינו דואג לה. האב התלונן במכתב אחר: “אין לי כוח לשאת את דמעותיה.” ועוד התלונן כי חמש נשים יושבות אצלו “מאין גבר”: בתו העגונה, זו שבעלה עזבה, וכלתו, אשת אברהם, שכן כאמור, אברהם מרבה לנסוע, ונראה ששלוש האחרות הן בנות שלא נישאו או נכדות.

ובתו העגונה לא נתנה לו מנוח: רוצה היא שבעלה יחזור. והגאון אמנם מחזירו לבסוף לבתו. עכשיו הוא דואג רק לארבע נשים.

וחזר הגאון לירושלים, ועבר עליו חורף קשה והיה צריך למכור בגדים כדי להוסיף לפרנסת המשפחה והוא מודיע לבנו:

אני משתומם איך עבר עלי החורף המאוס הזה והגעתי אל הקיץ. כאשר מן הסכום הידוע לך נשאר אך מעט, ואף על פי שמרבית היבולים הם במצב תקין, רוב הארץ לא נזרעה. אשתקד מכרתי דברי לבוש קטנים ושאר הידוע לך. ואילו השנה, אי־אפשר למכור דבר.

כפי שאמרנו, אברהם בנו של הגאון אינו מן המסתפקים במועט והוא מציע לאביו ליהנות מהכנסות שונות מהקהל כמנהג הנשיאים והנגידים לפניו, אבל שלמה בן יהודה מקפיד על קטנה כגדולה והוא עונה לבנו:

ואשר לדבריך בעניין ההכנסות שהיו לראשי הישיבות במצרים, הלא ידועה לך השקפתי כי אני אדם שאיננו משתתף בשום דבר שיש בו עברה על אמונתי. אינני יודע באיזה אופן היו לאותם ראשי ישיבה הכנסות, שמא מן הממונה על השוק או שמא שלמונים. אני אינני מאלה… אינני יודע מתי יקראו לי לבית־דין של מעלה.

לא קלים היו חיי הגאון, והנה נוספה צרה: בא אדם מארץ רחוקה והמריד עליו את בני ירושלים וביקש לתפוס את כיסא הגאונות.

האיש הוא נתן בן אברהם, גם הוא נצר למשפחת גאונים, שנסע בנעוריו למערב, לצפון אפריקה, כדי לקבל את ירושת אביו ולמד שם אצל הרב הנודע חושיאל ובא משם לפוסטאט ועסק במסחר עם הודו ומכר וקנה חיטים ופלפל, קמפור, מוסק, נחושת וסבון, ויש בידינו רשימה של מחירי הסחורות שכתב בכתב ראי שלא יקראו בהם מתחריו. ועסק גם בעסקי זפת והיה פעיל בענייני ציבור. וכשעשה לעצמו כל צורכו, חזר לירושלים והתיישב שם וכעבור כמה חודשים החל לחרחר ריב על הגאון שלמה בן יהודה וביקש לבוא על מקומו, שכן נצר לגאונים הוא ותלמיד חכם. ואירגן סיעה לעצמו, ובני ירושלים שרצו למנוע מחלוקת מינוהו כשני בישיבה, במקומו של אב בית־הדין שנפטר, ושיכנעו את השלישי, חכם טוביה, שתורו הגיע למלא תפקיד זה, לוותר. אבל כל מעשי הפיוס לא הועילו ונתן בן אברהם הגביר מלחמתו בגאון וכינס סביבו תומכים רבים. ושני המחנות שלחו כתבים לקהילות ישראל הקרובות והרחוקות וכל אחד טען את טענותיו וביזו זה את זה והגיעו גם לידי קטטות. ובאחת הקטטות בין תומכי הגאון לבין תומכי נתן בן אברהם היכו אנשיו של הגאון שלמה, בהנהגת בנו אברהם, את אבי משפחת שויע, היא ישועה, מן המסיתים הגדולים נגד הגאון, ונשכו את אצבעו “עד שנפצע עד העצם,” כמכתבו של אחד מחסידי נתן. ואז התכנסו בשבת בראשית המתנגדים לגאון בבית משפחת שויע והכריזו על נתן בן אברהם כגאון. ושני הצדדים שכרו בריונים והקטטות רבו וחסידי נתן בן אברהם, שאליהם הצטרפו אף קראים, ירדו לרמלה וכינסו קהל רב בבית־הכנסת הגדול של העיר והכריזו הכרזות נגד הגאון שלמה, והגאון שהיה באותו זמן בבית־הכנסת, עבר לבית־כנסת אחר, מחשש שמושל העיר הערבי ינצל את המריבה ויסגור את בית־הכנסת.

ואברהם בן הגאון לא נח ולא שקט ובשמו של אביו כתב כתבים לקרובים ולרחוקים וסיפר על המרד שהעז נתן בן אברהם למרוד בגאון הנבחר. ובין השאר שלח איגרת לשלמה הרופא בן עלי, מנכבדי העיר סינים – ויש להניח כי המדובר בטריפולי שבסוריה, ואילו סברה אחרת מרחיקה את המקום דרומה בנהר הנילוס, עד אסואן – וסיפר את כל אשר אירע:

לזקננו וחשובנו כבוד קדושתו מרנא ורבנא שלמה הזקן, הרופא החכם והנבון במבצר סינים, האוהב בעלי תורה ומכבדם. שא זקננו שלום רב ממנו ומן החברים אשר לפנינו. ומודיעים לך יקירנו כי בשנה הזאת בא אל ארץ ישראל מן המערב נתן בן אברהם, והוא הלך אל המערב לבקש ירושת אביו וישב שם שנים הרבה לפני רב חושיאל ללמוד תורה ודמינו כי התורה יסרתו והתבונה הודיעתו והנה הוא לא לקח מוסר ולא שמר חוכמה. ויהי בעת בואו אל עיר הקודש הקבלנוהו וכיבדנוהו ויקרנוהו וקראנוהו ראש לישראל – אב בית דין – דימינו כי ילך בדרך היושר וילך עם העם לאט.

ויהי בעת רדתו אל חולת המחוז [היא רמלה ותרגום שם העיר הערבי הוא חול ועל כן כתב הסופר חולת המחוז] נהג עם בני העיר בדרך גאווה וגסות וגבהות והתחיל משים עצמו עיקר וזולתו טפל. וכאשר ראו זקני רמלה רוע דרכיו אז כתבו אלינו כי האיש אשר כינית בשם אב בית־דין ונתת לו מקצת, פשט ידו על הכול ועתה מהרה ורדה.

אז ירדנו אל רמלה ולקחנו עמנו את השישי – בחברי הישיבה – ויהי כאשר ראה כי ירדנו קיבץ סביבותיו אנשים ריקים ופוחזים, שכר אותם בכספים ומלבוש ומאכל ומשקה.

וסיפר בן הגאון כי המורד נתן בן אברהם כינס את נאמניו בבית־הכנסת הגדול של רמלה ומשבא הגאון לבית־הכנסת החל נתן לריב עמו והוא עזב את בית־הכנסת הגדול והלך לבית־כנסת אחר, שכן ירא כי המושל הערבי של העיר יסגור את המקום משיוודע לו על הריב. וכאשר יצא הגאון מבית־הכנסת הכריז נתן כי הוא הגאון. וכשנודע הדבר לשלמה בן יהודה, הורה להוציא את ספרי התורה מהארון ונידה את נתן ואת עוזריו, וקרא על נתן: “ארור מסיג גבול רעהו!”

וביקש הגאון מהרופא שלמה שבעיר סינים להזהיר את יהודי העיר כי אם יבואו אליהם כתבים מנתן – שיידעו כי אין בהם ממש.

ומכתבים דומים שלח אברהם בשם אביו לפרנסים ולנכבדים בערים אחרות והזהירם שלא יפלו ברשת שפרש נתן המורד. אבל היו מקומות שלא שעו לו, בעיקר בצפון אפריקה, שם עשה נתן בן אברהם שנים רבות, וגם בדמשק הקרובה היו שנטו אחריו, ואילו בפוסטאט נשארו באי בית־הכנסת הירושלמים נאמנים לשלמה בן יהודה ומתפללי בתי־כנסת אחרים חלקו עליו. ונתן הצליח לקרב אליו גם את הקראים, ובאחד המכתבים ששלח לפוסטאט תיאר בהתרגשות ליל פורים וקריאת המגילה שנערכו תחת חסותו בירושלים והאיחוד שעשה בין היהודים הרבניים לבין הקראים:

היה לילה שטרם נראה יפה ממנו. התכנסו באולם המושב בערך ת' איש ובקומה התחתונה יותר מהם ולא נותרו רבני ולא קרא שלא היו נוכחים. הביאו אולי ל' נרות “אור יום” ויותר מק"ק נרות ובערך ל' מנורות ועשרים נברשות, והיה העולם כולו אור. והיו נוכחים גם גויים. וקראו את המגילה בל' ספרים בערך, קריאה יפה. והתערבו מלומדי הקראים בין הבריות ושמחו האנשים בידידות שבדבר בנוכחות שתי העדות גם יחדיו. התפללתי על שתי העדות ויצאו האנשים שמחים. והסכימו הבריות פה אחד שלא נראה פורים כדוגמתו של זה. ושתי העדות אומרות בפה אחד: ברוך ה' אשר איחד את דבר שתי העדות על ידך. והיתה שמחה אדירה בין הבריות.

ונתן בן אברהם חילק תארים ומשרות לתומכיו ואף נסע לדמשק ולמצרים כדי לקנות לו תומכים ובני פוסטאט שהתפלגו לשני מחנות רבו והלשינו זה על זה לפני השלטונות ונסגר בית־הכנסת של הירושלמים לשנתיים. והגאון שלמה, שכבר עבר את גיל שמונים־וחמש, עייף היה והתלונן: לנתן בן אברהם כספים רבים והקראים תומכים בו ואני זקן.

אבל לבסוף שיכנעו מקורביו את שלטונות מצרים לתמוך בגאון שלמה בן יהודה, והח’ליף פירסם רשמית: עלינו מקובל רק הגאון שלמה בן יהודה.

ולא נותר לנתן בן אברהם אלא להסכים למשא ומתן שבסופו הוחלט: נתן בן אברהם מוותר על תואר הגאון שלקח לעצמו, אך נשאר אב בית־דין, השני בישיבה, והוא גם מבטל את כל התארים שנתן לתומכיו. ובהושענא רבה של שנת תת"ג, ארבע שנים לאחר תחילת המרד על הגאון, הוכרז בכינוס הגדול על הר הזיתים על השלום ובני ישראל בארץ ובארצות האחרות שמחו על האהבה שנתחדשה. והמשיך הגאון שלמה בן יהודה למשול על בני ישראל עוד שבע שנים והיה זקן מאוד ועיניו כהו וביקש מהשלישי שיהיה קורא לפניו ונפטר בשנת 1051 והוא כבן מאה שנה וישב על כס הגאונות עשרים־ושש שנים. ולא רק בענייני ציבור ובמריבות עסק הגאון אלא גם חיבר פיוטים נאים על הגאולה ועל ירושלים, כמו:

שבתי לירושלים שברה לרפא

שנת גאולתה באה אשר תצפה

שתות כוס תנחומים תשתה ותתרפא

תבנה ותכונן ועוד תתייפה

תנחומיה יראו גויים וישימו יד על פה

תמו תחלואיה, אני אותה ארפא

הנני מעלה לה ארוכה ומרפא.

כשמת הגאון שלמה בן יהודה היה צריך לבוא במקומו לפי סדר הישיבה, השני, הוא אב בית־הדין יוסף הכוהן בן שלמה גאון, שכן יריבו לשעבר אברהם בן נתן אב בית־הדין מת לפניו. אבל אז קם דניאל בן עזריה, צאצא לראשי הגולה בבבל, ותבע את כיסא הגאון.

דניאל בן עזריה איש בגדד היה ומשם היגר לפוסטאט. תלמיד חכם היה ועסקן ציבור מצליח ושיקם את מוסדות הקהילה בקהיר ותיקן תקנות רבות, כמו איסור יחסים עם שפחות, לאחר שרבים מעשירי היהודים בקהיר חיו עם שפחותיהם כפילגשים, ואסר על מסיבות חשק עם נגנים ופסק הלכות אחרות. ולא חי מתורתו, אלא עסק במסחר המשי ובמסחרים אחרים והצליח. בשנת 1045 יצא לירושלים והקדיש עצמו לענייני הציבור. וכשנפטר הגאון שלמה בן יהודה, שלח דניאל בן עזריה שליחים לקהיר כדי שיפעלו אצל השלטונות למנותו כגאון. יוצאי המגרב, ארצות המערב, החיים בקהיר ולהם מעמד חשוב, נטו תמיד אחרי חכמי בבל, ופעלו למען דניאל, ואילו ביוסף הכוהן תמכו המושל הפאטימי של ארץ־ישראל ואנשי הצבא שמיפקדתם היתה בבית דגן, ופרצו שוב ריב ומחלוקת. וכיוון שדניאל בן עזריה היה צאצא לראשי הגולה מבית דוד וכינוהו “הדודי”, תמכו בו חלק מבני ירושלים וחלק מקהילת קהיר. אחרים, ובהם גם הקראים, תמכו ביוסף הכוהן. ריב זה היה הד למאבק יהודי ישן בין בית דוד לבין הכוהנים מבית אהרון. וכיסא הגאון היה ללא יושב יותר משנים־עשר חודשים ולבסוף גברו תומכי דניאל בן עזריה ומקהיר יצאה פקודה שמינתה אותו לגאון, ואילו יוסף הכוהן הסתפק בכיסא השני, של אב בית־הדין.

ושימש דניאל כעשר שנים בגאונות, ואף על פי שהיה זה זמן קשה והמצוקה הכלכלית היתה גדולה – מילא את תפקידו בחוכמה ובפיקחות, ואמרו כי ניכר שהיה לפני כן סוחר ממולח. ועמד בקשרים עם קהילות ישראל ממצרים עד המגרב ועד ספרד. שכן באותו זמן פרחה ושיגשגה קהילת היהודים בספרד ואף על פי שהיו בני ספרד עסוקים בעסקיהם ובמסחרם ובמלאכותיהם ובתורתם ובשירתם – לא שכחו את ציון והיו שולחים תרומותיהם לשם ועולים לרגל אליה. ודניאל בן עזריה העניק תארים לנכבדים ביהודי ספרד מכריו, והיה ידיד לנגיד שמואל, שר צבא ונכבד בין היהודים והספרדים, והחליפו איגרות. ושמואל הנגיד, שהיה גם מגדולי המשוררים העבריים, כתב שיר לכבוד עלייתו של דניאל לכיסא הגאונות:

הבט בדניאל ותחז נשיא

עמו צדקה ואמת נשקפה…

מי יתנני נא כבעלי כנף

או בעלי אברה ולו אעופה

אל בית אלהים לחזות בן דוד

יפה, אשר נבחר למשרה יפה.

ונראה שעדיין היו לו לדניאל בן עזריה אנשים עוינים, שכן יש בידינו כתב עדות של ירושלמי שדיבר לשון הרע על הגאון ועל הישיבה והתחרט ובא לבית־דין והודיע, ודבריו הועלו על הכתב:

מעיד אני על עצמי, אנא יוסף בן שמריה מברקה, שאהיה מהיום הזה ועד לעולם מתהלך ביושר וכושר ונוצר לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ושלא אספר בגנות אדם מישראל ושלא אפצה פי להעלות זיכרון יושבי ירושלים וזולתם, את כלל הישיבה הקדושה וחבורתם, בשום זלזול.

יוסף בן שמריה נשבע גם שלא יפגע יותר בנשיא ובנאמניו:

ושאהיה מכאן ועד לעולם אוהב את אוהבי אדוננו דניאל הנשיא הגדול ראש ישיבת גאון יעקב ואת אוהבי רבנו אליהו הכוהן אב בית דין של כל ישראל ושונא לשונאם. ושלא אתקבץ עם חולק עלימו בשום איבה ושנאה. ואם אמיר תנאי אחד מן התנאים האלו או מקצת הריני בחזקת נידוי.

ודניאל אוהב היה חברת רעים ויום אחד כשירד לרמלה ונודע לו כי בעיר נמצא הרופא המצרי רב ההשפעה אברהם הכוהן שלח אליו מכתב קצר וביקש ממנו להצטרף אליו לתפילה בבית־הכנסת: “היה בדעתי להתפלל הלילה בבית־הכנסת של הירושלמים ואבקש ממך כי תואיל לכבדני ולהשתתף עמי ואל תמצא לך שום תירוץ.”

אל ידיד זה, אברהם הכוהן, המקורב אל השלטונות, פנה דניאל וביקש ממנו להציל אדם שהשלטונות עומדים להורגו:

מביאי הפתק הזה הם אנשים שאומרים שיש להם אדם בבית־הכלא וכי מאיימים עליו שיהרגו אותו מחר בבוקר והנה הם בוכים והם נרגשים ללא גבול. ואבקש ממך, ישמיד אלוהים את אויביך, כי תזכה במצווה ותואיל להציל את האומלל הזה.

והגאון לא שכח את המיטיבים עמו וברבות הימים כיבד את אברהם הכוהן בתואר רשמי “הוד הזקנים”.

נתרבו המלחמות והגזרות וכבדו המסים. והגאון דניאל קרא אליו את יונה הזקן שכבר שימש כשליח לחוץ לארץ ונודע שם, וביקש ממנו לצאת שוב לקהילות ישראל ולקבץ כסף למען הנצרכים. ויונה, איש זקן ועייף, ניסה לסרב, אבל כבדה עליו בקשת הגאון ויצא לדרך ועמו איגרת שבה פנה הגאון אל בני ישראל באשר הם והודיע: “ושליחנו ונאמננו הוא רב יונה הזקן החרד הירא בירבי יהודה הספרדי הטריח על עצמו ושם נפשו בכפו וחמל על השארית הנמצאה בירושלים, הוא יגיד לכם מה שאין יכולת לכותבם.”

והרבה יונה הזקן לספר תלאות ירושלים וגם האיגרת אשר עמו, הכתובה עברית, פתחה בברכת שלום מאת הגאון וסקרה את תולדות ירושלים מאז הכיבוש המוסלמי, וסיפרה כי היהודים גילו למצביא הערבי עומר את מקום המקדש והודיעה כי היהודים קנו את הר הזיתים כדי שישמש מקום כינוס במקום הר הבית בהושענא רבה. והמשיך הגאון והתלונן על הקורה בזמן הזה בירושלים:

הקללה מצויה בה ומזונותיה רחוקים ופרנסותיה מצומצמים והרבה באו אליה עשירים ונדלדלו ונשתוחחו הרבה ומתרפסים בחריצי כסף, כקבר פתוח גרונם. ואין לנו במי להישען כי אם על רחמי שמים ועל אחינו בני ישראל, לכתוב אליהם ולהודיעם כי נשארנו מתי מספר, וכי עבר עלינו רבות בימים האלו מיוקר השער והמלחמות. ובכל שנה אנו צריכים ללוות בריבית ומרוב כובד החוב והריבית הוצרכנו לכתוב אל המקומות הרחוקות לאמר חנונו חנונו, עזרונו עזרונו.

והזכיר הגאון לאחיו בתפוצות: “כי אנו שומרים לכם!”

לאמור: אנו חיל החלוץ. היהודים המפוזרים בעולם והנושאים את שם ארץ־ישראל וירושלים על פיהם ובלבם, אך נותרים במקומם, חייבים להחזיק ביושבי ציון.

והודיע הגאון למקבלי האיגרת כי יונה היוצא לשליחות “מודיענו כל אחד ואחד ונדבותו ונכתוב שמו ושם אבותיו בספר הזיכרונות, לזכור אותו על הר הזיתים, נגד מקדש ה' בברכות ותפילות שיקובלו בו ובזרעו עד עולם.”

והאיגרת מסיימת: “הרחיבו יד! היטיבו עין!”

והגאון חייב גם להחניף לבעלי ממון והשפעה. ממצרים הודיעו לו כי נתן השולחני ובנו עומדים לבקרו ומסרו לו שהם עשירים מאוד וכי ראוי לקבלם בכבוד: “יצווה להרבות יקרם ולהגדיל כבודם ולמשוך לבם אליו כי הם מאוהביו והם מלאים זהובים.” בצד הבקשות לתרומות מילא דניאל את תפקידו כראש היהודים כולם ושיכך מדי פעם מריבות שפרצו בקהילת פוסטאט וטיפל גם בקטנות ומינה שוחט וקצב את שכרו, ותפס צדדים במחלוקות, והכריז חרמות, ודאג לעגונות וניחם אבלים.

החיים בארץ לא היו קלים וכך גם חיי דניאל בן עזריה. בשנותיו האחרונות חלה במחלת הנפילה. בימים ההם המצב הכלכלי בארץ החריף יותר ויותר, המסים גברו, התרומות פחתו והממלכה הפאטימית עמדה על סף מלחמות רבות. עשר שנים לאחר שעלה על כיסא הגאון, נפטר דניאל בן עזריה לעולמו, בשנת 1062.

כשמת דניאל בן עזריה צאצאם של ראשי הגולה בני דוד, חזרה הגאונות לכוהנים. במקומו בא אליהו הכוהן, אב בית הדין. עשרים ושתיים שנה שימש כגאון ובימיו נשמטה הארץ מידי המושלים הפאטימים. בלב אסיה התקבצו שבטי הטורקמנים, המכונים סלג’וקים על שם המשפחה השליטה, פשטו מערבה, כבשו חלקים מפרס ואת בגדד ואת צפון סוריה ועלו על ממלכת הביזנטים והארמנים הנוצרים. מן הצפון פרצו דרומה ובשנת 1071 נפלה טבריה בידיהם ואחר כך רמלה. בקיץ של שנת 1073 כבשו את ירושלים. אכזרים היו הסלג’וקים: בזזו ושחטו, הרגו וטבחו ושילחו באש יישובים ושדות. הארץ היתה במהומה, מצבם של היהודים הדרדר, וישיבת ירושלים, ראשיה ועמם הגאון, נאלצו לגלות לצור שבחוף סוריה, בגבול ארץ־ישראל, שנשארה בשליטת המצרים. סבורים היו כי גלו לזמן קצר, וכי המצרים יחזרו ויכבשו את הארץ וראשיהם יחזרו לירושלים. אבל הקרבות והמלחמות, קטנות וגדולות, התגברו, והישיבה והגאון נשארו לשבת בגבולה של הארץ.

בהושענא רבה של שנת 1081 ערך הגאון כינוס בצור והכריז על אביתר בנו כיורשו בגאונות ועל בנו השני, שלמה, כאב בית־דין. שנה אחר כך נרגעו הרוחות בארץ לזמן קצר והגאון קרא לעצרת הושענא רבה בחיפה, שבשונה מצור היא ארץ־ישראל, ורבים נענו לקריאתו ובאו ועמדו על הר הכרמל כאילו עומדים הם על הר הזיתים ובכו בלבם על גלות הישיבה. וקידש הגאון את השנה כדין, הכריז על המועדים וחידש את סמיכת הדיינים והטיל חרם על כל חולק ומפלג והיה נדמה כי הכול חוזר לקדמותו, אבל לא כך היה. עצרת הושענא רבה בחיפה היתה האחרונה על אדמת ארץ־ישראל. שנה לאחר מכן נפטר הגאון אליהו, והחברים נשאו את גווייתו על כתף והלכו שלושה ימים ברגל ונכנסו לארץ־ישראל וקברוהו על ראש הר, ליד דלתון שבגליל, ובמקומו בא בנו אביתר, כמצוות הגאון.

גאון חדש היה לארץ, אם כי ישב בצור מפני צוק העתים, ואילו במצרים קם שוב מורד בגאון, מבקש את כיסאה של ארץ־ישראל. מה גדול כוחה של מחלוקת! אפילו שארץ־ישראל כבושה היתה בידי זרים ומנהיגיה גולים ונבוכים, היה מי שביקש לבוא במקומם. כשנפטר כשלושים שנה לפני כן הגאון דניאל בן עזריה, הותיר אחריו בן כבן ארבע, דוד שמו, וגדל בבית אחיו בדמשק ובלט בתורה ובחוכמה ובשאפתנות, כראוי לנצר למלכי בית דוד. כשמלאו לו עשרים שנים עבר למצרים ונתקבל שם בכבוד רב, ונשא אישה בת קראים נכבדים והתקבצה סביבו חבורה של מעריצי בית דוד ומוקירי זכרו של אביו הגאון ובתמיכת הקראים הוריד מכיסאו את מבורך בן סעדיה, נגיד מצרים שהיה רופא המלך, ובערב ראש השנה ד’תתנ"ב, הוכרז כראש גולה.

ודוד בן דניאל לא הסתפק בתואר ראש גולת מצרים, אלא ראה עצמו ראש כל היהודים, ובכללם גם יהודי ארץ־ישראל ותבע מה שלא תבע איש לפניו: לבטל את גאונות ארץ־ישראל, שכן הוא, המוכתר בתואר ראש הגולה, הריהו גם מנהיגם ורבם של בני ארץ־ישראל, ותבע גם את הזכות לקבוע את הלוח. כאמור, הארץ היתה אז בידי הטורקמנים והיהודים בבהלה והישיבה גולה בצור. אבל אפשר לומר לזכותו של דוד בן דניאל, שאולי ראה כי ארץ־ישראל מאבדת ממרכזיותה וביקש לבוא במקום הגאון הארצישראלי שלא תיפסק הנהגה מן העולם היהודי.

אנו יודעים על מחלוקת זו, בעיקר את צדו של הגאון אביתר, שכן הותיר אחריו איגרת ארוכה, המכונה מגילת אביתר, ובה סיפר על ריבו עם ראש הגולה במצרים. את המגילה כתב כנראה בשנת 1094. ארבעים שנה לאחר מכן העתיק את המגילה המשורר יהודה הלוי, והיא המצויה היום בידינו. המגילה היתה אף בידי הרמב"ם, שקבע לפיה בענייני סמיכת דיינים ובענייני לוח השנה.

שתים־עשרה שנה עמד דוד בן דניאל בראש הגולה במצרים ולחם בלא רחמים בגאון ארץ־ישראל ולעתים נדמה שהוא מצליח, אבל לנקמה יש אורך רוח. מבורך בן עזריה, שאותו הוריד דוד מהנגידות במצרים, חזר להיות רופא המלך והוא וקרוביו הרחיקו את דוד מן הנגידות, ופסק הריב מי יהיה הגאון שלא היתה לו מלוכה. איננו שומעים יותר על דוד. הוא נעלם לגמרי, אפשר שנסע לארצות הביזנט. ארץ־ישראל עצמה נכבשה מחדש על־ידי הפאטימים, אבל לזמן קצר מאוד. שנה אחר כך, ב־1099, מול ירושלים וחומותיה, מול כיפת הסלע הזהובה והר הזיתים, ניצב על ראש ההרים החרבים צלב עץ גדול, נישא בידי הצלבנים, בני אירופה אשר באו לכבוש את הארץ מידי המוסלמים.

ישיבת ארץ־ישראל והגאון עברו לטריפולי שבסוריה. בשנת 1112 מת אביתר. יורשו היה אחיו שלמה, והישיבה עברה כנראה לדמשק. אנו יודעים על גאון נוסף, מצליח הכוהן בן שלמה. אחר כך, בשנת 1120 לערך, הישיבה והגאונות פסו מן העולם.

תמה שרשרת ארוכה ורבת מעללים ומעשים של הנהגת ארץ־ישראל ותם שריד אחרון לראשות ולהנהגה של ארץ־ישראל. גם אלף שנות בבל הגדולה בתורה ובפסיקה בשאלות החיים היהודיים הסתיימו. ב־1038 מת אחרון חכמי בבל הגדולים, רב האי גאון. המרכז היהודי עבר מערבה, לצפון אפריקה, לספרד ולאשכנז.




  1. מקורות: ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל; סעדיאנה – ז' שכטר; The Jews in Egypt and in Palestine – Jacob Mann; היישוב בארץ־ישראל בראשית האיסלאם – ש"ד גויטיין.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!