רקע
שלמה שבא
אדונים חדשים

1


אומר אדם שלום לבני משפחתו ולידידיו ויוצא לדרך. מודיע שיחזור בקרוב. אבל הדרכים ארוכות ואין איש יודע מה בסופן, ובכל שעה צפוי מה שלא נצפה מעולם.

יצא יהודי מצפון אפריקה להגשים את חלום חייו – לבקר בירושלים. והימים שלהי המאה ה־11 והדרך ארוכה ותלאותיה רבות. איש עני היה והתעכב במקומות רבים לאסוף כסף מנדיבים ולהמשיך בדרכו. ואולי שכח לעתים מה מטרת נסיעתו מפני הנאות שבדרך. עד שהגיע למצרים, וגם שם נדד על הקהילות ועל פתחי נדיבים ושוב דחה את נסיעתו. והיתה לו סיבה נוספת לדחייה: הסלג’וקים פלשו לארץ וכבשו את רובה והמלחמות מנעו את נסיעתו. בסופו של דבר חזרו המצרים וכבשו את הארץ וירושלים שבה לידיהם והנוסע השמח נסע מאלכסנדריה לקהיר כדי להצטרף לשיירה שיצאה לארץ־ישראל. אבל לא עבר זמן רב – היה זה בשנת 1099 – ועברה השמועה כי ירושלים נכבשה בידי נושאי הצלב, ושוב נמנע ממנו לנסוע לארץ, וכתב באריכות לבן דודו על גלגוליו:

לא נעלם ממך, אדוני, שיצאתי לפני שנים רבות כדי לבקש רחמי ה' וכדי לראות את ירושלים ולשוב אחר־כך אל המולדת. וכאשר הייתי באלכסנדריה סיבב אלוהים, יכבד שמו, סיבות שחייבו את השתהותי זמן קצר קל. ואולם לאחר מכן נגרש הים ונתרבו הגייסות בארץ־ישראל וליוצא ולבא אין שלום. ונתפשטו המרידות והגיעו עד אלכסנדריה ובאנו במצור פעמים אחדות וחרבה העיר. ואחריתו לטוב: כבשה שוב הסולטן, יפאר אלוהים את ניצחונותיו. וכאשר נתן אלוהים בידו את ירושלם המבורכה לא נמשך המצב כך אלא שעה קלה, שלא הספיק בה הזמן לנסוע, ועלו הפרנקים והרגו כל מי שהיה בתוכה מישמעאל ומישראל. וציפינו שסולטננו, יפאר אלוהים ניצחונותיו, ייצא לקראתם בצבאותיו ויגרשם, ולא עלתה לנו. אבל אנחנו עד עכשיו מקווים שה' ייתן את אויביו בידו ומן ההכרח שייפגשו הצבאות בשנה זו.

אם ייתן לנו אלוהים ניצחון על ידו ויכבוש את ירושלים, הרי אני הוא אשר לא יתמהמה מלעלות אליה כרי לחזותה ולשוב ישר אליכם.

ואם, חס ושלום, תהיה הפעם הזאת כיתר הפעמים שקדמוה, אין בחיי עוד סיפק כדי להשתהות ולחכות יותר מזה ואני אשוב בכל מצב ומסיבה, אם אחיה – או לאחר שאראה את ירושלים, או לאחר שאתייאש מזה, ושניהם אפשריים.

ולא ידע האיש כי לעולם לא יראה את ירושלים. ארץ־ישראל נפלה בידי הפרנקים־הנוצרים לזמן רב מאוד, יותר מחיי אדם.

יצא אדם לדרך ולא ידע לאן יגיע ואם יגיע. יצאו עמים לדרך ולא ידעו לאן יגיעו ואיזה מחיר ישלמו על העזתם וכיצד ישתנו דרכי עולם בגינם.

רוחות סוערות עברו על אירופה וקיעקעו את מוסדותיה. תושבי הערים והכפרים צפו בהשתאות בחבורות הרבות, הולכי רגל ופרשים, אבירים ואיכרים, אריסים וקבצנים, שעברו בשדותיהם ובכפריהם, יום ולילה. הדרכים שהעלו עשב וקוצים ומלאו ביצות מזה זמן רב מפני שחדלו לעבור בהן עוברי אורח, נפתחו שוב. מעודם לא ראו בני אירופה אנשים רבים כל כך נודדים בדרכים, מזרחה, כל הזמן מזרחה. החבורות החולפות ביקשו מקלט לילה, פשטו על החצרות והבתים ובזזו מזון והנשים הסתתרו מפניהם. הם היו שותים לשוכרה, מתגוללים בקיאם, מתאנים ליהודים, רוצחים אותם, והולכים הלאה. מסעם של נושאי הצלב המשנים את תולדות אירופה, היה מסע הרצח ליהודים. בספריהם הוא רשום בדמעות ובקינות – גזירות תתנ"ו – ובשורה ארוכה של שמות הנרצחים על קידוש השם.

בשנת 1095, ב־27 בנובמבר, ביומה האחרון של ועידת הכנסייה בקלרמון שבצרפת, קרא האפיפיור אורבן השני להציל את ארץ הקודש מידי המוסלמים הכופרים. אצילים ואבירים, איכרים ובני בלי בית נענו לקריאתו של היושב על הכס הקדוש, חגרו נשק, נטשו את בתיהם ואת משפחותיהם ויצאו לדרך. האפיפיור הבטיח מחילת חטאים וחופש לאריסים. אירופה קמה להציל את ארץ הולדת המושיע.

שלוש שנים אחר כך, לאחר שעברו בדרכי אירופה וחנו בקושטא, שם נפגשו המחנות שבאו ממקומות שונים של אירופה, יצאו הצלבנים לדרכי אסיה הקטנה, העפילו לראשי הרים, לחמו בסלג’וקים, נהרגו, מתו בתלאות הדרכים, והנותרים המשיכו במסע, אוזרים עוז בשמה של הדת והשאיפה לגאול את הקבר הקדוש. הם כבשו אחוזות חדשות, פילסו דרכם דרומה בקרבות קשים והשאירו אחריהם חללים רבים. אחרי שלוש שנים ראו השרידים, עייפים ולאים, את ירושלים. אלברט מאאכן, אשר ליווה את המחנות, תיאר אותה שעה:

כששמעו הצלבנים את השם ירושלים, פרצו כולם בדמעות מרוב שמחה על אשר היו קרובים עתה כל כך לעיר הנכספת, העיר אשר למענה עמדו בתלאות, בסכנות, ברעב ובמיתות. ומערגתם אל העיר ומתאוותם לראותה, שכחו את עמלם ואת ליאותם והחישו את צעדיהם יותר מהרגיל, ולא שהו בדרכם עד שעמדו לפני חומות ירושלים, רוממות אל בפיהם ודמעות גיל בעיניהם.


צלבנים בדרך לארץ הקודש (2).jpg

צלבנים בדרך לארץ הקודש


והקיפוה שבע פעמים כהקף בני ישראל את יריחו, אבל חומותיה לא נפלו. צרו על העיר חמישה שבועות וב־15 ביולי 1099 עלו עליה מצפון ומדרום, ונכבשה בידיהם וקידשו את כיבושם בטבח ביהודים ובמוסלמים במשך שלושה ימים. אחר כך פשטו בארץ ובכל מקום השאירו אחריהם נחלי דם ומשורר עלום שם קונן:

חברון… נפלו גיבורים קלים כצבאים על ההרים

וינקום דמם מלך מתיר אסורים…


דוהרי חרב רחמים לא היקנו וטבחו חבורת אונו,

אונו הרכה והענוגה! בספרי תורה יומם ולילה הוגה

ויבקעו הרות לוד.


זקנים טבחו ונפשי דלפה, זעפה אחזתני על חורבן חיפה

חיפה העיר ההוללה! עלייך לבתי אמולה.

מישראל כבוד גלה ושבתו זקני עגולה

ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, נא מנחלתך רחמים לא תיבלה.


זקני עגולה הם חכמי ישיבת ארץ־ישראל ונקראו כך כיוון שהיו יושבים בכעין חצי עיגול, כסנהדרין שבירושלים.

תם השלטון המוסלמי בן ארבע מאות ושישים השנים. הארץ חזרה אל הצלב.

בימים הראשונים לכיבוש הרגו הצלבנים ביהודים בחמת רצח. אחר כך נתברר להם שאפשר להרוויח כסף מיהודים חיים, ותאוות הבצע גברה על תאוות הרצח. הם הותירו בחיים חלק מהיהודים, גברים, נשים וילדים, וציפו, סבורים היו שאחיהם, האמונים על הכלל “ישראל ערבין זה לזה”, יפדו אותם בממון רב. ואמנם כשהתפרסמו במצרים הידיעות על היהודים שנפלו בשבי, הקימו יהודי קהיר ועד פדיון שבויים ויצאו שליחים לאשקלון, שהיתה עדיין בשלטון מצרי, סמוכה למחוזות שכבשו הנוצרים, ונשאו ונתנו עם המפקדים הנוצרים על פדיונם של השבויים. חודשים רבים עשו שליחי ההצלה באשקלון והצליחו לפדות כמאה מן השבויים ולהביאם לאשקלון, והאכילום והלבישום ונתנו מעט כסף בידיהם כדי שיתחילו בחיים חדשים. ובתום שליחותם סיפרו לראשי הקהילה בקהיר ולנדבנים על פעילותם:

האנשים שניצלו מהטבח שלאחר כיבוש ירושלים הם אלו שברחו ביום השני והשלישי לאחר המערכה ויצאו עם המושל שניתנה לו יציאה חופשית, או אנשים שלאחר שתפסו אותם הפרנקים, ברחו מהם והם מעטים. והרוב הם מי שנקנו ונפדו ולמגינת לבנו מת חלק מהם בכל מיני ייסורים וגזרות.

והכותבים – פיהם מלא שבח והוקרה לראש הקהילה באשקלון, שעשה לילות כימים והציל נפשות רבות:

וסיבב ה' יתעלה לשלום הבודדים הפליטים מסיבות של הקלה והצלה והראשונה והשלמה שבהן – אחרי רחמי השמים – שהיה השייך המכובד אבו אלפצל סהל בן יושע בן שעיה שליח ציבור באשקלון והוא סוכן אצל הסולטן, ייתן לו ה' ניצחון מפואר, ורשתו פרושה על אלכסנדריה ומילתו נשמעת, והוא סיבב את הדברים בחוכמה וטרח בפדיון וסופו של דבר נפדה כל מי שהיה אפשר לקנותו ולא נשארו אלא בודדים שלא נפדו כמו אלו שנלקחו מיד לאנטיוכיה ואלו שהשתמדו מפני שארכו להם הימים ואי־אפשר היה לפדותם.

והכותבים מדגישים: “לא נודע לנו, תהילה לאל יתעלה, שהארורים הנזכרים בשם אשכנז עינו אשה או שכבו איתה באונס, כפי שעשו האחרים.”

נראה שהכותבים נשאלו אם נאנסו הנשים הפדויות, שאז אסורות נשות הכוהנים שבהן על בעליהן, והודיעו בהקלה ששוביהן “האשכנזים”, צלבנים לותרינגים, אינם פוגעים בנשים.

שליחי מצרים ממשיכים ומספרים על פעילותו הברוכה של ראש הקהילה באשקלון, השייך אלפצל סהל:

השייך אלפצל שכר גמלים ויצא עם הפדויים בדרך למצרים ודאג למזונם ולתשלום לשומרי השיירה ומשתם כסף הקהל, התנדב לשלם מכיסו, ושבת איתם בסיני והיה איתם גם בחג הפסח. ולא רק זאת, לאשקלון הגיע שליח מהפרנקים והודיע כי בידיהם ספרים רבים שבזזו בירושלים. ולקח שייך אלפצל הלוואה וקנה מהשודדים 230 ספרי מקרא ומאה ספרי נביאים ושמונה ספרי תורה. והקדישם לציבור, וכולם באשקלון.

יברך האלוהים את הטובים והמתנדבים.

וכותבי הדוח מסכמים:

הקהל נתן בידינו סכום של חמש מאות דינרים משיצאנו לדרך. בכסף הזה פדינו את השבויים, פירנסנו את חלקם ושילמנו את ההלוואה שלקח אלפצל כדי לפדות את ספרי הקודש. הוצאנו מאתיים דינרים נוספים, וחוב זה נשאר על הקהל. סכום כסף נוסף דרוש גם כדי לפרנס את השבויים שנשארו באשקלון, כעשרים, ואת הוצאות הטיפול בהם והעברתם למצרים.

הכותבים מציינים כי הכסף שהוציאו לא היה רב, כיוון שעשו תחבולות שונות לצמצום ההוצאות, ומסבירים: לו היו נוהגים כפי המקובל, כלומר ששבויים יהודים יימכרו שלושה במאה דינר, הרי כל הסכום שנתן הקהל בידיהם די היה בו להציל יחידים בלבד. אך הם נשאו ונתנו על כלל השבויים. וכאמור, כל הוצאותיהם לא עלו על שבע מאות דינרים.

כך באשר לכלל השבויים, אבל היה גם עניין אישי ואנשי הוועד פנו לפרנסים בקהיר וביקשו שיטפלו בעניין. מסתבר כי אחד השבויים היה הזקן הנכבד אבי אל כיר מברך והוא אמר כי נשבע שלא ייהנה מכסף של צדקה השייך לכלל, והשליחים פנו לגבאי קהיר וביקשו כי יפנו למכריו של האיש כדי שיפדוהו בעצמם:

ומכלל אלה הנמצאים באשקלון הזקן הנכבד אבי אל כיר מברך, בנו של המלמד הבה בן ניסן ומפורסם כמה הוא נכבד, חכם, ירא את ה' ומוכתר במידות מפוארות. ויש עליו שבועה מקדמת דנא שלא ייקח דבר חסד בתוך כל האנשים ולא יקבל אלא מה שהוא מפורש בשמו.

נפדו השבויים ונעזרו בצעדיהם הראשונים בחופש על־ידי נדבנים טובי לב ועל־ידי הקהילות, אבל רבים מהם חייהם נשתבשו, נשארו ללא עוזר וקרוב, ונאלצו לנדוד על פתחי הקהילות ולבקש רחמים. כך אירע לאישה, אם לילד, שבויה שנפדתה, שלא היו בידיה אמצעי מחיה. היא עברה בקהילות היהודיות במצרים ובידה מכתב ובכל מקום היתה באה לבית־הכנסת ואחד מן הקהל היה קורא את המכתב לפני הקהל בהפסקה שבתפילה. הנה נוסח המכתב של אותה אישה חסרת ישע, שנקרא בבית־הכנסת של קהיר:

הריני מודיעה לקהילה הקדושה ירבה ה' את הודה, שאני אישה שבויה משבויי ארץ־ישראל ובאתי בשבוע זה מן סנבאט ואני ערומה בלי מעטה ובלי מצע ועמי ילד קטן. ואין לאל ידי לפרנס את עצמי. והריני פונה אל ה' יתעלה ואל הקהילה, ברוכים יהיו, שיעשו עמי את הראוי לעשות עם כל עובר ושב.

ואני רואה בעיני רוחי את הקהל הרחמן האמון על גמילות חסדים, מזדעזע למשמע סיפורה, מצטער בצערה ותורם לה בעין יפה.

אבל היו להם, ליהודי הארץ, גם בקשות אחרות, בייחוד לבעלי קשרים עם אנשים בעלי השפעה. כזה היה יהושע מחצור שבדרום. אביו היה הרב עלי החבר, תלמיד חכם מכובד, והוא גם נין להושענה זכרו לברכה, כך הוא מודיע. ובכן, הצלבנים עדיין לא הגיעו לחצור שבדרום, אבל מצפים היו להם בכל שעה. לפי שעה לא רצה יהושע לעזוב את מקומו – בית יש לו שם ופרנסה והוא מכובד במקומו. ובכל זאת, רוצה הוא ביטחונות שאם יתקרבו הצלבנים אל המקום, יוכל לעבור לאשקלון, עיר מבוצרת בשלטון המצרים. פנה יהושע פנה אל מבורך, הנגיד שבמצרים, וביקש:

יגיע להדרת אדוננו מבורך נגיד.

כתבנו זה מרוב הצער אשר אנחנו בו. נפשנו בפחד ורעדה מרוב השמועות אשר תבואנה לנו. ואשאל מלפניו שיבוא לנו מאצלו כתב אל השופט אשר בחצור והיה לי לפתחון פה אם אחפוץ ללכת מחצור אל אשקלון, לשכון שם בעת צרה, כי היא בצורה ומוחזקת יותר מחצור. אני בתוך קהל אינו־טוב כל עיקר יושב ולא יבוא לי מהם דבר אלא בצער נפש ויתוסף עלי פחד במדינה. אשאלהו יעשה לי זה הדבר, לצוות שלא ימנעני אדם בעת שאלך להיחבאות. עבדו יהושע בן רב עלי החבר, נין הושענה ז"ל.

אבל יהודי הארץ לא היו רק בין הנרדפים. חלקם לחמו בצלבנים, כמו יהודי חיפה, שהחזיקה מעמד גם לאחר שרוב הארץ נכבשה. גיסות הצלבנים יצאו מיפו בדרך היבשה והים לחיפה, אבל משקרבו לעיר והקיפוה נתחוור להם כי עומדים מולם לוחמים שלא היו רגילים לשכמותם עד עכשיו – יהודים. הנזיר אלברט מאאכן שהצטרף ליוצאי מסע הצלב, סיפר לימים על מצור חיפה:

וכאשר הקריבו אבירי צרפת את המכונה העצומה לחומה ומכל צד החלו לתקוף את החומה ולהרעישה, עלו התושבים, יהודים על פי מוצאם, אשר על יסוד מתנתו של מלך בבל [אלברט מאאכן כינה את סולטן מצרים ששלט לפני כן בארץ־ישראל בשם מלך בבל] על החומה ובחימה עזה נלחמו בנשקם נגד הנוצרים, והנוצרים אחרי ארבעה־עשר יום של מלחמה עזה ואחרי אשר רבים מהם נפצעו, נפל לבם בקרבם ומלאי ייאוש חדלו מלהרעיש את החומה.

ואלברט מסביר את הסיבה ליכולתם הירודה של הצלבנים: ראש המחנה טנקרד, שידע להוביל מעטים ועייפים אל ניצחונות גדולים, היה במצב רוח רע מפני שבלדווין הראשון, שהומלך זה עתה על ירושלים, העניק את חיפה לאביר אחר. טנקרד קיווה לספח את עיר הנמל לנסיכות שהקים בגליל.

ואז, כאשר נודע לפטריארך מפקד המסע על מרירותו של טנקרד, דיבר איתו וביקש לשכך את כעסו ומששמע טנקרד את תוכחתו של הפטריארך, נתרכך לבו והבטיח כי מעתה לא ייפקד מקומו בין הלוחמים ועורר את חייליו לחדש את הרעשת העיר ולהילחם ביהודים באומץ לב.

וכאשר שמעו האבירים את דברי מפקדם הנערץ, מיהרו אל מכונת ההרעשה הגדולה שהיתה בידיהם ולה שבע מקלעות, ועשרים מהם פרצו אל מגדל החומה שעצר את הצלבנים. הלוחמים היהודים והמוסלמים יצקו על הצלבנים ועל מכונת ההרעשה שמן וזפת רותחת והשליכו עליהם שיחים בוערים. אולם טנקרד ואביריו לא נסוגו אחור, ובסופו של דבר נוכחו היהודים לדעת כי אין בכוחם לעצור את האבירים, נטשו את המגדל ונמלטו על נפשם. ואבירי טנקרד פרצו לעיר ופתחו את שערי החומה והכניסו לעיר את כל חיל הנוצרים.

וכל אשר נמצאו בעיר – מספר אלברט מאאכן – נהרגו והשלל אשר שללו רב עד מאוד: מטבעות זהב וכסף, בגדים, סוסים ופרדות, שעורה, שמן וחיטים. ומשראו אנשי ונציה, שאוניותיהם השליכו עוגן בלב ים מול העיר, את ניצחון חיילי טנקרד, מיהרו להתקרב לעיר, וירדו לחוף והספיקו גם הם להרוג כמה עשרות נפשות. אולם – מציין אלברט מאאכן בצער או באירוניה – מן השלל לא הגיע לידיהם דבר.

וטנקרד, כאמור, לא קיבל את העיר לנסיכותו וחזר לגליל ויצא בראש שמונים פרשים נועזים וצלח את הירדן וכבש את הגולן והגיע עד שדות התבואה העשירים שבפאתי דמשק ושדד שם מקנה רב והביא תבואה רבה לאוצרותיו. ומושלי דמשק אנוסים היו לעשות שלום עם הנוצרים. ואז פנה טנקרד צפונה, אל גבול אסיה הקטנה, ונתמנה מושל נסיכות אנטיוכיה.

כך החלה הממלכה החדשה את חייה. הצלבנים כבשו את יהודה ואת שומרון ואת ערי החוף עד צור וביירות והחרמון והערבה עד אילת, ועלו על ראשי הרי מואב ואדום והציבו רגליהם ברבת־עמון ובבשן ויצאו אל דלתת הנילוס ונסוגו ובשובם מת בדרך מלך הצלבנים הראשון, בלדווין, ועל שמו נקרא אותו מקום בסיני עד היום סבח’ת ברדוויל. ושלוש הממלכות הערביות, אמירות דמשק הסלג’וקית וח’ליפות עבאס הבגדדית וח’ליפות מצרים הפאטימית, עמדו חסרות אונים כנגד הפרנקים שבארבע הממלכות – ממלכת ירושלים ונסיכויות אדסה ואנטיוכיה בדרום אסיה הקטנה ורוזנות טריפולי בסוריה, והפרנקים בנו מבצרים על ראשי ההרים בכל פינות ממלכתם והיו ימים של שקט וזמנים של מלחמות עד שלבסוף נפלה נסיכות אדסה בידי זנגי העיראקי ובאירופה התארגן מסע צלב שני ויצא לדרך כדי לעזור לאחים שבארץ הקודש. ונתחזקה הממלכה הנוצרית בארץ־ישראל וגדלה והיה נדמה שעתידה היא לעמוד לעולם.

וכוהן הדת פולקריוס קרנוטנסיס תיאר בהתלהבות רבה את האנשים שבאו ממדינות רבות:

מי שמע מעולם לשונות כל כך רבות בצבא אחד אשר בו נמצאו ביחד פרנקים, פלנדריים, פריזים, צרפתים, אלבורגוים, לותרינגיים, אלימנים, ביירים, נורמנדים, אנגלים, סקוטים, אקויטניים, איטלקים, דקיים, אפוליים, איבריים, בריטונים, יוונים וארמנים. וכשפנה אלי בשאלה בריטוני או גרמני, לא יכולתי לענות לו. אולם אם כי שונים לגמרי היינו על פי לשוננו, היינו בכל זאת מופיעים כאחים תחת חסות האלוהים ובלב אחד כקרובים.

והערב־רב נוצק לעם חדש:

ואנחנו, שלפנים היינו מערביים, הנה נעשינו למזרחיים. רומאי או פרנקי היו בארץ לגלילי או לפלסטיני. האיש מריימס או משארטר היה כאן לצורי או לאנטיוכי. את מקומות מולדתנו כבר שכחנו. לרבים הם בלתי־ידועים ויש שאפילו את שמם לא שמעו מעולם. פלוני יש לו כבר בתים וחלקות משלו, כאילו באו לו בירושה מאביו; אלמוני כבר נשא אישה ולאו דווקא מבנות ארצו, אלא סורית או ארמנית ואף ערבית לאחר שהתנצרה. לאחר יש חותן בביתו או כלה, חתן, בן חורג או גם אב חורג. לאחדים יש אפילו נכד ונין. זה זכה לכרמים וזה לשדות תבואה. בשיחה בין שניים משמשות לשונות שונות בערבוביה ואמון שורר בין אנשים שאינם מכירים איש את מוצאו של רעהו. הנוכרי נעשה לתושב והגר – לאזרח.

והכומר האופטימי ממשיך ומשבח את הארץ החדשה שנתנה בית ועושר לאנשים שרובם באו חסרי כול:

בני בתינו באים אחרינו יום־יום, הורים וקרובים. את רכושם נטשו כליל ואין להם חפץ בו. שהרי מי שדל היה שם, כאן אלוהים נותן לו עושר. ואלו שמטבעות מועטות היו בידם, כאן יש להם זהובים אין מספר. ואנשים שלא היה להם כפר, כאן זכו מידי אלוהים לעיר שלמה. ואם כן, לשם מה יחזור למערב מי שככה לו במזרח?

בארץ גדל דור חדש של בני צלבנים שלא ידעו את בית אבותיהם ואף שם חיבה ניתן לאותם “צברים” – פולאנים, משמע סייחים. והללו הלכו בארץ כבביתם והכירוה היטב ולמדו תורת המלחמה ומלאכת הכיבוש ושלטו על אחוזות גדולות או שקיבלו כספי חסות מבעליהן ונהגו כאדונים בבני הארץ. הם חשו עצמם אדוני הארץ מדורות, אף על פי שהיו מיעוט בה: בימי השיא של ההתיישבות האירופית בארץ, באמצע המאה השתים־עשרה, מנו הצלבנים ובני משפחותיהם כ־100־120 אלף נפש והיוו כרבע מתושבי הממלכה הצלבנית.

וסבורים היו שכך יהיה לעולמים – ארצו של ישו תהיה תמיד בידי הנוצרים.




  1. מקורות: תולדות ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל – י‘ פראוור; דיוקנה של חברה קולוניאלית – י’ פראוור; היישוב בארץ־ישראל בראשית האיסלאם ובתקופת הצלבנים – ש“ד גוייטין; לתולדות היהודים בארץ־ישראל בימי מסע הצלב הראשון – ב”צ דינור, ציון תרפ"ז; מקורות ומחקרים – ש' אסף.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות