המסורת היהודית בת אלפי השנים שומרת אלה לצד אלה כתבי קודש, ספרי הלכה, מורשת משפטית עשירה, מדרשים ואגדות, שירה ופיוט, קבלה ודרושים, וזוכרת ומקדשת דינים ומנהגים המעוגנים בזיכרון היסטורי עתיק יומין, ואף ממשיכה ויוצרת כל העת עולם מושגים מורכב, המשקף התמודדות עם מציאות משתנה. המעיין בהיבטיה השונים של המסורת הכתובה רבת הפנים, אינו יכול שלא להבחין בעובדה עתירת משמעות – כולה נוצרה, נכתבה, נערכה, נלמדה ונשמרה בידי גברים בלבד. בספרייה בת אלפי הכרכים של “עם הספר” אין בנמצא אף ספר בשפה העברית שנכתב בידי אשה, נערך או הובא לדפוס על ידה, עד למאה ה־20.

היעדר זה הוא רב משמעות משום שהוא מצביע על עובדה מכריעה – נשים לא לקחו חלק בעיצוב הנורמות שקבעו את גורלן ולא השתתפו בתהליך היצירה התרבותי המתרחש ברשות הרבים, המניב חוק ומשפט, דינים והנהגות, ערכים ואמות מידה ומשקף באגדה ובהלכה, בסיפור ובשיר, במוסר ובחינוך, בדרשה ובחוק את יסודות חלל המשמעות המשותף של קהילה תרבותית מסוימת. יתר על כן, קולן לא נשמע, ניסיונן לא הובא בחשבון, זווית ראייתן, מאווייהן, חששותיהן, סדרי עדיפותן, אמות המידה והערכים המייחדים אותן, רעיונותיהן וזיכרונותיהן צללו לתהום הנשייה ולא נותרו בזיכרון הכתוב.

נשים לא לקחו חלק בשפת הקודש ובעולם ההשכלה והלימוד המכונן את הערך המרכזי בעולם היהודי – “לימוד תורה”, שכן נותרו בגבולות ביתן ומשפחתן, הודרו ממוסדות הלימוד והורחקו ממוקדי הדעת וההנהגה שהתנהלו תמיד ברשות הרבים הגברית. השפה העברית הכתובה והמדוברת אשר כוננה והגדירה את מרחב המשמעות המשפטי והתרבותי שבו התנהלו היחסים בין גברים לנשים מתוקף היותה לשון קודש, לשון הקריאה והכתיבה, שפת הההלכה, החוק והריטואל, השיפוט וההוראה – נוצרה בנוסחה הכתוב ונשמרה במכלול היצירה התרבותית, בידי גברים בלבד. דבריו המהדהדים של ר' אליעזר שהדירו את האשה מעולם הלימוד “ישרפו דברי תורה ואל ינתנו לנשים” (ירושלמי, סוטה ג, ד), והממרה הפסקנית שקבעה אמת מידה בדבר אי כשירותן הגורפת של נשים "כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות״ (משנה, סוטה ג, ד), המצטרפים לקביעות הרווחות המגבילות את טווח החכמה הנשית לתחום עבודת הבית “אין חוכמה לאשה אלא בפלך” (יומא ס״ו ע״ב), ותוחמות את ייעודה להולדת ילדים: “אין אשה אלא לבנים” (משנה, כתובות ו) – מיטיבים להמחיש את העמדה הגברית המסורתית ביחס למקומן של נשים בעולם הלימוד, הדעת והיצירה. משפטים מעין אלה ודומיהם מסוג “קול באשה ערוה” (קידושין ע ע״א) שאסר על השתתפות נשית פעילה בכל פורום ציבורי ומנע מנשים להשמיע את קולן, יצרו מצב של הדרה ותחושת נחיתות ושיקפו את הרצוי והמצוי בסדר הפטריארכלי. קולות מדירים אלה שהיו מצויים בכתב ובעל פה בסדר הלימוד, והם מצויים בו עד היום, הטביעו את חותמם על התודעה של גברים בני דורות שונים, ושימשו בידיהם כצידוק לניסוח תפיסת עולם הדנה את האשה לבורות, מגבילה את חוכמתה למעשה ידיה, סוגרת אותה בביתה מאחורי חומות צניעות ופיקוח, כופה עליה שירות למשפחה וקושרת אותה למושגי ערווה, נידה טומאה, כפיפות ושירות.

המסורת היהודית אינה מכירה בשוויון בין המינים, כפי שעולה בבירור מחוקי המעמד האישי ומהזיקה בין גברים לנשים בתורה, בתלמוד, במדרש ובספרות ההלכה לדורותיה: ההלכה קובעת “איש קודם לאשה להחיות” (משנה, הוריות ג, ז) ומוסיפה ומתארת את היחס בין גברים לנשים מראשית הדברים: “אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו” (סנהדרין ל״ט ע״ב); היחס ביניהם נקבע בקללת האל לחוה: “אל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (בראשית ג, ט״ז), והתפרש לפרטיו בספרות ההלכה והפסיקה המבארת את מהות היחסים בין השניים: “מעשה ידיה לבעלה […] וצריכה לשמש לפניו” (רמב״ם, משנה תורה, הלכות אישות כ״א, א ד). תפיסה זו של יחסי אדון ושפחה, בעל ומשמשת, מושל והכפופה לו – חרצה את גורלה של האשה ודנה אותה לקיום מוגבל שכל מהותו כפיפות לבעלות גברית בזיקה להולדה, שעבוד לשירות אבות, אחים, בעלים ובנים, השומרים על “כבודה של בת המלך פנימה” ואוסרים עליה לצאת החוצה, לרכוש דעת ועצמאות ולהיות אדם ריבוני. כפיפות לבעל וסיפוק צרכיו השונים עוגנו בחוק, נתבעו ונדרשו מנשים ללא קשר לדעתן ולרצונן; ובמקום שהיה צורך בכך אף נאכפו בכוח הזרוע: “כי כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט” (רמב"ם, שם).

דוד אבודרהם, בעל פירוש התפילות, מסכם בקצרה את המצב: “שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו” (פירוש התפילות, עמ' כ״ה). גם אם עטפו מעמד אישי זה בטקסים ובנימוסים, בשירים ובמיתוסים וגם אם הרבגוניות של החיים היתה גדולה לאין ערוך מתשתית התפיסה המשפטית החד־משמעית, וגם אם בגבולות הבית האשה היהודייה זכתה לכבוד ולהגנה ומצבה היה טוב מזה של אחיותיה המשועבדות בסביבה הלא־יהודית, הרי רעיונות אלה, על ניסוחיהם ההלכתיים וייצוגיהם התרבותיים והחברתיים השונים, הם שהכריעו. לרעיונות אלה היתה בלעדיות בתחומים המכריעים של קביעת הגבולות ביחסים בין המינים, בהגדרת גבולות הייעוד והערך, בקביעת גבולות האסור והמותר, גבולות הכניסה והיציאה ברשות היחיד ורשות הרבים, גבולות החירות והריבונות, גבולות המעמד האישי וגבולות חירות הביטוי וזכות השמעת עמדה בציבור.

נשים נתפסו כקניין וככלי תשמיש, כמשאב רב ערך בזיקה לפריון והמשכיות וככלי שרת המשועבד לכל עבודות הבית. הן הודרו מתחום הרוח ומעולם הלימוד, הן לא זכו לחינוך ולחירות, ניטלה מהן הריבונות, העצמאות והדעת – כדי שתוכלנה למלא את ייעודן המסורתי. כתוצאה מכך הנשים הורחקו מזירת היצירה התרבותית המתרחשת בפרהסיה, וממקום השמעת הקול הציבורי וממרחב הלימוד והדעת, הדיון והפולמוס משום שנגזר עליהן במשך אלפי שנים לממש רק ממד אחד של קיומן, זה הכרוך בקיומן הגופני, בזיקה לטבע, למין ולרבייה, ונגזר עליהן לבטא את כל הווייתן רק בתוך ביתן ולא מעבר לו. במילים אחרות, מן האשה נמנעו כבודה וריבונותה כאדם, והיא נתפסה כקניין של אביה עד נישואיה ושל בעלה לאחריהם; נשלל ממנה כל קיום שחרג מגבולות גופה וביתה, ובכלל זאת קיומה הרוחני ועצמאותה החברתית.

עמדות מוצא אלה עוגנו בחוק ובמשפט, בכתבי קודש ובמיתוס, בנורמות התנהגות ובאמצעי כפייה וענישה. סדר זה, שנגזר מהבדלים ביולוגיים בין המינים וממאזן הכוחות ביניהם, היה מנת חלקן של נשים בתרבויות שונות ובדתות שונות לאורך ההיסטוריה, אולם הדרך שבה כל חברה הגדירה, מיסדה, פירשה והצדיקה יחסי כוחות אלה בחוק ובמיתוס, בלשון ובמנהג – שונה מתרבות לתרבות.

הבטחת ההמשכיות והפריון התלויה בגוף האשה הפכה את גופה למשאב רב ערך, שהפך לקניין נחשק ולמושא בעלות בלעדית ועוגן במציאות חוקית, אשר שללה ממנה קיום עצמאי וריבונות על גופה ורוחה. במסורת העתיקה שרישומה ניכר בחברות שונות עד ימינו, האשה שייכת לאביה וממנו היא נקנית תמורת מוהר הבתולות והיא משלמת לבעלה, גואלה, נדוניה, והופכת לקניינו הבלעדי. מסכת כתובות מנסחת מציאות זו בקצרה – “האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה”. קניין זה הוא תוצאה של סחר וממכר המתנהל בין גברים בלבד שבסופו האשה עוברת מרשות אביה לבעלות בעלה – היא מקבלת את שמו עליה והופכת לקניינו.

בזיכרון השפה מצטיירת האשה כמקנה וכרכוש של קבע, כקרקע העולם, כקרקע פורייה, כאדמה, כמזרע, כחוה, כאמא אדמה, כגפן פורייה, כבית, כנחלה, כאחוזה וכשאר נכסי דלא ניידי; ואילו האיש מצטייר כבעל אדמות, כזורע, כבעל החווה, בעל הבית, בעל הצאן ובעל האשה. המילים ״בעל", “אדון”, “מר”, “גבר” – מיטיבות להמחיש את הבעלות, האדנות, המרות והגבורה המאפיינות את המעמד הגברי, ועולות בקנה אחד עם הבעילה והבעלות – הנרכשות בכסף ומוּסדרות בחוק; המתקשרות לזריעה, פריון ורכוש; המקנות שליטה על גוף האשה, ועל רוחה.

יחסי סובייקט־אובייקט אלה הוסדרו בחוק הדתי המסתמך על הקביעה האלוהית מראשית הבריאה המכוננת את יחסי העליונות, השררה, המרות והשלטון בין אדם לחוה: “אל אישך תשוקתך והוא ימשל בך” (בראשית ג, ט"ז). אובדן ריבונותה של האשה ושעבודה כקניין באים לידי ביטוי בעת גירושים. אלה מתקיימים רק לרצונו של הבעל, בעל הקניין, המגרש את קניינו הנבעל. על פי דין תורה “אין איש מגרש אלא מרצונו והאשה מגורשת בעל כורחה” (משנה יבמות א, י"ד) (אולם רבנו גרשם מאור הגולה קבע שאסור לתת גט בניגוד לרצונה). מכל מקום האשה אינה יכולה לגרש אלא רק להיות מגורשת. אין היא פועלת אלא רק נפעלת, באשר אין היא אדם ריבוני בעל זכויות שוות אלא היא משועבדת לבעלה ויכולה להתגרש רק בהסכמתו: “אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת. שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו” (יבמות קי“ב ע”ב).

הקשר החד־משמעי בין ייעודה הבלעדי של האשה הכרוך בפריון לבין אבדן ריבונותה כאדם, מנוסח בדברי הגמרא האומרת במפורש “אין אשה אלא לבנים” (משנה, כתובות ו), ומוסיפה שאשה עקרה שלא ילדה חייבת להיות מגורשת מקץ עשר שנים (משנה, יבמות ס״ד). האחריות על העקרות והפריון, הקשורה בחסד אלוהים בברכתו ובקללתו, מוטלת באופן בלעדי על האשה ואם אין בידה לממש את ייעודה, אין לנישואיה קיום והיא מגורשת.

סדר זה שבו האבות והבעלים הם אדונים בלעדיים לנשים ועבדים, לצאן ובקר, למקנה ורכוש, לאחוזות וקרקעות; ובו הגברים עומדים בראש כל המוסדות ומרכזים בידיהם את כל עמדות בכוח – קרוי סדר פטריארכלי, מלשון “פאַטר”, אב המשפחה, והוא מודגם בסיפור המקראי ובחוק הדתי, בהלכה ובאגדה. סדר זה המושתת על אי שוויון ועל חלוקה מהותית, תרבותית ומשפטית בין שונים, שבו, כאמור, האשה כפופה לבעלה ומהווה חלק מרכושו – כונן את אושיות החברה והתרבות בכל רחבי העולם המסורתי. סדר זה בא לידי ביטוי בחלוקות מטפוריות הקובעות את היחס בין גבר לאשה כיחס שבין אדם לאדמה, רוח לחומר, נפש לנוף, תרבות לטבע. חלוקה זו כוננה הפרדה בין התחום המזוהה כגברי שבו האדם פועל, תחום התרבות והרוח (האדם כיוצר), לבין התחום המזוהה כנשי שבו האדם נפעל – תחום הטבע והגוף (האדם כנוצר). התרבות, הרוח, היצירה והחירות היו נחלתם הבלעדית של גברים ואילו הטבע, הגוף, ההיווצרות והשעבוד היו נחלתם של נשים.

היחס לטבע, המיוצג באשה הקרובה אליו, הוא יחס דו־ערכי בשל היותו מקור החיים והפריון, היופי והתשוקה מחד גיסא, וכרוך בסכנת מוות וכליה ובאיום על גבולות התרבות והריבונות האנושית מאידך גיסא. שניות זו באה לידי ביטוי בשני הפירושים של המילה “רחם״ – האחד מקור החיים ומקום היווצרותם; השני קבר, מקום כיליונם (משנה, אהלות ז, ד; אבן שושן, המילון החדש, ערך קבר). שניות זו גם משתקפת בדימוי של אמא אדמה, אם כל חי ומקור הפריון מזה, ובעובדה שהאדמה היא גם המקום אליו שבים לאחר המוות, מקום הקבורה והכליון מזה. בשל התבנית הביולוגית, המשקפת אמביוולנטיות זו וקושרת את האשה בעל כורחה למחזורי ביוץ חודשיים, הקשורים בחיים (דם טהור, המייצג הבטחה להמשכיות החיים) ומוות (דם טמא, המייצג החמצת היריון ומוות), בהיווצרות ובכיליון שאין עליהם שליטה, נקשרה האשה לטבע המחזורי ונתפסה בעת ובעונה אחת כ״שונה”, כאחרת, כמפחידה ומסתורית, כמאיימת וחסרת אונים, כטעונת ריסון והצנעה, שמירה ואילוף, פיקוח והשגחה, היטהרות וליבון, הרחקה ובידול; בעוד שהגבר, שאינו כפוף לתמורות פיזיולוגיות מחזוריות קבועות, אינו קשור במחזוריות החיים והמוות ואינו משועבד לטבע בעל כרחו מדי חודש בחודשו – נחשב כרב־אונים וכבן־חורין. הכפיפות למחזורי הביוץ וההיווצרות, הקשורים בדם ובהולדה ובמחזוריותו הנצחית של הטבע, נקשרה לחולשה ולחוסר אונים כאחד, שכן, כאמור, אין לאדם שליטה עליהם; כפיפות זו קשורה הן לתקווה ולברכה אלוהיות המתנות את המשכיות החיים (“ברכת שדים ורחם”); הן לפחד ולקללה משמים בשל סכנת המוות הכרוכה בהם (עקרות וכיליון).

מורכבות זו נכרכה בלשון הדתית בטהרה ובטומאה, בערווה ובנידה, בברכה ובקללה והפכה את הנשים לבעלות מעמד אמביוולנטי הקשור בחיים ובמוות, בפריון ובכיליון.

היחס בין תרבות לטבע הפך ליחס הדיאלקטי בין פנים לחוץ, כאשר האשה המשועבדת למחזורי הטבע נשארת בפנים, בתחום הצניעות ורשות הפרט, בתחום המוגן של הבית תחת חסותו או שעבודו של בעלה; ואילו הגבר החופשי משעבוד למחזורי הטבע ומכבלי הבעלות, הצניעות והשתיקה המוטלים על האשה (“קול באשה ערוה”; “כבודה בת מלך פנימה”; “שלא תהא יוצאת מפתח ביתה”) נוטל לעצמו את תחום החוץ ברשות הרבים, העצמאות, הפרהסיה, הקול, הדיבור, ההשכלה, השלטון והחופש, הדעת והתרבות, וזכאי באופן בלעדי לזכויות הכרוכות בהם (ציבור, עדה, וקהל נקבעים בנוכחותם של עשרה גברים, ונשים אינן נמנות במכלול זה. “העולם”, “כבוד הציבור”, “רשות הרבים”, “קהל” “מנין”, “כבוד הבריות” – כולם מושגים המתייחסים לגברים בלבד).

ביטויי התרבות – השפה והקול, החוק והלוח, האות והמספר, הספר והסיפור, הקודש והלימוד, הדעת והיצירה, השיפוט והסמכות, השלטון והזיכרון – נשמרו ברשות הגברים; ואילו מהותו הדוממת, נטולת השפה והדיבור, האות והמספר של הטבע, על צביונו הדו־ערכי, הכרוך בחיים ובמוות, בברכה ובקללה, ביופי ובפריון, בפיתוי היצר, בסכנה ובתשוקה, בנידה ובערווה – נקשרה לנשים. התרבות הגברית בעלת הקול הבלעדי, נקשרה לכוח ואון, לאדנות ואילוף, לממשל ושלטון, לכבוד ולשליטה על היצר, לקביעת תחומי בעלות ולכינון סדרים כשביטויי המיניות הגברית הקשורים לכוח ואון זוכים לחיוב ולהערכה רבה: רב־און, רב־אונים, כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (potent בעל פוטנציאל, ההפך מאימפוטנט). גיבור, גבר, גבורה והקשר בין יצר ליצירה.

לעומת זאת הטבע הנשי נקשר למין וליצר לא מרוסן, והמיניות הנשית הלא־נשלטת הוגדרה כערווה ובושה, כטומאה ונידה, כתורפה וחרפה והיתה טעונה קידושין, טהרה וטבילה, מניין ומספר, כדי להכשירה להיריון ולפריון בתחומי הבעלות והתרבות. טבע האשה נתפס כנחשק, כמאיים וכבלתי ניתן לשליטה, ועל כן כטעון אילוף וריסון, בידול וצניעות, ונקשר בסכנה להתעוררות יצרים ופריצת סדרים. הנשים נציגותיו של הטבע, הכפופות לשלטונו המחזורי, נתפסו עד לא מכבר כמושא שליטה ופיקוח (צניעות, כבוד) הכפופות לשלטון גברי. שלילת המיניות הנשית בכל מקום שאינה מותנית בבעלות ופיקוח גברי, או בכל מקום שאינה משרתת את הפריון במסגרת המשפחה והבעלות ניכרת בעליל בלשון המבחינה בין ערווה, חרפה, תורפה, בושת, מופקרת, פרוצה, סוטה, יצאנית, זונה, לבין בעולת בעל – אשה מכובדת שכבודה קשור בכבוד בעלה, ומיניותה קודשה בכוח הריטואל של דיבור וספירה. יש לשים לב שאין למילות הגנאי המתייחסות למיניות הנשית מקבילה המתייחסת לעולם הגברים.

רישומה של תפיסת העולם הפטריארכלית היה תבנית תפיסת העולם בחברות רבות; שכן הגדרתה של האשה הנובעת מתפיסה זו שימשה מכנה משותף לתרבויות ולחברות שונות שנימקו ופירשו אותו בצורות מגוונות (כעונש על חטא, כנעשה לטובת האשה ולהגנתה, כמגלם ערכי כבוד וצניעות), אולם כפו אותו בצורה דומה. האשה הוגבלה לגבולות גופה, ביתה ומשפחתה, נאסרה בכבלי הצניעות וכבוד המשפחה ונמנע ממנה לצאת ולבוא כרצונה, לרכוש השכלה ודעת, לקחת חלק בחדוות הלימוד, להשתלב בתחומי העשייה השונים, לממש את ייחודה וכישרונותיה, לקחת חלק בהנהגת הציבור, בשיפוט ובחקיקה ובהכרעות ברשות הרבים.

העובדה שלמושגים “תנא”, “חכם”, “רב”, “למדן”, “פוסק”, “דיין”, “מורה הלכה”, “מחבר”, “סופר”, "מחוקק“, “גדול הדור”, “תלמיד חכם”, “גאון”, “עילוי“, “שליח ציבור”, “פרנס ראש קהילה”, “טובי העיר” ודומיהם אין נגזרת בלשון נקבה, בשפה העברית המסורתית בת אלפי השנים, מעידה כאלף עדים על היעדרן של נשים מעולם ערכים זה. תפקידים אלה ומושגי הערך התלויים בהם היו זכות גברית בלעדית התלויה בעולם הלימוד או בפעילות ציבורית, בחירות ובריבונות בתוך העולם היהודי, שמעולם לא היו נחלתן של נשים. מושגי הערך שיוחדו לאשה היו “בתולה”, “צנועה”, “כשרה”, “גפן פורייה”, “אשת חיל […] מעשה ידיה לבעלה”, “אם הבנים שמחה”, ״אשה כבודה”, “עזר כנגדו” וכיוצא באלה – מושגים הקשורים בצניעות וכבוד, בהיריון ופריון, ברכוש הבעל ובשליטתו, ובצייתנות לסדר הקיים.

קולה של האשה נאלם ברשות הרבים, דעתה לא הובאה בחשבון בשאלות מחוץ לגבולות ביתה; נאסר עליה להציג את רגלה בבית המדרש או בבית הדין, בחדר או בבית הכנסת (מלבד בעזרת הנשים המדירה והחוצצת מן התחום שבו מתרחשת עבודת הקודש); נאסר עליה לבחור ולהיבחר, להצביע, להעיד, לדרוש ולחלוק עם האחרים ועל האחרים; נאסר עליה לצאת ולבוא כרצונה; ונמנע ממנה לרכוש דעת, סמכות ומעמד. היא לא היתה אלא בחזקת טבע דומם, “רחל נאלמה לפני גוזזיה”, “אשת חיל” הטורחת במשק ביתה, משמשת ומשרתת את בעלה, שהיה מברך מדי יום ואומר בברכות השחר “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא עשני אשה” אחרי ברכת התודה על “שלא עשני עבד”.

לאורך כל ההיסטוריה הנשים היו נוכחות־נפקדות, נטולות שם, קול וזֵכר; הזיכרון היה נחלתם של זכרים בלבד, ואילו נשים נידונו לנשייה ולאלמוניות, וקיומן הבלעדי היה בזיקה לבעלות על גופן וליכולתן להעמיד בן זכר שיהיה זיכרון יד ושם לבעליהן. התייחסות זו לנשים ניכרת על פני כל התקופות: החל בספר תולדות אדם (בראשית ה) המספר כיצד גברים הולידו גברים, ואינו מוצא אף אשה הראויה להיזכר בשמה במשך דורות רבים; עבור באשת נוח ואשת מנוח, בבת יפתח ובפילגש בגבעה, באשת איוב ובאשת לוט, בנות לוט ובנות צלפחד, באשה הגדולה משונם ובאשה החכמה מתקוע, שכולן אלמוניות נטולות שם וזכר משל עצמן, וכולן נזכרות בזיקה לאב או לבעל או לשם מקום, שסיפורן מסופר מנקודת ראייה גברית ולא בקולן שלהן, ניסיונן נמחה ושמן אבד בתהום הנשייה; וכלה בספרי העולים ורשימות האבות המייסדים והחלוצים בספרי המושבות, המונים את האבות המייסדים, האיכרים והחלוצים, ועוברים בשתיקה גמורה על האימהות המייסדות.

כאלה הם פני הדברים גם בהיבטים רבים אחרים: נשים נפקדות מסְפרים ומספריות, מרשימות זיכרון ומספרי ההיסטוריה, מרשימות בעלי זכויות ומרשימות נבחרים ובעלי תפקידים, מרשימות בעלי הסמכות ובעלי הזכאות, מרשימות מנהיגים ובעלי פרסים ותארים, ממפלגות פוליטיות מסוימות וממוסדות דתיים רבים.

אילו דברים אלה היו רק נחלת ההיסטוריה אולי היינו יכולים להסתפק בתהייה על היקף העוול ההיסטורי ועל מידת אי הצדק החברתי, ולחתום בהבעת תמיהה וצער על ההחמצה שבהדרת מחצית המין האנושי מרשות הרבים, מתחום הדעת וההשכלה, היצירה וההנהגה, החירות והריבונות; אך למרות העובדה שבמחצית השנייה של המאה ה־20 התחולל שינוי מכריע במעמד האשה, שעה שזכתה להיכלל במניין הראויים להשכלה, לעצמאות, לשוויון ולריבונות בעיני החוק, הרי עדיין תחומים לא מבוטלים בחיינו מוטבעים בחותמו של הסדר הפטריארכלי.

*

החברה הישראלית בת זמננו, הנתפסת כמודרנית וכמחויבת לתפיסה דמוקרטית ליברלית ושוויונית, פועלת בממדים רבים בתוך עולם מושגים המעוצב בהשפעת המסורת בת העבר, שמושג השוויון בין המינים זר לה. לדת היהודית, המשקפת את המציאות מזווית ראייה גברית, שמור מקום מכריע ביחסי הגומלין החברתיים ובשיח הפוליטי בישראל, ומעמד מרכזי ביחסים המגדריים התלויים בחוקי המעמד האישי, החלים על כלל הציבור. הדין האישי הדתי חל על כל תושבי הקבע בישראל על פי עדתם וללא קשר לאמונתם הדתית או לארחות חייהם האישיים. לפיכך חוקי המעמד האישי המתייחסים בין השאר לנישואים, לגירושים, לייבום וחליצה, ועוסקים במסורבות גט ועגונות ובשאלות הנוגעות לרכוש, לירושה, ליחסי ממון וקניין בזיקה לבני זוג – חלים על כל הנשים בישראל, דתיות וחילוניות כאחת. כולן כפופות לשיטות פטריארכליות בקביעת מעמדן האישי שכן הנורמות בתחום זה נקבעו, ועדיין נקבעות, בשיטות הדתיות השונות בידי מוסדות גבריים בלעדיים שאין לנשים חלק בהם, וממילא הן מנועות מליטול חלק בקביעתן של הנורמות להן הן כפופות.

אולם לא רק החוק המכונן את היחסים בין המינים, מושפע מעולם המושגים הדתי־ פטריארכלי אלא גם חלק לא מבוטל מן התרבות הסובבת, שהרי הלשון העברית, על עולם המושגים היהודי והתרבות המסורתית המשוקעים בה, מעצבת את תפיסת העולם המשפיעה במישרין ובעקיפין על יחסים מִגדריים. הלשון מגלמת ערכים חברתיים ומשמרת תבניות מחשבה וארחות חיים; לפיכך, כלל דוברי העברית – שהתגבשה כשפה, כתרבות, כדת וכעולם מושגים מפורש ומובלע במשך אלפי שנים בגבולות החברה המסורתית – הם יורשים של עולם מחשבה דתי פטריארכלי ומִגדרי, ביודעין ושלא ביודעין. מורשת המחשבה הפטריארכלית מצויה בכל מרחבי השפה, בביטויים מגוונים בכתב ובעל פה, בחוק ובמשפט, בלשון ובנורמה, במִנהג ובדימוי, בתרבות הגלויה ובציפיות הסמויות, בתשתית תפיסת הקדושה והחיים, באסוציאציות ובמיתוסים; כל אלה משפיעים על כינון מרחב המשמעות בתחום הפרטי והציבורי, על קביעת יחסי הכוחות בין חלקי החברה, ועל ארחות החיים של הפרט והכלל בזיקה לריבונות, לחירות ולשוויון.

ביטויים ומונחים, המשקפים זיקה לא שוויונית והגמוניה גברית ומונופול כוחני גברי כמו: “קול באשה ערוה”; “ברוך אתה ה' שלא עשני אשה”; “מוצא אני מר ממוות את האשה”; “האשה נקנית בכסף שטר וביאה”; “מצא בה ערוות דבר־”; “דם בתולין”; “בעילה”; “בעל”; “גרושה“; “האשה יוצאת [מגורשת] לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו [מגרש] מוציא אלא לרצונו”; “עגונה”; “מסורבת גט”; “בלות”; “תשמיש”; “עקרת בית”; “אשה מוכה” ועוד רבים – משקפים מציאות בת ימינו ולא רק עבר היסטורי. בתחומים רבים של החיים נשים עדיין אינן זוכות לשוויון זכויות והזדמנויות, לריבונות, לחופש ולכבוד, לשותפות באחריות ולחלוקה הוגנת בחובות ובזכויות, ברכוש משותף, במשאבים וביתרונות. היעדרן מתחומים רבים מוכיח בעליל את המשך הדפוס של נוכחות־נפקדות, על פיו נשים נוכחות בזיקה לתחום הבית והמשפחה, אך נפקדות מתחומי הרוח והיצירה, התרבות וההנהגה. היעדרן של נשים שופטות ודיינות מבתי הדין שבהם נידונים ענייניהן בתחומי המעמד האישי; היעדרן מעולם הישיבות שבמסגרתו נידונות הנורמות המכוננות את עולמה של הקהילה הדתית; היעדרן מעבודת הקודש הנעשית בציבור; היעדרן מחשבון “מניין”; היעדרן המוחלט מההנהגה הפוליטית בעולם החרדי (אין נשים ברשימות ש״ס, אגודת ישראל ודגל תורה לכנסת); היעדרן מכהונות רבניות של סמכות והוראה ומתפקידים חברתיים ומקצועיים בעולם הדתי החל מפוסקים, דיינים ומשגיחים וכלה במוהלים ובמורי צדק; היעדרן מההנהגה הצבאית־ביטחונית ומתפקידים רבים בצה״ל ובשירותי הביטחון; מספרן המועט של נשים בממשלה ובכנסת; מיעוטן בראשות הערים ובמסלולי ההנהגה השונים; מספרן הנמוך בצמרת הכלכלית; מספרן הנמוך בצמרת האקדמית – לעומת מספרן המכריע ברשימות מעוטי הכנסה, ברשימות נזקקי הסיוע של הביטוח הלאומי, ומספרן האין־סופי ברשימות נפגעי האלימות, ממחיש את מידת השפעתן של הנורמות הישנות.

גם כיום במקומות לא מעטים הנשים נסתרות ומודרות באמצעות חוקי צניעות שונים מרשות הרבים: בקהילות שונות ולמוסדות שונים אסור להן עדיין לבחור ולהיבחר; במשרות רבות עדיין אסור להן לכהן; ובמוסדות רבים אסור להן ללמוד וללמד. עדיין נאסר עליהן להשמיע קולן בפרהסיה דתית “מפני כבוד הציבור”, ולצאת ללא רעלה, כיסוי ראש או פאה או ללבוש בגדים שאינם “צנועים” על פי שיקול דעת גברי. בין הנשים במדינת ישראל יש לא מעטות שנשללת זכותן לחינוך והשכלה (למשל בקהילה הבדווית, בקהילה הכפרית המוסלמית, בקהילה החרדית המגבילה את בנותיה למוסדות חד־מיניים), לחירות ולתנועה (החברה החרדית אוסרת על נשותיה ללמוד לנהוג ומגבילה את תחום הימצאן של בנותיה). ההשתלבות בחברה ואפשרות בחירת מקצוע מוגבלות ממילא במקום שנשללת ריבונות האשה על גופה ורוחה ובמקום שבו מוטלות הגבלות על רכישת השכלה, על חופש תנועה ועל חופש הביטוי. הדברים אינם מתיחסים רק לקהילה מסוימת או לאיסור זה או אחר, אלא לכל רחבי החברה על פי אמת מידה הבוחנת מה מידת כוחן של נשים בקבלת החלטות הנוגעות להן, מהו חלקן בעיצובן ובגיבושן, מהי מידת שותפותן במוקדי ההון, הכוח והסמכות הדתית, מה מידת נגישותן לזירה הציבורית ומהי מידת השפעתן על תהליכי שינוי בתחומים שונים בעולם המסורתי ובעולם המודרני.

בעשורים האחרונים מתרחשת מהפכה ברבים מתחומים אלה בהשראת תמורות שהתחוללו במדינות המערב בהבנת מושג כבוד האדם, חירותו ושוויונו ובהשפעת הפלורליזם התרבותי המכיר בריבויָם של ערכים וטעמים ואורחות חיים המשקפים את רבגוניות הקיום האנושי: בעולם הדתי נשים החלו ללמוד ולקחת חלק בביקורת מושגי היסוד המשתיתים את היחס בין רשות היחיד לרשות הרבים ובין הבית לחוץ; ובעולם החילוני גדל כל העת מספר הנשים הלומדות, הלוקחות חלק בהשכלה ובביקורת התרבות ומשתתפות בשינוי ערכי היסוד הפטריארכליים, הסקסיסטיים והמִגדריים בתחומים שונים. ההשכלה, החירות והשוויון ועיגונם בחוק ובמשפט המרחיבים את משמעות כבוד האדם וחירותו, הם המאפשרים לקיחת חלק בעשייה הציבורית, התרבותית החברתית והמקצועית ברשות הרבים, החותרת להרחיב את גבולות התפיסה ההומניסטית־ליברלית המכירה בשוויון בין שונים, ולא רק בשוויון בין דומים.

על המתנגדים והמתנגדות לנורמות הפטריארכליות־מסורתיות חובה להתחקות על מקורן ולבחון את ביטוייהן השונים במשפט ובנוהג, ולהתבונן בתשומת לב ביקורתית בנוכחותן ובהיעדרן של נשים מכל קצות החברה, בכל תחום ותחום, ובהשפעתן וחלקן בתהליכי שינוי וקבלת החלטות. יש לבחון את הטעון שינוי ולפעול למען הרחבת שוויין הזכויות והעמקת כבוד האדם, ולמען מימוש הריבונות והחופש לכל הנבראים בצלם אלוהים. ביקורת השפה, המשפט, הדת והתרבות, והתחקות על יחסי הגומלין ביניהם – המשתקפים בחוק ובמנהג, בהלכה ובבית הדין, בטקס ובלשון היום־יום, בתחומי ההימצאות המותרת והאסורה, בתחומי הקול והשתיקה; והמגדירים את גבולות המקודש והמובן מאליו בעולם המסורתי, וחלק לא מבוטל מן הנורמות הרווחות בעולם המודרני – מחדדת את המודעות לפערים הקיימים בין ההכרה המופשטת בזכות הנשים לשוויון ולחירות, לריבונות ולכבוד, לבין יישומה בפועל.