לזכרם של שולמית אלוני ועזריה אלון, אוהבי ארץ ישראל ושדותיה, שומרי עברה, שפתה ושיריה, לוחמי דעת, אמת וצדק, שוויון וחירות, מגיני כבוד האדם והטבע.

“בחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי, מונופול על האמת”, קרל פופר

פרשת המורה אדם ורטה, תלמיד לשעבר בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ומורה בבית ספר אורט בקרית טבעון, מעלה שאלות רבות ושונות החורגות מהמקרה הפרטי, משום שהיא מעלה על פני השטח התנגשות עקרונית בין שתי תפישות עולם הנשענות על אמונות מוצקות ואמיתות גורפות המתנגשות זו בזו התנגשות חזיתית. התפישה האחת, שנקרא לה לצורך הדיון “הצדק היהודי”, מבוססת על אמונה הרואה בכול ארץ ישראל המקראית המצויה בשליטת מדינת ישראל, נחלת אבות מקודשת ותחום ראוי להתנחלות יהודית, רואה בתורת ישראל אמת אלוהית מוחלטת שאין בלתה, רואה בעם היהודי “עם נבחר” ו“עם סגולה” הפטור מחוקים המקובלים על עמים אחרים ופטור מהחוק הבין־לאומי, ורואה בצבא הגנה לישראל ביטוי נעלה לעוצמה היהודית נוסח ספר יהושע, שאינה נתונה כלל לביקורת בשל עיגונה בצווי אלוהי ובהבטחה אלוהית, ורואה בצדק היהודי המוחלט ובריבונות היהודית הבלעדית עיקר מקודש, המתעלם מזכויותיו החוקיות, האזרחיות, המשפטיות והריבוניות של מי שאיננו יהודי, ביטוי הולם למרחב הקיום היהודי הריבוני. 

התפישה השנייה, אשר נקרא לה לצורך הדיון “הצדק האוניברסלי” – המושתתת על הכלל היהודי, “מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך”, ועל הנחת היסוד הטוענת שלכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים, שכן ‘חביב כול אדם שנברא בצלם אלוהים’ – מקדשת את זכויות האדם ביחס לכול אדם ללא הבדל דת, גזע ומין, לאום או תרבות. תפישה זו מושתתת על דעת, אמת וצדק, חירות, שוויון ואחווה כזכויות יסוד של כול אדם שומר חוק, בכל זמן ובכול מקום, מכבדת את המגוון התרבותי האנושי ואת חירות הבחירה הדתית והתרבותית, ומושתתת על תביעת משפט שווה וחירות שווה, לצד תביעת חוק וצדק שווים לכול תושבי הארץ ואזרחיה. כדי לממש ערכים אלה ולתת ביטוי מוחשי לזכויות אלה במרחב הציבורי, ולא רק במרחב הרעיוני האידיאלי, וכדי לקדם את חזון החברה החופשית והדמוקרטית שכול תושביה חיים בהרמוניה ובשוויון הזדמנויות, חותר המחנה המאמין בערכים אלה לכינון שלום, חירות ושוויון בקרב תושבי הארץ ואזרחיה ומוכן תמורת שלום זה להחזיר שטחים שנכבשו במלחמת ששת־הימים בשנת 1967, ולתת סיכוי לחיי שלום המושתתים על חוק, הסכם ופשרה עם היושבים בתוך גבולות הארץ מחוץ לגבולותיה.

אדם ורטה ניסה להציג בפני כיתתו ערכים של תפישת “הצדק האוניברסלי” המהווה תשתית למדינה הדמוקרטית־ליברלית ומתח ביקורת, המושתתת על התפישה הדמוקרטית־הליברלית־ההומניסטית של המדינה (לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים), על תופעות שונות במציאות הישראלית שאינן עולות בקנה אחד עם ערכים אלה. הוא עשה זאת באומץ, בבהירות ובנחישות, במסגרת חובתו כמורה, בפני כיתה שחלק מתלמידיה מחזיקים בתפישת “הצדק היהודי” המוחלט. כידוע, תלמידה אחת מכיתה זו, המאמינה בערכי “הצדק היהודי” כמתואר לעיל, נטלה רשות לעצמה לכנות את המורה, המאמין בערכי “הצדק האוניברסלי”, בשם בוגד, להלשין על התבטאויותיו בפני מנהל בית הספר ולדרוש את פיטוריו. המאבק איננו בין המורה אדם ורטה לתלמידה ספיר סבאח, או בין “בוגד ועוכר ישראל” לבין “אוהבת ישראל” הנאמנה לעמה וארצה בנוסח “אם תרצו”, אלא בין שני המחנות הנזכרים, שעולמם מושתת על ערכי יסוד שונים שההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת. למרבה הצער בחוגים רחבים המחזיקים בתפישת צדק, חירות ושוויון ליהודים בלבד, המחייבת ממנה ובה התעלמות מזכויותיו האנושיות של מי שאיננו יהודי, האמור להסכים מרצונו החופשי לחיות תחת כיבוש נצחי של בני העם היהודי, ומובילה באופן בלתי נמנע לראיית כול מי שאיננו שותף לתפישת עולם זו כ“עוכר ישראל”, “סמאלן” ו“בוגד”, ואף מובילה לראיית תושבי הארץ שאינם יהודים, כאויב בלבד בבחינת “הקם להרגך השכם להורגו”, או כמי שמצוי תחת הקטגוריה של דברי ההסתה של התלמידה: “יש לזרוק את כול הערבים לים”, עליהם הגיב המורה למחשבת ישראל ואזרחות בצחוק מר, שממנו נבעה העוינות של התלמידה למורה, שהביאה להשתלשלות הפרשה הנידונה. בחוגים אלה, שעבורם “אתה בחרתנו מכל העמים” משמעו לגיטימציה ברורה לשליטה על כל חלק בארץ ישראל, לשליטה על עם אחר ולנישולו, לתפיסה גזענית המבדילה בין הגוי ליהודי ולאימוץ נגזרותיה: שנאת הזר, הערבי, האחר, ושנאת השמאלני, הדומה בעיניו לערבי, שיש למחותו כזכר עמלק, שהתלמידה שתבעה את פיטורי המורה היא רק פה להם, התפשטה תפישת עולם שאין להגדירה אלא כלאומנות יהירה וצדקנות פטריוטית מאיימת, הכוללת אלימות, גזענות וחוסר סובלנות לאחר ולשונה, ואף כוללת טרור יהודי במסווה של פטריוטיות, אטימות למצוקת הזולת שאיננו יהודי/מתנחל/שומר מצוות/אוהב נאמן של ארץ ישראל השלמה/ המכחיש את קיום הכיבוש, לצד שנאה לערבים וחינוך לעליונות לאומית־דתית ולהפיכת האמת לשקר. עוללות הכיבוש המשחית ופירותיו הבאושים ידועים לכול מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי יגאל עמיר, בשעה שניסה לקדם משא ומתן לשלום שנכרך בהחזרת שטחים כבושים ובהכרה בפלשתינאים כבני שיח. ידועות לרבים הן גם התופעות הרווחות במקומותינו ובשטחים הכבושים, שתושביהם הפלשתינאים המנושלים והנרדפים חיים תחת משטר צבאי מאז 1967, שנודעות כפעולות המיוסדות על “דין רודף” האמור בהיתר של כול אדם להרוג את כול מי שמסכן את חייו, על פי עולם ערכיו, ונודעות כפעולות “תג מחיר”, שאינן אלא פעולות טרור יהודי כנגד תושבים שאינם יהודים על לא עוול בכפם. ידוע גם מקורן האידיאולוגי של פעולות “תג מחיר” בספרים נוסח “תורת המלך”, הקובע “לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם”, ספר המתיר פגיעה במוסלמים ובנוצרים קטנים כגדולים בידי יהודים ("עלתה בידינו מסקנה ברורה שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל – מותר להורגו גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר)“, ואף לרצח של קטינים (“יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו”), ובמאמרים נוסח “ערבות הדדית” של הרב יוסף אליצור מיצהר, שבו בין היתר מעודד הרב פגיעה בערבים, פגיעה בפקחים ובכוחות הביטחון ופגיעה בראשי הפרקליטות במסגרת מה שהוא מכנה “פעולות ממוקדות נגד רשעים”. ידועים היטב מורי הלכות אלה, הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, מחברי הספר “תורת המלך”, והרבנים דב ליאור, יצחק גינזבורג ויעקב יוסף, אשר הביעו את תמיכתם בספר ובפועלים ברוחו, כמו כן מוכרות פעולות “תג מחיר” של תלמידיהם היושבים ביצהר, בתפוח, בחברון או בישיבת ‘אש קודש’ ו’עוד יוסף חי' המשוכנעים בזכויותיהם המקודשות של בני “עם סגולה” המוגנות בכוח צה”ל, ובשלילת זכויותיהם של ה“רשעים” מבני ברית ושאינם מבני ברית, שמצווה לפגוע בהם ולהרוג בהם לדברי רבני הדור בהתנחלויות. ידועים גם דברי הרב עידו אלבה, אשר הועמד לדין ואף הורשע בהסתה לגזענות בשנת 1996, בעקבות פרסום מאמרו “בירור הלכות הריגת גוי” לאחר הטבח במערת המכפלה שנערך בפורים בידי ד"ר ברוך גולדשטיין, וידועים גם חוגי בנין בית המקדש השלישי ותומכיהם הרבנים, המתירים פעולות חבלה בראשי ערים פלשתינאים ובמקומות המקודשים להם, ושוקלים אפשרויות שונות להריסת כיפת הסלע, חרם אל שריף, המקודשת למוסלמים, כדי לפנות מקום ל’בית הבחירה' היהודי מעל אבן השתייה, היא מקום העקדה של יצחק לפי מסורות יהודיות עתיקות או של ישמעאל לפי מסורות מוסלמיות. 

במציאות שבה סבורים רבים שהכיבוש הוא מצב ראוי משום שלדעתם חירות ועצמאות שמורות ליהודים בלבד, תפקידו של המורה המבקש להנחיל ערכים דמוקרטיים, הומניים ומוסריים, קשה ומסובך, ובעולם יהודי שבו רווחת הסתה ואלימות ורבים הם המצדדים בנטילת החוק לידיים ורבים תומכיהם על רקע דתי או לאומי, ועוד רבים מאלה הם האזרחים היהודים המצדדים בגזענות כלפי פלשתינאים וכלפי ערביי ישראל, הכוללת כאמור בחוק “השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות…או גרימת מדנים” – תפקידו של המורה האמור להנחיל את ערכי כבוד האדם במדינה יהודית ודמוקרטית, אגב הוראה מקצועית והנחלת ידע, לצד שמירת חוק והכרה בריבונות המדינה ובמעשיה הנעשים כחוק וכדין, או אמור ללמד אזרחות או מקרא, מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית, הנוגעים בישיבתנו בארץ, בתנאיה ובנסיבותיה, איננו פשוט כלל ועיקר.

מורה הוא אדם שרכש השכלה על ידי מפגש עם מערכות חינוך שונות: פשוטות, יסודיות, מתוחכמות, מעודנות ומורכבות שעוררו אותו לרכוש דעת ולהנחיל דעת, על ידי כך שניסו כמיטב יכולתן להנחיל לו ידע, מידע, שפה, היסטוריה וזיכרון, ערכים, דרכי מחשבה רב־צדדיות, שיקול דעת, מתינות, איפוק וביקורת, כדי שיהיה בידו לסייע לאחרים לרכוש השכלה בתחומים שונים ולקנות ערכים שיטיבו לשרת את התלמיד במהלך חייו. אלא שכמו כל אדם לומד וכמו כול מי שפגש במהלך לימודיו מורים מעוררי השראה בעל־פה ובכתב, המורה בבית הספר  יודע היטב שאין אמתות מוחלטות שאינן תלויות ערכים ואמונות, ואין היסטוריה אחת עובדתית שאיננה כפופה לנקודת מבטו של הכותב, המעיד או המספר, הבוחר ממכלול העובדות, האידיאולוגיות והפרשנויות את אלה הטעונות הבלטה הנראות חשובות, מכריעות או רבות־משמעות בעיניו, ואף בוחר במידה לא פחותה את אלה שראוי להתעלם מהן, לעבור עליהן בשתיקה, להקשיח כנגדן את הלב ולהעלים מהן עין מטעמים שונים ומשונים. הניסיון להציג מורכבות זו בכיתה שאיננה שותפה לעמדותיו של המורה איננו פשוט כלל ועיקר, שכן הציבור במדינת ישראל מצביע באופן עקבי מאז 1977 לטובת מפלגות התומכות בעקרונות “הצדק היהודי” ומשאיר באופוזיציה עשור אחרי עשור, את המפלגות שתומכות ב“צדק האוניברסלי”. 

כדי לגעת בטפח ממורכבות המציאות שמורה בן ימינו אמור להתמודד עמה בכיתה במדינת ישראל ובשטחים הכבושים, ראוי להזכיר שהן התומכים ב“צדק היהודי” והן התומכים ב“צדק אוניברסלי”, שרבים בהם אוהבי מדינת ישראל ואוהבי ארץ ישראל, אוהבי דתה, שפתה ותרבותה, זוכרים היטב את האסונות והעוולות שהעם היהודי סבל מהם במאה העשרים ובמהלך ההיסטוריה, ולא מעטים בשתי הקבוצות מיטיבים לזכור את זוועות הפרעות והפוגרומים, מלחמות העולם, פרעות תרפ“ט ותרצ”ו, השואה, מלחמת השחרור, ומלחמות ישראל לדורותיהן על חלליהן ופצועיהן הרבים מספור. כל אלה במישרין ובעקיפין לימדו את היהודים פעמים רבות מדי שאין להם על מי לסמוך אלא על עצמם, ומאז שחזרו לארצם בראשית הציונות מתוך אמונה תמימה ש’עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם', רבים מהם נאבקים עם המציאות המורכבת שבה חי כאן יותר מעם אחד שרואה בארץ את ארצו, וקיימת כאן יותר מתרבות אחת המקובלת על בני כל העמים והדתות השונות, וחיים כאן מרצון או מכורח בני דתות, תרבויות, עמים, שפות ואמונות שונות. 

חלק מהמתמודדים עם המציאות, שראוי לקרוא לה לגבי כול תושבי הארץ בשם ‘קואליציה של כאב ואופוזיציה של זיכרונות, חלומות, תרבויות, דתות, אמונות ולאומיויות שונות’, מוסיפים לתובנה זו שאין להם לסמוך אלא על אביהם שבשמים או על עצמם, את ההחלטה שעליהם לעשות זאת תוך כדי הכרה בלעדית בצדקתם המוחלטת, הכרוכה בהתעלמות מסבל זולתם ובהשכחת סיפורו, זיכרונו ותרבותו, סבלו וחלומותיו. ראוי לזכור בהקשר זה את התובנה שנוסחה בפי פרופ' גלית חזן־רוקם “הזיכרון הקבוצתי הוא תוצאה לא רק של מה שזוכה להארה ולהבלטה, אלא גם של מה שמוכחש ומודחק. אין לשער כיצד היסודות המוכחשים והמודחקים יצוצו ויאזכרו את עצמם בעתיד. בדרך כלל תזכורות כאלה רוויות כאב”. 

הקבוצה הראשונה, המאמינה רק בצדק יהודי ומשכיחה את סיפורו של מי שאינו יהודי הנמנה עם תושבי הארץ, מאמינה בערכי יסוד שאינם פתוחים לדיון ציבורי או לביקורת מכול סוג שהוא, שכן בהם תלוי קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל: התנחלות בשטחים הכבושים, הנתפשים כארץ המובטחת, מתוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי; תפישת כל תושב שאיננו יהודי כאויב; חיים מתוך אמונה בקיומם האובייקטיבי והאקטיבי של כל ‘המאיימים עלינו לכלותינו’ מאירן ועד אינדונזיה והעצמת הדמוניזציה שלהם ושל הסכנה הגלומה בהם; העצמת כוחו של צה"ל והעמדת מעשיו מעבר לכול ביקורת; וצירוף כוח הזרוע לחוקי הדת וההלכה. ואילו הקבוצה השנייה, המאמינה בצדק אוניברסלי ובאהבת הארץ ותרבותה, שחפצה אף היא בביטחון ישראל, בקיומה ובשגשוגה, מאמינה שהדרך להשגת מצב נכסף זה, עוברת דרך כיבוד החוק הבינלאומי האוסר התיישבות בשטחים כבושים, הענקת שוויון־זכויות מלא לכול תושבי הארץ, שמירת חוק וכריתת הסכמי שלום עם נציגי העם הפלשתיני גם במחיר החזרת שטחים, וכריתת בריתות והסכמים שיובילו לחיי שלום ושלווה, שיתוף פעולה שגשוג ופריחה. הקבוצה הראשונה רואה בקבוצה השנייה איום על ביטחון ישראל, שכן המאמינים ב’צדק אוניברסלי' אינם מודעים לדעת המאמינים ב’צדק יהודי' למכלול הסכנות האיומות המאיימות על היהודים מפני כל מי שאינם יהודים, פדאיון, מחבלים, מסתננים, טרוריסטים, פלשתינאים, ארגוני טרור, המתאבדים השיעים, העולם האסלמי השיעי והסוני וכו' וכו'. ואילו הקבוצה השנייה סבורה שהטלת אימה ופחד באמצעות סטריאוטיפיזציה של מיליארדי מוסלמים, אין בה שום תועלת, ואילו המאמצים לקידום שלום שוויון עצמאות וחירות לכול תושבי הארץ, הם הערובה הטובה ביותר לשלומה ובטחונה. דבריו של הסופר דויד גרוסמן, שנאמרו ימים ספורים לפני שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, בשעה שתיאר את ההכרח בשלום, מיטיבים לתמצת עמדה זו: “חייבים לגשת לשלום של אין־ברירה באותה נחישות ויצירתיות כמו שניגשים למלחמת אין ברירה”.

ברור ששתי התפישות החולקות נשענות על ערכי יסוד שונים ועל תפישת אדם שונה, האחת הרואה בתורה ובתפילה, במצוות ובאמונה המשיחית בדבר גאולת הארץ וגאולת העם, בסיס לכל טיעון ודיון, רואה ביהודי כבן לעם נבחר בחסד אלוהים (‘אתה בחרתנו מכול העמים’), ורואה באחר, הלא נבחר או הלא יהודי, כאויב מאיים (עמלק), שיש להתגונן מפני כוונותיו הזדוניות כנגד העם הנבחר, היושב בארץ הקודש שהובטחה לו בזכות אבות, בכול דרך, ורואה בו אויב זומם שיש להכניע ולהדביר ולסלק; ואילו השנייה רואה ביהודי כאדם שווה בכול דבר ועניין לכול שאר בני האדם, החבר בקהילת הזיכרון העתיקה של העם היהודי מלידה ומבחירה, ולוקח חלק פעיל בתרבות עמו וארצו, ארץ אבותיו ואימהותיו, בשפתו וביצירתו, תוך הכרה בתמורות ההיסטוריה ובכבוד האדם, ורואה באחר אדם ראוי לכול דבר ועניין שנולד לדת, תרבות ושפה אחרת, אולם מיסודו הוא אדם ככול אדם הרוצה לחיות את חייו ולהניח לאחרים לחיות את חייהם, כשם שהיהודי רוצה בכך. 

הפחד, השקר, האיום וההסתה שנוקטת בהם הקבוצה הראשונה, הכובשת והמתנחלת, הרואה עצמה כמשחררת ומיישבת, או כעושה את דבר האל ומקרבת את הגאולה וביאת המשיח, אולם מתעלמת מגורלו של הזולת הלא־יהודי ועוצמת את עיניה לסבלו של כול מי שחי בשטחים הכבושים ואיננו יהודי, מביאים להנצחת שלטון הכיבוש, להעצמת הכחשת האמת ההיסטורית והפוליטית, לחקיקת חוקים מפלים בעולם שבו רק ליהודים שמורה הזכות לחירות ועצמאות, להקמת ועדות קבלה ליהודים בלבד, להקמת מחסומים וגדרות וכבישים נפרדים, כדי להגן על היהודים מפני הקמים עליהם לכלותם, וכל אלה, הפוגעים אנושות בכבוד האדם וחירותו של כל תושב או נכבש שאינם יהודים, מולידים באופן בלתי נמנע פעולות טרור של הכבושים והמדוכאים החיים תחת ממשל צבאי, ושל החסומים והמנושלים כלפי הכובשים והמנשלים. ואילו הגישה ההומניסטית־דמוקרטית־ליברלית, מיוסדת על ההנחה שכול בני האדם שווים בזכותם לחופש ושוויון ואין עמים דתות או לאומים החורגים מכלל זה, אין עמים נבחרים או מוסריים יותר מאחרים, ואין נושא אנושי שאי אפשר לשאת ולתת עליו, לדון עליו ולפתור אותו מתוך כבוד הדדי. גישה זו, המופנית בשווה לכל מנהיג ולכול תושב, לכול אזרח ולכול חייל במדינה, כוללת את החובה לשמור על חירותם, כבודם וזכויותיהם של כל אזרחי המדינה ותושביה, כוללת את זכותם לחירות, לשוויון, לכבוד, לביטחון ולחופש דת ולחופש מדת, בצד המקום החשוב שניתן במדינה לשמירה על זכויותיהם של יהודים לממש בה הגדרה עצמית יהודית, המכילה את מגוון הגישות ליהדות, לדתה ולתרבותה, בדומה לשמירה השווה על פי חוק על זכויותיהם של מי שאינם יהודים, לממש את הגדרתם העצמית הדתית או התרבותית בקהילותיהם השונות בכול מקומות מושבם.

המציאות היהודית הישראלית הדמוקרטית מורכבת עד מאד, והמורה הנקרא לבארה במסגרת שיעורי אזרחות לתלמידיו נמצא בין הפטיש לסדן, בין נאמנות למדיניות ארצו וממשלתו התומכת בהתנחלות, שמשמעה היא נישול תושבי הארץ הפלשתיניים מאדמותיהם, לבין נאמנות לערכי הדמוקרטיה ההומניסטית הליברלית התובעת צדק ושוויון לכול; בין נאמנות לערכי החברה התומכת בהפעלת צה“ל תוך התעלמות משיקולים הומניטריים ופוטרת את מפקדיו וחייליו מכול ביקורת, לבין עמדה המוקירה את צה”ל כביטוי לריבונות היהודית של עם ששב לארצו וכצבא הגנה לישראל, אולם מבקשת להעמיד את מכלול פעולותיו במבחן החוק והמוסר והביקורת הציבורית.

כול מורה המלמד אזרחות או מלמד מקרא והיסטוריה, כמו כול מורה מחנך המתבקש לדון עם תלמידיו בסוגיות שנוגעות לחייו ולחייהם, איננו יכול שלא לנקוט עמדה ולא לבחור באחד משני הנתיבים במוקדם או במאוחר, גם אם הוא נצמד לתוכנית הלימודים. אין אלה שאלות זניחות, אלה הן השאלות העומדות במרכז חיינו. לקרוא לאוחז בדעה שאינני מסכים לה “בוגד” או “עוכר ישראל”, להכפיש אנשי שלום ואמת ולהצמיד קרן קרנף למנהיגת ציבור או להטיל דופי במנהיג המבקש לקדם שיחות שלום, איננו פתרון ואיננה דרך, כשם שלקרוא לערבים החיים בארץ ישראל כאזרחים, כתושבים או כנכבשים בשם “עמלק” או “רשעים”, לאסור להשכיר להם דירות ולתאר את עתידם רק כמי שיש ‘לזרוק אותם לים’, בוודאי איננה דרך התדיינות ראויה לבני תרבות במדינה דמוקרטית. ראוי לפתוח את הנושא לדיון ציבורי ולדיון חינוכי ולשאול כול אחד משני הצדדים על מה הוא מוכן לוותר לשם הגשמת חלומו ולזכור שהערבות ההדדית שמדינה מושתתת עליה עומדת בפני סכנת שבר עמוק. אין לומר בשום אופן למורה שהוכשר ללמד ולדון בכיתה על כול נושא או למורה שהשתלמה בהוראת אזרחות ובחינוך, שיש תחום שראוי שימנעו מלדבר עליו כדי להרוויח שקט תעשייתי וביטחון תעסוקתי, נהפוך הוא, ראוי לומר להם שעליהם להציג את עמדותיהם ואת חזונם בבהירות, ביושר לב ובגילוי לב, באומץ ובנחישות, ועליהם לתת הזדמנות ביטוי ראויה לבעלי דעות שונות משלהם ואף מנוגדות לאלה שלהם, משום שכאמור בראש רשימה זו “בחברה הפתוחה אין לאף אדם, גוף או ארגון אנושי, מונופול על האמת”. 

דווקא המורים שרכשו ידע והשכלה ויכולת להנחות דיון מושכל בשאלות סבוכות, ראוי להם להנחות דיונים כאלה מתוך אומץ לב, בהירות ונחישות, קשב וכבוד, אם כי למרבה הצער ראוי לזכור שבחירה ב“צדק היהודי” כרוכה באובדן תמיכת מדינות העולם, בהחרמות מתרחבות והולכות ובבידוד בזירה הבינלאומית, וגם בעלייה בסכנת הטרור ובפריצת אינתיפאדה שמחוללים הנכבשים כנגד הכובשים באופן בלתי נמנע. ואילו בחירה ב“צדק האוניברסאלי” עלולה לגרום לשסע בעם ולהיפרדותו לשני עמים שונים אם לא ישכילו מנהיגיו להידבר עם היהודים בארץ ובעולם, החושבים בדרך אחרת משלהם ומאמינים בעולם ערכים אחר. 

העלמה, השתקה, מחיקה והכחשה, איסור דיבור וחקיקה משתיקה, איומי פיטורין וכינויים מעליבים השוללים את הלגיטימציה מהזולת, אינם יכולים להסתיר את העובדה שקיימים בארץ הזו זיכרונות שונים וערכים שונים המתנגשים ביניהם, שחוזרים ומזכירים את עצמם בהתפרצויות בלתי צפויות דוגמת זו שאנו עוסקים בה עתה. אי אפשר גם להסתיר את העובדה שקיים שסע עמוק בלב הציבור היהודי החי בארץ, שסע זה, אותו מייצגים באופן דרמטי גיבורי הפרשה, התלמידה ספיר סבאח והמורה אדם ורטה, בדבר עולם הערכים שראוי לחיות לאורו ובדבר מקורות התוקף והלגיטימציה שעליהם יש להסתמך ולהכרתם יש לשאוף. כיסוי האמת המעציבה בשקרים ובמכבסת מלים (יהודה ושומרון או השטחים הכבושים; פליטים או מסתננים; עקורים ומגורשים או טרוריסטים) כמו ההאשמות בבגידה וב“ס/שמאלנות” והאיומים המובלעים והמפורשים בדיבורים ובמעשים, בתקנות ובחוקים, אינם יכולים גם להסתיר את העובדה שלא ירחק היום שבני המאמינים בצדק האחד יסרבו לחלוק את גורלם של המאמינים בצדק השני, לא יסכימו לסכן את חייהם ולהילחם על קיומם או להגן על מגוריהם של בני הצדק האחר ולהפך, וראוי שתלמידים העומדים לפני גיוס במדינה יהודית ודמוקרטית, העומדים לשרת בשטחים כבושים לפי החוק הבינלאומי האוסר על הקמת ישובים חדשים בהם, לפי גרסה אחת, או עומדים לשרת בשטחים הנקראים יהודה ושומרון לפי גרסה שנייה הרואה בהם נחלת אבות וחלק מהארץ המובטחת המשתרעת מהנהר הגדול ועד נהר פרת, ילמדו אזרחות וחינוך ותרבות דעת ומדע, המכשירים אותם להתמודד עם המציאות, בכיתות בהן אפשר לדון בכבוד על עומק השסע ועל הדרכים לגשר עליו, בבתי ספר בהם מלמדים מורים אמיצים ונחושים בעלי חזון, רודפי דעת, אמת וצדק, המחויבים לשוויון וחירות ולכבוד האדם לפי מיטב הכרתם ושיפוטם ופטורים מאיומי פיטורין.