יש אשר יהיו לאיש חֹמר ולבנים ואבני־קיר, שארית חרבות קדומים, נפוצים בכל גבולו סביב, גם אבק ועפר עלה עליהם ויכסם מעין רואים, והוא לא ישים אליהם לב; עד אשר יעלה על רוחו לשוב ולבנות תרבות, לעשות לו בית בנוי לתלפיות להיות לו לכבוד ולתפארת נגד שכניו, אז ידרוש גם אחרי “גנזי נסתרות” ההם ויחפרם ממטמונים והיו לו אבני מוסדות לעשות בהם את כל מלאכתו אשר חשב לעשות.

כמשפט האיש כן משפט העם.

אבנים יקרות, אבני־חפץ לעם ישראל מאז היה לגוי, אבנים אשר תֻכו לרגליו מדי עברוֹ מגוי אל גוי ומדור לדור, או אשר צבר אותן למשמרת באוצרותיו והוא לא שם לבו מעולם להרימן מאשפות, לשום אבן אל אבן ולבנות לו בהן ביתו ומקדשו להיות לפארת נגד כל הגויים. כמה אנשי מופת ורבי פעלים בכל תושיה הקים העם העתיק הזה מבניו בדור דורים שנותיו, כמה מעשים רבי העלילה נעשו בקרב מחנהו וסביב למשכנותיו, כמה מהפכות וסערות באו לרגלו בכל המקומות והארצות אשר עבר בהם מאז גלה מארצו – לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו! והוא לא הרבה לזכור את ימי חייו הרבים, את חכמיו וגדוליו ואנשי השם להציב להם ציונים, להרים אותם מבין הערֵמות בדור דור, לחברם אחד אל אחד זכרון בספר – ליסד את ההיכל להבָּנות. כי אמנם, אף כי הרבו בני עמנו תמיד להכין חמר לדברי ימיהם, בדעת ובבלי דעת, בקינות, במגלות ובפנקסי הקהלות, מעטים הם כותבי תולדות ישראל ומעטים היו דורשיהן וחוקריהן בתוכנו בכל דור ודור (מלבד כותבי זכרונות אחדים אשר קמו בישראל לעתים) לעמת כל המון הרופאים, התוכנים, המשוררים והאמנים אשר יצאו מחלצי העם הזה לרֹב בכל הדורות ואשר היו אור לגוים עד העת החדשה, אשר בה התנצלו בני ישראל את עדים ויתפשטו את שמלת אורם וישימו על שכם חם ויפת והם שבו ופניהם אחורנית אל אהלי שם ועבר ־ אל ארבע אמות של הלכה.

ומדוע היתה כזאת? מדוע לא הִרבה עם ישראל לדרוש אחרי החֹמר הרב הצפון לו בחיק העתים ולהוציא אותו נגד השמש? מדוע הרבה העם הזה “לעשות” דברי הימים וימעט לכתוב? – התשובה על השאלה הזאת לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה: יען לא היה עם לבבו לבנות לו בית, יען אשר התהלך תמיד בתֻמו עם אלהים ולא חשב דרכו עם הגויים שכניו ולא קוה לאיש ולא יחל לבני אדם. אבותינו חיו באמונתם, כי ה' אשר פזר אותם בין הגוים לכַלה פשע ולהתם חטאת, הוא יקבצם משם לקץ הימים, ובעת רצון יבא ה“עני רוכב על חמור” ותקע בשופר גדול לעורר את המתים מקבריהם ואת החיים מארצות פזוריהם. להיטיב דרכם למצא אהבת הגוים שכניהם, לבקש מאתם כבוד והדרת פנים או חק ומשפט – לא ידעו ולא עלה על לבם, ועל כן לא היה להם כל חפץ וכל ענין להראותם את עֹשר כבוד תולדותם והדר־זקנים החופף אליהם ועל דורותיהם, למענם־הם לא היה צֹרך בדרכים כאלה לחזק את אהבת תורתם ועמם בלבם ובלב בניהם. אז לא היו עוד כל נגע וכל מחלה ולא היה נחוץ לדרוש אחרי רפואות. בתורת ה' היה חפצם ובתורתו הגו יומם ולילה, לאלהים היו נאמנים ומאת הגוים נשאו וסבלו את הכל.

עד אשר באה תקופת המהפכה ותחדש פני אדמה ותבא רוח חדשה גם בלב היהודים, אשר החלו להשכיל אל מצבם בתוך העמים המבדילים אותן לרעה, ולא הביטו עוד בשפלות־רוח ובלב נואש כקדם אל כל העֹשק וגֵזל־המשפט הנעשה להם אז בשבע ועשרים ומאה מדינות אשכנז. הם נשאו עיניהם צרפתה ויראו את אחיהם בארץ ההיא כי שם שמו להם חק ומשפט, ויראו את מצבם כי טוב ואת הגורל אשר חִלקו להם האשכנזים כי מר כי נגע עד נפשם, ויתבוננו אל מקור הרעה: כי נחשבו כפליטי אנשים אשר לא נודע מי הם ומה ראשיתם ומקור מחצבתם. אז חשפו היהודים את אוצרם הטוב לעיני הגוים ויַראום את כל בית נכֹאתם ואת המטמונים ואבני־החפץ הטמונים אתם בסתר אהלם מימי עולם ומשנים קדמוניות; אז קמו בישראל הבונים: צונץ, יוסט, שי"ר ורעיהם ויבנו. לו מחרבות דור ודור היכל כלו אומר כבוד ויאלצו את האשכנזים להכיר את העם העתיק הזה לתת כבוד לשמו ומשפטים צדיקים אשר יחיה בהם. אחרי אשר באשמת כל ספרי הדורות הנוצרים (מלבד מעטים באנגליה ובצרפת בתקופה החדשה ההיא) כֻּסו במשאון שמו ופעולותיו בקורות תבל ומלואה, ויֵחשב כשפעת אנשים נודדים בני בלי־שם או כצאצאי גוי נתעב ונאלח אשר אבותיהם קטרו לראש חמור בבית מקדשם אשר גֹרשו ממצרים מפני הצרעת אשר דבקה בעורם ובבשרם, ככל אשר ספרו להם סופריהם התמימים מימי מַנֵתּוֹ ואפיון ועד שילר. ובהנשא לעיניהם פתאם היכל תפארה מלוחות האבן וחמר אשר הוציא מתוך הערמות, הכירו וידעו את העם הזה מעֵבר אחר. אז הוחל להוציא לאור צדקתו ומשפטו ־ מפסלתן של לוחות נתעשר ישראל.

ידי חכמי אשכנז וגליציה בדור שלפנינו יסדו את ההיכל הזה באבנים אשר לקטו מחרבות ראשונים, וידי גרץ בִצעו בספר דברי הימים אשר הקים לעמו ולו מזכרת עולם. ואולם גם הוא גם ההולכים לפניו עוד השירו אחריהם עבודה רבה לבונים: לכתוב תולדות ישראל למחלקותיהן בארצות שונות. כי הוא, גרץ, שם לבו בדברי ימי הדורות האחרונים רק לאחיו בני ארצו ובהם ראה חזות הכל, ויהי לו העם היהודי כעץ גדול אשר אחד הוא בגזעו ונפרד לענפיו והוא עלה בו ויאחז בסנסנים אחדים הקרובים אליו ואת הנותרים הזניח. ואולם גם שם לבו את כל אחיו אשר בארצות רו"פ, רומניה, טורקיה וכו‘. היכול יוכל לפַנות בספרו לדברי ימיהם מקום רחב־ידים כמקום אשר פנה לאחיו הקרובים? היכול לגלות את כל המקורות הרבים בארצותם אשר לא תמצאם איש אחד ואף כי בהיותו יליד חוץ? אולי טוב כי לא עשה זכר לדברי ימי היהודים אשר ברוסיה, ברומניה וכו’ ויעזוב את המלאכה הזאת לקרובים אליה, לחכמי עמנו אשר בארצות האלה, כי הם ייטיבו לעשותה ממנו כשתבוא עת רצון לעבוד איש את שדהו.

ועת רצון זאת החלה לבוא; נצניה נראו בצרפת, באנגליה ובאשכנז¹, וגם ברומניה הבשילו בשנים מעטות ויעשו פרי ברכה.

חבל חכמים יש לנו בבוקרשט, אנשים צעירים לימים ורבי פעלים, הם העומדים בראש הספרות העברית־רומנית, הם האחים משה ואליהו שוַרצפלד ורעיהם, כלם אנשים אשר כל עמלם להשכיל להיטיב לאחיהם יושבי רומניה, להרים קרנם בכבוד ולגֹל את חרפת חורפיהם מעליהם. בשנה האחרונה עשו דבר גדול העולה בערכו ובתוצאותיו על כל עבודותיהם אשר עבדו לאחיהם עד כה. בחדש תמוז, תרמ“ו יסדו אגודה היסטורית בשם “יוליוס ברש” על שם האיש אשר הרבה להפיץ דעה והשכל בתוך היהודים ברומניה, ד”ר יהודה (יוליוס) ברש יליד קרקוי (מת בבוקרשט, תרכ"ג), אגודה אשר לא נשמע עליה בחו"ל כי אם מעט ואשר היא שוה בכל זאת להרים אותה על נס לעיני כל ישראל לאמר: כזו ראו ועשו.

מטרת האגודה היא: לחשוף את כל המקורות לאסוף ולכנוס את כל החמר לדברי ימי היהודים ברומניה מאז באו ראשונה אל הארץ הזאת עד ימינו אלה, למען שום אבני מוסדות להיכל תולדותם ולהקים ברֹב הימים ארמון על משפטו. והמלאכה הזאת לא נקלה היא לאנשים אשר אין להם ארץ וממשלה וכח וחיל לחפור מצבות עתיקות אשר טבעו בארץ או אשר עשו בהן מסעד לבתי תפלות הנוצרים, או לדרוש ולתור אחרי גנזי ספרים ומגלות בבתי הפקידות ובבתי המשפט ובכל המקומות אשר לא תבוא שם רגל יהודי כי אם שלא לרצונו. ברומניה תכבד המלאכה הזאת על עושיה עוד יותר, כי תחת אשר בארצות אחרות כבר היו לפנים חוקרי קדמוניות היהודים והאבות הכינו לבניהם חמר מאשר השיגה ידם ויסלו המסלה לפניהם, הנה פה לא עבד איש בשדה הזה בדורות שלפנינו וכותבי הדורות אשר לא מבני עמנו לא שמו לבם אל היהודים מעולם ולא חשבו אותם לדבר בם כי אם לעתים רחוקות ובדברים מעטים מאד וגם אז רק בחייהם המדיניים. בינם ובין ממשלות הארץ, אך לא בדרכי חייהם בין איש ובין אחיו. ואף גם זאת כי בארצות אשכנז, צרפת ואנגליה ימצאו החכמים סופרי הדורות עזר ומשען גם מאת החוגים אשר לא מבני עמנו, כי שם לא יבדילו בין יהודי ובין נוצרי – למצער בשדה החכמה והספרות – ורבים מחכמי הנוצרים וגדוליהם ימצאו חפץ גם הם בהוציא היהודים את אבני היקר מוצרות עתיהם לאור עולם: המה יביטו יראו בזה תועלת החכמה והמדע והרחבת גבולותיהם בכלל, בדעתם כי סופרי ישראל לא לעמם לבדו יעבדו, יען היות דברי ימי היהודים אחוזים וסבוכים בקורות כל העמים והארצות אשר ישבו בתוכם והאחד יפיץ אור על רעהו. – לא כן ברומניה, הארץ אשר היהודים מקטנם ועד גדולם נחשבו בה כצוענים או נופלים מהם ואשר גם חכמת חכמיהם וסופריהם בזויה, כי אין יודע את ערכה ובכל אשר ירבו לחקור ולדרוש ולגלות חדשות ונצורות לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותם מאשר לפנים. שני אנשים היו לנו, אשר התנוססו כאבני נזר על אדמת רומניה ואשר היה פרי עטם לברכה בראב הארץ: ד“ר גסטר הפליא את כל קוראי ספריו ושומעי לקחו בחדשות אשר מצא בשדה הספרות הרומנית וחקירת קדמוניותיה, וד”ר שורצפלד הגדיל תושיה בעבודתו בשדה קורות היהודים ברומניה משנים קדמוניות. ואשר בה הפיץ אור גם על דברי ימי הרומנים המה – ומי לא ידע מה הגיע אליהם?…²

ובכל זאת נגשו אל המלאכה הכבדה הזאת ויכוננו את החברה ההיסטורית אשר היא עושה גדולות לפי מעוט ימיה וגם מצאה שלל רב בחדשים המעטים האלה בעזרת חבריה העוזרים אשר בארץ ואשר בחו“ל, וכבר נראה אל העם פעלה והדרה בהוציאה, בכה”ע אשר ליהודים, פעם בפעם תוצאות מספרים ישנים (ספרי מסעות, שו"ת וכו') בכל אשר נמצא בהם דבר על יהודי רומניה, או מכתבי־יד ישנים וכתבות מצבות עתיקות אשר יחפרון ממעבה האדמה חברי האגודה אשר בעיר ועיר. אך לא רק את אחיהם היהודים כי אם גם את הרומנים אלצו ראשי האגודה לתת כבוד לפעלם. כי בחדש אדר ש“ז (תרמ"ז) קראו אספה כללית אשר בא אליה קהל גדול מאד מכל פנות העם וגם רבים מגדולי סופרי הרומנים וחכמיהם. חברי הועד הראשי נשאו מדברותיהם אחד אחר אחד והשומעים, יהודים ונוצרים, מחאו להם כפים ויהללום אחרי כן בשערים. ויותר הפליא את לבות השומעים מיסד האגודה, הספור מ. שורצפלד; הוא נתן דו”ח לפני הנאספים בקראו לפניהם חוברת, אשר אסף אליה כל אשר נודע עד כה מדברי ימי היהודים ברומניה, על פי המקורות אשר נגלו לאגודה לרגל מלאכתה מיום הוסדה עד עתה. החוברת הזאת “השקפה על דברי ימי היהודים ברומניה מראשיתם ועד היום”³, המכילה כשלשה גליונות־דפוס, כתובה בטוב טעם ודעת וכל הסופרים והמבקרים אמרו עליה פה אחד כי היא מעשה ידי אמן. ככלותו לקרוא מחאו כל שומעיו כף ואחדים מחכמי הרומנים נגשו אליו וישקו את ידיו. בחוברת ההיא השמיע מחבר לרומנים חדשות אשר לא ידעו ואבותיהם לא ספרו להם: כי היהודים, אשר אמרו להם תמיד זרים אתם בתוכנו, הם תושבים בארץ יותר מן הרומנים, כי יש אשר באו הנה עוד מימי טריָנוס אשר הביאום הרומים עמם אחרי השמידם את הדצ’ים, להושיב את הארץ הנשמה לעבדה; ויש אשר באו לקול קריאת מושלי הארץ ואציליה אשר משכום, במאות הקודמות, מארצות הגבול אל הערים החדשות אשר בנו, להפריח שם את המסחר והתעשיה ולהרבות עשר הארץ; ועוד השמיע דברים רבים כהמה, אשר לא נעים לרומנים לשמעם. והכל באותות ובהוכחות נאמנים. ותהי השעה ההיא שעה של קורת רוח וכבוד לחכמי אחינו לעיני עם הארץ. –

את האור הזה, אשר הופיע עתה כליל בהדרו, כבר קדמו בשנים האחרונות כוכבי־לכת אחדים אשר הלכו איש במסלתו, יעקב פסנתיר⁴ ד"ר אליהו שורצפלד ואחרים עבדו את העבודה הזאת בדור האחרון, אך בכל זאת החקירה והדרישה בדברי ימי היהודים ברומניה היא, כאשר אמרתי, חדשה מקרוב באה ולפני דור אחד או שנים לא ידענוה. דעת דברי הימים מקור חיים ועוז היא לכל עם ועם, רב או זעיר: אם זקן העם ואם עשה גדולות לפנים, תתן דעת תולדותיו בלב בניו גאה וגאון תפעמם לעשות גדולות כאבותיהם אשר יהיו להם למופת; ואם צעיר לימים הוא ובשֵפל ישב לפני דורות מספר ועתה התרומם, יראוהו דברי ימיו את הדרך אשר הלכו בו אבותיו בעת הקצרה הזאת מעלה מעלה עד עלותם על במתי ארץ; גם זה יוסיף אמץ בלבם להתאזר עז ללכת בדרך הזה הלאה. ואולם לנו עם בני ישראל כפלים לתושיה בדעת דברי ימינו: כי מי כעם הזה גוי אחד בארץ אשר היה גדול וקטן, נשא ושפל, נכבד ונקלה גם יחד: העם הזה הכביר לימים מכל יתר העמים וכרב לשָניו רבו פצעיו ופגעיו; העם הזה אשר מאתו יצאה תורה ואורה לכל העמים ואשר הקים מבניו אנשי מופת להיות לאור גוים. בכל זאת היה נגש ונֵענה בזוז ושסוי כל הימים הרבים ההם, את משפטו עשקו לעיני השמש ואת כל מחמדיו הטובים גזלו ממנו. ולעם אשר אלה לו תתן דעת תולדותיו ארוכה ומרפא לחזק את לבו ולחבש לעצבותיו. כל העמים אשר עוד לא הרחיקו הרבה ממוצאם ואשר עתותם בידיהם והם יודעים את הדרך אשר הם הולכים עליהם ואת המטרה אשר אליה עיניהם נשואות, טוב להם כי רב חילם עתה, כי הם מיטיבים ללכת עם במסלתו ואל העתיד עיניהם, והיו דברי ימיהם מעטים או רבים, עשירים או עניים – זאת נחמתם כי בידם טובם. “שאלו את הילד לדברי ימיו הראשונים, מה פעל ומה הם הזכרונות אשר יוכל להתימר בהם, הלא יצחק לכם ולדבריכם; אין לי עבר – יענכם – תמול אני ולא אדע, אבל לי נצפנו עתידות”. כה יאמר בֶּרנה על עם פרוסיה. – לא כן ישראל, אשר ההוה והעתיד נסתרו מעיניו ומשנה לשנה יוסיפו להסָתר ולהתכסות בצעיף עלטה, לו באמת נחוץ זכרון העבר לחזק ידיו הרפות ולתת לו כח כי ילך בדרך אשר איננו יודע אחריתו. לוּ פרצה דעת חכמת ישראל ודברי ימיו בדור בן־מנחם ואחריו, כי אז אולי לא הצרה נפש בני הדור ההוא בעמל עמם ולא נפלו כעלים נובלים מפני רוח העת אשר נשבה בם, וכאשר קמו צונץ וחבריו אחרי כן לרפא את בית ישראל ההרוס בפתוח לפניהם שערי תולדותם מקדם כבר עבר המועד וגם רעיו אשר התחברו עמו לא עצרו כח לעמוד בפני זרם העת…

ואף כי בארץ כרומניה, אשר בה עוד נגזל משפט בני־ישראל נגד השמש, אשר מגיע אליהם כמעשה ימי הבינים, אשר שם שמעו היהודים רק חרפות ונאצות מפי הרומנים המביטים אליהם מגבוה, ובנינו מבקרי בתי הספר שומעים חרפתם וחרפת עמם תמיד ושותים מן המים הרעים הבאים כשמן בעצמותיהם ומסירים את לבם מעט מעט מאחרי אחיהם ועמם, אשר לא ידעו בלתי אם כי כלם פליטי הגויים והארצות מסביב, כאשר ישנו להם הרומנים, – שם טובה כפולה ומכופלת למיסדי החברה ההיסטורית, על אשר היה עם לבבם להאיר נתיב על חשכֵּנו לעיני עם הארץ ולעיני בנינו ההולכים בחשך בדברי ימי עמם גם הם כמהו. ואם לא יוסיפו הרומנים לאהוב אותנו בהוָדע להם כי נושנו היהודים בארץ הזאת, ואולי עוד כעסו ויחרקו שן כי הפלנו כלי מלחמתם מידם, אך את לב בנינו נשיב על אבותיהם ועל עמם, וגם הרומנים אם לא ייטיבו דרכם עמנו יכבדו בלבם את “היהודים” האלה, או יבושו מחזיונם שקר אשר הם מציגים את היהודים תמיד כשערי אירופה לחרפה ולקללה ונותנים אותם כפליטי אנשים, אשר כל אוכליהם לא יאשמו.

סופרי דברי הימים הם לעם אשר יכתבו תולדותיו כעורכי הספרים לבעל אוצרות – ויתרון לעורכי ספרי הלאום מעורכי ספרי מסחר; כי אלה מביאים בחשבון את כל הנמצא וכותבים בספר הזכרון לפניהם; אם עבודה רבה לפניהם או מעטה, אם ירבו סעפי המקנה והקנין או ימעטו, אם יביא העסק לבעליו הרבה או מעט, רוח או נזק – אחת היא להם, לא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו. לא כן עורכי הספרים הלאומיים, כי בהיותם קרובים אל בעל העסק, אל העם אשר הם עובדים עבודתו, ואל העסק, אשר יתנו בו חלקם גם הם, הנה הם מרבים אוצרותיו ומביאים את הברכה באסמיו מדי עשותם מלאכתם לאסוף לכנוס ולכתוב בספר; בהניעם ובהעירם את כל הכחות והכשרונות ואנשי המעשה בכל הארץ לעבוד עמהם בעבודה הגדולה והנכבדה הזאת, אשר היא תפארת לעושיה וחסן רב לכל העם, הנה הם לא סופרי דברי הימים כי אם עושים ויוצרים אותה להכינה לדור אחר, לא רק יוצרים ומאספים את התבואות שהכינו להם אשר היו לפניהם, כי אם זורעים זרע רב להמציא לבאים אחריהם מאה שערים.