עברה וזעם וצרה, חמת מלך ושרים, רגז רשעים, זדון מחוקקים, אכזריות הפקידים והוַּת־נפש השופטים והשוטרים – אלה הם המלאכים המלוים את אחינו יושבי רומניה על דרכם בארץ מגוריהם; גלות ומנוסה, רוש ותלאה, פחת ופח ומלכֹּדת על כל נתיב – המה המעברות המחברות את יהודי רומניה עם כנפות הארץ הרחוקות, הקוים היוצאים ממושבותם אל כל ארצות פזוריהם: אמריקה, אי קפריסין, גליציה וכ'. – הקוים האלה נוע ינועו מפני הרוחות הרעות המתהלכות בארץ זה ימים רבים מאין הפוגות, ובגעת בהם שם סער מתחולל מקָּצה בחֹברת, יזועו ורעשו מלוא ארכם והביאו שַׁוְעת נְכָאים לאזנינו ולחדרי לבנו ורגזו וחלו גם המה. חבלים כאלה נפלו לנו יושבי רומניה, מקום מוצָא הקוים האלה, ששם ישובו כל משבריהם ונשואותיהם משא לעיֵפה; אלינו יבאו דברי־עצב ושמועות רעות פעם בפעם מכל המקומות אשר זרענו שם בדמעה זרע אדם, בנים ובנות, אחים ואחיות, ואך מעט מזער יעברו גבולות הארץ להוָדע בשער בת רבים, אם באנו לכתוב מגלת תענית שלמה אין אנו מספיקין, רק הדבר אשר יגדל בערכו ואשר תצא ממנו תורה לרבים, הוא יבא בקהל לנו.

ושמועה רעה כזאת, חדשה מקרוב באה מקנדה, הנני נותן בזה לפני הקוראים, אולי ישמעו העברים יוצאי חפזון ובחנו את דרכם וסוחרי נפש אדם לא יוסיפו עוד לחטוף עניים במשכם ברשתם ולא יחרכו צידם.

אחר הפסח תרמ“ו נועדו יחד תשעה עשר איש מיושבי יאסי והערים הקרובות לצאת לאמריקה בתוך היוצאים, ויבאו עד המבורג וישכרו אניה מאת אחד מבעלי האניות ללכת ניו־יורקה. ויהי בהיותם במלון בביתו לפני צאתם – כי כן ילינו יורדי היום באניות יום או יומים אצל האיש אשר עשו עמו עד שתפליג ספינתו בים – ויתוַדעו אליהם שם אנשים מאחב”י ויקדמו פניהם בחלקות ויפתום בלשונם כי לא טוב להם עתה ללכת ניו־יורקה ששם לא יתנו את הנוסעים לעלות מן האניה עד היות להם לאיש איש 200 מרק בכיסם. בכזבים כאלה וכאלה הניאו את לבם ממחוז חפצם זה ותחת זאת יעצו אותם לשום פניהם לעיר מונטריאל בקנדה, אשר שעריה פתוחים לפני כל הבא להֵאחז בה וכל איש ימצא שם על נקלה מלוא חפנים נחת ועושר. וַיִפְתְּ לב האנשים ויאמרו לבעל האניה הפוך ידיך למונטריאל! והוא לא התעקש עמהם הרבה ויוליכם אל מחוז־חפצם החדש.

ואשר היה אחרי כן יספר לנו אחד המכתבים אשר בא בימים האלה מאחד מהם (מאיר כהן) ליאסי. ואלה דבריו:

“כבואנו למונטריאל בחג השבועות יצא לקראתנו איש אחד אל החוף, אשר נודע לו, כנראה, דבר בואנו מראש… והאיש גבאי בבית כנסת היהודים יוצאי רומניה אשר שם ושמו ויסלר. ויבא אותנו העירה וידבר אתנו טובות ויבטיחנו לבקש לנו מנוח אשר ייטב לנו, כחסד אשר הוא עושה לכל אחיו הבאים שמה מארבע כנפות הארץ. וגם בצע אמרתו ויבשר אותנו ביום החמישי כי מצא לנו עבודה עם חברת מסלות הברזל, במקום אשר יעבדו שם מאז יהודים רבים וישתכרו כסף רב וישבעו ויותירו, והעבודה נקיה וקלה והשכר הרבה, והמקום – מהלך שלש שעות ברכבת. נפשנו כצפור נלכדה בפח אשר טמן לנו “הסרסור נקי הכפים” הזה, אשר מכר אותנו אל החברה ממכרת עבדים ואנחנו לא ידענו. והמה התעו אותנו מהלך 850 פרסאות אנגליות ומהן 540 פרסה מדבר־יער. שלשים ושש שעות נשאה אותנו הרכבת – הממהרת לרוץ אורח פי שנים מן האירופית – ועוד מעט רעבנו ללחם, כי גם צידה לא עשינו לנו ל”מסע שלש השעות“. באנו עד מקום זה יעדו לנו, מקום ציה ושממה אשר לא עבר בו איש ורגל עובד לא דרכה עליו – והעבודה החלה. אך עוד מעט והנה רבצנו תחת עֹל סֻבלה הכבד מאד, כי נטל על כל אחד מאתנו למלא שלש עגלות (וגוֹנס) חול ואבנים ליום, וגם שתים לא יעצור איש כח למלאות! השכר היה ששה דולר לשבוע, לו יכלנו להשלים חֻקנו. ביום הגשם שבתה המלאכה ושכר העובד לא נהיה. מחיר מחיתנו שלמנו לבעל מלאכתנו (ארבעה דולר וחצי לשבוע), אשר מנה את מאכלנו לחם וחמאה ובשר חזיר נושן, ויהי לנו בשר החזיר למאכל ויום השבת למלאכה. גם הצרעה, אשר תשרוץ שם לרבבות, נלותה על כל תלאותינו ותנשך אותנו עד כי נפח בשרנו מכף רגל ועד ראש כנאדות נפוחים והכאב גדל עד מאד עד אשר קצנו בחיינו. אז ראינו כי רעה נגד פנינו וכי עת לנו לבקש דרכים להמלט מן המאסר. ראינו, כי אם גם יעמוד לנו כחנו לעבוד כל ימי הקיץ עד ראש השנה נצא משם וידינו על ראשנו, כי חשבו לנו בעלינו מחיר המסע ממונטריאל 25 דולר ונגרע משכרנו, ולשוב בדרך אשר באנו ברכבת היה עלינו לשלם 28 דולר ובכפינו לא דבק מאום זולתי המכות והפצעים אשר הנחילונו זבובי המות ושברון מתנים מן העבודה הקשה אשר עֻבְּד בנו. מלבד זאת דאגנו לאחריתנו, כי מי יודע מה ישאלונו עוד שובינו… אז נועצנו להמלט על נפשנו וללכת בשם ה' למונטריאל. יצאנו שלשה עשר אנשים במספר וששה מחברינו נשארו שם (עד היום לא ידענו מה היתה אחריתם); ויהי כי מאנו לתת לנו לחם בכל המקומות אשר שאלנו, מֵרֻבֵּנו, ונחָלק ונהי לארבעה מחנות ונלך הלוך ונסוע עד בואנו לשדה־יער. שם הציק לנו הרעב לענות נפש ובלילה שכבנו בתוך היער תחת השמים והקר כלה בנו את חמתו, אמרנו נגזרנו. בימי כ' וכ”א בסיון קפאו כל הנהרות ושכבת הקרח היתה חזקה מאד עד לשאת עליה אדם ובהמה רבה, ושמלותינו לעורנו היו דקות מאד, לא לחֹם לנו, כי כל חפצינו נשארו במונטריאל בצאתנו לעעשות את הדרך “הקצרה” הזאת. 538 גשרים היו בדרכנו ומהם אשר היו ארֻכּים פרסה אנגלית וצרים מאד עד כי פעמים רבות היינו צפויים למפגע הרכבת אשר אם תפגשנו על אחד מהם והיינו לה למרמס. וגם אמנם קָרָנוּ אסון בשבוע השני לצאתנו, כי עברו שלשה אנשים ממנו על גשר אחד בערב והנה הרכבת באה מרחוק בקול רעש והמשעול צר ואין דרך לנטות, וימהרו שנים מהשלשה ויתנפלו לארץ אצל מוטות הברזל בקצה הגשר וכמעט אשר צללו בנהר, ותעבור הרכבת ביניהם וינצלו (והאחד התעלף בקומו וַיָחֵל), והשלישי, אשר אבדו עשתונותיו מפחד פתאום, נפל אל תחת הגלגלים וכרגע התפרדו כל עצמותיו… לקטנו שארית עצמותיו וקברנוהו בכפר הקרוב בקברות בני העם. האסון הזה קרָנו במוצ“ש ר”ח תמוז. משם הלכנו במר נפשנו מתאבלים על אבדן חברנו עד בואנו אל עיר אוטבה ושם שני יהודים (היחידים בכל העיר) ויראו את ענינו ואת עמלנו ויחמלו עלינו ויושיבו אותנו ברכבת עד מונטריאל. והנני עתה בעיר הזאת חולה וכואב ורגלי בצקו. באשרי כי נסעתי 120 פרסה ברכבת ולולא זאת לא האמנתי לראות עוד באור החיים. גם חברי אשר שבו עמי הם כואבים ודכאי רוח ונפש, גברים לא יצלחו עוד בימיהם. אין לנו פה כל תקוה למצא מחיתנו, כי אין עבודה אחרת מלבד עבודת משא בכתף וכבר כשל כוחנו מן העבודה הקשה ומעמל הדרך מהטות לסבל שִׁכמֵנו. ואם לא יעזרנו ה' לבוא עד ניו־יורק, מרה תהיה אחריתנו."

זמירות כאלה וכאלה שמענו מכנפות הארץ בשנה הזאת לא אחת ולא שתים, ושמועות כאלה כבר נשמעו בין החיים גם על הנערות אשר הרבו בימים האחרונים לצאת לאמריקה גם הן ברצון הוריהן הפתאים ותהי אחריתן לקללה ולחרפה… ושמועות יבהלונו על גודל העני והמחסור הבאים לרגלי היוצאים הנקבצים בהמון לשתים־שלש ערי המקלט לכל גלות יהודה וישראל – והעם עודם מרבים לצאת לאמריקה. גם בכל אשר הרבו הצופים להזהירם מִלֶכת בדרך הזה בלי דעת וחשבון, ובכל אשר הרבו גם היוצאים לקרא משם לקרוביהם “טוב פת חרֵבה בארץ מולדתכם מכל החלומות באמריקה, אשר אין להם פתרונים” – אין להם שומע. גם אין לחכות כי יספיק המכתב הזה והמקרה הזה, אחד אחוז מעשרה או מעשרות, לכלא את הרוח העובר בארץ לארכה ולרחבה ולעצור בעד העומדים על דרכים ושואלים לנתיבות עולם. ואמנם איך יוכל איש אשר לבו לעמו, לאמר לעם עתה “שבו איש תחתיו וחכו עד אשר תעבור ממשלת זדון מן הארץ וייטב לכם או לבניכם או לבני בניכם אחריכם”; הלא כבוגדים או כלועגים לרש נהיה בעיניהם – וכן נהיה בעינינו – אם ננסה בדברינו אליהם רק לסגור לפניהם הדרך לאמריקה, אם נֹאמר לנואשים אל תנוסו מפני הלהבה המלהטת מסביב כי פחת ופח לפני רגליכם. – ומה? הכי באמת כל הדרכים בחזקת סכנה? האין כל עצה ותושיה לעם האמלל הזה לבקש ולמצא לו מנוח אשר ייטב לו? הן יש דרך חיים הנשקף על פני העתיד – הדרך העולה ציונה: היעשו אצילינו ונדיבינו, מנהלינו וצופינו כל אשר יש בכחם להכין לו את הדרך הזה האחד ולהסב שמה את השטף אשר אין חרצֻבות לו? או השכחו כלם את השבועה אשר נשבעו אבותינו על נהרות בבל?…