היו איכרים, היו סוחרים, היו אומנים, היו בעלי מלאכה, היו רועים, היו בטלנים, היו עשירים, היו עניים, היו חכמים והיה עם הארץ; היו בתי־כנסת, היו בתי־מדרש, היו משוררים.

הפייטנים בני ארץ־ישראל הביזנטית התפללו בדברי שיר. תפילתם נעשתה שירה ושיריהם נכנסו למחזורי התפילה. בשבתות היו הפייטנים־החזנים משוררים את הפיוטים החדשים שחיברו לפני קהל המתפללים. דבריהם היו תפילה וכך נשארו לדורות, אבל קרה בהם קסם והיו גם לשיר. בנוי לפי קדושתות, ושבעתאות וקרובות ויוצרות, סגנונות שונים שלכל אחד חוקים ומשקלים וקצבים קפדניים.

מדוע כתבו את השירים? יש אומרים שכיוון שגזרו הרומאים ואסרו על לימוד התורה, התחכמו הפייטנים וסיפרו בפיוטיהם את תוכנה. אחרים סבורים שביקשו המחברים לפרש ולהרחיב את המסופר בפרשיות התורה הנקראות מדי שבת בבתי־הכנסת. ואולי רצו לספר דברי מדרש בדרכם־שלהם. אפשר, שכדרכם של משוררים מאז ומעולם, רצו לומר שירה והרחיבו ופירשו את המסופר בתורה ובמדרש והטובים שבהם זכו לשבחים, וגם זה שכר.

הם חיו בהרי הגליל, בגולן, בשפלה, ביהודה, במקומות ששמותיהם לא מוכרים אבל יפים, כמו מעזיה ונוה ושוה־קריתים וכפרא. הם הילכו על רצפות הפסיפס המפוארות של בתי־הכנסת, בין כתובות הברכה בעברית, ביוונית ובארמית לבין ציורי כלי המקדש וציורי המזלות ואלילי עכו"ם, אלי אהבה ואלי שמש. לפני קהל המתפללים היו משמיעים את יצירותיהם המלוות את תפילות הקבע הקצרות שקבעו חכמים לפני דורות רבים, ופיוטיהם היו גם שירה וקצב ומוזיקה וכינסו חוכמת דורות, וקוננו על החורבן, והביעו תקוות לעתיד, וסיפרו גם על הנעשה בשדות והתפללו לגשם או לשמש, והיו משולבים במדרשים ובאגדות, והיו המנוני אמונה לאל השמים ומעשיות פולקלור ולפעמים אפילו דברי הומור. והקהל היה שומע ונרגש, אך גם ביקר בחריפות, ואם הפיוטים שעליהם עמלו החזנים כל השבוע לא מצאו חן בעיניהם, או שקצבם ומשקלם וחרוזיהם לא היו בנויים כהלכה, היו רוקעים ברגליהם על רצפת בית־הכנסת כאות לאכזבתם. לשון הדיבור ברחוב ובבית היתה על פי רוב ארמית. בשפה זו נכתבו גם חלקים גדולים של התלמוד הבבלי והירושלמי, אבל הפיוטים – כמדרשים – נכתבו בעברית צלולה וברורה, בלשון יפה וחגיגית, ובחידושי לשון מבריקים שלעתים היו גם מעין חידות החביבות על הקהל, והם נבנו לפי חוקים קפדניים וליוו תפילות קבועות ונאמרו בזמר. לימים צירפו אליהם המשוררים מקהלות שהיו עונות אף הן בזמר פזמונים שליוו את הפיוטים הארוכים ואלה נתחבבו על הקהל שהגיב בהתלהבות ליפים שבהם. בימי שישי היית יכול לפגוש בסמטאות אושא או מעזיה או טבריה שניים מתושבי המקום, שחזרו מהשוק שם הכינו עצמם לשבת וחבילותיהם בידיהם והיו עוצרים ברחוב ודנים מה עתיד החזן־המשורר להביא לפניהם בתפילה של שבת. והאחד, בעל קשרים בביתו של הפייטן, היה אומר לחברו כמגלה סוד:

“שמעתי שרבי ייני עומד להביא מחר עמידה להצלחת הקציר הקרוב.”

וחברו עונה לו: “ואני שמעתי שהוא עומד לשורר ולהזכיר את תפילת כוהן גדול.”

והשניים נפרדים לשלום ולבם ציפייה והתרגשות לקראת הצפוי מחר, והם ממהרים לבתיהם להכין דג של שבת.

לא הכול התלהבו מהפיוטים. תלמידי חכמים ולמדנים ראו בסלסולי הפייטנים ובהתלהבות השומעים הצגה מיותרת, המאריכה את התפילה ומונעת את הקהל מלימוד תורה שהוא העיקר. אבל איש לא שמע להם, שירי הפיוט חיממו את הלב, ריגשו את הנפש והיו גם מופע ותאטרון ובאו במקומם. וכמו במקרים אחרים מאלצו תלמידי חכמים לוותר ולשתוק, מפני שאחרי רבים להטות. ובשעת סלסול הפיוט היו מוציאים כתבי־יד מסליהם ומעיינים בדברי תורה שחידשו באותו שבוע בבתי־המדרש והשתדלו לאטום את אוזניהם לקולות השיר, אבל לא תמיד בהצלחה, ולעתים נפנו מתורתם ואף הם היטו אוזן לפיוט ונהנו מלשונו ומן השגב שביקש להגיע אליו, אבל כמובן לא הודו בכך ומיהרו לחזור לתורתם. עד שהגיעה שעתה של תפילת הקבע.

הם ידעו שנים טובות ושנים רעות, תקופות אפלות וימים של רווחה, שנים של גזרות ושנים של משברים כלכליים שפקדו את האימפריה הרומאית, לרבות ארץ־ישראל. בראש היהודים עמדו הנשיאים צאצאי יהודה הנשיא, מוקפים שומרי ראש גותים, שכירי חרב מגרמניה, שמשלו בחסות הקיסרים והנציבים הרומאים, שלעתים היו מיודדים איתם ולעתים שנואים עליהם. היתה זו מעין ריפובליקה יהודית שאדוניה הרומאים הניחו לה לחיות את חייה, כל זמן שיושביה העלו להם מס ולא מרדו בהם.

בשבתות היו בני היישובים מתכנסים בבתי־הכנסת בטבריה, בנוה, בגרש, בכפרא, בעשרות יישובים וכפרים וערים, ומצפים לשמוע מה חיברו החזנים שלהם. מיצירותיהם אתה למד שהגולן, הרי הגליל, הרי יהודה, נופי הארץ, שמשה, גשמיה וענניה, עונותיה וחגיה, וקורותיה לטוב ולרע עיצבו את שירתם ואת שפתם. משוררים עברים קמו אחריהם בכל פינות עולם, בבבל, במצרים, בקירואן ובטטואן, בביזנטיון, בתימן ובאיטליה ובספרד – בכל מרחבי הפזורה היהודית הגדולה, אבל שירתם לא היתה כשירת הפיוט הארצישראלי. הללו, פייטני הארץ, ניכר היה שהעברית היא הלשון שבה חיים הם וחיו אבותיהם וארץ־ישראל היא בית היוצר שלהם.

מספרם של החזנים־המשוררים הללו לא היה מבוטל. כל קהילה שכיבדה את עצמה ביקשה לעצמה פייטן. הם כתבו מאות שירים שכן היה עליהם לכתוב פיוטים חדשים לכל שבת וחג, להוכיח את יכולתם. פיוטי רובם, בייחוד בני הדורות הראשונים לפיוט, אבדו, אבל העם שמר לדורות את היפים והטובים שבהם וצירפם לסדר תפילותיו בחגים ובמועדים ובימי אבל ושמחה.

למשל יניי. הנה שיר משלו, מנפלאות השירה העברית לכל דורותיה:

ועוד שורר יניי:

זה יניי, בן המאה החמישית או השישית. הוא שורר את פיוטיו לפי סדר של קריאת התורה בארץ־ישראל שבה היו מסיימים את קריאתה במשך שלוש שנים, ולא שנה כמקובל היום, ולכל פרק כתב פיוט מיוסד על נושאיו.

ועם יניי יצר גם אליעזר הקליר, אף הוא מגדולי המשוררים ששיריהם הגיעו עד הלום כתובים במחזורי התפילה או שנתגלו בגניזה הקהירית, שהפתיעה באלפי פיוטים שנתגלו פתאום מתוך האפלה:

שירה מודרנית היה שירה מודרנית גם אם נכתבה בזמנים קדומים.

אלה שני הגדולים, בני הארץ במאות הראשונות, יניי ואלעזר הקליר. אך מעט ידוע על חייהם, אבל אולי מרמז אחד מפיוטיו של ייני, שנכתב לפרשת סוטה שבספר במדבר, על חייו של המשורר, שסבל מאשתו המרשעת ועל כן כתב:

נראה כי נשים מרשעות של כל הדורות דומות היו.

על הקליר היו שסיפרו כי היה תלמידו של יניי,ויניי התקנא בו והרעילו. ואחרים אמרו כי יניי התקנא בכישרונו של תלמידו והטיל עקרב במנעלו והרגו.

ומדוע שמו קליר? אחת – שם מקום, שנים – “קילורין של מלך”, כבבראשית רבה, שמשמעו אוצר. ואולי מוצאו מהשם הביזנטי קיריל, שם רוסי עד היום. ובעל מנחה חדשה הסביר: “ונקרא רבי אלעזר הקליר, לפי שהאכילתו אמו עוגה כדי לפתוח לבו, וקליר שם עוגה.” ובעל שבילי הלקט סיפר סיפור תמוה: שבתחילה היה מוביל משאות ואוכל מלוא תנור פת, ופעם אחת הוליך החמורים עם משאם על הגג. ושמעתי שעל שם אכילתו קרוי קלירי, ובההיא שעתה פייט קרובות הללו. ובשעה שהיה משׂתכר היה קונה עוגות בשכרו".

ובעל שבילי הלקט מוסיף: “ושמעתי מאבי מרי ששמע מרבותיו גאוני לותיר שכשפייט ר' אלעזר ‘וחיות אשר הנה מרובעות פנים בכסא’ ליהטה האש סביבו”.

וקדם להם יוסי בן יוסי, בן המאה השלישית או הרביעית. אפשר שכשנולד כבר לא היה אביו בין החיים ועל כן נקרא על שם אביו ולפעמים אמנם אף כונה היתום. אבל אין הדברים מוכחים. אפשר למנהג השמות היה כך באותם ימים וכוונת הכינוי היתום שהיה יחיד ומיוחד. לאלוהי המשוררים הפתרונים. יוסי בן יוסי פרש בשורות רחבות סיפור קדמון: דרך עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים בבית־המקדש בהיותו עומד על תלו. פרטי עבודת כוהן גדול כתובים במשנה, אבל יוסי בן יוסי יצר מסיפור העבודה שירה רחבת אופקים, מרחיבה את הלב, מעוררת געגועים לעבודת הכוהן, משמיעה את הד השעה הגדולה, הנעלה, והקצב והמוזיקה של שירתו מחזירים אותך, לשעה קסומה, לאותו לילה שהכוהן הגדול התקדש בו לפני הופעתו לפני האלוהים בקודש הקודשים כשהכוהנים הזוטרים מכים לפניו באצבע צרדה שלא יישן וחוזרים עמו על דרכי הקרבת הקורבנות שיקריב מחר, ביום הגדול והנורא. ומבקשים ממנו סליחה שהם חושדים בו ובוכים על כך והוא בוכה איתם, ולמחרת, עם זריחת החמה, הוא מתפלל על עמו:

שלוש מאות שנים עברו מאז נחרב בית המקדש, סמל הייחוד היהודי, אבל יוסי בן יוסי כתב כאילו אך אתמול היה החורבן הגדול:

ופייטן אחר מן הראשונים, עלום שם, קונן:

והקליר הבטיח בשם אלוהי ישראל:

יניי, שגניזת קהיר הצילה את רוב שיריו, הקליר ופייטנים אחרים שפעלו בימי שלטון ביזנט, הדותה, הכותב לזכרם של משמרות הכוהנים, ושמעון הכוהן בירבי מגס ופנחס הכוהן בירבי יעקב מכפרא, הכותב שירות ברכה לטל, ויוסף בירבי ניסן משוה קריתים – מוגדרים בני “התקופה הקלסית”. וליניי, אומרים קצת חוקרים, זכות נוספת – הוא שהמציא את החרוז, המופיע לראשונה בשיריו, בכל אפשרויותיו ושגיונותיו ופיקחותו וצלילו.

וזה מה שנתן הפיוט העברי לשירת העולם – את החרוז, המקצב הכובל והכופה שלו ועם זאת את הווירטואוזיות שלו.

והמשוררים מתפלמסים גם עם הנצרות השלטת ומשלחים בה קיתונות של כעס ובוז. יניי מכריז כנגד מאמיני השילוש:

והשנאה הגדולה לביזנט, היא אדום, האויב הנצחי מאז המקרא:

ויניי פוסק על ביזנט ומלכיה ונציביה ושליחיה המבקשים לנצר את היהודים או לאבדם מן הארץ: “ומשולת חזיר מכרסמת בנו, אוכלת כוחנו ומדקת עמלינו.”

פיוטי הישראלים, יחד עם ספרי המקרא ושירות דוד, השפיעו גם על המנונות התפילה הנוצריים. קולו של יניי מהדהד בכנסיות הביזנטיות. המפורסם שבפייטני ביזנט, רומאנוס המלוד, נעים הזמירות, יהודי שטבל בבגרותו לנצרות, שמע בנעוריו את פיוטי יניי, והשפעתם חדרה אל מזמורי התפילה וההתעלות הנוצרית שלו, עד כדי פלגיאט בכמה משיריו.

יחד עם שירותיו הנפלאות של הקליר אתה קורא אצלו גם חידות ושעשועים שיש בהם חיוך, כמו אותה גרוטסקה מזומרת שנראתה בעיני בני דור ההשכלה כשיר של הבל. כך נראה להם כיוון שהלשון העברית לא היתה שפת אמם, ולא ידעו כי מי שזו שפת אמו יכתוב משחקי מילים כאלו. לכאורה אין להם מובן, אבל בעיצומו של דבר יש במילים המסחררות זו את זו, מקצב, מחול, חזרה על אותה אות – צד"י המצקצקת, המקנה לשיר את צלצולו המיוחד:

משחק שעשוע של משורר המבקש לספר בלשון חידה את סיפור אץ קוצץ, הוא המן, הבא לקצץ, לטרוף כנץ, ציפור לנפץ.

מיניי והקליר ועד אבן גבירול והלוי ועמנואל הרומי וביאליק וטשרניחובסקי ומאנגר ואורי צבי ואלתרמן. הם ואחיהם וחבריהם, משוררי העוני, צרצרי האומה, מנגני כאבה ושמחתה וחיוכה. זכרם לברכה ולטובה. ממני אוהבכם.

מקורות: פיוטי יוסי בן יוסי – אהרון מירסקי; מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים – צבי מאור רבינוביץ; פיוטי יניי – מנחם זולאי; לתולדות הפיוט בארץ ישראל – מנחם זולאי בידיעות המכון לחקר השירה העברית בירושלים, כרך ה; תולדות הפיוט והשירה – א“מ הברמן; שירת הקודש העברית בימי־הביניים – עזרא פליישר; הראשונים כבני אדם בתוך תעודה ט”ו – עזרא פליישר; ראשית הפיוט – אהרון מירסקי; שפת השיר של הפיוט הארצישראלי הקדום – יוסף יהלום; לתולדות השירה והדראמה העברית – חיים שירמן.