רקע
שלמה שבא
גאון יעקב

מלך בהדרו רואות עינינו!

שני עולי הרגל שבאו מקירואן שבארץ המערב ונדחקו עם ההמון הרב שנתקבץ בהר הזיתים, היו נרגשים.

הם הגזימו. לא היה זה מלך, אבל בכל זאת היה זה מעמד מלא הוד.

על ההר התכנסו בני הארץ, אורחים ועולי רגל מבבל וממצרים, ארצות המערב וערי הביזנט ואורחים מתימן הרחוקה וכולם באו למעמד הגדול – של הברכה והכרזת השנה החדשה וחגיה על ידי גאון הישיבה הארצישראלית – שנערך כל שנה בחודש תשרי, בהושענה רבה, על הר הזיתים, מול הר הבית והעיר העטורה בחומות. בראש ההולכים צעד הגאון, ראש היהודים, לבוש גלימה לבנה שזורה בזהב, ואחריו שישה חכמי הישיבה, הנהגת היהודים, איש איש לפי מעמדו, ואחריהם הכוהנים לבושים בבגדי קודש כבימים שהקריבו קורבנות בבית־המקדש, ואחריהם צועד העם ועמם המנגנים והמשוררים, והקיפו שבע פעמים את המצבה שממנה, כך מקובל, עלתה השכינה למקומה לאחר שחרב הבית, והשמחה היתה רבה. הגאון שורר פיוטים, מהם שנתחברו לכבוד אותו יום, והקהל ענה אחריו בקריאות הושענה והללויה רמות, ונדמה היה כי הנה שבו ימי הגדולה, ימי המקדש והמזבח והחג. ולאחר טקס התפילה עודד הגאון את הקהל בדברי ניחומים ותקווה והחרים את הסוטים מדרך התורה, את המלשינים, את הפונים לערכאות זרה ואת הפוגעים בציבור. וסיים בדברי ברכה לכל קהילות ישראל בכל מקום שהם ומנה כל קהילה בשמה ובשעה שנשא את שמה של קהילת קירואן במערב נתמלא לבם של שני עולי הרגל שמחה רבה, שכן הזכיר לטוב את עירם. ואחרי שסיים דבריו, נשאו הכוהנים כפיהם ובירכו את הקהל. ובתום היום הכריז הגאון על לוח השנה, על המועדים וזמנם, כזכותה של ארץ־ישראל עוד מימי הבית בשעה שבה ישבה הסנהדרין הגדולה וכל חכמי ישראל.

והעם הריע. לא היה זה מלך, אבל היה זה מעמד מרגש, חוזר על עצמו שנים רבות, מזכיר ליום אחד את גדולת הבית בשעה שעמד על מכונו והעם היושב בציון עולה לרגל למקדש המפואר, מביא עמו ביכוריו וקורבנותיו, ובמקדש עסוקים הכוהנים בשקדנות בעבודתם והלוויים משוררים. מה נפלא היה אותו מראה!


כעוף החול קמה יבנה לאחר החורבן. יוחנן בן זכאי נטש את ירושלים הנשרפת והקים את המרכז החדש של האומה בשפלת הים. בני גמליאל הזקן שבו לנשיאות, והגדול שבהם יהודה הנשיא, הוא רבי, מקבצה של המשנה ועורכה, עשיר, גאה, תקיף, ידידם של קיסרים, בעל אוניות וציים המהלכים בים וכפרים ואחוזות ביבשה ומטיל מרותו על החכמים. ואחריו משלו בניו ובני בניו, קרויים כשם האבות – שמעון וגמליאל ויהודה, והם אמנם נשיאים בחסות רומא, אבל היו בידם סמכויות רבות, גם של שלטון. ואיתם ראשי הישיבה, ראשי הסנהדרין, כנסת היהודים שלעתים הולכת עם הנשיא ולעתים מתמודדת איתו.

הסנהדרין עברה מיבנה לגליל, מאושא לשפרעם, משפרעם לבית־שערים, מבית־שערים לציפורי ומשם לטבריה. בירושלים אסורה היתה ישיבת יהודים וטבריה היתה מעין בירת הארץ היהודית, ובה הסנהדרין והחכמים והישיבות ובתי כנסיות ובתי־מדרשות ונערכת בה המשנה וחכמיה יצרו את התלמוד הירושלמי וכתבו מדרשים וספרי אגדה ומשורריה חיברו פיוטים.

המשברים הכלכליים שפקדו את ממלכת רומא לא פסחו גם על ארץ יהודה והגליל והיא נתדלדלה ובני הארץ ירדו למצרים או למדינות אסיה הקטנה או לרומא וממנה ליישובי הספר והגבול שלה לספרד ולאפריקה, וחכמים רבים עברו לבבל, שם קם יישוב יהודי גדול ועשיר ושם תלמידי חכמים גדולים, הם האמוראים והסבוראים, שהקימו מרכזי תורה בסורא ובפומבדיתא ובמחוזא ובמקומות אחרים. בראש היהודים עמד ראש הגולה, צאצא לבית דוד, ותוארו ומעמדו מקובלים גם על־ידי רשויות הגויים. אמוראי בבל יצרו את התלמוד המכונה בבלי והם וישיבותיהם נהנו מיוקרה רבה בין היהודים היושבים מפרס ועד צפון אפריקה ואסיה הקטנה. אבל עדיין נשיאי ארץ־ישראל היו מנהיגיו של העם, אם גם לא הגיעו לדרגת אבותיהם וקודמיהם הגדולים ויש בהם כאלו שאפילו הסריחו דרכם, כמו הנשיא יהודה השלישי שהשמועות אומרות עליו כי נסע לרומא וביקר במרחצאותיה וחשק באישה נוצרייה יפהפייה שלא נענתה לו ועשה בכשפים עם רעיו באחת ממערות הקברים ליד רומא כדי לכבוש את לבה. ישמרהו אלוהים. וגם הרומאים לא ראו בעין יפה מלכות יהודית אפילו בחסותם ובשנת 415 אסר קיסר ביזנט תאודוסיוס השני על הנשיא גמליאל השישי לשאת את תואר הכבוד פריפקטוס. שלוש שנים אחר־כך בוטל תפקיד הנשיא על־ידי הרומאים, אבל ראשות היהודים לא התבטלה, ההנהגה עברה לראשו הישיבה, הוא ראש הסנהדרין, הוא גאון יעקב, שישב בטבריה. ומטבריה יצאו בשנת 515 שליחים, כוהנים כפי שנאמר בספרי הזיכרונות, כדי לעזור ליוסף דה־נואס, המלך היהודי בתימן, שלחם בביזנטים שבאו מצפון ובנוצרים שבאו מחבש ולא הצליחו בשליחותם, לאחר מלחמה קשה נוצח דו־נואס והוא השליך עצמו מראש צוק לים כדי לא ליפול בידי המנצחים.


בשנת 520 בא לטבריא מר זוטרא, אפשר והיה בנו של ראש הגולה בבבל, ונתמנה לגאון יעקב ולראש הישיבה. ממר זוטרא אנו מונים עשרה דורות של גאונים וראשי ישיבה במשך מאתים־וחמישים שנה, אין אנו יודעים פרטים רבים עליהם ועל מעשיהם, אבל אנו יודעים את שמותיהם: גוריא. זוטרא. יעקב. שמעיה. נינא. מיגס. מיסא. נחמיה. אבדימי. חצוב. יהיו צרורים בצרור מנהיגי הארץ.

טבריה מצוינת היתה באנשי לשון ונקדנים, שכן עיר של דקדוק וניקוד היתה וחכמיה חידשו הרבה בלשון וקבעו את המסורה של התורה, ונקראו המסרנים, והיו שכינום אנשי קרי, שכן חקרו ובדקו ורשמו בשולי דפי מגילות התורה את קריאתן של המילים שטעו בכתיבתן בתורה עצמה, שבה אסור לתקן שום אות וסימן וכל שכן מילה. ובעיר הכנרת בא לעולם גם הניקוד הטברייני הנהוג עד היום.

חכמי לשון צרי־עין הם לעתים וכך היו כנראה גם נקדני טבריה, ואני רואה בעיני רוחי שניים מחכמי טבריה, הנפגשים ברחובה של העיר בבוקר אחד, ואחד מברך את חברו כדין:

“בוקר טוב למר.”

ועונה לו חברו: “וגם למר.”

ומבקש הוא לפלפל בדברי תורה ושואל: “האם שמע מר אתמול שאלתו של החבר מיגס בבית־המדרש בעניין זמן תפילת מנחה לרביע או לשליש, ומה מֵגיד כבודו?”

ומתעלם חברו מהשאלה ומתקן את חברו בקוצר רוח, כמי שעשה עוול גדול שאין ראוי שיעמוד רגע בעולם:

“מַגיד, מַגיד.”

ומסמיק חברו, הוא טעה בפתח, והעולם עומד גם על הפתח.

שכן כאמור, אנשי לשון ודקדוק מחמירים היו חכמי טבריה ומקפידים על לשונם ועל טעמיה ועל הביטוי הנכון והברור.


המוסלמים כבשו את הארץ, אבל הגאון והישיבה המשיכו לשבת בטבריה זמן רב אף־על־פי שהיהודים חזרו לחיות בירושלים. שבעה חברים היו בה בישיבה כשבעת נרות מנורת בית־המקדש וראש הישיבה הוא הראשון בהנהגה ושני לו אב בית־הדין ואחריהם עוד חמישה חברים, וכל אחד מהם נודע בכינויו לפי חשיבותו – “הראשון”, “השני”, “השלישי”, “הרביעי,” “החמישי,” “השישי,” ו“השביעי”. מי שחכמי הישיבה הכירו בו כתלמיד חכם היה זוכה מטעמם לתואר “חבר” ורשאי היה לשמש כדיין בקהילתו. הישיבה וגאונה היו עומדים בקשרים עם קהילות היהודים בחוץ לארץ, אם בענייני הלכה או שצריכים היו לתרומותיהם. קשרים רבים היו להם עם קהילת פסטאט, היא קהיר, בירת השלטון הפאטימי המושל גם בארץ־ישראל. ואף־על־פי שעשירה היתה קהילת קהיר ורבים שם עסקני ציבור וחכמים ודיינים וסוחרים שמסחרם חובק עולם, מספרד ועד הודו וסין, קיבלו על עצמם את מרות הגאון הארצישראלי וישיבתו, שראו בהם סמל לגאוות ימים קדומים ולמרכזיותה של ארץ־ישראל. הם שאלו לדעתם של חכמי ארץ־ישראל בענייני הלכה וביקשו גם שיפשרו במריבותיהם. לפעמים היו מתבקשים חכמי הארץ להכריע במחלוקת שפרצה באחד מבתי־הכנסת במצרים או בסוריה או בצפון אפריקה מי הוא שיאמר תפילת “נשמת כל חי”, ולפעמים נתבקשו להכריז חרם על מי שלרא נשמע לדעת הפרנסים והרבנים או שפנה לשלטונות כנגד אחיו. גם המימשל הפאטימי הכיר בהנהגתו של הגאון ובמרותו על קהילות היהודים בממלכה.

משורר שאיננו יודעים את שמו תיאר את הגאון ואת ישיבתו במילים נמלצות ונרגשות בחרוזי שיר:

קרן שבעה עינים על אבן אחת חקוקים

שבעת החברים משכילי הדברים עתיקים

שבעה אלה עיני ה' משוטטים בכל הארקים

ללמד בישראל משפטים וחוקים

ותורת משה ציווה לנו מורשה.


צפירת מנורת זהב ועל ראשה גולה

ועליה שבעת נרות בני היצהר מימינה ומשמאלה

העומדים על אדון כל הארץ כולה,

הוא אב בית דין מימין הגאון, משמאל לתהילה

ושבעת רועים ושמונה נסיכי חבורת הצדק הכלולה

המלמדים בישראל תורה מפורשה.


הארקים המצוינים בראש השיר כוונתם לארצות הרבות השומעות את קול הישיבה.


משעמדו לבחור גאון חדש היו נכבדי היהודים מגישים כתב בקשה לשלטונות הפאטימים לאשר את מינויו ומתוך כתב אחד למדים אנו על סמכויותיו ותפקידיו:

ופוסק הגאון דיניהם וסדרי הנשואים והגירושין וריסון מי שמזניח משהו ממצוות הדת ועידוד לעשות את הטוב ומניעה מלעשות את הרע והרחקת הפושע מחרם והתרתו מן החרם והשבת תשובות ולימוד השיעור ומינוי החזנים בבתי הכנסיות והשוחטים בשווקים הממונים על השחיטה ופיטור מי שראו לפיטור ומינוי החברים והשופטים והדיינים וקביעת דרגתם והשגחה על דרכי הפרנסים והתנהגות הנאמנים – כל זה בידי הממונה על כל היהודים הרבנים בכל דור ותקופה, שבא עליו הסכם הכל, והוא הראש ואין רשות ליהודים הרבנים להתנגד לו או לחלוק עליו במה שיפסוק או יפעל. ויש לו רשות למנות ממלא־מקום בכל עיר או ארץ שהוא סומך עליו שיושיט לו עזרה בכל דרישה שידרוש ממנו.


ואחד הפרשנים מסביר כי הפסוק משיר השירים “שררך אגן הסהר” מתכוון אל גאון יעקב ואומר:

ראש הישיבה שבזכותו מתפרנס כל העולם כדרך שעובר מתפרנס במעי אמו, מבהיק בתורה כאגן הסהר, כשהוא בא לטהר ולטמא, לזכות ולחייב, ואין דברי תורה חסרים לעולם מפיו, כדרך שלא חסרו מי הנהר הגדול שיצאו מעדן.


אכן מה נאה ראש ישיבת גאון יעקב במולכו על היישוב היהודי ועדיין הוא יישוב גדול, חי בערים ובכפרים, מן הגליל ועד השפלה, מנוה שבהרי החורן ועד רמלה ואשקלון ועזה ואילות. ומה נאה היה מראה גאון יעקב בהושענה רבה, הוא יום הכינוס הגדול כשבני ארץ־ישראל ועולי רגל ממצרים ומבבל ומהמערב מתכנסים על הר הזיתים לברכת השנה. חש אתה את השכינה מכסה את ההר, המלא אנשים, מול הר הבית, מול מקום המקדש, וכשעולה הגאון ומברך את העם היושב בארץ ואת קהילות בית ישראל בכל מקום שהם ומונה את שמותיהן מי לא יעבור רטט בלבו, כשני אורחנו עולי הרגל מקירואן.

ועולה רגל שהיה נוכח בחגיגות הושענה רבה כתב בהתרגשות לחברו שנשאר במקומו: “הריני מודיע לך שהיו לקהל חגים יפים, שלא היו ליהודים כמותם. והלא אמרתי לך – עלה עמי לרגל כך שנהיה שנינו יחד.”


מקורות: ספר טבריה – עודד אבישר; ארץ ישראל בתקופה המוסלמית – משה גיל; היישוב בארץ־ישראל בראשית האיסלאם – שלמה דב גויטיין; טבריה בתקופת הגאונים – ב' קלאר ב“כל ארץ נפתלי”; תולדות ישראל א1 – ב"צ דינור.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!