שבע מאות שנות שלטון רומא עמדו להגיע אל קצן. מהמזרח התקרבו גיסות הפרסים. אבל לא משם נפתחה הרעה. בדרום, במדבר יקטן, ארץ הערבים, הצטברו עבים ומשם פרצה הסערה, אבל איש לא ידע על כך עדיין.

המאה השישית עברה, וכמו כוכב שביט שהאיר שמים ובא לסוף דרכו, כך תמה ממלכת ביזנט ורומא.

ברחובות ירושלים, בטבריה, בקיסריה, בשכם, בעכו ובעזה, שוטטו נביאים מטעם אלוהים ומטעם עצמם, לבושי סחבות ולוהטי עינים, וניבאו על קץ העולם ועל מלחמת גוג ומגוג, על ארמיליוס ועל משיח בן יוסף ועל הגאולה. הנוצרים שמעו מה שביקשו לשמוע והיהודים מה שנתאוו הם.

הממלכה רבת הימים והעלילות עמדה להיאסף אל עמה, ובדרום, מעל למרחבי החול הגדולים של המדבר, נצץ והבריק כוכב חדש. הילל בן שחר, אמרו הנביאים המטיפים בחוצות.

מלחמות הביזנטים והפרסים בגבול המזרח נמשכו כרגיל, וידם של הפרסים היתה על העליונה. צבאותיהן כבשו את צפון סוריה ונכנסו לאסיה הקטנה. פוקאס מדנובה, קיסר קונסטנטינופול האכזר, נרצח ב־610 ועל כיסא המלכות עלה הרקליוס, בנו של מושל אפריקה. היהודים הבטיחו את עזרתם למלך הפרסי ששמו, כוסרו השני, צלצל באוזניהם כמו השם כורש, האיש שפירסם את ההצהרה שהחזירה אותם לארצם. שהר בראז, חזיר הבר, שר צבאו של כוסרו, עלה על אנטיוכיה בצפון החוף הסורי ויהודי העיר עזרו לו לכבוש את עירם. אחר כך פנה דרומה, כבש את דמשק ומשם חזר לחוף הים. חייליו הגיעו לצור, שוב נעזרו ביהודים, וכבשו אותה והגיעו לעכו. היהודים מרדו בשליטיהם ופתחו את השערים לפניו. היהודים בטבריה, בנצרת ובהרי הגליל הצטרפו לכובשים. הפרסים המשיכו וירדו לאורך חוף הים, מנעו מהצי הביזנטי לבוא לעזרת אחיהם, הגיעו לקיסריה, כבשו את אפולוניה, פנו אל לב הארץ, אל דיוספוליס, היא לוד, ועלו על ירושלים. עשרים יום צרו על העיר שעמדה נגדם בעקשנות, עד שחפרו מנהרה מתחת לחומות, ציפו את תקרתה בעצים ושרפו אותם. המנהרה התמוטטה ועמה קטע בחומה, והפרסים פרצו לעיר, בחודש מאי 614, וכבשוה. קולות שמחה עלו בבתי היהודים, ארבע מאות ושמונים שנה לפני כן, לאחר מרד בר־כוכבא, הרס הדריאנוס את ירושלים עד היסוד, הקים על חורבותיה את איליה קפיטולינה ואסר על היהודים להציג את כף רגלם בה, ומאז, להוציא זמן קצר בימי יוליאנוס הכופר, לא יכלו לבוא אליה. עכשיו חזרו אליה כבעלי ברית לכובשים ובראשם, אומרת האגדה, נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף. וראשים דבר הקריבו קורבן בהר הבית. שלושה ימים ערכו הכובשים טבח בנוצרים שבעיר, פרצו לכנסיית הקבר הקדוש ולקחו בשבי את שרידי הצלב שהיה טמון בארגז. כנסיות הנוצרים ומנזריהם נהרסו ונשרפו. נראה שהיהודים השתתפו במלאכה זו בשמחה רבה. הפרסים לקחו בשבי את זכריה, פטריארך ירושלים ועמו אלפי נוצרים – יש הטוענים כ־37 אלף איש – ושלחום לנינוה בירתם, שם עברו הפטריארך והשבויים הכנועים בתהלוכת ניצחון של הכובשים, ובראשם הצלב שעליו נצלב ישו. כיהודים הגולים לאחר חורבן בית ראשון, קונן הפטריארך הנוצרי: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו.”

כחמשת אלפים מן הנוצרים שנותרו בירושלים רוכזו בבריכת ממילא ונמסרו לחסדי היהודים. הללו הציעו להם להתייהד ואז יפדו אותם מהפרסים המנצחים, ולא – יהרגו אותם. מרבית הנוצרים סירבו ונרצחו.

יעקב היהודי, איש עכו לשעבר, יצא בשליחות סוחר מקונסטנטינופול למכור בגדים בקרתגו שבאפריקה. שם טבלוהו הנוצרים בכוח, אבל אחר כך – כך סיפר לימים – ראה חזיון והיה לנוצרי אדוק וניסה להעביר יהודים אחרים לאמונה הנוצרית. עשרים שנה אחרי כיבוש ירושלים על־ידי הפרסים נפגש בקרתגו עם יוסטוס, גם הוא מעכו שאביו היה מורהו של יעקב בהיותו ילד. יעקב המומר התפלמס עם יוסטוס, ובסופו של דבר, לדברי יעקב, השתכנע יוסטוס וקיבל על עצמו את הדת הנוצרית והכריז, “כריסטוס, אתה האל.” במהלך אותו פולמוס, סיפר יעקב זיכרונות מנעוריו, בשעה שעכו נכבשה על־ידי הפרסים בעזרת היהודים שקיבלו בשכרם את הזכות לעשות בנוצרים כרצונם:

מסתבר שליאונטיוס, אף על פי ששנא את היהודים – ביקש להציל את נפשו, כיחש בישו והתייהד. אבל נראה שמצפונו לא נתן לו מנוח. יום אחד ישב בפתח בית־הכנסת היהודי בעכו, ברחוב הראשי של העיר, שנקרא מייסי (והוא שם הרחוב המרכזי בקונסטנטינופול שעל שמו נקראו רחובות בערים ביזנטיות רבות), ועבר באותו מקום כומר ואמר לו: “אדוני ליאונטיוס, הרי לפניך ציטטת לפנינו, בני עדתך, את דברי המשיח: אם אחד מכחש בי, אני אכחש בו?” חדרו הדברים אל לבו של ליאונטיוס היהודי החדש והתחרט על מעשהו ועלה על גג ביתו של גימולוס בשכונה השומרונית של עכו, ליד הים, וחנק את עצמו. לדברי יעקב, ראה אחר כך ראש היהודים בעכו במשך שבעה ימים חלום, כי הכנסיות שהציתו היהודים הוקמו מחדש מפז טהור והן זוהרות באור גדול, ואילו בית־הכנסת היהודי הרוס ושקוע בים.

נוצרים רבים התייהדו באותו זמן. אחד מהם היה נזיר בכנסייה על הר סיני וחבריו טענו כי “נדחף בחזיונות ובחלומות השטן וייפול ליהדות ונימול.” לדבריהם, “הראה לו השטן את השליחים ואת הנוצרים כולם יושבים באפלה ומצד שכנגד את משה ואת הנביאים ואת עם ישראל מזהירים בזוהר נהדר וחיים בשמחה ובששון.” בהשפעת מראה זה עזב את המנזר בסיני ובא לארץ־ישראל, לנערן ולליניאוס, שני מרכזים יהודים בעמק הירדן, וסיפר לראשי היהודים את חזיונו ונכנס בברית אברהם וקראו לו היהודים אברהם ונשא אישה יהודייה והיה מורה את תורת היהודים לנוצרים. והוא, שלא כחברו מעכו, לא חזר בו.

יש הטוענים כי הפרסים מסרו בידי היהודים את ירושלים לעשות בה כרצונם והם הקימו בית־כנסת וקיוו לבנות את בית־המקדש מחדש. חזונות הגאולה פרחו והשמועות סיפרו כי עשרת השבטים יצאו לדרך מעבר לסמבטיון כדי להצטרף לאחיהם שבארץ. לפי סיפור אחר נתגלה בגליל משיח בן יוסף, הוא מנחם בן עמיאל אשר יהרוג את ארמילוס הרשע. וסיפרו גם אגדות על אישה יהודייה, חפצי־בה שמה, העומדת בראש גדודי לוחמים. והמשורר כתב:

ועוד כתב:

אבל הנס לא ארך זמן רב. הנוצרים אשר הובאו לפרס הגבירו את כוחם בחצר המלך כוסרו. שירין, אשתו של המלך, נטתה לנוצרים וכן גם יועצו הראשי. השניים שכנעו את כוסרו להתיר את שיבת הנוצרים לירושלים ולהקים מחדש את כנסיותיהם ואת מנזריהם. נחמיה ראש היהודים, שהיו שראו בו משיח בן יוסף, נרצח והיהודים הוגלו מן העיר ליריחו ולמדבר.

הפרסים המשיכו בכיבושיהם, אף מצרים נפלה בידיהם, ודומה היה כי מלכות רומא, גם המערבית, אובדת מן העולם, שכן במערב הרחוק עלו השבטים הוויזיגותים על ספרד הרומאית, וכבשוה. הלחץ הפרסי על הממלכה הביזנטית גבר והרקליוס רצה להעביר את בירתו לקרתגו בצפון אפריקה, ויועציו מנעו זאת ממנו. אבל הגורל שינה את פניו, הרקליוס אסף כוח, פלש דרך הים השחור לארמניה ואיגף את הפרסים מן הצפון, כבש את קווקז וירד אל פרס. בשנת 627 היכה את הפרסים ליד בירתם, נינוה. כוסרו הודח על־ידי בנו והוצא להורג. הבן הציע לפרסים הסכם שלום והחזיר לביזנטים את כל הארצות שכבש אביו וגם את שרידי הצלב הקדוש. הרקליוס יצא במסע ניצחון לארץ־ישראל.

כשהגיע לטבריה יצאו לקראתו נציגי היהודים בגליל וקיבלוהו בכבוד רב. ובנימין, ראש היהודים בטבריה והעשיר בתושבי העיר, הזמין אותו ואת קציניו להתאכסן בביתו והאכילם והשקם והשפיע עליהם רוב טוב. והרקליוס, לפי בקשתו של בנימין, מחל וסלח ליהודים על מעשיהם ואף נתן להם כתב הגנה, והמשיך בדרכו לירושלים ובנימין היהודי שנתחבב עליו, הצטרף אליו.

ב־21 במרס 629 נכנס לירושלים בראש תהלוכה גדולה, ועמו אשתו מרטינה – רוצה היה שתראהו בגדולתו – והחזיר את הצלב הקדוש למקומו בכנסיית הקבר וכל הנוצרים שבעיר חגגו לכבודו ותבעו ממנו לנקום ביהודים ואמרו לו: “היהודים היו עם הפרסים ועזרו להם והם הרגו בנוצרים יותר מהפרסים והרסו את הכנסיות ושרפון באש.”

ושאל אותם הרקליוס: “ומה תרצו?”

ואמרו לו: “תעשה מה שישמחנו ותהרוג כל יהודי מסביבות ירושלים והר הגליל.”

ואמר להם הרקליוס: “איני יכול לעשות זאת מאחר שנתתי להם בטבריה כתב ביטחון וכתבתי להם חוזה. ואם אפר את החוזה ואת השבועות תהיה זו חרפה עלי ואינני מאמין שאם אכתוב אחר כך חוזה למישהו – יאמין לי.”

ואמרו לו נזירי ירושלים כי הם ישאו במקומו את חטא הפרת ההבטחה ויכפרוהו ויתפללו בשבילו וגם קיבלו על עצמם לצום למען כפרתו, ואמנם, עד היום צמים הקופטים לפני הפסח למען מחילה להרקליוס.

ושמע להם הרקליוס והרג ביהודים ורבים מן היהודים ברחו מירושלים אל המדבר והסתתרו בנחלים ובהרים ויש מהם שברחו למצרים.

והרקליוס דיבר על לבו של בנימין, ראש היהודים בטבריה, להתנצר ושמע לו וטבל במים הקדושים.

הרקליוס קיווה שמלכות ביזנט תשוב לתפארתה משכבר הימים, אבל באוויר הילכו בשורות ואנשים רבים ראו חזונות, ובדרום, במדבר המסתורי, נולדה עין הסערה הממשמשת ובאה. הרקליוס רצה לדחות את הסימנים מלפניו, אבל הוא היה חוזה בכוכבים ולילה אחר לילה ראה חזון כי אומה של אנשים נימולים תחריב את ממלכתו.

הרקליוס סבור היה שהמדובר ביהודים וציווה להעביר את כל יהודי הממלכה על דתם, ואף שיכנע את מלך הפרנקים לעשות כמוהו, ולא ידע כי הכוונה לנימולים אחרים.

באותה שנה פשטו שבטים ערבים על דרום הארץ ותחילה סברו כי אין זו אלא אחת מן הפשיטות הרגילות של שבטי ערב, שיצאו מן המדבר לבוז ולשדוד ולחזור אל המדבר.

ירושלים וסביבותיה במפת מידבא מהמאה השישית

בימים שבהם נלחמו ביזנט ופרס, המעצמות הגדולות של העולם, זו בזו, נולדה במדבר הדרומי אמונה חדשה העתידה לשנות את העולם, אבל אבק המדבר וסערות החול כיסו את הנעשה מעיני אלו שסבורים היו כי הם־הם שליטי עולם.

מוחמד, בנו של סוחר ממכה, שנדחה על־ידי בני שבטו ועירו, אמר שראה חזיונות אלוהים, ומלאכו ציווה עליו לאחד את שבטי ערב החיים כל אחד לנפשו ולוחמים זה בזה, מאמינים באלי אבן ובמקומות קדושים, ולהנחילם אמונה באל אחד, שהוא, מוחמד, נביאו האחרון. בני מכה סירבו לשמוע לנבואתו והוא ומאמיניו עזבו את העיר ועברו לנאות המדבר אשר במדינה, שם קיבלו תושביהן את הנהגתו של מוחמד. מאותה שנה, 622, שנת ההגירה, מתחיל מניין הזמנים של מאמיני מוחמד.

בנאות המדבר של מדינה חיו שבטים יהודים, שאמרו כי באו לשם לאחר חורבן הבית. מוחמד, שבתחילה הוא למאמיניו להתפלל לכיוון ירושלים, סבור היה שהיהודים מאמיני האל היחיד ובעלי הספר שאותו קידש, ינהו אחריו, אבל הם לא נענו לו והוא מנה אותם בין אויביו, ולחם בהם. רבים מהיהודים התאסלמו והאחרים נהרגו או גורשו. אחר כך לחם ביהודים שישבו באזורים אחרים, ביניהם השבטים שחיו בנאות ח’יבר ועיבדו את אדמותיהן, והם נמלטו מפניו ומהם הגיעו עד ארץ־ישראל. נוסע ערבי בן לאותם זמנים סיפר:

מוחמד שלח את בני מדינה להילחם באנשי מכה, הצליח בפשיטותיו ובמלחמותיו ואיחד את שבטי המדבר, ואלה ראו בו את נביאם ומנהיגם. משהשתלט על חצי האי ערב, ציווה על גדודי הפרשים לפשוט על גבול ארץ־ישראל ואף שלח איגרות ליהודים אשר ישבו בארבעה יישובים בצפון מפרץ ים סוף, ביניהם אילת, הציע להם להיכנע והבטיח להם ביטחון ושלווה. בשנת 632 מת מוחמד ופקודתו האחרונה למאמיניו היתה לעלות מן המדבר ולהשליט את האיסלאם על ארצות קרובות ורחוקות. מחנה אחד עלה בערבה ופנה אל עזה, מחנה אחר עלה דרך עבר הירדן, פנה לתוך ארץ־ישראל ובקרב ליד בית־גוברין היכה את הביזנטים. עזה ושכם, לוד, יבנה, אמאוס, יפו ורפיח נפלו לפניהם. שלא כבמדבר ערב, ששם לא הותירו בחיים את מי שלא קיבל על עצמו את האיסלאם, היו הכובשים החדשים נוחים לנוצרים וליהודים, ואם סירבו לקבל את אמונת האיסלאם, היו לבני חסות המשלמים מס לכובשים ומוגנים על ידם. אבו בכר, יורשו של מוחמד, מת בשנת 634 ובמקומו בא הח’ליף עומר. בסופה של אותה שנה היתה רובה של ארץ־ישראל בידי הערבים. שרידי הביזנטים שהתרכזו בבקעת הירדן, בסביבות בית־שאן, ניסו לעצור את הכובשים. אבל הללו היכו אותם וכבשו את טבריה ואת הערים מהגולן ועד עכו וצור. הרקליוס גייס צבא גדול, יש אומרים מאה אלף איש ויש אומרים כפליים מכך. המוסלמים – מספרם היה קטן בהרבה, אבל נחושים היו באמונתם. הצבא הביזנטי התקדם אל נהר הירמוך, רוח דרומית חזקה סערה באותו יום, העלתה ענני חול ועיוורה את החיילים הביזנטים שפשטו מן הצפון. המוסלמים התקיפו אותם, רדפו אחריהם והשמידו אותם. הידיעה על המפלה הגיעה להרקליוס שנמצא באנטיוכיה והוא נמלט לקונסטנטינופול וכאשר חצה את מעבר ההרים המוביל לאסיה הקטנה, עצר לרגע, הסתכל אחורה בצער ואמר: “עליך השלום סוריה. ארצי היפה, מעכשיו את שייכת לאויב!”

כך תמו שבע מאות שנים של שלטון רומא.

בשנת 638 הגיעו הצבאות הערבים סמוך לירושלים ונכבדי העיר הודיעו כי ימסרו את העיר לח’ליף עומר והוא בא מן הגולן שם היתה מיפקדתו. לפי המסופר, ביקש להיכנס לעיר שידע את חשיבותה, בענווה רבה, רכוב על גמל ולבוש אדרת של שיער גמלים, אבל חייליו לא ראו בעין יפה כניסה צנועה זו, ותבעו ממנו כי ילבש הדר וירכב על סוס כיאה לגודל המעמד. עומר נענה להם ונכנס לירושלים רכוב על סוס, אבל מחזיק עמו מושכות גמל, נותן כבוד לחיה הנאמנה ששירתה את שבטי הערבים מאז ומעולם. לפי המסורת נתן הח’ליף עומר אמנה של חסות וביטחון לנוצרים, הבטיח כי לא יפגע בהם, לא יהרוס את כנסיותיהם וחייליו לא יכפו על איש מבני ירושלים להמיר את דתו. לדברי כמה מההיסטוריונים, הבטיח גם עומר, כי כמו בימי השלטון הנוצרי, לא יגור שום יהודי בירושלים. הבטחה זו, אם אמנם ניתנה, לא החזיקה מעמד זמן רב.

משנכנס הח’ליף לירושלים ביקש לדעת קודם לכול, היכן עמד בית־מקדשם של היהודים, הקדוש גם לבני אמונתו, שהרי בראשית האיסלאם אף ציווה הנביא מוחמד להתפלל לכיוונו ורק אחר כך נמלך בדעתו והורה למאמינים לפנות למכה. יצא הח’ליף להר הבית ששימש כמצבור לאשפת העיר, שכן הביזנטים, שרצו להאביד כל זכר לבית־המקדש היהודי, השליכו בהר הבית את כל אשפת העיר במשך מאות בשנים ועשאוהו להררי אשפה. ולא ידע איש היכן אבן השתייה וציווה הח’ליף להביא אליו את כעב אל אחבר, המכונה אבו אסחאק. וכעב אל אחבר היה יהודי מדרום ערב שהתאסלם. ואף על פי שנטש את אמונת היהודים מזמן, הסיר את נעליו בשעה שעלה על ההר הקדוש וליגלג עליו עומר ואמר: “שמתי לב שחלצת את נעלך,” וענה לו כעב: “רציתי לדבוק במקום הקדוש ברגלי.” וקרא כעב אל אחבר יהודים מבני הארץ שהכירו את ירושלים והראו לעומר את מקום האבן הקדושה, וציווה הח’ליף לנקות את ההר ומאות מוסלמים עסקו במלאכה, והצטרפו אליהם גם יהודים רבים ועומר עמד עליהם חסר סבלנות ושאל מדי פעם היכן אבן השתייה, עד שגילוה, והודה לאלוהים, והיהודים היו נדהמים ומתרגשים. וסיפר כעב לעומר כי כבר לפני חמש מאות שנים ניבא נביא אמת כי ביום שינוקה ההר מאשפתו, תיפול ממלכת אדום, היא ביזנט, ועומר החליט להקים בית־תפילה ליד הסלע הקדוש ומינה עשרים יהודים לשמור על ניקיון בית התפילה ועל ניקיון הר הבית. כחמישים שנה אחר כך בנה הח’ליף עבד אל מלכ את כיפת הסלע המפוארת על אבל השתייה ואחר כך נבנה מסגד אל אקצא, המסגד הרחוק, שלשם, לפי אחת המסורות, הוביל המלאך גבריאל את מוחמד רכוב על סוס בעל כנפיים, אל בוראק, ושם קשר את סוסו אל חישוק ברזל, ליד המקום העתיד לשמש כשער המסגד.

חמש מאות שנים, מאז דוכא מרד בר־כוכבא, אסור היה ליהודים לגור בירושלים בפקודת הרומאים והח’ליף עומר הוא שפתח את שערי העיר לפניהם והיהודים ראו בכך קיום נבואות רבות. מחבר נסתרות רבי שמעון בר יוחאי כתב חזונות על הצפוי, ואמר כי המלך השני שיעמוד מישמעאל – והוא הח’ליף עומר – יהיה אוהב ישראל ויגדור פרצותיהם ופרצות ההיכל. היהודים ביקשו מעומר להתיר למאתיים משפחות יהודיות לחיות בעיר ואילו הפטריארך הנוצרי תבע להמשיך ולאסור את יישוב היהודים בירושלים, ודחה עומר את הנוצרים והתיר לשבעים משפחות מטבריה לגור בירושלים והן התיישבו בדרום העיר, קרוב למקום המקדש ולשעריו ולמעיין השילוח שבו טבלו לתפילה, והקימו להם בתים מאבני הבניינים שחרבו ובית־כנסת ולא עבר זמן רב וכל יהודי שחפצה נפשו יכול להתיישב בירושלים.

קיסריה, עיר החוף והנמל הגדול המבוצרת היטב, עמדה נגד הערבים עוד כארבע שנים. לפי המסופר, נכבשה לבסוף בשנת 640 בעזרת יהודי ושמו יוסף, שבא אל המוסלמים בלילה וגילה להם מנהרה שהמים הגיעו בה עד המותניים ונכנסו בעדה לעיר מתחת לחומות וכבשוה. אותו יהודי קיבל כתמורה כתב ביטחון לו ולמשפחתו וליהודים נוספים.

אשקלון היא העיר האחרונה שנפלה בידי הערבים, בשנת 644.

עם הכיבוש הערבי שוב פרחו התקוות ושגשגו החזיונות. בקרבות שבין הביזנטים לבין הערבים ראו היהודים את מלחמת גוג ומגוג. הנביאים, אחד ושמו זרובבל ואחרים עלומי שם, הלכו ברחובות והזו חזיונות. מחבר ספר נסתרות רבי שמעון בן יוחאי הביא מדברי המלאך מטטרון: “אל תירא בן יוחאי, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל, אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה.” וציטט את דברי הנביא ישעיה: “כה אמר אלי אדוני: לך העמד המצפה – אשר יראה יגיד!” והוא ראה צמד פרשים, רכב חמור ורכב גמל, ורכב גמל זו מלכות ישמעאל ובימיו תיוושע יהודה ויצמח צמח דוד.

אלעזר הקליר, מגדולי עושי השיר העבריים, תיאר־ניבא את המלחמה הגדולה ואת ניצחונו של המלך יקטן, הוא שליט הערבים, על מלך מערב, הביזנטים, ועל ישועתם של היהודים:

ארקא ודוק שבשיר – הם הארץ והשמים.

ולא קמו החזונות והנבואות ומשיח לא נגלה. האיסלאם שלט בארץ שנים רבות, על־ידי כיתות שונות ומאמינים שונים: בית אומיה מדמשק, העבאסים מבגדד, הפאטימים והממלוכים ממצרים והעות’מאנים מטורקיה. יהודי הארץ היו לבני חסות נסבלים אם הם משלמים את כל מסיהם הרבים ומרכינים ראשם לפני המושלים ולפני מאמיני דת מוחמד. החזונות לא קמו, אבל הישג אחד השיגו היהודים והוא הגדול ביותר: הותרה ישיבתם בירושלים וקמה בה קהילה יהודית, שלא פסקה עוד לעולם.

מקורות: ארץ־ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי; ארץ־ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה – משה גיל; בימי רומא וביזנטיון – מיכאל אבי־יונה; תולדות השלטון הערבי בארץ־ישראל – מ' אסף; לשאלת השתתפותם של היהודים בכיבוש ירושלים על־ידי הפרסים בשנת 614 – ק' הילקוביץ בציון שנה ד' תרצ“ט; ויכוח דתי בארץ ישראל באחרית ימיהם של הביזנטים – שמואל קרויס בציון, ספר שני, תרפ”ז; מדרשי גאולה – יהודה אבן־שמואל; ספר היישוב א'; לחקר ארצנו – י' ברסלבסקי; על תוקפן של יצירות ספרות – יוסף יהלום בקתדרה אפריל 1979; היישוב היהודי בארץ־ישראל בראשית האיסלאם – שלמה דב גויטיין.