שש שנים עבד פלובר עבודת חוקר ודורש רשומות, עד שניגש לכתיבת “שלמבו” שלו; שש שנים שקד על ספרות התקופה אצל הקדמונים ועל מחקרי התקופה אצל האחרונים, למד את ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, הבוטאניקה והזואולוגיה וכו' וכו' של הזמן והמקום אשר על אודותם סיפר ברומאן שלו; יתר על כן, טילטל את עצמו לאפריקה וסייר את המקומות אשר על אודותם סיפר, ראה בעיניו את האור והגוונים, שאף את האוויר אשר בהם חיו גיבוריו, מישש בידיו את שרידי העתיקות. ולבסוף אך יצא “שלמבו” מתחת מכבש הדפוס, סביב שתו עליו המבקרים הספרותיים, כמו סנט־בּו, וביחוד המלומדים המומחים, ההיסטוריונים, הארכיאולוגים ועוד, לסוגיהם ולמיניהם, וסתם נקדנים חטטנים ורואי נגעים “על פי פרופסיה”, והראו שפלובר טעה בזה ובזה, לא ידע זאת וזאת, איש איש במקצועו וכיד בקיאותו הטובה עליו.
פלובר השיב למשיגיו מכתבים ארוכים ומעניינים, ובין שאר דבריו יש פיסקה זו, המעניינת ביותר: “אני מלגלג על הארכיאולוגיה! אם הגוון אינו שלם, אם הפרטים נותנים טעם לפגם, אם ההווי אינו תולדת הדת ופרי התאווה, אם האפיים אינם עקביים, אם המלבושים אינם לפי מה שהיה מקובל, והארכיטקטורות לפי האקלים, אם, במלה אחת, אין הארמוניה, הרי חטאתי לאמת, ואם לא – לא”.
ואלה הדברים אשר אני רוצה להשיב למבקרי, למר מינץ: יש אמת היסטורית ויש אמת היסטורית. יש אמת היסטורית הכרוכה בשמות האנשים, בתאריכי הלידה, המיתה, המלחמות, באבנים הגלומות שבכתלי בתי התפילה. ויש אמת היסטורית הבנויה על ההווי, על הלך הדעות, תנועת הרגשות, מצב הרוחות, בקיצור, לא אבני הכתלים, כי אם החיים אשר בתוך הכתלים גופם ומחוצה להם.
בעלי האמת הראשונה אינם יודעים על הרוב את השנייה, ובעלי האמת השנייה מזלזלים לפעמים בראשונה (דוגמאות אצל כל כותבי רומאנים ומחזות היסטוריים, החל משקספיר וכלה באיבסן, באנאטול פראנס ועוד).
וכי יש צורך לומר, שאני נימנה בין האחרונים ולא ביו הראשונים? לא ספר לימוד בהיסטוריה חפצתי לכתוב: לא הדיוק ההיסטורי והעמדת העובדות על אמיתתן, היתה כוונתי בשעה שכתבתי את “מולכו” שלי, כי אם התכוונתי לתאר לפני קוראי את האטמוספירה של התקופה, לצייר את פרצופם הכללי של החיים, צורות ההווי, שבהן באה לידי גילוי נשמת האדם; בקיצור, אותי העסיק הקולוריט של התקופה, אשר בה חיו אותם האנשים, אשר על חידת הוויתם תהיתי שנים רבות.
ולשם האמת ההיסטורית, האמת ההיסטורית שלי, הקרבתי לפעמים את זו של מבקרי הנכבד – ועכשיו הפרטים:
א. מר בנימין מינץ מתרעם עלי על כי “ר' שלמה אלקביץ, הצדיק והמקובל, הנו, על פי סיפורו של מר קבק, עוגב על נשים, והשיר לכה דודי, שעלה ונתקדש בכל תפוצות ישראל ונעשה סמל השבת, נהפך על דפי שלמה מלכו לשיר עגבים”. צר לי מאוד להיווכח מהדברים האלה, שה' מינץ קרא את הרומאן שלי קריאה מרפרפת ושטחית; אלמלא כך היה מוצא, שר' שלמה אלקביץ אמר במקום אחר (פרק ז' “בעולם האמת”) שהוא תיקן פזמון לכבוד יום השבת, ובפרק ט‘, במקום שמתוארת קבלת השבת של המקובלים, שר אלקביץ את שירו ברטט של יראה וקדושה ולכבוד שבתא מלכתא. אמנם אין לכחד את הנעימה הארוטית שיש בשיר “לכה דודי”, כשם שהיא מורגשת בכל ציורי הדמיון של ספרות הקבלה, ואין אלקביץ חייב ליתן את הדין על הרהורי לבו של מולכו, בשעת קבלת שבת זו. הוא, מולכו, ראה או נדמה לו שראה, עם דמדומי הערב, על ראש ההר מתנפנף באוויר דבר מה לבן דומה לשמלה או למטפחת, והוא לא ידע אם זוהי שמלת אשה או מטפחת גמליאל. "איזו יד נעלמה משטה בו – נאמר שם – כשהוא רוצה לראות את בת סרוג, הוא רואה שם למעלה בדיוק דמות אשה וכו’, וכשהוא חושב על מטפחתו של גמליאל – אינו רואה אלא מטפחת"… כשם שחילופי הרושם לפי חילופי הדמיון הם אמת פסיכולוגית, כך הכרחי היה, בעיני מי שקרא את הספר בתשומת־לב, מצב רוחו של מולכו באותו ערב, המתבטא במלים אלו: “הקדושה הזדמנה למקום אחד עם הטומאה, מלכת שבת עם לילית… השכינה והאשה נפגשו…” הרי זה פרי הקונפליקט בין הארוטיקה והקדושה אצל כל מקובלי העולם, ושלא ניצל ממנו גם אלקביץ; אצלו נתגלה קונפליקט זה בכיסופים, בגעגועים ובסבל נורא, אשר תמיד לבשו צורה של קדושה וטהרה… אבל באיזה מקום בספרי מצא מבקרי, שאלקביץ עגב על נשים? אתמהה! מכאן אתה למד, כמה שונים הם בני אדם ברשמיהם, מושגיהם ותפיסתם כשהם מדברים לא רק על צבעים וטעמים כי אם גם על מלים פשוטות ורגילות כמו “עגבה”…
ב. ר' יוסף קארו, בתקופה שאני עומד בה בסיפורי, היה, כבן ארבעים או ארבעים ושלוש, “במיטב שנותיו”, ואני בניגוד לזאת, מתארו בתור זקן. אני חושב שיהודי כמו ר' יוסף קארו, שרוב שנותיו עברו בעבודה רוחנית־ספרותית ענקית ומתמידה, שחי בסיגופים ובנזירות, מן הנמנע שלא יעשה על אדם זר, כמולכו, רושם של זקן וחלש. וביחוד הוא היה זקן כלפי האשה הרכה בשנים אשר נתתי לו.
ג. מר מינץ מעיר לי בצדק, שלא דקתי בגילם של האנשים אשר מולכו נפגש עמהם, ויש כאלה אשר מולכו לא היה יכול להיפגש עמהם, מחמת ההבדל בשנים.
וכאן אני מודה ומתוודה על חטא שחטאתי במזיד לאמת ההיסטוריה, לא של כתבי הרשומות, ואלה הם הנימוקים אשר העבירוני על דעת ההיסטוריונים.
בין זמנו של מולכו ובין זמנו של ישראל נג’ארה, למשל, לא התהווה שום שינוי פחות או יותר עמוק בחיים התרבותיים והחברותיים של יהודי צפת. ואילו היה בשעתו של מולכו אדם מטיפוסו של נג’ארה, הרי לא היה פחות מפליא ויותר מובן מאשר בימי האר“י הקדוש או ר' חיים ויטאל. אין ספק שבצפת של שנות ר”צ – רצ"ב היו אנשים כאלקביץ וכנג’ארה, כפי שאני ראיתים וציירתים, ובוודאי נפגש מולכו עמהם. צבעי האנשים האלה בהכרח נרקמו במסכת חיי “גיבורי”. ואם תמצא לומר: הלא יכולתי לקרוא לאנשים האלה שמות בדויים (וכך אמנם עשיתי לכתחילה. לנג’ארה, למשל, קראתי קודם בשם פרחי, והשם הזה נשאר על פי טעות באחד ההמשכים שנדפסו ב“העולם”) ועל ידי כך היתה מתקררת דעתם של הבקיאים בכרונולוגיה של הזמן ההוא. מפני מה לא חששתי לתרעומותיהם ולהשגותיהם של אלו? מפני שהקולוריט ההיסטורי היה חשוב בעיני יותר מההיסטוריה, או יותר נכון, מהכרונולוגיה. אולי אנסח את מחשבתי באופן כזה: אילו קראתי למקובל שלי לא אלקביץ כי אם אלמושנינו, האם היה מר ב' מינץ בא בתרעומות על שהוא “עוגב על נשים” כביכול? בוודאי לא! “אין מקשים על מעשיות”… מה שאין כן באלקביץ. כאן יש לפניו אישיות אשר דמיונו קשר בו צירופי־מושגים ידועים; בבחינה ידועה הוא מכיר אותו מכבר וה' מינץ התעניין בו יותר מאשר באיזה אלמושנינו, ודוק!…
“שלמה מולכו” שלי אינו ספר היסטוריה כי אם “ספר חזון”, או “חזון בדים”, כמו שהיה אומר פטרונם של כותבי הרומאנים ההיסטוריים אצלנו, אברהם מאפו. ובתור חוזה חזיונות – שוב בלשונו של מאפו – עשיתי בחומר ההיסטורי ובאישיות ההיסטורית מה שאני וכל הרומאניסטים עושים בשעה שאנו כותבים על חיי זמננו. אנו שליטים על הפרטים ועבדים לאמת העליונה והפנימית שבחיים. ובמובן זה אני מאמין שאף־על־פי שחטאתי לכרונולוגיה יש בספרי אמת, או האמת ההיסטורית. קראתי כל מה שנחוץ לקרוא כדי לדעת את התקופה ואת אנשיה. לא הנחתי שום ספר מהמאה הט"ז לספירתם, שיש בו משום סימן וציון לאופי התקופה ולצביונה הרוחני והציבורי, אשר לא קראתי ולא ניצלתי אותו. ואני מאמין שאנשי צפת או יהודי גרמניה במאה השש־עשרה חיו, דיברו, האמינו, אהבו וסבלו, כפי שאני ראיתי ושמעתים בתוך לבי, בשבתי לפני שולחן עבודתי, וזוהי ההיסטוריה כולה!…
[תרפ"ז]
מקור: תשובה לה' בנימין מינץ בעל המאמר בשגגה. “כתובים” מ“ב (צ"א) תרפ”ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.