אני רוצה להביע בפתח דברי, את שמחתי להיפגש עמכם, בוגרי הגימנסיה העברית בירושלים, שוב בתוך כותלי הבית הזה היקר לי כל כך, ולדבר לפניכם הפעם לא על הספרות העברית ועל הסופרים העברים בכלל (כמו שהייתי רגיל לעשות כל אותן השנים שישבתי לפניכם בקתדרה זו), אלא על עצמי, על דברים אינטימיים ביותר הנוגעים לי. וכי יש לך דבר שהוא אינטימי יותר לאדם מעבודתו שבה קיפל את כל נשמתו, שבה התעמם ליתן דמות וממש ליקר שבחלום חייו, לעמוק שבחזון־רוחו?

בנוהג שבעולם, הביקורת הספרותית או שהיא רואה בספר פחות ממה שהמחבר רצה לומר בו, או שהיא רואה בו יותר מזה. לי קרה כמקרה הראשון. ולכן נעניתי בשמחה להזמנתכם. אמרתי, שטוב הדבר אם המחבר בעצמו ישיח פעם עם קוראיו על ספרו ועל הלך־הרוח שבו נכתב; טוב שיספר על אותה חוויה דתית (שכן כל חוויה המקשרת את האני של הפרט אל הקוסמוס היא דתית) הטמונה מאחרי פרגוד ההוויה שביצירתו. כל יצירה אמנותית משולה כפלטין בעל יציעים, אכסדראות, אולמים, פרוזדורים וטרקלינים משונים זה מזה; ואילו הקוראים המטיילים בהם, השונים כל כך בכושר קליטתם, במידת אמוציונאליותם וכוח התרשמותם, אין יכולים לראות את כולם מוארים באור אחד שווה. המחבר, בעל הפלטין, שרוצה להשיח עם קוראיו על בניינו, אין ברצונו להסביר את פרטי תכניתו ומלאכתו האדריכלית, כוונתו היא פשוטה יותר: להדליק נר באותן הזוויות והתאים שהקורא אולי עבר עליהם בהיסח־הדעת, מפאת שלא עלה אולי בידי הבנאי להפיץ שם יותר אור (אולי רוח היא באדם להרחיק מן האור ולהטמין יותר ממה שיקר וספון לו יותר).

אמרתי לכם, שאני עומד לדבר לפניכם על עניין אינטימי שלי, אבל העניין הזה הוא לא פחות אינטימי גם לכם ולכל אדם השואל לנתיבות גורלו האנושי ולנתיבות העולם שהוטל לתוכו. ואמנם אם כל החיים אינם אלא תנועה מוליקולארית לבד, אם הצמיחה והגידול אמנם אלא פרוציסים חימיים לבד, אם עבודת המוח שלנו, אם רצונותינו, שאיפותינו, רגשותינו אינם אלא אפיזודה בחיי האורגאניזם ובקיום הקוסמוס, הרי הדין עם אותו פשטן שכל ישעו וחפצו למצוא פרנסה, לישא אשה להעמיד ולדות ולחטוף תענוגות קטנים, כפי הישג־ידו. ואחר־כך? אחר כך לא כלום. לפניו אפילה גדולה, אחריו אפילה גדולה, ובאמצע איזה היבהוב קל, ניצוץ של איזה שביב, בן־רשף יגביה עוף להרף־עין. ואפילו בני־רשף אלה מצטרפים ללהבה, מה להבה זו מאירה? בלימה איומה, ישימון האין־סוף. אתם יודעים, רבותי, על חיי הטאֶרמיטים מתחת לשכבת האדמה, שהם מאורגנים באורגאניזאציה נפלאה ומחוכמת ועצומה מאוד, בעלת משטר זעום וחזק. נצייר לעצמנו טאֶרמיט אחד מן המיליונות הרבים שנדלק בו פתאום אור ההכרה, מה תהא מחשבתו של זה? אנו יכולים לשער אותה בקירוב כך. קודם כל הוא ישאל: מה אני ומה חיי? אתם אומרים לי: “אלקטרונים”, “מוליקולות”. “אנרגיה”, הרי יפה! אתם אומרים שוב “אינסטינקטים”, “מלחמת הקיום” וכו', ־ הרי יפה; אבל מה טעם ומה חפץ בקיום זה שעליו נלחמת החברה החשיכה הזו שבה אני נתון? בשביל מי? בשביל מה? ואם אי אתם יכולים לומר לי מה טעם לקיום החברה הטארמיטית שלי, כל שכן שאין טעם ואין הגיון בסבלי ובמלחמתי אני בשביל חברה זו! כל אימת שלא היתה בי ההכרה ולא היה בי היצר לשאול, לידע ולהבין, קיבלתי את הדין שגזר עלי השלטון הטוטאליטארי העיוור של האינסטינקט, ומרומה על־ידו עשיתי את שליחותי הסתומה והאפילה ככל שאר מיליוני אחי. אבל עכשיו, עם ההכרה שבקרבי, איני רוצה להימק כאן באפילה; אני דורש תשובה על שאלתי; ואם תשובה אין, הרי מוטב שאשתחרר מכבלי העבדות ולמחול על קיומי, שאין אני רואה כל טעם לסבל ולצער הכרוכים בו. יש גם בני־אדם שאין עולים בחייהם על חיי טאֶרמיטים, “שאינם יודעים לשאול”. הללו אינם מעניינים אותנו. אני מדבר על אותם האנשים המהלכים בדרך יחידים עם פחד גדול בנפשם בפני האפילה הגדולה שבתהום אשר לרגלם; על אותם שיריעת חייהם קרועה על־ידי סתירות וניגוּדים. הללו היכן ימצאו מפלט בפני הסתירות הללו? היכן היד שתאחה את הקרעים, שתדליק פנס בחשיכה האופפת אותם? תאמרו: המדע, אבל המדע מטבע ברייתו ניתן שיעורים שיעורים, מסביר פירורים פירורים מרצוּעות בודדות של ההוויה הקוסמית; כל הסבריו של המדע אינם אלא היפּוֹתיזות לשעה, מפני שעדיין לא נמצאו היפּוֹתיזות טובות מהן. ועל השאלה: מה המעשה שעלי לעשות ואחיה בו? הוא שותק שתיקה אכזרית. אינו מצווה ואינו מייעץ. הוא אילם בשעה שהנפש נמוקה בייסוריה, מתענית בספקותיה המוּסריים, מתעטפת ביגונה ותועה בדרכי גורל האנוש המשובשות והלוטות ערפל.

אמנם, יש שאומרים לנפש הכמהה לאיזה חיוב, שיוציאה לאור ולמרחב מתוך אפילת החיים הטאֶרמיטיים, ־ יש שאומרים לה: “למען יאריכון ימיך”. אבל להיכן עתידה להגיע בסוף דרכה, תהלוכה זו של “ימים ארוכים”? וכי יש ארץ ברוכה ומיועדת לנו שהותקנה לנו בשכר כל עמלנו וסבלנו בדרך נדודינו הארוכה? וכי יש חוף שאליו חוֹתרת ספינתנו? ואם חוף כזה אין, ואם ארץ יעוּדה, שאליה זורמים ימינו, אין, ־ למה ניגע לריק במשוטינו? למה נלחם לחבל בגלים הזידונים, שהופקרנו בלא רחמים לתנועתם הריתמית והעיוורת?

משיב המדע ואומר: אין אני מחוייב, מפני שאין בכוחי להסביר דברים שיוצאים מגדרי ואינם מעסקי. עסקי הוא רק להסביר את העובדות הנתונות לבדיקת החושים, ולהתיר ככל האפשר את העניבות בשלשלת הסיבתיות, שנסתכסכו פה ושם. אה, הסיבתיות! ומה אחר כך, לאחר שכבר יעלה בידיכם להתיר עניבה זו או אחרת? להיכן זה מוביל? כשמוציאים מתוך קוביה אחת שנייה שהיא קטנה הימנה, הרי אין זה מעניין. מעניינת גם השלישית, שהיא קטנה מן השניה. מעניין להוציא קוביה מתוך קוביה מפני שיודעים אנו שסוף־סוף נגיע אל האחרית, אל קוביה אחרונה שאין קטנה ממנה. אבל אם קוביה אחר קוביה מתגלית לפנינו כולן דומות זו לזו, בלא סוף ובלא תכלית, הרי נשאלה שאלה: היכן הראשית והיכן התכלית? למה לא נתעכב באמצע או עם הפסיעה הראשונה, כיוון שהפסיעות הבאות לאחריה לא שינו בי ומסביבי כלום?

מאושר היה האדם בן ימי־הביניים, בשעה שכל העולם היה סגור עליו מכל צד כקליפת הביצה על האפרוח; חוֹסה היה בצל כנפי אמונתו, יושב היה בחיק אביו שבשמים, וחם היה לו בעולמו המצומצם והסגור, ובטוח היה מכל רוח שאינה מצויה. נפשו היתה מעויינת ושלימה כשלימות העיגול של אופקו הסגור. מכיוון שנתקעקעה הביצה העולמית, ונפתח עליו האין־סוף הקוסמי, פתאום ראה האדם המודרני את עצמו יחיד ועזוב באין־סוף, בלא חסות ומשען, כאדם זה שבליל סופה וסערה נסתחף הגג מעל ראשו ונתמוטטו כתלי ביתו. נטרד האדם המודרני מחיק אמונתו, נתייתם מאלוהיו.

יש שהאדם המודרני דומה למהלך בערבה לוהטת, החמה קופחת על ראשו, לשונו שותתת בכל אַמת צל, וכולה זעקה אחת מרה:

“אלוהים! צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי!”…

מפני שהאדם החושב הוא, כמו שאמרתי, יותר מטאֶרמיט. בשעה שאנו רואים את קין הורג את הבל אחיו, אנו מתמרמרים וצועקים חמס. לכאורה, מה זה איכפת לנו? שני אחים רצו לישב על כיסא אחד והחזק הדף מעליו את החלש, מה לנו ולהם? ואף־על־פי־כן היינו מזועזעים עד למצולות הנפש בשעה שמדינה קטנה אחת ניתנה לטרף בלא דין והלא דיין, למדינה דרסנית חזקה הימנה. מדוע? וכי אינסטינקט הוא שדיבר בנו? לא! הצדק האנושי הנרמס, דמי היושר האנושי צעקו אלינו מאדמת צ’כוסלובקיה. ואבותינו שנשרפו ונשחטו על קידוש השם? והמעונים הגדולים על קידוש האמת שלהם כמו סוקראטס, כמו ג’יאורדנו בּרוּנוֹ וכיוצאים בהם? והלוחמים הסוציאליים שהרקיבו בבתי־הכלא ובארצות־הניכר על קידוש האמת החברתית והפוליטית שלהם? הללו הרי הקריבו את אושרם ואת חייהם כולם בשביל חייה ואושרה של האנושיות, לאמור של אנונימים שלא הכירום ולא ידעום? הרי לא מלחמת קיום היא כשהלוחם מוותר על קיומו לטובת הזולת? הווה אומר שיש דבר אחר, נעלה וחזק מאינסטינקט זה של מלחמת הקיום. מה הוא איפוא אותו כוח מיסתורי שעושה את חיי בטלים כלפי חיי הרבים הנעלמים? תקראו לזה חוק מוסרי, צו המצפון, “האימפראטיוו הקאטיגורי”; אבל כל אלה אינם אלא שמות לדבר אחד ודאי ועליון על כל ספקותינו, נגיד ומצווה על כל יצרינו ואינסטינקטינו, דבר “שאין לו גוף ולא ישיגוּהוּ משיגי הגוף”. שהוא בהכרח תכלית השלימות מפני שבלעדיו אנו חסרים איזה עיקר, בלעדיו חיינו פגומים, מסולפים, קרועים ומכוערים; השאיפה אליו היא השאיפה אל השלמות, אל תיקון הפגימות, אל אִיחוּי הקרעים שבנפשנו וחיינו.

רבותי! לרבים מכם ידועות בוודאי שעות של בדידות גדולה, אותן השעות הגדולות כשכל המחיצות והתחומין במקום ובזמן מתבטלים ומיטשטשים פתאום, כשמידות הזמן והמקום פתאום מתמתחות והולכות עד לאין סוף, ובתוך החלל האיום הזה של האין־סוף אנו רואים את עצמנו כנקודה קטנה אחת אבודה ועזובה; יש אשר באחת מאותן השעות האיומות של תעייה בין תהומות כאילו נופל איזה תבלול מעל העיניים ואנו רואים את העולם אחר, אחר; ואז נפקחות אזנינו ואנו שומעים קול אסיר בוקע ועולה ממרתפי נפשנו. (הלא במעמקי נפשו האפלים של כל אחד מאתנו חבוש אסיר!), והיא שוועה איומה: אי אלוהים? שאלה מסוכנת! כרוכה בה סכנה גדולה לכל חיינו, היא עשויה להטותנו ממסלולנו הקבוע, שאלה העשויה לטרוף ולבלבל את כל הרגלי מחשבתנו, להפוך לתוהו־ובוהו את כל הסדרים שכל כך הורגלנו בהם; ואנו, נבעתים ונבהלים, ממהרים להשתיק את הקול, להעמיק לדחוק את האסיר שבתוכנו למען נוכל להאריך מענית חיי יום יום שלנו במנוחה. כל אחד מאתנו מזכיר בבחינת־מה אותה דמות נאפדת, איומה, של הנביא הבורח מאלהיו; כל אחד מאתנו יש לו המערה שלו, בה הוא מסתתר. ובשעה שסוּפוֹת וסערות משרשות עמים, עוקרות חברות ומשברות מדינות; האידיאלים האנושיים והמושגים המוסריים הקבועים חוזרים לתוהו־בוהו, והעולם כולו, כמדומה, עולה באש, בשעות כאלה יש שבתי־הכלא נפתחים והאסירים מתפרצים החוצה. גם האסיר שבנפש האדם מתפרץ. אז יש שיחידי סגולה שומעים אותו קול דממה דקה שבו מדבר אלהים אל האדם.

שעת אנדרלמוסיה כמו זו העוברת גם כעת על פני העולם התחוללה כבר פעם על האנושיות במאה האחרונה של הבית השני. רומי דנה את ארצנו הקטנה באש, עברה עליה והשתוללה כ“רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים”. אחד היה אז ששמע אותו קול דממה דקה. והוא אותו יהודי אומלל מנצרת, שאנשים מתוך עלבון־שפלותם, מתוך צמאונם למיתוֹס, מתוך כמיהה לאיזה עוגן להיאחז בו למען לא ישטפום מצולות חלל חייהם הריק, שאנשים אומללים כמותו, אמרתי, עשאוהו אלוהים עושה נפלאות. והוא השתוקק שגם בני נצרת ישמעו את הקול הזה, שישמעוהו כל ישראל, שישמעוהו כל באי תבל. ישו זה לקחתיו לגיבור בשביל הרומאן שלי מפני שהוא אדם מודרני; הוא יהיה תמיד מודרני, הפשיטוהו את מלבוש זמנו, הוציאוהו מתוך התפאורה הלוקאלית, ויכירהו מקומו בכל ארץ. (אולי בלא אותו הפאתוס המוסרי המסמן את כור מחצבתו). ישו שלי אינו פילוסוף מיטאפיסיקאי; הוא יותר משורר עם הרגשת־עולם עמוקה. אלוהיו הוא אלוהי חיים. לא דמיוּרג שליט מחוצה ומלמעלה לעולמו; לא בחינת מכונאי בבית־חרושת שלוחץ על הכפתור החשמלאי והגלגלים והאופנים מסתובבים, והוא המכונאי יושב בטל בשממון בטלתו… לא! לא! אלוהים כזה אין בכוחו להרוות את צמאנו; לא אליו משוועת האנושות הפצועה, המתבוססת בדמיה. אלוהי ישוּ הוא אלוהים חיים המתקפל ומתבטא ביצירתו. כולנו, כל היקום משמשים ארשת והתגלמות למהוּת האלוהית; כמו שהיצירה האמנותית נושאת בתוכה גלוּמה ומקופלת את האמת המהוּתית, את הנצחי שבאמן. כל הקוסמוס אינו אלא פראזה מוסיקאלית אחת ללא חסר וללא יתיר וללא ארעי; כל תו ותו אחוז בחברו, משתלשל ונובע ממנו כגזירה־שווה הגיונית, ועם זאת, ברישא צפוי הסיפא, והסיפא נעוץ ברישא. אין בכוח אנוש לפענח את הפראזה המוסיקאלית הזאת, מפני שמכשירי שכלו אינם מספיקים לכך. הוא יכול רק להרגישה כמו שהרגישה ישו, כמו שהרגישוה גדולי המוסיקאים בכל דור ודור, ואצלנו ־ הבעש"ט, ר' נחמן מברצלב… ואף אנשים כמו טולסטוי וגאנדי הרגישוה. ישו אומר ליהודה איש קריות הרואה את עצמו כמנודה מאלוהים:

“כולנו, יקירי, שרויים בחיקו של הקב”ה. אין עולם חוצה ממנו. כל העולם מקופל בתוכו. משולים אנו בתינוקות שיושבים מתחת לכיסא אביהם, ושולי טליתו מכסים עליהם. התינוקות משחקים, ישנים ורואים חלומות; אין הם ניעורים ממשחקיהם ומחלומותיהם, אלא בשעה שאביהם קוראם ונוטלם על ברכיו. על כגון זה אומרים הבריות: מיתה!… קשה עליהם הפרידה מכזב החלומות. ואילו בחיקו של אבינו אין מיתה, אין כליה, הכל חי וקיים. אפילו מה שאנו רואים נטול חיים, בעיצומו של דבר הוא חי, חי! חיק אבינו מכיל הכול וכוללם יחד"…

וזוהי משמעותה העמוקה של הכתוב: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!” האדם הפרימיטיבי אף הוא ראה את דיוקן הבורא מתוך ברייתו, שמע את קולו מתוך הפראזה המוסיקאלית, ולכך זיהה עם אלוהים את האש, המים, הרוח ואת כל הטבע סביבו. הציוויליזאציה גירשה את האדם מגן־העדן של המיתּוֹס; בקטעים הזעירים והמקוטעים של שלשלת הסיבתיות אין אנו רואים את רצון הבורא, כשם שאין אנו שומעים את סימפוניות הקולות של גופות השמים בתנועתם, שעליה דיבר פיתאגורס. אבל אנשים כמו ישו שומעים אותה. במשתה אצל המוכסן, ששם היתה לו הפגישה הפאטאלית עם מרים המגדלית, אמר ישו:

“אילמלי היינו יכולים לעקוב אחר הדברים ומעשים שמתיילדים ומשתלשלים אלה מאלה, כמות שאנו מטיילים בשביל מהר אל גיבעה, מגיבעה אל גיא, ומגיא שוב אל גיבעה ואל הר, אמן אני אומר לכם שהיינו מגיעים אל אצבעות השכינה שאורגות את השתי־והערב של מסכת החיים, מסוף העולם ועד סופו… ואז אפשר שהיה קל לנו יותר לרחם על אדם ולסלוח לו”…

באחת מן השעות הגדולות של בדידות שעברו על ישו בנעוריו, שכב פעם לבדו על אחד ההרים שבסביבת נצרת והקשיב אל נפשו ואל נשימת העולם. ראה באוויר פורחת ציפור בודדת בשעה מאוחרת, עם ערוב היום.

“הציפור עגה עוגות מעל לראשו ומצייצת בהתמדה ובכוונה שבלב. דומה שגם הציפור נדברת אליו, מבטיחה ומשתדלת. היא מזמרת: ‘כל החיים זורמים מהתם, מאחורי הפרגוד; גם חיי אני, גם חייך אתה… כל הנשמות קורצו מתחת לכיסא־הכבוד, הקטנות והגדולות, הטהורות והטמאות; גם נשמתי אני, גם נשמתך אתה; אני המנקרת בגללים, ואתה המתענה והנכסף אל אלוהים… אב אחד לכולנו. כולנו אחים. על כולנו זורחת חמה אחת. כולנו צפויים לחסדי הבורא. אתם עם תשוקותיכם הגדולות, ואני עם שמחתנו על גרגיר התבואה בתוך הזבל’…”.

כן! האדם אינו אלא יחידה בסולם המינים והסוגים, בסולם הצורות שבבריאה; הוא אח גם לציפור וגם לגרגיר שהיא מנקרת בזבל, וגם לזבל עצמו. ואף־על־פי־כן… יש בו באדם סגולה אחת שמגביהה אותו מעל לשטח ההוויה חסרת השם והפרצוף, והיא האני שלו, אני – הווה אומר תעודה ואחריות; אני – הווה אומר אישיות. אישיות האדם, פירושה לא חומר אינרטי המצפה ליוצר שיפיח בו רוח חיים, אלא משהו מן היוצר עצמו, משהו מדמות וסמל לחיים. יהודה איש קריות הולך קודר בלחץ בדידותו, בלחץ גלותו מעל שולחן אביו שבשמים. וישו אומר לו:

“אתה, יהודה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילך. רגע אחד תן את דעתך להבין זאת. אתה יצור כפיו של הבורא, דמות דיוקנו. גדולה מזו: אתה חלק אלוה ממעל… כן, כן, אתה! אין בך עפרורית אחת, אין בך נקבובית אחת, אין בך אף שערה אחת שאינה מאלוהים… אתה חייב לכבד את עצמך כבוד אלוהים, אתה חייב לקדש את עצמך קדושת אלוהים”.

שמע זאת יהודה ונתבהל: כיצד? כיצד? וישו אומר לו:

“הווה לומד ממידותיו של הקב”ה. מה הוא אומר ‘אנכי ה’ אלוהיך', אף אתה כּבּד את האני שלך".

רבותינו ז“ל קראו לזה “איקונין של שכינה”. חייב אדם, אמרו חז”ל, לראות את עצמו כאיקונין של הקב"ה, ושכל העולם כולו לא נברא אלא בזכותו וכו'. בשעה שהוא מהלך בדרך כאילו סייעה של מלאכים מהלכים לפניו, מכריזים ואומרים:

“תנו מקום לאיקונין של שכינה!”…

האישיות האנושית זכות קיומה הוא בעוּזה ותפארתה, בכוחה וגדולתה הפנימיים. אסור לה לאישיות לשכּר את עצמה על־ידי הרבים, לטבּע את עצמה בתוכם. עינו מצווה להיות מופנית תמיד כלפי פנים; לא לפחוד לשחרר את האסיר החבוש במעמקיה האפלים, לגלם ולפתח ולשכלל את כל הטוב והנהדר הטמון בה. צריך הכּוֹרה להעמיק לירד אל מעמקי מחצבתו; ובאשמני בדידותו, עם נר קטן על ראשו הוא חוצב וחוצב, מחטט ומחטט, בזיעת אפיים, ובייסורים גדולים אבל בהתמדה, עד שהוא מגלה את גרגרי הזהב השפונים טמונים באבני אופל. האישיות אינה אחת מרבים. היא האחת, היחידה. אין הבריות אוהבים את המתפללים ביחידות. אבל האישיות אינה מבקשת “מניין” לתפילה. היא בחינת המינאריט, המתנשֹא מעל למסגד, יחידי באווירו של עולם. סביב הומות סופות, רעמים רעמים, והוא עומד זקוף וגא בבדידותו, מפני שמעליו מבשר המואדזין את אחדות אלוהים:

“שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”…

רק לא להירתע מן היחידות ומן הבדידות. האישיות האמיצה, החזקה באמונתה היא תמיד בודדה. אבל בדידות זו אינה אלא חיצונית. מתן שכרה בעולם הגדול והעשיר שהיא מגלה בתוכה. שמעון הכּוֹפר, איש הרבים, שרוצה ללמד בני יהודה קשת ולהכין את הסקריקין בשביל המלחמה המכרעת העתידה לבוא, הוא חולק על ישו, מתווכח עמו בשם הרבים, וישו אומר לו:

“בן־אדם! שמע בקולי ולא תהא מתיירא להסתכל בתוך עצמך… העבר את דעתך מעל הכל, והסתכל בתוך עצמך לבד! אמן אני אומר לך: לא תשתעמם! הסתכלות זו לא תהא לבטלה, ובלבד שתהא רגיל בכך. עתיד אתה למצוא בקרבך עולם מלא שלא יכולת קודם אפילו להעלותו על דעתך. שם תמצא גם השכינה שוֹרה… ראה עולמו של הקב”ה, את הים, את ההרים, את הרקיע, את הציפורים… אין כאן אף זווית אחת, אף זרת אחת, אף שיעור כמלוא נימה פנוי מן השכינה, חלילה, וכל זה מקופל בתוכך! סיעה זו של ציפורים טסה דרך נפשך: אותו פלג שאתה שומע את שיכשוּכוֹ, זורם ועובר בקרבך, שם גם זורחת החמה כולה… אמן אני אומר לך: לכשתמצא את כל אלה בקרבך, לא תמצא שם מקום לקנאה, לשנאה…"

בוודאי דרך האישיות אל עצמה היא דרך ארוכה של חתחתים ומעקשים. צריך אדם לסלק כמה וכמה מחסומים וחומות בצורות. מי לא שקד לשבש לו לאדם את דרכו אל עצמיות אישיותו? מי לא השתתף במלאכה זו של טישטוש הפרצוף האישי, “האיקונין של השכינה” שבו, על ידי שיעבוד אל הנוהג, אל המקובל על הרבים? העדה, הנדודים בדרכי ניכר, החיים בגיטו, ההכרח במלחמה שאינה פוסקת על כל שעל אדמה תחת הרגליים, על האוויר שנושמים, גיוּס האדם למלחמת מצווה של הציבור, של המעמד, של המפלגה. כל אלה דרשו את “החיה החברתית” שבאדם וקברו את האני שלו תחת תל הבינוניות האפורה, החד־צורתיות של הרבים. “דע לך, אומר ישו אל אותו שמעון הקנאי, דע לך שאתה קבר מהלך. אין מלינים מת, ואתה מלין אותו. מי המת? אתה הוא זה. אבותיך, חבריך, שכניך, כולם התעסקו בקבורתך, סתמו עליך את הגולל. אתה חפץ חיים אתה, דפוק בכל כוחך על הגולל וצעק לחיים. אי אתה יכול בפעם אחת, בבת־ראש לקום לתחייה. כבד הוא הגולל ומן הצורך שכל קיומך יהא מאמץ אחד שאינו פוסק להעבירו מעליך… שכל חייך יהיו תחיית־מתים שאינה פוסקת”…

מה זאת? כלום זוהי קריאה אל ניטשיאניות חדשה? אל אֶגוּאיזם בצורה מעולפת? כלום זהו מרד בציבור, בלאוֹם? לא ולא! אין זה אלא הפיכה מסויימת בסולם הערכין שלנו. לא מן החברה אל היחיד, אל מן היחיד אל החברה. אין לבנות בניין חברתי, לאומי על אבק אדם, על אישים שעולמם הפנימי חולל בקרבם, שרופי נפש, מטושטשי איקונין. אין זה קריאה לאגואיזם, מפני שהאגואיזם מצמצם ומדלדל את האישיות, מתישה ומנצל אותה, את כל תפארתה. ואילו האישיוּת מצווה להיות עשירה, חזקה ויפה. יהודה איש קריות שאל את ישו, בשעה שזה ביקש לעורר בו כבוד אל ה“אני” שלו: “מה אעשה ב’אני' שלי?”. ישו משיב לו:

“בוא שמע, המקום יתברך עד שלא ברא את עולמו היה אלוֹהוּת לעצמו; לאחר שנברא העולם היה אדון עולם, אבי כל ברואיו. עד שלא ברא את עולמו לא היו בו ממידת הדין ולא ממידת הרחמים; לאחר שנבראו ברואיו היה לדיין צדק, לאב הרחמים. זוהי נתינה לשם נתינה שמעשרת את בעליה. האם יולדת בחבלים גדולים; מכל מיצי גופה ודמיו ומכל כוחות נפשה מפרישה היא לגוף השני שבבטנה; היא כבר אוהבת אותו ומרחמת עליו עד שלא יצא לאוויר העולם”.

יהודה תמיה:

מה הוא, העני והעלוּב, יכול ליתן לזולת?

“אתה – אומר לו ישו – עשיר, משופע בסגולות טובות ובחמדות מרובות, ואי אתה יודע זאת, אי אתה יודע כמה עשיר אתה… כמה מעיינות־חסד חתוּמים בלבו של אדם! עיתים מברך אדם על בת־צחוק אחת טובה, על עין טובה, יותר מעל אוצרות זהב וכסף. יותר שאתה מפזר סגולות אלה, יותר הן מוסיפות והולכות, יותר נעשה ה”אני" שבאדם מלוּבש, חזק ומבהיק"…

וברוח זו דיבר ישו עם שמעון הקנאי:

“עד אימתי לא תבינו זאת? – שאל ישו – גבולין שעיתים מתרחבים ועיתים מצטמצמים מה הם? אמת קרקע זו שהיום היא קדושה לי מפני שארצי היא, ומחר טמאה מפני ששכני בא ונטלה ממני לעצמו, מה היא?… אמור לי מה שווים של גבולין רחבים, כשהאדם היושב בתוכם עינו צרה ולבו כמוש וצמוּק? מה שוויה של חירות זו, כשהאדם הנהנה הימנה רוחו כבולה, מכוּדנת ומוּכפשת לעפר”? “…אשרך, ־ אומר שמעון, שחלקך בשמים, ואילו חלקם של רוב בני־אדם בארץ הוא”… – ישו משיב ספק מתוך קוצר רוח ספק מתוך רחמים:

“חביבי! הרקיע והארץ מנשקים זה לזה; הקו המבדיל בעיניהם הוא דק שבדק, אין בו כדי תפישה”.

יפה אמרת רבי! אלא שאין זה אלא שם, בסוף תבל…

“לאו. הקו הזה בנפשך הוא”.

“נפשי? אתה מצמצם כל כך את עולמו של הקב”ה?"

“אדרבא, אני מרחיבו. מה “סוף תבל” וזה שלנגד עיניך? אי אתה רואה בעיני בשר שלך יותר מכפי כוח ראייתן, ואין ידך מגעת אף כמלוא נימה להלן מכפי שיעור מידתה, ואילו עולם שבקרבך אין לו גבול וסוף, ואין תכלה לאותו קו שעובר בנפשך ומחבר שמי שמים וארץ”.

לא! אין זו התכחשות לדרישות הציבור והאומה, אלא ההיפך מזה. אני מבקשכם לסקור את יריעת חיינו בימים האלה בארץ הזאת, לאור כל הדברים שאמרתי לכם הערב הזה, ומאליהם תסיקו את המסקנות על חובת כל אחד ואחד לעצמו ועל המצוּוה עליו בין בעומדם על החומה ובידו אנך…

אנו בונים כאן את ההיסטוריה שלנו מחדש.

כל אחד מאתנו עומס על שכמו את אבנו שלו המסותת, וכל כמה שכבידה היא, אין מלאכים באים לסייע לו, לבדו לבו נושא כל אחד את המעמסה. וכמו בכל מקום של עשייה ובנייה מרובים כאן ציבורי החומר והלבנים, תלי החול, השייש, המתכת הטובה והאבק, מרוּבה האנדרלמוסיה והערבוביה, אנשים הומים ומהמים, ובתוך המהומה וההתעוררות דבר אחד שכחו: את האדם שכחוּ.

נוכח נחשול הרשע והזדון העולה להציף, כמדומה, את אחינו בתפוצותיהם טוב לזכור שרבות עברו על עמנו סערות וזוועות, ואף־על־פיהן של הפורעניות היה עמנו כל ימיו שומר על דיוקן השכינה שבו, על פרצופו האישי, או נכון יותר: על אישיותו הלאומית בין העמים, מפני שתמיד זכר שלא ברעש ה'; תמיד שמע את קול הדממה הדקה שבו מדבר אלוהים אל האדם. נלמד מעמנו לשמור על דיוקן השכינה שלנו בכל תמורות העיתים ובכל מסיבות הזמנים, ונעשיה פנס כמו אותו מלך, שעליו מספר המדרש, שתלה באווירו של פלטין שלו אבן טובה להאיר לו בחשיכה, כדי ששום רוח לא תוכל לכבותה. אף אנו צריכים לתלות אבן טובה זו שלנו באווירו של עולמנו.

ולבסוף אוסיף מלים אחדות:

לפני שנים אחדות הייתי חולה קשה. חדשים שכבתי על ערש דווי. בלבי כבר נפרדתי מן החיים, מן האנשים הקרובים לי, ודומה היה לי שאני הולך לקראת התנוונות ממושכת, או, אם תשחק לי השעה, אל קץ מהיר. והנה ערב אחד ואני שוכב יחיד בחדרי, ומנגדי, מבעד לחלון הפתוח, רואה אני את אמיר הברוש מתנענע במתינות כל הזמן ובלא הפסק. נתעוררו בי רחמים גדולים על ברושי: כל ימיו מתנענע כך אמירו גלמוד באווירו של עולם. ואחר כך הרהרתי בי בעצמי, זכרתי את ימי חיי, את נעורי הסוערים ואת נדודי־חיי המרובים, וחשבתי: הלא בעצם סערת מעורי ובעצם טלטולי הרוחניים והגופניים, לא היתה שעה שלא הייתי גלמוד בין חברים וידידים, כראש ברוש זה; ועכשיו שוכב על ערש דווי ושוב לבדי; לבדי אצא מכאן כמו שלבדי באתי. ואימה גדולה נפלה עלי. אימה מפני האפילה הנוראה הרובצת על גורל האנוש עלי אדמות. ופתאום משהו או מישהו לחש לי באוזן: והוּא?… האסיר שבקרבי, שתמיד הייתי משתיק ומחניק את קולו, הוא שהשתמש בשעת רפיוני, יצא מכלאו ולחש לי: והוא? ואבינו שבשמים? ממנו באת, עמו עברת את שביל חייך ואליו אתה חוזר. לא לבדך באת לעולם ולא לבדך תצא ממנו. לא, מעולם לא יצאת מחיקו של אביך, ואתה לא ידעת זאת. עד עכשיו תועה היית. בין צללי רפאים תעית, אורחות עקלקלות הלכת וחשבת שדרכך ישרה, בטוחה, ארוכה, גם בלא אלוהים. כך כל חייך ואתה לא ידעת מי תומך גורלך… ופתאום, בשביל הצר על שפת התהום פגשת אלוהים…

פתאום נודע לי שלא הייתי בודד אף שעה אחת, אף הרף־עין אחד מימי חיי. ובלבי נפתח מבוע אור ואושר. ואז, בפעם הראשונה במשך כל ימי מחלתי, פרצתי בבכי. בכיתי מרוב שמחה ואושר. ואז גם נדרתי נדר: אם יקימני אלוהי מחוליי, אכתוב ספר אשר בו אספר לאדם אומלל כמוני שאין הוא יתום ועזוב בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, ושהוא אינו אבק פורח. מי שנושא בקרבו את האיקונין של השכינה אינו אבק פורח.

והנה כתבתי את הספר, את בר נדרי זה. ובשעת כתיבתו היתה משעשעת אותי תקווה, שלימים ייכתבו בוודאי פה ושם עוד ספרים כמו ספרי זה, והם יהיו כמו אותם המינאריטים המתנשאים מעל המסגדים ומינאריט אל מינאריט קול יקרא:

“שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!”

מקור: הרצאה במועדון בוגרי הגימנסיה העברית, רחביה ירושלים. “דבר” כ“ב טבת תרצ”ט (13.1.1939).