המכתב אשר כתב הנזיר אטיין דה לה ריי, מהמנזר על שם אן הקדושה בפרובנס, לאדון המחוז, אשר ביקש ממנו לספר על סופה של ממלכת הצלבנים ועל הסיבות לנפילתה. אטיין דה לה ריי יצא עשר שנים לפני כן לארץ הקודש, חי בעכו והשתתף במערכות האחרונות של הצלבנים. לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים־הסרצנים, נמלט לשאטו דה לה פרלן שבעתלית, המבצר האחרון של הצלבנים בארץ. ומשנפל גם מבצר זה בידי המוסלמים, עלה באחת הספינות המעטות שהצליחו להימלט מידי הסרצנים וחזר לצרפת.

סניור נעלה, לפי בקשתך אספר על ימיה האחרונים של הממלכה הנוצרית בארץ הקודש. ואכתוב כל מה שראיתי בעיני וכל מה ששמעתי מפי רוזנים ואבירים, בעלי אחוזות, ראשי מיסדרים, לוחמים ומפקדים, סוחרים של מדינות איטליה היושבים בעכו ועושים עסקיהם עם אירופה, מפי פשוטי עם, ומפי אחי ורעי, אנשי קודש וכמורה השומרים כתבים ישנים המספרים את עלילותיהם של אחינו אנשי הצלב מיום שבאו לארץ זו, ארצו של מושיענו, בן האלוהים, לפני כשתי מאות שנים, כדי לגאול את הקבר הקדוש ולהקים בה את מלכות האמונה האמיתית. אבל כל הנייר שבעולם אין בו די כדי לתאר את קורות הארץ הקדושה מאז כבשוה אחינו נושאי הצלב עד הספינה האחרונה שהפליגה משם. על כן אקצר בדברי ואספר את שנעשה בארץ מאז מלחמת צלאח א־דין, לפני כמאה שנה.

אדוני הסניור, לפני חודשים מעטים הואלת להזמינני לחצרך למסיבת משכילים כדי להחליף דברי תורה ואמונה. והופיע לפנינו גם טרובדור נודד מן הנודעים שנזדמן למחוזנו וביקשת ממנו לשיר לפנינו ולפני אנשי חצרך. הוא ניגן לפנינו על נבלו ושר עלילות אבירים ומלכים, ובין השאר גם על ריצ’רד לב־הארי, נסיך המערב, ועל פגישתו בחולות יפו בארץ הקודש עם צלאח א־דין, מלך המזרח – שני אבירים שלחמו זה בזה בחירוף נפש והשלימו זה עם זה, ועל ההערכה והכבוד שרכשו זה לזה. ואמנם על מעשי גבורתו ומעשי האבירות של צלאח א־דין רבים השירים והאגדות בארצותינו, אבל אין המשוררים שרים על מעשי האכזריות שלו ועל גרונות רבים של אחינו אנשי הצלב ששיספה חרבו.

כתשעים שנה אחרי שנכבשה הארץ בידי אחינו השתרעה ממלכת הנוצרים ממורדות קדמת אסיה ועד חולות סיני. דומה היה כי כך תהיה לעולמים. אבל באותו זמן עלה על כס השלטון במצרים האיש אשר עשה את הצעד הראשון לאובדן ממלכת הצלבנים – צלאח א־דין אל־איובי, ממוצא כורדי, בן לפקיד שלטון מבגדד. איש מוסלמי מאוד באמונתו, למוד מלחמה מנעוריו. בהיותו צעיר עבר עם בני משפחתו, מהם פקידי שלטון ומהם חיילים מלומדים, לדמשק. דודו שירכּוה, איש צבא שהיכה אויבים רבים וכונה “אריה האמונה”, נשלח על־ידי מלך סוריה נור א־דין למצרים, כדי להילחם בצלבנים. צלאח א־דין הצטרף אליו. לאחר נסיגתם של הצלבנים מינה נור א־דין את שירכוה כנציבו במצרים. לאחר מות דודו, בשנת 1169, סילק צלאח א־דין את סולטן מצרים מכס המלכות ובא במקומו וכבש את חג’אז והגיע עד שערי תימן. כשמת נור א־דין עלה על דמשק ושם את עטרת המלכות על ראשו ואחר כך כבש את צפון עיראק. עכשיו, שהיה שליט המזרח, ביקש לממש את חלומו – לאחד את כל הערבים ולהכריז מלחמת קודש, ג’יהאד בלשון הערבים, על ממלכת הנוצרים. הוא שלח בתחילה את חייליו לכבוש את המחוזות שמעבר לירדן שבשליטת האציל רנו משאטיון, שהיוו חיץ בין מצרים וסוריה. לוחם אמיץ ואכזר היה רנו משאטיון והוא היכה פעם אחר פעם את חייליו של צלאח א־דין, שדד את שיירות המוסלמים שיצאו לעיר קודשם מכה, ואת שיירות המסחר שהביאו את עושר המזרח הרחוק לנמלי הים התיכון.

משנכשל צלאח א־דין במלחמתו ברנו משאטיון פנה לדרום, ב־1177 ערך קרב בגזר, נחל תבוסה ופנה לצפון והתקיף את אחינו שישבו בגליל ובמקורות הירדן. כמו זאב המסתובב סביב מכלאת צאן ומבקש פירצה להיכנס בעדה ולטבוח בצאן, אף צלאח א־דין סובב סביב לממלכת הצלבנים וניסה לפרוץ בצפון ובדרום ובמזרח. קרבות רבים הפסיד, אבל כל אותו זמן הצטרפו אליו יותר ויותר לוחמים מן הארצות המוסלמיות שהקיפו את הממלכה הנוצרית ונענו לקריאת הג’יהאד. נושאי הצלב גייסו את חייליהם, מאות פרשים ורגלים אמיצים, אבל היו מעטים לעומת הסרצנים. הם פנו לאחים באירופה לבוא לעזרתם, ביקשו מהם שייצאו למסע צלב חדש, אבל אירופה עצלה היתה ולא נענתה. גם אוצרות הממלכה דלו, ונתאספו ראשי הצלבנים בירושלים בשנת 1183 והטילו מס שלא היה ידוע כמותו עד אז באירופה – מס על הרכוש וההכנסות, ראשון המסים מסוג זה.

צלאח א־דין הציע שביתת נשק, והסכימו לו הנוצרים, אבל הפסקת האש לא נמשכה זמן רב. בקיץ של שנת 1187 קיבץ צלאח א־דין חיילים רבים, כבש את טבריה וצעד אל לב הגליל. מלך ירושלים גי דה־ליזיניין אסף את חייליו ליד מעיינות ציפורי ופקד לעלות על טבריה. הם הלכו בהרים בחום היום כשהשריונות הכבדים והחרבות על גופם ובידיהם רמחים. ליד חיטין ירד עליהם הלילה ושם חנו.

הלילה ההוא לא נשכח בספרי הקורות. הלוחמים הנוצרים התירו את השריון מעל גופם והניחו לצדם את כלי הנשק שהכבידו עליהם וביקשו מנוחת מה עד הקרב שלמחרת. עייפים היו ממהלך היום, צמאים וגרונם ניחר ומים לא נמצאו להם. הקיץ היה חם והמעיינות יבשו. סוסיהם הצמאים צהלו בחוסר מנוח ומפקדיהם והמלך דה־ליזיניין בראשם לא נתנו שינה לעיניהם, ישבו באוהל המלך ודנו בשאלה אלו תכסיסים ינקטו בקרב של מחר, ולכל אחד דעה משלו. עם עלות השחר נעו הפרשים והרגלים למקום הקרוי על שם שני הרים הנישאים מעל חבריהם – קרני חיטין. שם פרץ הקרב. ה־4 ביולי 1187 יום שרבי היה, חם כדי חנק. אנשי הצלב הנתונים בשריונים כבדים לחמו באויב העולה עליהם, השמש קפחה על ראשם והם צמאים עד מוות, רואים לנגד עיניהם את אגם הכנרת, ששם נעשה נס לישו אדוננו, מבקשים לפרוץ ולהגיע למים, אבל נס לא נעשה להם. הם הוכו בידי הסרצנים קלי הרגליים, קלי הנשק וקלי התנועה, שסובבו אותם, סגרו עליהם, פתחו דרך וחזרו וסגרו עליהם. חיילינו נמלטו לפסגת אחת מקרנות חיטין, סובבו את אוהל המלך, מבקשים להגן עליו, הולכים ונהרגים, עד אשר הקיפום הסרצנים והנותרים חיים נכנעו ונלקחו בשבי. גם הצלב הקדוש נפל בידי הסרצנים. גי דה ליזיניין והמפקדים שנותרו בחיים הובאו לפני צלאח א־דין, והוא הגיש למלך במו ידיו כד מים, שצוננו בשלג החרמון, כדי להרוות את צמאונו. היה זה אות כי חייו של המלך ניתנו לו לשלל – מלך לא יהרוג מלך!

אחר כך ציווה צלאח א־דין להביא לפניו את הנסיך רנו משאטיון ושיסף את גרונו במו ידיו והסביר שעשה זאת כיוון שלא אחת הפר הנסיך את הבטחותיו והמשיך לתקוף את השיירות שעברו בעבר הירדן. רצח זה נעשה לעיני המלך דה־ליזיניין, שצלאח א־דין הושיבו על ידו. אותו לילה, מחוץ לאוהל המלך, נטבחו לוחמינו באכזריות על־ידי הסרצנים והנותרים בחיים הובלו קשורים בחבלים לשוקי סוריה ונמכרו לעבדים, לעתים תמורת זוג נעליים. זו אחר זו נפלו ערינו ומבצרינו בידי המצביא המצרי ושלושה חודשים לאחר התבוסה בחיטין נמסרו מפתחות ירושלים לידי צלאח א־דין. הארץ, להוציא ערים מעטות ומבצרים בודדים, נפלה לידי המוסלמים.

שנה לאחר מכן שיחרר צאלח א־דין את מלך ירושלים בתנאי שיישבע כי יפליג מן הארץ ולא יוסיף לשאת נשק נגד המוסלמים. גי דה־ליזיניין מצא דרך להתחמק ממילוי שבועתו: הוא שלח את סוסו ואת חרבו באונייה לארצו והוא עצמו התייצב מול חומות עכו כדי לחזור ולכובשה מידי הסרצנים.

שנה לאחר קרב חיטין יצאו שלושה מלכים למסע הצלב השלישי – קיסר גרמניה פרידריך השלישי, מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס וריצ’רד לב־הארי מאנגליה. קיסר גרמניה שיצא ביבשה טבע בפלג מים באסיה הקטנה. פיליפ אוגוסטוס וריצ’רד לב־הארי וחייליהם באו בדרך הים, ירדו בחוף ליד עכו ובחודש יולי 1191 כבשו את העיר והשיבו את הצלב הקדוש. ריצ’רד לב־הארי ירד לאורך החוף עם חייליו לכיוון יפו. בחולות ארסוף היכו חייליו את לוחמי צלאח א־דין מכה קשה וכבשו את יאזור ואת בית־דגן. לרגע עלה בדעתו של ריצ’ארד לעלות על ירושלים ולכובשה שוב, אך הוא היסס ופנה לאשקלון. ב־2 בספטמבר 1192 הגיעו ריצ’ארד לב הארי וצלאח א־דין להסכם שלפיו נמסרו לוד ורמלה לידי הנוצרים. אז נולדו האגדות, שהושרו ימים רבים בידי הטרובדורים והמהלכות עד היום על שני האבירים ללא חת, זה ממזרח וזה ממערב, שנפגשו, לא הבינו זה את לשונו של זה, אבל כיבדו זה את זה מאוד. שנה לאחר מכן מת צלאח א־דין.

כעבור שלושים ושש שנים, ב־1228, יצא קיסר גרמניה, פרידריך השני, למסע צלב נוסף, הצליח בכמה קרבות וחתם הסכם שלום עם הסרצנים ולפיו הוחזרה ירושלים לשלטון הנוצרים, להוציא את הר הבית שנשאר בפיקוח המוסלמים. פרידריך עלה לירושלים, שם את כתר מלך ירושלים על ראשו וחזר לארצו. ירושלים היתה ללא מלך, והצלבנים – כשלא לחמו במוסלמים, לחמו זה בזה – הטמפלרים בהוספיטלרים ושני המסדרים בטבטונים. וגם אנשי קומונות הסוחרים מאיטליה, בני גנואה, ונציה ופיזה רבו זה עם זה. אבל גם המוסלמים לא הניחו ידם ממלחמות אחים ולא אחת לחמו מצרים ודמשק זו בזו וכל אחת מהן הציעה הסכם עם אחינו כנגד אחיהם. וכך הושבו לנו הגליל ובית־גוברין ושוב פרחו החלומות, עד 1244. הח’וארזמים, מוסלמים שישבו לחוף הים הכספי, נסו מפני המונגולים שעלו מקצה היבשת, שטפו את מערב אסיה, כבשו את ירושלים וטבחו ביושביה הנוצרים. חמש־עשרה שנה היתה עיר הקודש בידינו ואבדה לעולם הנוצרי לעולם.

ושוב ביקשה אירופה לבוא לעזרת האחים בארץ הקודש. המלך לואי התשיעי, המכונה בפינו הקדוש, יצא למסע צלב חדש, השביעי. הפעם נחת עם צבאו בחוף מצרים ומשם ביקש לעלות על ארץ־ישראל מדרום. אבל כבר בראשית דרכו הובס ונלקח בשבי עם אלפים מחייליו. לאחר שהבטיח לא להילחם עוד, שוחרר ופנה לעכו. הוא ביצר את ערי החוף – עכו, צידון, קיסריה, עתלית ויפו ושב לצרפת. ב־1250 סילקו הממלוכים, עבדי המלכים לשעבר, את צאצאי צלאח א־דין האיובים ובאו במקומם. עשר שנים לאחר מכן הופיעו מן המזרח הכובשים החדשים – המונגולים, מלאי עזוז ותאוות כיבוש ורצח ובז. הללו, בראשותו של נסיכם ג’ינגיס חאן ובנו אגדאי כבשו את פרס, את ארצות הסלג’וקים, שטפו את רוסיה, עברו את סף אירופה, התקיפו את הונגריה ופולין, ושם נבלמו. ומשעצרו שם ונהדפו, יצא כוח אחר שלהם מפרס וכבש את בגדד, את דמשק ואת סוריה. הם צלחו את נהר הירדן והתפרשו בעמק יזרעאל. שם, על מעיין חרוד, ב־3 בספטמבר 1260, נערך קרב בינם לבין הממלוכים שבראשם ביברס המצרי, וידו של ביברס היתה על העליונה. המונגולים עזבו את הארץ.

חמש שנים לאחר מכן יצא ביברס נגד שרידי ממלכת הצלבנים, כבש את קיסריה, עלה על הגליל, הצפין לקצה סוריה וכבש את נסיכות אנטיוכיה. לואי הקדוש, שהמתחולל בארץ הקודש לא נתן מנוחה לנפשו, חזר ויצא למסע צלב, והפעם הרחיק מאוד – הוא נחת עם צבאו בתוניס, ביקש לעבור דרך המדבר, לכבוש את מצרים ולעלות על ארץ הקודש. אבל מסעו נקטע בתחילתו: לואי הקדוש חלה ומת באוהלו בלב החולות. בהיותי בארץ הקודש פגשתי זקן אחד שיצא באותו מסע והגיע לארץ הקודש לאחר תלאות רבות, וסיפר לי שעל ערש מותו לחש מלכנו “ירושלים ירושלים!” והשיב את נשמתו לאלוהים.

ירושלים הצלבנית

ביברס יצא לקרבות רבים בנוצרים, כבש חלקים מן הממלכות שלנו בסוריה וב־1272 ניאות לחתום על הסכם שלום לעשר שנים. כל הסכמי השלום שנחתמו עם הסרצנים – כך נמסר לי – היו ל“עשר שנים, עשרה חודשים ועשר שעות.” בכל הסכם נכלל סעיף שהתיר לנוצרים להפר אותו אם יבוא מסע צלב חדש, אבל חייבים היו להודיע על כך חודשיים מראש.

איש לא האמין בשלום החדש. כל מחנה התכונן למלחמה הבאה. אחינו הצלבנים שלחו קריאות עזרה נואשות לאירופה. מלכי אירופה והאפיפיור הזדעזעו, וכמה מאות אבירים ולוחמים ומאמינים יצאו לדרך, מעטים מדי. ביניהם הייתי גם אני, נזיר צעיר שלא מזמן הצטרף למנזר. הייתי מלא רוח אמונה וקיוויתי להדביק בה את יושבי הארץ ואת האבירים ואת אנשי הצבא שיבואו בעקבותינו. עליתי על ספינה שהפליגה מגנואה. ירדנו בחוף עכו – נזיר אחד, שני סוחרים, שני נוודים שלא מצאו מקום לעצמם בארצם ושלושה נושאי נשק, שלא ברור היה לי אם באו להגן על הארץ הקדושה או קיוו לשלל רב.

אדון נעלה, ביקשת שאפרט את הסיבות מדוע אבדה ממלכת ירושלים הקדושה ונשמטה מידי הצלב. אעשה זאת ככל שחוכמתי וידיעותי מגיעות וממה ששמעתי וראיתי במו עיני.

מאתיים שנה משלנו על הארץ ועל ארצות רבות הסמוכות לה ודעתנו זחה. היינו כרבע מעם הארץ, יותר ממאה אלף נפש. האבירים קיבלו אחוזות, אנשי אירופה יישבו את הערים, אל נמל עכו הגיעו ציים מארצות רחוקות, סחרנו ונשאנו ונתנו ואחינו התעשרו. אך רוח המלחמה ורגש השליחות הקדושה שפיעמו בנו בתחילה, פגו. לעתים לא ידענו אם אנו לוחמים למען הצלב או כדי להגדיל את רכושנו ואחוזותינו. בנינו מבצרים רבים והסתגרנו בהם ורחקנו מעם הארץ. לחמנו נגד האויב מבחוץ, אבל הרבינו גם מלחמות ומריבות בינינו לבין עצמנו. בני אירופה לא הצטרפו אלינו ברבבותיהם, ונשארנו מיעוט, מבוצרים במצודותינו. רוב הנוצרים חיו בעכו, בצור ובירושלים. בני הארץ, האריסים והאכרים, עיבדו את אדמותינו, עשו את עבודותינו, ובלעדיהם היינו חסרי אונים; אף שחיילינו היו לוחמים נועזים יודעי מלחמה, הרי שלא היה אפשר לנו להפסיד בקרב גדול ואפילו אחד, שכן לא היו לנו כוחות להיערך לקרבות נוספים. ובכל קרב, גם אם ניצחנו, הקזנו דם רב, וחדשים לא באו במקום הלוחמים שנפלו. ואילו האויב חידש כל הזמן את כוחותיו, שבאו אלפים־אלפים מהארצות השכנות. ומשכינסנו את כל חיילינו לחיטין למערכה מכרעת והוכינו, לא היתה לנו תקומה, גם אם נותרנו לשבת בערים עוד מאה שנים לחוף הים.

מאז, במשך מאה שנה, היתה הארץ במלחמות רבות ומסעי צלב יצאו כדי לחזקה, אבל הרוח ששילחה את המחנה הראשון והגדול לדרך לא חזרה עוד לעולם. שטחה של הממלכה גדל לעתים לאחר מלחמה או בעקבות הסכמים עם מאמיני מוחמד, אבל מעודה לא חזרה לימי גדולתה ותמיד נשאר בסיסה לאורך החוף, כמוה כנחש שטרף ציד ומתעבה ופולט את הציד וחוזר ומצטמצם. המלחמות תכפו וכוחנו תש והלך, ומחנות המוסלמים גברו עלינו כמשברי ים גואים. הייאוש נכנס ללבם של אחינו, והם ביקשו להתהולל, לסבוא וליהנות כל זמן שיוכלו. רעי הנזיר בורכרד מהר ציון סיפר על שנותיה האחרונות של הממלכה הנוצרית ואני מוסר מפיו:

ולפניו סיפר יעקב מוויטרי, בישוף עכו, מה עלה בגורלם של ה“פולאנים” ילידי הארץ וגאוותה:

ועוד כתב:

והסוף התקרב. יום אחד, בחורף של שנת 1291 לאדוננו, התעללו נוצרים מבני עכו בכפריים ערביים שבאו כדרכם למכור בשוק של עכו את פרי שדותיהם. סולטן מצרים קלאון, שחיפש עילה להילחם בנוצרים, תבע להסגיר לידיו את הפורעים, אבל מושל העיר דחהו. קלאון החל בהכנות למלחמה, אבל בסוף הקיץ מת פתאום. בנו אלמליכ הזעיק את בני הדת המוחמדית מכל הארצות השכנות לגרש את הזרים מארץ אבותיהם. רבבות לוחמים נהרו לעכו ובאפריל 1291 הטיל אלמליכ מצור על העיר. מול אלפי החיילים המוסלמים עמדו כ־800 פרשים ו־14 אלף רגלים בני האמונה הנוצרית. ב־18 במאי ניתן האות. 192 שנים לאחר שדרכה כף רגלם של נושאי הצלב הראשונים בארץ הקודש, נפלה עכו, שבה ישבו כ־50 אלף נפש ועליה אמרו כי אין גדולה ממנה בעולם. המגינים נסו אל הספינות כדי להציל את נפשם, אבל הים הסוער מנע רבים מהם להגיע אל הספינות וטבעו או שנפלו בידי המוסלמים הצוהלים, שטבחו את חלקם וחלקם האחר לקחו בשבי והובילו אותם בשיירות לשוקי המדינות המוסלמיות ומכרו אותם לעבדים.

משראיתי כי אין הצלה דרך הים, הצטרפתי לחבורה קטנה שהצליחה להימלט מעכו שכובשיה שיכורים מניצחונם ובמסע לילה הגענו לשאטו דה לה פרלן, היא עתלית. ב־14 באוגוסט נמסרה עתלית, המעוז הנוצרי האחרון, לסרצנים ללא קרב. בלילה הצלחתי לעלות על ספינה קטנה שהובילה אותי לקפריסין ומשם, לאחר הרפתקאות רבות ומסע של שלושה חודשים, הגעתי למנזר במחוזו של אדוני הנעלה.

אבדה הממלכה הנוצרית, גלה הצלב ממקום הולדתו והארץ חזרה לשלטון הכופרים.

מקורות: ממלכת הצלבנים בארץ־ישראל – יהושע פראוור; הצלבנים, דיוקנה של חברה קולוניאלית – יהושע פראוור; תולדות ישראל בגולה – ב“צ דינור, כרך ב' 1; לתולדות היהודים בארץ־ישראל בימי מסע הצלב הראשון – ב”צ דינור, ציון תרפ"ז; מקורות ומחקרים – ש' אסף.