רקע
שלמה שבא
הממלוכים

הארץ נרתעה לאחור ונותרה כמו חוף שהים נסוג ממנו והשאיר אותו ריק ובו שרידי גרוטאות, קונכיות ועצמות דגים. הארץ ננעלה כבועה, נסגרה מהעולם, מחוז נסתר שהחיים הסוערים עוברים על פניו.

תמה ממלכת הפאטימים. תמו 200 שנות הנוצרים. אדוני הארץ עכשיו היו הממלוכים המצרים, עבדים מבני עמים זרים שכבשו השליטים המוסלמים ועברו לדת המוסלמית ולימים נעשו הם אדוני הארץ. כדי להוכיח את נאמנותם לדת החדשה היו קנאים לה במיוחד. זיכרון שלטון הצלבנים רדף את השליטים החדשים והם רצו להרחיקה ממהומת עולם שהארץ עמדה במרכזה מאתיים שנים. הממלוכים הרסו את ערי החוף שנמליהן שימשו מעגן לספינות אירופה. החוף רחב הידיים והשפלה עד ההרים שממו, נחלים נסתמו, מישורים מלאו ביצות, הדרכים נשתבשו ונעלמו. מן הערים הגדולות נשארו שרידים עלובים, חומות ומצודות שנשטפו במים או שנתרוקנו וננטשו. יושבי החופים עברו אל ההרים הבטוחים, שם קמו כפרים חדשים וערים ומצודות ונסללו דרכים לשליחי הדואר והמימשל ולגדודי הצבא שיצאו ממצרים צפונה, אל רחבי הממלכה החדשה, כשעזה ורמלה משמשות להם תחנות. עכו היתה מעכשיו עיר נמל קטנה, יפו נהרסה, כך גם חיפה ועתלית ואשקלון. רבים מיושבי הארץ התאסלמו וכנסיות רבות נהרסו. אם פעם, בימי הפרנקים, יכולת לקנות בכל שוק של עכו בשר חזיר או יין, עכשיו, בימי המוסלמים הקנאים, לא העז איש למוכרם. דממה כיסתה את הארץ. לעתים הפרו את השלווה מרידות, מלחמות מקומיות. המונגולים ניסו פעם ופעמיים להציב את רגליהם בארץ, אבל הוכו ונסוגו.


ארץ־ישראל היתה כלא חשובה. המושלים והפקידים ירדו מדרגתם, הארץ נחלקה לפלכים רבים, כל אחד מנוהל בפני עצמו. ובכל זאת, בלב הבועה, בעיקר בירושלים, רחשו חיים. הממלוכים המוסלמים שביקשו להוכיח את אדיקותם הרבו לבנות בירושלים, העיר השלישית בקדושתה לאיסלאם, מבני קודש ודת ועיטרום וקישטום באמנות רבה. הם הזהיבו את כיפת הסלע ועשוה כעטרה לעיר, בנו מסגדים רבים ונאים, מדרשות לתלמידי איסלאם, בנו חאנים מפוארים לשכן בהם עולי רגל, בתי־תמחוי, בתי־חולים ורהטים לשתייה. הם בנו שערים מפוארים להר הבית, אמות מים ובריכות, שווקים ורחובות שנבנו רחוב חדש על חורבות רחוב ישן ושוק על שוק, כמין כוורות שעולות מן האדמה זו על גבי זו והעמוקות שבהן זוכרות ממלכות קודמות. חכמים מוסלמים רבים התיישבו בירושלים כדי לעשות את חייהם בעיר הקודש.

כשעברו השנים והפחד מאירופה קטן, הוטב יחסם של הממלוכים לבני החסות הנוצרים והיהודים. רבים מהשליטים המצרים נהגו ביושר עם בני החסות ואחד מסולטני מצרים אף ציווה לחקוק על שערי של הר הבית: “יצאה הוראה נכבדה לכל מושל ונציב, לאמור: יש לבטל את כל מסי העושק וההטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק, ושלא ימכור זבן ללקוח דבר, אלא במחירו הקבוע.” היחסים בין בני הדתות השונות היו הוגנים על פי רוב, אולם מדי פעם פרצו מריבות, שהגיעו לבתי־דין או לסכסוכי דמים. אחד הסיפורים מוסר על ארבעה נזירים נוצרים בירושלים שיצאו בפומבי נגד האיסלאם ומוחמד והוצאו להורג.


יהודים באו לארץ כמו תמיד, יחידים וחבורות, תלמידי חכמים הצטרפו לשרידי “בעלי התוספות” שבאו בסוף ימי הצלבנים. רובם ישבו בירושלים, אבל עדיין נשארו יהודים בכפרים בגליל וחלקם עסקו בתעשיית אריגים ובגדים. נוסע גרמני סיפר כי היהודים “עוסקים במלאכה וטווים אריגים משובחים שמהם עושים בגדים, כובסים בגדים ומלבינים אריגים. הם גם מלווים כסף בריבית.” המלווים בריבית היו בוודאי עולים אמידים שהביאו עמם כסף ונתנוהו בריבית כדי שיוכלו לחיות בעיר. בימים ההם גברה העלייה לרגל מכל פינות העולם היהודי למקומות קדושים בירושלים ובגליל, שהתנהלה בעיקר בין פסח ושבועות. מדי פעם נגזרו גזרות על יהודי הארץ. אף נצטוו ללבוש כובע מיוחד, צהוב, אולם לא עבר זמן רב והם שבו לחיות ככל עם הארץ. הנגידים במצרים, מצאצאי הרמב"ם, הם שהיו ממונים על יהודי הארץ מטעם השלטונות ויש להניח כי פעלו לרווחתם. הם גם העמידו “סגני נגידים” להנהיג את הקהילה בירושלים.

הקהילה היהודית היתה מורכבת מבני צפון אפריקה, “מערביים”, שלעתים באו לידי מריבות עם אחיהם האשכנזים, ועולים מספרד, מאיטליה ומארצות אשכנז. הם גרו בשכונה משלהם ליד הר ציון. אחד העולים הנודעים היה אשתורי הפרחי מספרד, ראשון החוקרים היהודים של הארץ, שהתיישב בבית־שאן החמה. הוא כתב ספר, כפתור ופרח שמו, על מצוות הנהוגות בארץ, שאף מעיד על מצבה של הארץ ועל הגיאוגרפיה שלה.


באמצע המאה ה־14 פקד את אירופה אחד האסונות הכבדים בתולדותיה, המגפה השחורה שכילתה רבים מיושביה. לא היה בית שלא היה בו מת או מתים רבים. יישובים שממו. דרכים ננטשו. אימה פקדה את היבשת. המגפה פגעה גם בארצות המזרח ורבבות מתו בייסורים רבים, עד שמשורר בן צפת קרא: “מה רב פגעך ברשע!” אוכלוסיית הארץ התדלדלה, ולעומתה גדל מספרם של הבדווים הנודדים במרחבים פתוחים שלא נפגעו במגפה. הם פשטו על ערים ועל יישובים בארץ ומעבר לירדן, שדדו וחמסו ופגעו בדרכי הדואר שבין מצרים והארצות שתחת חסותה ולעתים אף ניתקו אותם.

וכדרכם של יושבי אירופה כל אימת שפקדה אותם פורענות, הואשמו היהודים. רבבות יהודים נטבחו בידי שכניהם. האימה הגדולה נשאה בחובה גם תקוות לגאולה הממשמשת ובאה. חכמים ורבנים התכנסו בחבורות ולמדו יחד את תורת הסוד, מצפים לאות ולישועה. אחת החבורות הללו פעלה במחוזות הריינוס סביב הרב יצחק הלוי שעמד בראש ישיבה בהיידלברג. ישיבה זו היתה מיועדת לתלמידי חכמים מבוגרים, “חברים”, שלמדו בצוותא והתכנסו סביב הגדול שבהם. תלמידיו של יצחק הלוי כינו עצמם, לקראת הגאולה הקרובה – “אסירי התקווה”. הרב ותלמידיו עלו לארץ בשנת 1350 לערך, הקימו ישיבה בירושלים, למדו בספרי קבלה והתוודעו לספרי קבלה שהיו בידי חכמים שבאו מספרד ולא היו ידועים באשכנז.

בין תלמידיו של רבי יצחק הלוי היה גם מי שכינה עצמו “אסיר התקווה אברהם הלוי”, שתירגם חיבור של חכם ספרדי מערבית לעברית. אברהם הלוי הוא כנראה החכם האשכנזי הראשון שתירגם ספר מערבית לעברית ויש להניח כי למד ערבית בירושלים. ספר אחר שכתב אחד מן החבורה, הוא ציוני, ועניינו קבלה וסוד. המחבר, מנחם בן מאיר ציון, מסביר כי יסודו של הספר במה שלמד בירושלים “וציוני קראתיהו גלל כי בהר ציון לימדוני חסידים.” אחרים מבני החבורה העתיקו כתבי־יד של ספרים ספרדיים שלא היו ידועים באשכנז ועניינם סוד וקבלה ונראה שחלקם גם התפרנסו מהעתקת ספרים אלו. יש הטוענים, כי חבורה זו של חכמים אשכנזים, שגילתה בירושלים את חוכמת הקבלה הספרדית היא שהיתה אחד הצינורות העיקריים שדרכם עברה קבלת ספרד לבתי־המדרשות של אשכנז. בחבורה זו תססה פעילות משיחית ואחד מחבריה אף שלח איגרת לאוסטריה ותבע מתריסר מחכמיה לעלות לארץ ולעשות לביטול גזרות ולהבאת הישועה בשנת קמ“ב. שמשון בן שמואל, מתלמידי רבי יצחק הלוי, כתב ספר מרדכי של רבינו שמשון המעיד על חיי העולים ומנהגיהם. ספר נוסף שכתב בירושלים היה יריעות העזים, הלכות מחורזות. באותן שנים הגיעו גם תלמידי חכמים מאשכנז לקפריסין והקימו ישיבה ב”פאמאגושטה".

בעת ההיא קמו בערי אשכנז אגודות שונות שאספו תרומות למען “אסירי התקווה” שעלו לירושלים. ספרי הזיכרון של קהילות שונות מעידים על כך. כעבור עשר שנים לערך חזר רבי יצחק הלוי לאשכנז, אבל הישיבה המשיכה לפעול, היתה ידועה בקרב חכמי אשכנז ומקובלת עליהם. יום אחד אף פנו חכמים מאשכנז אל חכמי הישיבה בירושלים שיצטרפו לחרם נגד מלשינים יהודים בארצם. שניים מחכמי הישיבה הצטרפו לחרם והודיעו: “כתבנו וחתמנו, החברים הצעירים, הנשארים משיירי כנסת מורנו ורבנו הר”ר יצחק הלוי אסיר התקווה זכרו לחיי העולמים, הלומדים בישיבתו אשר ציווה וקבע לנו טרם מותו."

אל גזרות אשכנז נוספו, כארבעים שנה אחר כך, גזרות קנ"א בספרד. חכמי היהודים היו אנוסים לעמוד בפולמוסים דתיים. רבים המירו דתם, אך רבים אחרים עלו לארץ. שלטונות ספרד ניסו למנוע בעדם וציוו לעצור ספינה שהפליגה ב־1392 מברצלונה לאלכסנדריה, מפני שהיו בה אנוסים שביקשו לעלות לארץ כדי לחזור לדתם. ביניהם היה גם אסטרונום יהודי ממיורקה. גם מערי נמל אחרות הפליגו אנוסים לארץ. חזיונות משיחיים התעוררו במקומות רבים ונביאים מלבם הכריזו על גאולה קרובה. גדול הדור, הרב חסדאי קרשקש, עשה ככל יכולתו להפיח תקווה ברוחות הנדכאים, עודד את אחיו והודיע: “כאילו מלך מצרים המושל עתה בארץ הצבי היה נותן רשות ליהודים אשר בקצה מדינות מלכותו לעלות ולבנות בית הבחירה, בתנאי שיישבו תחת ממשלתו.” חסדאי קרשקש פנה לקהילות היהודיות בבקשה לעזור לעניים ולנרדפים להגיע לארץ. למרות העלייה הספרדית, נראה שבחלקה הראשון של התקופה היוו חכמי האשכנזים רוב בירושלים.


הממלוכים שלטו בארץ־ישראל יותר ממאתיים שנה. בתקופה האחרונה לשלטונם התחוללו מאורעות העתידים לשנות פני תבל וגם את חיי היהודים.

תורתה של אשכנז הלכה ונתמעטה וכבר לא היו גדולים בתוכה כראשונים. המגפה השחורה ומעשי הרצח שהמיטה על היהודים עוררו רבים ליטול את מיטלטליהם ולפנות מזרחה ליישב את מחוזותיה החדשים ולסחור ולהפריח את הארץ. סוחרים ופשוטי עם הלכו ראשונה ואחריהם תלמידי חכמים ורבנים שקבעו את ביתם בפולין ובגבולה עם רוסיה.

גם ספרד עצמה, ספרד המעטירה, שישבה בה קהילת יהודים מפוארת יותר מחמש מאות שנה – כוחה פחת והלך וכאשר חזרו הנוצרים וכבשו את מחוזותיה אחרי מאות שנים של שלטון המוסלמים, הצרו את צעדיהם של היהודים ופרעו בהם פרעות וכפום לשמד.

אותן שנים פשטו מערבות אסיה המרכזית שבטי הסלג’וקים מערבה ושבטו של עות’מאן עלה על אסיה הקטנה ואנשיו פשטו סביב לביזנט, הצרו את מעגלה וצימצמוה, צלחו את המצרים וכבשו כמה מארצות הבלקן. וביזנט, חוגגת עדיין בבירה המעטירה, קונסטנטינופול, עיר של זהב ושיכר, לא חשה בעניבת החנק הנכרכת על צווארה.

כל אלו, גם אלו, עתידים לשנות את תולדותיה של הארץ.


מקורות: ארץ־ישראל במדינה הממלוכית בעריכת י' דרורי; בין אשכנז לירושלים – א' ריינר בתוך שלם ד'; תולדות היהודים בספרד הנוצרית – יצחק בער; Egypt and Palestine – Edited by A. Cohen and G. Baer.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!