הקול עבר בחוצות העיירה שעל חוף נהר הריינוס:

קלמן ודוד מתבקשים לבית־הדין!

ושליח מיוחד יצא לבתיהם ולא מצא אותם, שכן שני צעירים אלו מפורסמים בסקרנות ובתאוות דעת ואינם יושבי בית. והלך השליח לחפש אותם בשוק שנפרש באותו יום שמש בהיר בכיכר העיר, ליד הכנסייה הגדולה, ואיכרים מכפרים סמוכים וסוחרים יהודים מקרוב ומרחוק הציעו בו את מרכולתם בקולות ובהמולה רבה.

שאל השליח את הסוחרים שבשוק ואמרו לו שלא ראו את קלמן ודוד, והתפלא השליח, שכן רגילים היו קלמן ודוד לעבור בימי השוק בין הסוחרים היהודים, לחקור מה חדש בקהילותיהם ומה שמועות שמעו בדרך, ובימים האחרונים הרבו לשאול אם הגיעו אליהם ידיעות על שבטי הפרא העולים מן המזרח וכובשים ממלכות רבות. אחר כך היו באים לבית המדרש ומספרים בהתרגשות ובהתלהבות שמועות ששמעו, והכול כורים אוזן.

שכן זה זמן מה מהלכות שמועות עקשניות ביישובי היהודים בארץ אשכנז כי במזרח עלו שבטי פרא מלב אסיה והם כובשים את ממלכת ביזנט, היא אדום הרשעה, והם אוהבים ליהודים ועתידים לפתוח לפניהם שערי ארץ־ישראל.

מדי פעם הגיעו לעיירה שעל גדות הריינוס יהודים שנמלטו מארץ ספרד, והם סיפרו כי ספרד המעטירה, שהיתה גדולה בתורה ובחוכמה, מפנה עורף ליהודים, וכמריה וראשיה גוזרים עליהם גזרות קשות ומבקשים להעבירם על דתם. והפליטים גם סיפרו כי לאחרונה נתגלו בספרד אנשים רבים שהחלו לראות חזיונות ברוח הקודש ויודעי סוד מפענחים סימנים ואותות רבים הכתובים בספרים ועורכים חשבונות לפי גימטריות ואותות אחרים ומבשרים את זמן הישועה ורבה התשוקה שבלב.

ויש מבני העיירה שעל גדות הריינוס ומן העיירות שמסביב שאמנם יצאו לנמלים של איטליה כדי להפליג לארץ הקודש, ומעט מאוד נשמע מהם ומה שנשמע איננו מבשר טוב: הספינות עושות דרכן שבועות רבים ושודדי הים, בני מדינות איטליה, גוזלים את היהודים ולוקחים אותם בשבי כדי שאחיהם יפדו אותם בכסף רב, והמסע לארץ־ישראל עתיר סכנות, ואשרי מי שמגיע לסופו.

בעת ההיא – בסופה של המאה החמש־עשרה – היתה ארץ־ישראל נתונה לשלטון הממלוכים והיהודים והנוצרים היושבים בה היו עוינים זה את זה ופוגעים זה בזה ומלשינים זה על זה לפני המושלים המוסלמים. מריבה גדולה נמשכה ביניהם על קבר דוד שבהר ציון. שליחי הפרנציסקנים הקימו כנסייה על הר ציון ובה קברו של נעים זמירות ישראל. היהודים ביקשו להוציא את הקבר מידם וצליינים נוצרים שחזרו לארצותיהם מארץ הקודש סיפרו, כי היהודים הלשינו על הפרנציסקנים לפני השלטונות המצריים ואלה העבירו את הקבר לידי היהודים. כשיצאה השמועה באירופה כי היהודים נישלו את הנוצרים מהר ציון אסר האפיפיור על הקברניטים להסיע יהודים לארץ־ישראל, כגמול על מעשי אחיהם בארץ הקודש. אבל כספם של היהודים היה כסף טוב והקברניטים הנוצרים לא יכלו לעמוד זמן רב בגזרה ושוב הפליגו יהודים לארץ־ישראל.

בינתיים גברו המריבות בין יהודים לנוצרים בארץ־ישראל והצליינים שבאו מהארץ הקדושה הרבו בשמועות על מעשי היהודים וטענו כי כתוצאה ממלשינות היהודים נהרסה הכנסייה בידי השלטונות. ושוב ציווה האפיפיור על הקברניטים שלא להסיע יהודים לארץ־ישראל ואיים: יהודי שיימצא בספינה יושלך לים.

ואף על פי כן לא הפסיקו היהודים לנסות לנסוע לארץ־ישראל. וגם מבני העיירה שלגדת הריינוס יצאו לארץ, אבל נאלצו לחזור, אם מפני שבדרכם לנמלים עצרום הנוצרים שבארצותיהם עברו והתעללו בהם ואם מפני שגורשו כשחיפשו בנמלים ספינה להפליג בה. והצער היה רב.

ובוקר אחד של קיץ התכנסו פרנסי העיירה ושליחים מקהילות אחרות לאורך הנהר והחליטו לחפש דרכים חדשות כדי להגיע לארץ־ישראל. ובאותו ויעוד היה גם סוחר שבא מארצות רחוקות וסיפר על המושלים החדשים של תוגרמה, שבאו ממעמקי ארץ אסיה הגדולה וכבשו את מעוז הנוצרים במזרח, את העיר קושטא, והם שולטים עתה בכל הממלכה הגדולה ומטילים חיתתם על שכניהם ונוטים חסד ליהודים. ופרנס אחד זכר כי לפני שנים רבות יצא אחד מבני המקום לטורקיה, יצחק שמו וכינויו צרפתי, ולפי השמועה הגיע שם לגדולה. והציע הפרנס לשלוח שליחים לטורקיה ולחקור אם אפשר לנסוע משם לארץ הקודש בלי לעבור בים ורווח לנו.

ואז עלו שמותיהם של קלמן ודוד הצעירים, שעדיין לא נשאו נשים ולא הקימו בית, והם נודעים כמחפשי הרפתקאות, וחוקרים ובודקים שמועות על ארץ הקודש, והציעו כי ייצאו לתוגרמה ויחפשו דרך חדשה לארץ־ישראל.

ואז, כאמור, יצא שליח בית־הדין לחפש את השניים ועבר בשוק ולא מצא אותם וחיפש בין הבתים ושאל נשים שהכינו מאכלות לקראת השבת הקרובה ואמרו כי לא ראו את השניים. עד שפגשו בקבצן של העיירה מתחמם בשמש בקצה דרך והראה להם על הנהר, ואמנם שם, לחופו, מצאו את קלמן ודוד יושבים ליד המים, נחים ממסעות היום. ושאל אותם, “מה עושים אתם כאן?” ואמרו, “רואים אנו מים והמים מובילים עד הים הגדול ומהים הגדול קרובה הדרך לירושלים.”

ואמר להם: “אפשר וימלאו משאלות לבכם.”

והוסיף: “בית־הדין מצפה לכם.”

ותמהו מה בית־הדין רוצה מהם. חוץ משמועות שהפיצו – לעתים אמנם שמועות שווא – לא עשו כל רע, ואפילו הפריחו שמועות, נתכוונו לטוב, לטעת תקווה בלבבות נכאים. והרגיע אותם השליח שאין הם נקראים בעניין רע אל בית־הדין.

ובאו אחריו בחופזה לאולם בית־הדין והפרנס־הראש קידם אותם במאור פנים ואמר להם:

“שליחות אנחנו מבקשים להטיל עליכם.”

“ומהי?”

ואמר להם: “לחפש דרך לירושלים.”

ואחר כך הסביר הפרנס־הראש מה מבקשים מהם והיו תמהים, ואחר כך נכנסו הדברים ללבם וקיבלו על עצמם לצאת לארץ טורקיה ולעיר קושטא, ואמרו להם לחפש את הרב יצחק מן־הנהר שיצא לפני שנים רבות לקושטא ושמעו כי נתפרסם שם בתורה. ונתנו בידיהם מעות להוצאות הדרך, וצררו חבילותיהם ונפרדו מבני ביתם ויצאו לדרך.

ארצות רבות עברו, הלכו בדרכי המלך ובדרכי עקיפין, ועמדו בסכנות רבות, ונחשדו ונאסרו וניצלו בנס. ו עברו מחנות של אנשי מלחמה וכפרים של אנשים שלא ידעו שפתם, ועברו ערים שלא שמעו שמען וראו נפלאות ומוזרות, וגורשו ומצאו מחסה בבקתות שכוחות אל, ונחשדו בכשפים ונחשבו לרופאי־אליל, ועברו בהרים ובעמקים ובארצות חמה ובארצות שלג, והפליגו בנהרות ועברו ביערות, וראו חיות־פרא שלא ראו כמותן. וחצו אחוזות גדולות ועברו על פני ארמונות ומבצרים ושדות שאיכרים עיבדו אותם ושבתו בפונדקים על אם דרכים וישנו במרתפים ובגרנות ובגדות נהרות, והפליגו בספינות ונסעו בעגלות ורכבו על בעלי חיים שונים, ועברו גבולות עמים והמשיכו והלכו מזרחה, אל המקום שבו יושב העם אשר הציב רגלו בשערי אירופה ומזרה אימים על יושביה. ובכל מקום מצאו אחים יהודים, ואלה האכילום, השקום, הלינום ועודדום, נתנו להם מזון לדרך, הדריכום בעצה טובה והתפללו להצלחתם.

והגיעו לארצו של הכובש החדש ותושביה שונים מכל האנשים שראו עד כה, ובאו לעיר קושטא והיא מוקפת חומות ומגדלים ומלאה אנשים חמושים בכלי נשק המחפשים מלחמות, והלכו ברחובות העיר ובשוקיה ההומים, ולא ידעו לאן יפנו ואיש לא הבין שפתם, עד שראו אדם שונה מן האחרים ונראה להם כיהודי, ואמרו לו “שמע ישראל” ונדהם, שכן לא ראה יהודים כמותם, וענה להם “שמע ישראל” ודיבר עמם עברית ושאלו אותו אם הוא מכיר את הרב יצחק הצרפתי, שאת שמו מסרו להם שולחיהם, ולא ידע כיוון שהיה מעיר אחרת, מסלוניקי, ובא לקושטא כדי ללמוד בישיבה החדשה שקמה בעיר. והביאם אל יהודים אחרים, והללו הביאום אל הרב. וקיבלם הרב יצחק צרפתי, המכונה גם יצחק מן־הנהר, בסבר פנים יפות ובירכם באהבה ואמר כי אמנם כן, מארץ אשכנז בא לכאן וגדולים מעשי ה', כי הנה אמנם נמצא רווח והצלה ליהודים על־ידי העות’מאנים, כובשי טורקיה; ונעה האדמה תחת רגליהם ועלו ממעבה ארצם וכבשו את ארץ אדום הרשעה, ועתה פניהם מועדים מערבה ודרומה, כנגד הנוצרים וכנגד הערבים, ועדיין סוערת בלבם אש המלחמה ותאוות הכיבוש ואיש לא יעמוד בדרכם, ואולי לזמן הזה נתכוונו הכתובים והמתנבאים למיניהם והמקווים לישועה שלמה.

שמח הרב יצחק צרפתי מן־הנהר לפגוש אנשים שבאו מארץ ילדותו ונעוריו ושאל אותם שאלות רבות על אנשים ויישובים ועל הישיבות שאל ואיזה דברי תורה נתחדשו שם ועל רבנים שאל ועל אנשים שהכיר בילדותו ונצטער על אלו שמתו ושמח על אלו החיים שנתגדלו בתורה ובהנהגה. והיו מדברים בארצות אשכנז וצרפת שעל נהר הריינוס ודרך חלונות החדר ניבטו ארמונות־פאר ומגדליהם וכיפות זהב זוהרות וצבעים ובני־צבעים, ואל החדר רחש כזרם מים שאין לו הפסק קולה של העיר וקול המואזינים הקוראים מן הצריחים, וסיפרו לו קלמן ודוד על התלאות אשר מצאו את היהודים היושבים באשכנז ועל הגזרות והגירושים שפקדו אותם ואין לצרות סוף.

“מה שהיה” – אמר הרב יצחק צרפתי מן הנהר – “הוא שהווה.”

“ואין חדש,” הוסיפו קלמן ודוד.

וסיפרו לו כי נשלחו למצוא דרך יבשה לארץ־ישראל, כי אין מניחים שום יהודי לעבור בים, ויהודי אשכנז נבוכים, סגרו עליהם המים ולא יידעו איך יבואו לארץ הקודש.

ועוד אמרו לו בלשון נמלצת כי בבואם לארץ תוגרמה, ארץ לא גושמה ביום זעם, וראו השלום והשלווה ושפע הטוב שיש בארצות האלו, וכי קרובה הדרך לעבור משם לירושלים דרך יבשה, שמחו שמחה גדולה ואם היו יודעים היהודים היושבים באשכנז החלק העשירי מן הטובה אשר עשה ה' לישראל עמו במקומות האלה, לא יעצרום גשם ושלג ולא היו שובתים יום ולילה עד בואם הנה. וחילו את פני הרב יצחק צרפתי לכתוב אל שארית הפליטה, קהילות הקודש באשכנז, השוכנות בערי שוואבן וריינוס, שטיירמארק, מרהרין ואונגרין, ולהודיע להם מטוב הארץ הזאת, וכי פקד ה' את עמו ושם דרך חדשה לארץ־ישראל, דרך תוגרמה.

ואמר להם הרב: “נוחו בביתי, ואני אשיב לשולחיכם דבר.” ויצאו השניים מחדרו של הרב ובני ביתו האכילום והשקום והציעו להם מצעות ללינה, והרב יצחק צרפתי מן־הנהר ישב כל אותו לילה וכתב מכתב לאור הנר לבני אשכנז. וכך כתב:

והוסיף וסיפר כיצד הגיבו הנוצרים:

וטבל הרב את קולמוסו בקסת והציג את עצמו:

ויצחק הצרפתי שהוא בעצם מאשכנז ועכשיו יושב בקושטא, הודיע לבני ארצו לשעבר: “אלוהים חשבה לטובה, כי למחיה שלחני, לי ולכם, אם תאבו ושמעתם,” ויעץ להם כיצד יסעו לארץ־ישראל בדרך היבשה:

וכיוון שרצה לדייק הסביר כי אמנם צריכים הם גם לעבור במים, אבל המדובר רק במיצר קטן, שבין אירופה לבין טורקיה, הוא מיצר הדרדנלים:

הנר הטיל אורו וצלליו רבים ויצחק צרפתי משך בעט הסופרים. מעבר לחלונות כבד החושך ואליו הגיעו קולות שומרי החומות הקוראים איש לאחיו, והוא כתב בשטף ובהתרגשות רבה ודחק באחיו לצאת לדרך:

והוסיף וכתב וליווה בדיבור פה את הנכתב כמדבר אל הרבים ודוחק בהם:

וסיים וקרא כל מה שכתב והיה שבע רצון וחתם במשיכת קולמוס: “פי המדבר, גרגר בארץ נכריה, יצחק צרפתי מן־הנהר”, ונשם לרווחה ופיזר חול על הנייר לייבש את הדיו. נסתיימה כתיבת האיגרת.

ועלה השחר בחלון. קלמן ודוד נעורו משנתם והתפללו תפילת שחרית, וסעדו את לבם, ובאו לפני הרב ונתן להם את האיגרת וביקש שישהו בביתו עוד כמה ימים וינוחו, אבל קלמן ודוד התנצלו כי דרך ארוכה לפניהם, ושולחיהם מצפים בנפש כלה לתשובה שיביאו. ובירכו את הרב ובירך אותם הרב, ולקחו צרורותיהם ויצאו חזרה לאשכנז להביא את הבשורה לאחיהם: יש דרך חדשה לירושלים!

קלמן ודוד מסרו לבני עירם שעל הריינוס את עצותיו של יצחק צרפתי מן הנהר כיצד להגיע לארץ־ישראל למרות המניעות הרבות, אבל היו אחרים שמצאו דרכים משלהם לארץ־ישראל, כמו אותו אחד שנסע מגרמניה לפולין ומשם לוואלאכיה, היא רומניה, אל חוף הים השחור ומשם לטורקיה ומטורקיה ביבשה דרך סוריה, לארץ־ישראל. מי היה אותו אדם, איננו יודעים, אבל נוסע גרמני שביקר בארץ באמצע המאה החמש־עשרה פגשו בירושלים ומסר מפיו כיצד הגיע לארץ:

הנוסע הגרמני רשם במפורט את סדר המסע וגם הוסיף לו מרחקים מדויקים:

הנוסע הגרמני אף מסר מפי היהודי הירושלמי איזה צעדים יש לנקוט בקשר לביטחון האישי:

ועוד איש היה בגרמניה, יחיאל בן שלמה שמו, שנדר בעת צרה לעלות לארץ־ישראל ומאחר שיצאה גזרת איסור הנסיעה בים, עשה האיש דרך ארוכה, סביב־סביב, ביבשה בלבד: גרמניה, בוהמיה, פולניה, רוסיה, טורקיה, פרס, בבל וארץ־ישראל:

דרך ארוכה וקשה עשה יחיאל בן שלמה עד שהגיע לארץ־ישראל, וכאן, דווקא כאן, נפלה רוחו והחליט לחזור לגרמניה והפעם בדרך הים ולקח עמו גם קצת סחורה לעשות עסקים בדרכו. וספינתו נפלה בידי שודדי־הים והוא נלקח בשבי, אבל ברח משוביו בקנדיאה אשר באי כרתים עירום וחסר כול ובני הקהילה היהודית בעיר עזרו לו ואיפשרו לו להמשיך לביתו. וזה סיפור תלאותיו מפי מספר אלמוני:

והכותב, איש קהילת קנדיאה, נאנח: אי שמים! ומספר על טוב לבם של יהודי עירו ומה עשו למען יחיאל אשר הגיע אליהם: “אמרנו אנחנו קהל קנדיאה, העמוסים בעול המסים, נחזיק ידי העני הזה בן טובים, כי כל ישראל חברים וקרובים.”

זהו סיפורו של יחיאל בן שלמה שלא עמד בניסיון ועזב את הארץ.

ואשר לאיסור הנסיעה בים – לא עבר זמן רב והגזרה בוטלה ויהודים עלו שוב באוניות להפליג לארץ־ישראל. המאה החמש־עשרה עמדה להגיע אל סופה, ספרד גירשה את יהודיה והם פנו לכל פינות הארץ לחפש להם בית חדש, ורבים מהם יצאו מזרחה לממלכה העות’מאנית הצעירה והמנצחת, שפתחה לפניהם את שעריה.

מקורות: גזרות תתנ“ו להראב”ן מהדורת יעלניק; מנזר הפרנציסקנים בהר ציון ויהודי ירושלים במאה הט“ו – י' פראוור, ידיעות ארץ־ישראל י”ד תש“ח; לעלייה האשכנזית לירושלים במאה הט"ו – י' ברסלבסקי, ציון ב' תרצ”ז; שליחים ועולים – א“ח פריימן, ציון א' תרצ”ו.