יוצא יהודי נכבד וסוחר חשוב מהעיר אנדרינופול בטורקיה בסוף שנות השלושים של המאה השש־עשרה, לעשות זיארה – להשתטח על הקברים הקדושים בארץ־ישראל. ואותו איש הוא בנו של חכם ורב נודע בזמנו בצפת והוא גם סוחר מפולפל. אף על פי שהוא עושה את הדרך הארוכה למען המצווה ולמען נשמתו, אין הוא מאבד הזדמנות לעשות עסק ששכרו בצדו, ובדרך הוא עושה שותפויות וקונה ומוכר, מביא סחורה מהכא להתם, והמסע מתארך והוא מגיע לבסוף לצפת שם דרים חמותו וקרובים אחרים, והוא מייבא צמר מרודוס ומוכרו בעיר ונקלע למאורעות שלא חשב עליהם ושאין לו שליטה עליהם. ובצר לו הוא פונה לרבה הגדול של צפת, יעקב בירב, ומספר קורותיו ומגולל את כל מה שקרה בו ותובע דין צדק:

וכך רואים אנו סוחר העולה לזיארה, אבל כשמגיע לידיו עסק שיש עמו סיכויי רווח, יודע הוא להכיר בו. ואנו – מובן שלא נקנא באדם מצליח.

אבל מסתבר שמזלו לא האיר לו פנים זמן רב. שמועה רעה הגיעה מעירו אנדרינופול – אשתו מתה, והצטער צער רב. וכמובן שגם חמותו, שאצלה התארח בצפת, אבלה על בתה. אבל לא עבר זמן רב וחמותו אמרה שאין טעם להוסיף ולהתאבל על מה שאי־אפשר להחזירו, והציעה לו לשאת לאישה את אחות אשתו המתה. ובתחילה פיקפק, אבל לא יכול לעמוד בלחצה ונשא את האחות לאישה. והוא סיפר על אסונו ועל נישואיו החדשים לרבי בירב והוסיף וסיפר גם על עסק שעשה באותו זמן:

ובכן סוף טוב, הכול טוב. אמנם מתה אשתו שבאנדרינופול, אבל בהשפעת החותנת שבצפת הוא נשא לאשה את אחותה הצעירה, ואנחנו מקווים שמצא ניחומים אצלה, שכן ודאי הזכירה לו את אשתו ושימחה את לבו וחמותו אף היא שמחה. אבל אליה וקוץ בה: אותה אישה צעירה לא רצתה לחזור עמו לעירו, לאנדרינופול. בצפת נולדה – היא אומרת – בצפת חיה אמה, ואין היא רוצה לעזוב את העיר. וסיפר הסוחר לרב:

אבל האישה עמדה על דעתה. הבעל ניסה לשכנע אותה ולא הצליח ובא עמה אף לידי ריב והיא בשלה – לא אצא מצפת, לא אעזוב את אמי אשר ילדתני. ולא דין הוא – אומר הבעל – שאוציאנה מצפת שלא כרצונה. ומוסיף ומספר לרב: “ובכל יום ובכל עת הייתי במחלוקת עמה כמפורסם לכל שכני עד שאמרתי לה, אם לא תאבי לשמוע לקול דברי אני אלך לארצי ואת תרדפי אחרי.”

וכך הגיע הזוג שנישא זה עתה לידי משבר והבעל יצא לדמשק ושהה שם חודש, מקווה שאשתו תגיע אחריו. ולא באה. וחיפש אחרי שיירה שתלך לחלב ומשם ימשיך לביתו ולא מצא שיירה. ואז תקפו עליו געגועים לאשתו החדשה, והחליט לחזור לצפת, וקיווה שהפעם יוכל לשכנעה לבוא עמו. ובא לעיר יומיים לפני חג השבועות ודיבר על לב אשתו, אבל זו התעקשה והודיעה בתוקף: בשום אופן לא תעזוב את אמה לבדה והזכירה לו גם הלכה – נראה שבת חכמים היתה – אין בעל רשאי להוציא את אשתו מארץ־ישראל בעל כורחה. ושהה בצפת עשרה ימים ואשתו לא שינתה את דעתה למרות תחנוניו ומשראה שאין הוא יכול לעשות דבר, יצא שוב לדמשק ומשם לחלב וקנה שם סחורה שיש לה ביקוש בטורקיה. ובהיותו בחלב נודע לו כי בדמשק נמצא האיש יעקב עטאן החייב לו שש מאות סולטאניש כסף, וחזר לדמשק – איש כמותו לא יפסיד כסף. וכשהיה בדמשק קיבל איגרת מביירות שבה מסר לו סוחר אחד, כי לנמל הגיע משלוח של צמר, חלק מן ההזמנה שהזמין עוד בראשית דרכו, כשעשה שותפות עם יוסף די ליריאה, ושמח על הידיעה, כי בזמן האחרון הפסיד כסף בעסק של אוניות וקיווה לכסות את הפסדו, וחזר שוב לצפת כדי למכור את הצמר.

ובצפת התאכסן בבית חמותו ששם שהתה גם אשתו, כיוון שלא רכש לה בית מאחר שלא רצה להקים לה מקום של קבע בצפת. ומשהגיע לצפת, נפלה עליו צרה. פרנסי הקהילה הודיעו לו שהוא חייב לשלם מס וארנונה כאילו הוא אחד מיושבי הארץ ותבעו את כל התשלומים שחב מאז בואו לצפת.

ואמר להם: “כבר נודע לכם ולכל העולם שאין רצוני לדור בארץ הזאת ויש לי מחלוקת עם אשתי, שאני תובע ממנה שתבוא עמי לדור בעירי והיא אינה רוצה ולא הנחתי לה אפילו בית בשכירות, מפני שאין רצוני לדור בארץ הזאת.”

ושמעו הגבאים ואמרו: “כל עוד אשתך פה עמנו תפרע מסים כאחד מתושבי הארץ או תוליכנה מכאן.”

והשיב להם: “אתם יודעים שאני פורע מסים באנדרינופול ושם אני כתוב בפנקס המלך ודין הוא שאין אדם פורע מסים למלך פעמיים.”

ולא הועילו טענותיו ולמחרת שלחו אליו אחד הפרנסים ותבע ממנו את המס שהטילו עליו. ואמר לו: “אם תביעת התשלום היא מדין תורה, שכך קבעו רבנים – אשלם, אבל אם אין היא מדין תורה לא אפרע.”

ואמר לו הפרנס: “טענה זו תטען לפני הממונים מטעם הקהלים היושבים בצפת.”

והלך אצל ממוני הקהלים, מעין ההנהגה הראשית של יהודי צפת, שהתכנסו בבית־הכנסת הפורטוגלי, וכשנכנס ראה את אחד מנכבדי הקהל, חביב סרוק, קם ממקומו בכעס כדי לצאת מבית־הכנסת. ואותו חביב סרוק הכיר את אביו של הסוחר, שהיה תלמיד חכם נודע. והחליט הסוחר בלבו שלא להגיב בכעס על כעס ואמר בלשון רכה: “האדון ר' חביב, בל יילך, ויחזור לשמוע מילי.”

ולא שמע לו חביב סרוק. והמשיך הסוחר ואמר בנועם: “יחזור רבנו שאין ראוי שאתה תלך ואני אשב, אני אלך.”

ושמע לו הפעם בן סרוק ונשאר במקום ואמר: “אם הייתי הולך לא היה אלא בעבור שאתה פלוני בן פלוני ואיני רוצה להתקוטט עמך.”

ואמר לו הסוחר בנחת: “אל תפחד ואל יפחד שום אחד שאתקוטט עמכם, רק תשמעו את דברי.”

וחזר וטען: “הנני גר בארץ הזאת ואם יש לכם תביעה על דבר המס נבוא לדין ישראל. ואם הדין הוא שאפרע – אפרע. ואם אין הוא הדין, למה אתם רוצים לגזול ממני?”

ולא הסכימו להביא את העניין לדין רבנים והודיעו כי הם המחליטים בענייני המס ושלחו שוטרים מטעם הקאדי של צפת ואסרו את הפרנס של הקהל שלו שהוא אחראי לבני קהלו, ושמוהו בבית הסוהר, וזה כיוון שלא יכלו לפגוע בסוחר עצמו, שבא מעיר המלוכה.

ובא הסוחר לפני הקאדי וסיפר את סיפורו והשמיע את טענותיו והקאדי אמר כי הוא צודק ופטר אותו מכל מס, אפילו תישאר אשתו בעיר, ושיחרר את הפרנס שלו מבית הסוהר.

וכשנודע הדבר לראשי שישה הקהלים האחרים של צפת, התקבצו כולם ושלחו שליח לקרוא את הסוחר לעמוד שוב לפניהם עם הפרנס שלו. ואמר להם: “אמרתי לכם: אל תחטאו להביא את דיני לקאדי, אלא בואו עמי לדין ישראל, ולא שמעתם וכך אמר לכם גם פרנס הקהל שלי ולא שמעתם, והלכתם לקאדי והושבתם את הפרנס שלי בבית הסוהר ופטרני הקאדי, ודינא דמלכותא דינא.”

וחזרו הפרנסים לקהליהם וסיפרו על תשובתו של הסוחר ואז קמו שני רשעים מפורסמים בשנאתם ללומדי תורה – כפי שטוען הסוחר – ותבעו מכל העדה להיבדל מהסוחר. וכאב לו מאוד ופנה לרב יעקב בירב, גדול הרבנים של צפת, ושיטח לפניו צערו והתלונן וביקש: ילמדנו רבנו הדין, אם ראוי שיבזוני בתוך קהל השם ולומר שייבדלו ממני. וידוע הוא שלא דיברו בעד המס אלא כדי להראות עזותם, שאינם מחשיבים לא חכם ולא בן חכם ולרשעים כמוהם היתרון והשלטון על הרבנים ותלמידיהם.

ובאותו זמן היה גם הרב בירב, זה הרב הנודע שניסה להחזיר כבוד לתורה וחידש את הסמיכה אותה שנה, בריב עם בני צפת, שכמה מהם, ובראשם שני רשעים, התנכלו לו והלשינו עליו לפני השלטונות. והיה בלבו על בני העיר שלא עמדו לצדו. ושמע את תלונתו של הסוחר ונקט לשון חריפה בתשובתו:

והוכיח הרב בירב כי אין יסוד להתנכלות לסוחר והסביר מדוע מתייחסים פרנסי העיר אל הסוחר ברשעות:

והרב קבע: “סוף דבר שאינו חייב ליתן שום דבר. ואותם שזילזלו בכבודו היה ראוי לנדותם ולהחרימם, אלא שבעוונותינו על הזמן הזה אמר הנביא ו”תהי האמת נעדרת… וירא ד' וירע בעיניו כי אין משפט (ישעיהו נט, ט"ו)."

וסיים הרב והוקל על לבו. הנה כתב גם על כאבו. ויצא לדרך לברוח לדמשק.

מקורות: שאלות ותשובות מהר“י בירב סימן כ”ב.