רקע
שלמה שבא
הפרנסים שהונו את חברם

רבו הגזרות בירושלים ורבו המסים ולפרנסי הקהל לא נותר אלא ללוות כספים מפקידים תוגרמים, שליטי ירושלים, בריבית גבוהה. הגיע זמן הפירעון ולא היה כסף לקהל. נפלה רוחם של פרנסי העיר ומנהיגיה כיוון שלא ידעו מהיכן יקחו כספים לתשלום החוב והריבית הגדלה כל יום והיו יראים שאותם פקידים עלולים להטיל עונשים על הקהל ולכלוא רבים בבית־הסוהר, ויותר מכך – עלולים הם להחליט לגרש את כל היהודים מירושלים. ודנו הרבה עד שהחליטו לקבל על עצמם עול בית־הסוהר. שכן דין הוא בירושלים שאם האיש החייב כספים יושב בבית־הסוהר אין הוא משלם ריבית בעבור הזמן שישב בכלא. והלכו כולם לבית־הסוהר והושמו בתא אפל. והסכימו ביניהם לשלוח אחד מהם למדינות הים כדי לאסוף תרומות ולהסיר מעל ירושלים גזרת העונשים ולהוציאם מבית־הסוהר. ופנו אל אחד מהם שיצא כבר כמה וכמה פעמים בשליחות הקהל ומפורסם הוא כבעל דברים נאים ויודע לפתוח לבותיהם וכיסיהם של הנדיבים. הכבירו הפרנסים דברים על אותו אדם והסכים לצאת לשליחות וחבריו הסכימו שלא ישחררו עצמם מבית־הכלא עד שיחזור וכסף בידו, שכן אם ישתחררו מהכלא תגדל הריבית כל יום ויום והחוב יהיה כפול ומשולש. והשליח הודיע כי הוא מוותר על השכר הרגיל של השד"ר, שהוא כרביע ואפילו כשליש מסך הכספים שהוא מביא.

ובאו הפרנסים האסורים לפני פקיד הכלא והודיעו כי שולחים הם אחד מהם לאסוף את כסף החוב, והסכים הפקיד לשחררו כדי שייצא בשליחות ויחזיר החוב למלווים. ונפרד מבני ביתו ויצא לדרך הארוכה והיטלטל בימים ועבר במדינות השונות, שיש מהן שהיו במלחמה ובאחרות היו הדרכים משובשות. ובא לעיירות יהודים וסיפר ברגש רב על תלאות ירושלים. וראו השומעים נגד עיניהם, כמו חיים, את עיר הקודש ואת יושביה המתייסרים ביד מעניהם, ונתרכך לבם ותרמו בעין יפה. ועבר השליח מיישוב ליישוב והתגעגע לעירו ולביתו, לאשתו ולילדיו, אבל המשיך בדרכו שכן ידע שגורל ירושלים נתון בידיו וידע גם שכל הזמן שהוא בדרכים מתענים פרנסי העיר חבריו בבית־האסוריס כדי שלא יגדל החוב. ומחשבה זו חיזקה את לבו והרבה מאמציו ושיכנע את הנדיבים בתחינות מעומק הלב שיתרמו בעין יפה, כרי להוציא אסירים ממעצר, והצליח לאסוף סכום נאה, שהיה בו כדי להחזיר את רובו של החוב.

וחזר השליח לירושלים, ואז נתברר לו כי לאחר שיצא לדרך שיחררו עצמם הפרנסים מבית־האסורים והריבית תפחה והלכה כל הזמן, ובשעה שיצא בדרכים מסוכנות ודפק על פתחי נדיבים והשפיל עצמו וסבור היה שחבריו מתענים בכלא ואין לו רשות להתלונן, ישבו הם בבתיהם ונהנו מעולמם.


וכעס מאוד והגיש תלונתו לפני הרב משה גלאנטי הזקן מצפת, המכובד על הכול, והודיע כי בתחילה אמנם ויתר על שכר השד“רות, כיוון שסבור היה שרעיו מתענים בבית־האסורים, אבל עכשיו, לאחר שנודע לו כי הונוהו פרנסי העיר, תובע הוא שכר כשכר כל שד”ר. וזה נוסח פנייתו של השד"ר המרומה אל הרב גלאנטי:

שאלה. שבעה טובי העיר שנושאים ונותנים בענייני הקהל לקחו מעות בריבית מתוגרמים פעם אחר פעם לצורכי ציבור. ונתרבו החובות עד למעלה עקרבים ונעשו סך גדול. והסכימו ביניהם ליכנס יחד לבית האסורים כדי להימנע מלפרוע עוד ריבית ומלתת עוד מנחות והפסדות והלעטות לשרים ולמשטינים עד ירחם ה' עליהם.

ונכנסו כולם לבית הסוהר כמו שהסכימו ובהיותם בבית־הסוהר עלתה הסכמתם לשלוח אחד מהם לסובב עיירות אשר בני ישראל שמה, באיגרות בוכות ומבכות, כדי שירחמו עליהם אחיהם וישלחו פדות לנפשותם. והלך השליח, על תנאי שהם יישארו ויישבו בבית־כלאיים כדי שימנעו הריבית וההפסדות, והשליח יסובב במדינות לדפוק על פתחי שערי נדיבי עם בני ישראל מבלי קחת חלק לעצמו, כי אם פיזור אנשי ביתו בצמצום.

והלך השליח ועשה שליחותו עד מקום שנגעה ידו, והיה שולח להם ראשון־ראשון כדי להקל העול מצווארם והשארית הביא בידו. ובא ומצאם שהפרו ברית וחוק ולא ישבו בבית־האסורים, גרמו הפסדות רבות והכפילו הריבית. ועתה טוען השליח שמאחר שהם לא עמדו בתנאים, הוא אינו רוצה ליכנס בחובות החדשים אשר לקחו ולא בריבית אשר פרעו והכפילו מיום צאתו ועד זמן בואו, או שיפרעו לו השליש או הרביע מכל מה שגבה, כמנהג השלוחים האחרים.


קרא הרב הזקן את הדברים ולא הירהר הרבה. הוציא עטו ופסק תשובתו:

תשובה. איני רואה מקום לספק בדין זה, כי הוא ברור. כל תנאי שבממון קיים. וכיוון שהתנו שלא להרבות בהוצאות ויתעכבו בבית־הסוהר עד חזרת השליח, וכיוון שלא קיימו תנאם, יד השליח על העליונה.


וסיפרנו מצרות ירושלים ותלאותיה ולא הגזמנו. אבל צריכים אנו לציין, כי אמנם היו לה, לירושלים, ימים רעים, אבל היו לה גם ימים טובים. והיו מיושביה שאהבו ושמחו על ישיבתם בעיר וסיפרו על כך לכל אחד ואחד וכתבו על כך למרחוק. למשל, יצחק בר מוסא ואחיו, שעלו לארץ בשנת הש"א, היא 1541, ממרוקו. ואמנם, סיפורם קדם למעשים הקשים שסיפרנו לפני כן, אבל נלמד ממנו שהיו לה, לירושלים, ימים רעים, רחמנא ליצלן, אבל גם ימים טובים, כמאמר הבריות: יום – בשמים ויום – בחול.

יצאו יצחק בר מוסא ואחיו מביתם בשיירות ובספינות ואחרי עשרים יום הגיעו לאלכסנדריה שבמצרים ומשם עלו לאורך הנהר עד קהיר והתעכבו שם כמה זמן ונשאו שם נשים, כיוון ששמעו כי מעטות הנשים בירושלים. כפי שכתב אחר כך יצחק לידידו שנותר במרוקו: “אני ואחי הגענו לשלום וטוב למצרים ונשאנו כאן נשים, כי הבנות בארץ־ישראל מעטות, מפני הברכה שבה, שיולדים שבעה בנים ואחרי כן בת אחת. ולכן נשאנו נשים במצרים, ששם הבנות רבות.”

מסתבר שאפילו בעניין זה לא רצה יצחק בר מוסא להוציא דיבת הארץ רעה ואמר שהמחסור בנשים בירושלים סימן טוב הוא, ברכה ממש, שכן בארץ הנכספת נולדים יותר זכרים מנקבות ובידוע שבנים הרבה – סימן ברכה. ועכשיו, שיש להם כבר נשים והם עתידים להתיישב בארץ־ישראל, יזכו לבנים, ואשריהם.

וחזרו לאלכסנדריה והפליגו לארץ וירדו בעכו ויצאו ליישובי הגליל העליון והשתטחו על הקברים הקדושים והתפללו בכל מקום הראוי לתפילה וביקרו בצפת ובבתי־כנסיותיה ומדרשיה ורכשו שם ספרים ובגדים, שכן צפת מפורסמת היתה בתעשיית האריג שבה ובוודאי היו בה גם חייטים מעולים. ויצחק בר מוסא הודיע לבני ביתו, כי בגליל אין גלות הרבה וגם הוסיף עניין מעניין, שאנו תוהים אם יש בו אמת, אבל אולי הודיע עליו כדי לחבב את הארץ על הרחוקים ממנה, ואמר שהגויים היושבים בירושלים “לא יוכלו לעלות לגליל העליון לטמא אותה. והגוי שיעלה לשם, מאמר המלך הוא שאם ירצה איזה דבר משם, יביא אותו לו היהודי.”

ונכספו האחים לירושלים ובאו לעיר הקודש ונתיישבו בבית־הכנסת הקרוי אלגורבא – הזרים – ולמדו תורה וגם קנו ספרי תורה. נראה שהיו סוחרי ספרים וכלי קודש, וגם הרוויחו יפה, ואולי גם מפני כך היתה רוחם טובה עליהם; אם אין הכיס ריק – אומרות הבריות – הלב מלא. וכתב יצחק בר מוסא איגרת שכולה לשון הטוב ואנו מעתיקים כאן ממנה כדי לקיים מצוות פרסום שבחי הארץ:

ודע לך כי ישיבת שכונת היהודים בירושלים טובה מכל שכונות היהודים שבעולם והחכם הגדול שלה הוא רבי בר רב אדא. אם הוא אומר דבר, אין מי שיוכל להשיב עליו, כי יודע הוא שישים מסכתות של המשנה בעל פה. ונודה לאל שהביאנו לארץ הקודש. ויש להם כלי הקודש וספרי תורה שלהם ממולאים בזהב וכסף. וביקשנו מהם אני ואלו היהודים המערבים!עולי ארצות צפון אפריקה] שיתנו לנו איזה ספרים ונתנו להם את שלנו והשלימו רצוננו והחליפום לנו ונתפלאנו עליהם על הכבוד הזה.


ויצחק בר מוסא התפעל ממה שראו עיניו: “והכול אצלם, כמה מנורות מדליקים לפניהם וכמה פרוכיות שבהם מכסים את בית־הכנסת, הכול משי וכל מפה ומפה של הספר תורה שווה אלף ריאל זהב. נבקש מה' ברוך הוא שיקרבנו לישועה.”

ובר מוסא סיפר גם על מיעוט המסים בירושלים, ואפשר שבימים קודמים באמת היה כך, וציין את מחירם הזול של מצרכי המזון, פלאי פלאים, ואולי מרוב התפעלות שוב הגזים:

והיהודים פה אינם משלמים כי אם מראש השנה לראש השנה מטבע אחד לגולגולת. אפילו מי שיהיה לו מאה כיכרי זהב אינו נותן כי אם מטבע. ומי שקונה משא ענבים [מטען הנישא על גבי גמל אחד] במטבע אחד ישתה ממנו יין כל השנה וככה יוכל לקנות ארבעה שקי קמח אליוספי [חיטה משובחת שצבעה כזהב] במחיר מטבע אחד.


והוא מספר בהתלהבות מה זכה לראות ומודה לבעל הרחמים על חסדיו:

והלכתי, חביבי, עד להאבן שעליה נימול אברהם אבינו עליו השלום. וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמיתו וכאשר הביאנו עד הלום, עד שראינו המקום הזה, כן יזכנו ויזכה ישראל כולם לראות ביאת הגואל הקרוב בימינו, אמן כן יהי רצון.


וכאיש מעשה – ואנו רואים אמנם שבעל התפעלות הוא, אבל יודע גם לעשות עסקים ויודע מחירים ובקיא בענייני העולם – המליץ לחברו לבוא אף הוא לארץ ומסר לו עצות טובות כיצד יעשה את הדרך מעירו שבצפון אפריקה ועד כאן:

ועתה חביבי, אם תרצה לבוא, בוא, כי ארץ־ישראל לא רחוקה היא רק על המפה נראית רחוקה. ובכדי שיתכפרו עוונותיך, בוא מביתך לאגזאיר [העיר אלקיס], יש חמישה ימים, ומן אלגזאיר לתונס חמישה ימים ומן תונס לזרבא [האי ג’רבה] חמישה ימים ומן זרבא לאלכסנדרייא חמישה ימים ומאלכסנדרייא למצרים [הכוונה לקהיר] עשרה ימים, וממצרים לירושלים שבעה ימים, סך הכול חודש ושבעה ימים.


ומסתבר כי יצחק בר מוסא היה אוהב ארץ־ישראל וראה בה אך טוב ואפילו אמר כנראה לא אמת כדי להגביר חיבתה, וידע גם לעשות עסק טוב והבין במחירים והכיר בדרכים. וגם אנשים כאלו היו בארץ, מאז ומעולם ועד היום.


מקורות: ארץ־ישראל בספרות התשובות ב' – ישראל שציפאנסקי; יעקב משה טולידנו – תעודות מכתבי יד, ב־(1927), HUCA4.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!