רקע
שלמה שבא
בני ירושלים מתלוננים על רבם: מדוע לא קיבלת מכות?

ראו עד כמה היו קשים החיים בירושלים באותו זמן. קשים עד כדי כך שפרנסי ירושלים התלוננו על רבם מדוע לא קיבל מכות!

ומי היה אותו רב? דוד בן זמרא – הרדב"ז – הוא ולא אחר, שהיה ראשם ומנהיגם ורבם של יהודי מצרים שנים רבות, כתב ספרים חשובים, פסק הלכות והשיב על אלפיים וחמש מאות שאלות שנשלחו אליו ממדינות רבות בענייני דין והלכה בשום שכל ובבקיאות, ובירר את הדין עד תומו.

וכאשר טענו נגדו בני קהלו מדוע לא קיבל מכות, בן כמה היה?

בן שבעים ושלוש!

מה נאמר על בני ירושלים שכך נהגו ברבם, ששימש אותם ללא שכר!

אבל לא נוסיף דברי קטרוג, שכן השטן מלעיז דיו על בני ישראל ונסנגר על בני ירושלים ונאמר שמה שעשו מרוב צער עשו: הייסורים בילבלו את דעתם.

וייסורים היו בירושלים, בימים ההם ובימים אחרים – בשפע. מושלים אכזריים הטילו מסים רבים וקנסות על יהודי העיר המעטים והעניים. המושלים ידעו שאמנם אין להם לשלם משלהם, אבל בטוחים היו כי אחיהם המפוזרים בארצות רבות ירחמו עליהם וישלחו להם כספים לשלם את קנסותיהם. ובינתיים, עד שיגיעו כספים אלו, היו מושיבים אותם בבית־הכלא ומענים אותם וממררים את חייהם.

תשלומי הממון – מס אחרי מס, שוד אחרי שוד, גזל אחרי גזל – הקהו את חושיהם של בני ירושלים, עד שנהגו ביזיון ברבם הגדול, ואחר כך – אני בטוח בכך – התביישו במעשיהם, ביקשו להשכיחם ומחקום מכל ספר ותעודה. ובמקום האחד שאותם אירועים מוזכרים לא כתוב מי היה הרב ומי היו הפרנסים. הרדב"ז עצמו, כך נראה, מחל על העלבון, ואף הוא לא הזכירו בכתביו אלא ברמז דק. ואם באנו אנחנו, מספרי הסיפורים וכותבי קורות העתים, לגלות למי קרה אותו מעשה מביש, הרי אין זה מפני שאיננו סלחנים ומוחלים. אלא מבקשים אנו לדעת דבר לאשורו וזוכרים מה שנאמר: רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.


בן שלוש־עשרה היה דוד בן זמרא כשגורשו היהודים מספרד ונדד עם בני משפחתו לעיר פס במרוקו, ומשם למצרים ולארץ־ישראל. שנים רבות למד בישיבות ירושלים וצפת והצטיין בחוכמה רבה. היו אלו ימים שבין שקיעה לזריחה גדולה: בארץ־ישראל שלטו עדיין הממלוכים, ומספר יהודיה מועט, אבל לא עברו שנים רבות וכבשוה העות’מאנים, שעלו מן המזרח והשתלטו על ממלכת ביזנט.

הרדב“ז הוכתר בתואר רב וחזר למצרים, והנגיד יצחק הכוהן שולאל מינהו לחבר בבית דינו. אחרי מות הנגיד נבחר הרדב”ז לראש הרבנים במצרים. ארבעים שנה הרביץ תורה, כתב ספרים רבים, למד את דרכי המוסלמים והתפלמס עם חכמיהם, עסק בקבלה ובתורת הגלגול וחקר גם בענייני פילוסופיה. הוא סירב לעשות את תורתו קרדום לחפור בו, עסק במסחר והתעשר: היה שולח את תבואות מצרים לוונציה ומשם לאירופה כולה. הרב יצחק עקריש, שישב בביתו כעשר שנים ושימש מלמד לבניו, כתב:

ויצא יצחק לשוח, לספר מגדולת הרדב"ז אשר ראו עיניו, שהיה לו כתר תורה, לאור פלפולו ילכו ההולכים בחושך, ותשובות שלח לכל שואל מכל העולם. ובביתו ישבו כיסאות למשפט, וכתר העושר, אוצרות מרגלית ותרשיש וספיר… ויהיו פניו כפני הארי, אין לפניו לא עוולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. לפניו יכרעו ברך שרים ונדיבים, וישתחוו לו חכמים ונבונים.


מכל קצות הארץ – מצפת, מירושלים, מסלוניקי, מרודוס, מדמשק ומאלכסנדריה – פנו אל הרב ראשי קהל ורבנים, בהם גדולים בתורה, וביקשו שיפסוק הלכה בענייני דת ובענייני יום־יום ויפשר בין בעלי ריב ויגזור דין בדעת התורה. והוא השיב לכל אדם וקהל בנחת ובשופי, גדול כקטן. וכמובן גם בני מצרים הביאו אליו כל דבר קשה כפי שסיפר: “גם בלכתי בשוק יתנו לי שאלה או עניין שיש בו תורה, ואני מניח אותו – את הגיליון שעליו נכתבה השאלה – בתוך המצנפת או בפאדילקירא, עד אשר אבוא אל הבית לעיין בו.”

ולא רק בתורה עסק, אלא גם בגמילות חסדים, וכיוון שהיה עשיר עזר בממונו לתלמידי חכמים נצרכים במצרים ובארץ־ישראל ואף החזיק בישיבה. וסיפרו עליו שמצא מטמון של דינרי זהב בביתו, וחילקם לתלמידי חכמים במצרים ובירושלים, בצפת ובחברון.

ארבעים שנה חי במצרים והיה הנכבד ביהודיה, אבל כל הזמן נכסף לארץ־ישראל שבנעוריו למד בה תורה, וביקש להשתקע בצפת בין החכמים הרבים שקבעו בה את ביתם ותורתם פרחה. יצא לצפת ועצר בירושלים כדי להיפגש עם חכמיה ולבקר בישיבותיה ולהתפלפל בדברי תורה עם תלמידיהן, ולהתפלל על המקומות הקדושים. והיה הדבר בשנת שי"ד, 1553 למניינם.


ובני ירושלים שמחו ברב הגדול שבא לעירם ופרנסיה חילו את פניו שישתקע בה ויורה להם תורת ה'. ולא יכול לעמוד נגד תחינת ירושלים והסכים לשבת בה ולהיות לרב ולדיין. על שכר רבנות ויתר, אבל העמיד תנאי, שאם יעלילו עליו עלילה או יהיה לו הפסד מהגויים, יפרע הקהל את היזקו.

וכתבו ראשי הקהל שטר וזה לשונו:

אנו חתומי מטה וכל הקהל הקדוש, ישמרם צורם, וכן הנאמנים וז' טובי העיר, קיבלנו עלינו בשבועה חמורה בשם יתברך, שהרב דוד בן זמרא יהיה עלינו לראש ולקצין ודיין ומנהיג, לדון ולפשר בכל עניין שיצטרך, בין ליחיד ובין לרבים, בין לנישואין ובין לגירושין, כל אשר ייראה לו לגזור ולעשות גדר והסכמה או לקיים איזו הסכמה מההסכמות הקדומות, הכול קיבלנו עלינו כולנו כאחד, וכל הסכם ונזק והוצאה שיבוא להחכם הנזכר, חס וחלילה, מכל איזה אדם שיהיה, עלינו להחזיר ההפסד באחריות גמורה על כל נכסינו.


אשריך ירושלים שרב גדול כרדב“ז נמנה למנהיגך. ואף שהיה זקן, דן והורה הלכה ופישר ועשה רבות למען העיר הענייה, גם אם נפגעו מכך בעלי־התורה שכן בין השאר ביטל את התקנה שתלמידי חכמים, אפילו שהם עשירים, משלמים רק מחצית המס שמשלמים כל בני העיר. ואם גם הרבה לעשות לטובתה של ירושלים ולתקנת יושביה, הרי שהחמיר בענייני מוסר וייסר פריצים ורשעים שסטו מדרך הישר. ויום אחד הלשינו עליו אלו שנפגעו על ידו לפני שר העיר, ואמרו שהרב פוסק ודן ונוהג כאילו הוא שופט מדינה. והיה גם מי שרמז בבית המושל כי הרדב”ז איש עשיר הוא.

לטש המושל את עיניו לכספו ושלח את הכהאיי“א, הוא מנהל משק ביתו, אחרי הרדב”ז, ושאל אותו: “תודיעני מאין באת.” וענה לו: “ממקום פלוני.” אמר לו הכהאיי"א: “יש לך מאמר המלך להיות שוטר ומושל? הראני, ואם לאו, מי שמך למשול?”

אמר לו הרדב"ז: “אני לא משלתי ולא עשיתי כלום. אני כאחד מעבדי המלך, אשר אם לא ישר עליו לדור במדינה אחת הולך לדור במדינה אחרת, ובכל מקום הוא עבד המלך.”

אותו יום נשלח הרב אל ביתו, אבל למחרת בבוקר שלח שר העיר שוטרים ותפסוהו וכבלוהו בכבלים והביאו אותו לבית השר.

אמר לו השר: “מי אתה?”

ענה לו: “אני עבד מעבדיך.”

אמר לו השר: “זה שנה וחצי אני במדינה הזאת, ובאו לבקר אצלי כל הגדולים של העכו”ם והפאפ“ס של הערלים, ואתה לא באת, כאילו אתה לא חושש ממני.”

אמר לו החכם: “אנו היהודים יש לנו שייח' אשר עליו לבוא לפניך, ולא עם החכם משפטך, כי לא כך המנהג.”

אמר השר: “אם לא כך המנהג, אני אלמדך המנהג.”

וציווה שיתפסו אותו בזקן ויוציאו אותו מלפניו. והכינו שוטים להכותו, וגם רצה לגלח את ראשו ולהובילו בחוצות העיר. ולבסוף עשו פשרה, שישלם לו הרב ס' פרחים – הם הפלורינים – וכ' פרחים לחייליו, וישלח אותו לביתו. וכך היה.

אוי לנו על כבוד הרב שנתחלל!

אחר כך פנה הרב לראשי הקהל, ואמר להם שהציבור חייבים לפרוע את הקנס, שכך נהוג בכל המקומות כי כאשר מתעוללים על הדיין, פורע הקהל את הפסדו. מה עוד שראשי הקהל התחייבו, בשעה שקיבלוהו כרב ודיין, לשלם כל הפסד שיהיה לו מהגויים.

ואמרו ראשי ירושלים לרב: “אלמלא הוגד לשר שאתה עשיר לא היה לוקח ממך מעות. לכן עליך מוטל הקנס.” ואחרים אמרו: “אילו היית סובל המכות, ולא היית עושה הפשרה, לא היה לך הפסד.” ואוי לאוזניים ששמעו זאת.

אמר להם הרדב"ז: “מה שאמרו שבשביל שאני עשיר וכו' הלא כבר ידעתם מתחילה שאני עשיר ולא נתעשרתי עתה, ועל תנאי זה המלכתם אותי עליכם. ומה שאומרים שהיה לי לסבול המכות, כזה לא שמעתי: אני משרת אתכם בחינם ואהיה מחויב גם לסבול מכות בשבילכם?”

ועוד אמר להם: “ההפסד לא ייפרע משלכם, כי מאשר יבוא לכם נדבות מארבע רוחות העולם כדי להחזיק בארץ הקודש, ומה לכם כי תתלוננו? המכיסכם תשלמו?”

וכל מי שלב בקרבו והיה באותו מעמד ברי לי שנצטער צער רב על הביזוי שהתבזה תלמיד חכם זקן וגדול בתורה. וכשהגיעו הדברים לרב משה מיטראני, רבה של צפת, כתב לבני ירושלים, והוכיחם:

תלמיד חכם הריהו כשליח של הקהל ועל כן חייבים הם בכל מה שאירע לו. כל שכן שעשו תנאי עמו על כל הפסד שיבוא לו. גם מצד המנהג מקובל כי כל מה שיארע לדיין או לנאמני הציבור חייבים הקהל לשלם להם. גם טענת עושרו אינה פוטרת את הקהל מלשלם הפסדו כי היה עשיר כשמינוהו והיה להם לחוש אולי ישימו הגויים עיניהם בממונו ויעלילו עליו. והם לא חששו על זה ומינוהו רב עליהם. גם זאת שטענו מדוע לא סבל מכות, לא מיראת השם טענו זאת, כי היה להם להצטער על מה שנתבזה בפני הגויים.


אינני יודע אם שילמו בני ירושלים לרדב"ז את נזקו אם לאו. לרב עצמו בוודאי לא היה הכסף חשוב, אלא שנפגע מבני העיר שהפרו הבטחתם. ויותר מכך נפגע על שאלות ששאלוהו בני ירושלים, מדוע לא נתן גוו למכים. ונקעה נפשו מבני ירושלים ויצא לצפת והשתקע שם והשכיח צערו בתורה.

ובצפת השתעשע בדברי תורה עם מרן יוסף קארו ועם הרב משה מטראני הוא המבי"ט, ועם שאר חכמים וגדולים של צפת. אשרי מי שהיה שם!

ועדיין פנו אליו מכל קצווי ארץ לפסוק הלכה ולפשר במריבות תורה, והגיע למדרגות גבוהות בקבלה ובסוד, ונפגש עם האר“י ועסקו בדברי סוד עמוקים, וחיבר עוד ספרים והחיד”א אמר: “ושמעתי כי נגלה אליו אליהו הנביא.”

ומת בשיבה טובה, כבן תשעים, וקברוהו במערה אחת עם המבי“ט, ליד האר”י.


מקורות: שו“ת המבי”ט ח“ג קפ”ח; תולדות היהודים במצרים וסוריה ב' – א' אשתור.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!