רקע
שלמה שבא
יעקב זרקון טוען: לא גירשתי את אשתי * משה האלים * האב שתבע כי בתו תשב בערים

משה באסולה, כבן ארבעים, מהעיר פזארו באיטליה, רב ומקובל, ביקר בארץ שנים מעטות לאחר שכבשו אותה הטורקים ברע"ז, בסופה של שנת 1516. הוא הפליג לביירות והלך לצידון ומשם לצפת, שמצאה חן בעיניו וכתב בספר מסעותיו:

העיר מלאה כל טוב ומזונות משובחות כדגן ותירוש ויצהר לרוב ובזול לקונה כל דבר בעתו. ומוליכים משם שמן ותבואה לדמשק ולמקומות אחרים. מכל מיני פירות טובים נמצאים שם, ואשר לא יהיה שם יובא מדמשק. הארץ רחבת ידיים בסחורה, הן בבוטיקי [חנויות] של בגדי צמר והן במירצריאה [דברי סדקית] הן בבשמות. משלושה אלה יש הרבה חנויות מיהודים והם מביאים המירצריאה והבשמים מדמשק ומוכרים בעיר ובימי הגליאי – כאשר מגיעות הספינות לביירות, היא ברוטי – הולכים לברוטי וקונים בגדים ודברים אחרים. ויש גם הרבה יהודים מחזרם תדיר בכפרים למכור מירצריאה ומיני רוכלים, וממלאים בתיהם כל טוב.


ואנו מה נוסיף על דבריו? יפה העיר, ומתווספים אליה סוחרים ואומנים, טווים ואורגים, צבעים וחייטים, וחכמים ורבנים חשובים יושבים בה. בבתי־מדרשיה משננים תורה תלמידי חכמים צעירים, שעתידים לצאת מהם פוסקים, מקובלים, משוררים, מטיפים ודרשנים שיתפרסמו בכל העולם היהודי; ויש בה חכמים גדולים שאינם רוצים להתפרנס מתורתם ואולי אינם רוצים לחיות בדוחק כדין תלמידי חכמים, ועל כן הם עוסקים במסחר ומוכרים את סחורתם לארצות קרובות ורחוקות. בנמלי ביירות, צידון ועכו, עוגנות אוניות הבאות ממדינות אירופה כדי לייצא את תוצרת צפת וגלילה. ויש בעיר שוק גדול ובחנויותיה מוכרים גבינות, שמן, מיני קטניות, פירות, בשמים ואישפיגוש [שיבולי תבואה] ואיסטיס, הוא הצבע הכחול שבו צובעים את הבדים, ודבש מסוגים רבים. בחנויות גדולות נמכרים צמר ובגדים ויש שם מאגזינים [מחסנים] וחנויות צורפים ואפילו בתי־קהווה.


ובני צפת, בוודאי לא לומדי התורה שבה אלא סוחרי השוק, סרסורים והולכי בטל – יושבים בהם שעות ארוכות ועוסקים בשיח רעים, אבל גם בדברי הבאי וברכילות ובדברים שעשויים חס וחלילה להביא לידי חטא, והרב המבי"ט היושב בעיר, הלא הוא משה בן יוסף מטראני, פסק: “חנותא דקהווא הוא מושב לצים.”

יש בעיר זו הכול, ולמה נכחיש? גם טיפוסים לא חיוביים. ואם מרבים אנו לספר על אישיה של צפת ועל קדושיה ורבניה ועושי צדקות שבה, ראוי גם לספר על יעקב זרקון, שפרנסי העיר ציוו עליו לעזוב את העיר ולגרש את אשתו. נספר את כל קורותיו – לא נחסיר מאומה – כפי שסיפר אותן הרב שעסק בגטו, ודבריו נכתבו בספר. ואלה דבריו:

נקראתי לבית הוועד של חכמי צפת, יועציה ומנהיגיה, על עניין יעקב זרקון, שנזרקה בו מינות וכן שהלך אחר הזכרים, ונתנו רשות למנהיגי הקהילות, ישמרם צורם וקונם, שייסרו אותו על ידי האומות, ונחבש על ידם והיכו אותו קצת הכאות, כפי שהיה ראוי לו, עד שהיה מתחנן וגועה בבכי שישתדלו להציל אותו מהתפיסה.

אמרו לו הממונים: “רצוננו שתלך מהעיר, שלא תטמא את הארץ במעשיך הרעים.”

אבל כששמעו קרובי אשתו כך, שאלו: “איך תגרשו אותו מהעיר ותישאר אשתו ענייה ועגונה?”

אמרו לו הממונים: “אם תרצה לצאת מהתפיסה תגרש אשתך, ואנו והיא ניתן לך מה שתצטרך לתת לאומות העולם.”

אז נתנוהו ביד אחד מהממונים עד יימצאו המעות וקראו לרב, ואמרו לו שיסדר גט לאשתו של יעקב זרקון.

אמר: “לא הייתי רוצה לתת גט,” אלא אמרו הממונים: “אין רצוננו לפרוע בעדך אצל הטורקים אלא אם תתן גט כריתות.” ועוד אמר: “יתנו לי גם כל מלבושי וכלי.”

וציווה הרב שיביאו לו מלבושיו וכל כלי תשמישו, ואמר לסופר שיכתוב הגט, ולעדים שיחתמו, ונכתב ונחתם בפני העדים ונתנוהו ליד אשתו כדת וכהלכה.

ומיד חזר עם הממונים שערבוהו, ונתנה אשתו קצת כסף שהיה חייב לתת לאומות, והממונים השלימו מה שהתפשרו עם האומות ופרעו בעדו. והלך לו.

אבל מיד לאחר שהשתחרר יעקב זרקון מהכלא החל לילך רכיל וטען כי כפוהו לתת את הגט ולכן אין הגט גט, והיו שנטו אוזן לדבריו.

ואז פירסם הרב שסידר את הגט ברבים: “לזה הוצרכתי לכתוב במגילת־ספר שהגט ראוי כפי הדין.”

ופילפל הרב ארוכות והוכיח כי הגט גט, הוסיף כי שאל לדעתו של הרב יעקב בירב והוא הסכים עמו.

עד כאן עלילותיו של יעקב זרקון.


אבל יעקב לא היה עבריין יחיד בצפת. היו בה כמה וכמה עוברי עברה ואנשים שלא הולכים בדרך הישרה. הנה, דרך משל, העדויות שניתנו בבית־הדין על משה קטאלאן, שמהן מצטייר איש צעיר כאדם אלים, הולל, רודף נשים נשואות וגוזל חמין מתנורי בני צפת. הגדיש קטאלאן את הסאה ובאו הנפגעים ממנו והעידו עליו בבית־הדין, ופרשו לפני הדיינים רשימת חטאים ארוכה:

העיד אברהם מיניין, שנכנס עם משה קטאלאן לבית והיתה שם אסתר, ונתן לידה פרוטות ומנה עד שמונה ואמר לה: אחר כך תהי מקודשת לי.

העיד שמואל גאזי שהיה חייב למשה קטאלאן שתים־עשרה חתיכות כסף, ומשה קטאלאן היה אומר שחייב לו חמישים חתיכות. הלכו לפני בית־דין ונשבע משה קטאלאן לשקר על חמישים חתיכות.

עוד העיד משה גאזי שלילה אחד, ליל שבת, יצא משה קטאלאן עם קצת חברים, ושברו ציר בדלת ונכנסו לבית זר והרסו תנור וגנבו חמישה חמין ואכלו לשובעה.

העיד יצחק פרדאל שמשה קטאלאן היה רודף אחרי אשת איש ופעם אחת ברחה מביתה יחפה בחלוקה להציל נפשה מידו, והיה רודף אחריה הרבה פעמים והיה רוצה לשבור את דלת ביתה עד שהוכרחה לצאת משכונתו.

העיד ברוך אבודרהם שבבית חתן אחד, בליל החופה, קם משה הנ“ל והיכה על פני החתן והיה רוצה החתן להוליכו לשובש”י, הוא מפקד אנשי החיל הטורקים, ולא הניחוהו החברים.

העיד יעקב אלטירס שהוא היה בליל החתונה וראה את משה קטאלאן שסטר על פני החתן הכאה עצומה, עד שנפל על אפיו ארצה.

עד כאן קצת ממעלליו של משה קטאלאן, שהפיל את חיתתו על בני צפת.


ובכן, עיר עליזה צפת. עוד מעט תצא ממנה תורת הקורדוברו, וייכתב בה השולחן ערוך של מרן קארו, שלא לדבר על תורת האר“י הקדוש. כל אלו נולדים עתה, בלב המאה השש־עשרה, אבל כאמור, מוצא אתה בה גם אנשים הנשבעים לשקר, אלימים, גונבים בליל שבת את החמין מהתנורים, מכים חתנים בליל החופה, רודפים נשים וחוטאים עוד חטאים רבים. הכול יש בה, קדושה וחטא, וגם זמר וכינור. ואנו יודעים זאת מפני שהרב המבי”ט התבקש לענות על שאלה: מעשה שהיה בעם הארץ שהלך מצפת לדמשק ובליל שני של יום טוב של גלויות לקח הכינור בידו וניגן.

ובכן, רואות עינינו, גם בכינורות ניגנו בה.

אבל אל לנו לטעות. בצפת אמנם היו עבריינים כבכל עיר גדלה ומתפתחת, אבל מובן שלא היתה עיר של עבריינים. צפת היתה עיר של בני אדם ככל האדם והם חיו את חייהם כראוי וכיאות, והיו בה אוהבים ושונאים וקנאים ורחמנים וחכמים ובינוניים וטיפשים וכאמור גם גאוני עולם. והיו בה בצפת גם אבות שאהבו את בנותיהם ודאגו להן ואנו נספר על אחד מהם שאהב את בתו עד מאוד.

ומה עשה האב האוהב? קודם לכול, כמובן, חיפש ומצא תלמיד חכם ראוי כחתן והקציב לו נדוניה הגונה ובכתובה כלל תנאי לא רגיל כדי להגן על בתו היקרה. ומה כתב?

מגפת הדבר היתה פוקדת לעתים קרובות את הארץ ומפילה חולים וחללים רבים, רחמנא ליצלן. ובימי המגפה כל מי שהיכולת בידו נמלט מהעיר. והיה מנהג בין בעלי היכולת, לכלול בכתובה סעיף האומר כי בימי הדבר חובה על הבעל להעביר את אשתו לכפר, כדי להרחיקה מהסכנה.

אבל אותו אב צפתי שאהב את בתו מאוד וביקש לפנקה אחרי החופה כמו שפינקה בביתו, לא רק שתבע מהבעל להוציא את אשתו מצפת בימי מגפה, אלא הדגיש שחייב הוא להעבירה לעיר, כדי שהבת היקרה לא תשב בכפר עלוב, שוממה ועצובה. והדבר נכתב בכתובה. החתונה נערכה, אני מתאר לעצמי, בקהל רב ובחגיגה גדולה והשניים – אני מקווה – חיו באושר.

עבר זמן, קצר או ארוך, ומגפת דבר פרצה בצפת. העניים נשארו בעיר ונשאו עיניהם לשמים בתפילה ובתקווה. הסוחרים לא נטשו את עסקיהם, מקצתם המשיכו ללון בבתיהם, מאמונת השם, ואחרים ישבו בחנויותיהם במשך היום ולעת ערב יצאו לכפר סמוך לצפת ללון שם. תלמידי חכמים אמרו שהתורה מגינתם, ורבנים לא נטשו צאן מרעיתם. אותו איש שנשא את הצעירה האהובה על אביה לא יכול לנטוש את עסקיו ולצאת מהעיר, אבל ביקש לשלוח את אשתו לכפר כדי למלטה מהסכנה. ואז פנה אליו האב והזכיר:

“בכתובה הבטחת למלט את בתי־אשתך בימי מגפה לעיר, שלא תשב בדוחק ובאי־כבוד.”

וענה הבעל: “לא נתכוונתי לעיר, אלא לאיזה יישוב שיהיה.”

אמר האב: “לא, כי דווקא לכן תבעתי שייכתב בפירוש עיר – עיר ולא כפר.”

אבל הבעל עמד על שלו. והביאו את העניין לפני המבי"ט, והרב רשם לפניו את טענות שני הצדדים:

הראו לי כתובה שכתוב בה תנאי עם כל התנאים “ואם חס וחלילה יהיה דבר בעיר נתחייב הבעל להבריחה מעיר לעיר עד סוף תחום ארץ־ישראל.” והחתן אומר שיבריחנה מכפר לכפר, וחמיו טוען כי בשביל כך התנה בפירוש מה שאין רגילים להתנות בכתובה, שיבריחנה מעיר לעיר, כדי שלא תצטרך ללכת בכפרים כי הוא טורח לאישה וזלזול.

ומסר המבי"ט את דברי הבעל: ועל כך אמר הבעל כי מה שכתב מעיר לעיר לא בא להוציא את הכפרים, אלא הכוונה היתה שיבריחנה סתם, כיוון שלא כתב בפירוש “ולא בכפרים”.

וכאן הביא המבי"ט שיעור בגאוגרפיה של ארץ־ישראל: ודיקדקתי בדברי הגט ומצאתי כי תנאי זה שכתוב “עד סוף תחום ארץ־ישראל”, שהיא עזה, משמע ממנו שהכוונה מעיר לעיר, שכן מצפת לעזה מצויות כמה עיירות, מה שאיננו כן לצד מזרח ארץ־ישראל, כי הגישור שעל הירדן הוא סוף תחום ארץ־ישראל לצד מזרח, ואין עד שם שום עיר. וגם לצד צפון ארץ־ישראל אין שום עיר כי אם צידון שגרים בה יהודים.

והרב הגיע למסקנה כי אמנם נתכוון הסעיף בכתובה לומר כי על הבעל להעביר את אשתו בימי מגפה לעיר ממש, ומנה את המקומות שלשם ראוי להעבירה:

נראה לי שחייב החתן להבריחה מעיר לעיר, מכאן צפת לטבריה או ג’נין ומשם לשכם, אם יצטרך, ומשם עד עזה, שהיא סוף תחום ארץ־ישראל. ויש שבועה בסוף כל התנאים וראוי לחתן זה, שהוא תלמיד חכם, לחוש לשבועתו ולהבריח את אשתו מעיר לעיר, כמו שכתוב. נאום המבי"ט.


אני משער שאותו בעל צעיר ציית לרב והעביר את אשתו לעיר אחרת כראוי לכבודה, ואם היה צריך, חס וחלילה, העבירה משם לעיר אחרת. ואני מקווה שאותה מגפה עברה חיש מהעולם ואיש לא נפגע, ובא שלום לצפת, על אלה שברחו ממנה ועל אלה שלא היה להם לאן לברוח, והבעל ואשתו נתאחדו שוב בצפת וחיו באושר והאב הדאגן זכה וראה בנים ובנות לבתו ושבע נחת.


מקורות: מסעות ארץ־ישראל לרבי משה באסולה, יצא לאור על־ידי יצחק בן־צבי; שו“ת המבי”ט א – כ“ב, רצ”א, המבי"ט ג – רי“א; החיים הכלכליים בצפת וסביבותיה – יעקב כנעני, סיני י”א, תש"ח.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!