לא היה כזאת בצפת. דיברו על כך במבטשות האריגים שבוואדיות, סיפרו בשוק הגדול, ריננו באכסניות והתלחשו אפילו בבתי־מדרשות ובוויעודי חכמים. ומקורם של הדברים היו הנערים יצחק אלעמיס, שלמה נחמיאס ויצחק כוהן שהלכו רכיל ופירסמו בכל מקום, כי לאה, אשת החכם הידוע – ולא נזכיר את שמו מפני כבודו – משרכת דרכיה ונטמאה עם יהושע בן מנשה, זה כינויו, וגם שמו לא נגלה שמא עלילת שווא נתנו בו.
ואף על פי ששלושה נערים אלה מפורסמים כהוללים, שעושים כל יומם בשוק ללא עיסוק, משרכים דרכם והולכים רכיל, ובייחוד יצחק אלעמיס, שהוא ראש החבורה ומפורסם במעלליו הרעים, אף על פי כן – כך הודיעו – מוכנים הם לבוא לפני בית־הדין ולהעיד בשבועה על חטאיה של לאה. רעשה העיר, ובין כך ובין כך יצא שם רע על אשת תלמיד חכם, וישמרנו אלוהים מפני לשון הרע, שהיא אם כל חטאת, וכבר אמר החכם באדם “מוות וחיים ביד הלשון.”
ומה סיפרו?
שלמה נחמיאס אמר כי לילה אחד הלך לביתו של יהושע בן מנשה הנזכר לגבות ממנו קצת מעות שהוא חייב לו. עוד הוא מדבר עם יהושע, נכנסה האישה לאה אל הבית וקראה את יהושע אל הבארנדאדו, הוא בית השער שבכניסה לחצר, והוא, שלמה נחמיאס, יצא אחריהם. וראהו יהושע יוצא ואמר לו שיחזור לבית ויחכה לו שם. והשניים עמדו בבית השער באישון לילה כמו חצי שעה, ואז חזר יהושע לבית. ושאל אותו שלמה, “מה חפצה של הרבנית?” והשיב לו שביקשה ממנו להלוות לה מעות.
זהו סיפורו של שלמה נחמיאס. ולא היה עולה על דעתנו לחשוד באשת חכם על סמך עדות זו בלבד, אלא שגם יצחק אלעמיס הכריז על כך בכל מקום ובקול רם, ואמר כי השניים, לאה ויהושע, חטאו בדבר עברה וגם יצחק כוהן אמר שהיה עד למעשים מחשידים, וכך סיפר:
בתחילה, כשהיה יצחק אלעמיס אומר שלאה אשת החכם נטמאת עם יהושע בן מנשה, לא האמנתי לו עד שאמר לי אלעמיס, “עמוד על המשמרת ותראה גם אתה.”
וכך עשה. בליל שבת יצא מביתו, שלא היה רחוק מבית יהושע, והסתתר וראה את לאה והיא נעולה בקובקבים, נעלי עץ, הולכת לביתו של יהושע וראתה שהדלת סגורה והלכה משם. ויצחק כוהן נשאר במסתור וציפה, וסמוך לחצות לילה, כך סיפר, חזרה לאה פעם שנייה והיא נועלת נעלי גיליקיש שאינן משמיעות קול, והיתה הולכת לאט שלא ירגישו בה. ואמנם לא ראה אותה גם יצחק כוהן, אלא שהיא ראתה אותו ושאלה, לדבריו, “מה אתה עושה כאן?” ואמר לה, “יצאתי לראות שלום סוסי.” ואמרה לו כי הולכת היא לאחות החזן שדירתה אחרי בית יהושע בן מנשה. והמשיכה בדרכה.
אבל, כך טען יצחק כוהן, לאה הלכה עד פתח ביתו של יהושע, וחזרה לאחוריה עד המקום שיצחק כוהן עמד שם, ושאלה אותו, “מה אתה עומד בחוץ? היכנס לביתך.” וכך עשה, נכנס לביתו וסגר הדלת אחריו, אבל מיד פתח שוב את הדלת ויצא וראה את לאה נכנסת לביתו של יהושע, וכיוון שהדלת היתה פתוחה למחצה, שמע יצחק שהיו מדברים, ואחרי חצי שעה יצאה מהבית ופגשה שוב את יצחק כוהן, ואמר לה – כך טוען יצחק – “מה הן הדרכים המקולקלות שאת הולכת בהן?” ולא ענתה לו דבר ורצה אל ביתה.
לא היתה כזאת בצפת, ובני צפת התעסקו הרבה בדברי הרכיל. והגיעו השמועות לבעלה של לאה, שהוא חכם נודע ומכובד בעיר, רע לרבניה ולחכמיה הגדולים, ויושב עמם במסיבותיהם ומתפלפל עמם בדברי תורה. והיה מאמין כי אשתו נאמנה לו ואין בה עוול, אבל השמועות גברו והלכו, ואפילו רעיו החכמים הסתודדו בבית־המדרש והתלחשו ביניהם והיו ומזכירים שם אשתו ושמו של יהושע בן מנשה, והיתה לחישתם כנשיכת נחש. והצטער הבעל עד מאוד, שכן אהב את אשתו שהעמידה לו ולדות ושירתה אותו באמונה ומעולם לא מצא בה שמץ פסול, לא כל שכן, ערוות דבר. אבל אם אמת דיברו הולכי הרכיל, הרי אסורה היא עליו וחייב הוא לגרשה.
ואמר הבעל: אפנה אל רבנו הרב משה מטראני, המבי“ט, והוא יפסוק את דין אשתי. והמבי”ט משרת בקודש בעיר צפת זה שלושים וחמש שנים והוא מפורסם כמי שמעמיק לדרוש ולחקור ולהגיע לשורשי האמת ולפסוק דין תורה ללא משוא פנים.
ובא החכם אל בית־הדין של המבי“ט וביקש מהרב שיחקור את השמועות על דבר אשתו ויפסוק אם מותר לו לחיות עמה. ואמר לרב, כי קשה לו להיות נוכח בשעה שיובאו העדויות בבית־הדין ולשמוע את דברי הסרה באשתו וביקש מהמבי”ט: “רבי ומורי, אנא פייס את חמי, שלא יכריחני לעמוד בבית־הדין בשעת קבלת העדות. עשר שנים חייתי עם אשתי ושירתה אותי באמונה ולא ראיתי בה ערוות דבר, ועכשיו איני יכול לשמוע דברי סרה עליה. מניח אני גורלי בידיך. פסוק דינך וכגזרתך אעשה.”
ונזדעזע המבי"ט: הכזאת נעשה בישראל? שאם אמת דיברו הנערים, אוי לנו שאשת חכם נואפת, ואם שקר דיברו – אוי לנו שבני ישראל מעוללים עלילה כזאת. ותחילה סירב לדון בדבר, אבל גברו עליו תחנוני החכם, וגם החכמים וממוני הקהל ביקשוהו שיפסוק לכאן או לכאן, כדי להפסיק שמועות רעות ורוח רעה ההולכת בעיר.
ומינה הרב את הרב שם־טוב ביבאס ואת הרב חיים חבר לשבת עמו כדין, והופיע לפניהם ראשון יצחק אלעמיס, שהוא ראש המלעיזים, ודנו אם ראוי יצחק אלעמיס זה להופיע לפני בית־הדין, כיוון שיצא עליו שם רע.
ובאו לפניהם אנשים רבים והעידו שראו את יצחק אלעמיס עושה מעשה מכוער פעמיים ושלוש, וסיפרו שראו אותו מפתה נשים לדבר עברה והיה מדבר אליהן דברים מכוערים ומאיים עליהן שיוציא עליהן שמועות רעות, אם לא יישמעו לו.
ובאו אנשי שכונתו והעידו כי הוא רע מעללים ועסקו עם נשים.
ועדים אחרים אמרו, שראו במו עיניהם את לאה אשת החכם מוכיחה אותו על שהוא מציץ בלילה בין סדקי הפתחים, ואז איים עליה שיעשה לה רע.
ומששמעו הרבנים עדויות אלו מפי אנשים רבים וכשרים, פסקו פה אחד, כי יצחק אלעמיס פסול לעדות והכריזו:
אנו מודיעים לכל באי עולם, כי עדותו של יצחק אלעמיס אינה מתקבלת בדין תורה, והאישה מותרת לבעלה ככל הנשים הכשרות ואין ראוי לבעלה החכם להיות לבו נוקפו מדברים ששמע מפי המכוער הזה שאינו הגון, ולא תהיה דעתו סומכת עליו, שאסור לו לבוא על אשתו, כי יצחק אלעמיס זה רע מעללים ובטלה דעתו ואסור לאיש לסמוך על דבריו, וכל שכן החכם בעלה היודע ומכיר יפה באשתו, והעיד כי בעשר השנים שהיה נשוי עמה לא ראה בה דבר מגונה, ויזכה במקחו, ושלום לנו ולכל ישראל.
ועל החתום – משה יוסף טראני, שם טוב ביבאס והצעיר חיים חבר.
והזמן – שנת שי"ז, היא שנת 1557.
ושלחו הדיינים טופס פסק־הדין לבעל ופירסמוהו ברבים והמבי"ט סבור היה כי מעתה ייסכר פיהם של דוברי הסרה וקהילת צפת וחכמיה יחזרו לעסוק בעבודה ובתורה, כמימים ימימה.
אבל פיהם של המלעיזים לא נאלם ויצחק אלעמיס וחבריו המשיכו להלעיז על אשת החכם והגיעו הדברים עד לידי כך שגם בלבו של הבעל, שלחם עד כה על צדקתה של אשתו, נכנס שמץ של ספק והיה ירא שמא הוא חי עם אישה האסורה עליו והחליט לפנות לבית־דין אחר, שיפסוק אם אשתו מותרת לו. וביקש מהרבנים אלעזר בן יוחאי, אברהם ארואיטי ויעקב יירגאש לשבת בדין, ולשמוע שוב עדויות ולפסוק מה יעשה, והסכימו.
וכיוון שהרב המבי"ט ובית דינו פסקו שיצחק אלעמיס פסול לעדות, ואין לערער על פסק הלכה של בית־דין זקן, לא קראו את יצחק אלעמיס להופיע לפניהם, אלא את שני חבריו – שלמה נחמיאס ויצחק כוהן. ובאו לפני בית־הדין וחזרו על עדותם שראו את לאה באה לביתו של יהושע בן מנשה והשניים הסתודדו באפלה ובסתר.
ודנו שלושת הרבנים בעדותם ופסקו כי יש ממש בדבריהם ולאה אסורה על בעלה וחייב הוא לגרשה והיא מפסידה כתובתה ומזונותיה.
וכששמע המבי"ט פסק־דין זה עלתה בו חמתו והכריז: “מפני חטאינו האמת נעדרת ולשקר יש רגלים וכל דאלים גבר.”
ולא נחה דעתו, ואף על פי שהיו רק יומיים עד לראש השנה, והמבי"ט נוהג היה להימנע מלשבת בדין לפני הימים הנוראים, שאז היה לומד תורה ומרבה בתפילה ומשנן כתבי מוסר ומתכונן, הוא עצמו כביכול, לבוא לפני בית־דין, זה בית־דין של מעלה. אבל הפעם סר ממנהגו ואמר שנעשה עוול לאשת תלמיד חכם, כבודה נתבזה והיא נדונה שלא כדין, ואסור להחריש לעת כזאת. וחזר לשבת בבית־הדין וחקר ופילפל בעדויות הנערים והוכיח סתירות שבהן ושקרים שבהן והזכיר כי כבר נאמר, שהחשוד על העריות כמו אותו יצחק אלעמיס, פסול לעדות, ואחר כך התעכב פרט אחרי פרט על עדותם של שלמה נחמיאס ויצחק כוהן.
וציטט המבי“ט מדבריו של שלמה נחמיאס, כי יהושע בן מנשה יצא אחרי לאה לבית־השער, וקבע המבי”ט כי בית־השער הוא כרשות הרבים לכל בעלי הבתים הדרים בסביבתו ואינו מקום סתר. וחכמים, כשאסרו ייחוד איש ואישה, התכוונו רק אם נכנסו זה אחר זו לבית אחד והגיפו דלתות ואין אדם יכול לבוא אחריהם ולראות את מעשיהם, אבל אם נועדו איש ואישה במקום כמו בית־השער, שהוא מקום מעבר לרבים, אינם פסולים, שכן לא מתקבל על הדעת שתיכנס רוח שטות באיש ובאישה ויעשו מעשה עברה במקום שיש שם עוברים ושבים.
ומצא הרב פגם נוסף בדברי העד, שאמר כי יצא אחריהם ואמר לו יהושע לחזור לבית, ואם כך – אמר הרב – הרי אי־אפשר שיהושע התכוון לעשות דבר עברה, שכן בוודאי חשש שמא ייצא העד מביתו בפעם שנייה וייראם במעשה הרע.
ושאל הרב: וכיצד זה, כשנכנסה לאה לבית יהושע וראתה את העד שלמה נחמיאס, איך מלאה לבה לקרוא ליהושע החוצה כדי לנאוף, והאם לא חששה מנחמיאס? ואמר, כי באותה שעה לא חשד שלמה נחמיאס בעצמו באישה, אבל משפשטה השמועה הרעה בעיר, בא ודיבר בה סרה.
עד כאן אשר לעד הראשון, וברור שיש בדבריו סתירות וספקות רבים ואין הם יכולים להתקבל על־ידי בית־הדין.
ובאשר לעדות יצחק כוהן, הרי שגם בה אין ממש ואין היא יכולה לפסול את האישה, שכן כבר קבע הנשר הגדול הרמב"ם שאישה אסורה לבעלה ומפסדת כתובתה רק אם נכנסו היא והגבר הנואף זה אחר זה לבית והגיפו את הדלת, והרי לדברי יצחק כוהן עצמו, השאירו את הדלת פתוחה למחצה, והאם לא נתייראו? יתר על כן, בתלמוד ירושלמי אנו למדים שיש להוכיח כי הדלת ננעלה אחרי השניים במנעול, וכך, אפילו סגרו הדלת אחריהם אין הם חשודים שכן אין עדות שהדלת הוגפה, לא כל שכן, שהייתה פתוחה למחצה.
והעלה הרב פרכה נוספת. מה העיד יצחק כוהן? הוא העיד שראה את לאה נכנסת לביתו של יהושע בן מנשה. אבל מניין יודעים אנו שיהושע היה בבית? וזה שסיפר כי שמע את שניהם מדברים. מניין לנו שהיו אלה יהושע ולאה שדיברו ביניהם? ואולי היתה שם אישה אחרת? ואי־אפשר לעד שיטען כי הכיר את יהושע בקולו, שכן אם יכול היה להכירו בקולו יכול היה גם לשמוע מה הם דוברים, ואם לא שמע מה הם מדברים ביניהם, לא יכול היה גם להבחין אם הדובר הוא יהושע.
וטעם שלישי שאין עדותו עדות: שכן גם אם נניח שהדוברים היו לאה ויהושע – כדברי יצחק כוהן – אבל אם היו מדברים ולא הרגיש נשימותיהם כדרך המנאפים, הרי שעסקו בדיבור בלבד, ואם היו כל הזמן מדברים – מתי עשו עברה?
ועוד ראיה העלה רבנו, ומן הדברים שאני מספר ניכר שהיה יכול להיות ראש לחוקרים ולשוטרים: מדברי יצחק כוהן משתמע כי כאשר עמד במסתור וציפה, הוא לא ראה את לאה בבואה בפעם ראשונה, אבל היא ראתה אותו ופנתה אליו ואמרה שייכנס לביתו, והמשיכה בדרכה. ואם היתה מתכוונת לעברה – שאל המבי"ט ואנו יכולים לראות את חיוך הניצחון על פניו – מדוע פנתה אליו בכלל? וגם אם היא שוטה, כפי שאולי סבור יצחק כוהן, אין היא שוטה עד כדי כך שתחזור אליו ותאמר לו, “מה אתה עושה בחוץ, היכנס לביתך,” שהרי ברור היה לה אז, כי הוא יבין שהיא הולכת לבית יהושע לדבר עברה!
ויצחק כוהן – אמר המבי"ט – לא העיד אם היה נר דלוק בבית־השער כנהוג, אם לאו. ואם היה נר דלוק כשראה אותה, הרי גם אחרים יכולים היו לראותה, ואם לא היה נר דלוק, איך ראה והכיר אותה מן הפתח שלו ועד הפתח של יהושע?
ודברים אלו מטילים ספקות חמורים בדברי יצחק, ועדותו, כעדות שלמה נחמיאס, אינה כשרה ואינה ראויה להתקבל בבית־הדין.
ואני המספר, כארבע מאות־וארבעים שנה אחרי אותו מעשה – אינני יודע מה היה בסופו של דבר. האם ניצל כבודה של האישה? האם שב בעלה ואהבה כתמיד? האם נענשו בני העוולה?
כל אלו נעלמו מעיני. עיינתי בספרים הישנים כדי למצוא מה עלה בגורלה של לאה אשת החכם, ולא מצאתי מאומה. גם המבי“ט לא האיר את עינינו בעניין זה. אבל מקווה אני בלב שלם, כי פסק דינו של המבי”ט – חכם וחריף וגדול הדור – נתקבל על דעת הכול ופסקו הרינונים ושקטו דברי הרכיל ולמאמר מלאכי (ג', כ"ד): “והשיב לב אבות על בנים” אוסיף ואומר: ולב איש על אשתו. אמן.
מקורות: שו“ת המבי”ט א רפ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.