רקע
שלמה שבא
הסניורה

דונה גרציה ישבה בחדרה המפואר בארמון שבגלאטה, על חוף הבוספורוס, חדר עטור שטיחים, כסתות, כרים, ספות ובדים רקומים, ועיינה בשתי איגרות שנכתבו בכתב יד נאה ועוטרו בכל התארים הראויים. משסיימה את קריאתן לחצה את חותמה בשוליים. גילגלה את האיגרות, ונתנה אותן לדוד רופא שעמד בפינת החדר, מצפה ביראת כבוד, וציוותה להביאן לחצר הסולטן ולמוסרן למזכיר הממונה על עניין זה. אחר כך קראה לשליח מטבריה ואמרה לו שהכול יבוא על מקומו בשלום. השליח קד ואמר: “יברכך האל, סניורה.”

יום לפני כן הגיע השליח מטבריה ודונה גרציה ציוותה להביאו לפניה מיד וחקרה אותו על החדשות בטבריה ובסביבותיה. השליח סיפר באריכות על הנעשה בעיר הגלילית שעל חוף הכנרת, ומה נתחדש בה והסניורה הפסיקה אותו מדי פעם וביקשה שיפרט בעניינים שונים ושאלה בעניינים אחרים. השליח סיפר בהתלהבות: עצי הזית שניטעו גדלים יפה, החיטה משתבלת, הדבורים בכוורות מזמזמות, ויהודים נוספים באים ומשתקעים בעיר.

דונה גרציה שאלה על אודות הישיבה ונהנתה לשמוע שרבנים נודעים הצטרפו אליה. צער היה בלבה שלא הצליחה להעביר מגדולי היהודים בצפת לישיבה שלה בטבריה, אבל שמחה לשמוע מפי השליח כי יישובה של צפת גדל והולך ולחכמיה ולרבנים היושבים בה שלום ותורתם פורצת. ואחר כך שאלה לשלומו של הזקן רבי קארו, שעל שולחנה היה מונח ספרו שולחן ערוך שיצא זה עתה לאור בוונציה ונשלח אליה לפי בקשתה, והחכמים באי הבית שיבחוהו בדברי התפעלות. ואמר לה השליח כי שלום לרב ולחבריו יושבי בתי־המדרש של צפת ולפני שיצא לדרך לאיסטנבול, עבר בצפת והיה בבית־מדרשו של הרב קארו ושמע שיעור מפיו. ושאלה אותו על תעשיית האריגים שבנחלי העיר וסיפר לה כי אריגי צפת יוצאים באוניות מעכו, ועד ארצות רחוקות יגיעו, ושמחה הסניורה.

וכשסיים לספר לה ממעשי הארץ הוציא השליח מאמתחתו איגרות של ראשי הקהל בטבריה ומסרם לידיה והסביר לה מדוע שלחוהו ראשי העיר: מפקד היניצ’רים אינו ממלא את חובתו, רבו הגנבות בעיר ובחוצותיה, ולאחרונה שלח את חייליו לגבות מסים מיהודי המחוז שלא כדין.

זעמה דונה גרציה והרימה קולה: על פי חוזה החכירה רק היא רשאית לגבות מסים במחוזה של טבריה!

ואמרה לו לשליח שימסור לשולחיו כי תבוא בדברים עם השער־העליון והעוול יתוקן.

ומחאה כפותיה ונכנס משרתה וציוותה עליו להאכיל את השליח וזימנה לחדר את מזכירה דוד רופא וקרא לפניה את המכתבים מזקני טבריה והכתיבה לו איגרת תלונה חריפה ושלחה אותו על־ידי שליח מיוחד לחצר הסולטן.


3 דונה גרציה בתוך הסניורה (2).jpg

דונה גרציה


דוד רופא יצא מהחדר. אף על פי שהיום היה עדיין באיבו היו דמדומים בבית. מהחלון, שווילון כבד כיסה את רובו, נכנסו צלילי השקט של הבוספורוס ומראה מימיו הרגיע את רוחה. נתרווחה בכורסתה. בשעה שכזו, בחדר האפלולי שהמים מנגנים מחוץ לו, חוזרים ובאים אליה המראות מימי ילדותה ונעוריה והיא זוכרת כמו עכשיו, אותו יום, והיא רק בת עשרים ושש, אלמנה צעירה שבעלה מת זה עתה, אם לבת קטנה, ניצבת לבדה בעולם זר ועוין, והשלטונות חורשים רע, אורבים ומבקשים את רכושה ואת ביתה. גם עכשיו, כשעברו שלוש עשרות שנים מאז, היא מתחלחלת ואינה יודעת כיצד זה ניהלה את עסקי הממון שהותיר בעלה, וידעה כיצד להתנהג עם שרים, נסיכים, מתחרים ויריבים, כולם לוטשים עין לרכושה ולעסקיה, והיא בסופו של דבר הצילה את רכושה והגדילה אותו פי כמה. אלוהי היהודים היה עמה תמיד, גם כשהסתירה את אמונתה בו.

עכשיו, בחסותו של השלטון העות’מאני, יושבת היא בבירת הממלכה בארמונה הגדול, נערצת ומכובדת, ועם בן אחיה ובן חסותה שנתעלה בזכות עצמו, דון יוסף נשיא, היא מנהלת עסקים במקומות קרובים ורחוקים, ועמו היא מנהלת גם אותו מחוז בארץ־ישראל.

אבל היא זוכרת גם את הדברים שאי־אפשר לשכוח. את האלמנות בפתאום, את מסע הבריחה הגדול, את בגידת אחותה, את הניסיון, זו פעם ראשונה בתולדות היהודים, לנצל את הכסף ואת הזהב שבידיה ואת קשריה עם ראשי המעצמה הגדולה שעלתה זה עתה במזרח, ממלכת העות’מאנים, כדי לנקום באלו שביקשו לפגוע באחיה היהודים, את בגידת הזקנים והרבנים, שפחדו לצאת למערכה במושלים האיטלקים והיא נותרה בודדה במערכה ונסוגה – אנקונה לא נענשה. ואחר כך ביקשה להקים את מחוז היהודים בטבריה שבארץ־ישראל, חלום גדול שנעשה קטן, מפני הזיקנה שעלתה עליה, מפני בן אחיה ונושא בתה שהתלהבותו שככה והוא נפנה לענייניו, מפני היהודים שפחדיהם גדולים מתקוותיהם.

דמדומים עלו מעבר לחלון, מן המיצרים.


וזה סיפור ביאטריצ’י די־לונה, היא חנה, היא דונה גרציה נשיא, המכונה בפי בני דורה הסניורה, האישה אשר ביקשה לשנות את גורל אחיה.

בשנת רנ“ב הנוראה, עם כל יהודי ספרד שלא עזבו דתם, נטשו הוריה, מנכבדי הארץ, את ספרד והשתקעו בפורטוגל השכנה. שם חיו חמש שנים בשלווה, עד שעברה כוס התרעלה גם על ארץ זו והם נאנסו להתנצר, אבל בסתר שמרו על אמונתם. בשנת ר”ע, 1510, נולדה ביאטריצ’י די־לונה, שבבית כונתה חנה. המשפחה היתה מן המכובדות בפורטוגל ואחיה היה רופא בחצר המלך.

בת שמונה־עשרה נישאה – נערה יפה ומושכת עין – לבכור שבבני מנדס, פראנציסקו, גם הוא מהאנוסים, בעל בנק וסוחר באבנים יקרות שעסקיו השתרעו בכל ארצות אירופה המערבית, ועזרה לו בעסקיו וגילתה כישרון סוחרים רב. שמונה שנים חייתה עם בעלה באושר, מסתירים מן האורבים הרבים כי שומרים הם בסתר את אמונתם היהודית. בת נולדה להם ונקראה ריינה, מלכה. בשנה השמינית לנישואיה מת בעלה, ורכושו נתחלק בינה לבין אחיו דיאגו, שישב באנטוורפן. היתה זו שנה קשה למתנצרים החדשים. באישורו של האפיפיור נוסדה גם בפורטוגל אינקוויזיציה, ומנהליה שיחרו לטרף. החיים בליסבון נעשו קשים מנשוא ודונה ביאטריצ’י עזבה את פורטוגל ועמה בתה הקטנה, אחותה הלא־נשואה, בריאנדה, ובן אחיה, ז’ואן – יוסף מיגואס.

זמן קצר שהו באנגליה ומשם פנו לאנטוורפן, עיר הבירה של עסקי המסחר באירופה הצפונית. באנטוורפן נמצא גיסה, דיאגו, אחיו ושותפו לשעבר של בעלה המנוח, שהקים סניף לבנק שלהם ועסק גם ביבוא תבלינים. ביאטריצ’י הצטרפה לעסקיו והשיאה לדיאגו את אחותה בריאנדה. שש שנים עמד דיאגו בראש בנק המשפחה, ונפטר, בשנת 1542. ביאטריצ’י שוב נשארה לבדה, עשתה עסקים והצליחה, ובית מסחרה היה מן העשירים באירופה. יוסף מיגואס, בן אחיה שבא עמה מפורטוגל, נעשה עוזרה והרבה לנסוע לערי אירופה הגדולות בעסקי הבנק שהיה מלווה כספים לנסיכים ולמלכים, ובהם מלך אנגליה. שליחיו של הקיסר קרל החמישי ביקשו להשתלט על הבנק ומשלא הצליחו רצו להשיא את אחד מנסיכי הממלכה לבת, ריינה, ולהשתלט בדרך זו על נכסי המשפחה. ביאטריצ’י ברחה מן העיר עם אחותה בריאנדה, אלמנתו של דיאגו, ובתה, והגיעה לוונציה שבאיטליה, שם הצטרף אליה גם בן אחיה ז’ואן מיגואס.


דונה גרציה מעלה לנגד עיניה את הקורות אותה. נפתלות דרכי הגורל, שנים רבות עברו מאז, אבל היא זוכרת היטב – וכיצד תשכח? – את בגידת אחותה בריאנדה, זו שהבריחה אותה עמה מפורטוגל והשיאה אותה לגיסה באנטוורפן. בריאנדה ביקשה להשתלט על נכסי המשפחה ועסקיה והלשינה עליה בפני שלטונות ונציה כי מבקשת היא לחזור ליהדות. שלטונות ונציה כלאו אותה בכלא וביקשו להחרים את רכושה. אבל סולטן טורקיה סולימאן הראשון המכונה המפואר, פרש עליה את חסותו ותבע מהוונציאנים לשחררה. ובשנת 1553, והיא בת ארבעים ושלוש, קיבלה את הזמנת הסולטן ובאה לטורקיה להשתקע בה. בשיירה של ארבע מרכבות מפוארות, מלווה בארבעים פרשים חמושים, נכנסה לקונסטנטינופול הבירה ורכשה ארמון על חוף הבוספורוס. מיד חידשה את עסקיה חובקי ארץ על־ידי סוכניה המפוזרים ברחבי אירופה, והמשיכה להלוות כספים למלכים ולממשלות, לקנות ולמכור וגבתה בחסות הסולטן את החובות שחבו לה הממלכות הנוצריות ונסיכיהן, שעקבו אחריה בקנאה ובשנאה.

בטורקיה חזרה דונה גרציה ליהדות בגלוי, עזרה לאנוסים שברחו מספרד ומפורטוגל, פדתה שבויים, הקימה ישיבות ותמכה בתלמידי חכמים. בארמונה האכילה יום־יום שמונים עניים. אחרי שנה בא לטורקיה ז’ואן מיגואס, בן אחיה, וחזר אף הוא ליהדות ונקרא דון יוסף נשיא. הוא נשא לאישה את בתה של דונה גרציה, ריינה־מלכה, רכש מהלכים בחצר הסולטן ואף התיידד עם יורש העצר.

ואז קרה אותו עניין של חרם אנקונה, שהשאיר בה פצעים עד היום.

אנקונה שבאיטליה נתנה בתחילה אף היא מקלט לאנוסים מפורטוגל והתעלמה מכך שחזרו ליהדות. כספים רבים הביאו עמם והוסיפו לעושרה של העיר. עד אשר האפיפיור פאולוס הרביעי פקד על תושבי אנקונה להעמיד לדין את האנוסים שחזרו ליהדות ולהענישם כדין הכנסייה בשרפה. בני העיר שמעו לו והעלו על המוקד עשרים וארבעה אנוסים שחזרו ליהדות. יהודים רבים נמלטו מאנקונה ושליט פזארו, הסמוכה לאנקונה, נתן להם מחסה וקיווה שהללו יביאו לממלכתו עסקים ומסחר רב. השמועות על מעשי הנבלה של בני אנקונה הגיעו לדונה גרציה ולדון יוסף נשיא והם ביקשו נקמה וקראו ליהודים להחרים את נמל אנקונה ולשלוח את סחורותיהם דרך נמל פזארו שנתנה מחסה ליהודים. אבל סוחרים יהודים רבים המשיכו לסחור עם אנקונה והכשילו את החרם.

ניסיונם של דונה גרציה ודון יוסף לארגן את היהודים למען אחיהם נכשל ואכזבתה היתה גדולה. אבל היא לא הפסיקה לפעול למען אחיה. שליחים שבאו מארץ־ישראל סיפרו לה על היישוב היהודי בצפת הגדל והולך ועל טבריה העומדת חרבה ואפשר לבנות בה ובסביבתה עיר גדולה וליישב שם מבני ספרד ופורטוגל. דונה גרציה פנתה אל בן אחיה וחתנה דון יוסף והציעה לו להשתתף בבניינה החדש של העיר. אפשר שרצתה במפעל זה, כמו במפעלים אחרים שעשתה, כדי לכפר על משפחתה שנטשה את דת אבותיה והתנצרה בשעה שאחרים יצאו לגלות משפילה ומאמללת. השנה היתה 1560. דונה גרציה ודון יוסף פנו לסולטן וביקשו לחכור את אזור טבריה שבמחוז דמשק, שהיא עיר נטושה. הם ישלמו מסים ואוצר הסולטן יתעשר. ומן השער העליון יצאה איגרת אל מושל דמשק ובה נאמר:

לסף שערי רב־האושר הוגשה בקשה. יש אזור הידוע בשם טבריה, השייך לתחום השיפוט של צפת. לידו יש אגם גדול ובקרבתו כמה מעיינות חמים, שם נובעים מים בעלי סגולה. יש שם דקלים רבים ומקומות מתאימים לייצור משי ולנטיעת קני סוכר. שנה שנה באים אלף, אלפיים או שלושת אלפים מוסלמים, יהודים ונוצרים מכל הסביבה ונכנסים למרחץ. אם אנשים רבים כל כך מתאספים אל המרחץ החרב, כמה הכנסות יתקבלו כשישוקם? המבקשים הודיעו: אנו מתחייבים לשלם סכום מסוים של הכנסות מן המקום הנזכר, ואנו מסכימים לחכור את המקום. אני מצווה עליך לדאוג שההכנסות יינתנו להקדש, ואם יבואו אנשים מהחוץ, יפריחו את המקום וישתקעו בו, אל ימנע אותם איש ממעשיהם.


שלוש שנים נמשך המשא ומתן עד שקיבלו דונה גרציה ודון יוסף את הזיכיון לחכירת טבריה ועמה ארבעה כפרים נוספים: מעאון, כוכב וטייבה שליד שפרעם, וח’אנה, כנראה חרבת קאנא שבצפון בקעת בית־נטופה. חצר הסולטן ראתה בעסקה זו חכירה רגילה של אזור ומסיו המניבה הכנסה קבועה ובטוחה, כך היה נהוג בטורקיה. אבל דונה גרציה ודון יוסף לא הרחיקו עד קצה ארץ לשם עסק חכירה בלבד. הם ביקשו ליישב במחוז עובדי אדמה, דייגים ולפתח את המעיינות החמים שליד העיר הטובים לרפואה ולהקים שם מעין מחוז יהודי. דונה גרציה ואחיה שלחו נציג לטבריה להשגיח על בניין העיר ולעמוד בקשר עם שליטי דמשק האחראים לאזור. שנתיים לאחר שקיבלה את הזיכיון על טבריה הקימה דונה גרציה ישיבה בעיר. מאתיים שנה אחר כך כתב הרב חיים יוסף דוד אזולאי, הוא החיד"א:

זה ימים ושנים בזמן שהרבנים המובהקים מרן רב יוסף קארו והרב משה בן יוסף מטראני וחכמי דורם, רבו הישיבות והתושבים בעיר המהוללת צפת ופרשו מעיר צפת מקצת בעלי תורה ומקצת תושבים וספרי תורה עמהם להתבודד ולגור בכפר טבריה, ונשמע בחוץ לארץ שנתיישבה טבריה ועשו מקצת גבירים הקדשים להיות הקרן הקיימת והפירות להחזיק בידי אנשי טבריה.


השמועה על מחוז היהודים פשטה בין יהודי אירופה והגיעה אף אל הרופא יוסף הכוהן שחי בגנואה. נרגש סיפר על הקמת העיר בספרו עמק הבכא בגרסה משלו:

ויבוא דון יוסף הנשיא בתוך היוצאים מכור הברזל מפורטוגל, פיררה, ויישב שם ימים אחדים ויילך תוגרמתה. וימצא חן בעיני שולימאן המלך, ויאהבהו מאוד. וייתן לו המלך את חורבות טבריה ושבע מערי הפריזי אשר סביבותיה, ויתנהו לשר ולקצין עליהם בעת ההיא. וישלח דון יוסף שמה את ר' יוסף בן אדרייט משרתו לבנות את חומות העיר ויילך וימצא גם הוא חן בעיני בן המלך. והדת ניתנה מטעם המלך לאמור: כל הבונים וכל הנושאים בסבל אשר בערים ההן יילכו לבנות את טבריה. ויקם שאריף אחד בא בימים, ויזעק באוזני יושבי הארץ ההיא לאמור: אל תתנו לבנות את העיר הזאת וישמעו כקולו. ויתעצב ר' יוסף בן אדרייט מאוד, ויילך אל הבאשא אשר בדמשק ויזעק לפניו: אהה אדוני, כי מאן ימאנו יושבי ערי הפריזי לעשות את מצוות המלך. וייקח הבאשא שניים מראשי העמים ההם ויורידום בדמים שאולה, למען יראו הנשארים וייראו ולא יזידו עוד. וישובו ויחפרו לעשות חומות בעיר. ותשלם המלאכה בחודש כסליו בשנת חמש ועשרים ושלוש מאות וחמשת אלפים [היא שנת ה’שכ"ה, 1565]. וישמח דון יוסף מאוד, וייתן תודה לאלוהים. ויצו דון יוסף ויטעו מעצי התותים לרוב מאוד, להאכיל את תולעת המשי, וגם צמר ציווה להביא מספרד לעשות בגדים כבגדים אשר יעשו בוויניציאה, כי האיש דון יוסף גדול מאוד, ויהי שמעו בכל הארץ.


עד פורטוגל הגיע שמע מעשיה של דונה גרציה, ובני אותה ארץ שרדפו אחריה ודאי נתכעסו ורגזו בשעה שקראו את דבריו של דה־אבירו, בן פורטוגל, שביקר אותה שנה בארץ וסיפר:

בזמן שעזבנו את ירושלים שמעתי מאיזה יהודים פורטוגיזים, איך שיהודייה פורטוגיזית שברחה ממלכות זו ברכוש גדול ועל־ידי זה נעשתה לבעלת כוח ועוצמה ושמה גדול במדינות הללו, קנתה את עיר טבריה מאת התוגר הגדול בסכום כסף גדול ותשלום מס של אלף קרוזרוס לשנה, וכי בקיץ הבא תעזוב היא וכל משפחתה את קושטא לשבת בטבריה ויחד עמה גם כל היהודים אשר ירצו ללכת אחריה. לשמע החדשה הזאת כל היהודים היושבים בארץ־ישראל מלאים שמחה גדולה, בתקוותם שאם אלה יבואו ויתיישבו בה יבוא המשיח. וזו האישה שאני עוסק בה ושמה היה לונה, עברה לקושטא עם עושרה ועם הנלווים אליה והתחילה לעסוק במסחר עם כל הארצות ובייחוד בדרכי הימים, וכן ציוותה לעשות אוניות רבות מאוד. והיא חשובה כל כך עד שהיהודים אינם קוראים לה בשמה כי אם בשם סניורה או הגבירה סתם.


ואם הגיעו אותם דברים, שהיתה בהם גוזמה רבה, לדונה גרציה, ודאי נהנתה – שיתפקעו הפורטוגיזים.

ולא רק הפורטוגיזים, גם הצרפתים. הללו היה להם חשבון ארוך עם דון יוסף שהצליח להוציא מהם כספים רבים שחבו לו וסירבו לשלם לו, כשהוא מנצל את חסות הסולטן הרוחש לו חיבה. ציר צרפת בקושטא הודיע לממשלתו בספטמבר 1563:

מיקז [כינויו הנוצרי של דון יוסף] קיבל מן הסולטן את הרישיון לבנות מתחת לצפת עיר על חוף ימה של טבריה, אשר רק יהודים יגורו בה. דון יוסף מתכונן להתחיל במפעלו הגדול, ורצונו, כך סבורים, להכריז על עצמו כמלך היהודים.


ושמועה עברה: דון יוסף נשיא מקבץ את היהודים לארץ־ישראל והוא שולח אוניות לאירופה כדי להביא יהודים לארץ וליישבם בטבריה. בני הקהילה היהודית שבעיירה קורי, מדרום לרומא, הודיעו כי הם מוכנים לצאת לדרך:

והנה הגיע אלינו קול רגלי מבשר משמיע שלום. עטרת תפארת כבוד הנשיא, השר והטפסר, ראש הראשונים ומעוז האישים, עמוד הגולה וגילה ורוממות המלך ביופיו ובהילולו, הוא הגבר הוקם מן שמיא, המרומם והמעולה אדוננו דון יוסף, שמאת ה' היתה לו היות נתונה בידו ארץ טבריא אשר בו בחר האל יתברך לעשות אות ומופת על גאולתנו ופדות נפשנו. שמענו מכנף הארץ זמירות הנשיא האדון הנ"ל הזיל זהב מכיס וסידר בכמה מקומות כגון בווינציאה ובאלקונה אוניות וסיועים ליהודים אשר מטה ידם ואין לאל יכולתם לילך ולהוליך בתיהם שם. גם שמענו כי רבים נסעו ועברו על סיוע הקהילות. והנשיא הנזכר מבקש אנשים יהודים בעלי מלאכות כדי ליישב ולתקן את הארץ ביישובה. ונתעוררנו כולנו בלב אחד, כאיש אחד על עניין נסיעתנו מפה לדור תחת צל כנפי השם, לציווי האדון והנשיא הנזכר בטבריא שיזמין לנו עזר וסיוע.


וממכתב שיצא מחצר הסולטן בסוף שנת 1565 אנו למדים שסביב טבריה ניצבה כבר חומה ובה שני שערים, שכן מושל דמשק קיבל הוראות ברורות:

שלחת דין וחשבון לחצרי הנעלה והודעת: קודם הגיע פירמאן נכבד בידי יהודי בשם דוד בדבר בניית מבצר במקום ששמו טבריה, הנמצא במחוז צפת והשייך להקדש של בית־התמחוי המלכותי שבגיקמידאן בדמשק. על פי הפקודה הנכבדה נבנה המבצר. הוא מבצר יפה שבו שני שערים והיקפו יותר מ־1500 אמה… אבל לא הגיעה אליך פקודה הקובעת לידי מי יימסר המבצר וכיצד יוחזק. לכן הבאת את המצב הקיים לידיעת חצר המלכות.

ובכן, ציוויתי שבהגיע פקודתי הנכבדה, עליך למצוא ולמנות שניים מבין המוכשרים שבקרב היניצ’רים של פלך דמשק ולעשות ששני השוערים הללו יפתחו, כפי הנוהג וחוק המדינה, את שערי המבצר בזמן תפילת הבוקר וימלאו את תפקידם כראוי. עליך לעשות שמנהל המקדש של בית־התמחוי ישלם ויעביר להם מכספי ההקדש את השכר שהם ראויים לו.


הדואר היה פעיל מאוד באותם ימים ורוכביו החרוצים עייפים וסוסיו מעלים זעה מהדרכים הארוכות שעברו והפקידים השקדנים בארמון הסולטן ישבו כפופים על שולחנותיהם וכתבו בכתב נאה בעט נוצה הרצה על הנייר את פקודות הסולטן למושלים היושבים בכל פינות הממלכה הגדולה. ובשנת 1566 יצאה איגרת אל מושל דמשק בתשובה לשאלה ששאל: מי ישלם בעבור ההוצאות להביא מים ומי ישלם את הוצאות בניין החומה, שגלשו מעבר לתקציב? וההוראה היתה: יחלוקו! את מחיר המים תשלם דונה גרציה, ואת הכספים שהוצאו על בניין החומה ישלם המושל מכספי ההקדש שהכנסות המסים של טבריה נועדו לו. וכך נאמר בפקודה המלכותית:

למושל הכללי של דמשק ולמנהל החשבונות הראשי של אוצרי הממלכתי בגליל חלב.

לפי פירמאן נכבד שהגיע אליך קודם לכן, תיבנה חומה סביב למקום החרב בשם טבריה. יועברו אליו המים שבכפר הסמוך לו בשם מאעון ויהיו בו ימי שוק. יהודייה ששמה גראציה התחייבה לשלם כל שנה סכום קבוע של אלף זהובים כדמי חכירה לטבריה יחד עם כמה כפרים תלויים בה, בתנאי שכל ההכנסות ממנה יהיו לה. ההוצאה לבניין החומה נאמדה ב־5,000 זהובים. עליך למנות מפקח ולבלר ראויים לאמון, לספק את כל החומרים ולעשות את כל המאמצים לבניית החומה… עתה התברר שבניין החומה גדול במקצת מ־5,000 הזהובים המשוערים, ואילו המים הנזכרים של מאעון עדיין לא הגיעו. לחומה שנבנתה חסרים כמה חלקים שלא הושלמו, ולכן הכרח להשלימה. להעברת המים דרושים 800 זהובים ולהשלמת החומה דרושים 500. כלומר, לא יושלמו עבודות אלו אלא ב־1,300 זהובים. דוד הרופא, הממונה על העניינים האלה מטעם גראציה נשיא, שלח אדם ודרש את הזהובים. אכן, לידיעתך, הוקמה חומה במקום הראוי ביותר, והיא תמנע התקוממויות והתמרדויות. ברם, מאחר שלא העזת לשלם את הזהובים הנוספים ללא רשות מפורשת, הגשת בקשה שאוציא פקודה נכבדה שלפיה תנהג.

אם כך המצב, ניתנת פקודתי הנכבדה לאמור: אם יש הרוצים בהעברת המים של מאעון, על חוכרת המסים לבצע את העברתם בכספה, אך שארית הבנייה של החומה הנזכרת תבוצע בכספי ההקדש.


דונה גרציה אישה רבת חסדים היתה, אבל גם סוחרת המבקשת לחסוך כל פרוטה, והתעקשה שלא להפסיד כסף במקום שאפשר היה לא להפסיד כסף. לבסוף, כאמור, בשביל העברת המים שילמה, אבל בשביל החומה – שילם המושל הדמשקאי.


טבריה נבנתה ומספר יהודיה גדל, ואנו יודעים זאת גם מספרי המסים הטורקים המלמדים, שמסי העיר שנכנסו לקופת הסולטן הוכפלו במשך הזמן. נוסעים שעברו בעיר סיפרו גם על פגישות עם דייגים יהודים. אפשר שהיה לה קצת נחת, לדונה גרציה היושבת על הבוספורוס. אבל לא עבר זמן רב והיא מתה, כבת שישים.

לא היתה השעה כשרה. דון יוסף נשיא היה שקוע בענייני מלכות ותככים. בהתחלה שפר מזלו, יורש העצר ידידו, סלים, עלה על כס המלוכה והוא מסר לו בחכירה איים בים האגאי שהביאו עמהם גם תואר אצולה ונקרא מעתה הדוכס מנקסוס. כן קיבל מונופול על יבוא היין. צרפת חבה לו כסף וידידו הסולטן פקד להחרים שליש ממטעני האוניות הצרפתיות שעגנו באלכסנדריה, כדי להחזיר לו את כספי החוב. הצרפתים נשכו שפתיהם בכעס ושילמו את החוב. אבל היו לו שונאים לדון יוסף בחצר הסולטן והם הוציאו את דיבתו לפני הסולטן עד שהצליחו. קרנו של יוסף נשיא, הדוכס מנקסוס, ירדה. עשר שנים לאחר מותה של דונה גרציה, נפטר גם הוא. היו אלו עשר שנים סוערות שעשה בחצר המלכות, אבל נראה שאת טבריה שכח, ולא עשה הרבה ליישובה.

עדיין חיו בעיר כמה מאות יהודים שזכרו את דונה גרציה ומעשיה. זכריה אלצאהרי, אותו נודד לא־שקט מתימן, שביקר בארץ בפעם השנייה בשנת ש"מ, היא 1580, כ־12 שנים אחרי מותה של דונה גרציה, שמע עדיין את שבחיה מפי התושבים. הוא ביקר בישיבה שעדיין פעלה בטבריה וסיפר:

ראיתי זקנים נכבדים, תפארת היהודים, בעלי מקרא ומשנה, ומהם בעלי תלמוד וסברה הגונה, ומהם בעלי קבלה עיונית. ונשיא הישיבה אמר לי: דעו כי מימים קדמונים היתה ישיבתנו קרובה משבעים זקנים, הספקתם על־ידי אישה נכבדה מקונשטנטינה רבתי, לכל הנשים שרתי, והיתה קרובה למלכות, לנו ממליצי יושר וזכות, עד כי נתבקשה לישיבה של מעלה, וכמעט ישיבתנו דקה ודלה.


ועדיין לא תם סיפור המחוז היהודי של טבריה, שהחזיק מעמד כחמש־עשרה שנים נוספות. בנבכי הארכיונים האנגלים נמצאו שני מכתבים מאת שלמה אבן־יעיש אל גיסו, הרופא הראשי של המלכה אליזבט. שלמה אבן־יעיש היה אף הוא מאנוסי פורטוגל ושמו בעודו שם, אלברו מנדס. אפשר שהיה קרוב לבית מנדס־נשיא. בשנת 1585 נטש את פורטוגל, הגיע לטורקיה ושב ליהדות. הוא הצליח בעסקיו ונתמנה לדוכס האי מיטילנה. נראה שבשנת 1593 או שנה לאחריה חכר את מחוז טבריה, שנשאר ללא פטרון מאז מות דון יוסף נשיא. האם חלם אף הוא על יישוב יהודי בארץ? מן המכתבים עולה כי חכר את העיר למען בנו יעקב כדי לספק את “שיגעונותיו”, כדברי האב. ה“שיגעונות” רציניים מאוד היו שכן אותו בן, יעקב, עלה לארץ, התיישב בטבריה ועסק בתורה, ואביו שלח אליו כסף כדי להחזיק בו וביהודי העיר. וכך כתב אבן־יעיש אל גיסו האנוס שישב באנגליה, משתמש בנימה של חיבה ולגלוג בשעה שהוא מספר על בנו:

בני, עבדך, יושב בארץ הקדושה שלו ועודנו מתמיד בשיגעונו. בהתלהבותו הוציא כסף רב מכספי בלי לפעול מאומה, באשר איננו מיטיב להבין את עם הארץ. הוא אדם הגון ובעל מצפון. הוא ממלא כל זמנו בעיון בתורה ועושה הרבה יותר לנשמתו מאשר לענייני העולם הזה. יהיה ה' עם הכול.


במכתב משנת 1594 דיווח עוזרו של אבן־יעיש לגיס שבאנגליה: “לבנו של אדוני עיר אחת, הקרויה טבריה, ולה שבעה או שמונה כפרים והיא קרובה לצפת. הוא בנה בה מעונות רבים וארמון נאה. והוא אהוב מאוד על הערבים.”


זה כל הידוע לנו על טבריה של שלמה אבן־יעיש ובנו יעקב שעזב את מנעמי קונסטנטינופול, התיישב בטבריה וביזבז את כספי אביו על בניינה.


מקורות: בית נשיא – בצלאל רות; יוסף ברסלבסקי – למפעלו של דון יוסף נשיא בארץ־ישראל, לפרשת טבריה, בלחקר ארצנו; יוסף ברסלבסקי־ברסלבי – ייסודה של טבריה על־ידי דון יוסף נשיא, בקובץ כל ארץ נפתלי; אוריאל הד – תעודות טורקיות על בניינה של טבריה במאה הט“ז, בספונות י; נחום סלושץ – היישוב בארץ־ישראל ובסוריה במאה הט”ז – בקובץ החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, 1934; עמק הבכא – ר' יוסף הכוהן הרופא, 1895; ספר המוסר – זכריה אלצאהרי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!