רקע
שלמה שבא
עדות הצורפים מעזה

הקיץ הקדים לבוא אותה שנה לעזה. השיירות ממצרים עברו ליד שוק הצורפים, נושאות מזונות, כלים וחפצים מחפצים שונים, כדי למוכרם בשוקי הארץ. מוביליהן זירזו את הגמלים בקולות גבוהים וכיוונו אותם בסמטאות הצרות של העיר. אחר כך פנה חלק מהשיירות מזרחה ועלה בהר כדרך חברון וחלקן המשיכו צפונה, בדרך הים.

הסוחרים בשוק הצורפים, הרגילים בשיירות העוברות על פניהם, לא שמו לב אליהן. הם ידעו שפרנסה אין מבעלי הגמלים החולמים על פרוטה שירוויחו בארץ־ישראל. גם למצרים לא רבו היורדים באותו יום, ושום בעל שביקש לפייס את אשתו לא חיפש תכשיט אצלם. וכך ישבו תחת הסוכך שלפני חנויותיהם שלושה סוחרים, קירבו כיסאות זה לזה ושוחחו שיחה בטלה.

השלושה היו שלמה אבן סוברי, יצחק קשתיל ויוסף צייג. שתו קהווה חריפה ושוחחו על דברים שיש בהם ממש ועל דברים של מה בכך. עבר על פניהם ערבי אחד רגלי, מוביל את סוסו העייף אחריו וניכר בו שבא מדרך ארוכה. קיוו לשמוע ממנו חדשות ומעשים שיביאו להם עניין באותו בוקר חסר מעש והזמינוהו לשבת עמם. שמח עובר האורח לנוח מתלאות הדרך ונענה להם. כיבדוהו בקהווה וביקשו לשמוע מפיו חדשות מהמקום שממנו בא ומן הדרך שבה עבר.

סיפר להם האיש כי הלך לפני כמה שבועות למצרים ועבר על פני קטיא, עיירה היושבת על דרך המלך בסיני, ופגש שם מכר ערבי שבא ממצרים, ואמר לו כי הוא נוסע לארץ־ישראל. הזהיר אותו המספר כי הדרך אינה בטוחה, והוא עצמו כמעט שנפל בידי שודדים. אמר לו אותו מכר, כי אין הוא נוסע לבדו, אלא בחברתם של יהודי ושומרוני, והיהודי אף שכר בדווי מבני סיני ללוות אותם. ואף על פי כן, הזהיר את חברו שוב, וסיפר לשומעיו מה אמר לו: “ראיתי את היהודי שהיה באמת איש נחמד, אבל בכל זאת אמרתי לו לחברי: 'אל תלך עמו, כי בסיבתו יהיה לך היזק.”' ומדוע אמר כך? כיוון שמיד הכיר ביהודי שהוא סוחר אמיד והשודדים שבדרך יתנכלו לו. ולא שמע לו חברו ויצא עם היהודי ועם השומרוני ועם המלווה הבדווי לסיני.

ואילו הוא המשיך מערבה ובא למצרים ועשה שם עסקיו וחזר. ובשובו חזר ועצר בקטיא ושאל על חברו, ואמרו לו: “חברך ויהודי אחד ושומרוני אחד שכרו ערבי והלכו עמו ונהרגו במקום פלוני.” והצטער צער רב.

שאל אותו יוסף צייג, אחד משומעיו: “ומה עשית אז?”

אמר הערבי: “חקרתי היכן נרצח החבר שלי, והלכתי לאותו מקום, על אף הסכנה, ומצאתי את עצמותיו של חברי הערבי ושל היהודי ושל השומרוני וקברתי אותן.”

אמרו לו: “יפה עשית, ישלם אלוהים פועלך.”

ויצחק קשתיל הוסיף ושאל: “שמא יודע אתה שמו של היהודי?”

ואמר להם: “מבית קאסטרו בירושלים הוא.”

הודה עובר האורח לשלושת הסוחרים שאירחוהו והמשיך בדרכו, והסוחרים סגרו מיד את חנויותיהם ומיהרו לבית־הדין של עזה והעידו על מה ששמעו מפי הערבי על מותו של בן למשפחת קאסטרו מירושלים בסביבות קטיא שבסיני, כדי שתהיה שמורה העדות, אם תבקש האלמנה בכל מקום שהיא פטור מעגינותה. רשמו שלושת רבני בית־הדין – שמואל בן יפת ותנים אליעזר ויוסף רייטאני – את דבריהם ובירכו את השלושה על חריצותם.

ולפי הרשום בעדות אנו יודעים מתי קרה אותו מעשה: ביום שלישי, י“ג בחודש סיוון, שנת ה’שי”ן, היא 1540.

שלח בית־הדין את כתב העדות לירושלים וחודשיים אחר כך הופיע בבית־הדין הירושלמי יצחק דמוק, שהיה יושב בקטיא בענייני מסחרו, וסיפר כי שמע על רצח היהודי והעיד כי בזמן המשוער בא לקטיא הצעיר רפאל בן משה קאסטרו ממצרים והמשיך דרכו עם ערבי לארץ־ישראל. באותם ימים, סיפר דמוק, לא יצא שום יהודי אחר מקטיא.

וכך, כשבאה אלמנת רפאל קאסטרו לפני בית־הדין בירושלים וביקשה להתירה מעגינותה שכן בעלה נעלם, קראו את העדויות מעזה וזו של הסוחר מקטיא ושלחו אותן לגדול ברבנים, הרב דוד בן זמרא שישב במצרים ומלכותו גם על ירושלים, והכריז: “אישה זו מותרת להינשא לכל אחד.”

ובזכות שלושה סוחרים משוק הצורפים של עזה, ששמעו את המעשה מפי עובר אורח משיח לפי תומו, ובזכות יצחק דמוק מקטיא, נשתחררה האישה הצעירה מכבלי עגינותה ויכלה לבנות לה שוב בית בישראל.

ישלם אלוהים שכרם.

וישלם אלוהים שכרם של הרבנים החשובים מחברי השאלות והתשובות שבזכות שאלותיהם ותשובותיהם שהופיעו אחר כך בספרים ועיקרם אמנם פסיקת הלכה ודין, אנחנו יודעים גם על חיי יהודים, אנשים של יום־יום, אנשי שוק ועסק, מקטיא ומעזה ומשכם ומפאמיאס, מירושלים ומצפת ומטבריה ומשאר מקומות בארץ־ישראל. והסיפורים מעשים של ממש, שעולים מהם חיים ורכילות, טרגדיות ועלילות שסופן טוב, ואיך היינו יודעים עליהם ממקומות אחרים? ואיך היינו יודעים על שוק הצורפים היהודי בעזה באמצע המאה השש־עשרה, ועל הסוחר מקטיא שטופת השמש שבלב סיני? עצם הזכרת שמות המקומות מעלה טעם וניחוחות טובים באפנו, בניחוח השווקים ועסיס הפירות שבדוכניהם וריח הדרכים וטעם הקהווה של אכסניות ועייפותם של עוברי שיירות במדבר.


עזה, היושבת על סִפו של מדבר סיני, היתה תחנת דרכים חשובה בדרך הסוחרים למצרים והתיישבו בה סוחרים ובעלי מלאכה יהודים שהיו עושים עסקים עם שכניהם ומוכרים מזון לבאי העיר וסוחרים עם בעלי מסחר מן הארץ ועם אלו שבאו ממצרים וקונים יבולם של הבדווים בנגב ומוכרים אותו בארץ ומחוצה לה. והיו בהם גם בעלי אדמות שגידלו גידולים רבים ושונים. ומשנתבססו עסקיהם, הקימו בית־דין ומוסדות קהילה. ושאלות קשות שעלו לפניהם הביאו לפני רבני ירושלים ומצרים ובייחוד לפני הגדול שברבנים באותו דור, דוד בן זמרא, הוא הרדב"ז.

ובקהילת עזה נתגלעה באותו זמן מחלוקת חריפה וכדין מחלוקת גברה והלכה, והיו בני המקום רבים אפילו תוך עיסוקיהם בשוק ובוודאי ובוודאי כשנתכנסו בבתי־הכנסת וכשנפגשו במקומות אחרים. רבני המקום פסקו זה לכאן וזה לכאן, אבל עקשנים שבהם לא חזרו בהם, שכן לא היתה זו שאלה רגילה שפתרונה פסק הלכה ככל פסק הלכה, אלא פסק הלכה זה עשוי לקבוע עניין חשוב לבני המקום – האם עזה היא ארץ־ישראל לכל דבר, אם לאו. ועקשנים שביהודי עזה לא רצו לקבל על עצמם פסק הלכה כי מבני חוץ לארץ הם ועל כך רבו ביניהם.

ומשגברה המחלוקת בקהילה הסכימו הצדדים לשלוח איגרת לרב דוד בן זמרא היושב במצרים כדי שיפסוק הלכה שאין עוררים עליה, בזו הלשון:

יילמדנו רבנו אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות. האם הוא מכלל ארץ־ישראל לעניין זה, או לא?


ועברו כמה שבועות ובני העיר היו חסרי סבלנות לדעת את פסיקת הרב ומקצתם יצאו מחוץ לעיר מדי פעם לראות אם באה שיירה ממצרים והביאה את תשובת הרב. ואמנם לבסוף הגיעה השיירה ועמה תשובת הרדב"ז: “חייבין הם בהפרשת תרומות ומעשרות כדין ארץ־ישראל!”

ושמחו כל בני העיר, אפילו אלו שהפסידו בכך ממון, שכן ברור הדבר ומוחלט – עזה בכלל ארץ־ישראל היא.

עיר ככל הערים היא עזה. יש בין תושביה טובי לב ויש שטובים פחות. יש המשלמים הוצאות הקהילה ללא תלונה ויש בה גם סוחרים מפולפלים, שביקשו לא לשלם מסים לקהילה בטענות מטענות שונות. אחד מהם הגדיל והכריז על סירובו בחוצות ובקול רם: “לא אשלם!”

חזרו ושלחו בני העיר איגרת, הפעם לרבה של ירושלים, הרב בצלאל אשכנזי, שישב על כיסאו של הרב דוד בן זמרא שעקר ממצרים לירושלים ומירושלים לצפת. והרב בצלאל אשכנזי הוא תלמידו של הרדב"ז והוא למדן גדול בזכות עצמו והוא בעל השיטה המקובצת והוא ספר חשוב בפלפולי הגמרא, וסיפרו לו את המעשה ושאלוהו לדין, וזה היה עיקר המחלוקת:

ראובן גר בעזה וממונו בעזה וכל עסקו ומתנו בעזה. אבל את מסיו הוא פורע בחברון, לפי שאבותיו דרו בחברון.

תחילה לא ביקשו ממנו בני עזה לשלם את מסיו בעירם, אבל בחלוף כמה שנים, משראו שעושה הוא עסקים נאים ומתפרנס בכבוד, תבעו ממנו שיפרע את המס בקהילת עזה, לפי שהוא דר עמם ומשאו ומתנו וכל מחייתו בעזה.

טען כנגדם ראובן, שכיוון שהוא פורע את מסיו בחברון הרי הוא פטור מלשלם מסים בעזה. ועוד טען: כיוון שלא תבעו ממנו עד עתה לפרוע את המסים בעזה, הרי שוויתרו לו ואין הם יכולים לחזור בהם.

עיין הרב בצלאל אשכנזי בטענות הצדדים, עיין בספרים ופסק חד וחלק: הדין עם הקהל ואין ראובן יכול להיות פטור מתשלום מסים בעיר שמחייתו ממנה, ואין בדבריו מאומה.

וראובן החל לשלם את מסיו בעזה ובני חברון הצטערו, אבל דין הוא דין.


אבל אין ללמוד ממעשה זה שפרנסי עזה עצמם, כשהגיעו הדברים לידי תשלום מס הקהילה, נהגו תמיד הגינות. רבים צורכי הקהילה ורבים המסים שצריכים היו לשלם לשלטונות ואם יכלו – לקחו מסים רבים, גם אם הבטיחו שלא יעשו זאת.

ומעשה שהיה: ברוך הכוהן, מתושבי ירושלים, ירד למצרים לעסקיו, ובשובו עבר בעיר עזה ושהה בה כמה ימים. אמרו לו בני המקום שהיו משתדלים ביישוב העיר: “רצונך להיות מתושבי עירנו? הבא את אשתך לכאן ותהיה כאחד מטובי קהילתנו ואין לנו עליך רק ד' גרוש בכל שנה למסים ולארנוניות.”

אמר להם דוד הכוהן: “אם תשבעו על הדבר הזה, אשתקע בעזה.”

וכתבו את הדברים וחתמו ונתנו את הכתב לדוד הכוהן לראיה. וכשנודע לתושבי ירושלים כי דוד הכוהן עוזב את עירם הטילו עליו קנס ואף על פי כן עקר עם אשתו לעזה, וידעו בני עזה את הפסדו וכיבדוהו.

חיו דוד הכוהן ואשתו בעזה בשלווה ונולדו להם ילדים ועשה עסקים יפים ובני העיר, כהבטחתם, לא תבעו ממנו מסים וארנוניות יותר מאשר הוסכם ביניהם. אבל אחרי חמש שנים באו פרנסי העיר אצל דוד הכוהן ותבעו ממנו מס גבוה ממה שנקבע לו ואמר להם: “הרי הבטחתם!” ואמרו לו: “הבטחנו, הבטחנו, אבל העול כבד.”

כעס דוד הכוהן ויצא למלחמה בפרנסי הקהל. ומה היה בסופו של דבר, אינני יודע, אבל מוסר ההשכל נכון עד היום: אל תאמינו לפרנסים המבטיחים לכם שלא יעלו מסים, גם אם הם נותנים לכם הבטחה זו בכתב חתום ומאושר.

ומעשה שקרה בעזה בסוף המאה השש־עשרה, בשני אחים שנאלצו לנטוש את עיר הולדתם בילדותם, וביקשו לחזור אליה, וזה סיפורם:

איש היה בעזה, שמעון שמו. והיה סוחר ונושא ונותן בענייני עסק עם הבריות. יום אחד קנה סחורה מלוי ולפני ששילם בעדה – נשרפה, ולא היה לו כסף לשלם את דמי הסחורה השרופה וברח לקהיר שבמצרים עם שני בניו. שלח ידו שוב במסחר והצליח במעשיו. משגדלו ילדיו השיא להם נשים, אבל הוא – כל חייו נכספה נפשו לעזה, עיר הגנים וחוף הזהב רחב הידיים והים הגדול.

חלף הזמן ושמעון לא הגשים את חלומו והלך לעולמו. שני בניו, ששמעו מפיו פעמים רבות את תפארת עיר הולדתם ואת רצונו לחזור לשם, החליטו לחזור אליה. אבל רק אשתו של אחד האחים נתרצתה וחזרה עמו לעזה, ואילו אשתו של האח האחר סירבה לעזוב טוב מצרים ולהתיישב בעיירה הרחוקה שאין בה דבר מהנאות קהיר הגדולה. דיבר על לבה ולא עלה בידו לשכנעה לבוא עמו. בא האיש לבדו לעזה, וכל יודעי אביו המנוח שמחו בו ונתנו לו סחורה ומעות להתעסק בהן והצליח במסחרו. כתב לאשתו שתבוא אליו, שכן אדם עשיר הוא עכשיו. גם מעות שלח לה להוצאות הדרך, אך היא סירבה לבוא. ירד למצרים לחלות את פניה, אך היא לא אבתה לשמוע לו.

לא ידע מה יעשה. יעצו לו חבריו לפנות לרב יוסף מטרני, הוא המהרי“ט, רבה של צפת, בנו של הרב משה מטרני. והמהרי”ט גדול בתורה ופסקיו מקובלים בכל מקום. ומשנתן האח את הסכמתו שלחו החברים להמהרי"ט שאלה: יורנו רבנו אם יוכל להכריחה ואם יוכל לקחת אישה אחרת עליה אם תמשיך ותיתן כתף סוררת. והוסיפו כי עזה כיום היא “ארץ רחבת ידיים וטובה לסחור בה ובה גינות ופרדסים, כל מנעמי עולם.” וציינו הכותבים גם כי הגויים במצרים התעוללו על אותו איש והוא היה אנוס לעזוב את המקום בין כה וכה.

עיין הרב יוסף מטרני בספרים רבים, ובהם ספרו של אשתורי הפרחי כפתור ופרח הדן בין השאר בגבולות ארץ־ישראל, והגיע למסקנה שעזה איננה בבחינת ארץ־ישראל, ובכך חלק על הרדב"ז, וכתב לדורשיו דברים קשים: “דבר פשוט הוא שאין האיש רשאי לכוף את אשתו לעלות לעזה ואם היו מתעוללים עליו הגויים במצרים, יכול היה להוציאה לעיר אחרת כדומה לעירו הקודמת ואין הוא יכול לכופה לשבת בעזה.”

ואף ששולחי המכתב ציינו שעזה יש בה גינות ופרדסים וכל מעדני עולם, השיב להם הרב כדורבנות. נראה שביקר בעזה בזמנו ולא נראתה בעיניו גדולה וחשובה כדבריהם וכתב להם:

אין בה בעזה רופא והיהודים שם מיעוטא דמיעוטא לגבי היהודים אשר במצרים, ואין שם תלמוד תורה ולא חכם ולא רב, ואפילו פותח ספר אין בה. ואיך יוציא האיש את אשתו ממצרים, שהיא מקום שמרובים בו תלמידי חכמים ועיר גדולה של חכמים וסופרים?


וסיים תשובתו והניח עטו. אולי מר היה לו על הלב, שכן הרחיק אישה מבעלה, אבל לעצמו אמר: האמת והדין קודמים לכול.

ואנו, מה נוכל להשיב?


מקורות: שו“ת רדב”ז, חלק ד, כ“ד; שו"ת בצלאל אשכנזי ל”ו; שו"ת אהלי יעקב קי“ט; שו"ת מהרי"ט א מ”ז.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37252 יצירות מאת 1912 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!