רקע
שלמה שבא
איפה התרנגולים, איפה האווזים

בתו של השל"ה הקדוש ישבה בביתה שוממה. לשווא ניסו רעותיה לעודד את רוחה. הנה הופיע החתן המיועד לה, תלמיד חכם ועילוי, פרי הילולים, ולה אין כסף דמי נדונייתה כדין כל נערה מישראל. לאוּ עיניה מבכי ולבה נשבר כלב חנה. לשווא, אין לה מושיע.

חכמי צפת, הזוכרים את גדולת אביה, הרב הגדול ישעיהו הלוי אשכנזי הורביץ, בעל שני לוחות הברית, הוא השל“ה הקדוש, ביקשו תקנה לנערה היושבת ללא גואל, ואין עוזר. התכנסו בבית־המדרש וגינו את פרנסי ירושלים, המבקשים לגזול ירושתה של יתומה אומללה. שלחו מבקשי טובתה שליחים לחכמי שלוש ערי הקודש – טבריה, ירושלים וחברון – וקראו לדין תורה את פרנסי ירושלים המסרבים להחזיר לנערה את החוב, 1,200 גרוש, שחייבת קהילת ירושלים לרב ישעיהו הלוי, ופירטו המעשה שהיה. ישבו הרבנים מאורי התורה, עיינו בספרי הלכה – האלפסי, הרמב”ם ובספרו של מרן יוסף קארו – וטענו, שאלו וענו והביאו ראיות ממקומות רבים, ובגינה של אותה קושייה בדין הנערה היתומה, נשתבחה תורה, אבל לבת הרב לא באה ישועה. עיניה כלות ואין לה מנחם.

באותו זמן חזר לחברון הרב אליעזר בן ארחא ממשא מלך ושרים בקושטא. והרב אליעזר הוא בנו של הרב הקדוש הרב יצחק ארחא, חברם של בעל בית יוסף הוא מרן קארו ושל הרב משה קורדוברו בעל פרדס רימונים ושל הרב משה מיטרני ושל ישראל נג’ארה, בעל הפיוטים, כולם גדולי צפת. וכשהגיעה אל הרב אליעזר קובלנתה של היתומה, זכר את אביה שעמו השתעשע בדברי תורה וביקש ממנו כי אם יאונה לו רע, ידאג לבתו היתומה ויגן עליה. וכבר נאמר שצערן של יתומות קרוב לכיסא הכבוד. וישב הרב אליעזר בן ארחא אל שולחנו בביתו הנשקף אל מערת המכפלה, שם מנוחת עולם של האבות והאמהות, והוביל את עט הנוצה כאיילה שלוחה על פני הגיליון וכתב לפרנסי האשכנזים בירושלים דברים חודרי לב ובטן.

עד כאן כתבנו דברי הקדמה, ועכשיו נספר מה קרה, דבר דבור על אופניו, ראשון ראשון ואחרון אחרון. נתחיל במסעו של הרב ישעיהו הלוי אשכנזי הורביץ מפראג לארץ־ישראל בשנת שפ"ב, היא 1622.


הרב ישעיהו הורביץ נולד בפראג בשנת ש"ל, 1570, ועבר עם אביו, שגם הוא היה רב נודע, לפולין, ולמד אצל גדולים וחכמים והתפרסם כבעל תלמוד ומוסר וכבקיא כתורת הסוד. הוא שימש אב בית־דין בדובנו, אוסטרהא ופרנקפורט על־מיין, ומשם גורש עם אחיו היהודים בשנת 1614 למניינם, ואז נתבקש לעיר הולדתו פראג, עיר של רבנים וחכמים, ושימש בה כאב בית־דין. הרב מבית עשירים היה ולא נזקק לשכר רבנות. לומדי תורה רבים אכלו על שולחנו, והיה חי בהרחבת הדעת ודן בדיני תורה ומפלפל בעומקה של הלכה וכותב ספרים, ובני פראג התגאו בו והתנשאו על ערים אחרות בישראל שרב וגדול שוכן בתוכן. אבל לאחר מות אשתו נשא אישה שנייה ויצא עמה לארץ־ישראל, כדי להתקדש ולקיים מצוות יישוב הארץ.

נסע לוונציה, הפליג לסוריה וירד בטריפולי ובא לחלב, היא ארם־צובא, ושמע תורתו הגיע אל חכמי העיר והזמינוהו לדרוש בבית־הכנסת. והרב נשא דרוש נפלא בסוד הגאולה בלשון עברית, ופני חכמי העיר אורו. ויצא משם לדמשק ושמו הולך לפניו ורבני העיר וחשוביה הרעיפו עליו דברי אהבה ורצו להמליכו עליהם אף שהוא אשכנזי, ואמרו לו, קצין תהיה לנו וכל אשר תצוונו נעשה. וכשהגיעה לקהל אשכנזים בצפת הידיעה, שהרב רבי ישעיה הורביץ נמצא בדמשק, שלחו אליו שני שליחים וביקשו ממנו לעשות מגוריו בצפת ולהיות ראש לעדת האשכנזים. ואמר להם רבי ישעיה כי יבוא לצפת ושם ייפול דבר, אבל לבו היה לירושלים. וגם בני ירושלים, ששמעו כי הרב בא להשתקע בארץ, רצו בו, וחששו שמא ייעתר לקהל צפת ויישאר שם. מיהרו ושלחו שליח להקדימם, ובחרו באחד מבני פראג, נחמן שמו, שעלה לארץ והתיישב בירושלים, ואחיו הוא מנכבדי העדה בפראג והרב הכירו.

יצא הרב ישעיהו הלוי מדמשק ובהיותו כמהלך יום מצפת בא לקראתו השליח מירושלים ובידו איגרת שבה הציע לו קהל אשכנזים להיות אב בית־דין וראש ישיבה בירושלים עד ביאת הגואל. השליח אמר לרב כי ק"ק אשכנזים בירושלים מקבלים עליהם לשלם לו כל שכר שיבקש. וכדי לחבב עליו את עיר הקודש אמר כי ירושלים היא עכשיו משוש כל הארץ, ושלום ושלווה שוררים בה, מזונותיה טובים ויינה זול והכול זול בה. בירושלים – כך סיפר – קהל האשכנזים גדול מאשר בצפת ויש בה כמה וכמה אנשים חשובים וגדולים בתורה. וגם הספרדים שבעיר מתרבים מאוד, ממש למאות, ובונים בניינים גדולים, וניכרים סימנים רבים לגאולה קרובה.

שמח הרב לחיות בירושלים ולכהן בה ואמר לשליח כי אין הוא רוצה לקבל שכר, שכן יש בידו לפרנס את עצמו בכבוד. רק שיתנו לו ולאשתו דירה חשובה ומהודרת עם מיטות, כיסאות ושולחנות, וישלמו מסי המלך בעדו, וגם הוצאות הנסיעה מצפת לירושלים. ואמר לו השליח: “כל אשר תצווה אדוננו נעשה.”

והגיע לצפת, וקידמו ראשי העיר את פניו בכבוד רב. וכשאמר להם שקיבל את הצעתם של קהל ירושלים, הצטערו מאוד וביקשוהו שישהה קצת בעירם כדי שייהנו מתורתו, והסכים. ופגש בזקני העדה וסיפרו לו על ימי צפת לפני כיובל שנים, שהיתה אהובת המקום, וגם סיפרו לו על קדושי עליון שהיו אז בצפת. ושמע רבי ישעיה דבריהם ולא שבעה נפשו וביקש לשמוע מתורתו של האר“י שמעט ממנה נודע לו ועילתה נפשו. ונתנו לו לעיין ולהעתיק מכתביו המיועדים רק למי שהרגילו עצמם בפרוזדורי הסודות העילאיים, ופתחו לפניו הכתבים שערים רבים, שהיו חדשים בעיניו, והיה נדמה לו שהוא מטייל בפרדסים עליונים ונתרווח לבו בשמחה גדולה והעתיק בפנקסו מדברי האר”י, וסיפר מקצתם בספרו שני לוחות הברית שהיה עוסק בחיבורו. וביקר הרב על קברות קדושים בצפת ובגליל, הוא ואשתו, והדליקו נרות לכבוד בני משפחותיהם, ובשבת דרש דרשה בבית־הכנסת לקהל אשכנזים בצפת, ומאז שחיו בה קדושי עליון לא שמעו בצפת דברים שכאלה.

ואחר כך נסעו לירושלים רכובים על חמורים ובתחילה היה קשה לרב לישב על החמור, באשר לא נוסה בכך. אבל ככל שקרב לירושלים נתעלתה רוחו ושכח מייסורי הרכיבה. ומשהגיע לשערי ירושלים קיבלוהו בני העיר בשמחה גדולה וכמובטח נתנו לו דירה מהקהל. אותה שעה נצטערה קהילת האשכנזים צער רב, שכן נתבעה לשלם מסים לממלכה ולא היה כסף בקופת הקהל, והשליחים שיצאו מעבר לים לאסוף כסף ליישובה של ירושלים עדיין לא חזרו. ושמע הרב צרתם והלווה להם 600 גרוש שהביא עמו מפראג לפרנסתו, בריבית של עשרים למאה.

ונתיישב בעיר והיה שמח בחלקו ומודה יום־יום לאלוהים שזיכהו לישב בעיר הקודש וכתב איגרת לבניו בפראג, והודיעם מכל הכבוד שעשו לו בירושלים ואמר להם כי עשה זכר לאמם החסידה, היא אשתו הראשונה, והזכיר את שמה ליד כל המקומות הקדושים. וביקש מהם להודיע לכל מי שחשקה נפשו לנסוע לארץ הקדושה שידור בירושלים, כי לא חסר בה דבר והיא מוקפת חומה וגדולה כמו העיר לבוב, והעיקר שהיא מקודשת ושער השמים. והודיע להם: “תדעו רוממות ירושלים, שיש בה אווזים ותרנגולים כמו בפראג, וכל שכן פירות ויין. יהי רצון שתזכו כולכם לבוא לירושלים.”


ישב הרב בירושלים שלוש שנים והאיר מאורו על העיר. ובאותו זמן משל בעיר פאשה מוחמד, שהיה מיטיב עם היהודים. והרב פסק הלכות והרביץ תורה וחידש חידושים רבים וסיים את ספרו שני לוחות הברית, שבו נתמזגו הלכה, דרוש, מוסר ודברי סוד מתורתו של האר“י ומשל אחרים. והספר התחבב על בני עמנו עד היום הזה ולמדוהו בשקיקה ובהנאה, ועל ראשי התיבות של הספר כינו את הרב השל”ה ויצא לאור במהדורות רבות וכל אחד משיג בו לפי דרגתו.

אבל הימים הטובים לא ארכו. מושל חדש בא לעיר, אבן פרוך, איש רשע ואכזר, וכבר סיפרנו עליו, וכאמור בספר חורבות ירושלים, “החל לרדות בקריית מלך רב באכזריות משונה והכביד עולו על צווארנו, ויפקד שומרים בכל הדרכים לבלתי נתון לשום אדם לצאת מן העיר, והיו מביאים אותם כפותים ומייסרים אותם ולוקחים ממונם, ונתן עיניו בעשירי הארץ והוציא מידם כסף וזהב לרוב ותימלא הארץ צעקה גדולה.”

וביום י“א באלול שפ”ה, 1625, באו חייליו של אבן פרוך לשני בתי־כנסיות ספרדים ואשכנזים ותפסו ט“ו אנשים חשובים ובהם גם השל”ה וכלאום בבית־הסוהר ותבעו בעבור שחרורם פדיון גדול. ונתכנסו בני העיר והתפשטו מעדייהם ומזהבם ומישכנו בגדיהם ונתנו כופר בעד האסורים ושיחררם אבן פרוך ובהם גם השל“ה. והרב, שתש כוחו, נסע לצפת עד יעבור זעם. ושליחי אבן פרוך המשיכו לענות ולהתעלל בבני ירושלים ושדדו את כספם והגיעו מים עד נפש. ושלחו בני ירושלים שליחים לקושטא וצעקו לפני אחיהם החשובים והללו פעלו בחצר הסולטן והוא ציווה להסיר את אבן פרוך מכיסאו. אבל השל”ה לא שב לירושלים ועבר לגור בטבריה ומת בה בשנת ש"צ, 1630, וכפי הנמסר הוא קבור שם.


וכאן מתחיל סיפורנו.


בצפת נשארה בתו היתומה של הרב וכאמור הגיעה לפרקה, ואפוטרופוסיה תבעו מקהל אשכנזים בירושלים להחזיר את החוב שחבו לרבם, הוא אביה, עם הריבית, 1,200 גרוש. והללו סירבו וטענו שהוציאו יותר מ־1,200 גרוש לפדיון הרב מידי אבן פרוך, ואף על פי שהזהירו את הרב עוד לפני שנעצר שייצא מהעיר, שהוא החשוב ביניהם, הוא לא ברח בזמן, ועל כן אין הם חייבים להחזיר את ההלוואה שהלווה להם.

ולא קיבלו אפוטרופסי היתומה את טענותיהם ותבעו מפרנסי ירושלים את החוב שחבו לאביה, וסירבו הפרנסים לשמוע להם, ואז חזר לעירו לחברון, כמסופר, הרב אליעזר בן ארחא, שנשא ונתן בענייני ארץ־ישראל עם אנשים חשובים בקושטא, ופרנסי צפת כתבו אליו והתלוננו על מנהיגי ירושלים שלבם לב אבן והם מסרבים להחזיר ליתומה אומללה את החוב שהם חבים לאביה הרב הגדול. ונזדעזע הרב בן ארחא ופירסם תשובה גדולה בעניין, והוכיח את בני ירושלים שמסרבים להחזיר את הכסף לבת הרב, והזכיר כיצד התחננו לפני השל"ה שיבוא לשמש אצלם ברבנות, ולא קיבל שכר, רק שהתחייבו לשלם את מסי המלך בשבילו, ועכשיו הם מסרבים למלא את התחייבותם.

ובתחילת דבריו סתר סתירה גמורה את טענת פרנסי ירושלים כאילו אמרו לרב להימלט מהעיר וכיוון שלא עשה כך לא היו חייבים בפדיונו וכך כתב:

על מה שטוענים כי התרו בו, ברב, שייצא מן המקום בזמן אשר החמס קם ושהוא לא רצה. לו הונח שכדבריהם כן הוא, שהתרו בו לצאת ולא רצה, היינו אומרים שהרב פשע על מניעת היציאה, אבל אחר שמעשים בכל יום היו, שבעת היציאה היו נתפסים, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם, איך היה ראוי שייצא – ובפרט אדם כמוהו, אשר לא ניסה להלוך ברגליו מהתענג ומרוך – כשאר הבורחים שהיו יוצאים ברגליהם למרחק רב? וכל שכן וקל וחומר איש אשר לא ישמע לשון הגויים וגם הם לא ישמעו לשונו, איך יעצוהו לצאת מן מקום, שוודאי היה שיתפסוהו בעת היציאה כדין בורח?

גם מה שכתבו שהתרו בו שלא ייצא מן הבית החוצה ולא שמע לקולם ובסיבת יציאתו נתפס, מי יאמין שאדם גדול כמוהו לא ישמע למייעצים אותו לתועלתו? על פי אומדנא נדון שאין לדברים אלו שורש וענף.


הרב בן ארחא קם ממקומו, ניגש אל ארון הספרים, הוציא כמה ספרים ועיין בהם, וחזר וישב אל שולחנו ושילח עטו על הנייר. עכשיו עומד הוא להשיב על טענת פרנסי ירושלים, כאילו ביקש מהם השל"ה שיפדוהו בכסף והוא יחזירו אחר כך וכן על טענתם כאילו מחל על ההבטחה שהבטיחו לו כי ישלמו בעדו מסי המלך:

ואבוא עתה להרוס הבניין החזק שעליו בנו פרנסי הק“ק כל בניינם לחייב להרב זלה”ה באומרו להם: יפדוני על כל פנים ואני אפרע. דסבירא להם בזה מחל הרב השטר שעשה עליהם, שהם חייבים להצילו מכל צרה וצוקה ולפדותו מכל נזק שיבוא עליו מצד השליטים כפי שקבעו בשעה שקיבל הרבנות על שכמו, ואין הדבר כך, שכן לא היה קניין למחילה. וגם אם נודה שמחילה כזאת היתה מחילה, אפילו שהיתה בלא קניין, יש צד אחד שמצדו אינה מחילה, להיותה בשעת צערו, שאם אמר שהיה מוחל התנאי שביניהם, היה כדי שימהרו לפדותו, כי ודאי אמר בלבו, שאם לא יאמר להם כן יתרשלו בפדיונו. וזאת נקראת מחילה באונס שאינה מחילה, כמו שכתב הרשב“א ז”ל בתשובותיו והביאם הרב הבית יוסף בחיבורו הגדול בסימן י"ב.


הרב בן ארחא המשיך ובירר בירורים עמוקים והביא ראיות לדבריו מכל פינות ים ההלכה הגדול. ואיננו מביאים כאן את כל דבריו מקוצר המצע ומקוצר השגתנו. והמבקש להעמיק יעיין בשו"ת רבנו אליעזר בן ארחא סימן ה'. ועירער טענה אחר טענה של פרנסי ירושלים:

ואם היתה כוונת הקהל הקדוש לפדותו בממונו, היו קורעים קודם הכול השטר־חוב שעליהם, אלא ודאי שהרב זלה"ה אמר להם שיפדוהו משלו על סמך מה שיבוא מאחינו אשר בגולה, והכוונה היתה שיפדוהו על סמך מה שיכתוב לאחינו אנשי גאולתנו שישלחו בפירוש לשם פידיונו. ותחילת המחשבה סוף מעשה, שכן כתב לכל גלילות אשכנז שישלחו בפירוש לשם פידיונו. וקיים הרב תנאו וכתב כמה כתבים, ואם מזלם גרם שלא בא כי אם מעט מזעיר, מה חיוב נשאר על הרב?


ועוד טען הרב בן ארחא כי הסכום שהקהל אומר שהפסיד בגין פידיון האסורים איננו נכון ומסביר מדוע הרב השל"ה כתב אותו סכום כסף באיגרותיו לחוץ לארץ:

ולפי שראיתי שבכלל טענותיהם הגדילו המהומה באומרם שהפסידו על הרב זלה“ה ששת אלפים גרוש, נפלא בעיני כי שארית ישראל לא יעשו כזב! כי אמת הוא שעל הרב והשניים האחרים עלה הפידיון סך ההפסד הנ”ל, אבל אמיתות הדברים שהק“ק קיבלו קרוב לשלושה אלפים מהשניים האחרים. ואל תשיבני מדברי הרב זלה”ה, שכתב לארץ מרחקים שפדוהו בששת אלפים, כי הרב נתכוון לזכות את ישראל שייכמרו רחמיהם לשלוח ביתר שאת, כדי להוציא מעליהם כמה חובות אחרים שהק"ק היו חייבים.


וגם אנו נסלח לו לשל"ה הקדוש, שמעודו לא הוציא מפיו דבר שאין בו אמת, אם הפעם הגזים. כאמור, חובות רבים היו לקהילת ירושלים גם ללא ההוצאות על פדיון השבויים וקיווה כי אם יגזים בסכום, יפתחו יהודי חוץ לארץ את לבם וכיסם למען עלובי ירושלים, ואם לא כך היה, אין זו אשמתו.

והרב בן ארחא גם הכחיש שמועה שנפוצה בירושלים כאילו יש לה לבת השל"ה כספים ממקורות אחרים למען חתונתה – אלף גרוש, וכן תכשיטי כסף וזהב ופסק שהיא חסרת כול.

אחר כך בא הרב לתרץ קושייה גדולה שגם אנו תהינו עליה: כיצד זה הלווה הרב הגדול והחשוב כסף לקהילה בריבית של עשרים אחוזים? מתברר כי ריבית שכזו היתה מקובלת, ולהפך, צדקה עשה השל"ה עם קהל ירושלים:

גם הציקתני רוח בטני שיורו זיקים אחר הרב זלה“ה באומרם שמת”ר – שש מאות – גרוש שהילוום כתב עליהם אלף ומאתים בהמשך חמש שנים. אמת כי ייתכן שמי שלא ידע את משפט הארץ בעיניו ייפלא, אבל אנחנו, היודעים ובקיאים בנשך העולה לערך חמישים למאה בכל שנה, כאשר יקחו הגויים, מכירים אנחנו החסד הגדול כשבני־ברית נותנים מעותיהם ערך עשרים למאה, ובפרט כאשר היטיב הרב שלא ייקח הפירות מדי שנה בשנה, כי ייחשב לו לצדקה.


הרב בן ארחא הדגיש שלא רק שהשל"ה הלווה את כספו בריבית שהיא קטנה בהרבה מן הריבית שמשלמת הקהילה למלווים לא יהודים, אלא שוויתר גם על ריבית דריבית.

וכאן עולה בעיה נוספת וחמורה מאוד: והרי ריבית אסורה מהתורה? האם חטא השל"ה בעוון נשך החמור? והרב בן ארחא מסביר דבר המאיר את עינינו, כיצד נמצאו דרכים והיתרים לעשות את מה שהכרח היה לעשות, שאם לא כן היה כלה יישוב היהודים מן הארץ:

ולעניין ההיתר, כבר נהגו כל קהילות הקודש במקומות אלו ליקח מבני ברית בריבית על שיעבוד כספי בני ישראל הבאים מארבע כנפות הארץ, שהם המשלמים את הרווח. וסיבת ההיתר היא, יען לא אסרה התורה ריבית, אלא זו הבאה מן הלווה למלווה, ודין זה הוזכר בפוסקים והביאו הטור יורה דעה סימן ק“ס. אבל אם המלווים אינם לוקחים הריבית מכיס הלווים – אין בזה דין ריבית כלל, אשר על כן עשה הרב זלה”ה כדין וכהלכה ואין להרהר אחריו חס וחלילה.


וכך נתקיים הפסוק “וחיית בה”. יהודי הארץ התפרנסו מתרומות שהגיעו אליהם מאחיהם היהודים שבחוץ לארץ, ותרומות אלו היו נשלחות דרך מוסדות וקרנות שונים או בידי השד"רים. לעתים קרובות נתאחרו משלוחי הכסף ולא היתה ברירה אלא ללוות כספים על חשבון התרומות שיגיעו. ותיקנו הרבנים תקנה חכמה כיצד לשלם ריבית על אותן הלוואות שלא היה אפשר להשיגן בדרך אחרת: הכסף הרי איננו מוחזר מכיסי הלווים, אלא מכספיהם של התורמים, וכספים שכאלה מותר לתת בריבית, ואיננה בגדר נשך שמשלם לווה למלווה.

נתארכה התשובה והגיעה שעת פסק הדין וההלכה וקבע הרב בן ארחא:

וחזרנו לדון שהחוב שחייבים הק“ק לרב זלה”ה אין בו שום פקפוק ומה מאוד נפלאתי על הפרנסים המבקשים צדדים וצדי צדדים לפטור עצמם בטענות דחויות, אין בהן ממשות. ונתתי את לבי להפוך בזכות היתומה בת הרב זלה"ה. ועתה על עיני העדה שבשלוש ארצות לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולהוציא דין יתומת הרב לאור ולבחור בדרך הישרה. ובזכות הדין והפשרה, תחזור ליושנה העטרה. כדכתיב “ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.” אני המדבר, נפש דלה ולארץ שחה.


ואנו הרי יודעים שנפש דלה לא היה הרב בן ארחא. אדרבה, גדלות נפש היתה בו.


סיים הרב את איגרתו וזרה חול על הכתב כדי שיתייבש. וסיימנו גם אנו לספר סיפור השל“ה ויתומתו. ואף שאין אנו יודעים, כאמור, מה היה בסופו של דבר ומה עשו פרנסי ירושלים, הבה נאמין כי צדקתה יצאה לאור והחזירו לה את החוב ונישאה. וביום חתונתה באו לצפת חכמים ורבנים, מכירים ומוקירים של הרב השל”ה הגדול, מכל קצות הארץ, לשמוח ולשמח את הכלה. הלוואי שגם אנו היינו שם. ובזכות הדין והפשרה והשמחה, ניגאל גאולה שלמה.


מקורות: איגרת השל"ה, באיגרות ארץ־ישראל של אברהם יערי; שו"ת אליעזר בן ארחא; חורבות ירושלים – מהדורת מינה רוזן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37180 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!