ביום ב' בשבוע עם עלות השחר לקח הרופא אליה הכוהן כלי אומנותו, נפרד מאשתו ומבני ביתו ויצא לדרך. בסמטאות צפת עברו משכימי קום לתפילת שחרית והעיר היתה רחוצה בטל ומצפה למה שיקרה בה אותו יום. מבתי־המדרש עלה קול תפילה מסתלסל ורם ומבקש להגיע לשמים. אף שהיה זה חודש אב, עדיין קריר היה באותה שעת בוקר ואליה טיפס ועבר מסמטה לסמטה בצד ההר, עד שיצא מהעיר, ועבר בהר שעדיין ירוק היה למרות הקיץ, והלך בשביל שעבר לרוחב המדרון, עד שבא לדרך שתובילו לעין־זיתים ומשם יירד אל עמק החולה.
השמש עלתה מאחורי הר כנען ומעל בתי הערבים המעטרים את המצודה, והפיצה זיזי אור על הר מירון שמולם, ומקפצים מעל בתי צפת. נכנס בין ההרים וצפת נעלמה מעיניו ונתגלתה מחדש מדי פעם, עד שנעלמה כליל. הלך בראש הרים ומשמאלו ומימינו שיחים ועצים. תושבי הכפרים כבר הוציאו את צאנם למרעה, ובני הצאן לעסו את העשב בחשק רב. לפניו השתרעה הבקעה שהאגם והביצות העוטרות אותו נוצצים בה, ומעליה מתגבה החרמון הגדול עמוק בשמים. אף על פי שהקיץ היה באיבו, היתה עליו עדיין מעט שיבה לבנה של שלג. למקומות אלו, אל בקעת החולה, הלך הרופא אליה, כדי לרפא את חולי הכפרים שם, שיושביהם, דרי סוכות של מחצלאות קש, לוקים בקדחת הקשה, ואל הר החרמון, שיושביו סובלים מצינה. לאלה ולאלה הביא רפואה ותרופות.
דוקטור ממש, כדוקטורים של איטליה, לא היה אליה. מכללות לא סיים ובמושב חכמים לא ישב. שולייה של דוקטור היה. את נעוריו עשה בקושטא והיה משרת ורוקח אצל רופא חכם גדול. קצת למד ממנו ואת שאר תורת הרפואה רכש משכלו שלו, מחכמים זקנים, מנשים זקנות, מפי השמועה ומכתבי־יד עתיקים וקצת המציא הוא עצמו. בקיא היה בטיב שיחים, פרחים ועשבים, והיה יוצא לשדות צפת המשופעים בגידולים שונים, אוספם וכותשם, כל אחד מהם טוב למחלה אחרת. מה נאמר? אפשר שהיו רופאים גדולים ממנו, אבל בצפת לא היו. בני הכפרים שבבקעת החולה ובכתף החרמון ציפו לביקוריו בקוצר רוח. מהם שהיו חולים ומהם שנדמה להם שחלו. אלו ואלו מאמינים שאליה הכוהן ירפאם. מי שנרפא הודה לו, ומי שלא נרפא לא התלונן אלא התפלל לאלוהים. פרנסתו של אליה היתה מצויה, ועל כך הודה להשם, וגם מכובד היה. מה עוד יבקש אדם בצפת בראשית המאה הי“ז, שהימים הגדולים כבר מאחוריה? ידוע לנו שהתאריך המדויק של אותו מסע היה אחד הימים האחרונים של חודש אב, שנת שפ”ה, היא 1625, יום ב‘. אפשר לשער שאותה שעה, כשהיה מהלך על ראשי ההרים, פיזם ר’ אליה הכוהן סליחות, שכן חודש אלול ממשמש ובא, והירהר ביום הדין. ואולי נהנה סתם מן היום שאמנם יום קיץ בשיאו היה, אבל כאן, בהרי הגליל, נעים היה. מה עוד שצפת שלווה והוא איננו צריך לדאוג למשפחתו שהשאיר אחריו.
אחרי הצהריים הגיע לבקתות החימר ובהן מחצלאות של קנים וסוף, משכנות הערבים תושבי עמק המים. בעצם הללו בדווים היו, אבל באותם ימים היו מכנים את הבדווים בשם ערבים. בא אצל השייח' ונתקבל בכבוד, בפירות ובירקות, שכן ידע השייח' שאין אליה אוכל מאכלים מבושלים של זרים. שאל אותו השייח' לחדשות מן העיר הגדולה, וסיפר לו אליה על מריבות המושלים. שאל השייח' לחדשות מארצות שמעבר לים, אלו הארצות הקסומות שהרבה שמע עליהן אבל אין הוא בטוח באמת שהן קיימות – ארצות הפראנקים. וכן שאל אם שמע דברים מחצר הסולטן. וסיפר לו אליה מעשים שזכר מן הימים שהיה בקושטא, ואם גם עברו שנים רבות מאז, הרי עדיין מתמיהים הם את השייח‘, ושילב ר’ אליה בדבריו אמת ודמיון גם יחד.
והשייח‘, מקורביו ובניו, שהתקבצו לאוהל השייח’ כששמעו על בואו של הרופא, פקחו עיניהם לרווחה ופערו פיהם בתימהון בשומעם גדולת הסולטן ותפארת ארמונו. קשה היה להאמין לכל הסיפורים הללו כאן, בין הביצות הממאירות והבקעה המעולפת בשמש, אבל חזקה על הרופא אליה שאין הוא בודה דברים מלבו. אחר כך סיפר השייח' כי אנשים שונים שבאו מהדרום סיפרו שבירושלים מושל עכשיו שליט אכזר ורע, אבן פרוך שמו, הרודף ומענה את בני העיר. נאנח אליה הכוהן, שכן גם הוא שמע דברים קשים מפליטים שנמלטו מירושלים וביקשו מחסה בצפת, וסיפרו מעשים מסמרי שיער על אבן פרוך המייסר את יהודי ירושלים ומושיבם בבתי־כלא וסוחט מהם כספים רבים פידיון נפשם. נאנח השייח' ונאנח אליה, שניהם כבר ידעו בחייהם נחת זרועם של עריצים בארץ הקודש. זה נאנח ואמר הכול מן אללה וזה נאנח ואמר השם ירחם.
משסיימו את השיחה על ענייני העולם וצרות הארץ, הגיעה שעת הרופא. יצאו כל הזרים מן האוהל. השייח' אמר שגרונו כואב ור' אליה הורה לו להוציא לשונו. בחן אותה היטב, הפנה את ראשו של השייח' לכאן ולכאן, העמיק להסתכל בגרונו, הוציא מנרתיקו אבקה והורה לשייח' לגרגר אותה בפיו כל יום אחרי תפילת הבוקר. אחר כך הובאו ילדיו הקטנים של השייח' לפני הרופא זה אחר זה בידי אמותיהם המתביישות לפני הזר ומכסות את פניהן, ושמע מיחושו של כל אחד – ר' אליה דיבר ערבית שוטפת – ובדק אותם בסבלנות ואמר מילים של שבח לאמותיהן המסמיקות מבושה, ונתן לכל אחד משחה או גרגירים לרפואה. ואחר כך תינו נשות השייח' את מיחושיהן ונתן גם להן תרופות – לכל אחת כראוי לה. ומשנסתיימו לפנות ערב כל הבדיקות הוציא השייח' מחריצו כמה מטבעות כבדים ונתן לו, ואליה לא מנה אותן ולא בדק אותן, והכניסן לכיסו. כך היה הדבר מעולם ואיש לא התאונן על איש.
כשירד הלילה לן אליה באוהל המיועד לאורחים מכובדים, ועל האוהל עומדים הרי הגליל מכאן והרי הגולן מכאן והאגם בצדו, ואמר “שמע ישראל” וראה מבעד לכנף האוהל האסופה את כוכבי הבקעה מעל לראשו, וביניהם, בשמים היפים, ראה גם את פני בני ביתו ונרדם. ואך נרדם, העירוהו היתושים. גירשם ונרדם שוב, והעירוהו שוב בזמזומם. וכך נלחם בהם עד הבוקר. וכל הלילה שמע מעבר לאוהל את רחש הירדן הזורם בשצף כממהר למקום חשוב שצריך להגיע אליו מוקדם.
למחרת התייצבו באוהל בני השבט הכואבים, וכל אחד, לפני שיצא מלפניו עם תרופתו, הניח בצלחתו כמה פרוטות, כיכולתו. בצהריים סיים מלאכתו, נפרד מהשייח' ומנכבדי השבט, והלך ליישוב אחר.
עבר אליה בין הביצות ובין הג’מוסים הרובצים במים. ילדי השבט, עירומים ועצמותיהם הרזות בולטות, ליווהו ברעש עד שבא למקום חדש. גם שם התארח אצל השייח‘, בדק את החולים ונתן תרופות לשייח’, לבני ביתו ולכל חולי השבט. ולמחרת טיפס בשבילי הרי הגולן, וככל שהגביה היה האוויר צלול יותר, ואליה בירך את אלוהים על הדר עולמו וטובו. לקראת הצהריים הגיע אל הכפר הראשון המשתרע במורד החרמון. שלא כבדווים שבעמק, חולי הקדחת ולוהטי העיניים, שהרזון שולט בהם ושבחצרותיהם מדדות תרנגולות כחושות ותרנגולים חלושים שאינם יודעים אפילו לקרקר – אנשי הכפר חסונים ובריאי בשר היו, נכבדים בעיניהם ובעיני הבריות, בתיהם בתי אבן וסביב להם בוסתנים נושאי פרי, ובחצרותיהם ובחוצותיהם משוטטים כבשים ופרות דשנות.
חדר האורחים בביתו של שייח' הכפר היה מלא כרים, כסתות ושטיחים, ועל הקירות תלויים פגיונות, חרבות ואקדחים עבי קנה. גם בבית זה ידעו מכבר שאין הוא אוכל בשר וכיבדוהו בקהווה, בירקות ובפירות נאים מגינותיהם ומעציהם. בדק את החולים, נתן להם תרופות, סיפר, לפי בקשת נכבדי הכפר, חדשות מצפת ומהארץ שמעבר לנהרות הירדן. כאן לא היה צריך להרבות בסיפורים, שכן מגיעים היו לכפר סוחרים ושליחים מדמשק, ויושביו יודעים מה חדש בעיר המחוז ובממלכת הסולטן. קיבל את שכרו והלך ליישוב אחר, וריפא מי שצריך רפואה, והלך אל ביתו של האמיר, מבצר גדול החולש על ארץ רבה, ונתכבד בכל טוב, וגם שם עשה את מלאכתו באמונה ויצא לדרכו, וכל הזמן היה ראשו של החרמון עומד עליו, ואף שהיה קיץ, היה אוויר ההר קריר. בדרכו פגש אליה מוסקי זיתים ואיכרים שעיבדו את בוסתניהם וכיבדוהו בפירות, ובירך את אלוהים ואת מכבדיו.
בדרכו פגש יהודים, רוכלים מצפת ומטבריה, שיצאו אל הכפרים בחרמון ובגולן למכור את סחורתם הסדורה בחבילות. התעכבו בדרך והחליפו ידיעות על המקומות שבהם עברו ושוחחו בעניינים שונים, ולעתים, משלא סיימו שיחתם אגב עמידה, ליוו זה את זה כברת דרך וסיימו מה שהיה בדעתם להגיד. בימים ההם היתה מלחמה בין שליט צפת לבין אחד האמירים של הבקעה, והיתה סכנה בדרכים. אבל אליה לא פחד, שכן כל תושבי המחוז הכירוהו וכיבדוהו, וידעו שאין כוונתו אלא לרפא בני אדם ולהצילם. פגש בדרך את שמעיה, הרופא מטבריה, מעין מתחרה שלו, ובירכו זה את זה ביבושת, ופנו לדרכים שונות, זה אל יישוביו שלו וזה אל יישוביו שלו. הצפין ר' אליה והלך, מביא ישועה לחולים בכפרים. וכשהגיע השבוע לסופו חזר אליה לפמיאס שעל מים רבים במחוזו של המושל הגדול אבן שיהאב. נלווה אליו חמר ערבי והיו שניהם הולכים יחד, זה רכוב על חמורו וזה הולך ברגלו. פנה אליה דרומה כדי לבוא אל צפת עירו, שכן תם מסעו.
אבל לצפת לא הגיע.
עבר יום, נקפו יומיים, חלף שבוע, ומאליה אין קול ואין רמז. נעלם. ומאז לא נראה עוד. אוי לאישה שנשארה לבדה וילדיה קטנים. אבד לה בעל נעוריה ומפרנסה. יותר מזה – אין איש יודע מה קרה לרופא ר' אליה והאישה עגונה, אסורה לכל איש.
דנו חכמי צפת בעניינה והחליטו לשאול בעצת הרב יאשיהו פינטו, רבה של דמשק שהיה פותר עניינים קשים ומסובכים על הצד הטוב ביותר. יושב היה בעיר המחוז, מושב המושל וקציניו וחייליו, וממשלתו פרושה על ארץ רבה, ואולי יוכל הוא להיוודע מה עלה בגורלו של ר' אליה? רב חשוב הוא והילה עוטרת אותו, שהוא מהנסמכים על־ידי תלמידי מרן, אחרון הנסמכים, והוא ירש את רבנות דמשק מהרב חיים ויטאל. וכתב הרב פינטו כמה וכמה ספרים ובכולם צוין בשמם כסף, כמו נבחר מכסף וכסף מזוקק וכסף תועפות וכסף צרוף. ולא מאהבת הממון, חס וחלילה, שילב בשם כל אחד מספריו כסף, אלא שביקש לרמוז בשם – כדבריו – “על דבר הכסף שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוהי קודשי כל ימי היותי על אדמתי.” ונתנו חכמי צפת, שהיו מכרים לרב פינטו ומחליפים עמו הרבה דברים במשא ומתן של תורה, איגרת לאשת אליה מיועדת לרב יאשיהו פינטו וביקשו שיעזור לה ככל יכולתו.
האישה ואחד מקרובי משפחתה באו לדמשק, התייצבו בבית־הדין של הרב, מסרו לו את האיגרת של חכמי צפת, וסיפרו לו על הבעל שנעלם, אליה רופא, והרב ציווה על שמשי בית־הדין להכריז בשווקים של דמשק, בבתי־הכנסת ובבתי־המדרש, שכל מי שיודע מה עלה בגורלו של הרופא אליה הכוהן יתייצב מיד בבית־הדין של הרב פינטו וימסור עדותו.
והגיעו תחילה שני עדים לבית־הדין וזו הוכחה כמה חרוצים הישראלים במצוות עדות להתרת עגונה. הראשון היה יהודי מתושבי הכפרים שבהר הלבנון, רצען נודד. הוא סיפר כי בימים שנעלם הרופא אליה הכוהן, כשהיתה המלחמה בין השר של צפת לאמיר, היה עושה מלאכת רצענות באוהלי הערביים, קרוב לפמיאס, וראה אחד הערבים נושא כלי אומנות של רופא, ושאלו: “מניין לך זה?” ואמר לו הערבי: “יהודי היה בא מדרך פמיאס לצפת וגוי אחד עמו, חמר. הרגנוהו ולקחנו כלים אלו ממנו.”
הפך הרב יאשיהו בעדות זו והפך בה, ולא קיבל אותה. לצערו, אין בה די כדי להתיר את האישה מעגינותה, שהרי עובר האורח הלסטים לא נקב בשמו של ההרוג, ורק אמר שהיה הולך לצפת. ואין מכאן הוכחה שהוא בן צפת. ועדות שאינה מזכירה את שם ההרוג ואת עירו – אינה מתירה עגונה.
ובא לפניו עד שני, אברהם נעמיאס, ששמע בשוק באחד הכפרים בחרמון, גוי מסיח לפי תומו, בלשון ערבית, כדברים האלה: “אי עני הרופא! כמה היה טוב! אללה יהרוג הורגו! והוא עוואד הבדווי, שותף האמיר בג’מוסים.”
וגם עדות זו היה הרב אנוס לפסול, שהרי גם הגוי שאותו שמע נעמיאס לא אמר את שמו של הרופא ומנין הוא.
והיה צער רב לכל הנמצאים בבית־הדין, שלא באה גאולה לעגונה האומללה, והאישה היתה כואבת כאב גדול, אבל כובשת כאבה בתוכה שלא לצער את הרב המתאמץ להביא לה גאולה. ואז הגיע עד נוסף וסיפר לבית־הדין באריכות מה שהוא יודע לאמור:
לחנותו בשוק של דמשק, נכנס גוי אחד, התיישב על השרפרף ופסק ואמר: “יש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה.”
וניכר בו, שאותה אמרה שאמר, אינה אלא פתח לסיפור שהוא מבקש לספר. וכיוון שאותו יום לא יום של עסק היה, קונים לא באו לחנות, ובעל החנות היה חסר מעש ומשוחח עם חברו שיחה בטלה, דחק בו באותו אורח לשעה שיספר את סיפורו. והסביר הזר מדוע פתח כדרך שפתח, ואמר: “אספר לכם סיפור וממנו נלמד שיש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה.” ואמרו לו שוב, “ספר ונשמע.”
אמר הגוי, "אני וחברי הלכנו בדרך ליד פמיאס וראינו שני ליסטים. אמרתי לחברי, ניפרד איש מרעהו, למען לא יוכלו להזיק לנו. הלכתי בדרך למעלה, והייתי מרים קול ומזמר ואומר, ‘אל תאמן באדם.’ והליסטים היו מהלכים בדרך למטה, וכשראו אותי אמר אחד מהם לחברו, ‘נהרגהו,’ ואמר חברו: ‘מכיר אני אותו, איש עני הוא, מה בצע כי נהרגהו, מה ניקח ממנו?’ הלכו הליסטים לכפר קדש והשייח' של קדש אירח אותם בביתו בשביל שלא יזיקו לאנשי כפרו. אחרי ימים אחדים בא השייח' של קדש לדמשק, ראה אותי בשוק וסיפרתי לו כיצד נפגשתי עם הליסטים וכיצד ניצלתי מידם. ואמר לי השייח‘, שכאשר היה הרופא אליה הולך מפמיאס פגעו בו אותם ליסטים שפגעו בך ולא הזיקו לך מפני שעני אתה. ואילו מאליה לקחו מלבושיו וז’ גרוש ושלחוהו לדרכו, ואז הכיר אליה לאחד הליסטים שהוא מכפר איבנית, ואמר לו, ‘אחלה פניך שתעשה עמי חסד ותצילני.’ אמר האיש לחברו הליסטים, "‘מה עשית ששילחת יהודי זה, והרי הוא מכירני, היום או מחר יספר עלי ויתפסני המושל’ " שמע חברו, שלף חרבו והיכה את אליה מאחורי ראשו ורוצץ את גולגלתו, ואחר כך לקחו את גופו והשליכוהו באגם בין העשבים. ואמר לי השייח' של קדש, ‘תדע מזה שיש היכרות לטובה ויש היכרות לרעה, שלולא היה אליה הרופא מכיר אותו ליסטים לא היו הורגים אותו.’
כך נודע מה עלה בגורלו של ר' אליה, וכל הקהל בבית־הדין נאנח והצטער, והאישה בכתה בכי רב.
אמנם איש לא עירער על הסיפור והיה מובהר שאמנם נרצח ר' אליה בידי ליסטים. וגם רבי יאשיהו פינטו הצטער על ר' אליה שנרצח על לא עוול בכפו, וגורלה של האלמנה העגונה נגע ללבו, אבל חייב היה לדון כדין התורה – לעדים נודע על מותו של אליה הרופא מפי גוי, שלא ראה את הרצח בעיניו, אלא שמע עליו מפי גוי אחר, השייח' של קדש, ועדות גוי מפי גוי אינה מקובלת לפי הדין.
אוי לה לאותה אישה, נאנח הקהל, והאלמנה הגבירה את בכיה ונגע הדבר ללבו של רבי פינטו, והמשיך לדון בעניין בינו לבין עצמו ועיין בספרי פוסקים, וחיפש, אולי ימצא דרך להתיר את העגונה.
אבל אז הופיע עד רביעי והכול נתבהר. ואותו עד העיד בקיצור רב: הוא שהה בכפר אחד, ישב תחת סוכה וסמוך לו ישבו בני כפר תחת סוכה אחרת, ושמע אותם שואלים: “מדוע הרגתם אותו יהודי רופא, אליהו, שבא ממקום אבן שיהאב?”
ואורו פניו של הרב יאשיהו פינטו והודיע מיד: “עדות זו מקובלת, שכן העד, יהודי, שמע אותה מפי הערבים שהיו מסיחים לפי תומם, ואמרו שמו של הנרצח ומקצועו ומנין בא.” וחזר והכריז: “העדות מקובלת, והעגונה מותרת להינשא לכל אדם.”
נאנח הקהל אנחת רווחה ושמח, אף שהצטער כמובן על מותו ללא חטא של הרופא, ששמעו עליו אך טוב, והאלמנה שמחה אף היא, אבל בכתה בכי רב.
לפתע נפתחה דלת בית־הדין ולאולם התפרץ דוד פינטו, נושם בכבדות מרוב מהירות שמיהר לבית־הדין, וביקש רשות להעיד אף הוא. ואף שנחרץ הדין, התיר לו הרב יאשיהו פינטו להעיד. ודוד, שהיה מכר ומודע לרופא אליה שנים רבות, סיפר, כי ישב בחנותו בשוק ונכנס גוי ואמר לפי תומו, אוי לאותו עני אליה הרופא, שהיה מרבה לשבת בחנות זו בבואו לדמשק. הוא פגש שני שודדים והכיר אחד מהם, מבני איבנית, וחילה פניו שיעזור לו, ואילו אותו רשע אמר לחברו, “אם יישאר חכים אליה חי, ימסור אותנו לידי המושל,” ומיד רץ חברו והרגו בסיף מאחורי ראשו.
אמר הרב יאשיהו פינטו: “זוהי העדות המושלמת, עדות יהודי ששמע מפי גוי המסיח לפי תומו. אודך אלוהי ששלחת את העד הראוי ונתת בי בינה לדון כדין תורתך הקדושה ולהתיר עגונה מכבליה.”
אמר כל הקהל: “אשריך ואשרינו.”
תם המשפט והרב קם ממקומו וקמו עמו באי בית־הדין. עבר ביניהם ונתנו לו כבוד רב, שכן רבי יאשיהו פינטו היה האחרון בשרשרת הנסמכים, שתחילתה תשעים שנה לפני כן, בצפת.
בא חודש אלול, ויום אחד, קרוב לראש השנה, לפנות בוקר, כשעברו שמשי בתי־הכנסת בסמטאות שכונת היהודים בדמשק, וקראו ליראים לקום לתפילת הסליחות, יצא רבי יאשיהו פינטו לצפת, בשיירה גדולה של גמלים ופרידות שנשאו את בני ביתו, כליו וספריו, כדי להשתקע בעיר לה נכספה נפשו שנים רבות.
מקורות: שו"ת נבחר מכסף נ"ז – ר' יאשיהו פינטו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.