זו לא היתה תהלוכה רגילה. ברחוב ההולך משער שכם אל שער האשפתות עבר בצהלה מצעד גדול של אנשים ובראשו רוכב על סוס מעוטר ומקושט נער לבוש מחלצות ואחריו צעדו הקאדי והאגא, נכבדי העיר וכוהני הדת ומשרתיהם, ואחריהם ריקדו מנגנים בחליל ומכים בתוף ואחריהם צעדו אנשי צבא ופקידי העיר ובסוף התהלוכה קיפצו ילדים, ומשני צדי הדרך עמדו בני ירושלים המוסלמים ונהנו. והרעש עלה לשמים. חג בעיר.

והכול בגלל סטירת לחי. בעצם אפשר שיותר מסטירה. אולי היו אלו מכות נאמנות שניתנו לילד בן שתים־עשרה על־ידי אביו, שקיים בבנו את הפסוק ממשלי “חושך שבטו שונא בנו.”

ואפשר בהחלט שאותו אב [היה זה בשנת 1636] היכה את בנו מכות קשות יותר מהצריך ואפשר באמת שאיש אכזר היה ונהג בבנו שחטא מעבר לכוונת הפסוק “חושך שבטו”. אותו עונש גרם שרשרת אירועים קשה לא רק לילד ולאביו אלא לכל יהודי העיר.

ובכן, אותו אב ירושלמי היכה את בנו בן השתים־עשרה, ונראה שהיה שונה מרוב הילדים, ולא הסתפק בכך שפנה לפינתו נעלב או שביקש מקלט אצל אמו או שברח מהבית כדי להדאיג את הוריו – אלא הלך אצל הקאדי והודיע כי מבקש הוא להיות מוסלמי. והשופט שמח בילד היהודי המבקש להמיר דתו וקיבלו בזרועות פתוחות והעבירו בעיר, כמסופר, בתהלוכה גדולה, לבוש בגדי יקרות, רכוב על סוס, מלווה במנגנים ובאנשי צבא שירו יריות שמחה ובני העיר הערבים רואים את התהלוכה ושמחים והיהודים מסתתרים בבתיהם, מגיפים דלתות וחלונות, ואבלים.

ולא היה די בצער ובעלבון – אחיו בן השמונה של אותו נער ראה את הכבוד שזכה לו אחיו וקינא בו, והלך אף הוא אל הקאדי והודיע כי גם הוא מבקש לעבור לדת המוסלמית וגם אותו קידמו הקאדי ועוזריו בזרועות פתוחות וערכו לילד יחד עם אחיו תהלוכה נוספת, ושני הילדים, רוכבים בראש, והעיר ירושלים שמחה ובוכייה. תלוי מי אתה. ואותו יהודי מכה בנו איבד בתוך כמה ימים את שני ילדיו.

ואז באה חרטה אל לבו ובא לראשי העיר והציע סכומי כסף גדולים אם יחזירו לו את ילדיו. אבל הללו סירבו להוציא את טרפם מידם. והאב פנה אל מפקד המצודה של ירושלים שהחזיק בבן הקטן, ושיחד אותו בסכום גדול, וזה החזיר את הקטין לאביו בחשאי, אבל בתנאי שהאב ובני משפחתו יסתלקו מיד מירושלים. יצאו האב ובני משפחתו לצפת ואת הבן הקטן שלחו לקרובים בקהיר והפיצו שמועה, כאילו יהודי ירושלים הרגוהו כעונש על כך שביקש להתאסלם, ויותר מכך – כך סיפרו כדי להסביר את היעלמו – היהודים חתכו את גוויית הילד לחתיכות וחילקו אותן בין ילדיהם כדי להפחידם ולהרתיעם ממעשה דומה. ולא האמינו ערביי ירושלים לשמועה ואלפי ערבים התכנסו על יהודי העיר וביקשו להרוג ולאבד בהם, וניצלו בנס גדול. ואותו מאורע אירע בז' באדר, לפני הפורים, ונדמה ליהודים כי הנה אויביהם מבקשים לאבד ולהשמיד אותם, כמו במעשה פורים הישן.

והפאשא מושל ירושלים והקאדי הודיעו למפקד המצודה, כי אם לא יציג לפניהם מיד את הילד יעמוד למשפט. והמפקד חרד לראשו וטען כי הילד נגזל ממנו על־ידי היהודים בכוח, ועשה מאמצים רבים למוצאו, אבל לא הצליח כיוון שנמלט עם משפחתו מהעיר.

עצר הפאשא שמונה מראשי היהודים והודיע כי לא ישחררם והם יירקבו בכלא. אספו היהודים 6,000 פיאסטרים ונתנו לפאשא ולקאדי והם שיחררו את האסורים. וכאשר שמעו על כך ראשי הדת המוסלמים, הסיתו את התושבים נגד הקאדי. והאספסוף התאסף ביום שישי ליד המסגד וביקשו לרגום את הקאדי באבנים כשייצא מן התפילה. משנודע הדבר לקאדי, לא הלך אותו יום שישי להתפלל. וכדי לשכך את סערת הרוחות נגדו כלא שוב את ראשי היהודים והודיע, כי אם לא יובא אליו הילד בתוך חודש, יגורשו כל היהודים מירושלים. הודיעו היהודים כי הילד נמצא במצרים וכדי להחזירו צריכים הם זמן רב יותר. משלא נענו הפיצו שמועה כאילו מת הילד.

ומה היה סופו של אותו מעשה? הפרנציסקנים סיפרו בספרי זיכרונותיהם, מפי הפטריארך היווני בקהיר, כי מושלי ירושלים לא האמינו להודעת היהודים כאילו מת הילד והוסיפו ורדפום. היהודים שילמו שוחד רב במקומות רבים, אבל לא הצליחו. בסופו של דבר גורשו מהעיר. המקור הפרנציסקני טוען כי מספר המגורשים היה 15 אלף נפש, ובעיר עצמה נותרו רק כארבעים יהודים. דברים אלו מופרכים, שכן באותם ימים לא נמצאו יהודים רבים כל כך בירושלים. לכל היותר חיו בה כאלף־אלפיים יהודים.

אבל על אותו סיפור יש לנו רמזים גם ממקור אחר ובצורה מפתיעה.

אחת המלאכות השגורות בירושלים באותם ימים היתה כתיבת איגרות. שכן רבו צרות העיר ועוניה ובני ירושלים היו משגרים איגרות רבות לקהילות היהודיות ומבקשים תרומות והשתדלות אצל השלטונות הטורקיים כדי להקל על הגזרות. ומלאכה זו של כתיבת איגרות ובקשות שיחדרו עמקי לב ובטן, אומנות מיוחדת היתה ומעטים בקיאים בה. עמדו וחיברו המומחים מעין איגרונים כדי ללמד בני ישראל קסת – כתיבת איגרות ראויות לכל שעה. ודרך נאה ללימוד הכתיבה הנכונה היתה לקחת איגרות ישנות שכבר עשו את שליחותן, למחוק מהן כל זכר לכותבים ולנכתבים וללמד לפיהן את מלאכת הכתיבה למתלמדים החדשים. וכך מצויים בידינו איגרונים רבים מאותם ימים, מלווים במליצות ובפסוקים ובתחינות, כל אחד מיועד לעניין אחר, שנמחקו מהם סימני הזיהוי. באוניברסיטה שבירושלים מצוי קובץ של מכתבים כאלו ומתוכנם נראה כי נכתבו אחרי אותה גזרה ונמחקו מהם הזמנים ושמות האנשים הקשורים בהם ואף על פי כן, יכולים אנו לעתים לזהות את המעשים שבהם מדובר. ולפי אותם מכתבים, היה סופו של אותו אירוע אחר לגמרי – האח הקטן שהלך בעקבות אחיו והתאסלם והוברח למצרים, הוחזר לירושלים ונמסר לידי כוהני הדת המוסלמים, וחמת המלך שככה, כאמור באותו מכתב־לימודים אנונימי: “ותשקוט הארץ מרוגזה… וכל הימים בינתיים נתקיים בנו אבל גדול ליהודים, צום ובכי, ונהפך לנו הפורים לתוגה ולאבל וחג הפסח על מצות ומרורים.”

אבל סוף טוב, הכול טוב, ואיווּ לאותה טובה. הילד נמסר לידי המוסלמים ורדיפות היהודים פסקו. אבל את החובות שנגרמו בגינן עדיין צריך היה לפרוע. ואותו מכתב מבקש בתחנונים רבים מבני קהילה יהודית באירופה שאיננו יודעים איזו היא, לשלוח לירושלים כסף כדי שיוכלו לשלם את השוחד הרב שנתנו למושלי העיר ולפקידיה.

אבל נראה שיש דין ויש דיין, בכל אופן, קצת. בסופו של דבר נפרעו היהודים מן הפאשא של ירושלים שהיה המסובב הראשי בכל צרותיהם. שנה לאחר המאורע בשני הנערים יצא הפאשא לקושטא, ופרנסי היהודים שלחו איגרת אל אחד מנכבדי היהודים באיסטנבול שהיה מקורב לחצר הסולטן וסיפרו על הרדיפות והגזרות והצרות שגרם אותו מושל, ועל הכסף הרב שהוא סוחט מהם ועל מעשה האחים המומרים וביקשו ממנו לפעול כדי שלא יחזור לירושלים והודיעו לו: “ושכרו עד שמים יגיע כי ישתדל עם הקהל הקדוש לחזק בדקי ההפסד אשר קרה לנו מצד הנער, ולמען ציון לא יחשה ולמען ירושלם לא ישקוט כי עת לחננה.”

ונזעק אותו יהודי חשוב באיסטנבול ועשה מה שעשה בחצר הסולטן והמושל אוהב בצע הוחלף בפאשא אחר ולא חזר לירושלים. והמשיכו היהודים לחיות בירושלים, תמיד בצל האימה של מושל חדש וגזרות חדשות.

מקורות: היישוב היהודי בירושלים במאות הט“ז־י”ח על פי כרוניקות פרנציסקניות – נתן שור בפרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות’מאנית; מקרה הנער המומר – מינה רוזן בקתדרה 14, ינואר 1980.