רקע
שלמה שבא
בבתא, הגבירה מצוער

הו בבתא בבתא, הגבירה מצוער, האישה הראשונה של עמק השׂידים! בלילות נוהמים הנמרים במדבר יהודה את שמך; לו עלית מהערבה, פוסעת ברחובות הכרך, זקופה וגאה, כמו ילד הייתי רץ אחרייך ברחובות ומחזיק בשולי שמלתך – גבירת הערבה!

היה היה עמק גדול, שוקק חיים, רב יישובים, עתיר דרכים ושופע עסקים, ושם במחוזא, ליד עיר הפלך צוער, בדרומו של אגם המלח הגדול, חייתה האלמנה בבתא בת שמעון ומרים. משני צדי הים, מעין־גדי ועד רבת־מואב, היו האנשים מדברים בשבחה: אחרי שמת בעלה, ישוע בן יהוסף, סבורים היו כי הנה יאבדו נכסיו הרבים, ולא היא. בבתא, אשת חיל, מנהלת בהצלחה את עסקיו ואת האחוזות שירשה מבעלה ומהוריה, המשתרעות ממחוזא ועד עין־גדי, ואפילו הגדילה אותן. בכל העמק סיפרו תהילתה.

ישוע בנה הקטן זכה בירושה הגונה. שני אפוטרופסים נתמנו לו – יוחנן בן יוסף היהודי ועבדעבדת בן אילתה הנבטי, המשגיחים על חלקו של היתום. האפוטרופוס הנבטי ממלא תפקידו כהלכה, אומרת בבתא, והוא מעביר לה בזמן כסף למחיית היתום. אבל האפוטרופוס היהודי התרשל, לטענתה. לא אחת תבעה אותו לדין בעיר המחוז פטרה כדי שישלם את הכסף המגיע לה.

היה זה חמישים וחמש שנים אחרי חורבן בית שני, בשנה התשיעית למלך הדריאנוס, היא שנת 125 לספירת הנוצרים. בין הרי יהודה לבין הרי מואב, בעמק הגדול שמדרום לים־המלח ובמחוז שלאורך חופיו, המו חיים רבים. בלילות חמים, כשיצאו התושבים מבתיהם לפוש ליד הים שמימיו כבדים, לאורן של מדורות ובצִלם של דקלים, או כשהיו שותים מי־דקל בפונדקים כדי לצנן את עצמם, היו מספרים מעשים ששמעו מאבותיהם וקראו בספרי התורה על סדום ועמורה שנהפכו, נהרסו ואבדו בחטאת יושביהן, ועל לוט שנמלט עם אשתו ועם בנותיו מן ההרס והחורבן ואשתו נהפכה לנציב מלח. והיו מצביעים על מצוקים ונציבי אבן ומלח ליד הים, שהם־הם אשת לוט שקפאה משהביטה לאחור. היו מצטערים על גורלה, אבל הכול יודעים שאין אלה אלא אגדות מימים רחוקים, ואין להן דבר עם המחוז הפורה כיום ועם יושביו, שהם ככל האנשים בעולם – לא חוטאים גמורים. עכשיו היו שם יותר מעשרה צדיקים.

קרובים יותר היו סיפורי חורבן הממלכה היהודית והבית. היו זקנים שזכרו עדיין את המראות. מקצתם השתתפו במרד והיו מראים את צלקותיהם מן המלחמה; סיפורה של המצודה הגדולה – מצדה – העומדת כגוש שקפא על הים מצפון ובלילה דומה לחיית פרא מטילת אימה, עוד הידהד בעמק הגדול. ועדיין נדמה ששומעים הם את זעקות הגברים, הנשים והטף, כל יושבי המצודה, שקיפחו חייהם במו ידיהם שלא יפלו בידי הרומאים. והסיפור פרוש על העמק כעננה שחורה, כיראה עמוקה שמפחדים לדבר בה, כאותם שטפונות מים הבאים פתאום מהרי יהודה, מציפים את מרחבי הוואדיות הגדולים – נחשולים עכורים מזרי אימה המתגלגלים בנהמה כאילו שליחים של סוף העולם הם, ושוטפים אדמות שעובדו בעמל רב, ונוטלים את חיי הקורבנות שנזדמנו בדרכם. ופתאום הם עומדים מזעפם, נעלמים, וההרים צרובי השמש והאדמה החרבה שוב עומדים בשיממונם, כמו לא ידעה הארץ מים מעודה.

אבל כבר עברה יותר ממחצית המאה מאותם מרד וחורבן והחיים נמשכים, והמחוז, שיושביו יהודים ונַבָּטִים ומושליו רומאים, והיה שייך לממלכה הנבטית שהרומאים שמו לה קץ עשרות שנים לפני כן, גדל ופרח ויושבים בו אנשים רבים החיים כאילו עמק לוהט זה והערבה הם מרכז העולם.

בבתא, שלבלרים ומשרתים ורצים מצפים למוצא פיה, מנהלת את אחוזותיה בתבונה רבה. לעִתים, בשעות הפנאי, בהיותה לבדה בביתה הנאה במחוזא, היא מחטטת בסל הנצרים, אוצר זיכרונותיה, ומסתכלת בחיבה בשטר־המתנה שנתן אביה המנוח לאִמה מרים, מתוך אהבה. יום אחד, לאחר שנפטרו, מצאה נייר זה והיא שומרת עליו כזיכרון יקר. בבתא מעיינת בשטר ומחייכת: אביה נתן לאמה קרקעות וזכויות מים במעיינות וכיוון שהיה איש שיטה וסדר, כתב במפורט ובמדוקדק את הימים ואת השעות שהמעיינות יעמדו לרשותה להשקות את אדמותיה. החלקה שמדרום לעיר, דרך משל, כל יום רביעי היא רשאית להשקותה שעה ומחצה.

ובשעת רצון, כשהשבת נפרדת לשלום, דמדומי חולין מרצדים על העמק ועוד מעט קט יפיקו שלושה כוכבים נוגה, נזכרת היא באביה שמעון, שהפריח את האדמות האלו ונטע בהן נטיעות ודקלים ואפרסמון, אוצרו של העמק שרבי עולם להוטים אחר בושמו, והצליח ועשה רכוש רב והיה מנכבדי המקום.

והיא זוכרת את סיפוריו. כעשרים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול וחורבן המקדש, בא אל העמק הרחוק כדי לבנות את חייו מחדש והתיישב במחוזא שבתחום העיר צוער, ורכש משכניו הנבטים חלקות אדמה ומטעי תמרים וזכויות מים, היקרים מאוד באזור מעולף חמה זה. עוד נשארו בידיה תעודות המכר של אותן אדמות. היה זה בימי המלך רבאל השני, אחרון המלכים הנבטים. זמן קצר אחר כך, בשנת 106, כבש טריאנוס את ממלכת הנבטים והעמק והערבה עד פֶּטרה היו ל“פרובינקיה עַרַבִּיה” בשלטון מושל רומאי. שמעון עבד קשה וראה ברכה בעמלו ונשא אישה שהביא מיהודה ונולדה בבתא, בת חיל, ומשגדלה נישאה לישוע בן יהוסף, והיתה יד ימינו של בעלה. וכשנפטר ונשארה עם בנה היחיד, המשיכה לעבד את אדמותיו ואת האדמות והמטעים שירשה מאביה, והצליחה.

אבל לא היה פנאי לזיכרונות – העבודה הרבה קראה לה.


יום אחד בא הסוכן שמוע בן מנחם אל ביתה הגדול במחוזא וביקש לראות את פני הגבירה. בא כוחו של שמעון, סוחר מצפון הים הוא – כך אמר – הרוצה לחכור את בוסתן התמרים שלה בפתח העיר.

“שב בבקשה,” אומרת בבתא העומדת על ההזדמנות. “תשתה משהו?”

שמוע יושב ושותה מי־דקל. משוחחים. שמוע נוקב במחיר. בבתא מחייכת, “מוטב שאתן את הבוסתן בחינם ובלבד שלא במחיר כזה,” היא אומרת.

שותים עוד מי־דקל. שמוע מספר חדשות מיהודה ומן הגליל ששמע אגב מסעותיו. מעטים מבני מחוזא היו בגליל. גם ביהודה אין מרבים לבקר. בני הערבה עסוקים במעשיהם ויהודה והגליל רחוקים, מעבר למדבר. בבתא לא היתה מעודה בגליל. היא שמעה כי ירוק הוא ובו יערות רבים ועשב רב והיא, שגדלה בערבה מוכת השמש, אינה יכולה לשער מה מראהו. בילדותה סיפר לה אביה על ארץ היהודים הגדולה בצפון, על חכמיה העוסקים בתורה ועל היישובים שנתחדשו בשפלה ובגליל, והיא חוקרת את שמוע על הנעשה בה. אחר כך הם חוזרים לדבר בנעשה במחוזם. תודה לאל, ממעיינות צוער נבעו השנה מים רבים, אין להתלונן, אומרת בבתא. בקיץ אולי תיסע לעזה, לנוח ליד הים הגדול. חוזרים לעניין הבוסתן. שמוע מעלה את המחיר. בבתא מסרבת. לבסוף, כשהשמש האדומה כבר יורדת על הרי יהודה ומואב העומדים עליהם מאפירים וכוכבים מיתמרים ממעל, הם מסכימים: הבוסתן ייחכר תמורת 42 כיכרות תמרים וחמישה סאים פרי. בחוזה נקבו גם את שכרו של שמוע, “תמורת עמלי והוצאותי”. העסק נחתם ונסתיים. שמוע נושם לרווחה. בבתא מצווה למשרתיה, העומדים עליה לשמשה, להגיש יין מיריחו. בציר נאה היה השנה.

למחרת יצאו בשיירה ההולכת דרומה, לפטרה, עיר המימשל הגדולה של ארץ הערבה, ובמשרדי השלטון חתמו על החוזה לחכירת הבוסתן הכתוב יוונית והפקידים נתנו על הקלף את חותם השלטון. החוזה קופל ונקשר. בחלק המגולה, כתב שמוע את תמציתו בארמית, שפתם של יהודי המחוז. בבתא חתמה את שמה. שמוע חתם. העדים חתמו. בבתא אינה יודעת קרוא וכתוב ואחד מעוזריה קרא לפניה את הכתוב. בתום הטקס יצאו לתור את העיר הגדולה ששמה יצא למרחקים, בירתם המפוארת של מלכי הנבטים, את מקדשיה ואת ארמונותיה החצובים בסלעים. צפו גם במשחקי האיצטדיון ואחר כך ישבו בפונדק ושתו שיכר שבא מארץ תימן. הם ועוזריהם לנו בבית האורחים הנאה בעיר. שמוע נשאר בפטרה, ליהנות בקִריה הגדולה, שבה מצטלבים דרכי מסחר ממזרח וממערב ואליה באות שיירות נושאות תבלינים ואבנים יקרות מערב ומהודו ותוצרת רומא ויוון שהגיעו לנמל עזה ויצאו משם בשיירות גמלים וחמורים אל ארצות המזרח המסתוריות והתעכבו בפטרה, הגבול האחרון של ממלכת רומא. אוהב שמוע לפגוש אנשים זרים ולשמוע שמועות מארצות רחוקות, ויש לו גם עסקים שונים לסיים בעיר השלטון. אבל בבתא היא אישה עסוקה ומצפה לה עבודה רבה בביתה ובשדותיה ואין היא מבזבזת זמנה בתענוגות ומשעלה השחר יצאה בדרך הערבה לביתה.


דרך הרוח מי יידע? ומי יודע מהי הכתובת לאיגרות ולחוזים? יותר מ־1800 שנים לאחר מכן, במערה של עין־גדי, נמצאו חוזה בבתא וכתב ידו של הסוכן שמוע וחתימת ידיהם לאישור.


רומא היא ארץ של חוקים ודינים, חוזים ובתי־משפט, רשומות ונוטריונים – הכול כדת וכדין. זה סוד כוחה של האימפריה עד האחרון והנידח שביישוביה. וכך היה גם באיפרכיה הערבית. הזמן קצר והמלאכה מרובה, אך בבתא הטרודה באדמותיה, במטעיה ובשאר עסקיה, נאלצת להקדיש זמן רב גם לחוזים ולערכאות, לדינים ולמשפטים.

הדרכים סביב הים ולאורך הערבה ידעוה, הדרכים במדבר ידעוה. מיריחו ועד צוער התפרשו עסקיה. ישוע הילד גדל ועִמו גם צרכיו. בבתא שלחה אל האפוטרופסים איגרת דחופה וביקשה שימסרו לה מרכוש ישוע שישה דינרים המגיעים לה בעד כלכלת הילד במשך שלושה חודשים מפאנימוס [חודש תמוז], ועד גורפיאויוס [אלול]. האפוטרופסים מילאו את תביעת האלמנה, כפי שמעידים קבלה בארמית ותרגומה היווני. הלבלרות והסדר שלטו בעולם מאז ומתמיד.

רבת פעלים היתה בבתא ונוסף על כך, חי ראשי, יפה היתה ונאווה! במיטב שנותיה היתה אותה אלמנה, מלאת גוף, בריאה ופניה נאים. בעלי אחוזות וסוחרים באזור ניסו להשתדך אליה. גם שמוע הסוכן, אגב משא־ומתן עסקי, ניסה לא אחת לזווג לה זיווגים והיה מספר לה על בעל בוסתנים ממחניים או סוחר מיריחו שעסקיו מגיעים עד רבת מואב ועד למדבר הערבי. ובבתא צוחקת ואומרת: “לא, שמוע, אני אישה עסוקה וכבר ראיתי ועברתי הרבה בחיי. אין לי פנאי להצעות שכאלה. ובכלל, קשה לשכוח את בעלי המנוח. הרי גם אתה הכרת אותו ואתה יודע כמה מיוחד היה האיש, מנוחתו עדן. וישוע עדיין קטן ומי יודע כיצד ינהג בו אב חורג? לא, לא שמוע.”

שמוע נאנח. עסק נשמט מידיו והוא ממשיך למדבר על היבול הצפוי השנה.


בעין־גדי, לחופו המערבי של הים, גר יהודה בן אלעזר, המכונה כתושיון, מנכבדי המקום, בעל נכסים ואחוזות וספינות לו המובילות פרי ליריחו. הוא יוצא ובא במועצת העיר ואף יודע תורה וביקר גם ביבנה, שם קם בית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ושם מחדשים ממשיכיו הרבנים בתורה. ויהודה עושה עסקים גם עם הרומאים ואף עם הקֶנטוריון – שר המאה הרומאי, מפקד חיל המצב בעין־גדי. ליהודה אישה – מרים בת בעיין ולהם בת יחידה – שלמציון, הנקראת דרך חיבה שלמציוס. אולם יהודה לא חי עם אשתו. חומה של מריבות נתגבהה ביניהם ונפרדו בלא גירושים. הרבה מדברים בעניין זה, אבל אין איש מאשים את יהודה המקובל על הבריות. אומרים שגזרת שמים היא.

יהודה שמע על האלמנה בבתא וגם פגש בה ולִבו נכבש. אומרים, אהבה של ממש. שלח שלוחים, שלח את שמוע. ויהודה, במלוא שנותיו – גבר בעמיו הוא – נאה ומכובד וכאמור, בעל נכסים. גם בבתא ראתה אותו פעם ופעמיים בכיכר השוק של מחוזא כשבא לשם בעסקיו, ומי יודע דרך הלב. לִבה של בבתא נמשך אליו. והיא, שדחתה גברים רבים, נכבדים ועשירים, גרושים ואלמנים ורווקים, נמשכה דווקא לזה שאינו יכול לגרש את אשתו. ואולי חשבה, שאם טוב הוא לאשתו עד שאין היא רוצה לשחררו, טוב יהיה גם לה. יהודה התייצב לפניה. יודע הוא לדבר, משוחח בנעימות, בתקיפות, אבל בנימוס. מספר לה על חייו עם מרים שלא עלו יפה, ואומר שהיא, בבתא, כבשה את לִבו, ומבקש, היי לי לאישה. בבתא מהססת קמעא, אך יום אחד נפוצה שמועה בכל העמק – בבתא נישאת. עוד לפני נישואיה נכנס יהודה לעסקיה ועזר לה בענייני המשפטים ובמשרדי השלטונות וכתב למענה איגרות ותעודות וליווה אותה אל הרי מואב, מעבר לים, לרבת־מואב, גם היא עיר שלטון. באותם ימים נערך מיפקד קרקעות מטעם השלטונות הרומאים לקביעת המִסים שיוטלו על תושבי הערבה, ויהודה עזר לה למלא הצהרה על רכושה במשרדו של הקצין הממונה על המיפקד. בבתא פירטה את קרקעותיה ומטעיה ואת כמות יבולי התמרים לסוגיהם והודיעה: “אני מצהירה את אשר ברשותי, בנוכחות אפוטרופסי, יהודה בן אלעזר מהכפר עין־גדי בתחומי יריחו של יהודה,” וסיימה: “אני נשבעת בטייכה של האדון הקיסר שהצהרתי באמת ובתמים ככתוב לעיל.” ויהודה מציין: “אני יהודה בן אלעזר, האפוטרופוס, כתבתי בעדה.”

בבתא אמנם נשבעה שהצהרתה אמת, אבל אנו יודעים שהעלימה חלק מרכושה, לבל תשלם את המִסים במלואם. כבר אמרנו, מנהלת עסקים פיקחית היתה.

ולבסוף קבעו את יום החופה והזמינו את מכריהם ואת ידידיהם לבוא ולשמוח בשמחתם. אנשי המחוז אמנם באו ושמחו. חפצים היו באושרה של בבתא.

כל העמק חגג ועלו המדורות מקצה הארץ ועד קצהָ. מצפון לים ועד צוער, וענו להן משואות עין־גדי ומולן, שלהבות מחוז עגלתיים במואב, ואיתן העיירות שעל ראשי ההרים. בבתא שלנו נישאת! קולם של החלילים התנגן כל הלילה, וסעודה שכזו וחגיגה שכזו לא זכרו הזקנים זה שנים רבות, והיין שבא מחברון, מחוז הכרמים והיקבים, היה מן המובחר שביינות.

יהודה לקח עמו את בתו שלמציון ועבר למחוזא, אל ביתה של בבתא. והם חיו באושר, כך אני מקווה. עובדה, בבתא ביקשה להעביר את האפוטרופסות על בנה ישוע מידי יוחנן בן יוסף ועבדעבדת בר אילתה הנבטי, לבעלה החדש, אם כי לא נענתה. היא אהבה את שלמציון־שלמציוס, בִּתו של יהודה, והיתה לה כאם. כשהגיעה שלמציון לפרקה נישאה לחתן מכובד מעין־גדי, יהודה בן חנניה, המכונה קימבר, והאב והאם החורגת נתנו לה נדוניה יפה, כסף וזהב ולבוש ויהודה הוסיף לבתו שי – בית נאה, חציו נתן לה בחייו וחציו ציווה לה לאחר מותו.

כך יכלו לחיות באושר. אבל נראה שהמזל לא האיר פנים לבבתא. לא עברו שלוש שנים לנישואיהם ויהודה חלה ומת. בבתא, שהתאלמנה שנית, ביכתה את גורלה, אבל בתום ימי האבל חזרה לנהל את עסקיה ואת אחוזותיה בכישרון רב. עכשיו נוספו על רכושה מטעי התמרים שירשה מבעלה במחוזא ובעין־גדי, והיא מכרה את יבולם ברווח נאה. שלמציון קיבלה את חלקה ברכושו של אביה, אולם בני אחיו תבעו אף הם חלק בירושה, והתחילה התדיינות משפטית ארוכה במשרדי המחוז. אחייני יהודה הזמינו את בבתא לבוא אל הנציב הרומאי בפטרה לדיון על אחד המטעים שירשה מיהודה ושלטענתם שלהם הוא. בבתא הודיע לאפוטרופסית של האחיינים על־ידי פרקליט ששכרה בפטרה כי “מאחר שהשתמשת נגדי בכוח והשמצת אותי, כתבתי תלונה עליך אל הוד רוממותו הנציב, ועתה אני תובעת אותך.” וזו עונה ובבתא עונה, וללבלרים היתה עבודה רבה.

בשעה שבבתא רבה את ריבה עם האחיינים, אין מרים, אשתו הראשונה של יהודה מעין־גדי, שותקת והיא משתלטת על כמה ממטעי יהודה. משנודע הדבר לבבתא, פנתה אל בית־המשפט בפטרה והודיעה למרים: “בנוכחות עדים, שצירפו את חתימותיהם וחותמם, תובעת בבתא בת שמעון ממחוזא את מרים בץ בעיין מעין־גדי לבוא עמה אל הנציב הרומאי בפטרה, מאחר שאת, מרים, שדדת כל מה שהיה בבית יהודה בן אלעזר כתושיון בעלי ובעלך.”

מרים משיבה מלחמה שערה ומודיעה: “הזהרתי אותך ותבעתי ממך לפני כן לא לגשת לרכוש בעלי, אין לך כל זכויות על רכוש יהודה בעלי.”

שתי הנשים החזיקו ברכושו של בעלן המת, זו אומרת כולו שלי וזו אומרת כולו שלי. אנו יכולים לראות בעיני רוחנו את בני העמק, מעין־גדי ועד צוער, יושבים לעת ערב בפונדקים, ומספרים על מלחמת שתי הצרות. ויש המרכלים, שבבתא שמה עינה בגבר חדש ממחוזא, בבלי בן מנחם, ורוצה היא לעשותו בעלה השלישי. ואנשי הפונדקים מחייכים: קוטלת גברים היא בבתא.

כך דרכם של הולכי רכיל!


יוחנן בר־יוסף, אפוטרופסו של ישוע, בנה של בבתא מבעלה הראשון, הלך לעולמו או שנמנע ממנו למלא את תפקידו, והאפוטרופסות על היתום עברה לבנו, שמעון הגיבן. ויש בידינו קבלה בארמית בתרגום יווני המודיעה כי שמעון זה העביר לבבתא שישה דינרים תמורת מזונותיו ולבושו של הבן במשך שלושה חודשים.

זו התעודה האחרונה שיש בידינו מבבתא, שכן הימים ימי קיץ והשנה, 132. אל העמק הגיעו שמועות על בר־כוסבא הקורא למרד ברומאים בצפון, ביהודה, והצעירים החלו מסתודדים ומתלחשים.

אל עין־גדי הגיעו שליחים מסתוריים, ויהונתן בן בעיין, אחיה של מרים, כינס את הצעירים וסיפר להם על האיש שבא לגאול אותם משעבוד רומא. הצעירים הנלהבים נענו לו, התנפלו על חיל המצב הרומאי שבעין־גדי וגירשוהו. שוב היה העמק למחוז עצמאי. אל העמק הגיעו מכתבים מבר־כוסבא הלוחם בהרי ירושלים. הוא ביקש לשלוח חיטה ומלח למען המורדים ותבע שלא לתת מחסה לעריקים ולשלוח אליו מפקד שסרח ולשמור את מטעי האפרסמון לבל יושחתו. ותוך כדי המלחמה הקשה שלח ליהונתן בן בעיין ולמסבלה, מפקדי המקום, איגרת וביקש שישלחו אליו את ארבעת המינים, לולבים אתרוגים, הדסים וערבות, הגדלים בעין־גדי, לאחר שיפרישו מעשרות כדין, כדי שלוחמיו יוכלו לחוג את חג הסוכות כהלכה.

השלטון בעמק התנהל עכשיו משמו של בר־כוסבא על־ידי הפרנס הממונה מטעמו, היושב בעין־גדי. אבל העמק והערבה נמצאו מעבר למדבר יהודה והמלחמה היתה רחוקה ממנו. החיים בעמק נמשכו כפעם, נעשו עסקים ונחכרו אדמות ונחתמו תעודות כדין – עכשיו בלשון העברית – והן מנו את השנים לפי מלכותו של שמעון בר־כוסבא נשיא ישראל – שנה ראשונה ושנייה ושלישית.

ולא עוד.

מן הצפון החלו להגיע שמועות רעות. הדריאנוס קיסר רומא שיגר לגיונות רומאים בפיקודו של הטוב שבשרי צבאו, יוליוס סוורוס, והם גברו על המורדים. איגרותיו ופקודותיו של בר־כוסבא נעשות קצרות ונואשות. נדמה לו כי היישובים אשר על חוף הים הסגור, הרחוקים מן הקרבות, אינם נותנים את חלקם במלחמה הקשה, והוא נוזף בהם: “משמעון בר־כוסבא לאנשי עינגדי למסבלה וליהונתן בר בעיין שלום. בטוב אתם יושבים, אוכלים ושותים מנכסי בית ישראל ולא דואגים לאחיכם לכל דבר.”

בני העמק – קדרו פניהם. קרבות קשים נערכו בארץ, תש כוחם של המורדים, אלפים נהרגו, הדם זרם כפלגים בהרי ביתר, והיישובים נפלו בפני הרומאים זה אחר זה. ולבסוף הגיעה הידיעה – בר־כוסבא נהרג. הלגיונות הרומאים נתפנו וירדו אל ים המלח כדי להחזיר את העמק המורד למרותם. המורדים וקרוביהם מצאו מפלט במערות. בבתא צררה את תעודותיה בסל נצרים, ובהן הכתובה שקיבלה מיהודה, מכתבי אביה ותעודותיו, המסמכים המודיעים על רכושה ותעודות בית־הדין. סבורה היתה כי לכשתצא מהמערה יסייעו לה אלה להשיב את רכושה. וכאישה מטופחת לקחה עמה גם מראה, תכשיטים וגם שמלה נאה וכלים ואת מפתח ביתה. אל המערה באה גם צרתה, מרים, שאחיה יהונתן בר בעיין היה ממפקדי עין־גדי. הסכנה קירבה את שתי הנשים.


אבל בבתא ומרים ושאר המסתתרים לא יצאו עוד מן המערה. הרומאים כבשו את עין־גדי והחריבוה והעמידו מחנות מעל למערות בנקיקים הצרים לגישה. המסתתרים במערות שלא מתו ברעב, ובהם בבתא, נהרגו בידי הרומאים. ליד גופתה נמצא סל הנצרים ובו התעודות, הראי, התכשיטים ושרידי לבוש שלה ושל נשים אחרות שהתחבאו באותה מערה ולא ראו עוד אור שמש. לאחר 1826 שנה נחשפו שלדיהם ושרידיהם ותעודותיהם ומכתבי הנשיא בר־כוסבא והמראה היה והתכשיטים וכלי המטבח והבגדים על ידי החופרים בני בניהם של בבתא ויהודה ושמוע ומרים ויהוסף בן חנניה ויהודה קימבר ויהונתן בר בעיין ומסבלה ויהודה המכונה כתושיון ובתו האהובה שלמציון, ששם החיבה שלה שלמציוס. האיגרות הגיעו לתעודתן. נוחי בשלום בבתא, אני לוחש את שמך בגעגועים, עומדת לעיני מעבר לזמן, מעבר למדבר, בעמק השׂידים, לא מושגת, ואף על פי כן אני נוגע בך בקצות אצבעותי.


מקורות: החיפושים אחר בר־כוכבא – יגאל ידין; מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תש"ך, ידיעות בחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה; מערות מדבר יהודה, סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"א (חוברות א־ב תשכ“א, חוברות ג־ד, תשכ”ב).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37180 יצירות מאת 1903 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!