המלך ואחותו ישבו על ספסל אבן. הרים עמדו עליהם, צחיחים כמו ההר שעליו התנוסס ארמונם. באור אחר הצהריים של יום הקיץ, שטף הערפל את העמק שלרגליהם, וההרים שממול היו גוש אפור שאי־אפשר להבחין בו בעצים, ביישובים, בדרכים.
כל קיץ, עם חומו, עלה עם אחותו מהארמון שבקיסריה־פיליפי, בפתח העמק המתלהט, בשערי הנהרות הפורצים מן החרמון, אל הארמון שבראש ההר. כל יום אחר הצהריים, משירדה השמש על ההרים ממול ורוח קלה נשבה משם, היו יושבים על ספסל האבן העומד בגבול ההר, שממנו נמשך מדרון אל עומק הנחל, עד תחתיתו, משם נשמע שכשוך מפל המים שאינו פוסק לעולם. מכאן צפו בדומייה בארץ שלפניהם, שני אנשים זקנים, אח ואחות.
מרקוס יוליוס אגריפס נעץ את מבטו בארץ הגליל הנסתרת שמעבר לנהר ומעבר לעמק. מה נעשה בה? מה עושים אנשיה? פעם הכיר אותה היטב. עכשיו מנע את רגליו ממנה.
רוח הילכה בהר. למרות הקיץ עטרה רוח קרירה את המלך ואחותו, והם ישבו כקפואים על ספסל האבן. לא חשו ברוח או שהתעלמו ממנה.
עדיין יפה היתה ברניקי, כבאותם ימים, אדמונית, נישאת, עוד ניכרים בפניה ובחיטובי גופה ההרים הנוקשים שגידלוה, הרוחות שהקשיחו את אופיה ופיסלו את יופיה. רוח המדבר הגדול, הבאה מן הדרום הנושק לאדום, עיצבה כל פרט ופרט בגופה המושלם. ואפילו הינתה מלכים ומצביאים במיטתה, היא שבחרה בהם. היה בה מן הפרא, מחיית הבר התוזזת, שלחופש נולדה, ואין אדם יכול לשים עול על צווארה.
מה היא זוכרת? מה מסתירה שתיקתה? מדוע היא נועצת את עיניה בארץ הרחוקה שמעבר לנהר? מה היא רואה? קרובים היו עד מאוד, עד כדי כך שהמלעיזים ביהודה אמרו שחוטאים הם בגילוי עריות, אבל מעולם לא העז לשאול על מחשבותיה. חש אותה כבשר מבשרו, אבל מעולם לא אמרו זה לזה מה טיב אהבתם. ברומא סיפרו עליהם בנשפי שיכורים והוללים, ליחשו וציחקקו צחוק של בעלי זימה. והם – מימיהם לא הגיבו על לחשושי הנתינים המסתודדים, כוהנים בירושלים או אנשי חצר ברומא.
במה היא מהרהרת, אחותו בריניקי? ברניקי היפה, שמלכים מתדמור ועד ארץ הנבטים נפלו לרגליה וביקשו את חסדיה, והיו מוכנים לתת את מלכותם תמורת אהבתה ולמול את בשרם. האם היא רואה עדיין לנגד עיניה את טיטוס הצעיר מחריב מולדתם? האם עודנה אוהבת אותו? אגריפס דימה שטיטוס, לימים קיסר, הוא אהבתה האמיתית; שבו היא מהרהרת, יושב על כס המלכות ברומא עיר בירת עמים, אף על פי שגם בו השתעשעה כבחתול מחמדים, כבמלכים ובשליטים אחרים, ובגדה בו עם שועים ועבדים, עד אשר גירשה. האם היא רואה נגד עיניה את ימי ההשפלה ברומא?
לפני שבועות בא אל אגריפס אורח שלא ראהו שנים רבות, יוספוס פלאוויוס, הוא יוסף בן מתתיהו בלשון העברים, כוהן ממשפחה נכבדה בירושלים, מושל הגליל בימי המרד, שהצטרף אף הוא אל הרומאים, שאין בשר ודם יכול לנצחם. משיצא לרומא, כתב פלאוויוס את תולדות מלחמות היהודים ברומאים ושלח אליו עותק. במשך השנים אף החליפו איגרות. לאחרונה כתב פלאוויוס ספר על תולדות היהודים. עותק ממנו הביא עמו כשבא לבקרו בארמונו, ואגריפס שילם לו כסף רב. בו בלילה עיין בספר בלהיטות. כבר שככה חמתו של פלאוויוס על המורדים ושנאתו על שהוציאוהו מקהלם. גם בספרו הקודם לא נסתרה אהדתו לאחיו היהודים, אבל כעס רב כעס עליהם שיצאו למלחמה בחזקה שבאומות העולם והאשימם בהרס הממלכה והעיר והמקדש. עכשיו, שהוא זקן, נרגע וסיפר את תולדות העברים בגאווה והתפאר בקדמוניותם.
מספרו של יוספוס למד אגריפס גם על אבותיו. בני הורדוס לא הרבו לספר על תולדותיהם. היו להם דברים רבים מדי שאינם צריכים לפומבי, אבל פלאוויוס, היסטוריון מוכשר וצייד עובדות בלתי־נלאה, ידע לגלותם במסתרים ולהעלותם על הכתב.
כשקרא את קורות אבותיו נתמלא לעתים גאווה, לעתים צער, ותמיד חוסר אונים מרגיז. נע הוא בין שני הקטבים, בין אם־סבתו, מרים בת חשמונאים, לבין אב־סבו, הורדוס בנם של אדומים. גם מלכי בית חשמונאים רצחו, עסקו בתככים, בגדו והחניפו לרומאים. אבל הם היו בנים לאיכר, לכוהן ממודיעין שהיה לאגדה, ואילו הורדוס ובניו היו בעיני עם יהודה צאצאים לאדומים הזרים, אף שהתגיירו. וכך גם הוא, אגריפס, איש אדומי, אבל אין הוא יכול להינתק מן המקור החשמונאי, או שלא רצה להינתק ממנו, מן הקנאים שהיו הורגים את אבותיו אילו היו יכולים, ואבותיו רצחו אותם, כיוון שיכולים היו.
אבל למרות אהדתו לעם היהודים, לעתים אף אהבתו, לא יכול היה שלא להשתאות על יצר ההרס והקנאות ההולך עמם עד היום. סמוך ובטוח היה שבמקום כלשהו ביהודה או בגליל, מתכוננים הם למרד חדש כדי להיכשל בו בנחלי דם. אבל אין הוא יכול לשונאם. ירצה או לא ירצה הוא גם משלהם. אבל הוא גם צאצא להורדוס, רוצח בנו – הוא סבו של אריסטובלוס. בנם של אדומים היה הורדוס, אנשי מלחמה נועזים, אנשים הררים רחוקים, שאבותיהם עבדו את הגילולים בכל פינות הריהם. אבל כשכבשם יוחנן־הורקנוס החשמונאי התמזגו עם העם שבצפון, עם היהודים. בא הקץ לעבודת קוס, אלוהיהם מדורות, וקיבלו על עצמם את דת האל היחיד, והיו נאמנים לשליטיהם החשמונאים, יוצאים במלחמותיהם, מכבדים את הכוהנים שבירושלים, ממלאים את מצוות אמונתם החדשה, והיו בהם שהצטרפו לקנאים ולחמו עם המורדים בירושלים.
הזמנים שחקו את פלאוויוס, והחיים ברומא במשך שנים רבות – רֵע לאציליה, למלכיה ולחכמיה, נהנה ממנעמיה ומקובל על נשותיה שביקשו לשמוע מפיו על אמונה באל היחיד שהיתה לאופנה – הביאוהו לעתים לקלות ראש ולזחיחות הדעת. ועדיין חש שייכות לאחיו היהודים, הערצה לקנאים המוכנים למסור נפשם על אמונתם. לעתים קרובות, בלב הילולות רומא, מצא עצמו בז לגדולתה. ועם זה נתכעס כעס רב על כך שאותו זיכרון ואהבה מונעים ממנו ללכת אחרי הנאותיו, להיות רומאי כרומאים, בשר מבשרה של מלכות כובשת עולם.
הוא בא לבקר את יהודה, ארץ אבותיו שלא היה בה שנים רבות. הגעגועים והסקרנות משכו אותו, ואפילו לא הודה בכך, רצה לבקר שוב בארץ הלא־מתפשרת, כדי להיווכח שצדק כשנטש אותה. הוא רצה לבוא ליהודה גם כדי לפגוש את בנו האורטור החי בקיסריה, עמו לא התראה שנים רבות, ולהיפגש עם נכדיו.
בנו, סימונידס־אגריפס, התחנך ברומא ומשבגר, נטש את דת אבותיו וקיבל על עצמו את דת הרומאים וחזר לקיסריה והיה מרומאי העיר, ובני קהילתו נותנים לו כבוד רב על עיסוקו – אורָטור־מטיף־מלמד־משעשע בחוצות העיר ובאולמותיה. פלאוויוס נפגש עמו ועם משפחתו. שוחחו ברומית בנימוס מבלי שהפגינו קִרבה. הרי רומאי מאופק הבן ואינו רגשן כיהודים. זוכר היה פלאוויוס את הימים כשהיה יוצא חלציו ילד והיה עובד עמו את עבודת הקודש בבית־המקדש בירושלים ככוהנים אחרים, כדי להתרגל במלאכה. עכשיו היה זר לו, עובד לאלי רומא בקיסריה. נפגש עם נכדיו, והם הסתכלו בתימהון על סבם היהודי.
בלילה, על מיטתו, בחדר הגדול בארמונו של אגריפס, היה פלאוויוס חוזר ומהפך במחשבותיו. אחרון הוא למשפחת הכוהנים היהודית. בנו וילדיו אינם משלו והוא אינו משלהם. תמה שושלת הכוהנים המכובדת. וכי אפשר היה אחרת? כלום יכול היה שלא ללכת אחרי נטיות לבו, לחיות ברומא ולהסב עין בשעה שבנו המיר דתו והצטרף למי שהיו אויביו ומחריבי ארצו?
אגריפס השתוקק להחליף דברים עם האורח שעוד מעט ינטשו. יושבים היו בארמון עד אור כוכבים אחרון, עד שעלה עמוד השחר על החורן. דיברו יוונית, שפתם של משכילים בחברה הרומאית, בלהג מזרחי מובהק, ובלי משים היו עוברים לארמית, שפת הארץ, או לרומית, כשדיברו בענייני מדינה. לפעמים אף פלטו פסוקים עבריים, תמהים לשמוע עצמם מדברים בשפת האבות.
פלאוויוס אמר פתאום, מנחם את עצמו:
"רק מספרי ילמדו היהודים את תולדות מלחמת הדמים שהרסה את ממלכתם ואת מקדשם.
“ועשתה אותם בני אלמוות,” הוסיף לאחר שתיקת־מה.
וצחק צחוק גדול, כאותו הצחוק שהיה עולה במשתאותיהם שטופי היין של אצילי רומא, שבהם הרבה להשתתף.
אבל לא הוא, אגריפס. הוא נשאר כאן על ההר הקר, בבדידותו.
אגריפס זכר במעומעם את תחילתה של שושלת בית חשמונאים. לפני מאתים וחמישים שנה לערך, קם האב הזקן של השבט, מתתיהו, בן מודיעין, כפר נידח בארץ בנימין, על חייליו של אנטיוכוס אפיפאנס, שבאו לכוף על תושבי יהודה פולחנים זרים ועבודת צלמו של המלך, כמנהג כל המחוזות הנתונים לשלטונו.
ברומא, ביוון ובמדינות נוספות ראה אגריפס, כיורש עצר וכמלך, טקסים לאלוהי מזרח ומערב, לאלוהי יוון ולאלוהי רומא, לגיבורים עתיקים ולקיסרים שעודם מולכים. הוא חש עצמו זר לאלי האבן, רחוק משיכרון החושים שתקף את בני רומא, אך לא נתן פומבי למורת רוחו. בעמקי לבו בז לסגידה זו לבשר ודם שעשאום לאלוהים. אלוהים, אלוהי היהודים, אל לא נראה, אחד הוא ואין בלתו. אמנם הוא עצמו ערך בערי ממלכתו שיושביהן נוכריים חגיגות ושעשועים לכבוד אלי רומא המגולמים בפִסלי אבן, והיה מעלה אש וקטורת לפניהם, אך עשה כן רק כדי לכבוש את לב נתיניו הנוכרים.
פלאוויוס אמר לו באחת השיחות:
“יוון היא גם דעת ומדע וחוכמה ופילוסופים. ואלי יוון ורומא וגיבוריהם החצובים באבן ובשיש, מלוטשים ומאירים, אינם אלי אבן דוממים, אלא מעוררים ביופיים שאין משלו, הערצה למשהו טמיר ונעלם, לאלוהים לא נראה.”
ואגריפס אמר: " היהודים לא חשו מעודם ביופי זה."
אותו אב חשמונאי משכבר הימים, מתתיהו האיכר מן הכפר הנידח, שנא את הדת היוונית, כאחיו האיכרים וכמנהיגיהם הקנאים, ראה בה ובמנהגיה תועבה, גם אם בעריה הגדולות של יהודה, גם בירושלים, ביקשו רבים – ובעיקר שועי עם – את קִרבתם של היוונים ואת תורתם, העריצו את הגימנסיון וסיגלו גינונים זרים. מתתיהו וחמשת בניו הרגו את שליחיו של המלך הסלווקי שהעמיד את פסליו במקום הקדוש ביותר לעם היהודי ותבע מבני מודיעין כי יעבדו את צלמו, והמרד פשט בכל הארץ.
ביקש אגריפס לזכור את שמות האחים החשמונאים, אבל רק שמו של אחד מהם, יהודה, מנהיגו הראשון של המרד, עלה במחשבתו. עם איכריו קלי הרגל הביס את חיילי אנטיוכוס המתנהלים לאטם במתכונת חוקי המלחמה, כבדי שריון, מלווים בפילים, חיות מלחמה אימתניות, שאבותיו, האיכרים הקנאים מיהודה, הסתערו עליהם בחמת זעם. בילדותו שמע מפי אומנת זקנה על אחד האחים, שגהר תחת כרסו של פיל מעוטר כיוון שסבור היה כי מלך סוריה רוכב עליו, וביקש לתקוע את הרומח בבטנו ונדרס תחת רגליו. זה היה סוד כוחם של אבותיו האיכרים. הם לא יראו מוות כיוון שהאמינו כי המיתה משחררת את הנשמה מכבלי הגוף ומאחדת אותה עם בוראה, מקורה הנצחי.
פלאוויוס אמר: “הרצח הרב שרצחו בהם הוא שנתן להם את הכוח לעמוד לאורך ימים.”
מאה ועשרים שנה החזיקו החשמונאים בשלטון, תחילה כנשיאים וככוהנים. אחר כך נתאוו למלוכה, הכריזו על עצמם מלכים והיו רוצחים זה את זה ואת קרוביהם ואת שכניהם. לימים גבה לבם, נשתכחה מהם פשטות אבותיהם והם התנשאו כמלכי הנוכרים.
“מלכים הורגים,” אמר פלאוויוס לאגריפס ביושבם לעת ערב בטרקלין בארמון המלך, שותים יין גולן. כך דרכו של עולם – חזר ואמר.
ברניקי נתנה בו מבט נוקב.
פלאוויוס כבר עשה בארמונו של אגריפס כשבוע, אבל בפעם הראשונה יצאה ברניקי מחדרה והצטרפה לשיחת הלילה שלהם. שנים רבות לא ראה אותה פלאוויוס. כבת שישים הייתה לפי חשבונו, ועדיין ניכרו בה יופיה וגאוותה. כמו צוק נישא בהרי אדום, הירהר בינו לבין עצמו.
כיוון שלא שאלה אותו, לא סיפר לה על רומא, אבל סח לאגריפס מה קורה בעיר שמלכים ויורשים ומצביאים נלחמים בה, וסיפר על משתאות הנמשכים כבימים עברו, על מלחמות הגלדיאטורים המשלהבים המונים ומשחקי תאטרון, על בגידות ומעשי זימה ועל מריבות בסנאט. אגריפס, הזוכר את תפארת רומא ונכסף אליה, ביקש לשמוע עוד ועוד. ברניקי לא הגיבה, אבל פלאוויוס סבר ששומעת היא את הדברים. הוא סיפר על טיטוס שהעם אהבו.
פלאוויוס חייך: היהודים הפיצו שמועה כאילו ניקר יתוש בראשו של טיטוס מאז החריב את המקדש בירושלים ולא הניח לו עד שמת.
אגדה זו נולדה במוחם של מנוצחים המבקשים נקמה, אבל טיטוס מת שלוש שנים לאחר שעלה לשלטון. שמועות מרושעות אמרו כי אחיו דומיטיאנוס, המולך עד היום, הוא שגרם את מותו.
פלאוויוס סיפר על האבל הכבד שאפף את בני רומא עם מותו של טיטוס מיטיבם, וזרק מבט בברניקי. היה קורטוב של רשע באותו כוהן תככני, מפקד מורדים הצופה באנשיו הטורפים נפשם בכפם והוא עצמו ממלט את נפשו. הוא ציפה לתגובתה של המלכה, אך היא לא הגיבה. בספרו החדש לא חס עליה והשמיצה, אבל ברניקי נמנעה מלעיין בכתב היד.
בני הדורות הבאים לאחים החשמונאים, ששכחו מדוע יצאו אבותיהם למלחמה וביקשו שררה וכבוד מלכים, נסתכסכו ורצחו זה את זה ואגב מלחמותיהם כבש פומפיוס הרומאי את הארץ, והורדוס, בנו של הגר האדומי אנטיפטרוס, תפס את השלטון בברכת הרומאים, והחזיק בו שלושים וחמש שנים. מלך בונה ורוצח, מלך שנוא ונוטר איבה.
תושבי הארץ פחדו מפניו, חכמי היהודים רחקו ממנו. עסקו בתורתם בבתי־מדרשות ובבתי־כנסיות שלהם ונתעלמו מהורדוס. ואפילו הרחיב את הממלכה, בנה ערים חדשות וסלל דרכים, פיאר את המקדש בירושלים וקיים את מצוות דת ישראל בירושלים, והגן על היהודים בתפוצות – נדמה בעיניהם למלך רוצח, מכחיד שושלת החשמונאים. אפילו הוא יהודי בדתו ראו בו מי שלא יבוא בקהל ה'. לעתים ביקש בלבו את אהבתם, רצה שיקבלוהו בקהלם. הרי עשה הכול להגביר כוחה של יהודה, מלך ישראל הוא, היה חוזר ומצווח בשיגעונו בלילות סיוטים טרופי שינה, ולמחרת היה מצווה לרצוח קרובים ורחוקים.
“מלך הורג,” חזר פלאוויוס ואמר.
“אב־סבי ורוצח סבי,” ענה אחריו אגריפס.
כדי לרצות את היהודים ולקנות את לבם נשא לאישה את מרים לבית החשמונאים – אך ללא הועיל. מעולם לא ראוהו כאחד משלהם, ואף כי אהב את מרים רצח גם אותה, את האישה והאם שילדה לו בנים, אבל תמיד היה בעיניה עבד שמלך. ורצח גם שניים מבניה, בניו.
פלאוויוס הזכיר:
“גם מלכם הגדול והנכסף של היהודים, דוד, משיחם ועטרת ראשם, היה צאצא למואבייה, מן העם האסור לבוא בקהל ה', ורצח מי שעמד בדרכו, והכרית במירמה מי שעזרו לו.”
והוסיף: “לא מפני שאינך יהודי לא רצו בך ובאבותיך. הם לא רצו בכם, כיוון שביקשתם להיות מלכים כמלכי כל העמים, לא מושלים על עם יחיד ומיוחד ונבחר, שראשיו הם החכמים לומדי התורה.”
ואחרי הרהור הוסיף: " וגם מי שביקש את אלוהיהם, אבל שלא בדרך שקבעו חכמיהם, הרחיקוהו."
הוא התכוון לתלמידיו של ישוע מנצרת שנשא פניו אל מלכות אלוהים, אבל שונה מתורת החכמים, ונצלב בירושלים ומאמיניו קוראים בשמו.
“גם ברומא,” סיפר פלאוויוס, "קונה הדת החדשה מאמינים, וקיסרי רומא המבקשים לשעשע את ההמונים, משליכים את מאמיני ישוע לאריות אפריקה מורעבים, והמאמינים החדשים שרים תהילות דוד וצועקים שם צלובם ונטרפים. בתחילה צחקו הרומאים על שוטים אלו, אבל עכשיו, גם אם הם ממשיכים ונותנים אותם לחיות טרף, חלחלה עוברת לפעמים באיצטדיונים, כשהמאמינים מזמרים את מזמוריהם ונטרפים.
“אמונה חדשה יוצאת מארץ היהודים,” אמר פלאוויוס והזכיר כי גם אגריפס האב רדף את הנוצרים החדשים וציווה להרוג את שליחיהם שיצאו להפיץ את אמונתם בעולם.
והוסיף: “יש הטוענים שהעולם עתיד להשתנות בגינם של תלמידי האיש מנצרת. ארץ קטנה זו, ארצנו, משנה פני תבל.”
ואותו חכם זמנים, שתמיד תיבל דבריו באירוניה, הסביר: “אמונת היהודים מנצחת כשהם מפסידים.”
ופעם, כשדיברו על מלכות בית הורדוס, אמר פלאוויוס, “אביך, אגריפס אף הוא, היה היחידי בשושלת שלכם שהיהודים ראו בו מעין מלך שלהם.”
וזכרתי את אבי. בנעוריו, ככל בני בית הורדוס, חי ברומא, התהולל, ביזבז כספים, ברח מנושיו ליהודה, חזר לרומא וניבא לקליגולה כי ימלוך ועל כך כבל אותו הקיסר טיבריוס והשליכו לכלא. אבל נבואתו התקיימה וקליגולה נעשה קיסר ונתן לאבי מתנה, כבלים עשויים זהב, ככבלים שבהם נכבלו רגליו בבית־הסוהר, והמליכו על נחלות פיליפוס ולימים על ארץ־ישראל כולה. שב אבי ליהודה ונהג כיהודי לכל דבר ואהבוהו בני עמו והגן עליהם מפני שליטים חורשי רע. אם כי, מדי פעם, בתקוף אותו היצר והזיכרונות, היה יורד לצור ולערים נוספות ומשתתף בחגיגות ומתהולל כמנהג הרומאים.
אבל אני לא יכולתי להיות כמותו. הוא לא עמד בפני פרשת דרכים שעמדתי אני: לבחור בין היהודים והרומאים; להצטרף למורדים או ללכת עם הרומאים, שאין בן תמותה יכול להם.
אהבתי את אבי. זכרתי בגעגועים, כיצד נשא בחג השבועות את סל הביכורים על כתפו, כאחד העם, מהלך בתהלוכה על הר הבית, וההמון שהתכנס בהר קרא קריאות של אהבה וכבוד. ילד הייתי אז, ואבי כבד הגוף צועד עם העם הרב, שמח לקיים מצווה יהודית, שמח לרכוש את לב העם, ומחייך על מעשיו. הוא, שהתהולל בחצרות גדולי רומא כרומאי לכל דבר, הולך עם פשוטי עם בפרובינקיה נידחת לבוש לבן וסל על כתפיו. בידו הפנויה החזיק בכף ידי ואני הולך בצדו, ראשי מגיע עד מותניו, ואני גאה מאוד על האהבה השופעת אליו מכל עבר. עד היום חשה ידי שהזקינה את חום ידו.
והיו בקהל שזכרו אותו יום שאבי המלך הביא קורבן ונתן לעני, שנשא עמו שני תורים עלובים, להקדימו.
ובחג אחר, ואני כבר נער העוטה בגדי יורש עצר, היה זה במוצאי שמיני של סוכות, בתום שנת השמיטה, השנה השביעית, והיתה שמחה רבה בירושלים המלאה בעולי רגל והקימו בימה בעזרת בית המקדש ואבי לבוש בגדי מלוכה ועטור כתר ישב על כיסא כבוד, וחזן הכנסת נתן תורה בידי ראש הכנסת וראש הכנסת העבירה לסגן־הכוהנים וסגן־הכוהנים נתנה לכוהן הגדול והוא נתנה למלך, לאבי, וקם אבי, והעם מריע לו, וקרא בספר, כדין – הרי בילדותו למד עברית היטב – וכשהגיע לספר דברים וקרא: “מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי” זלגו דמעות מעיניו, שהריהו נכדו של הורדוס מבית האדומים, ופייסוהו החכמים וקראו: “אחינו אתה, אחינו אתה!”
וכל העם עונה אחריהם: “אחינו אתה!”
וכהורדוס סבו, הרחיב אף הוא את גבולות ירושלים וביקש לחזק את ביצוריה ולהוסיף לה חומה ומנעוהו הרומאים. אחר כך, בימי המרד, אמרו שאילו עמדה חומה זו, לא היה אפשר לכבוש את ירושלים. ובימי הרעב חילק מזון לבני העיר ומשנרדפו יהודים במדינות רחוקות בא לעזרתם. ואהבוהו העם כולו. אף כי, ככל מלכי בית הורדוס, נהג מחוץ ליהודה כאצילי הרומאים, ובנה תאטרונים ואמפיתאטרונים בערים הנוכריות שבממלכתו, והקריב קורבנות לקיסר רומא, וערך קרבות לודרים עקובים מדם, ששילהבו את ההמונים הנוכרים, שוכני ערי החוף.
ויום אחד, במלאת שלוש שנים למולכו, ערך חגיגות בקיסריה העיר הגדולה, נמלה של ארץ־ישראל, שרובה נוכרים, והופיע בהמון לבוש הדר, ומשראוהו הצופים, הריעו לו כלאל. ופתאום חש בבטנו ונשאוהו משם, ולא עבר זמן רב ומת. ויש שאמרו כי הנוכרים של קיסריה, למרות השפע הרב שהשפיע עליהם, הרעילוהו.
מאז תמו מלכים ביהודה.
בן שבע־עשרה הייתי אז, נער־שעשועים ברומא ובן מלך ביהודה, ויועצי הקיסר אמרו שצעיר אני מלמלוך על הארץ המורדת והעיקשת. והמליכני הקיסר על הגולן והטרכון והחורן ומחוזות בהר הלבנון ולמרגלות החרמון. על שפת הירדן, בניתי את בירתי – קיסריה־פיליפי. ליהודה שלח הקיסר נציבים רומאים, שרי צבא נוקשים. וכדי שלא יצטרכו להתערב בענייני המקדש של היהודים, שכל פגיעה בו עוררה מיד את תאוותם למרד, מינו אותי למשגיח על עבודתו. והתקרבתי לחכמי היהודים והתיידדתי עם אליעזר בן הורקנוס ועם שמעון בן גמליאל, מגדוליהם, והרביתי בשיח ושיג איתם. בנעורי למדתי ברומא ממורי, הפילוסופים היוונים, את שבחה של השיחה וחוכמתה של השאלה. ופעם שאלתי את בן הורקנוס, מדוע לא נקבעה המילה בין עשרת הדיברות, ולא ענה, אבל הביט בי בחיבה וחייך. הוא הבין כי אני, בנם של גרים, סבור כי מי שמקבל על עצמו מרצונו את המילה גדול מאחרים ועל כן ראויה מצווה זו שתיקבע בין החשובות שבמצוות.
מדי פעם יצאתי לירושלים ושהיתי בארמון אבותי שליד בית המקדש ואף בניתי עלייה כדי שאוכל לצפות בעבודת האלוהים בעזרה, אבל הכוהנים מיהרו והקימו קיר כדי להסתיר ממני את עבודת המקדש, ולא כעסתי. ידעתי שמהירי חימה הם, שהרי גם אני צאצא לכוהנים. בניתי בעיר בתי־קומה ואכסניות לעולי הרגל, האכלתי את ענייה והחזקתי בתלמידי חכמים, ומשרבו הבטלים ממלאכה, הוריתי לרצף את הרחובות בשיש כדי לפרנסם בעבודה. בסתר לבי קיוויתי שיום יבוא ואחזור להיות מלך על אחוזות אבותי ביהודה וביקשתי לרצות את בני עמי. אף כי גם אני, כאבי וכאבותיו לפניו, לא מנעתי עצמי מחגיגות בערים שבחוף סוריה, ובקיסריה ובערים הנוכריות האחרות של מלכותי, ובניתי שם תאטראות והיפודרומים וערכתי שעשועים להמונים והעמדתי פסילי קיסרים ומזבחות.
ופתאום פרץ המרד בירושלים, ואני לא שיערתי כי הגחלים הלוחשות כל הזמן במסתרים, יהפכו לשרפה שתכלה את הארץ. בן יום היתה יהודה למחנה מבקש דם.
באחד הימים שטופי השמש טיילתי עם פלאוויוס בגן הגדול שליד ארמוני. יום בהיר היה והארץ נגלתה לנו כמו מונחת על כף ידנו. ראינו את הערים שמעבר לבקעה, בגליל, את היישובים ואת הכפרים העומדים על ראשי ההרים ובמורדיהם, את הבוסתנים והיערות והדרכים, צלולים, כמו ניצבו בהישג יד. ראינו את בתי טבריה על שפת האגם. דומה היה שאנו רואים גם את האנשים המהלכים בחוצותיה ושומעים את שאון שווקיה. אמרו לי שעכשיו – עיר של תורה היא. שאלתי:
“יוסף בן מתתיהו (איני יודע מדוע פניתי אליו בשמו העברי), מדוע מרדו היהודים ברומא? וכי לא ידעו כי צבאם ידכא את המרד בנחלי דם?”
יוסף השיבני: “כיוון שהם רואים עצמם בניו היחידים של אלוהים הנורא, אלוהינו, שכרצונו יעשה.”
“והרי איבדו את ארצם!” קראתי בזעם.
“הם הפסידו מלחמה והם הפסידו מלחמות רבות וארצם ומקדשם נהרסו, אבל מאמינים הם כי אומתם תעמוד לעולם, גם כאשר מלכות רומא תאבד.”
היה קשה לי להאמין שכך יהיה. גם פלאוויוס, יושב רומא זה שנים רבות, לא יכול להאמין בכך. כל חיינו הושרשה בנו האמונה כי רומא תעמוד לעד. אבל היה בפלאוויוס מן הנשמה היהודית, יותר ממני.
“הם יעלו באש על אמונתם,” אמר וחייך בעגמומיות, חיוך שיש עמו חיבה ומורת רוח כאחת.
אותה שעה עברנו בנחל למרגלות הארמון, בין מעיינות מים ומפל זורם ברעש ממרומי סלעים, בין עצים ושיחים וציפורים מעופפות ומזמרות מעלינו.
פלאוויוס היה שליח המורדים בגליל ומשהפסיד את רוב מחוזותיו אחרי קרבות קשים, התבצר עם שרידי לוחמיו ביודפת שבראש ההר במערבו של גליל, וערך מלחמה קשה ברומאים שצרו על העיר.
“ואז,” כך סיפר, “אף כי לא היתה כל תקווה, נתכנסה חבורה של מטורפים במערה.”
הוא חזר בכעס: “מטורפים!”
והם תבעו ממנו ליהרג כולם ובלבד שלא יפלו בידי הרומאים.
“לחמתי את מלחמתי בגבורה, ועכשיו רצו הללו ליהרג ושתעלה נשמתם לגנזי מרומים. אני לא רציתי בכך,” אמר.
והציע להטיל גורל מי יהרוג את מי והערים עליהם ושחטו זה את זה עד שנותרו הוא ואדם נוסף, ושיכנע אותו שימסרו עצמם לרומאים.
“הם, היהודים, לא יסלחו לי לעולם,” אמר. אותו רגע ראיתי בעיניו, או שכך היה נדמה לי, ניצוץ של כעס ואולי של חרטה על עצמו ועל הבגידה שבגד.
לא היה כל טעם להמשיך במלחמה," טען טענה לפני אנשים שלא ראיתי. והזכיר את רבי יוחנן בן זכאי, מנהיג הפרושים בירושלים.
ואני זכרתי אותו. באחת השנים שלאחר המרד, עברתי ביהודה ובאתי ליבנה, העיר שביקש בן זכאי מאספסיאנוס, לבל ייכרת שם וזכר לתורת ישראל. ופגשתי אותו ואת החכמים שהתכנסו סביבו (מקצתם הכרתי משכבר הימים) והוא קד לי כלמלך, אבל בפניו לא היתה כל כניעה.
ופלאוויוס סיפר לי: “כשראה יוחנן בן זכאי שירושלים עומדת ליפול, הסתירוהו תלמידיו בארון מתים, והוציאוהו מן העיר הנצורה, שבניה נהרגים עליה.”
“להציל נפשו,” אמרתי.
פלאוויוס התעלם מדברי והמשיך: “הוא יצא אל המחנה הרומאי והתייצב לפני אספסיאנוס, מפקדם של גיסות הרומאים, וניבא לו שימלוך, וביקש ממלכה יהודית שלא תמרוד לעולם, ממלכה של תורה, ביבנה שבשפלת הים.”
כשפרץ המרד, שלחו הרומאים את אספסיאנוס ואת טיטוס בנו בראש גדודים ובהם הנועזים שבלוחמים, וירדו מספינותיהם בקיסריה. ואני, מלך מטעם רומא, הזמנתי את המצביא ואת חייליו לקיסריה־פיליפי בירתי ליד מקורות הירדן, וערכתי להם משתאות על גדות הנהר הסואן. שם פגש טיטוס הצעיר, הלוחם הנועז, את ברניקי, הגדולה ממנו בשנים רבות, וכאחרים לפניו התאהב בה. השניים בילו ימים ולילות יחד בתאווה רבה, כאילו לא ידעו אהבה לפני כן ומלחמה שתבוא אחר כך.
וכתום המשתאות והחגיגות יצאו למלחמה ביהודים והותירו אחריהם דם ואש ותמרות עשן. יום אחד הגיעה השמועה כי קיסר רומא מת, וחיילי אספסיאנוס שהעריצוהו עשאוהו קיסר. תחילה סירב, וכפו עליו, והפליג לרומא ולפני צאתו מינה את בנו טיטוס לעמוד בראש הצבא. אמיץ היה טיטוס ואכזר, אבל לא מן הנהנים מהרצח. אם ייכנעו היהודים, אמר, ייצא מהארץ, ואם לא – יטביע את מרדם בנהרות דם.
ובאנו אני ואחותי לירושלים והתחננו לפני ראשי העיר שיניחו את נשקם. חזרנו וסיפרנו להם על עוצמת הרומאים שראינו במו עינינו, ועל אכזריותם בשעה שאין שומעים להם. יוספוס פלאוויוס, האורח, הביא בספרו את דברי באריכות, וכדרכם של סופרים הוסיף משלו ושיפץ את דברי, אבל עיקרם אמנם אמרתי. ביקשתי להציל את ירושלים ולא שמעו לי. והקנאים, שעיניהם להטו ודמם רתח, ציוו לגרש אותנו, בני האדומים, עבדי הרומאים, מן העיר. ובאתי אל אליעזר בן הורקנוס ואל יהושע בן גמליאל, שהיו לפנים בני שיחי בירושלים, ואמרתי להם כי נהרות דם יזובו בבקעות ירושלים, אם לא יפתחו את שערי העיר לפני הרומאים, ויהושע בן גמליאל אמר לי: “עם זה שלנו מתרוצצות בו שתי נשמות – של תורה ושל מלחמה ואי אפשר להפרידן.”
“הנח להם,” אמרה לי ברניקי בכעס, “הם מבקשים להיספות.”
ושבנו לארמוננו בקיסריה־פיליפי וציפינו למה שהיה ברור כי יקרה.
הדמדומים ריצדו על ההרים שמעבר לנהר, מתעתעים. שם יושבים חכמי היהודים בבית־שערים, בציפורי, באושה ובטבריה ומשננים את תורתם.
הלילה בא פתאום. חושך היה על ההרים ורק בקצותיהם נתעטרה הילה של אור שנתקשתה להיפרד מן העולם.
פתאום אמרה ברניקי: “קר.”
לא ידעתי אם שמעה את שיחתנו או שהיתה שקועה בהרהוריה. חיבקתי את כתפה, אהבתי אותה וביקשתי לנשק את ייסוריה שהיא אוצרת בתוכה כבכד חרס חתום.
כשכבש טיטוס את ירושלים ועשאה קריית תוהו ותמו הקרבות, ציווה טיטוס לתת מנוחה לחיילים, ושוב הזמנתי אותם לקיסריה־פיליפי וערכתי חגיגות ומשתאות ושעשועים, וכדין מנצחים השליכו שבויים לטרף לפני חיות הפרא. עד היום זוכר אני את טירופם של האריות הרעבים, הפוערים פיהם ומשסעים את הלוחמים האבודים, ושומע אני את צעקותיהם נבלעות בשאגות האריות ורואה בחלומותי הרעים את דמם הנוטף. עד שנקעה נפשי מן המשתאות ומן החיילים המתגוללים בקיאם ומרצח אחי ויצאתי מקיסריה־פיליפי ואיש לא שם לב אלי כי כולם שיכורים היו, מטיטוס המחבק את ברניקי ועד אחרון החיילים, ועליתי אל ארמוני זה במרום הרי הגולן, הרחק משאון אדם ומצעקות הנרצחים.
אחותי ברניקי נשארה בקיסריה־פיליפי, מתנה אהבים עם טיטוס המנצח.
חמש שנים עברו. לא יצאתי מהארץ משום לזות שפתיים. שלא יאמרו היהודים שאני מתהולל ברומא עם שורפי עירם ורוצחיהם. ברניקי אצרה בתיבתה את איגרות האהבה ששלח אליה טיטוס. כשראיתי את געגועי אחותי אליו ואף איבדתי את תקוותי להחזיר את לב היהודים אלי, הפלגתי עמה לרומא. ברניקי וטיטוס נפגשו ונהגו כאילו לא נפרדו מימיהם ושטפו את העיר באהבתם בראש חוצות. אך אהבתם של קיסר לעתיד ואישה יהודייה היתה לצנינים לבני רומא. והם ריננו שאפילו עכשיו ברניקי מערימה על טיטוס ושוכבת עם כל הנקרה לה והנראה לה, מלך או עבד. ופעם, כשהגיעה לאוזני טיטוס שמועה כי שכבה עם אחד הקונסולים הנודעים, ציווה לחנוק אותו. אך לשון הרע לא רפתה והסטיריקונים המופיעים בבתי המרזח חיברו שירי לעג על היורש ואהובתו היהודייה ולא פסקו גם אחרי שטיטוס ציווה להלקות אחד מהם, והגיעו השמועות לאוזני אספסיאנוס קיסר וציווה על טיטוס לשלח את ברניקי לארצה, ושבנו אני ואחותי לקיסריה־פיליפי.
ומת אספסיאנוס ועל כס המלוכה עלה טיטוס, וברניקי מיהרה לעלות בספינה ולבוא לרומא. עכשיו, אמרה לעצמה, עתידה היא להכניע את העיר תחתיה. אהובה הוא הקיסר, ואיש לא יאמר לקיסר מה יעשה.
אבל בני רומא לא רצו ביהודייה. הלשונות הרעות הרבו לספר על המלכה הפרוצה מן המזרח. ריננו כי כשם שכפתה מילה על מלכים שעלו על יצועה, כך תעשה גם לקיסר, ונמצאו היהודים הכנועים שולטים בממלכה. וטיטוס, עכשיו קיסר, שמע להם, ושילח את ברניקי לארצה. בו ביום רצה כמטורפת ברחובות העיר סעורה כרוח ובני רומא שהכירוה לעגו לה והשפילוה, שמחים לאידה של אישה בת ארבעים ושבע המבקשת להיות שותפה לקיסרם הנערץ, בן שלושים וחמש. והיא המשיכה במרוצתה ובכל פינה צפה בה דיוקנו של טיטוס, אמיץ ונחוש דעת ויפה תואר ולפניו עולה קטורת אלים, ופסלי האבן נראו גם הם בעיניה כלועגים לה. בלילה ההוא עלתה עם נערותיה בספינה, האיצה ברב־החובל ובמלחים לפרוש את המפרשים במלואם והספינה שטה כמעופפת, עד שהגיעה לחוף סוריה וחזרה לקיסריה־פיליפי. ואני חיבקתיה בזרועותי והעמדתי לה ארמון ומשרתים, ומאז היא סובבת בחדרים הריקים כרוח רפאים, או יושבת בארמון שבגולן, על ספסל אבן זה, קפואה כעמוד קרח בהר חרמון, הוזה ושותקת. שנינו שותקים, שני מלכים שעולמם מת.
אתמול ארז פלאוויוס את חפציו ונפרד ממני בדרכו לרומא. ברניקי נסתתרה בחדריה. הצטערתי צער רב על הפרדה. ליוויתי אותו מהלך מה עד דרך דמשק ושבתי לארמוני, אל הדממה. אל הבדידות המעיקה. על שולחני מונח כתב־היד של פלאוויוס על קורות העברים ועל תולדות אבותי. יושבים אני ואחותי על ראש ההר, מול הארץ שאליה לא נוכל לבוא, איש איש לנפשו. ערירי אני ועם מותי לא יהיה יורש לממלכה. כלו בני הורדוס מן העולם.
אפלה ירדה על ההר. שרטוט אחרון של אור עלה על ההרים ונבלע בעלטה.
“קר,” אמרה ברניקי.
“קר.” ענה לה אחיה. החרמון עטף אותם בשלגו. אגריפס נתן מבט אחרון בגוש האפל, שם נסתר הגליל. למרגלות האגם הגדול נצצו אורות העיר טבריה, זו העיר שהציל מדי הרומאים שביקשו להורסה לאחר החורבן ולעשות בה כלה.
קמו ממקומם. המשרתים שציפו לאדוניהם, הצטרפו אליהם, נושאים אבוקות אור, וליוום אל הארמון המתנשא בראש ההר הבודד.
מקורות: מלחמות היהודים – יוספוס פלאוויוס, תירגם י"נ שמחוני; קדמוניות היהודים – יוספוס פלאוויוס, תירגם אברהם שליט; אגריפס הראשון – דניאל שורץ; הורדוס המלך – אברהם שליט; יוספוס פלאוויוס אמנם שלח את ספרו מלחמות היהודים אל אגריפס וזה נהנה ממנו, אבל ביקורו של פלאוויוס אצל אגריפס, שעליו מסופר בפרק זה, לא נערך מעולם, והוא – וכמה פרטים נוספים בסיפור זה – פרי דמיונו של המחבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.