(בּימי־העיוּן של המפלגה, אב תש"א)
השאלה היסוֹדית היא: הרשאית ההסתדרוֹת לחנך נוֹער אוֹ איננה רשאית? אני עוֹנה: לא רשאית אל חייבת. זאת חוֹבתה לילדי ישראל, זאת חוֹבתה לחבריה ההוֹרים, זאת חוֹבתה לעתידה. אחרים אוֹמרים: אינה רשאית. הם שוֹללים את סמכוּתה של הסתדרוּת לחנך נוֹער. זהוּ, לדעתם, לא ענינוֹ של כּלל העוֹבדים, זהוּ ענינם של הזרמים. הפּרוֹגרמה שלהם בּשביל הנוֹער העוֹבד פּשוּטה מאד: להפוֹך את הנוֹער העוֹבד להסתדרוּת מקצוֹעית, לרוֹקן אוֹתה מתוֹכן חינוּכי, מתוֹכן ציוֹני וסוֹציאליסטי, וּלהציע לילדים
שאת צרכיהם הרוּחניים יצאוּ לחפש בּאִרגוּני המפלגוֹת.
אילוּ היתה השאלה מוּצגת מבּחינת הדאגה לנערי העוֹבדים עצמם, מבּחינת האפשרוּת להקיף המוֹני נוֹער וּלסַפּק את צרכיהם החמריים והרוּחניים – היוּ ודאי הכּל חייבים להוֹדוֹת כּי שוּם גוּש ושוּם מפלגה ושוּם זרם אינם יכוֹלים לעשׂוֹת מה שההסתדרות בּכוֹחה לעשׂוֹת. ולא רק מבּחינת אמצעים וּבנין והגנה, כּי אם גם מבּחינה חינוּכית־רוּחנית, מבּחינת שיתוּפם של הילדים בּנכסים, שהם נכסי כּלל־התנוּעה. אילוּ כּל אלה המדבּרים גבוֹהה־גבוֹהה על מעמד הפּוֹעלים ועל כּוֹחוֹ ועל מלחמתוֹ היוּ מעמידים לנגד עיניהם את צרכיו של הנוֹער עצמוֹ, ולא חשבּוֹנוֹת צדדיים, היוּ ודאי בּאים אל ההסתדרוּת ודוֹרשים ממנה שתכפּיל וּתשַלש את מאמציה לטיפּוּל בּדוֹר הבּא, שתחדוֹר לכל פּינה חשכה וּלכל מרתף וּלכל שכוּנה נידחת ותעשׂה שם את השליחוּת, אשר אין לה גוֹאל אחר. אפשר לראוֹת מה היה ענשה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם על שהסיחה את דעתה מחינוּך הדוֹר הבּא אוֹ שעשׂתה את פּעוּלתה רמיה, קוֹלנית ושטחית. ואצלנוּ בּאים חוּגים, הדוֹגלים בּרדיקליזם מעמדי, ואוֹמרים להסתדרוּת: חינוּך הדוֹר הבּא איננוּ מענינך. רשאית אַת לטפּל בּאיגוּד מקצוֹעי וּבחוֹסר־עבוֹדה וּבהתישבוּת, בּמידה שאנוּ זקוּקים לך, אך את הילד בּן העשׂר עליך למסוֹר לרשוּיוֹת פּוֹליטיוֹת המוּסמכוֹת לחַנך!
אילוּ היתה ההסתדרוּת צוֹפה יוֹתר לעתיד היתה צריכה להחליט, משעה שהקימה את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, כּי חינוּך הנוֹער ההסתדרותי – עד גיל הבּחרוּת – נתוּן כּוּלוֹ לרשוּתה, לרשוּת מרכּזית אחת. ההסתדרוּת לא עשׂתה כּך. היא נתנה שתינוֹקוֹת של בּית־רבּן, בּנים למשפּחת העוֹבדים, יהיוּ מפוּלגים ומפוּצלים מינקוּתם, ושלכלל־ההסתדרוּת לא תהיה שוּם השגחה ושוּם השפּעה על חינוּכם. עכשיו בּאים גוּשים ודוֹרשים מאת ההסתדרוּת שתפקיע את הנוֹער מרשוּתה, למען יוּכל כּל גוּש “לכבּוֹש” כּאשר יעלה המזלג. ונימוּקם אתם: ההסתדרוּת איננה חטיבה אחת, יש בּה רוֹב וּמיעוּט, ואם ההסתדרוּת מחנכת הריהי עוֹשׂה זאת בּרוּח הרוֹב, וזה לא יתכן. מוּבן, אם ההסתדרוּת אינה אלא פדרציה של גוּפים נפרדים – צריך על פּי היוֹשר לחַלק כּל דבר חלק כּחלק, לפי “מַפתח”. ואם ההסתדרוּת אין לה נכסים שהם נכסי הכּלל וערכים שהם ערכי הכּלל – אין שוּם חלק שבּוֹ, ואפילוּ הרוֹב, נאמן על הנחלת ערכים. קו מחשבה המוֹביל בּדרך בּרוּרה: אין ההסתדרוּת יכוֹלה בּכלל להתנהל על ידי רוֹב, על ידי הכרעה, כּי אם על ידי הסכּמים על גוּפים.
אין מכּירים אצלנוּ בּכל הטרגיוּת של השאלה, מבּחינת עניני הנוֹער עצמוֹ וגוֹרל הנוֹער עצמוֹ. דנים עליו ואין שוֹאלים את פּיו. לפני זמן־מה בּא לידי מכתב של נער. הוּא שוֹאל: “מה אנחנוּ, הנוֹער? האם קיימים אנחנוּ בּשביל עצמנוּ, אוֹ אין אנחנוּ אלא רֶזֶרבה בּשביל המבוּגרים – המפוּלגים?” ולפני ימים אחדים קראתי דברי נער אחד בּן־קבוּצה: “הוֹרינוּ ניגשים לשאלה מכּמה בּחינוֹת תנוּעתיוֹת וּמפלגתיוֹת. מכּיון שבּכל השטחים הדברים אינם כּשוּרה, הרי גם אצלנוּ יש לזה הד. והמציאוּת הזאת מאַיימת על הרצוֹן הטוֹב שלנוּ”. ונער אחר אוֹמר: “הוֹרינוּ דוֹגלים בּאיחוּד וּמחנכים אוֹתנוּ לקראת פּירוּד”.
יש להניח כי בּועידת ההסתדרוּת תבוֹא התקפה על הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. המדוּבּר איננוּ בּפגמים אלה אוֹ אחרים אשר אפשר למנוֹת בּה. כּל הפּגוּם צריך תיקוּן. אוּלם תפקידנוּ להגן בּמלוֹא כּוֹחנוּ על קיוּמה של הסתדרוּת נוֹער כּללית, אשר הסתדרוּת העוֹבדים יכוֹלה לטפּל בּה, לבקר אוֹתה, לתקן בּה. אַל נתן כּי יכשילוּ את היצירה הגדוֹלה הזאת של ההסתדרוּת!
אני מוסיף ואוֹמר: לגבּי דידי אין שאלת נוֹער עוֹבד ונוֹער לוֹמד. דאגתנוּ וחרדתנוּ אינן רק לילדיהם של חברי ההסתדרוּת אוֹ למי שגוֹרלוֹ הטיל עליו חיי פּוֹעל בּגיל רך. כּל ילד בּארץ הנהוּ מוּעמד לחיי עבוֹדה. וזוֹהי אחת הטעוּיוּת הגדוֹלוֹת של ההסתדרוּת, שלא הכּירה מראשיתה שעליה רוֹבצת אחריוּת לכל הילדים בּארץ, ללא הבדל מוֹצא וּמעמד סוֹציאלי. ודאי היתה זאת גם טעוּתן של הסתדרוּיוֹת הנוֹער הלוֹמד, שלא הכּירוּ מתחילתן בּזיקתן להסתדרוּת. ההזנחה ההדדית הזאת עלתה בּיוֹקר לכל הצדדים. מבּחינה עקרוֹנית רשאית ההסתדרוּת להקים הסתדרוּת כּללית של נוֹער לוֹמד, כּשם שהקימה תנוּעה כּללית של נוֹער עוֹבד. אין זה כּתוּב בּשוּם סעיף מחוּקת ההסתדרוּת ולא בּשוּם ספר־מוּסר, כּי ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל, עם מגמתה החלוּצית, פּטוּרה מאחריוּת לנוֹער הלוֹמד, אשר מחר־מחרתים חייב להימָצא, וּבחלקוֹ גם יהיה נמצא, בּתוֹך שוּרוֹת העוֹבדים.
אני מדבּר את דברַי אלה מעל בּימת המפלגה, אשר דנה בּענינים אלה בּועידתה בּרחוֹבוֹת ואשר אמרה בּרוּר מה החינוּך לנוֹער אשר היא רוֹצה בּוֹ. מאמין אני כּי יש בּקרבּנוּ לא רק פּרוֹצסים שליליים בּלבד, יש גם פּרוֹצסים חיוּביים; והם אוּלי יביאוּ סוֹף סוֹף לידי הגשמת החלטוֹת ועידת רחוֹבוֹת. אך אם ישמעו הסתדרוּיוֹת הנוֹער בּקוֹלנוּ ואם לא ישמעוּ – זכּאים אנוּ לדרוֹש מאת ההסתדרוּת, שהיא תכיר ותאַמץ לה כּל תנוּעת נוֹער הרוֹצה להיוֹת הסתדרוּתית, השוֹאפת לכלליוּת והמבקשת את חסוּתה והדרכתה של ההסתדרוּת. כּל הסתדרוּת־נוֹער שתבוֹא ותאמר: אני רוֹצה להתחנך על ידי ההסתדרוּת, ואני מבקשת מן ההסתדרוּת את העזרה החמרית והרוּחנית שהיא נוֹתנת לנוֹער המתחנך על ידה, – אין רשאים לדחוֹתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.