רקע
ברל כצנלסון
בּועידה הרביעית של הנוֹער העוֹבד

(חג הסוּכּוֹת תש"ב)

 

א    🔗

הנוֹער העוֹבד הוּא עכשיו בּן שבע־עשׂרה. בּשביל כּל הסתדרוּת, בּשביל כּל ציבּוּר – זה זמן רב. ויש צוֹרך להעריך מה הפּרי שעשׂתה התנוּעה הזאת. לדעתי, אין להעריך הסתדרוּת נוֹער על פּי הנאוּמים שנוֹאמים בּועידתה, ואפילוּ אם כּוּלם טוֹבים. הפּרי

הוּא בּעינַי: המפעלים החלוּציים של הנוֹער העוֹבד. ואף אלה אינם אלא גילוּי של גידוּל האדם בּנוֹער העוֹבד. מי שיבוֹא לשאוֹל וּלהעריך אם צדקה הסתדרוּת העוֹבדים שיצרה מין הסתדרוּת משוּנה כּזאת, שאין לה דוּגמה בּעוֹלם – למבנה וּלתוֹכן כּאחד – צריך לבדוֹק את יבוּלוֹ של מפעל זה: את טיבם של המפעלים הישוּביים שהנוֹער העוֹבד הקים ואת טיבוֹ של האדם אשר גָדל בּתוֹך הסתדרות הנוֹער העוֹבד. הגדיים, שהיוּ לפנים נערי הנוֹער העוֹבד, נעשו תיישים, ועתה הם אוֹתה “הסתדרוּת” מבוּגרת, אשר אתם כּוּלכם יש לכם טענוֹת אליה. גידוּלי הנוֹער העוֹבד בּמקוֹמוֹת שוֹנים – אם בּחזית ואם בּשוּרה ואם בּמשק, ואם בּהנהלת ענינים שוֹנים, ואם סתם בּ“לא־כלוּם” – הם עכשיו ההסתדרוּת.

אין אני עוֹמד לקבּל על עצמי לבדוֹק מה דמוּתם של אוֹתוֹ נער ואוֹתה נערה, שנכנסוּ לנוֹער העוֹבד לפני שבע־עשׂרה, ולפני חמש־עשׂרה, ולפני עשׂר שנים. כּל הסתדרוּת ציבּוּרית היא גם מסננת גדוֹלה. חלק – אוּלי לא קטן – יוֹצא דרך המסננת וחלק נשאר. צריך להכּיר את היוֹצא וצריך להכּיר את הנשאר. צריך לראוֹת את האדם בּמשק, צריך לראוֹת את האדם בּהדרכה וּבשליחוּיוֹת שוֹנוֹת, צריך לראוֹת גם את החבר בּאגוּדה המקצוֹעית בּעיר, צריך לשוּט בּארץ, בּסימטאות וּבעדוֹת. אין בּכוֹחי לעשׂות זאת, אך הייתי מציע לנוֹער העוֹבד שהוּא עצמוֹ יעשׂה זאת. מה טוֹב היה לוּ לפני כּל ויכּוּח עם אחרים היה הנוֹער העוֹבד עוֹשׂה חשבּוֹן־צדק עם עצמוֹ: מה עלה בּידוֹ עד כּה וּמה לא עלה; מה נתנה הדרך של הנוֹער העוֹבד לחבר־הפּרט וּמה לא נתנה; מה הכניסה למחנה כּלל־הפּוֹעלים?

שאלוֹת אלה ודוֹמיהן כּדאי לשאוֹל, לא כּדי לדבּר עם אוֹיב בּשער. כּדאי לחקוֹר בּהן.

הנוער יש לוֹ הרבּה טענוֹת וּתביעוֹת לעוֹלם (בּדרך כּלל, מי שבּא לעוֹלם וּמוֹצא עוֹלם עשׂוּי, שעשׂוּהוּ לפניו, איננוּ מרוּצה ממנוּ, ואם איננוּ שוּתף לעשׂייתוֹ, הרי הוּא חפשי לטעוֹן נגדוֹ). ויש לוֹ, כּמוּבן, לנוֹער על מה לקבּוֹל. ואין לי כּלוּם נגד זה, שבּיוֹם מן הימים מסדר הנוֹער אסיפה, שבּה מַרצים טענוֹת נגד נוֹתני־העבוֹדה והשלטונות והציבּוּר והעיריה. מחאה כשהיא פּוֹרצת מעוֹמק־הנפש איננה דבר ריק, אם כּי כּשהיא לבדה – בּלי כּשרוֹן המעשׂה – תש כּוֹחה בּמהרה, וּמשהיא הוֹפכת לשיגרה – יוֹרד גם ערכּה הנפשי. כּשהמחאה מלוּוה תביעה בּרוּרה וּמסוּדרת וצוֹדקת – היא עוֹשׂה שליחוּת. וקוֹדם כּל – שליחוּת מחנכת. אך מי שמעמיד את כּל העבוֹדה החינוּכית על “טענוֹת” כּנגד כּוֹחוֹת־חוּץ איננוּ כּוֹבש את החוּץ וּמדלדל את הפּעוּלה החינוּכית.

כּמה פּעמים שמעתי, למשל, בּשׂיחוֹת מפּי מדריכי־נוֹער: “ההסתדרוּת אינה עוֹשׂה את שלה, אינה עוֹזרת לנוּ די”. פּעמים טוֹענים כזאת כּנגד המשק, פּעמים להוֹרים, לגדוֹלים סתם. ואני רוֹצה לבדוֹק מה טיבם החינוּכי של דיבּוּרים אלה.

ודאי, כּל כּמה שדוֹר־ההוֹוה נוֹתן לדוֹר־העתיד – אין זה מספּיק. גם בּארץ שיש בּה, למשל, השׂכּלה עממית חפשית לַכּל והאפשרוּת לכל צעיר מוּכשר, לפי שיטה של סטיפּנדיות, ללמוֹד בּאוּניברסיטאוֹת, – גם שם טוֹענים הסוֹציאליסטים, וּבצדק, שאין נוֹתנים די לדוֹר הצעיר, שאין נוֹתנים לוֹ די מזוֹן לגוּף וּתנאים לגידוּל בּריא. אך גם תביעֹות צוֹדקוֹת לא תמיד מוּצדקוֹת. הדבר תלוּי גם בּכּתוֹבת, אשר אליה התביעוֹת מוֹפנוֹת. אם, למשל בּן־עניים יבוֹא להוֹריו, שהם עמלים מרוּדים, ויטען כּנגדם שאינם מכלכּלים אוֹתוֹ די שׂבעוֹ ואינם מלבּישים אוֹתוֹ בּגדים שלמים ואינם שוֹלחים אוֹתוֹ לבית־ספר גבוֹה – הרי לכאוֹרה הדרישה שלוֹ היא נכוֹנה: רשאי כּל אדם לאכוֹל כּהוֹגן וללבּוֹש “כּראוי” וּלקבּל השׂכּלה רחבה; אבל כּשהתוֹבע אינוֹ רוֹאה בּעמלם של ההוֹרים ואינוֹ מכּיר בּמאמציהם ואינוֹ חש בּצערם – נעשׂית התביעה הצוֹדקת תביעה אֶגוֹאיסטית וּלעתים פַּרַזיטית.

וגם בּתביעוֹת התדיריוֹת לעוֹלם־הגדוֹלים, וּבפרט להסתדרוּת, הנשמעוֹת מפּי ילדים ומדריכים – טוֹעם אני לעתים טעם לפגם. אינני מוּזמן לסַנְגֵר, ואינני מוּסמך לסַנְגֵר. אך קוֹבל אני על התפּנקוּת שלא בּמקוֹמה, הלוֹבשת כּסוּת של “בּיקוֹרת”. היוֹדע הנוֹער שלנוּ וּמרגיש מה עוֹשׂים הוֹרים יהוּדים בּדרך כּלל, והוֹרים פּוֹעלים בּפרט, וחברי

המשקים בּפרט שבּפרט, לחינוּך ילדיהם? היוֹדעים אצלנוּ כּי מה שנעשׂה בּמדינות תרבּוּתיוֹת בּכספּי הממשלה – נעשׂה אצלנוּ בּכספּי המוֹני־העם? היוֹדעים אצלנוּ כּי מעטוֹת הן בּעוֹלם השכבוֹת התרבּוּתיוֹת החרדוֹת

בּמידה כּזוֹ להשׂכּלת ילדיהם כּ“אבּא ואמא” אצל יהוּדים? מה שהמשק הדל בּיוֹתר אצלנוּ עוֹשׂה בּשביל ילדים – זה הרבּה יוֹתר מאשר עוֹשׂים פּוֹעלים מסוּדרים בּארצוֹת תרבּוּתיוֹת. אינני יוֹדע אם הילדים שלנוּ יוֹדעים זאת, והעיקר אם הם מרגישים זאת. והן דוקא מבּחינת חינוּך סוֹציאליסטי יש חשיבוּת רבּה שהילד יהיה שוּתף לצער ההורים. בּמידה שאני נפגש עם ילדי פּוֹעלים יש לי הרוֹשם שאינם מעריכים את מאמצי ההוֹרים. דוֹמה, הם גם אינם מעריכים את זמנם הם עצמם. יש שההוֹרים טוֹרחים למעלה מכּוֹחם שילדיהם יקבּלּו “השׂכּלה תיכוֹנית”, והללוּ מבזבּזים שם את זמנם לריק. האוּמנם חוֹבה היא שנער ונערה יבקרוּ בּבית־ספר תיכוֹני דוקא, גם אם רצוֹן הלימוּד דלל אצלם?

ואוֹתֹו חוֹסר ההערכה, המצוּי בּחיי המשפּחה לגבּי מאמצי־הוֹרים, מצוּי גם בּחיי ההסתדרוּת לגבּי מאמציה שלה. כּדי לתבּוֹע מן ההסתדרוּת מעשׂים צריך לדעת מה ההסתדרוּת עוֹשׂה בּשביל הנוֹער העוֹבד, צריך גם לדעת מה מידוֹת יכלתה והיקף צרכיה. וּכדאי גם להכּיר מה עוֹשׂה ההסתדרוּת שלנו בהשוָאה עם הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים שוֹנוֹת. בּיקרתי בּכמה וכמה מוֹסדוֹת־פּוֹעלים בּארצוֹת שוֹנוֹת, ישבתי בּבית־פּוֹעלים בּן עשׂר קוֹמוֹת, נזדמנתי לקלוּבּים שוֹנים של מפלגוֹת ואגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, ואוֹמַר לכם: בּתים כּמוֹ אלה שההסתדרוּת בּנתה לנוֹער העוֹבד – לא פּגשתי. אמרתי “בּתים”, וכוָנתי איננה לבּתים בּלבד. ראיתי הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים מוּפלגוֹת בּחבריהן וּבאמצעיהן, ולא ראיתי אצלן דאגה זוֹ לדוֹר הצעיר, נכוֹנוּת זוֹ להשקיע מאמצים, אנשים וּכספים, שאני מוֹצא בּהסתדרוּת שלנוּ.

אינני מתכּוון בּזה לוֹמר: דיינוּ. גם אני מבקש לבוֹא בּדרישוֹת גדוֹלוֹת להסתדרוּת. אך צריך שהדרישוֹת והתביעוֹת תבוֹאנה מתוֹך ידיעה והַחשָבה של מה שההסתדרות פּעלה וּפוֹעלת – אז יהיה להן משקל לא רק לגבּי ההסתדרוּת, אלא גם לגבּי הנוֹער העוֹבד עצמוֹ.

וּכשאני שוֹאל את עצמי מה נוֹתנת ההסתדרוּת לנוֹער, אינני מתחיל מן הבּתים היפים האלה, אוֹ מן ההקצבוֹת השוֹנוֹת לעתוֹנוּת, לספרוּת, למדריכים, להכשרה מקצוֹעית, לארגוּן, להנהלת הענינים וכיוֹצא בּאלה, וגם לא ממַתן אנשים לפעוּלה, אלא מדבר שאיננוּ כּספּי וחמרי ואיננוּ אישי, והוּא בּעינַי חשוּב מן הכּל.

ההסתדרוּת, הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, נוֹתנת לנוֹער קוֹדם כּל את עצמה. הדוֹר הקיים, הדוֹר הבּוֹנה, נוֹתן לדוֹר הבּא גם מוֹרה וגם כּסף וגם מטרה, אך קוֹדם כּל הוּא נוֹתן את עצמוֹ. ואם דוֹר זה יש בּוֹ תוֹכן, יש לוֹ חזוֹן, יש לוֹ אפקים, – אזי הוּא נוֹתן לנוֹער הרבּה, גם אם ידוֹ אינה מַשׂגת לתת לוֹ צריפים וּבתים וּשׂכר־מוֹרים; ואם אין בּוֹ תוֹכן ואין עמוֹ חזוֹן ואפקים וּדמוּת אדם עוֹלה, – אזי גם אם יתן בּתים וּמדריכים כּהנה וכהנה – אינוֹ נוֹתן אלא מעט.

ואם אַשוה את ההסתדרוּת שלנוּ לכמה וכמה הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים בּעוֹלם, – הריני מוֹצא כּי ההסתדרוּת שלנוּ נוֹתנת לנוֹער מה שתנוּעוֹת מוּעטוֹת מאד נתנוּ בּזמן מן הזמנים. היא נוֹתנת לוֹ מפעל גבוּרה, לא איזוֹ התלהבוּת־של־רגע, לא איזה סימן־קריאה כּפוּל־שלוֹשה, לא תקיעה גדוֹלה, לא מדוּרה מתלקחת העשׂוּיה לדעוֹך בּמהרה, לא חָויה נלהבה של חזית־יוֹם־אחד, כּי אם מפעל־גיבּוֹרים מטוּפח ללא הפסקה זה שלוֹשים ושבע שנים, מטוּפח בּאהבה, בּנאמנוּת, בּמחשבה, בּעמל, בּדמים, בּקרבּנוֹת עצוּמים. היש עוֹד בּעוֹלם תנוּעת נוֹער אשר לה שרשים עמוּקים כּאלה בּענוּת־עם, אפיק כּזה לגילוּי כּוֹחוֹתיו ועצמוּתוֹ של האדם הצעיר, דמוּת־אדם כּזאת בּרשוּת־הרבּים וּברשוּת־היחיד? תנוּעת הנוֹער שלנוּ בּארץ, אשר לה ניתן לראוֹת מקרוֹב, עד כדי למשש בּיד, את יצירתוֹ של הפּוֹעל העברי, לראוֹת עין בּעין את צמיחתוֹ של משק־העבוֹדה החפשי מעוֹל בּעלים ונוֹגשׂים; השוֹתה ממַעינות השׂפה העברית העתיקה והצעירה כּאחת; הגדֵלה על מבּוּעי העליה השניה וּשאר העליוֹת החלוּציוֹת; ואשר לרשוּתה עוֹמדת מוֹרשתה הרוּחנית הגדוֹלה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית וקשרה המוּחשי עם העם – בּשלשלת הדֹורוֹת, בּסבל ההוֹוה וּבתוֹחלת עתידוֹ; תנוּעת נוֹער אשר לה קרקע כּזה לחיי־נפש וּלחיי־עשׂיה – האין לצפּוֹת ממנה שתעשׂה גידוּלים משוּבּחים?

שמא נשב פּעם – לא כּמו שרגילים אצלנוּ לשבת בּצוּרת תוֹבע מוּל נתבּע; הן אנחנוּ התוֹבעים ואנחנוּ הנתבּעים – ונחשוֹב על האוֹשר השמוּר לנוֹער שלנוּ, אשר בּרצוֹתוֹ הוא יוֹצא מחר־מחרתים להקים משק עצמאי, אוֹ נעשה שוּתף בעל זכוּיות מלאוֹת ושווֹת לחברים בּוֹגרים, שהקימוּ בּמשך שנים מפעלים לתפארת. לא אעמיד למוּלוֹ את הנוֹער היהוּדי בּגוֹלה. אך אשאל: האם בּעוֹלם הגדוֹל, הרחב, האיתן, התקיף, בּעל האפקים התנוּעתיים הגדוֹלים – יש לוֹ לנוֹער סיכּוּיים מוּחשיים כּאלה?

אני נזכּר בּימים שהייתי מהלך בּוינה בּמעוֹנוֹת־הפּוֹעלים המפוּרסמים. בּאֹותם המעוֹנוֹת היה טיפּוּל רב בּנוֹער. היוּ קלוּבּים וּמגרשי־ספּוֹרט, היוּ חגיגוֹת נאוֹת, היתה התעמלוּת מפוֹארת. דבר אחד היה הנֹוער חסר: עתיד. בּכל בּית־פּוֹעלים קדמוּ לוֹ לנוֹער המתבּגר – מבוּגרים מחוּסרי־עבוֹדה. החגיגוֹת הנאוֹת והאוֹלימפּיאַדוֹת העליזוֹת לא הניסוּ את צלוֹ המַפליץ של חוֹסר־העבוֹדה, הפּרוּשׂ לרגלי הנוֹער הנכנס לחיים. הרבה תקווֹת טוֹבוֹת לימים בּאים טיפּחוּ בּוֹ מדריכיו, אך תקווה קטנה אחת ניטלה ממנוּ: לעבוֹד, פּשוּט לעבוֹד, להיוֹת מנוּצל על ידי נוֹתן־העבוֹדה.

הנוֹער שלנוּ מקבּל לא רק מוֹרשה רעיוֹנית גדוֹלה, כּי אם גם אפשרוּיוֹת של השתתפוּת אישית, מיד וּלאַלתר, בּיצירה גדוֹלה, המזינה את הגוּף ואת הנפש, השוֹפעת אוֹר כּל רגע ורגע, אם אך פּקוּחוֹת העינים לקלוֹט את האוֹר.

כּל תנוּעת־נוֹער חלוּצית בּארץ מתבּרכת, ורשאית להתבּרך, בּכמה וכמה הישׂגים נאים. ואם יקוּם הנוֹער העוֹבד וימנה את הישׂגיו הוּא, ודאי יצרף רשימה נאה. אך לי נראה, כּי אם נשקוֹל את כּל ההישׂגים האלה לעוּמת הרכוּש העצוּם אשר ההסתדרוּת העניקה וּמעניקה להסתדרוּיוֹת הנוֹער, ואם נשווה את היֵש לעוּמת האַין, לעוּמת אוֹתוֹ נוֹער אשר איננוּ אתנוּ, לא בּנוֹער העוֹבד, ולא בּגוֹרדוֹניה, ולא בּמחנות העוֹלים, ולא בּ“השוֹמר הצעיר”, בּין שהוּא נוֹער מן השכבוֹת העזוּבוּת בּיוֹתר, הבּנים החוֹרגים לישוּב, וּבין שהוּא נוֹער מחוּנך וּמטוּפּח על ידי הוֹרים וּמוֹרים – לא יוּכלוּ ההישׂגים הנאים להניח את דעתנוּ. ואז אפשר נמצא כּי ראשית צרה היא לא בּזה שמישהוּ אינוֹ עוֹזר לנוּ דַיוֹ, אלא בּזה שהסתדרוּיוֹת הנוֹער אינן מנצלוֹת דַיָן את הרכוּש הזה שההסתדרוּת נוֹתנת להן.

אם אמרתי כּי עצם היוֹתה של ההסתדרוּת חשוּב יוֹתר מכּל “עזרה” שהיא יכוֹלה לתת, לא בּאתי בּזה למַעט את העזרה שהיא נותנת לנוֹער העוֹבד. ויש חשיבוּת חינוּכית לכך שכּל נער יֵדע מַהי, מַהי כּשלעצמה וּמַהי בּהשוָאה עם מה שנוֹתנוֹת תנוּעוֹת פּוֹעלים אחרוֹת. אילוּ היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּאנגליה, שיש לה מיליוֹנים חברים, שוֹקדת על עניני הנוֹער העוֹבד בּשיעוּר זה, – היוּ שם מרגישים בּכל מקוֹם את מפעלי הנוֹער העוֹבד, ולא הרגשתי בּהם בּעת בּיקורַי בּאנגליה. ההסתדרוּת פּוֹעלת לא לפי יכלתם של פּוֹעלי אנגליה, כּי אם לפי יכלתה היא. כּל אחד מאתנוּ, וכל נער בפרט, שוֹמע הרבּה מאד על חטאי ההסתדרוּת ועל פּשעי עוֹבדיה. היוֹדע גם כל נער עוֹבד, בּשעה שהוּא נהנה ממפעליו וּמהישׂגיו, שכּל אלה לא היוּ בּעוֹלם – לוּלא עמדה להם יד עוֹזרת, יד נאמנה של ההסתדרוּת?

מוּבן שהעזרה איננה מספּיקה, שיש לנוּ דרישות גדוֹלוֹת הרבּה יוֹתר, שצריך לבקש ולמצוֹא עוֹד ועוֹד אפשרוּיוֹת. אך רוֹצה הייתי שהנוֹער העוֹבד יקדים שאלה לדרישוֹת: האם שיעוּר בּלתי־מספּיק של התקדמוּת (למשל, שלא הקפנוּ עד כּה את עדוֹת המזרח בּירוּשלים בּמידה הרצוּיה) הוּא פּרי חוֹסר עזרה מצד ההסתדרוּת אוֹ תוֹצאה של חוֹסר מעוּף והתעוֹררוּת פּנימית בּנוּ? וּשאלה גוֹררת שאלה: שבע־עשׂרה שנוֹת קיוּם הנוֹער העוֹבד צריכוֹת היו כּבר עכשיו לתת חבוּרוֹת חבוּרוֹת של בּוֹגרי התנוּעה, שיסַפּקוּ את צרכיה בּאִרגוּן וּבהדרכה וּבהרחבה מַתמדת. אינני רוֹצה בּזה לוֹמר שכּל הדרכה טוֹבה כּשהיא “תוֹצרת־בּית” וכל תנוּעת נוֹער צריכה לקבּל הדרכה מאלה שגדלוּ בּתוֹכה דוקא. רחוֹק אני ממחשבה כּזאת. ההסתדרוּת נתנה לכם את דויד כּהן – ולא לקחה אוֹתוֹ מקרבּכם; ההסתדרוּת נתנה לכם את בּרוּך אייזנשטדט – ולא לקחה אוֹתוֹ מקרבּכם. אני רוֹאה צוֹרך גדוֹל וחשיבוּת מרוּבּה בּשיתוּף דוֹרוֹת וגילים וגם בּשיתוּף שכבוֹת רוּחניוֹת שוֹנוֹת

בּעבוֹדה החינוּכית שלנוּ. וכל כּמה שנכניס יוֹתר אנשים בּעלי־ערך ושכּל אחד מהם יצרף את ה“משהוּ” שלוֹ, ממיטב פּרי הארץ שבּה גדל וּממיטב פּרי התנוּעה שבּה התחנך – נהיה עשירים יוֹתר. ואני מחייב את התביעה מן ההסתדרוּת, שתתן עוֹד ועוֹד אנשים לעבוֹדה ארגוּנית וּמקצוֹעית. אבל יש לי תביעה גם לנוֹער העוֹבד עצמוֹ. אני שוֹאל: היכן בּוֹגריו? המעלים הם את רמתוֹ של הציבּוּר אשר לתוֹכוֹ הם נכנסים? המחזירים הם לנוֹער העוֹבד מה שהוּא הכניס בּהם? מה חלקם בּהדרכת הדוֹרוֹת הבּאים של הנוֹער העוֹבד? אני יוֹדע שתנוּעת הנוֹער העוֹבד בּנתה משקים בּכוֹחוֹת חבריה. ואני שוֹאל לא רק לאלה שנפלוּ דרך המסננת, מה לקחוּ הם אִתם מן הנוֹער העוֹבד, אני שוֹאל גם לאלה שבּנוּ משקים, שהלכוּ לעמדוֹת חלוּציוֹת שוֹנוֹת וּלתפקידים ציבּוּריים – הללוּ, שודאי קיבּלוּ הרבּה מן הנוֹער העוֹבד, הגם מחזירים הם משהוּ מזה שניתן להם, המסוּגלים הם להחזיר, היש בּהם התשוּקה להחזיר?


 

ב    🔗

בּימינו מַרבִּים להכריז על ערכים. אך אין אדם חייב להאמין בּהכרזוֹת. יש ואנחנו דוֹגלים בּאיזה ערך וחוֹטאים לוֹ, ויש גם שאיננוּ דוֹגלים בּאיזה ערך וּמקיימים אוֹתוֹ. ורשאים אנוּ גם לבדוֹק אחרי הנוֹער העוֹבד עד כּמה הוּא נאמן לערכים שהוּא דוֹגל בּהם. בּעצם היוֹתכם הסתדרוּת נוֹער עוֹבד – הנכם נוֹשׂאים של ערכים מסוּימים, בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים. דוּגמה של ערך: קיבּוּץ גלוּיוֹת. זהוּ ערך גדוֹל ויקר, ועם זה אחד הערכים הקשים בּיוֹתר, שאיננוּ מסוּגלים כּלל לקיים אוֹתוֹ בּנאמנוּת. קל מאד לוֹמר: קיבּוּץ גלוּיוֹת, וקשה לקיים אוֹתוֹ בּחיים בּאמת וּבלב שלם. קשה מאד להתגבר על ה“מעמדיוּת” של מזרח אוֹ של מערב, על הבּיטוּל של “אשכּנזים” ל“פרֵנקים”, על היחס ל“יֶקים” אוֹ ל“גַליצאים”, ועוֹד ועוֹד. איזה ציוֹני איננוּ נאמן על רעיוֹן קיבּוּץ גלוּיוֹת? ואף על פּי כן, אך מעט מאד כּוֹחוֹת ציבּוּריים פּוֹעלים משהוּ בּמגמה זוֹ, ורבּים מאתנוּ נוֹהגים למעשׂה בּדרך הפוּכה. אנחנוּ גוֹררים אתנוּ לכל מקוֹם לא רק את הגלוּת, כּי אם גם את המצב הסוֹציאלי שלנוּ. יש עדוֹת שכּוּלן בּשפל המדרגה ויש עדוֹת שכּוּלן שייכוֹת, פחוֹת אוֹ יוֹתר, למה שקוֹרין “החברה הגבוֹהה”. עוֹד לא ראיתי תימנים מיליוֹנרים בּארץ־ישׂראל. יש עדוֹת שלמוֹת, כּמוֹ הכּוּרדים, למשל, שכּוּלן פּרוֹליטריוֹת. אוּלי אין להם מה שקוֹרין “פּסיכוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית”, אך רוּבּם כּכוּלם עוֹבדים עבוֹדה גוּפנית קשה, מתפּרנסים בּדוֹחק, זקוּקים ליוֹם־עבוֹדה, אוֹ מוֹכרים את מלאכתם. ואף על פּי כן המרחב בּיניהם לבין הפּוֹעל “האשכּנזי” הוּא עצוּם. לכאוֹרה, צריך היה שפּנקס־החבר (של ההסתדרוּת) השוה ימעיט את ההבדלים למעשׂה, וצריך היה שבּית־הספר יעזוֹר להתגבּר, שהחיים הציבּוּריים יעזרוּ להתגבּר, ואין הדבר ניכּר, אוֹ ניכּר מעט מאד. אני משער שמצוּיוֹת מפלגוֹת ציוֹניוֹת שאין בּהן תימני אחד אוֹ כּוּרדי אחד.

והנוֹער העוֹבד מעצם בּריאתוֹ נעשׂה גוֹרם רציני בּקיבּוּץ גלוּיוֹת. זוֹהי זכוּת גדוֹלה מבּחינה ציוֹנית, מבּחינת תקוּמת העם היהוּדי; וּזכוּת לא פּחוֹת גדוֹלה מבּחינה סוֹציאליסטית, מבּחינת אַחוַת העוֹבדים. לדגוֹל בּה – קל מאד, ולכתוֹב זאת כּסיסמה לאחד בּמַאי – קל מאד. להגשים זאת בּחיים – קשה מאד. אחדוּת העוֹבדים נתקלת בּמכשוֹלים לא רק מבּחוּץ, מידי אוֹיבים וּמפריעים, כּי אם גם מבּית, מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים. קשה להתגבּר על הבדלי־דעוֹת, על הבדלי־אִרגוּנים והבדלי־אינטרסים שבּקרב המעמד העוֹבד, אך קשה יוֹתר להתגבּר על הבדלי עדוֹת ואוֹרח־חיים. ויכוֹל להיוֹת שדוקא העדה שהיא יוֹתר פּרוֹליטרית ויוֹתר עניה ויוֹתר מדוּכּאת תפנה אוּלי – מתוֹך מרירוּת, מתוֹך זרוּת – למחנה אוֹיב, כּעוֹנש על התנכּרוּתוֹ אוֹ על קוֹצר־דעתוֹ של הפּוֹעל המאוּרגן. על ידי כּך שהנוֹער העוֹבד מקיים בּתוֹכוֹ מידה מסוּימת של קיבּוּץ גָלוּיוֹת – הוּא מקיים שליחוּת סוֹציאליסטית, מבּלי לדעת על זה. הוּא מכין אפשרוּת של יתר הצלחה למגמת אחדוּת־העוֹבדים מעל למחיצוֹת העדתיוֹת.

וכן עצם הדבר שההסתדרוּת ראתה את חינוּך הנוֹער העוֹבד כּענין שלה והקימה מכשיר לנוֹער ושהמכשיר הזה איננוּ קנינוֹ של איזה זרם, אלא של ההסתדרוּת כּוּלה, וכל נער עוֹבד יכוֹל להיוֹת בּן־בּית בּתוֹך הבּית הזה, מבּלי שיתחייב מלכתחילה על איזה נּוסח מסוּים, – היה צעד חשוּב לטיפּוּח רעיוֹן איחוּד העוֹבדים.

וטבעי הדבר שהנוֹער העוֹבד יהיה נוֹשׂא של רעיוֹן איחוּד העוֹבדים. אינני דן עתה עד כּמה הוּא נוֹשׂא אוֹתוֹ. אינני בּתוֹך הענינים בּמידה מספּיקה שאדע להעריך זאת נכוֹנה. ואינני אוֹמר זאת כּדי לגמוֹר את ההלל על הנוֹער העוֹבד. אדרבּא, כּוָנתי לוֹמר, גם קיבּוּץ גלוּיוֹת וגם אחדוּת העוֹבדים לא הוּשׂגוּ עדיין ואינם אלא מגמוֹת. הרצוֹן לאחד את הנוֹער, לפחוֹת עד גיל ההתבּגרוּת, ושכּל הנערים העוֹבדים ימָצאוּ בּמסגרת אחת – אִרגוּנית, חברתית, חינוּכית – נתקל בּמכשוֹלים גדוֹלים ועצוּמים. ולא רק זה. הלא גם הרעיוֹן הפּשוּט בּיוֹתר – הסתדרוּת עוֹבדים אחת, שכּל פּוֹעל עברי בּארץ יהיה חבר בּהסתדרוּת עוֹבדים אחת, גם הוּא לא הצליח, אף על פּי שההסתדרוּת הגבּילה עצמה ונתנה חוֹפש גמוּר לחבריה לחיוֹת את חייהם הפּוֹליטיים והאידיאוֹלוֹגיים מחוּץ להסתדרוּת. מה פּירוּש “לא הצליח”? אפשר, כּמוּבן, לוֹמר שההסתדרוּת, המקיפה 120 אלף איש, והמקימה מפעלים חלוּציים עצוּמים וּמפעלי עזרה הדדית כּבּירים, והנלחמת את מלחמת הפּוֹעל בּהצלחה, והמהֵווה את הכּוֹח המאוּרגן הגדוֹל בּיוֹתר בּארץ – הצליחה מאד. היא השׂיגה הרבּה. אך את הדבר האחד אשר חפצה, את הכּלליוּת, מנעוּ ממנה. וארגוּני המיעוּטים אוּלי לא השׂיגוּ הרבּה, אך בּדבר אחד “הצליחוּ”: למנוֹע את איחוּדם הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ.

וּמה שקרה את ההסתדרוּת הכּללית מצד כּוֹחוֹת שמחוּצה לה – קרה את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד מצד כּוֹחוֹת שבּתוֹך ההסתדרוּת. אינני בּא עתה לדוּן על הדבר: “מה היה אילוּ”, אילוּ היוּ בּהסתדרוּת בּשעתה מבינים יוֹתר את הענין, אילוּ היוּ בּתוֹך הנוֹער העוֹבד מבינים ענינים בּשעתם, אילוּ היוּ לוֹמדים אצלנוּ לראוֹת גם את המוּנח בּמרחק־מה ולא רק את הנתפּס בּיד. עכשיו קיימת עוּבדה: הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד היא אמנם החטיבה החזקה בּיוֹתר בּקרב הנוֹער הארץ־ישׂראלי, ולזכוּתה רשוּמים הישׂגים חשוּבים וּבעלי ערך כּללי לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה (ולא רק לתנוּעת הנוֹער העוֹבד), אך השאיפה לכלליוּת, הטבוּעה בּה מיסוֹדה, נתקלת בּמכשוֹלים רבּים.

לא אכּנס עתה בּבירוּר מאין בּאים המכשוֹלים האלה. אינני רוֹצה לעסוֹק בּזה כּאן. כּאבתי את השאלה הזאת, אמרתי את דברַי ולא נתקבּלוּ. כּאן רוֹצה אני להעמיד את הנוֹער עצמוֹ בּפני השאלה: מה המסקנה? מה המסקנה שתסיק הסתדרוּת נוֹער, שבּיקשה להקיף את כּל הנוֹער העוֹבד (וּלדעתי היא צריכה להקיף גם את מי שמתעתד לעבוֹד וּמי שעתיד לעבוֹד) ולא השׂיגה זאת? מסקנה אחת יכוֹלה להיוֹת – התיאשוּת: הדבר הוּא, כּנראה, בּלתי־אפשרי, “אוּטוֹפּי”, ואם כּן “נִתנה ראש ונשוּבה מצרימה”, כּל הסתדרוּיוֹת הנוֹער הן “זרמים” – למה יגָרע חלקנוּ? נהיה גם אנחנוּ כּמוֹהן… תיתכן גם מסקנה אחרת: נתוַכּח עד שנַנצח.

ואני מציע: לא להתיאש וגם לא להפליג בּויכּוּחים. עלינוּ להכּיר בּעוּבדה המצערת, כּי הדרך להגשמת הכּלליוּת איננה קצרה כּאשר חפצנוּ. בּין המגמה לאחד את הנוֹער העברי לשם עבוֹדה, בּנין עם, יצירה משקית והוָיה תרבּוּתית – בּין המגמה הזאת שלנוּ וּבין הגשמתה המלאה קיים מהלך, ואוּלי מהלך רב. כּפעם בּפעם מגלים אנוּ שקיים מרחק בּין רעיוֹן יקר לנוּ וּבין הגשמתוֹ. בּשעה שאנוּ מגלים את הרעיוֹן אוֹ מכריזים עליו נדמה לנוּ שהוּא קרוֹב מאד, כּמוֹ בּשעה שמטיילים בּארץ וּמגלים את התבוֹר. “הוֹשט ידך וגע בּוֹ”. אבל אתה הוֹלך והוֹלך, וּכפעם בּפעם מתברר כּי עוֹד לפניך כּברת־דרך. יש איפוֹא לשאוֹל: האם תקוּם הכּלליוּת של הנוֹער העוֹבד על ידי כּניעה למכשוֹלים, על ידי השלמה עם המצב הקיים? תשוּבתי היא – הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד, אם היא חפצה בּאמת וּבתמים להשׂיג את הכּלליוּת, צריכה לוֹמר לעצמה: מציגים לי אמנם מכשוֹלים, אבל אני אהיה נאמנה למגמת הכּלליוּת שהתויתי לעצמי ואוֹכיח זאת בּכל מעשַׂי והליכוֹתי, למרוֹת זאת שעדיין לא כּוּלם אתי, ואביא לידי כּך שיכּירוּ בּי ויחפּצוּ להיוֹת אתי.

מבּלי שאהיה מֵקל ראש בּשאלוֹת הרבּוֹת והחמוּרוֹת בּחיי הנוֹער העוֹבד, אעיז ואוֹמַר כּי פּתרוֹן שאלה זוֹ יקבּע את עתידה של הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. ואין זוֹ שאלה של ההסתדרוּת בּלבד, היא נוֹגעת בּנשמתוֹ של החבר בתוך ההסתדרות, כיצד יעמוד מול “העולם”, הלועג לכלליות ואומר שאינה אלא צביעות ושקר, וירגיש את אמיתו הוא ויאמר: “אבל אני נאמן לדבר הזה, ועד שיקום אפעל למענו. ואם לא היום – אז מחר ומחרתים. אתאזר בסבלנות ואכוון את פעולתי לכך שתבוא הכלליות”.

ודאי, כּדי להגיע לידי כּך שהנוֹער העוֹבד יגיע לכל נער ונער, דרוּשה פּעוּלה מאוּמצת וחדירה לשכבוֹת שוֹנוֹת, וההסתדרות נתבּעת לתת את עזרתה לכך. אבל בּחריצוּת מעשׂית בּלבד לא יוּשׂג הדבר. צריך שהנער העוֹבד ירגיש בּאמת את אחוָתוֹ עם כּל נער עוֹבד, שיהיה מעבר למחיצוֹת. צריך שיהיה נקי מכּל רגש של איבה כּיתתית וסיעתית. צריך שיאהב את כּלל ההסתדרוּת וישאף להגבּרת אחדוּתה, ויאמר לעצמוֹ: אם נגזר על פּוֹעלים שיהיו נפרדים – עוֹד נספּיק לקיים זאת כּאשר נתבּגר. וּמי יוֹדע, אוּלי נמצא גם אז שאפשר להיוֹת מאוּחדים. אבל להיפּרד בּגיל הנוֹער רק מפּני שהגדוֹלים כּבר מפוּלגים אוֹ עוֹדם מפוּלגים – אין אנוּ חפצים.

הייתי רוֹצה שהנוֹער עצמוֹ, בּלי כּל ויכּוּח, בּלי כּל פּוּלמוֹס עם אחרים, שהוּא לעצמוֹ יתעמק יוֹתר בּענין הכּלליוּת שלוֹ; שיראה בּזה לא חוּמרוֹת שמישהוּ מהחוּץ מטיל עליו, שירגיש שהוּא עוֹשׂה זאת בּשביל עצמוֹ. רק בּבית אשר בּוֹ חבר של קבוּצה וחבר של קיבּוּץ וחבר של מוֹשב ונער עוֹבד מן העיר ירגישוּ עצמם אזרחים שוים – שוים בּזכוּיֹות, שוים בּערך, שוים בּהרגשה חבֵרית ללא כּל התנשׂאוּת – רק בּמקוֹם אשר בּני עדוֹת שוֹנוֹת וּבני סביבוֹת שוֹנוּת יטפּחוּ את החברוּת הזאת, רשאית תנוּעה לוֹמר: “אני כּללית, אף על פּי שלא כּוּלם רוֹצים להכּיר בּכך”. התנוּעה הציוֹנית דוֹגלת בּאידיאה של כּלל־העם, והיא פּוֹתחת את שעריה לכל בּן־העם הרוֹצה להיות בּן־העם, ואינה תוֹחמת שוּם תחוּמים בּפני יהוּדי הרוֹצה להיוֹת חבר לתנוּעה הציוֹנית. היא מאפשרת ליהוּדי הנקרא חרד וליהוּדי הנקרא לא־חרד לחיוֹת בּתנוּעה אחת. דרוּש היה הרבּה רצוֹן טוֹב והרבּה רוֹחב־דעת ויקוֹד החזוֹן המאחד בּתוֹך כּל הניגוּדים – כּדי לאפשר גם ל“המזרחי” וגם ל“פוֹעלי ציוֹן” להימָצא בּתוֹך הסתדרוּת אחת. וגם הנוֹער העוֹבד צריך להשקיע הרבּה רצוֹן טוֹב, מחשבה, רגש, חברוּת וחזוֹן של תנוּעת פּוֹעלים מאוּחדת, כּדי להגבּיר את הכּלליוּת בּתוֹך עצמוֹ וכדי להתקיים כמוֹפת של שאיפת הכּלליוּת בּתוֹך הנוֹער היהוּדי המחוּלק וּמפוֹרד.

וּלגבּי הגוּפים השוֹנים אשר לא הכּירוּ בּמגמת הכּלליוּת, אציע להתיחס אליהם בּאוֹתוֹ יחס שמצאתי אצל בּן־ציוֹן ישׂראלי בּדבריו למגוּיסים. הן יוֹדעים אתם שהבנת ענין הגיוּס לא הקיפה בּבת אחת את כּל המחנה. ויש נוּסח האוֹמר: כּך וכך התגייסוּ, השאר – משתמטים. אם רוֹצים אתם – הרי זה נכוֹן; ההיפך ממגוּיס הוּא משתמט. אבל אפשר לשאוֹל: הן אלה שהתגייסוּ היוֹם – אתמוֹל לא היוּ מגוּיסים; הם לא בּאוּ בּיוֹם הראשוֹן למלחמה ואמרו כּוּלם בּבת אחת: אנחנוּ מתגייסים. היה פּרוֹצס ממוּשך. האחד הגיע בּראשית, והאחר – לאחר כּמה חדשים, לאחר חצי שנה, שנה ויוֹתר. מוֹחוֹת האנשים ולבּוֹתיהם אינם עוֹבדים בּטמפּוֹ שוה. לעתים אפשר להתיאש מן האדם בּגלל אטיוּתוֹ. וּלעתים נאחזים בּפתרוֹן קל מאד – בּוּז. אינני רוֹאה מפלט בּ“חדלוּ לכם מן האדם”1, ואינני תוֹלה תקווֹת בּסַנקציוֹת, בּענשין אוֹ בּזריעת בּוּז. מוּטב שנכניס ללבבוֹת את הבנת התוֹכן העוֹלמי של המלחמה הזאת וּמה מקוֹמוֹ של היהוּדי בּמלחמה וּמקוֹמה של יהדוּת ארץ־ישׂראל בּמלחמה. ואם תהיה אוירה נאמנה בּתוֹכנוּ אנוּ – יתכן שעוֹד הרבּה אנשים ימצאוּ את הדרך לגיוּס מרצוֹנם. ושׂמַחתי שבּן־ציוֹן אמר: אל תאמר “משתמט”, יש רק מקדימים וּמאחרים. מאמין אני שתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישראל תהיה מאוּחדת; שהכרח לה להיוֹת מאוּחדת, אם היא חפצה חיים. יכוֹלה להיוֹת כּת המכריזה על דברים יפים, אך הגשמת הסוֹציאליזם – שחרוּר העבוֹדה מכּבלי הניצוּל וּמשטר של צדק ושויוֹן וחירוּת – לא תבוֹא בּלי אחדוּת העוֹבדים וּבלי אחוַת העוֹבדים. וגם הציוֹנוּת היא דבר כּל כּך גדוֹל וכל כּך קשה וכל כּך רבּים המכשוֹלים על דרכּה, שהגשמתה לא תיתָכן בּלי ליכּוּד גדוֹל של כּוֹחוֹת העם, וּבלי שהעוֹבד היהוּדי לא יתאחד כּעוֹבד, כּיהוּדי, כּציוֹני. ואתם, חברים צעירים, טפּחוּ קוֹדם כּל בּקרבּכם את הרגשת אחדוּת העוֹבדים, את הרגשת הכּלליוּת של ההסתדרוּת עצמה, תגלוּ זאת בּהליכוֹתיכם וּבמעשׂיכם, ורק אז תהיה לכם הזכוּת המוּסרית המלאה לתבּוֹע גם מאחרים, ואז תהיוּ רשאים לתבּוֹע עזרה מכּל חוּג ומכּל חבר. אך אל תדוּנוּ לכף־חוֹבה את אלה שעדיין לא הגיעוּ אליכם, ואל תמהרוּ להתיאש מן המאחרים לבוֹא. הכרזוֹת על קוֹצר־רוּח אינן מקרבוֹת את “הקץ”. מי שמאמין בּצוֹרך וּבהכרח האיחוּד – יסבּוֹל וישתדל כּפעם בּפעם להתגבּר על מכשוֹלים, מתוֹך אמוּנה כּי סוֹף סוֹף נתגבּר על ה“גזוֹרוּ”.

לנוּ אין בּרירה בּין פּירוּד ואיחוּד. לנוּ יש רק דרך אחת של איחוּד. אבל דרך האיחוּד קשה יוֹתר מדרך הפּירוּד. בּשביל פּירוּד – מספּיק צד אחד. בּשביל שישׂתרר שלוֹם – דרוּשים שני צדדים. שלוֹם ואיחוּד דוֹרשים תמיד יוֹתר מאמצים – גם מאמצי־עשׂיה וגם מאמצי־נפש. והרי זה כּרוּך בּתהליך קשה, ממוּשך, שמוּכרח להיתקל בּמעצוֹרים. אף הם מן הגילוּיים של קיבּוּץ גלוּיוֹת. כּי האיחוּד מצריך להתגבּר על תרבּוּיוֹת זרוֹת, על מסוֹרוֹת, על מוֹלדוֹת שוֹנוֹת, גם על מוֹלדוֹת רוּחניוֹת. בּני־אדם נדרשים לצאת מתוֹך העריסוֹת החמוֹת שלהם וּלהיכּנס לבּית הגדוֹל והמפוּלש של ההסתדרוּת. ואם תלמדוּ להכּיר את תוֹלדוֹת תנוּעתנוּ, תראוּ כּיצד נוֹצרה ההסתדרוּת מתוֹך התגבּרוּת על המַפריד. וכיצד נאבקה מראשיתה ועד היוֹם על שלימוּתה ואחדוּתה.


 

ג    🔗

מבקש אני להסתפּק בּדברַי הללוּ ואינני רוֹצה לעייף אתכם בּדברים אחרים. אך אי אפשר לי שלא לוֹמר מלים אחדוֹת על הימים אשר בּהם מתכּנסת ועידתכם.

ועידתכם השקטה והנעימה, ועידה של נעוּרים ושל חוּלצוֹת כּחוּלוֹת ושל מנין הישׂגים, מתכּנסת בּימים קשים, קשים מאד מאד לעו­ֹלם, קשים מאד מאד לישׂראל. הלב חרד: רַדיוֹ, מה מִלֵיל? מה ידיעוֹת יביא לנוּ הערב? על אדמת רוּסיה, על שטחיה הנרחבים מתקיימת מערכה איוּמה. איוּמה לא רק בּקרבּנוֹתיה העצוּמים, קרבּנוֹת של מיליוֹני בּני־אדם, קרבּן יצירוֹת רבּוֹת, פּרי עמל אנשים עוֹבדים, כּי אם גם בּמה שנתוּן עתה על כּף המאזנים. לא רק כּפרים וערים נחרבים, ולא רק מיליוֹני אחינוּ אנוּ, שחשבוּ שהם יוֹשבים לבטח, שהאמינוּ כּי יצאנוּ מכּלל סכּנת־אנטישמיוּת וּרדיפת־יהוּדים והם יכוֹלים לחיוֹת את חייהם כּשאר אזרחי המדינה – נתוּנים עתה למשיסה, כּשאר אחיהם, בּידי הצוֹרר וקלגסיו. כּי המערכה נוֹגעת לא רק לאנשים שם, לא רק לאוֹתה המדינה וּלאחינוּ שבּאוֹתה המדינה, ולעמים הרבּים שבּאוֹתה המדינה, כּי אם תוֹצאוֹתיה נוֹדעוֹת לכוּלנוּ, בּכל מקוֹם שהננוּ. תוֹצאוֹתיה נוֹגעוֹת לכל יהוּדי בּעוֹלם, בּכל מקוֹם שהוּא, נוֹגעוֹת לכל פּוֹעל בּעוֹלם, בּכל מקוֹם שהוּא, נֹוגעוֹת לכל אדם שוֹאף חירוּת, לכל אדם המתעב עבדוּת והשפּלה. אין אנוּ יכוֹלים בּרגע זה לאמוֹר מה יהיה גוֹרלה של המערכה הזאת. מעצם הקריאה ששמענוּ היוֹם בּרדיוֹ יכוֹלנוּ להבין עד כּמה חמוּר המצב. וטוֹב שגם נערים צעירים העוֹבדים את עבוֹדתם הם, שאף היא חלק מן המערכה הזאת, ידעוּ וירגישוּ ולבּם יפעם עם לב העוֹלם.

יכוֹלים להיוֹת יחסים שוֹנים בּינינוּ לבין העוֹלם. יש אשר מתוֹך סבל של דוֹרוֹת רבּים, מתוֹך הבּדידוּת האיוּמה והטרגית של יהוּדים בּמשך אלפי שנים, מתוֹך הזרוּת שהיהוּדי מרגיש לעצמוֹ בּכל מקוֹם שהוּא בּא, – מגיעים יהוּדים לידי יאוּש מן העוֹלם, מגיעים לידי הרגשה: “מה לנוּ וּלעוֹלם זה, עוֹלם אכזרי וּפראי? כּל אימת שיסתבּך ויסתכסך ויתקדר – אנחנוּ ראשוֹנים השׂעירים לעזאזל ואחרוֹנים לנחמוֹת. נשכּח את העוֹלם הזה! נסיח ממנוּ את דעתנוּ! נלך לדרכּנוּ…” אני מציין את ההרגשה הזאת לא לשם ויכּוּח עם מסקנוֹתיה המדיניוֹת, כּי אם לשם הבנת האסוֹן היהוּדי הגדוֹל, אשר אין לוֹ רֵעַ בּעוֹלם. והן שילמנוּ מחירים כּל כּך יקרים בּעד נסיוֹנוֹתינוּ להתקרב אל העוֹלם. עוֹד הנסיוֹן הגדוֹל הראשוֹן להתקרב אל העוֹלם, שעשׂוּ ראשוֹני הנַצרוּת – יהוּדים תמימים, אשר בּיקשוּ את “מלכוּת השמים” וּוַדאי לא התכּוונוּ למַה שיצא מזה – עלה לעם בּאבדן רבּים רבּים, ואחר כּך בּאינקביזיציה וּבשמדוֹת וּבמסעי־הצלב. עַם אשר לוֹ היסטוֹריה כּל כּך טרגית ואיוּמה, שאיננה חדלה להיוֹת טרגית ואיוּמה – היפָּלא הדבר כּי ישוּב וישאל מנהמת־לב: “מה לי ולעוֹלם?!”

ויש יהוּדים, והם לא מעטים, ולא בּדוֹר אחד, כּי אם בּכמה וכמה דוֹרוֹת, המבינים כּי שוּם הבדלים ושוּם רדיפוֹת אינם מוֹציאים אוֹתנוּ מכּלל הגזע האנוֹשי, שכּוּלנוּ בּנים הננוּ לעוֹלם אנוֹשי אחד, ולמרוֹת השׂנאה, ולמרוֹת ההיסטוֹריוֹת הנפרדוֹת של עמים, יש אחדוּת אנוֹשית, יש כּדוּר־עוֹלם אחד ויש עוֹלם אנוֹשי אחד. והם מרגישים את עצמם שוּתפים לעוֹלם הזה, שוּתפים בּיסוּריו, בּכלימתוֹ, וגם בּתקווֹתיו. אוּלם גם לגבּי שוּתפוּת יש בּין יהוּדים הבדלי ראִיה והרגשה. יש שוּתפים היוֹשבים בּשוּרה ראשוֹנה ויש הנדחקים אל הקיר האחרוֹן ואל מעֵבר לדלת. יש שוּתפים עשירים ויש עניים. השוּתפות שלנוּ מעוֹלם איננה עשירה. ויש יהוּדים הרוֹצים להיפּטר משוּתפוּת עניה זאת. הם רוֹצים להיוֹת בּין השוּתפים העשירים, והם מאמינים שישׂיגוּ זאת על ידי כּך שיתחמקוּ מאחיהם העניים ויסיחוּ את דעתם מעצמם, מגוֹרלם המיוּחד, ממקוֹרם המיוּחד, מעבָרם המיוּחד. ואז – מאמינים הם – יזכּוּ ויהיוּ פּטוּרים מן הפּוּרענוּת הקרוּיה יהדוּת ויהיוּ אף הם שוּתפים חשוּבים. את אחיהם ישאירוּ בּאשר הם, אוֹ בּטוּב־לבּם ירמזוּ להם מרחוֹק שיצעדוּ בּעקבוֹתיהם, כּשהם עצמם עוֹלים בּשלבּים העליוֹנים של החברה האנוֹשית, עטוּרי־מדע אוֹ מגלגלי־ממוֹן, גיבּוֹרי־מהפכּה אוֹ מדינאים.

בּינינוּ וּבין יהוּדים מסוּג זה, גם כּשהם חשים בּצערוֹ של עוֹלם ורוֹצים בּתקנתוֹ, יש הבדל גדוֹל ועצוּם. גם אנחנוּ איננוּ בּוֹרחים מהעוֹלם, גם אנחנוּ חיים אוֹתוֹ, בּסבלוֹתיו וּבמאבקיו, אך אין אנוּ בּטלים בּתוֹכוֹ, איננוּ מסתלקים מעצמנוּ, איננוּ משכּיחים מלבּנוּ שגם אנחנוּ חלק של העוֹלם – חלק קטן ודל, אבל לא פּחוֹת אנוֹשי, ולא פּחוֹת זכּאי לחיי־אדם, לחירוּת ולכבוֹד, ואיננוּ מתבּטלים מפּני אחרים. ערכּוֹ של האדם אינוֹ בּעשירוּתוֹ ולא בּמַה שמסכּימים עליו. אוּלי האלוֹהים יוֹדע להבחין בּין ערך־אדם לערך־אדם, לנוּ, לבני־תמוּתה – כּל בּני־האדם צריך שיהיוּ שוים בּזכוּתם לחיים. וערכּוֹ של עם – איננוּ בּמספּרוֹ וּבכוֹח שלטוֹנוֹ. ערכּם היצירתי של היונָים ושל היהוּדים היה לא בּגדלם ולא בשלטוֹנם, וגם לא בּזה מה שחשבוּ עליהם האחרים. וּמוּבן גם לא בּמֵה שהם חשבוּ זה על זה. היוָנים ראוּ את היהוּדים כּברבּרים, והיהוּדים את היוָנים כּמשתחוים לעץ ולאבן. אבל הם יצרוּ וחיוּ את חייהם הם. עם שמבטל את עצמוֹ – הוּא בּטל וּמבוּטל, אך עם שמרגיש בּעצמוּתוֹ וּמכּיר בּעצמוּתוֹ – איננוּ איכוּת מבוּטלת. מוּבן, העם האנגלי, כּמוֹ העם הרוּסי – קל לוֹ להרגיש בּעצמוּתוֹ. הוּא מרגיש את כּוחוֹ הגוּפני הגדוֹל, את שלטוֹנוֹ שהוּא מכוּבּד, את יצירתוֹ שהיא חשוּבה. הרבּה יוֹתר קשה לעם קטן, מוּשפּל וּמשוּעבּד, שיכּיר בּעצמוּתוֹ ויעמוֹד על חירוּתוֹ ועל כּבוֹדוֹ. לפיכך, כּל פּעם שבּאה לעוֹלם איזוֹ תנוּעה גדוֹלה (פּעם היתה זאת הנצרוּת, פּעם היה זה הליבּרליזם, פּעם הסוֹציאליזם וּפעם הקוֹמוֹניזם) – אין מחסוֹר בּיהוּדים המוּכנים להצטרף אל הזרם האדיר מתוֹך הרגשה טוֹבה: הם שׂוֹחים בּמים אדירים; והם מוּכנים לקנוֹת את האוֹשר הזה בּמחיר התבּטלוּת. לכך קרה ההוֹגה היהוּדי אחד־העם: “עבדוּת בּתוֹך חירוּת”. על הדגל כּתוּב, לכאוֹרה, חירוּת, אבל נוֹשׂא־הדגל לא רחץ את נשמתוֹ מכּתם של עבדוּת.

לבּנוּ פּוֹעם עם מה שמתרחש עכשיו בּרוּסיה. אנחנוּ עוֹמדים עכשיו בּשלב של מאוֹרעוֹת־עוֹלם, ולא פּעם עוֹד נעמוֹד. אי אפשר לנוּ ואין אנוּ צריכים להסיח את דעתנוּ ממאוֹרעוֹת־עוֹלם כּדי שנעשׂה בּשלימוּת את עבוֹדתנוּ “בּגבעת־בּרנר וּבנַען”. אדרבּא, נחיה את העוֹלם האנוֹשי בּמלוֹא כּוֹחוֹת נפשנוּ, מבּלי שנחדל להיוֹת מה שהננוּ. ונדע כּי עניננוּ אנוּ הוּא חלק – ואם כּי לעתים רבּוֹת חלק־חוֹרג – מענינוֹ של עוֹלם. ועלינוּ גם להכּיר בּאיזוֹ מידה הוּא משוּלב בּכוֹחוֹת העוֹלם: איזה כּוֹחוֹת מסייעים לוֹ ואיזה כּוֹחוֹת מפריעים לוֹ. ועלינוּ גם לדעת היכן יש להיאָבק אפילוּ עם כּוֹחוֹת ידידוּתיים. לא תמיד הרע – רע לנוּ, והטוֹב – טוֹב לנוּ בּכּל. למשל, כּשאירוֹפּה השתחררה מהמשטר הפיאוֹדלי והגיעה לעוֹלם של ראשית־דמוֹקרטיה וליברליזם, זכוּ היהוּדים בּכמה דברים טוֹבים – בּרוָחה, בּזכוּיוֹת, בּהשׂכּלה; אבל שילמוּ בּהתפּוֹררוּת לאוּמית,

בּעזיבת אוֹצרוֹת־חיים של היהדוּת, בּטמיעה וּבשמד. ודבר דוֹמה לזה אירע לנוּ גם בּעלוֹת השחר של התנוּעה הסוֹציאליסטית. היהוּדים היוּ בּין ראשוֹני מבַשׂריה ובין גדוֹלי לוֹחמיה וּמבַססיה. אבל רבּים רביּם צירפוּ לסוֹציאליזם את ההתנכּרוּת לאחיהם, את הבּריחה מעמם, שמד לאוּמי. רעה חוֹלה היא בּעוֹלם הרוּח והחברה האנוֹשית, שאידיאוֹת גדוֹלוֹת אינן מתגוֹננוֹת מפּני זיווּגים מאוֹנס.

נדרשה היאָבקוּת של עשׂרוֹת שנים כּדי לשחרר את הסוֹציאליזם היהוּדי – ואתוֹ את הסוֹציאליזם העוֹלמי – מחרפּת ההתכּחשוּת ליסוּרי ישׂראל וּלעצמוּת ישׂראל. ועוֹד לא שלם השחרוּר, ועוֹד לא תמה ההיאָבקוּת. תנוּעת השחרוּר שלנוּ, מימי בּיל"וּ ועד היוֹם, היא שאוֹרגת את יריעתנוּ העצמאית. והיא שכּוֹבשת לנוּ מקוֹם בּעוֹלם, לא כְּשֶל מי שרץ אחרי המרכּבה אוֹ לפניה, לא כּשל “נספּח”, אלא כּפלוּגה עצמאית העוֹשׂה את שליחוּתה, השוּתפת לחיי העוֹלם וגם זכּאית לתבּוֹע את דינה מן העוֹלם, ואף נוֹטלת לעצמה רשוּת לדוּן את העוֹלם לחוֹבה בּשעה שהוּא מעַוות את דיננוּ.

ויהיה זה יסוֹד ועיקר בּחיי הנוֹער העוֹבד, המוּשרש בּחיי עמוֹ, בּעבָרוֹ וּבעתידוֹ, אשר איננוּ מסיח את דעתוֹ מסבלוֹת אֶחָיו, מדמם השפוּך, מהשפּלתם וּמכּלימתם: אַל תראוּ את אידיאלי החברה האנוֹשית כּעוֹמדים מחוּץ לכם, מחוץ לגוֹרל עמכם; חיוּ את חיי העוֹלם, בּרגש וּבמחשבה וּבהשתתפוּת נפשית עמוּקה, בּאחוָה וסוֹלידריוּת לכל בּאי־עוֹלם, לכל הנַענים והנלחמים; אך תחיוּ אוֹתם כּבני־חוֹרין, כּבנים לעמכם, כּאחת הפּלוּגוֹת הקטנוֹת, אך עצמאיוֹת וחשוּבוֹת, בּמלחמת האדם על שחרוּרוֹ ועלייתוֹ.


  1. [“חדלוּ לכם מן האדם אשר נשמה בּאפּוֹ. כּי במה נחשב הוּא” (ישעיהו ב', כ"ב)]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר יותר מ־34380 יצירות מאת כ־1694 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם למעלה מ־10547 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!