בכתובים שמו ראובן. נקרא לו גם אנחנו ראובן.
וראובן אהב לעשן נרגילה. הוא היה משוגע לנרגילה, והיה יושב עם חברים, יהודים ומוסלמים, דיירים של שוק, בבתי־הקפה שבסמטאות הצפופות של ירושלים, בין הדוכנים וערמות הפרי והתבואה, והם בולעים לעומק הריאות את העשן העובר בצינורית מבקבוק המים שבקצהו מונחים הפחמים הלוהטים והטבק. ונדמה שכל מה שביקשו בחייהם מתמלא, והיו מספרים זה לזה סיפורים ודברי בדיחה ושמועות מן העיר ומסביבותיה על מושלים ושייח’ים וקאדים, על פלאחים מהרי יהודה ועל חברונים טיפשים ובני רמאללה ערמומיים ועל סוחרים נוצרים או יהודים. כמה טוב אז לראובן! עשן הנרגילה הביא אותו ואת חבריו לעולם שכולו טוב.
יושב ראובן בחנותו שאינה אלא כוך בשוק של ירושלים ונפשו מתאווה פתאום לנרגילה. מסחר גדול אין, והוא מבקש מאחד מבניו לשבת בכוך ולשרת קונים אם יבואו, והוא עצמו הולך אל רעיו היושבים בחנות הקפה אל שולחנות עץ קטנים, כוס קהווה לפניהם ובידיהם הם מחזיקים בפיית הנרגילה העומדת לפניהם על הרצפה ובולעים את עשן הטבק, והמים רותחים ומבעבעים בבקבוק המעוטר ובעלי המקום מחדשים מדי פעם את הגחלים. מצטרף אליהם ראובן ונפשו טובה עליו, מוצץ מן הנרגילה וסבור שאין יפה משעה זו. ואת הנרגילה אין הוא נוטש גם בביתו ושם לו כלי גדול ומקושט ובלילות הוא יושב וגומע מטובה ונפשו טובה עליו כדי כך שהוא מצר על שעות השינה שאין הוא יכול לעשן בהן.
אבל לראובן יש בעיה – יום השבת! מה יעשה ביום השבת שאז אסור באיסור חמור להעלות אש, וחייב הוא להינזר מתאוותו? ויושב ראובן בבית־הכנסת או ליד שולחן השבת בביתו ויצרו מתמרד בו ונפשו יוצאת אל עשן הנרגילה. אבל מובן שלא יעבור על איסור חמור של הדת והוא מסתובב בביתו חסר מנוחה ומקדיר פניו לבני ביתו, ולא יכול לעמוד יותר בייסוריו, ויוצא מביתו והולך אל שכנו המוסלמי, ידידו לנרגילה בשוק, ובשעה שהלה מעשן את הנרגילה שלו, יושב הוא על ידו ושואף מן העשן מלוא הנחיריים וראשו מתערפל עליו והוא טובל בהנאה. לו יהיה כך.
אבל כך לא היה, שכן שכן שלו, יהודי, אפשר באמת מפני שחשש מחילול היום הקדוש ואפשר מפני שקינא בהנאותיו של ראובן, פנה אל רבה של ירושלים, הרב נסים חיים משה מזרחי, וסיפר לו על מעשה ראובן, כמובן מתוך דאגה לחילול שבת בלבד, ונתבקש הרב לומר דעתו בעניין זה: האם יש במעשה זה משום חילול שבת?
ודן הרב בעניין וכתב אותו בספרו וכמו שסיפרנו כינה אותו מעשן שאין לו תקנה, ראובן, ואין זה שמו, אבל נהג כמנהג חכמים ורבנים המכנים את הנדונים לפניהם כדי לא להרבות רכילות, בשמות בני יעקב, מאחר שלא שם האדם עיקר, אלא דין התורה, וזה אשר יעמוד לדורות. וסיפר הרב משה מזרחי את המעשה:
נשאלנו על ראובן שהוא להוט הרבה אחרי שתיית העשן, הנקרא בכל לשון טוטון, כל ימות החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו, והיה לו צער ביום שבת קודש ויבקש לו יצרו עצה נבערה שיילך ויישב אצל הגוי וכך עשה. ונתיישבה דעתו בזה.
ומסתבר, כי לא היתה זו יוזמתו של ראובן עצמו שמצא לו דרך ליהנות מתענוגות הטבק מבלי לחלל שבת:
והיה לו לראובן גוי אהוב לו והרגיש בראובן שיש לו הנאה מריח העשן, והגוי מעצמו אמר לראובן ביום שבת קודש שיפתח את פיו ויקבל העשן לתוך פיו וימלא פיהו עשן ויוציאנו אחר כך ראובן לאט־לאט וכך היה עושה בכל שבת קודש.
נראה שאותו גוי ראוי כמעט לכס של רבנות על הדרך שהמציא לעקוף איסור של העלאת אש בשבת. וסיפר הרב בהמשך דבריו:
ונמשך מזה שכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת, טרם יקרב אליו, היה מדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן, וראובן בא ויושב בצדו ועושה כנ"ל. ואף על פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן, מכל מקום היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו.
וכתב הרב את תשובתו, ברורה ובהירה:
לכאורה נראה שמותר, משום שאין לומר כאן שהגוי מרבה באש ובעשן בשביל ראובן, שכן נותן הוא לו משלו. אבל הרי הגוי אומר לראובן שיפתח את פיו וימלאהו עשן וראובן יוציאנו לאט־לאט. וכשאדם רוצה להוציא עשן הרבה מפיו, משיב הרוח ומוריד הגשם בתוך כלי העשן ומבעיר האש בעשן וממתין עד שיימלא הכלי עשן ומוציאו בפעם אחת, מה שאין כן ששותה לעצמו, שמעלה לאטו עשן כל שהוא. ונראה שכדי שהגוי יוכל למלא פי ראובן עשן מוכרח הוא להבעיר את האש בכלי העשן והגוי עושה מלאכה גמורה בשביל ישראל ופשיטא דאסור.
ועוד הוסיף הרב סיבה חשובה לאיסור: ובפרט שגם חילל ראובן שם ה' בין הגויים במעשהו הרע, שהיה מקבל העשן תוך פיו ואז יימלא פיהם שחוק על תורתנו הקדושה. ועוון חילול ה' גדול.
עד כאן דבריו של רבה של ירושלים ואנו רואים כי גם הוא עצמו נהנה מנרגילה טובה – כמובן בימי החול – שכן בקיא הוא מאוד במלאכת עשייתה.
צרות רבות נתחוללו בימיו של הרב משה מזרחי בעיר והוא נתבקש לדון ולפשר ולייעץ ולעודד. והרב משה מזרחי לאחר שחלה פעם קשה הוסיף לעצמו את השמות נסים חיים שיש בהם סגולה – כל מה שביקש היה לעסוק בתורה לשמה, אבל צרותיה של העיר לא הניחו לו לשבת באוהלה של תורה ולעסוק בתלמודה ונקרא לדון בדברים הקטנים והגדולים של ירושלים וגם תושבים מחוץ לעיר הביאו לפניו את בעיותיהם. והיה מקל במקום שאפשר, כמו בעניינה של פייגלה שביקשה להביא אוכל לבני ביתה ומכרה יין לערבים, ומחמיר במקום שהעברה או השגגה נעשו מפני תאווה יתרה, כמו בעישון הנרגילה. ועסק הרב גם בחינוך והעמיד תלמידים רבים, שאחר כך היו מבחירי החכמים והרבנים בעיר. כמו החיד"א, הוא חיים דוד אזולאי, ילד שצמח וגדל בירושלים והיה פיקח וחכם וסקרן ושובב ומבקש לדעת כל דבר לאשורו. והרגיש הרב מזרחי שעתיד הוא להיות גדול בתורה ובחוכמה והיה מרגילו בשאלות ותשובות ומחדד את מוחו.
ואנו יודעים מספר השאלות והתשובות של הרב אדמת קודש דברים שלא ידענו עליהם והאיר הרבה את דרכי החיים בארץ בימיו, וסיפר בין השאר כי בשנת תפ“ה, 1725, עלה ארבה על הארץ בין פסח ושבועות ויכס את עין הארץ ולא נותר כל ירק בשדה, ולא היו ענבים אותה שנה ולא היה יין לקידוש ובני ירושלים שוטטו לבקש ענבים יבשים מאשתקד לעשות יין כדי לקדש עליו בשבתות ובימים טובים וימצאו צימוקים ביוקר גדול, ומפני סיבה זו כששורין הצימוקים נותנים עליהם מים. והרב דן בשאלה אם מותר הדבר. ובשנת תפ”ח, היא 1728, באה ספינה דרך יפו והביאה דבש דבורים הרבה, והביאו הסוחרים הדבש לעיר קודשנו לרחוב היהודים וראו היהודים הדבש עכור ואמרו החנוונים שסיבת עכירות הדבש אפשר שעירבבו בו הגויים דבש ענבים — ויש בכך משום חשש נסך — ומפני כן משכו היהודים ידיהם מלקנות הדבש ובאו ושאלו בבית המדרש. ודן הרב בדבר וקבע: הדבש הזה מותר גמור. וינעם וימתק ליהודים.
ומן הספר יודעים אנו את הייסורים הרבים שעברו עליו: בתוך גימל חודשים מתו עליו במגפה שעברה בעיר בן וכלה ונפטרה גם בתו, בת 17. שזה עתה נישאה, וסיפר: “המשחית לא השיב ידו מבלע ויגוף את בתי הקטנה בת י”ז שנה בעוד תשעה חודשים לנישואיה… אפרוש כפי לד' הוא יתמלא רחמים ויאמר למלאך המשחית די והיה המחנה הנשאר לפליטה כל הכתוב לחיים בירושלים." ועמד בכל הייסורים והניסיונות שניסהו האלוהים ולא מרד ביוצרו.
ובשנת 1732, כך אנו למדים משאלה שנשאל, גורשו היהודים שגרו סמוך להר הבית מבתיהם, וכך היה המעשה:
שאלה. מעשה שהיה פה עיר הקודש. בימי קדם היו דרים יהודים במהלה אחת – שכונה – בלשון ערב חארת אל שראף, ומהם היו להם שקופים על הר הבית החרב. ויקר מקרה בשנתנו התצ"ב שבא שר גדול מדמשק הנקרא ויזיר לעשות זיארה וביום שישי נכנס לבית התפילה שלהם להתפלל והביט וירא חלונות ובהם נשים. ושאל ליושבי העיר למי החצרות הללו והשיבו לו החצרות הן מישמעאלים, אך הנשים הן מבני ישראל ששוכרים את החצרות בדמים יקרים. וכששמע השר בערה בו חמתו ותיכף ומיד הלך אצל הדיין הגדול ונתייעצו לגרש כל היהודים השוכנים באותן החצרות שיש להן חלונות על בית־התפילה שלהם וביום א' כתב השר פירמאן שמהיום והלאה לא יורשה שום ישראל לדור שם לעולם ואם ידור שם – ענוש ייענש הוא ובעליו של הבית. ותהי צעקת בני ישראל רבה.
זהו סיפור הרקע, אבל הדבר הובא לפני הרב מזרחי מסיבה אחרת. היו מהשוכרים היהודים שהשכירו את החצרות ליהודים אחרים שגורשו בפקודת הווזיר הטורקי, ולא התחשבו אלו בגירושם של הדיירים ותבעו מהם שכר דירה, עד תום זמן השכירות. ונתבקש הרב להכריע ביץ הצדדים המריבים.
ואנו למדים מספרו של הרב שיהודי ירושלים היו נוהגים “לקנות” את העיר מהמושל שתהיה כביכול שלהם ויוכלו להתקין בה עירוב, והוא סיפר כי לאחר קנייה שכזו היו נוהגים שליחי היהודים לקבל את מפתח העיר ללילה אחד, כדי שישהה עמם ויעיד כי אמנם קנו את ירושלים ללילה אחד. וכך עשו אמנם בשנת תצ“ז, 1737, שאז שכרו פרנסי הקהילה את ירושלים מ”שר המגדל" והתקינו את העירוב וציין הרב: תהילה לאל יתברך שעשו והצליחו.
ויודעים אנו מספרו גם על מעשה נבלה: אדם אחד שהיתה לו אישה בירושלים נסע לעכו ופגש שם נערה צעירה – סולטאני שמה – משרתת בבית אדונים, תמימה ובתולה, מן המסתערבים, בני הארץ מדורות, ולא היתה לה משפחה והיתה עובדת בביתו של אחד מאנשי עכו. ובאותו זמן לא היה בעל הבית בעיר ופיתה אותה הירושלמי במילים נאות ואמר לה שהוא פנוי והסכימה ונישאה לו. והכיר אותו איש מירושלים שחי בעכו וידע שהוא נשוי ורב עם הרמאי ואמר לו כי עשה נבלה, וכשראה כי כלתה אליו הרעה, חזר לירושלים. ורדף אחריו האיש מעכו ומצאו ובערה האש ביניהם עד שהסכים הירושלמי לתת גט לנערה.
ואת הגט הוציא הרב משה מזרחי שחקר את שם האישה, כדי לכותבו כראוי, ודן עם חברי בית דינו אם יש לכתוב את שמה ביו“ד – סולטאני, או בה”א – סולטאנה. והחליטו שיש לכתוב בה"א כמו שנוהגים בירושלים, אף על פי שהיא עצמה מעכו, ושם נקראה סולטאני.
מעשה באישה שעלתה לארץ והביאה עמה כספים מבני עירה למען תושבי ירושלים ואנשים שוחרי רע כמעט שגרמו לה אסון. וכך היה המעשה, כדברי הרב מזרחי:
מעשה שהיה כך היה. שהיקרה והצנועה, מרת פסאנה, איוותה נפשה לעלות לירושלים לשכון כבוד בארצנו ואנשי עירה נתנו לה פיקדונות להביא לקרוביהם השוכנים בעיר הקודש. ויהי כבואה בספינה לנמל של צידון נמצאו שם בעלי לשון ויוציאו דיבת הארץ ואמרו ליהודים שבספינה: אנשי ירושלים אנשי שחץ הם ולוקחים הפיקדונות ונותנים אותם לבעלי חובות. וכשמוע מרת פסאנה עניין הרע הזה נתייעצה עם משרתה להוציא הפיקדונות מהארגז ולתפור אותם בבגד הקרוב לבשר תאווה.
.jpg)
חנות בשוק ירושלים
נתכוונה מרת פסאנה לטוב, שנתבהלה מהרכלנים של צידון ולא רצתה לאבד את כספם של בני עירה. ובאה לירושלים ושם נתברר לה שלא היו דברים מעולם, ואין בני ירושלים מחרימים חס וחלילה את כספי הפיקדונות המובאים לבני העיר. ונשמה מרת פסאנה לרווחה והוציאה את הכספים ממקום המחבוא בבגדיה ונתנה לכל אחד את פיקדונו כפי בקשת קרוביו. והנה נתברר לה כי אחד ממשלוחי הכסף, שהיה מיועד למרת לאה, אלמנת משה שמריה, אבד, ונבהלה, וסיפרה את הדבר לאלמנה ובא הדבר לפני הרב מזרחי ועיין בספרי ההלכה ובספרי ראשונים ואחרונים ופסק: תישבע מרת פסאנה שלא שלחה את ידה בפיקדון אלא שאבד, ותהיה פטורה. וכך היה.
ימים קשים ידעה אז ירושלים והנושים הערבים שהילוו ליהודים בימי מחסור תבעו את כספם ומשלא קיבלוהו כלאו את הפרנסים ואת רבני העיר בבית־הכלא, ובין העצורים היה גם הרב מזרחי והתנצל באחת מתשובותיו שמא אין דבריו ברורים:
ויידל ישראל עד מאוד, והכלבים עזי נפש, הם בעלי החובות, רודפים אחרי לומדי תורת ד', מהם תופסים ונתנום בבית־הסוהר בית הדמים. שם ישבנו גם בכינו ימים רבים של צער עד שנהפכו פנים לירקון ועם כל זה לא שככה חמתם עד שבדקו אחרינו ומצאונו ונתנו אותנו בבית־כלא ובכבלי ברזל על צווארינו, ולאיש אשר אלה לו, איך יהיה דעתו צלולה להבין דבר מתוך דבר.
והרב מזרחי מספר על ימים קשים ועל פרנסים שהסתכנו כדי להציל את בני העיר ומה עלה להם.
ראובן היה פרנס עיר הקודש ירושלים ובא גבאי המלך לגבות הכרג"א דקרקפתא [מס הגולגולת] ותפס את עניי העיר ונתנם בבית־הסוהר ועל זה נתוועדו יחדיו ממוני העיר ובתוכם ראובן הפרנס ואמרו הממונים לראובן שיבקש מעות וראובן השיב שאין מי שילווה מעות לכוללות עיר הקודש. והממונים השיבו לו שיילך וימשכן עצמו לגויים וילווה מהם כסף ויכתוב השטר על שמו והם יתחייבו להשתדל בכל עוז להחזיר ממון זה. והממונים כתבו לו כתב וחתמו ככל אשר שאל.
איש טוב לב היה ראובן והסכים לבקש הלוואה מהגויים כדי לשחרר את יושבי בית־האסורים ולמשכן את כל אשר לו כערובה, וגבאי העיר הבטיחו כי יעשו כל אשר לאל ידם להשיג את הכסף כדי שיוכל להחזירו ללווים. וכך היה, השיג ראובן כסף בהלוואה ונתנו את הכסף לפקידי העיר ונשתחררו האסורים.
מסתבר שבעולם הבא אולי יקבל ראובן שכר על התנדבותו, אבל בעולם זה באו עליו צרות רבות לאחר שהתנדב להציל את בני העיר:
ראשי היהודים בקושטא, שקיבלו על עצמם לפרוע את כל החובות שחבים בני ירושלים לגויים, התנו תנאי – כל זמן שלא יוחזרו חובות בני ירושלים לשאינם יהודים, לא יקבל יהודי חזרה חוב. וכך, משבא ראובן לקבל את כספו מממוני העיר סירבו לתת לו את הכסף ואמרו שהתחייבו לממונים בקושטא לשלם תחילה את כל החובות לגויים. והתרגז והרים קולו וזעק שהוא לווה את הכסף כדי לשחרר את האסורים לאחר שפרנסי העיר הבטיחו שהם יחזירו לו את הכסף ועכשיו כיצד הם מעזים להפר את הבטחתם, ואמרו לו כי נשתנו התנאים, מאחר שכך קיבלו על עצמם כלפי הממונים בקושטא והוסיפו: עתה, שרשות אחרים עלינו וכל השיעבודים חדלו, מה תצעק עלינו?
ובא ראובן לפני רבה של ירושלים חכם משה מזרחי וזעק מרה. והרב מזרחי הזדעזע על אטימותם של פרנסי העיר ופסק: על הממונים להחזיר לראובן את החוב מיד כדי שיפדה את החוב שהתמשכן עליו לגוי, שכן על פיהם עשה זאת וכדי להציל את הקהל.
והיו גם בעיות מבית: בכל ערב שבת, היו באים העניים לבית הוועד כדי לקבל את הקצבה המתחלקת ביום זה כמסורת מזה דורות רבים, וכל פעם גדל מספר המבקשים. האוניות המגיעות לנמל יפו הביאו איתן עניים חדשים והם הצטרפו לעניי ירושלים וביקשו אף הם תמיכה ועזר, והכסף מעט.
ונשאל הרב על־ידי אחד מראשי הקהל:
יאיר מר את עיני בדין קופה של עניים המתחלקת על־ידי מדי שבת בשבתו ועתה חדשים מקרוב באו שתי ספינות, אחת מקושטא ואחת מעיר שאלוניקי, ורובם ככולם עניים מרודים ואין בכיס של הקופה מעות די להספיק לעניי עיר קודשנו ולעניים הבאים מחדש, אם לא שנגרע מחלק עניי העיר כדי להספיק גם לאלו העניים הבאים מחוץ לארץ?
ועצוב לו לרב, שכן חייב הוא להכריע בעניין קשה. הכול רוצים בבואם של יהודים רבים לירושלים כדי לחזק את יישובה, אבל למה יסבלו מכך דווקא עניי העיר?
והירהר ופסק: עניי עיר אחרת אינם רשאים ליטול מקופה של צדקה כשהכיס מצומצם. אבל בכל זאת, אם נשארו בעיר שלושים יום והוכיחו כי באו להשתקע בה – רשאים הם לקבל עזרה מהקופה ככל עניי העיר.
וכך, רבים וקשים היו עיסוקיו של רבה הראשי של ירושלים, עיר ענייה ואומללה. והרב עצמו ובני משפחתו חיו בדוחק ובעוני ובצער, וסבל ייסורים רבים ולא מש מאוהלה של תורה ולא יצא מעודו מן הארץ גם כשביקשו לשלחו כשד“ר והבטיחו לו שכר נאה. ונאסר פעמים הרבה על־ידי שליטים רעים, ובשנת תק”ה, היא 1745, נתמנה כראשון־לציון וארבע שנים אחר כך נפטר.
מקורות: שו"ת אדמת קודש – הרב נסים חיים משה מזרחי; ארץ־ישראל בספרות התשובות, חלק ג' – ישראל שציפנסקי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.