הילד חיים הארי, בנו של בנקאי וסוחר אמיד מהעיר דיסלדורף שבגרמניה, בעל חלומות היה. מדי פעם נעלם מבני ביתו והסתתר בעליית הגג. שם, בין חפצים שיצאו משימוש, בגדים ישנים, שטיחים דהויים, עריסת הילדים ששימשה את אמו, אטלסים וכדורי ארץ עתיקי יומין, עמדו ארגזים ישנים ומאובקים ובתוכם כתבים של דודים ודודות, קרובים ורחוקים, כולם סוחרים ובנקאים בחצרות הנסיכים של גרמניה. שעות ארוכות היה מעיין בניירות הצהובים באור הקלוש שהיה נכנס בעד הצוהר שבקצה הגג ומנסה לפענח את הכתוב. היו אלו קבלות וחשבונות על ציוד ומזון שסיפקו דודיו הזקנים למחנות של חילות מחילות שונים שלחמו זה בזה במלחמות הרבות שלא פסקו באירופה, איגרות ישנות, כתבי שתדלנות וגם ספרי קודש. אבל יותר מכל אהב להסתכל ולנסות לפענח את סודותיו של פנקס רשימות שדהו דפיו, כתוב עברית, כרוך בכריכת עור וקשור בשרוך, של דודו הזקן, אחי סבו מצד אמו, שמעון דה גילדרן. כשהיה מחזיק בידיו את פנקסו של אותו דוד היה שוכח את הבית ואת בני משפחתו המחפשים אחריו, ודמיונו היה מרחף בארצות רחוקות ובמדבריות במזרח, והוא רואה בעיני רוחו את דודו, לבוש בבגדי שייח' בדווי, חגור חרב ונשק, דוהר על סוס בים חולות שאין לו סוף.

בלילות החורף הארוכים היה מצטנף בפינת חדר המגורים כדי שלא יושם אליו לב ושומע בשקיקה את הדודות הזקנות שנשארו ברווקותן עד שיבה, מספרות על אותו דוד שהן כינוהו “האביר” או “איש המזרח”, שנבחר להיות שייח' ומנהיג של שבט בדווי אף על פי שהחזיק באמונת משה, שבט שישב באחד מנאות המדבר הנידחות במדבר סהרה, והוא מושל בבני שבטו ביד רמה ומטיל את אימתו על השיירות שעברו בגבולו. לימים עזב הדוד את השבט והשתקע באחת מערי החוף של מרוקו ואחר כך חזר לאירופה ולמשוגותיה.

ואותו רב־שודדים לשעבר – סיפרו הדודות בהתפעלות – עלה לבסוף לירושלים ושם, בהר המוריה, נשא תפילה בהתלהבות וראה חזון מרהיב, אבל מעודו לא סיפר לאיש מה ראה.

יפה מראה היה ועשה רושם רב על כל מי שפגש בו בחצרות הנסיכים של אירופה, שם הרבה להסתובב לבוש בגדי מזרח מהודרים ובולט באצילות דרכיו. כל אלו הסבו תשומת לב רבה, בייחוד של הנשים. אותן היה מרשים גם בשעה שסיפר להן שהוא בקיא בתורת הסוד והמסתורין היהודית.

הדודות הזקנות היו מנמיכות את קולן ומניעות את תלתליהן האפורים באווירת מסתורין כאשר סיפרו על הרפתקאות האהבה של אותו דוד ועל הקשרים האסורים שקשר פעם עם גברת כבודה, ומשנתגלו יחסיהם נאלץ לברוח מחצר הנסיכים ומהמדינה. תורת הרכיבה שלמד במדבר סהרה היא שאיפשרה לו להימלט במהירות מהעיר ולה חב את חייו. לאחר הרפתקה זו מצא מקלט באנגליה. היתה זו רק אחת מהרפתקאותיו הרבות של אותו בן ליהודי חצר בגרמניה, שלעתים הרבה גם להתפלל או לצום או לדרוש על ספר הזוהר ושדרכיו נפגשו לעתים עם דרכיו של ההרפתקן הנודע בעולם שסובב אף הוא באותו זמן בחצרות מלוכה ואצולה באירופה – קזנובה, ושהיה מתחרה עמו, כך טענו הדודות, על לבן של נשות החצר היפות והעשירות.

כשגדל חיים הארי תיאר בזיכרונותיו את דודו הזקן שמעון דה גילדרן:

אותו ילד, חיים הארי, משגדל נקרא היינריך היינה, מגדולי המשוררים של גרמניה. בבגרותו המיר את דתו, ואף על פי כן, לא נטשה אותו רוח היהודים מעולם, ברצונו או שלא ברצונו, כמו רוחו של אותו דוד הרפתקן.

היינה לא ידע עברית ולא קרא את הפנקס הישן שמצא בארגז בעליית הגג, שכן המשפטים בצרפתית ובאנגלית שבו נכתבו באותיות עבריות. גם הדודות לא ידעו בדיוק מה כתוב בפנקס, שכן אמנם שמעון דה גילדרן, דוד אמו של היינה, בטי־פירה, שנקראה גם היא בנעוריה דה גילדרן, היה הרפתקן גדול, אבל בצפון אפריקה לא היה מעודו, להוציא מצרים, ואף שייח' של שבט בדווי לא היה. אף על פי כן, אמת דיברו: הדוד שמעון היה הרפתקן, נווד, מפריח גוזמאות, ידען בקבלה ובספרי קודש יהודים, ידיד לרוזנים ולאצילים ורודף נשים. ואם כי הדודות הזכירו שהיה בארץ הקודש, לא ידעו כי שהה בה כמה פעמים, היה שליח קהילת צפת, וסיפר במכתבים רבים בעברית רבנית על קורותיו.

שמעון, בנו הבכור של אליעזר המכונה לאזארוס דה גילדרן, נולד בשנת 1720 למשפחה היהודית הנכבדה ביותר בעיר דיסלדורף. אחריו נולדו עוד עשרה ילדים וילדות, שאחד מהם היה סבו של היינריך היינה. שבע שנים לאחר הולדת שמעון, נתמנה אביו לספק החצר של נסיך דיסלדורף ומצבו הכלכלי הוטב בהרבה ומעמדו עלה.

כשהיה שמעון בן ארבע שכר לו אביו את טובי המורים ולימדוהו את ספרי הקודש ובגיל צעיר אף החל ללמוד תלמוד. “הייתי בן ארבע כשהתחלתי ללמוד את מסכת ביצה,” סיפר בפנקסו. כשהיה בן עשר יצא לישיבה במנהיים, שם שהה שנתיים וחזר לביתו. בעירו רכש חינוך כללי, אבל משונה היה מבני גילו ופורק עול, ובן ארבע־עשרה ברח מבית אביו עם חבר בן גילו והשניים נדדו ברחבי גרמניה. כשבגר ניסה לעבוד בעסקי אביו ולא הצליח. הוא החליט לנסוע לווינה, אל דוד עשיר, כדי להשתלב בעסקיו, יצא לדרך, אבל בכיוון הפוך, והגיע לפריס, ללונדון, למינכן ולבסוף לווינה.

כך החלו נדודיו של דה גילדרן. חיש מהר השתלב בחיי האצולה של בירות אירופה, בא בבתי עשירים ובחצרות נסיכים, העביר זמנו בישיבה בבתי־קפה, השתתף בנשפים, ביקר באופרות, התווכח בענייני פילוסופיה ומיסטיקה בסלונים ספרותיים שם היה אורח נכבד, שיחק קלפים וחיזר אחרי נשים יפות בהצלחה. בעל כריזמה רבה היה וקשר קשרים בנקל. מבקש הלוואות שלא פרע ועוסק בעסקים מפוקפקים. בכל עיר גדולה ישב מישהו מבני המשפחה, קרוב או רחוק, ודה גילדרן היה פוקד את בתיהם כדי להוציא תרומת כסף להמשך חיי הנדודים וההוללות שלו. פעם גירשה אותו מווינה ועדה להשגחה מוסרית בגלל “התנהגות לא הולמת”, ופעם נאסר בפרשבורג על עוון שאיננו יודעים בדיוק מהו. לעתים היה נתקף באמונת פתאום ומתנזר מן החברה שהיה רגיל בה, מתפלל, לומד בספרי הקודש ובעיקר בזוהר.

כך עברו עליו חיים של הוללות, אם כי מדי פעם הבטיח לעצמו לחזור למוטב, והיה רושם בפנקסו מה קורה בו וכן פירוט מדויק של הוצאותיו ובזבוזיו בצד דברי חרטה, כמו אותו דף המודיע על מעשיו בווינה ומחיר חטאיו: “שיחקתי, חטאתי, לא אחזור על זה,” והוצאות החטא – 1.19 גילדן. אבל גם: “נרות חנוכה – 1.2 גילדן”, ושוב: “קלפים בבית־הקפה, הפסדתי, אבוי לי – 2.19 גילדן.” וגם: “ביקור באופרה, עוויתי ואני חוזר בתשובה.” ובמקום אחר הוא כותב: “היות וכספי אזל נאלצתי למכור את הפראק שלי.”

פתאום החליט הרווק העליז לנסוע לארץ־ישראל.

מה פתאום? אפשר שתקפו אותו געגועים לירושלים שעליה למד ולה התפלל בימים שהיה מתפלל, ואפשר שסיבה אחרת גרמה לנסיעה, אולי הימלטות מבעלי חוב.

נסע שמעון דה גילדרן לפירנצה שבאיטליה, שהה בעיר הארמונות והאמנות זמן מה, הגיע לליבורנו, עלה על ספינה והפליג לאלכסנדריה ומשם לעכו. שכר חמור והגיע לצפת ב־19 במאי 1751, והתקבל בה בכבוד רב כיוון שמשפחתו הנכבדה והעשירה היתה ידועה בארץ מתרומותיה הנאות. הוא שכר חדר בצפת, ישב בבתי־הכנסת ולמד תורה וספר הזוהר, והרשים מאוד את בני צפת ואת רבניה בשקדנותו ובידיעותיו. הוא נהג צניעות והתעלם ממנעמי החיים, כך סיפרו עליו. דה גילדרן ביקר במקומות הקדושים מסביב לצפת וכתב ברשימותיו: “בערב שבת השתטחתי על קבריהם של רבי שמעון בר יוחאי, של בנו ר' אליעזר, האר”י, ר' יוחנן הסנדלר" ועוד רשימה ארוכה. ועוד: “ביום ב' חזרתי לצפת. הקהילה קיבלה את פני במתנה, כיבדו אותי ביין ובשר מובחרים. התארחתי בביתו של החכם יצחק סגורה.” אחרי חודשיים של שהות בצפת חלה ואחרי שישה חודשים תם כספו, ואולי החל להתגעגע לחצרות הפאר האירופיות ולמסעות, והודיע לנכבדי העיר כי אזל כספו והוא נוסע לחוץ לארץ כדי לאסוף כסף למחיה ואחר כך ישוב לארץ. וקיבל מכתב המלצה חם משלושה מחכמי צפת.

הם כתבו:

עם המלצה זו נסע למצרים ועשה בה כשנה וחצי, רוב הזמן בקהיר. הנווד הסקרן ביקר בפירמידות, ראה את אוצרות הגניזה שבעליית־הגג של בית־הכנסת בן־עזרא והקדים את מגליה ביותר ממאה שנה. בין יהודי המקום נודע כ“שמעון האשכנזי”. רכש טבעות, חותמות עתיקות, חלם על מסחר גדול וקיבל כספים מאביו ומדודיו בווינה ובלונדון. ושוב חזר לצפת, שהה בה חודש, קיבל מכתבי המלצה נוספים ובסוף ספטמבר 1753 נסע לאירופה דרך טורקיה, התעכב באיזמיר, סיפר לנכבדי היהודים על מצוקות צפת והללו פתחו לפניו את כיסיהם. דה גילדרן המשיך בדרכו. ליד סופיה התנפלו עליו שודדים וגזלו ממנו כסף, ובעיר אופן השתתף בחגיגת נישואיה של דודנית. חביבות היו עליו חגיגות משפחה אלו, שם היו קרוביו, כמו הנסיכים והנסיכות בבתי האצולה, מקיפים אותו ושומעים בצמא את סיפוריו מהמזרח ומארץ הקודש.

דה גילדרן המשיך לערי אירופה הגדולות, לובש בגדים של נכבד ספרדי. גל של אמונה עבר עליו: התרחק משתייה ומקלפים, הקפיד על כשרות ועל שלוש תפילות ביום. מכר שפגש אותו בווינה מתאר אותו: הולל שחזר בתשובה ונעשה קדוש. הוא נפגש עם רבנים ידועים ועם פרנסים ובעלי הון, הציג את מכתבי ההמלצה של רבני צפת, הציג את עצמו כשליח מטעם צפת והיה מקבל את הכספים שאספו היהודים למען יישוב ארץ־ישראל ולא נמנע מלהשתמש בכספים אלו בשעת הדחק. בפנקס הקהילה בוונציה נכתב:

וכך היה גם בערים אחרות. דה גילדרן היה מספר בכל מקום מחדשות הארץ ומצבה, והיה טוען שאין הספרדים שהם רוב היהודים בארץ והנהגת הקהילה בידיהם, נותנים ליהודים האשכנזים את חלקם בתרומות הנאספות במדינות אירופה ולכן יצא הוא לשליחות.

יצר הרע גבר עליו ומדי פעם פקד גם חצרות נסיכים, מכריו מימים עברו, ובא בחברות מפוקפקות כבימים הישנים, והציג עצמו כ“רב מהגליל העליון”, ואף הדפיס לעצמו כרטיס ביקור ועליו כתוב “שמעון דה גלדרן רב מבתוליה שבגליל”, שכן לפי זיהוי נוצרי צפת היא העיר בתוליה. הוא נפגש עם מלומדים נוצרים והציג את עצמו כמומחה לתורת הסוד והקבלה. בכל מקום שבא התייצב לפני הפרנסים והרבנים וקיבל מהם המלצות, ובין הממליצים היו גדולי הרבנים של אותו זמן. בברלין אירח אותו ראש ממשלת פרוסיה ובתו המקסימה ובפריס תואר בתיקי המשטרה כ“רב והרפתקן”. הוא נפגש עם הפילוסוף וולטר ושוחח עמו ארוכות ואחר כך ניסה לשכנע את הבנקאי של וולטר להלוות לו כסף. הוא השתתף במשחקי קלפים שנמשכו עד שעות מאוחרות בלילה והפסיד את כספי התרומות שקיבל בשביל ארץ־ישראל. בפריס שב להתהולל כמו בימים הישנים. הוא התיידד כנראה עם קזנובה, שדרכיהם הצטלבו בחצרות נסיכים ובנשפי נשים נכבדות של חברה גבוהה, ואף שלא התפרסם בכיבושיו כאותו שובר לבבות גדול, כתב גם דה גילדרן ביומנו: “ביליתי את הלילה בחברת העלמה ד’אוברי, גבירה מאוד אדיבה ונעימה.” באחד הלילות, בטרקלין של זמרת אופרה, הכיר מרקיזה שפתחה לו את השער לארמונה של מאדאם פומפדור, פילגשו של לואי ה־15. כפי המסופר האירה לו הפילגש הנודעת פנים ופקדה על משרתיה, החיילים השווייצים של הוד מלכותו הממונים על שמירת הארמון בוורסיי, להרשות לנוכרי בלבוש טורקי לבקר בארמון ובגני החצר. התאריך 31 ביולי 1757. עם זאת, ביקר גם במוזיאונים, בספריות ואצל חוקרים של האקדמיה למדעים. באמסטרדם פירסם בספר את כל ההמלצות שניתנו לו בארץ־ישראל ובדרכיו הארוכות וגם נוסח קמע שבראשו כתוב: “הובא מארץ הקדושה על־ידי החכם המרומם כמוהר”ר שמעון די גילדיר שיחיה, חד מתושבי עיר הקדושה צפת."

אולי שוב תם כספו, אולי נמאסו עליו הנדודים והחיים הכפולים, דה גילדרן פנה אל פרנסי קהילת אמסטרדם וביקש שיעזרו לו לחזור לצפת והבטיח לצאת לדרך בתוך שנה. עדיין היה בעל יכולת שכנוע והפרנסים התחייבו לתת לו סכום כסף קבוע כל שנה לכשיישב בצפת, אבל תנאי התנו:

דה גילדרן הגיע למרסיי ושם נודע לו לטענתו מפי סוחרים שהגיעו מהארץ כי בצפת היתה רעידת אדמה והעיר ניזוקה קשה. הוא חזר לאמסטרדם והתנצל לפני פרנסי העיר, מדוע לא יצא עדיין לדרך כפי שהבטיח:

דה גילדרן המשיך בנדודיו, היה בפראג ובערי הונגריה וגרמניה. וחמש שנים לאחר שהבטיח לנסוע לארץ עלה בספינה. בדרך ניהל ויכוחים בענייני דת – כך הוא מספר בפנקסו – עם קברניט הספינה ועם שני כמרים. הספינה הגיעה לאלכסנדריה, דה גילדרן ירד ממנה ונפגש עם פליטים מירושלים שסיפרו לו כי ברחו משם כיוון שהוטלו מסים כבדים על יהודי העיר ואין הם יכולים לשלמם. השלטונות מענים נשים וזקנים וכולאים את הגברים בבית־הסוהר, וכל מי שיכול בורח מהעיר. אף על פי כן המשיך דה גילדרן בדרכו והגיע לירושלים בסתיו של אותה שנה.

הוא עשה בירושלים כתשעה חודשים, ולדבריו הציעו לו שני שידוכים, על הכלה הראשונה נודע לו כי היתה חולה קשה וסירב. ההצעה השנייה היתה מושכת יותר: אמנם היתה אלמנה, אבל צורף אליה סכום כסף גדול. נראה שהתארס, אבל אז גילה שהכלה אינה שפויה וביטל את האירוסין. הרווק בן הארבעים וחמש כתב לאביו הזקן בעברית והודיעו על הצעות השידוכים:

בסופו של דבר היה אנוס דה גילדרן לברוח מירושלים וסיפר לאביו מדוע נמלט מעיר הקודש:

דה גילדרן הודיע לאביו כיצד ניצל משודדים בדרך לחברון:

עד כאן מעשה הנס ומכאן ולהלן הבעיות הישנות:

דה גילדרן הגיע לעכו ומשם הפליג לאורך חוף סוריה:

דה גילדרן הבטיח לאביו שאת ארץ־ישראל לא ישכח: “ואם תבוא לי תשובה נכונה, אזי אחזור לא לירושלים ולא לחברון, רק לכפר אחד בארץ־ישראל, שיש שם מניין, כדי לישב על התורה ועל העבודה.”

ובינתיים תיכנן תוכניות כיצד יגיע להודו וכתב ביומנו: זוהי הארץ היחידה שבה עוד אפשר לעלות לגדולה, לעשות הון אגדי. אותם ימים בא לארם־צובא החוקר הדני קארסטן ניבואר, הנוסע האירופי הראשון שביקר בעומקי מכורת האיסלאם, במדבר ערב. ניבואר סיפר לו על מסע התלאות שלו, שבו איבד שלושה מאנשי משלחתו. נראה שדה גילדרן נבהל ופנה מערבה – חזרה לאירופה, עבר בעריה, צלח את התעלה והגיע לאנגליה. הוא הציג עצמו כרב מארץ הקודש, מומחה לקבלה ולתורת הסוד. לימד בבית־ספר נוצרי בלונדון, הוציא לאור ספר באנגלית ושמו היהודים על הר חורב, היה חבר אגודת הסתר של הבונים החופשיים ומומחה שלהם לענייני קבלה ומסתורין. את עשר השנים האחרונות בחייו עשה בשירות הנסיך של הסן־דרמשטט שבגרמניה כ“קבליסט החצר”. בין השאר סיפק חומר לסופר צרפתי שכתב חיבור כיצד לאפשר ליהודים להיות מועילים יותר ומאושרים יותר.

שמעון דה גילדרן מת בשנת 1788, בן שישים ושמונה. דור ראשון ליהודי החצר במרכז אירופה שיצאו מהגטו. תשע שנים אחרי מותו נולד נכד לאחיו ושמו חיים־הארי. ברבות הימים נודע בשם היינריך היינה. כמסופר בראשית הפרק, היה היינה אומר, כי לעתים נדמה לו שרוחו של דודו הזקן, ההרפתקן מן המזרח, הנודד בחצרות רוזנים באירופה, נכנסה בו. אפשר שגם ריח ארץ־ישראל ודקליה בא לשיריו דרכו. לעתים היה המשורר הזקן, הרומנטיקן ההוזה המפוקח מאוד, שעשה את סוף ימיו במיטת חולי בפריס, נזכר בפסוק צרפתי שמצא בנעוריו בפנקסו של הדוד הזקן בעליית הגג, והעתיקו לפנקסו שלו: פס התום, החיים הם אות קין.

מקורות: נ“ח טורטשינר – ממכתבי שמעון די גילדרין, ירושלים תרפ”ח; Heine – Max Brod; טמירין א‘; שלוחי ארץ־ישראל – א’ יערי; בקיעים בענן, האביר שמעון ון גלדרן – מאת יא"ל קרן.