אגדות אורבניות נולדות לעיתים מסיפורי פה לאוזן העוברים מוטציות ומוצאות את מקומן בסיפורי מדריכים מקומיים, ולעיתים הן תוצאה של עבודת תחקיר היסטורי כביכול שלא בחן כראוי את כל העובדות.

בפברואר 2008 התפרסמה במוסף עיתון ‘הארץ’ כתבה של דליה קרפל על בתי הבאר בתל-אביב. בין השאר סופר בה על ביתו של אלפרד רוק בתחנה המרכזית הישנה בתלאביב (רחוב השומרון).

קרפל ראיינה את דומיניק רוק, נכדתו של אלפונס רוק, אחיו של אלפרד, ששימשה באותם ימים ככתבת ‘רדיו פרנס’. היא שאלה אותה על בית המשפחה שעדיין ניצב בתל אביב. “על בית הבאר של המשפחה שנמצא בתחנה המרכזית הישנה שמעתי לראשונה מהסטודנטים שחקרו את תולדות הבית”, כך ספרה דומיניק (זוהי יפו ילדה, הארץ 6.2.2008 ).

סופר בכתבה כי בשנות העשרים נמכר הבית למשפחות קליין ושפיר, שבשנת 1937 תרמו את השטח לעיריית תל-אביב להקמת התחנה המרכזית. “מוזר הדבר שאין שום אזכור לבעלות הקודמת של משפחת רוק על הנכס”, תמהה דומיניק. הרעיון העירוני לשמר את ביתו של אלפרד רוק עורר מחלוקת בעיתונות אם יש מקום להנציח את מי שהיה מהדמויות הקיצוניות ביחסם לציונות, ופעל לצדו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בוועד הערבי העליון.

תמיהת דומיניק רוק לגבי אזכור הבעלות על הבית מובנת, מאחר ובחינת העובדות ההיסטוריות מעלה כי הוויכוח התעורר שלא לצורך. הבית והפרדס בו ניצב לא היו בבעלות אלפרד רוק אלא בבעלות משפחה מיוחסת אחרת שנמנתה דווקא על המחנה הפוליטי המתון; משפחת נבולסי. פרדסו של אלפרד רוק לא היה במקום בו נבנתה התחנה המרכזית אלא צפונית לה מעבר לפסי הרכבת.

ב-13 ביוני 1933 התפרסמה בעיתון ‘דבר’ ידיעה: “במחירים עצומים, מתוך התחרות ספסרים, נרכשים בימים אלה מאת בעלים ערביים חלקי פרדס בתחומי ת”א. נקנו גם חלק מפרדס נבולסי מול תחנת החשמל, ופרדס רוק שבין פסי הרכבת לבין מחסני חברת 'של".

עשרה ימים לאחר מכן התפרסמה בעיתון ידיעה כי וועדת תוכנית העיר של עיריית תל־אביב החליטה להפקיע לצרכי ציבור את שטח האדמה הידוע בשם פרדס נימר נבולסי, מול תחנת החשמל, מעבר לכביש פתח-תקווה.

ב-16 ביולי החליטה ישיבת הנהלת העירייה לבטל את ההפקעה “כנגד קבלת 5 דונמים חינם, 10 דונם ע”פ 400 לא“י, ו-5 דונם ע”פ 600 לא“י. בסה”כ 20 דונם בסך 7000 לא“י”. בחינת מפת העיר באותן שנים מעלה כי במיקום הפרדס של נבלוסי נבנתה תחנת האוטובוסים, ואילו פרדס אלפרד רוק היה מצפון למסילת הרכבת, בין הרחובות הרכבת וריב"ל כיום, שם שכנו מחסני חברת הדלק.

את שטח פרדס אלפרד רוק רכשו האחים מרדכי ואליעזר גפן שהקימו עליו מחסן לחומרי בניין, ועל מקום בית הנופש שלו ניצב היום מגדל אביב בפינת רחובות בגין והרכבת.

על פי הנסח ההיסטורי של חלקות 38 ו-44 בגוש 6942, עליהן נבנתה התחנה המרכזית, נרשמו בפברואר 1938 שלושה עשר אחוזים משטח חלקת הפרדס ובית הבאר ברחוב השומרון על שם ישראל אריה שפיר ויוסף אברהם קליין. יתרת השטח נותרה בבעלות בני משפחת חאג' נימר נבולסי, “מלך הסבון”, והאיש העשיר ביותר בשכם. הפרדס והבית מופיעים כבר בשנות השבעים של המאה ה-19 במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878. את הפרדס הוא ירש ככל הנראה מאביו, מאחר וצאצאיו וצאצאי אחיו עבדול לטיף, שמת בשנת 1920, מופיעים בנסח הרישום.

חאג' נימר היה מהדמויות המכובדות בין ערביי הארץ, ועם התגבשות מחנות החוסיינים והנאששיבים השתייך לאחרון שנחשב מתון יותר, והיה ממנהיגי מפלגתו ‘אדיפע’. הוא היה בעל נכסים רבים בכל רחבי הארץ, ובעל בית החרושת לסבון הגדול ביותר בארץ שסמלו היה נמר כשמו (נימר).

עם מותו בשנת 1940 החלה מחלוקת בין חמשת בניו. מפעל הסבון הוצא למכירה פומבית ורכש אותו הבן הבכור ראדי. הוא היה גבר נאה הלבוש בקפידה וקיים יחסים טובים עם היהודים, ורכש פרדסים נוספים באזור נתניה, והקים בית מפואר ששרידיו ניצבים עד היום בכפר-יונה. בשנת 1948 עברה המשפחה לרבת עמון, והבן הצעיר עומר שרת כשר בממשלת ירדן ושגרירה בלונדון.

מאז החלטת הנהלת עיריית תל-אביב בשנת 1933 לבטל את הפקעת השטח תמורת קבלת חמישה דונמים ללא תמורה לצורך הקמת תחנת האוטובוסים המרכזית, התנהלו מגעים בין שפיר וקליין עם העירייה. את יתרת השטח באזור התחנה רכשו מבני משפחת נבולסי רק בשנות הארבעים. השטח לתחנה נרשם על שם העירייה ב-28 בינואר 1938, ואז החלו ההכנות להקמתה.

ב-24 ליולי 1939 פרסמה העירייה מכרז לחפירות הכנה לתחנה “על אדמת נבולסי”. קליין ושפיר התרעמו על כך ששמם אינו מוזכר במכרז אלא השם נבולסי. קליין כתב לראש העיר ישראל רוקח כי הם השקיעו כסף רב מתוך כוונה לבנות חנויות ולהשכירן, והעלמת שמם גורם להם נזקים כספיים כבדים.

רוקח ענה כי בדרך כלל משתדלים להשתמש בשמות הבעלים החדשים, אולם גם העירייה משתמשת עדיין בשם פורטליס על הפרדס שרכשה. הוא טען שקליין ושפיר מגזימים בתיאור הנזקים הנגרמים להם. קליין כתב לרוקח: “כדאי שכב' ישאל את מר רבינוביץ מנהל בנק אשראי, ואז ידע את גודל הנזק שסבלנו ואנו סובלים, וגם יוכח אם הפרזנו אפילו במקצת”.

את יתרת הפרדס התכוונו שפיר ושותפו החדש יוסף לבנפיש לרכוש בראשית 1940. הם נדרשו למסור לעירייה מחצית מהשטח כדי שזו תאשר להם בניית חנויות ומשרדים.

ב-19 בפברואר 1940 כתב להם ראש העירייה ישראל רוקח כי הוא מתחייב כי במידה ויעבירו מחצית מהשטח שירכשו מפייסל ופתחי אל-נבולסי, יוּתר להם לבנות על שישים וחמישה אחוזים מהשטחים שיהיו בבעלותם. הוא גם התחייב שהעירייה לא תפקיע מהם שטחים נוספים בעתיד. השטחים נרכשו בחודשים מאי ויוני מצאצאי נימר ועבדול לטיף אל-נבולסי.

בין בתי הבאר המיועדים לשימור נמצא בסמוך גם זה ששרידיו ניצבים ברחוב בני ברק 24, בשכונת נווה-שאנן. הוא מיוחס בתיעוד השימור העירוני לראדי אל-נבולסי, אך כאמור שטח זה לא היה הפרדס של משפחת אל-נבולסי, אלא פרדסו של חפז שייך עלי, שמכר חלק מפרדסיו לראשוני השכונה פלמן, בריקר וחיוטמן. הוא גם היה זה שמכר בשנת 1922 את ביתו ונחלתו על הדרך מתל אביב לאבו כביר למחלקת העלייה של וועד הצירים הציוני. המקום הפך לבית העולים החדש, והדרך הפכה לרחוב עלייה. על מקום בית העולים ניצב היום בית ספר ‘רוגוזין’.

אלפרד רוק שהיה איש עסקים ובעל קרקעות, החל את דרכו כצעיר הולל. בשנת 1902 הוא הגיע עם חברים לבלות בראשון לציון, ובהיותם שיכורים רצחו את בן המושבה.

אלפרד ברח לצרפת ויוון ושהה שם עד שנת 1908 וחזר ליפו. בצרפת למד אגרונומיה ונשא לאישה את אולינדה הצרפתייה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ייצג את חברת הספנות הבריטית יפו־ליברפול, והיה חבר מועצת עיריית יפו ודמות ציבורית מוכרת. הוא היה אמנם מהדמויות הקיצוניות ביחסם אל הציונות והעלייה, אך זה לא מנע ממנו להשכיר בית בבעלותו בשכר דירה הגון לוועד הצירים כדי שישמש כ’בית החלוץ' ברחוב יפת 34.

הוא תקף את העלייה הציונית, אך משפחתו היא זו שמכרה את קרקעות חירבת דורן עליהן הוקמה המושבה רחובות, ואת הקרקע הסמוכה לתחנת החשמל בתל אביב עליה הוקמה שכונת ‘רמת השרון’. הוא התנגד לחיבור החשמל של יפו לתחנת החשמל של רוטנברג בתל אביב, אולם היה הראשון לבקש את חיבור החשמל לביתו.

הוא התגאה בכך שמוצא משפחתו בצלבנים ששלטו בארץ בראשית המאה ה-11.

בשנת 1936 נמכרו נכסיו בהליך של פשיטת רגל, אבל הוא המשיך לנהל עסקים.

ב-23 באפריל 1942 הוא צנח ומת סמוך לקולנוע "אפולו' ביפו, כשהיה בדרכו מבית בשכונת עג’מי למשרדו בבית המשרדים של בוסט ברחוב יפת.