הרופא יוסף חזנוביץ' (1919–1844), ממייסדי חובבי ציון ברוסיה, לא היה מעלה על דעתו ששמו יינשא מעל בית באר (ביארה) ברחוב הנושא את שמו בדרום תל אביב, והוא ייקח חלק במורשת ההיסטורית הפלסטינית של יפו. כשהציגה עיריית תל אביב-יפו את תכנית שימור בתי הבאר בעיר, נכתב בעיתון ‘הארץ’: “היא מעלה לדיון פרק לא מוכר בהיסטוריה של תושביה הערבים של יפו. הרוב המכריע של תכניות השימור בארץ מתייחסות אך ורק לנרטיב הציוני, ומשמיטות לחלוטין את ההיסטוריה הפלסטינית” (הארץ, 5.7.2007).

חזנוביץ' זכה באופן אירוני לשמר את הנרטיב של התרבות החקלאית הפלסטינית. ומדוע לא מונצח בית הבאר בשם בעליו המקורי, אלא בשמו של יהודי?, משום שתכנית שימור בתי הבאר הוגשה בעקבות פרויקט סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שאומץ בידי מחלקת השימור העירונית כנושא בעל חשיבות לשימור המורשת התרבותית של יפו הערבית. זו מקובעת בתודעה הקולקטיבית כפי שמוצגת בציוריו של נחום גוטמן, כלומר: פרדס, באר, חמור, וערבי שראשו עטוי בכאפייה ועקאל. ומאחר וגם המרד הערבי ודמות הערבי הדמונית משתלבים בתיעוד הסטודנטיאלי של בית הבאר של חזנוביץ‘, נכתב בו: "בעליו המקורי היה ערבי עשיר, ומשמועות שלא הצלחנו לאמתן השתתף אותו שיח’ במרד כנגד הבריטים, נתפס והוצא להורג".

אלא שלא מיניה ולא מקצתיה, ומתברר כי סיפורו של בית הבאר ברחוב חזנוביץ' מצטרף לשורת האגדות השגויות שנרקמו סביב בתי הבאר של יפו. הבעלים המקורי של בית הבאר לא היה שיח' אלא אפנדי, ולא השתתף במרד הערבי. הוא היה שוכן עפר כשזה התרחש. ולא רק זאת, אלא שהיה דווקא ביחסי ידידות טובים עם היהודים, וחלקים מעירנו תל אביב בנויים על קרקעות משפחתו. הוא זה שמכר לראשוני תל אביב את הקרקע לבניית שכונת “מרכז מסחרי” על דרך יפו תל אביב (מצפון לפלורנטין), ואף מכר לחברת ‘גאולה’ את ביתו ואחוזתו באבו כביר כדי שישמשו כבית עולים חדש במקום ‘בית החלוץ’ שננטש ב-2 במאי 1921. מדובר באפנדי חאפז חוסיין שיח' עלי.

משפחת שיח' עלי הייתה מהמכובדות ביפו ובעלת שטחי קרקע גדולים ופרדסים בשטח יפו ותל אביב. לא ידוע מתי רכש אבי המשפחה חוסיין שיח' עלי את הקרקעות בין מסילת הרכבת לירושלים ודרך סלמה עליהן סלול רחוב חזנוביץ‘, ולאחר מותו הן חולקו בין יורשיו. בדצמבר 1921 מכר בנו חאפז שיח’ עלי מאתיים ושישים דונמים לבצלאל יפה, ועליהם הוקמה שכונת ‘נווה שאנן’. בשנת 1922 הוא אף מכר את פרדסו ובית מגוריו להנהלה הציונית כדי שישמשו משכן לבית עולים ולשכת העלייה בתל אביב, לאחר מאורעות מאי 1921 (תרפ"א). דרך העפר שהוליכה למקום מרחוב אלנבי היא היום רחוב עלייה, ועל מקום בית העולים ניצב היום בית הספר ‘רוגוזין’. מאחר ומחלקת העלייה המתינה לקבלת תקציב לשיפוץ המקום, אישרה חברת ‘גאולה’ למוכר להישאר בביתו עקב מצבו הבריאותי.

כשהגיעו להורות לו לפנות את הבית, ב-23 במאי 1923, בניגוד למוסכם עמו, כתב לו מנהל החברה: “אני בפרוש הסכמתי שכב' יוכל להישאר בבית עד שיבריא. אני מצטער מאוד על אי הנעימות שנגרמה לכב' שלא ברצוני, ומאחל לכב' שיבריא בזמן הקרוב”. בתמורה לחמשת אלפים ושבע מאות הלירות שקיבל שיח' עלי עבור המבנים והקרקע, השתמשו בני המשפחה לבנות בית מידות מפואר בשכונת ‘כארם זייתון’, והוא מוכר כיום כבית הירוק בו שוכנים משרדי הפרקליטות הצבאית ברחוב יפת פינת שבטי ישראל.

לאחר מותו של חאפז שיח' עלי בשנת 1929, ירשו שני בניו וארבעת בנותיו את פרדסיו בסביבה (חוסיין, חסן, קארייה, וואפייה, פטמה, פאקרייה). שנת 1929 הייתה שנת מאורעות ברחבי הארץ והמצב הכלכלי ביפו החמיר. היורשים נאלצו לקחת הלוואה של שבעת אלפים לא“י מחברת הביטוח ‘יוניון ג’נבה’ בריבית נכבדה, והם משכנו שלושים דונמים משטחם. הבן הבכור חוסיין ועורך הדין יעקב בכור חתמו על מסמכי ההלוואה. עלי אחמד שיח' עלי מופיע בהם כאפוטרופוס לחלקה של פאקרייה, הצעירה בילדים. חברת הביטוח מכרה בשנת 1932 את שטר המשכנתא ליהודי העירקי מאיר משה מאיר, שנהג להגיע מידי פעם מבגדד ארצה כדי להעניק הלוואות לעסקאות נדל”ן בארץ ישראל. לדבריו היו לו רבות. נציגו בארץ היה יעקב יוסף ניסים, ועורך הדין יעקב בכור טיפל בנושאים המשפטיים. כשנחקר מאיר בידי עורך הדין הידוע ד"ר נסיב אבקריוס, בדיון משפטי בעניין החוב שלא שולם, הוא העיד: “אני נותן הלוואות בריביות של 12–9 אחוזים שנראות לי סבירות. אני אדם פשוט, ומה שבכור מייעץ לי, אני עושה”. לימים עלה ארצה והתגורר בתל אביב.

בשנת 1931 השכיר אברהם (אביה) רטנר את מוסך פורד' שלו ברחוב לילינבלום, ועבר לעסוק בעסקי תיווך מקרקעין ממשרדו ברחוב הרצל 37. יורשי חאפז שיח' עלי לא עמדו בתנאי ההלוואה, ופרדסיהם נמכרו לאביה רטנר ושותפו שמואל זיסקין פומברובסקי שרצה להקים שכונה שתישא את שמו. הם חילקו את הקרקע למגרשים ששטחם כחמש מאות מטרים רבועים כל אחד, ומכרו אותם ליהודים. רק חלקת בית הבאר, בשטח שלושה וחצי דונמים, נותרה בבעלות המשפחה. בספר המיסים הממשלתי היא הייתה רשומה על שמו של עלי אחמד שיח' עלי, האפוטרופוס של פאקרייה, בתו של חאפז שיח' עלי. בשנת 1939 הוערכה הקרקע לצרכי מיסוי בסכום של 1776 לא“י, ואילו בשנת 1944 האמיר ל-7104 לא”י, מה שמלמד על עסקי הנדל"ן התוססים באזור. באותה שנה החליט גם עלי אחמד לחלק את שטחו לחמישה מגרשים, ככל הנראה כדי למכור אותם גם כן. מפת החלוקה היא ששפכה אור על תולדות המקום.

מה עלה בגורל בני המשפחה הגדולה לא ידוע, אך אחד מהם, עבד אל קאדר מוחמד שיח' עלי, שגם לו היה בעבר חלק בנחלת אבותיו הגדולה, נסע ללמוד באוניברסיטת פראג. הוא פגש שם את הגרמנייה הילדגרד שאופרט ונישא לה. כשביקש בשנת 1945 מממשלת המנדט אישור לחזור ארצה עם אשתו הגרמנייה, הוא כתב שאחייו יוסף ואחמד הם בעלי פרדסים ביפו, ואמו עדיין מתגוררת בעיר. על חלקת בית הבאר עתיד לקום בניין מגורים שיזכיר בוודאי את עבר המקום לצורכי שיווק, ושפר מזלו שיישא את שמו של שיח' עלי היפואי, ולא את חזנוביץ' הרוסי.