השנים האחרונות למאה התשע־עשרה והראשונות למאה העשרים היו שנות “ההסתערות והחתירה” לציבוריות היהודית ברוסיה. התנועה הציונית והסוציאלית ספגו את מיטב המרץ, את מבחר הכוחות שלנו. שתיהן פתחו אופקי זוהר ומרחקי זיו לצעיר היהודי הכּמה לחיים אנושיים, חפשיים ומלאים; האחת קראה לתחיית העם בארץ־אבות על־ידי העמקת ההכרה הלאומית והרמת קרן התרבות העברית, והשנייה קראה לשיחרור האזרחי והמדיני של רוסיה, להרמת קרן המעמד העובד, על־ידי חינוך ההמונים, העמקת ההכרה המעמדית והשתתפות בעבודת המהפיכה. בראשית המאה שלנו באו “ימים אין חפץ בהם” לתנועה הלאומית; הדיפלומאטיה הציונית נתקלה ב“קיר אטום”, שעליו דיבר הרצל, וקיפחה את האמונה והמרץ במחנה הלאומיים. ובייחוד בשעה שלרגע קט התלקחה ביתר עוז התנועה הסוציאלית בעולם הרוסי, ורבים מאחינו ראו מעל פסגת ה“נבוֹ” המהפכני את הארץ היעוּדה לעמם ברוסיה הקדושה… כוחות, שהיו גנוזים בחביון השכבות העמוקות שבנפש האומה, זנקו בעוז בדור צעירים מעפילים ומורדים. זאת היתה התאזרות נואשה, חריגה הירואית ממסגרות המציאות היהודית; טובי בנינו היו מרקיבים בבתי־האסורים של הצאר וערבות השלג של סיביריה האדימו מדמם. אבל גם עליהם סגר המדבר. התנועה הסוציאלית נדחתה אף היא לתוך מבוי סתום. על מרחקי הזיו, שהיו קורצים, קוראים ומבטיחים בתעצומות־קסם כאלה לבני־הנוער שלנו, נשתלשל וילון אפור כבד. על צעירינו קצוצי־הכנפיים ומרוטי־הנוצה נגזר לדשדש באותה הביצה הדלוחה, ביצת תחום־המושב המדולדל, כמו שדישדשו בה אבותיהם ואבות־אבותיהם. אבל אותם הצעירים היו כבר אחרים. בנפשם הבליח פעם אופקה של מולדת מחודשת או של אנושיות מחודשת; לפיכך היו מהלכים ברחוב היהודים כנוכרים, כ“אורחים נטו ללון”. קשה היה להם כבר להתערות באדמת המציאות הצחיחה והמצומקה שלנו, לאחר ששרשיהם כבר נעקרו מתוכה.

כצינורי הרפש, שניתזים מתחת גלגלי מרכבה, נזרקו צעירינו על ידי מרכבת הריבוֹלוּציה אל צידי דרכים, אל שולי החיים. כל אותם האינטליגנטים וחצאי־האינטליגנטים, האֶקסטרנים הרעבים, כל אותן הנפשות הרצוצות, המיותרות והמנוּדוֹת שאין איש דורש להן, שאינן מסוגלות לחיי־מעשה ומבזבזות את כל מרצן על חיטוטים פנימיים וספקנות מתחכמת ומרירה של הולך בטל, שלא מצא לו מקום להתחמם בו כנגד אורה של החמה… על כל אלה סיפרו נומברג, ברנר, שופמן, גנסין… על נגוהות השמש ושירת הרננים של טשרניחובסקי ויעקב כהן נמתח לשעה דוק ערפל עמום של אכזבות ויגון שלכת, של כליון־נפש לאנושיות אחרת יותר טובה, של כפירה ומחאה. נשמעו צלילי השירה הפסימית של שמעונוביץ [שמעוני], שניאור ויעקב שטינברג.

אותו דוק ערפל עמום נמתח גם על יצירתו של ברקוביץ. ביטוי עז ומבהיק לכל אותה הרוח, ששׂררה בחוגים ידועים של רחוב היהודים ניתן ברשימתו היפה של ברקוביץ: “וידוי”. צעיר, שהשתתף הרבה בתנועת המהפיכה וישב בבתי־אסורים, חלה במחלת השחפת, ולפני מותו הוא מתוודה לפני חברתו, שבאה לבקרו. הוא מספר לה על אהבתו אל עלמה אחת “מאותן בנות־ישראל המצויינות, שדרכן היתה אז בסערה וסופה”. העלמה נמקה בסיביר, והוא, בנטות עליו צללי המוות, תוהה על עברו, על כל חייו שעלו בתוהו. “ומה היו חיי אחר כך – שואל הוא – כשעזבתי את עיר מולדתי ואת השלווה שבתוכה וימי התחילו להיות לוטים בערפל? יש רגעים… ריבונו של עולם! ריבונו של עולם! מה נתנה ללבי כל אותה ההתלהבות והרגשנות, כל אותם הפירכוסים, כל אותו הרעש והשאון, שהקימונו אנו וחברי? שואל אני: מה נתנו ללבּי? הרעשנו עולמות, מוחות בוערים בתוך אד ועשן… וגו‘, דיבורים מפוצצים, פלוגתות סוערות, שנוני לשון וחידודי מוח שאינם מעלים ואינם מרידים. וכל זה בלא סוף, בלא סוף… חדרים מלאים עשן, בחורים פרועי שער ובתולות בלות, ששנתן תידד מעיניהן, והן מבקשות בימי הסתיו הנובל את חיי אביבן שנטרף וחלף ללא חמדה וללא אושר. והכול מדברים, כל לשון ממללת אודות חיים. חיים מוזרים, רחוקים מן הלב והנפש לא תמלא… וכו’. פעם אחת ישבתי בתפיסה ביחד עם חבורה גדולה משלנו. בימים ההם כבר היתה בלבי מעין חימה עצורה, כבידה ומדכאה וגו', ושאלה אחת חמורה היתה מרחפת לפני: על שום מה אני מוסר את נפשי ואת חופשתי?” בעצם, ברקוביץ כמעט לא עסק באינטליגנטים הללו. הוא לא יצא מתוך תחומה של העיירה היהודית. הנפשות שתיאר הן ברובן יותר שלימות, יותר תמימות, שכן הסתירות והניגודים של הכרך לא פגעו בהן. בין “גיבוריו” אין “ריזוֹניוֹרים”, מתפלספים מתוך בטלה ורואים את החיים מבעד לעשן הסיגריות. כולם לוּטים אותה עצבות וכניעה למזל, אותה אווירה של ניכר ובדידות, של כיסופים לא־הגוּיים וערגה מעורפלת אל ה“התם” הרחוק ושאינו ידוע וסילוד־נפש ממה שיש.

יש אצל ברקוביץ נובילה אחת נאה בשם: “ממרחקים”. עדיין חדש עמי הרושם הראשון, שעשתה עלי בשעתה. הרושם היה עז, מפני ש“גיבורה” אינו “מדבר בעדו”, אלא משמש סמל לכל בחינת־העולם של המחבר. יששכר בר “אחרי היותו נע ונד במרחקים, נעלם עת רבה מאשתו ובניו ונשכח מלב כל מכיריו ובני עירו, חזר לביתו מגודל פרע, לבוש מיני בגדים משונים, קצרים ומגוחכים כבגדיהם של הקוֹמדיאנטים שמחזרים בעיירות”. היכן היה יששכר־בר זה גולה? היכן היה שוהה? במה עסק? מה היתה פרנסתו? אין איש יודע מטוב ועד רע. כולו מעולף סוד. כחיה בכלובה מתהלך הוא בתוך כתלי אהלו הדל והשומם, תחת התיקרה הנמוכה וקורי־העכביש המפוחמים, ליד אשתו הגוצה והמכוערת, מתהלך הוא “בעל הקומה הזקופה, המפנה דרך לעצמה בין המון בריות נכנעות וזוחלות, אותן גבות העינים השעירות והעבות, המתקדרות בשעת דיבורו במין יהירות סבלנית ושלווה, אותו הזקן השחור, המסורק תמיד לאורכו ולרוחבו שמשווה אליו צורה של אדם חשוב ובז לקטנות”. מתהלך הוא באפס מעשה, בטל ורעב, מלא מרירות וגעגועים על אותם המרחקים הנעלמים, על אותן הארצות המשונות וכרכי הים הגדולים ובתי המידות והמכונות הנפלאות, שראו עיניו. הזכרונות הללו מפרנסים את נפשו הבודדה ונמקה בשעמומה ושממונה, והוא אוהב לפעמים לספר באזני בתו או אשתו על כל הנפלאות שיש במדינות הים. והוא מדבר מתוך התרגשות וגעגועים נלהבים.

אמת, שכל צעיר משכיל היה מהלך בתחום־המושב כגון יששכר־בר זה, כאילו בא ממרחקים, מאיזה עולם אחר, והוא עורג אל עולם אחר. ולא רק הוא לבד. כמעט כל גיבורי ברקוביץ מן העיירה נושאים בנפשם אותם הגעגועים, אותה האכזבה ומורת־הרוח מהחיים, חוסר כל ניצוץ של תקווה לראות לוּ רק מעט אושר, לוּ רק אפס קצהו. מפני מה היו מאריאשקה (בכפר) ושיפרה (ירקות) כה אומללות? מאריאשקה היתה משרתת בבית יהודי כפרי עשיר וגס־רוח, והנה קרה לה־לו אסון: היא התאהבה במורה הצעיר של ילדי בעליה. ומאידך גיסא, שיפרה בת עניים גם היא, אסונה שלה, שעדיין לא אהבה שום אדם, שום אדם לא אהב אותה, והיא רק חלמה בתוך הבית הדל, המסואב, המלא שקי מלפפונים, על אהבה ועל חיים נאים, טהורים ו“אינטליגנטיים”. גורל אחד מסך את מרירותו בכוס חייהן של שתי הנערות הללו. שתיהן כלתה נפשן לאושר, והאושר היה רחוק. סגרה עליהן מציאות אכזרית. אמת, אין לך בריה שאינה צמאה לאושר, ואילו אסונן של מאריאשקה ושיפרה היה בזה, שאושרן הן היה מבליח לפניהן לא בתוך המסגרת הצרה של חייהן, אלא אי־שם מעבר לתחום עולמן. ומשום כך ראו את חייהן כה אפלים ומנוולים, ומשום כך כה צר ושומם היה עולמן, לאין כל מפלט זולת המוות. מעניין הדבר, שלשתי הנובילות האלה סיום אחד: שתי הנערות פורצות מן הבית בחשכת הלילה ומבקשות את נפשן למות… כנתעה ממרחקים גם היא, צמאה לאהבה, לחיים נאים ומזהירים בזוהר האושר, היתה זלאטקה (רוחות רעות). התמונה, שצייר לפנינו המספר בנובילה נפלאה זו, קודרת עד ליד דיכדוך־הנפש. האב מילאנכוליקן ואינו יורד כל החורף מעל התנור. כל החורף אין פותחים חלון. אין מסיקים תנור. החלונות מחופים קרח, בבית חושך וקור. הילדים הרעבים אינם יורדים כל היום מעל מיטותיהם. דומה, שהמספר שאב את כל החמצן מתוך האווירה, שמקפת את האנשים בבית הזה, והנשימה נעשית כבדה על הקורא. מקום בהיר אחד בתמונה אפילה זו הם הילדים. אף־על־פי שהם ערומים, רעבים וקופאים מקור, יצרי החיים והילדות מתגברים והם גם משתובבים. בתוך האווירה הכבדה והאיומה הזאת מהלכת זלאטקה הקטנה ומלאת־החן, כנטע דרומי שקוי שמש ואור, השתול בין קרחי הצפון. זלאטקה היתה לבושה תמיד, אף בימות החורף, חולצה לבנה וצחה, מקושטת סלסלה. בבית הקטן והקודר היתה חולצה לבנה זו מעוררת מחשבות ודמיונות בהירים על עולם רחוק ובהיר ועל חיי־אושר רחוקים ובהירים. לזלאטקה נעשה המקום צר בבית וחשכו עליה חייה. לבה היה משווע לחיים אחרים. יש שלא יצאה לעבודתה, והיתה יושבת, קטנה ומדוכדכה, ליד החלון, כולה מחרישה וסוד אילם בעיניה. ופעם אחת, כשהיו בני הבית מציקים לה ביותר בשאלותיהם על מה היא יושבת כך, “עמדה פתאום על רגליה ואש ניצתה בה. קומתה הקטנה והמחוטבה בתוך בגדה הפרוף על כל כפתוריו נזדקפה, לחייה נתלהבו, עיניה השחורות ירו זיקי אש. זלאטקה רקעה ברגליה, היכתה באגרופה על גבי השולחן וצעקה אל בני־הבית, כי הכול היה לה פה לזרא! נמאסו עליה החיים השוממים והעניות המנוולת, הבית הקטן והאפל והמשכב הקר והמזוהם, אשר עליו תשכב בלילה, נמאסו עד לגועל־נפש!” לא פעם היתה בורחת מן הבית, וכל פעם היו אחיה רצים אחריה, מחזירים אותה ומכים אותה בלא רחמים. והיא מתאמצת להיחלץ מידיהם וצווחת: “הניחו לי, רוחות רעות! הניחו לי, אני אומרת לכם! הלא זרה אני פה! לאן הבאתם אותי? הלא זרה אני לכולכם!”

הניכר האיום ביותר, הבדידות המעיקה ביותר אינה זו שאדם מרגיש בארץ נכריה, בין אנשים זרים, אלא זו שאתה מרגיש ליד אשתך, בין בניך ובנותיך, בין אנשי עירך. שרשיה של בדידות זו יונקים לא מן הסביבה, לא מן החוץ, אלא מתוכנו. את גורל חיינו אנו נושאים באופיינו. יש בנו זכרי ילדות, אינסטינקטים נעלמים מעצמנו, והם הם שבונים סביבנו סייגים, שחוצצים בינינו ובין הזולת. ופעם, בשעה שהצער גדול ביותר או שהשימחה מעיקה עלינו ביותר ואנו מבקשים חיק לשפוך אליו את דמעותינו, לפרוק לתוכו ממשא אשרנו, בשעה זו, כשיש לנו צורך באדם, אין אנו מוצאים את הדרך אליו. משה־יוסי התם (בעל שימחה), שאינו יודע לאן יוליך את שימחתו הגדולה באושר שנפל פתאום בחלקו, שכן בנו נעשה ל“פרוֹביזור”, ואינו מוצא אזניים קשובות, שיוכל לספר בהן על אשרו זה ולשתף בו את מי שהוא; והדוקטור פייטלסון (כלי־זכוכית), שמתהלך עם האניקדוטה היחידה שלו ואין לו שומע, – שניהם כאחד אומללים, שניהם כאחד גלמודים הם בין האנשים, שבמסכת חייהם נארגו גם חייהם הם. הד"ר וויניק (תלוש), שיצא מבני עניים “ובעינויי נפש וחרדה ושאר מיני ייסורים פנימיים וחיצוניים” עלה בידו לעלות בשלבי החברה, לכבוש לעצמו מצב בטוח ושאנן בעיירתו ולהיות מקובל בבתי עשירים, לכאורה הלא זכה למה שרק בני־מזל זוכים: והוא השיג את מטרת חייו, שאליה שאף ושאחרת לא היתה לו, אף־על־פי־כן אין הוא מאושר. בעיר זו יש רחוב במורד ההר, משכנות אביונים שם. שם בית מולדתו, שם יושבים אחיו, “האוחזים מעשה אביהם בידיהם, רוכלים בכפרים וחיים בדחקות”, מן הרחוב הזה, מתוך החיים שם כבר נעקר בשרשי נפשו, ובבתי העשירים לא התערה, והוא חי בעולמו, זר ותלוש.

תלושה, כמו וויניק זה, היא גם דבורה הזקנה (כרת), שניטלטלה על־ידי הגורל מעיירתה בליטה אל ניו־יורק הרחוקה, לישב בערוב יומה בבית בנה יחידה. גם בלבה כאב הניכר והבדידות, לא מפני שניו־יורק אינה עיר ליטאית, אלא מפני שבאה אל בית בנה עם עולמה הנפשי הסגור, עולמה, שחיים בו כל מתיה: בעלה, אבותיה, שבעת בניה שהלכו לעולמם, זיכרונותיה, מנהגיה, מסורותיה והרגלי חייה. כל העולם הזה מסוייג סייג חזק, שחוצץ בינה ובין בנה, כלתה ונכדיה. הסיפור הזה נגמר בשורות אלו: “על ארגז הספרים ישבה הזקנה ישיבה משונה, שחוחה וקטנה משהיתה, והיא מנענעת ראשה בשתי ידיה ומייבבת בקול נהי חרישי, ללא תקווה וניחומים, על יתמותה בזה ובבא”…

אומרים, שברקוביץ הוא תלמידו של מנדלי מוכר־ספרים. האמת אגיד, שקשה לי למצוא את הקווים המקבילים בין הרב ותלמידו. מכל מקום אין הדברים אמורים בבחינת־העולם, בזווית־החזוּת של המספר. מנדלי ראה את היהדות כולה, רוצה לומר את היהדות בדרומה של רוסיה, כגוף קיבוצי נטול כל כושר־חיים וכל יכולת של הסתגלות, תלוש מן החיים הממשיים, וזר ומוזר, בודד ומבודד בעולם כולו. מעין מיקפּה אנושית־תרבותית, נושנה ונוקשה. ואילו היחיד בתוך הגוף הקיבוצי הזה לא היה בודד ומבודד כל עיקר; הוא לא ראה את עצמו כתלוש נטול־שרשים. אדרבה, בתוך כסלון או בטלון שלו היה כל הירשלי רואה את עצמו כתולעת בתוך החזרת; היה חי, מתלבש, מתפרנס, נושא אשה, עוסק בפריה־ורביה ממש, כמו שהיו חיים, מתלבשים, מתפרנסים, נושאים נשים, פרים ורבים אבותיו ואבות אבותיו מדור לדור. ההווי היהודי מן המסד עד הטפחות היה איתן, צורות החיים וסגנונם היו קבועים ועומדים, כמדומה מששת ימי בראשית, וכל רוח מצויה או לא מצויה לא יכלה לזעזעם. לא כן היהדות של ברקוביץ, זו של עשרים- שלושים השנים האחרונות לפני מלחמת העולם [הראשונה]. אשיות החיים היהודיים התמוטטו. על־ידי ההגירה הגדולה אל אמריקה, נדידת הנוער מן העיירה אל הכרך, הפרעות, התגברות התנועות הסוציאליות וההתעוררות הלאומית, נזדעזע ונתערער ההווי היהודי, והיחיד בישראל לא ראה עוד את עצמו בטוח, לא הרגיש עוד בקרקע מוצק תחת רגליו. ויחיד זה, שתיאר ברקוביץ, אינו שמח, אינו מוצא קורת־רוח בחייו, בודד הוא בין בני עיירתו, בין אחיו ואחיותיו, בבית הוריו.

אבל גלמודים אלה של ברקוביץ אינם נושאים את צערם לראווה, אינם מתגדרים בו ואינם מטיחים דברים כלפי העולם וסדריו. אלה הם עלובי נפש ועשוקי הגורל, שברוב המקרים לא יעלה על דעתם אפילו לקבול ולהשמיע בקול את יגון אבלותם. יש שגם לבם לפיהם לא יגלה את תוגת־האלם שלהם, כמו פייבקה ואביו (בני הכפר) או מישאל (מישאל). יש שמצדיקים עליהם את דין גורלם, ויש שאוהבים לספר על קשי יומם, שמשתכרים מתלונותיהם ותאניוֹתיהם, וכל זה מתוך כניעה, מתוך הכרה, שאין לשנות ואין לתקן. התבוננו נא אל דבורה הזקנה בשעה שהיא שופכת את לבה לפני שיפרה בתה, שחזרה אליה זה עתה מן הכרך (ירקות): “כל אותה השעה, שעת דיבורה, היתה האם עומדת בקרן־זווית הסמוכה לתנור, קטנה וכפופת־קומה ואצבעה על לחיה, אדמימות רכה של בושה, כזו של תינוק פורחת בלסתותיה הדלות, והיא מציצה אל בתה בפנים טובים ומאירים באור גנוז, כולה עורגת אליה וחוננת אותה בעיניה הלחות, הממצמצות במהירות. בעמידתה זו עכשיו נכספה האם להרבות שיחה עד אין שיעור, כלתה נפשה אל בתה זו הבכירה והנבונה, להרצות לה את כל חייה הדווּיים והשוממים, את ימי עניה ולילות מרוּדיה, העוברים עליה כאן, בדירה רעועה ואפילה זו, ללא אורה, ללא שימחה וללא תנחומים, ויחד עם זה התאוותה, שיהא סיפורה יוצא בנחת, שוטף בחשאי ובדממה, ודבריה, שהיא מדברת, יהיו נשמעים לאוזן מתוך המיית הלב ומתוך הרגשה יתירה”… ממש כמו שהתאוותה האם הזקנה, האוהבת והסובלת הזאת, לספר לבתה על חייה, כך מספר ברקוביץ על בני העיירה: “בחשאי ובדממה… מתוך המיית לב ומתוך הרגשה יתירה”… אין כמוהו יודע לבחור את המלים ואת הגוונים, העשויים לעורר בלבנו נימים אנושיות של רחמים ושל השתתפות.

הירבו לדבר אצלנו על סיגנונו של י' ד' ברקוביץ. יש לו, לברקוביץ, סיגנון משלו, שכולו מזיגה נפלאה של לשון חכמים, לשון המדרש והמקרא. ידוע בכימיה כי החום הוא הכוח הממזג של היסודות והחמרים. גם בסיגנונו של ברקוביץ הכוח הממזג את היסודות השונים הוא החום הנפשי. איזו נימה לירית דקה וחשאית עוברת בצינעת דרך כל האריג ומשווה לו את גונו האנושי החם. שום מספר אינו מרבה במראות־נוֹף ותיאורי־טבע כמו המספר שלנו. הוא עושה זאת לא רק משום שבן הכפר והעיירה קרוב יותר אל התמורות בנוף ובטבע שמסביבו, אלא גם מפני שלגבי האמן יש תמיד הארמוניה וקצב בין הנוֹף שבנפש האדם ובין הנוף שמחוצה לו. אין לך נוף שאין אתה חש בו נשימת נפש חיה; אין לך נפש חיה שאינה נושאת בקירבה את האופק, שעמו גדלה, אליו נשאה עיניה ביגונה וששונה. בציור הנוף למד ברקוביץ הרבה מטורגנייב, וביחוד מצ’יכוב. כל ציור שלו הוא אקוואריל נפלא בדקותו, בריאליותו, ובנימה השירית שבו.

על העיירה של ברקוביץ התחוללו סופות מלחמה ומהפיכות ואור חדש עלה על משואותיה. ארץ־ישראל חדלה מהיות מיקסם־ערפל ותעתוע־דמיון; היא היתה לאידיאל חגיגי ולעובדת־חולין של המציאות בכל בית ישראל, למן נאליווקי ועד ברודווי. וברקוביץ כותב עתה רומאן גדול, רומאן ארצישראלי, כיאה להעפלה החדשה, להתאזרות האראלים של עם, החותר לצאת אל דרך המלך… היעמוד לו כשרונו האמנותי, היעמדו לו מכחולו הדק והסתכלותו הריאליסטית לראות, להבין ולצייר את כל הקווים הנפתלים וכל הכוחות הנאבקים במבוך־נפשו הגדול של הצעיר העברי, הרוצה למצוא בארץ תיקון לחיי כל העם? הבה נקווה, שהשכינה הטובה, שהיתה מלווה אותו עד עכשיו וסוככת עליו בכנפיה מכל משגה שבראייה ושבתפיסה, לא תעזבנו גם בדרכו החדשה.

[תרצ"ו]