רקע
אהרן אברהם קבק
יעקב כהן: שירתו

(א)    🔗

“וירא אלהים כי טוב”…

היו ימים, והם רחוקים, שהאדם ראה בהם יחד עם אלהיו “כי טוב”… בשפרירי שמי שחרית וערבית, ברננת־צפרים, בהמיית־הנחל, בדמי־הליל שמע את דפיקות לבו, האזין פרקי־שירה, שבח והודיה לבורא. “התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח… נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים, שם אתן את דודי לך”… הכל צץ ופורח יחד עם לבו של האדם, צץ ופורח בתוך לבו. כיריעת־השמים היה הטבע גלוי וידוע לפניו; ואף הוא לא ביקש חשבונות הרבה, לא נשה בו דבר. “וירא אלהים כי טוב”…

היו ימים, והם רחוקים… כקיץ מארץ נוד שב בן המאה העשרים אל חיק הטבע, כבן נידח שגלה מעל שולחן אמו ונפשו לבשה קדרות. סבל תרבות עתיקה על שכמו ונטל שאלות וספקות, עתיקים כמותה, על חזהו. כמינאדות טורפות, מלוות אותו פרובלימות החיים והמוות ומאפילות על נשמתו המעופרת באבק תרבות־הכרך. פנים אל פנים מול הנצח יעמיק ירחיב הקונפליקט שבין האדם ובין הטבע. לוטה בערפלי המסתורין נפשו או תשתוחח תחת עקת האין־סוף ואימת החדלון, או תדרוך עוז ותחבוק זרועות־עולם. אם כה ואם אחרת – ובנפשו “פחד ואין שלום”.

יעקב כהן בא אל הטבע לא כבן המאה שלנו, עם אות קין זקן על מצחו ועם שאלה, אשר כחטאת לפתח־פיו רובצת. לא בא כפליט החברה המודרנית, מן הכרך ומחרמי הפרובלימות הנצחיות שלו. לא. יעקב כהן מתרפק על הטבע כילד־שעשועים. בבוקר אחד לא־עבות יצא לטייל בחיים “הרחק מאדם העיר”, ונשמתו כנייר לבן זה, שלא נרשם עדיין עליו כלום. עלץ בו לבו לראות את השמים והנה הם כה צחים, ואת “עדרי העבים ממהרים ונוסעים בחלל המרום הימה, הימה”; אהב ללכת אל היער ו“שכור מזוהר ירח ומריח, להתשוטט בממלכת הצומח”, וחפץ מוזר יולד בו שם “לרקוד כעופר על עברים, רוץ ורקוד”; אהב גם לטייל תחת שלג נופל, בלי מחשבה סוערת, בלי רצון עז, רק להרגיש את השלג הנופל וללכת לו… לא “כאורח נטה ללון” מקבל אותו הטבע, כי אם כבן יאמצנו לו:

וּבְצֵאתִי לַיַּעַר וּבְצֵאתִי לַגָּיְא –

מַה־יַּעֲלֹץ הַכֹּל וְיִשְׁאַף אֵלָי!

הָעֵצִים, הַדְּשָׁאִים רָזֵיהֶם לִי שָׂחִים

וּבַת־קוֹל לִי תַעַן מִמַּחֲבֵא־הַסְּבָכִים…

(משירי עלם בהיר)

ואז יש אשר יחוש “קירבת נפש גדולה חיה” ו“בכל רום תקפה ישיג ההוויה”…

יעקב כהן אוהב את הטבע אהבה פרימיטיבית, אהבת־תינוק, אהבת אדם אשר לבו שלם עם אלהים ועם החיים, ועש הספקות עוד טרם אכל אותו. אכן לא לעולם אור־השמש, טוהר־השמים. יש לטבע ערפלים, שמחשיכים על העולם. ודבר זה מצער את משוררנו:

יוֹם יוֹם יָבֹאוּ פֹה הָעַרְפַּלִים הַחִוְּרִים,

אֶת פְּנֵי הָאָרֶץ וְאֶת עֵין הַשָּׁמַיִם הֵם מְכַסִּים –

וְלָמָּה־זֶה יָבֹאוּ הָעַרְפַּלִים הַחִוְּרִים?

(ערפלים)

הערפלים מכסים את כל היקום ודומה, ש“חזר לתכונתו התהו הקדמון”, ומעין רגש של בדידות תוקף את משוררנו:

וְאָנֹכִי אָדָם בּוֹדֵד

 – – – – – – –

עַל אִי־הַפְּלֵטָה

עִם סְפֵקוֹת נַפְשִׁי מָשְׁלָךְ

בְּיַם הַתֹּהוּ הַגָּדוֹל…

(שם)

וכי גם לו ספקות־נפש? ואנחנו לא ידענו. אין זאת כי אם טעות־הדפוס היא או לא נאמרו הדברים אלא “לשבר את האוזן”: מתוך שיריו שהוא שר אנו אך יודעים, ש“יש עולם גדול שכולו טוב, יש כוכבי־זיו ופרחים לרוב”, שעם הכוכבים יתהלך כרֵעַ ועם הפרחים ישתעשע (“משירי עלם בהיר”).

אהבתו את הטבע, כמו שאמרנו, שלימה היא. אי־אפשר להפרידה ליסודותיה, מפני שאינה מורכבת, בבחינת “מעור אחד”. רק מוטיב אחד יש, שהוא חוזר עליו כמעט בכל שירי־הטבע שלו, והוא־הרגשת ההזדווגות עם הטבע:

וְאָנֹכִי חַי בְּכָל הַיְּקוּם סְבִיבוֹתַי

וְכָל הַיְּקוּם חַי וּפוֹרֵחַ בִּי

(במרחביה)

או

וּכְחוּשׁ עֶצֶם מֵעַצְמִי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי הַיְּקוּם פִּתְאֹם אָחוּשׁ

וְאֵין מָקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ לֹא אַחַז אֶת פָּנָי

(על במתי נשף)

וכך חוזר המוטיב ונשנה בכמה פנים.

הילד השמח בליל בהיר למראה ה“נקודות הנוצצות שם במרום”, ולבו יך בו מתמהון, או המשחק על חוף הים ולבו יפחד וירהב ולא ידע נפשו, – אותו ילד גם הוא מרגיש את עצמו כוכב עם כוכבי־שמים, גל עם גלי־הים. הרגשתו אפשר שהיא אף יותר בלתי־אמצעית ועמוקה מזו של הכותב שירים על אודות הרגשה זו. אבל בין הילד ובין הגדול – סולם אין־סוף של ההכרה. מתוך צדף קטן מקשבת אוזננו המון דכיו של ים, מעל פיסת רקיע־התכלת אשר מעל לראשנו נשקף עלינו נצח־הנצחים… אי־אפשר “לנוע על במתי־נשף בין כוכבים” בלי להיפגש פנים אל פנים עם הנצח, בה' הידיעה. יצא אברהם אבינו ערירי בליל־כוכבים, נשא את עיניו השמימה – שמע קול אלהים מדבר אליו על נצח־ישראל… נשא קאנט את עיניו אל כוכבי רום, והרגיש, שגם בו, בחזהו, ככוכב־שמים זורח הנצח, והוא הצדק המוחלט, ויגבה בו לבו.

ופעם אחת נקרה נקרה הנצח גם לפני משוררנו. הדבר היה בלילה. שנים נעו אז בחשיכה, בין הכוכביםֵ:

וַעֲלֵי בָמֳתֵי־נֶשֶׁף הַיָּרֵחַ הָאִלֵּם גְּלוּי־עֵינַיִם יָנוּעַ,

וַעֲלֵי בָמֳתֵי־נֶשֶׁף גְּלוּי־עֵינַיִם וְאִלֵּם כַּיָרֵחַ אָנוּעַ

 – – – – – – –

וַאֲנִי חָשׁ אֶת הַנֵּצַח עַל רֹאשִׁי וּסְבִיבִי וּבְקִרְבִּי,

אֲנִי רוֹאֶה הַנֵּצַח…

(על במתי נשף)

האותיות המפוזרות הן של המשורר. אם אמור יאמר לנו איש: “אני חש את הנצח” או “אני רואה את הנצח”, הריהו כאילו לא אמר כלום. הנצח אינו עובר על פנינו, אלא דרך בנו, תוכנו, כמו שאמר המשורר “על סביבנו ובקרבנו”. הרי זה מומנט נפשי לא־רגיל ועז, הרגשת־הנצח יכולה לדכא־את הנפש עד עפר, עד ביטול ישותה, והרגשת הנצח יכולה גם לרומם עד לידי התפשטות הגשמיות ולטעת גאוות־אלים בלבנו. מה הגה לב משוררנו בחושו “על ראשו, סביבו ובקרבו” את הנצח?

אֲנִי שָׁר אֶת הַחַיִּים – שָׁר אֶת שִׁירִי בַּלָּיְלָה…

לָיְלָה!

וּבְנֵי־אָדָם יְשֵׁנִים –

וְלֹא יִשְׁמְעוּ שִׁירִי בְנֵי־אָדָם –

 – – – – – – –

הַכּוֹכָבִים יִשְׁמְעוּן, הַכּוֹכָבִים יְבִינּון,

יִשְׁמַע, יָבִין הַנֵּצַח

(שם)

ושוב באותיות מפוזרות… הנצח ישמע ויבין את שירו של מר יעקב כהן.

אל־נא נתפלא למחשבה, שעולה לפעמים על לב “עלם בהיר” בצאתו “על במתי נשף” לנוע בין הכוכבים, הוא והירח, ואין איש אתם!…


(ב)    🔗

לא רק “כוכבי־זיו ופרחי –חמד” יש בעולם הטוב והיפה הזה. יש בו גם בנות־חוה נחמדות, אשר כטוב לבן אליך הן מכניסות אותך בחשאי, דרך מבוא־סתר, אל גן־העדן הסגור, ושם כבר שמור לך עסיס תפוח־חוה וארס־הנחש…

לטבע אמנם, יש ערפלים וגשם טורד, אך לנשים – קפריסות, והן גרועות מגשם טורד. ומשוררנו, ככל המשוררים וככל בן־תמותה, גם אהב, גם סבל…

לכאורה, מה יש לחדש אחרי “שיר־השירים” שלנו ואחרי “רומיאו וג’וליטה”? – ואף־על־פי־כן לא יחדל האדם מלשיר על האהבה עד סוף כל הדורות. כי כל דור ודור אוהב על־פי דרכו. אפלטון מספר על אורפיאוס המזמר, שהתחכם לחדור בעודו בחיים אל עולם האמת כדי לקחת משם את אהובתו. “את אורפיאוס בן איאגרוס, מספר הוא, שלחו מעולם־הנשמות כלעומת שבא. האלים הראו לו רק את צל האשה, שבא בגללה, אבל את אברידיקה עצמה לא השיבו לו, יען אשר מזמר היה אורפיאוס ולב רך היה לו, ותחת למות בשל אהובתו, כאשר עשתה אלקסטיס, ביקש לרדת חיים שאולה. לכן יסר יסרוהו האלים והנשים טרפו את בשרו” (המשתה). כך אהב היווני. אהבת הצרפתי בשעתו של קורניל ואהבת הצרפתי בשעתו של רנה השאטובריאני – איזו תהום בין זו לזו! יחד עם הניגודים והסתירות הפנימיים של האדם המודרני נתרבו ונתרחבו תביעותיו מן האהבה, כמו מן החיים בכלל; טעמו, חוש־היופי שלו וכל מזיגת האמוציות הנפשיות שלו נעשו מורכבים ודקים יותר. ואדם זה, כשהוא נתקל על־ידי האהבה באשה המודרנית, שגם בנפשה נפתחו תהומות, שעוד לא חקרה עין גבר, נבצרה ממנו להתחקות אחרי נפתולי הסיגסאגים הנפשיים שלה. ומקונפליקט זה תוצאות לההשגה המסתורית של האהבה. ווירלין ראה את האהבה בבחינת כור־מסתורין לצרף ולזקק את הנשמה ולמרוק אותה מן החולין של החיים, בבחינת איזו “גולגלתא” קדושה של הלב האנושי1. פשיבישבסקי ראה את האהבה כראות ציר־החיים, נשמת־העולם…

והקורא המודרני, כשהוא פותח ספר חדש של שירים ליריים, ובפרט שירי־אהבה, אינו מבקש בו עוד את הירח, את הוויכוחים עם הבוגדה וכדומה. את כל זה הוא יודע כבר על־פה. עכשיו הוא מבקש לעצמו מסתרי קפלים חדשים של הנשמה האנושית בת־זמנו, שמתקפלת ומתפתלת מתוך יסוריה וזעזועיה הקשים. רוצה הוא לראות איזה נוגה חדש מופץ על המעמד הנפשי, אשר יקראו לו אהבה ואשר ימותיו כימות דור ודור.

לאהבתו של יעקב כהן אירע מה שאירע לאותו “שלומיאל”: כשאהב הוא אותה, לא אהבה היא אותו, וכשאהבה היא לא אהב הוא… אך לא! הוא אהב תמיד, תמיד. אינו יכול לנטור לאהובתו; הוא נוח להתפייס ולהתפתות. למטרה זו יש להן, לפוחזות, כידוע, תחבולה בדוקה ומנוסה: הדמעות.

כֵּן! נִשְׁקִי לִי, נִשְׁקִי לִי!

חַי אֵל! לֹא רַע אֲנִי, לֹא רָע…

רַק אַל נָא תִּבְכִּי, נַעֲרָה! אַל נָא תִבְכִּי…

(לפוחזה)

ידוע, גם כן, שהפוחזות שכחניות גדולות הן, והמשורר מתמלא חימה ונשבע:

רַק פַּעַם לָךְ הִצְלִיחוּ נַפְתּוּלַיִךְ

וְרַב לָךְ רָב!

– – – – – – – - – –

כִּי רֶגַע לָךְ הֶאֱמַנְתִּי וּלְדִמְעָתֵךְ,

רַק רֶגַע חַד!

(שם II)

רק רגע, עד שתתחיל שוב להוריד דמעות… ובכלל אין מזל למשוררנו. יש לו אך מעט נחת והרבה צער מן הנשים. אותה ריבה, שהיתה נוחה ורצויה לו, שהיתה שומרת את צעדיו ו“בטרם עוד שאל דבר הביאה קרבנות קטנים בעדו”, – פתאום נהפך לבה אליו:

גַּם לֹא תָחוּסִי עַל הַמִּקְרֶה

לְהַדְאִיב לִי וּלְהַרְעִימֵנִי,

וְכִי רֶגַע אֶגַּע בָּךְ לְתֻמִּי

לִי תַחְשְׁבִי בִכְלַל עֲבֵירָה.

ןהוא מסיים:

אַךְ נַעֲרָה רָעָה אַתְּ,

אַךְ נַעֲרָה רָעָה אַתְּ

(שם)

דבר ידוע הוא, שאהבת־נשים מסוכנת היא, וביחוד “לעלם בהיר”, אך לבו של משוררנו אינו נופל עליו והוא אינו נוטה כלל וכלל ליאוש ולמרה־שחורה:

וְאִם רֵיקָם אָשׁוּבָה מֵאִתֵּךְ

וְלֹא תַטִּי לִי נֶפֶשׁ שׁוֹמַעַת –

הֱיִי בְטוּחָה, תַּמָּתִי, וּשְקֵטָה

לֹא אֲאַבְּדָה אֶת עַצְמִי לָדַעַת!

(שם, II)

אכן יש בכוחה של לילית אחת לא רק להוציא את האדם מדעתו, אלא אפילו להוציא מתחת ידו של משורר הגון תריסר של שירים גרועים. ומשוררנו אינו רק מתמרמר, מתפייס, וכועס שוב ומאיים. הוא גם כואב וצועק:

לְבָבִי נִשְׂרַף בִּי – עוֹד מְעַט וִיהִי לְאֵפֶר…

חָפַצְתִּי לָרוּץ עַל פְּנֵי חוּץ וְלִצְעוֹק: שְׂרֵפָה! שְׂרֵפָה!

לְבָבִי נִשְׂרַף בִּי! –

אַךְ אֵי הַיָּם יְכַבֶּה אֶת הַשְּׂרֵפָה?!

(ודויים)

שרטטתי שורה אחרונה זו, מפני שהיא אופיית מאד. היא מציינת באופן בולט את מצב־נפשו של המשורר, שאינו מתאים אל המציאות הפסיכולוגית. הכל יודעים, שאין גבעול־הקש יכול להחזיק אדם על פני המים, ואף־על־פי־כן אוחז הטובע בראש־שיבולת. מי שנתון בסכנה גדולה, או שכאבו מגיע לידי נקודת־הגובה שלו, אינו מתפלסף. הוא מאמין בנסים, מאמין בכל תקווה קלה לעזרה. אילו באמת היתה למשורר ההרגשה, שלבו נשרף בו, ואילו באמת הגיע כאבו עד לאותה מדריגה, שהיה רוצה לרוץ ברחוב ולצעוק: “שריפה!”, – לא היה עומד פתאום כמפקפק ומקשה: “אך אי הים יכבה את השריפה?”…

נזכר המשורר, שאותה אשה, ששלחה את האש בלבו ויהי לשריפה, נתונה בידי איש אחר ועודנה לו גם עתה, וקריאת־בלהות זו פורצת מגרונו:

גַּם עַתָּה?! – הוֹי תִּמְכוּנִי, רוּחוֹת מִן הַתֹּפֶת!

אִם הֵסִיר אֱלֹהִים אֶבְרָתוֹ מֵעַל רֹאשִׁי,

אִם כָּל מַלְאָכַי עֲזָבוּנִי –

לִי עִמְדוּ אַתֶּם, כֹּחוֹת־חֹשֶׁךְ, לִי עֲמוֹדוּ!

(שם)

קריאה זו אל רוחות־שאול או אל אלהים רגילים אנו לשמוע או מתוך התנ"ך או… מתוך מילודראמה. האדם הטבעי צועק צעקה גדולה ומרה מחמת כאב: צועקת צעקה גדולה ומרה גם חיית־השדה. אולם בן־תרבות יודע להליט פניו באדרתו ולדום – בה במידה שכאבו עמוק יותר. דומיה זו, שמכסה על הצער הנפשי העמוק, מזעזעת אותנו עד היסוד, בשעה שצווחות כלפי שדי־שחת מתמיהות אותנו ואינן עושות רושם.

אין, חלילה, כוונתו של המשורר לגנוב את דעתנו על־ידי תעתועי־פראזות והרגשות שלא היו ולא נבראו. כשם שהוא עובר לעתים קרובות על חוק־המידה וסוד־הצמצום, כך הוא עובר לפעמים על מדריגת־הטון. האוקטבות הגבוהות שלו אינן מתאימות לתוכן. טון פסול כזה אנו מוצאים גם בשיר: “אני יודע נערה”. בשיר זה מסופר לנו על נערה אחת “יפה, רפה”, עלובת־החיים. עוד מילדותה דחף אותה גורלה לתוך ים־החיים. הנפשות הקרובות לה לוקחו ממנה אחד אחד. ומובן מאליו, שפגעי־החיים השפיעו על מצב־רוחה. פרשה מעולם השחוק, ההוללות וקלות־הדעת. עצובת־רוח היא שותקת כל ימיה תחת עקת־יגונה. פעם אחת, כשהיתה הנערה מוטלת בערסול, בגן, והמשורר ניצב לקראתה, שאל אותה לדמי־עצבותה ויאושה. הנערה ענתה לו מה שהיתה יכולה לענות ומה שכל בן־אדם מר־נפש היה עונה במקומה:

… וּמַה תְּדַמֶּה?

אֵין לֵב בִּי – צָרוֹת מְיַשְּׁנוֹת אֶת הַלֵּב!…

“ועיניה, אומר המשורר, עיני ברקים, רחצו בדמעות־אש”. תשובה זו, שלכאורה היא כל־כך מובנה, פשוטה, ושכל בן־דעת היה יכול לפללה מראש, עשתה על משוררנו רושם משונה, בלתי־רגיל: “לשאוג, לנהום כארי פצוע בקש, בקש חרב גדולה (!) לקרוע מסך שחק או לבתק את בטן האדמה…” והוא גומר:

הִתְפּוֹצֵץ, לִבִּי, אֶל הֵצּוּר!

הִשָּׁפְכִי אֶל הַיָּם, מְרֵרָתִי! –

לֹא אֵדַע כַּלְכֵּל בִּי כָל אֵשׁ־הָרֶגֶשׁ,

לֹא אוּכַל מַלֵּט מַשָּׂא־הַשִּׁגָּעוֹן

אֶל דְבַר הַיֹּפִי וְהַכְּאֵב!…

מִי יִתֵּן, אֵידִפּוּס, אֶת אֹמֶץ לִבְּךָ לִי:

נִקַּרְתִּי אֶת שְׁתֵּי עֵינַי אָז כָּמוֹךָ!

וכמוהו היה עוזב חמודות־תבל והולך לנוד במדבר, לבקש מנוח בשכחה ושתיקה. ורק ברעום על ראשו רעמים, בהסתער מסביבו הררי־חול, היה עולה על ראש צורים ובקול גדול מקולם של הסער והרעמים, היה צועק לכל היסודות המתגוששים אז יחד והיה מספר להם על דבר “נערה יפה, רפה”.

אמנם, יש להשתתף בצערה של נערה יפה ורפה, שיסוריה גזלו ממנה את היכולת לצחוק וליהנות מן החיים. אבל מצחיק אותנו הרצון להשיב את עולמנו לתוהו־ובוהו אחר הדברים: “הצרות מיישנות את הלב”. אחרי “איוב”, אחרי “קין” של ביירון ואחרי כל צער־העולם הגדול מני ים והעמוק מני תהום, התוסס בלב החברה התרבותית, – מזכיר לנו המשורר בשירו זה אותו תינוק, שראה דם בקצה־אצבעו – ונבהל והרים קול זוועה, כי פחד־המוות נפל עליו…

אם משורר נכשל במידה פסולה, יש להצטער, מפני שהוא מטיל שעמום בלב הקורא. ואולם אם משורר נכשל בטון פסול יש להצטער פי שבע, מפני שהוא מעורר צחוק בלב הקורא.

הרבה מן האמת, מחום־הנפש ומתום־הלב יש אצל יעקב כהן בשעה שהוא מרחם את האשה יותר משהוא אוהב אותה, או כשהוא אוהב אותה מתוך חמלה. המשורר אוהב לכנות את נערותיו בשם “צפור”. כמעט בכל שירי־האהבה שלו תמצאו מלה זו. הרי זה אופיי מאד. משוררנו אוהב את הנערות הרפות, העלובות, הנפחדות, הבודדות, הטעונות־רחמים. להן הוא מקדיש את היותר יפים, היותר אמיתיים וחמים שבשיריו. חוט של חן, של חסד, אהבה ורחמים מתוח עליהן. קראו: “צרור שושנים”, “פרח יער”, “שיר הנעזבה”, “צפור מתה עלי”, “את ילדה חורה”, “רועדת את”, “נשמה רכה, שקטה ובודדה”, “נכריה, 12” ועוד.

למרות רצוני העז אני מתאפק מלהביא קטעים מן השירים הנחמדים האלה, מפני שרובם צריך לקחתם שלמים כמו שהם, כמו שניתכו מלבו של היוצר, אם אין אנו רוצים לשנות טעמם ולהפיג ריחם… ובשעה שיעקב כהן מעמיק להרגיש הוא מוצא גם את המלה הנאותה, גם את המידה הדרושה וגם את הטון המתאים. ברגעי הצער האמיתי והעמוק אין מקום לצעקות ולקריאות. אז מדברת “נשמה לנשמה בקול רועד ורך, כמעט דווה”:

כְּאוֹר לַיְלָה עַל פֶּצַע הַשִּׂיחָה זָלָפָה.

אַךְ יֵשׁ צָעַק הַפֶּצַע וַיַּחְרֵשׁ אָזְנֵינוּ;

אָז בְּכָל שְׁחוֹר־צַלְמוּתָהּ לְעֵינֵינוּ נֶחֱשָׂפָה

זֹה הַתְּהוֹם הָרוֹבֶצֶת בֵּינֵינוּ.

“צעק הפצע” – ודי! אנו גם אנו מרגישים כבר בכל תהום־היסורים של האהבה…

אָז יֵשׁ מִלֵּט הַפֶּה מִלָּה מָרָה, חֲרִיפָה,

עַל מְשִׁי־מוֹסְרוֹתֵינוּ כַּשַּׂכִּין עָבָרָה;

וּבְהַגִיעַ הַפְּרֵדָה – בַּת־צְחוֹק זוּ מַכְסִיפָה

אָמְרָה הַרְבֵּה וּמְאוּם לֹא אָמָרָה…

וכי אין זו רקמת־משי דקה מן הדקה ושקופה, אשר גון נוגה מנצנץ וכבה בין קפליה? וכי אין כאן השירה שבכאב והכאב שבדומיה?…

קיראו את השיר “בת־הגלות” ושובו קיראו בו. למרות מגרעותיו הוא עושה רושם נמרץ. בת־הגלות היא מטיפוסי הנשים החביבים על משוררנו ביותר. בת־הגלות עם צערה האילם, עם עלבונה השותק, עם צמאון החיים והשמש ועם החרדה מפני החיים. והנה בליל עלטה ומטרות־עוז הוא מתייחד עם בת־הגלות “אמרי־שפר קטועים עם צלצלי־נשיקות באים פתאום, חולפים…” “וכילד רך ללבבו יאמצנה, יטלטלנה, העצבת הענוגה, כילד רך – והאויר שקוי־תוגה” אבל המשורר מרגיש את עצמו זר ונכרי בתחום־המושב. אורח הוא בתוך הגולה: לו יש עולם אחר וארץ אחרת, שבא משם – האלפים. ובעודו מחבק ומיישן בזרועותיו את בת־עמו העצובה והנה פתאום –

קוֹל תְּקִיעַת קֶרֶן־הָאַלְפִּים נָפְלָה בְמֶרְחַקִּים

וַיַּעַן הֵד־הָאַלְפִּים לָהּ בְּגָאוֹן,

קוֹל רָם וּרְחַב־לֵבָב… הֲאָמְנָם קוֹל שָׁמַעְתִּי?

מובן שלא שמע. אך קסם דמיונו הוא הקורא לו מעמק־הבכא הזה למרחקיו הבהירים. ומיד –

– – – – – – וְנָח מַבָּטִי

כְּמַבַּט סַהַר קַר עַל שְׁאֵרִית חָרְבָּה קְדוּמָה –

עַל שְׁחוֹר גֻּלְגֹּלֶת זוּ, אֶל חָזִי נִשְׁעָנָה,

נָח מֵבְּלִי רְעֹד וּמִבְּלִי הַגֵּד מְאוּמָה –

וָאַשְׁמִיט אַט־אַט מִבֵּין זְרֹעַי הָעֲנָנָה…

הנה גמרת לקרוא את השיר הזה, ואתה עוצם עיניך ומוסיף להקשיב להמיית נפשך הטמירה. כצלילים האחרונים של איזו מילודיה עדינה שומע אתה בלבך את הד האקורד האחרון של שיר זה, הרועד וגווע אט-אט…


(ג)    🔗

פרחים, כוכבים, נשים, אהבה, נשיקות…

קומפוזיציה יפה ונהדרת זו לא נבראה אלא בשביל משוררנו, שאף הוא גופו חלק ממנה, כדי שיהנה מחייו, יתענג, ישיר, יאהב, ינשק… אך דא עקא! יש עוד בריאה אחת בתוך קומפוזיציה זו – המין האנושי! ואמנם, המשורר מתעניין בבריאה זו מעט מאד: רק “כחום צח עלי אור”, כשהוא שוכב ביער על מרבד־עשב רך לנוח לאחר שרקד בו דיו, “רוץ ורקוד כעופר”, עולות על לבו מחשבות שונות ומשונות, ואז יש אשר פקוד יפקוד גם אותה בריה המכונה “אדם”. לא אותו האדם שראה בכרך, האדם הכואב, העובד והנלחם בדם־התמצית שלו את מלחמת־קיומו: הלה עלוב יותר מדי, נדכא ושחוח יותר מדי. לא, לבו למין אדם אחר, לאדם השואף להיות לאלהים (“שירת האדם”), ולאדם זה הוא חוזה עתידות גדולים ויפים: אדם זה לעתיד לבוא ידע רק צחוק, רק צחוק. והראשון, שהתחיל בצחוק אלוהי זה, הוא, כמובן, המשורר עצמו: “וחלק מצחוקך, שמע! יצלצל כבר עתה בפי…” (“הדור הצוחק”).

אבותינו היו מתבטאים בשאלה: אימתי יבוא משיח – אם בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב? יעקב כהן אומר: לא כך ולא כך: משיח יבוא בדור שכולו צוחק… יתר על כן: סופו של דור צוחק זה למות בנשיקה, בחיבוק ובשירה (“קץ כל בשר”).

דומה, פאנטאסיה זו לא נבראה אלא בין – פרחים, כוכבים, נשים, אהבה, נשיקות. ואולם יעקב כהן כתב את רוב שיריו במרכזי־תרבות גדולים: בפאריז, בברלין, במינכן ועוד, והדור שראה שם אינו צוחק כלל וכלל. הדור הזה, כהקודמים לו, עובד, עובד ועובד, רעב סובל ונלחם; הוא נלחם בעד כל פסיעה דקה בעולמו של הקב"ה, מחרף נפשו למות על טיפה אחת של אושר, בונה עולמות ומחריבם… ומלחמת הדור הזה על קיומו ועל תיקון־חייו, כבשון־רוחו וסבלון־עולמו, ניגודיו הפנימיים והנצחיים והעדר־השלום עם נפשו גופו, – כל אלה לא זכו בעיני משוררנו. והוא נושא משא נורא, חוצב להבות על הדור כולו. בחקותו את הטון של ביאליק, הוא מתחיל בדברי־נבואה:

… וְעַתָּה שָׂא פָנֶיךָ אֶל בְּנֵי־הַדּוֹר וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם לֵאמֹר:

מַהֲרוּ וִחְיוּ אֶת חַיֵּיכֶם עַד תֻּמָּם, כִּי נְקוּטוֹתִי בָּכֶם,

נְקוּטוֹתִי בָּכֶם, הַנֵּצַח…

וְשָׁאֲלוּ אוֹתְךָ: עַל מָה חֳרִי־הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?

וְעָנִיתָ אוֹתָם:

יַעָן כִּי הָיוּ כְּעוֹפוֹת בֵּיתָם, אֲשֶׁר שָׁכְחוּ כַּנְפֵיהֶם

וְעוּף לֹא יָעוּפוּ

(מהרו וחיו חייכם)

אבל לא זוהי עוד סיבת כעסו של אלהי־המשורר. הוא מוסיף לברר את הסיבה:

כִּי כֹה אָמַר יְיָ: דֵּרָאוֹן הוּא לָכֶם, בְּנֵי־הַדּוֹר,

וִיהִי לְדִרְאוֹן־עוֹלָם,

אֲשֶׁר שָׁפַל רוּחֲכֶם מִשְּׁאוֹף אֵלַי וִידֵיכֶם רָפוּ

מֵאֱסוֹר עָלַי הַמִּלְחָמָה

(שם)

וַאֲנִי אֲנִי קָרָאתִי אֲלֵיכֶם מִן הַחַיִּים וּמִן הַמָּוֶת

וּבְפִי יְלָדִים שַׂמְתִּי מִלָּתִי

אָמַרְתִּי: נַצְּחוּנִי, בָּנַי, וְנָתַתִּי אֶת יָדִי לָכֶם

וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אוֹתִי.

(שם)

אחר זה באים דברי נאצה ואלה, הכל ברוח הנביאים: הגלים יכסו את בני־הדור, “וטבעו ואבדו, והיה לאחר ימים, במשות הדייגים את פגריהם, ולא יוכר מראיהם עוד”, וקבורת חמור יקברו וכו' וכו'.

אכן, אין מעצור לרוחו של משורר, ומי ישים גבול למעוף־דמיונו? כשם שאפשר לצייר לנו דור חי חיי־צחוק ומת מיתת־נשיקה, כך אפשר לצייר גם דור שכולו שואף אלעל, דור שכולו מורד ומתקומם על אלוהיו. אבל אם משוררנו אינו רק מרחף בעולם־ההזיה, וחמתו כאש נתכה באמת על בני־זמנו, שכנפיים אין להם לעוף ובלבם אין רוח־המרדות, – הלא יהיה בעינינו אך כ“עלם בהיר” ותמים ואש־כעסו – אך התלהבות תמימה.

הדורות היותר יפים ומצויינים ביצירה ובשירה היו משעובדים לשמים ולמסורת־העבר. לא אדמתה הרחבה והפוריה של מלכות־ישראל, אלא סלעי יהודה הקטנה והעניה גידלו את נביאינו. יוון הקלאסית יצרה תחת עקת האמונות והדעות של זמנה ושל הדורות הקודמים. רפאל ומיכאל־אנג’ילו ועוד היו מאמינים אדוקים בדת אבות ומסורים למלכות. היוצרים היותר גדולים של צרפת בתקופת הקלאסיציסמוס היו קאתולים אדוקים ועבדים משועבדים גם ל“מלכותא־דארעא” וגם ל“מלכותא דרקיעא”. אמנם, יש גם תקופות של תסיסה בחיי דור שלם. יש שדור כולו שואף לפרוק מעליו עול מסורת השמים והאדם; אולם דווקא דור כזה יורד תמיד מנכסיו הפיוטיים. שורף הוא את היכלי־אלהיו ומוצג ריקם על גחליו. במאה הי"ח תקף את החברה הצרפתית, מתחתיותיה עד עליותיה, מן הבורגני עד האציל, בולמוס המרד וההריסה. בני־הדור התקוממו על אלוהים ואדם, ובניין האמונות והדעות, המסורות והחוקים התרועע, התמוטט, – תקופה זו היתה היותר ענייה בחזון ובשירה…


(ד)    🔗

בלבו של משוררנו אין מקום להד החיים החברותיים. משוררנו אינו אוהב את “בני־דורו”, הוא בז להם. ואיך יאהבם? הלא הם כ“עופות בייתיים”, והוא – בן נשר2; ההרים בני־בריתו הם3; הוא אח לסערה4; ועוד, ועוד, נפשו בחלה באושרם של ילודי־אשה. נפשו שואפת לאושר ממין אחר, אושר, “אשר כולו זיו ולהט ולכל העולם זיו ולהט מנו”, אושר, אשר “שולח אש בבשרו והוא בוער” (“האושר”)… ואיככה ילך אדם אשר כזה, עם ניצוץ “האדם העליון” בנפשו, אל בני־תמותה, יושבי חושך וצלמוות, להפיץ ביניהם מעט אש ואור, “לחלק את לבו בעם”? – לא, תעודה כזו אולי טובה ויפה היא, אבל קרה היא, קרה (“אלי דבר קול רז”) ואין בה כדי שריפת גוף ונשמה…

אולם בתוך חברה אנושית זו שרויה כנסת־ישראל בגולה. חברה זו עורכת לבת־עמו תפתה, שבעה מדורי־גיהינום; אירופה כולה – גרדום גדול אחד, שכנסת־ישראל נדונה עליו בכל יום ובכל שעה – השומע המשורר את אנקותיה? השומעים אנו מתוך כינורו את הד־ענותה?

אה, לא! חלילה מן האדם־העליון, מ“בן־הנשר”, מ“בן־ברית־ההרים” וכו' לבכות ענות־עמו. לכאוב מכאובו. אין זה נכנס אל הפרוגראמה שלו:

וְתַכְלִית שִׂנְאָה אֶשְׂנָא אֶנְקַת עַבְדֵי־עוֹלָם

לֹא רַחֲמִים – שְׂחוֹק־לְאֵיד בִּי תָעִיר תְחִנַּת־קוֹלָם

(בת־הגלות)

בשביל צערה של ריבה אחת, ש“צרותיה ישנו את לבה”, ביקש מר כהן “חרב גדולה” להחריב את עולמנו, לפלח את כדור־ארצנו. אבל אנקת־עבדים ותחנת־קולם־תוף!… קול־הגלות מבעיר במשוררנו “חמת־צפעוני ותשוקת־רצח”.

וַאֲנִי מֵאָז שָׂטִיתִי מֵעֲדַת הַגּוֹלָה –

וּבְטֶרֶם יַד־הַחַיִּים תִּהְיֶה בּי הַגְּדוֹלָה;

וָאֶזְנַח, עַד לֹא בָּאָה עָדַי, אֶת הַקִּינָה…

(שם)

זנח את הגולה ואת קינתה והלך… לשווייץ. שם לא יכלה קינת־הגלות לעכור את רוחו הבהירה, להפריע בעד מנוחתו האלפית ובעד אותה ה“חדווה החרסית”, שהיתה רק נחלתם של תלמידי זרתוסטרה. כזרתוסטרה בשעתו ירד פעם אחת אף הוא מן ההר והלך לראות את אחיו בעיר־מולדתו שבפולין המדינה. אבל שם אנו רואים אותו מתהלך בין אחיו בני עמו ועירו כגוליבר בין הגמדים:

כָּךְ! לוּ יָנוּמוּ הַגַּמָּדִים עַל מִשְׁכְּבוֹתָם,

מָה אֶמְאַס יוֹמָם, אֶמְאַס שְׂאוֹנָם, אֵלִי!

וְכָךְ! כַּיּוֹם וּכְאֶתְמוֹל בֹּא גַּם מָחָר, לֵילִי

וְאַף כּוֹכָב אֶחָד אַל נָא תָחֹן אוֹתָם

וְאַף בִּתְלוּנָה קַלָּה עַם זֶה לֹא יִפָּקֵד!

(על העיירה הנרדמת)

אל־אלהים, מה רע ומה אכזר הוא האיש הזה! הכלה הוא עושה לעמו ישראל?

אך־לא. יעקב כהן הוא משורר “הדור הצוחק” והוא יכול לחלום רק פדות עמו. ומי ששר את “שירת־האדם” יכול לשיר רק על “בריונים”, על צלצול חרבות ורמחים, על שפיכת־דמים, ועוד מ“הני מילי מעלייתא”, שמצלצלים כל־כך יפה בפי “אדם עילאה”.

יודעים אתם את הרוקח בעיירה היהודית הקטנה ב“תחום”? – מסביב בוץ, דאגות, דלות, בקיצור: מסביב החול היהודי הנורא, והוא, הרוקח, לבוש תמיד בגדי־שבת…

דומה, שיעקב כהן מהלך בתוך הגולה בקפוטה של שבת…

בזכות ה“בריונים”, “אנו שרים ועולים” ועוד שניים־שלושה שירים ממין זה, יש לו תביעות להיות “משורר־התחיה” ולא עוד אלא שהוא מבטיח לעצמו חיי עולם־הבא בין מוצאי־גולה. המשורר מקשיח לבו מאחיו בעונים ומרודם ואינו רוצה לחונן אותם אפילו בדמעה אחת. בצרה אינו עמהם, אבל בשמחתם – הנה הוא בא! בחג־פדותם הוא מצפה למקום בראש. אל אחיו אשר בגולה היה בלבו חמת־רצח, אבל

בִּתְקוֹעַ הַשּׁוֹפָר לַמִּלְחָמָה וּגְאֻלָּה,

זַעַם יַעֲבוֹר בָּאָרֶץ וְרֶטֶט־חֲרָבוֹת,

וְכָל גִּבּוֹרֵי יְהוּדָה, טְמוּנֵי נִרְדְמֵי־מְצוּלָה,

לִלְחוֹם שֵׁנִית יָקוּמוּ לְאַדְמַת־אָבוֹת, –

אָז אָקוּם גַּם אָנִי, אֶקְפֹּץ, אֶתְפֹּשׂ כִּנּוֹרִי,

נֶאְפַּד קִנְאַת כָּל חַיַּי וְאֵין קֵצֶה חֲרוֹנִי,

פָּנַי יֵלְכוּ בַקְּרָב וּמִלְפָנַי שִׁיר־דְרוֹרִי

וְעָנוּ אַחֲרַי מְרִי שַׁאֲגַת “בִּרְיוֹנַי”.

(חפץ אחרון)

צר לי על המשורר, אבל, כמדומני, שטעה בחשבונו.

“מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם”… אותו נביא שרצה לברוח מעמו, – אמנם, לא אל האלפים, אלא אל המדבר, – הלך עמו בגולה וגם כתב את “איכה”…

ור' יהודה הלוי כתב את “ציון הלא תשאלי” ושר:

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

רק מי שיודע לבכות ענות עמו, רק הוא יכול להיות־גם כינור לשירי־פדותו.


(ה)    🔗

מתוך קריאה בשיריו הליריים של מר יעקב כהן אנו עומדים על שתי מידות שהן מפותחות מאד באופיו של המשורר: אהבה־עצמית ויוהרה.

השירה הלירית סובייקטיבית היא ומבלטת את נפשו האינדיווידואלית של הפייטן. אבל בה במידה, שהאינדיווידואליות של האמן מקורית היא ביותר ובולטת ביותר, במידה זו נעשית שירתו לנחלת הרבים מחמת היסודות האנושיים־הכלליים שבה. אנו משתתפים בעצבותו של ליאופארדי, באהבתו הערפלית של לאמארטין, בגעגועיו של היינה. ה“אני” של הפייטן הוא טיפת־הששר שבתוך כוס־המים: היא צובעת את כל הטבע. המשורר משרה בבריאה את נשמתו העצובה או השמחה, העורגת או המרוצה… בפיוט ובאמנות בכלל אין טבע אחד, יחיד ומיוחד. לכל משורר או צייר יש טבע שלו. הטבע הוא כאבן־החן המלוטשת לכמה וכמה צבעים וצללי־צבעים. כל אמן מסתכל רק בצבע אחד, שהוא קרוב יותר לנפשו, וקולט לתוכו אותם הצבעים, שמשתברים באופן זה לא באופן אחר.

הטבע שבשיריו של יעקב כהן אינו אינדיווידואלי. קיראו ביחוד “ספר א'” של הספר, קיראו “על ראש גבע”, “כשוֹך סוֹעה”, אהבת ילדות" וכיוצא בהן. שם תמצאו אותם האילנות, אותם השמים ואותן השקיעות והזריחות, שרואה כל בן־אדם שלא נסתמא. אין אדם צריך להיות דווקא משורר כדי לשיר:

הַשֶּׁמֶש פָּתְחָה אֶת אוֹצָרָהּ

וְמָלֵא הָעוֹלַם חֹם וּנְהָרָה,

וּבְהִירִים, שְׁקוּפִים הַשָּׁמַיִם,

עַד יִלְאוּ לַבִּיט בָּם עֵינַיִם,

וְעָבִים קַלִּים, עָבִים צְחוֹרִים,

כְּיַלְדֵי־חֵן רְחוּצִים, טְהוֹרִים וכו'.

(יונים)

באיזו רומאן זול אין אתה מוצא פרוזה כזו? השמים הבהירים והשקופים, העבים הרחוצים כילדים וכדומה, – כל זה אינו אומר כלום, מפני שאינו כולל בתוכו את נשימתו המיוחדת של היוצר. כך שרו רבבות משוררים לפניו, ודווקא לא גדולים. יש לכהן שיר ארוך, התופש תשעה עמודים: “שקיעת־חמה” בשיר זה הוא משתדל לצייר את שקיעת־החמה בקייץ לכל פרטיה ופרטי־פרטיה. שם יש “צבעי תכלת, לובן וצוהב”, יש “כעין רמזים למראה פז ושושן” ויש “עין אור פז ארגמן ממש” ו“עין אש ממש”… “ממש” זה באותיותיו המפוזרות מזכיר לי את המספרים ממין ידוע, שמציירים את הגבורות של סיפוריהם במלים: “היא היתה יפה במלוא מובן המלה”. הבורא יצר את העולם, סגר את מכחולו בחביון־עוזו ואת המפתחות השליך אל תוך האוקינוס, ולשווא יתאמץ הצייר למצוא אותם הצבעים ממש של השמים, של השקיעות והזריחות. הצייר יכול רק להרגיש את הצבעים האלה ואת נשמת־השירה שבהם. והוא משתמש בצבעיו שלו רק לרמז לבני־אדם על מה שהוא מרגיש. ויעקב כהן ביקש לספר במלים על כל המון הצבעים וצבעי־הצבעים וחילופי־גוניהם בשמי־הערב.

ועד כמה יכול המשורר רק לצאת ידי חובתו ברמיזה, בלי פרטים יתרים, לדבר רק אל דמיונם של בני־אדם ולא אל זכרונם, יוכיח השיר הנפלא ביופיו ובהרגשה הדקה שבו: “ערב”. הפרטים, שיש בשיר זה, הם יותר שליליים מחיוביים. עם הערב כל העולם מקבל איזה גוון משונה, לא־מסומן. כל העולם תוהה. כל העצמים כאילו לא הם. הספסל, האילן, – הכל אינו דומה לו לעצמו… אתה קורא שיר קטן זה של כהן ואתה מרגיש אחד משישים מאותו הפחד, שתקף את אדם הראשון כשחשך עליו ראשונה היום… אבל שירים כאלה הם בקובץ שלפנינו מיעוט, שבטל ברוב. פלובר הורה, שהצייר צריך להסתכל באילן זמן מרובה, עד שיגלה בו משהו, שלא ראו ולא הרגישו בו אחרים. יעקב כהן רואה את העצים, היערות ואת כל הטבע כמו שרואים אותם אלפים ורבבות של עוברים ושבים, אלא שהוא מוצא לנחוץ להוסיף לכל תמונת־הטבע שהוא מצייר פירוש קטן – את ה“אני” שלו: ה“אני” שמח, או ה“אני” אינו שמח; ה“אני” חושב ומרגיש ברגע זה כך וכך, או הוא חושב ומרגיש אחרת… הוא אינו נותן לטבע, שידבר הוא עצמו בשם ה“אני” שלו (מה שהצליח יעקב פיכמן בהרבה משיריו). ה“אני” של כהן שואף להתמזג עם הטבע, אבל אינו ממוזג עמו. ה“אני” שלו הוא תמיד לחוד והטבע לחוד.

וכשאתה קורא את השירים האלה אחד אחד כסידרם, עולה על לבך המחשבה: אמנם, אוהב האיש הזה את עצמו ומסלסל ב“אני” שלו קצת יותר מדי.

אין כוונתי לקפח בזה את ערכם של שירים חשובים כמו: “ערב”, “ליל־שחור נגע בי”, “על במתי־נשף”, “בשעת־תכלת” וכיוצא בהם. איני דן אלא על הרושם הכללי, שעושה קובץ־שיריו כולו, וביחוד “ספר א'”.

ואם נטל משוררנו תשעה קבים של “אניות” – לא אינדיווידואליות, – גדלות נטל תשעים ותשעה. כשאתה מסתכל בעולמו הפנימי, עד כמה שמצא את ביטויו בספר־השירים שלו, יש שאתה חושב, שלקה משוררנו בשגעון של גדלות. על הסער הוא אומר: “אמנם כן, אחים אנחנו, נבין בנשיקה איש רעו”, ועל ההרים הוא אומר, שהם “בני־בריתו”, ובשביל בני־בריתו אלה הוא עוזב את “בת־הגלות” (“קול תקיעת קרן־האלפים” וכו'). אבל למה אין אנו מכירים בנשמתו של המשורר משהו מן ההרים האלה, מענקיותם ומאשמני־התהומות אשר לרגליהם? – בשיר “בשעת־תכלת” הוא חולם:

“הוי, הארץ אינה עוד – השחקים המה? האני בן־אלהים? וכל היצורים תושבי השמים?”

לא פחות ולא יותר!

ומשום כך, משום שמשוררנו הוא סלע, רוח, הר, נשר וכיוצא באלה, הרי מן ההכרח הוא, שיהיה “יחידי” בין בני־תמותה פשוטים. יחיד, ש“רוחות־בוקר” בישרו את בואו, והוא שוטם את בני־דורו, שהם שפלים ממנו ואינם מבינים את רוחו. וככל יחידי־הדור מובטח גם הוא בעולם־הבא. הדורות הבאים יעריצו ויכבדו את שמו… ברבים משיריו תפש יעקב כהן פוזיציה משונה ביחס אל החברה. דומה, שהוא קורא את העולם למלחמת־השניים. כל העולם נגדו והוא נגד כל העולם. ובשל מה? – לאלהים פתרונים…

בין משוררינו אוהב גם שניאור לדבר בטון כזה. אבל בשפתו של שניאור יש הרבה מפראיות־האיתנים, סגנונו – צוק סלע ו“רוממות־אל בגרונו”. מה שאין כן ביעקב כהן. הוא דווקא משורר־הרוך, החולשה, העדנה, כמעט הייתי אומר: עדנת־הנשים. עיקר כשרונו מתגלה בתיאור החלום הקל, הגעגועים של בין־השמשות. כמה חרוזים מ“שירי עלם בהיר” הייתי עושה מוטו לספרו. והשירים ממין זה הם שיריו היותר יפים. ב“סירה בלב־ים” הצליח לתאר את הסירה יותר משתיאר את הים עצמו עם זעפו ומלחמת־האיתנים שלו. בשביל ההופעות העזות והאיתנות יש לו תמונות מופשטות או רחוקות ובשביל כל מה שהוא חלש, עלוב וטעון רחמים יש לו רגש חי וחם, יש לו צבעים. בשיר “אלה הם לילות־החורף” הוא משתמש בצבעים היותר פשוטים, היותר כלליים, אבל הם כל־כך חמים, עד שהקורא מרגיש בתמונה הנוחה, הצנועה, המלאת־נשמה, והעיקר – באמת הפיוטית והאמנותית.

יעקב כהן גודש את הסאה לעיתים קרובות מאד, ובפרט בשיריו הגדולים. בהם קשה לו ביחוד לעמוד על גובה אחד מתחילתם ועד סופם. למשל: את השיר היפה “בת־הגלות” הוא מתחיל בתיאור בת־גלות זו בנעימה שליווה, ענוגה ועצובה:

אֶל מָה אֲדַמֶּה אוֹתָהּ? – כּי עֵין־נַפְשִׁי אָרִים

לַחֲלַל־הַמְּרוֹמִים לִתְפֹּשׂ דְּמוּת־דְּיוֹקְנָה…

והוא מוצא בחלל־המרומים את העננה הקלה, שהיא דמות־דיוקנה, ונעימה זו מתרוממת לאיטה, מתגברת יותר ויותר, עד שהיא פורצת בקריאתה של בת־הגלות:

אֲנִי חֲפֵצָה אֹשֶׁר – לוּ גַם אֹשֶׁר־רֶגַע!

יְהִי אוֹר, יְהִי אוֹר – וְלּו גַם אוֹר־רְמִיָּה!…

ופתאום כאילו נופלת השירה מעל שן־סלע מוצפת שמש אל תוך עמק של פרוזה קלושה ומתפלספת:

אִם דַּרְכִּי טוֹב אוֹ רַע – אֲנִי לֹא אֶשְׁפּוֹט אוֹתוֹ,

לוּ יִשְׁפְּטוּ אֲחֵרִים – אִישׁ לְפִי נְטוֹתוֹ, וכו' וכו'.

את השיר “וידויים” הוא מתחיל באקורד רם וחזק: “לבי נשרף בי – עוד מעט ויהי לאפר – – – ארי־האש, פריץ חית אהבתו – – – מנהמתו הלילה רועד מקצהו עד קצהו וכל כוכבי השמים יחרדו, יצעקו אליה”…

ופתאום:

לוּ שָׁמְעוּ זְקֵנִים פִּכְּחִים סוֹד מַכְאוֹבִי,

עָלַי בַּחֲמַת־מוּסָרָם רֹאשׁ הֵנִידוּ,

הַצְּעִירִים – הֵמָּה צָחֲקוּ לִמְבוּכַת־נַפְשִׁי

וְאוּלַי אַחֲרַי קָרְאוּ: רְאֵה מְטֹרַף־דַּעַת!

זוהי נפילה “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. אחרי דיסונאנס זה קשה כבר להתרומם עם המשורר אל הגובה המבוקש.

או קחו את השיר העז והיפה: “סנדלפון” והתחילו קריאתו מן הבית השליש:

בַּחֲצוֹת־הַלַּיִל, בִּתְהוֹם־הַלַּיִל, בְּדִמְמַת־הָעוֹלָם,

בְּלֵב־הַיָּם, אֶל סֶלַע זָקוּף נִשְעָן, וכו'.

וסיימו בשורה “והנה לילה אל הסלע נשען” וכו': אז תנוח עליכם רוחה של התמונה הקודרת, המלאה לילה, אש, חיים וחושך… אחר־כך שובו לקרוא את השיר מתחילתו ועד סופו, כפי שיצא מעטו של המחבר, ואז תרגישו על נקלה בסרח־העודף שבתחילתו ובסופו: ה“מישהו” היחידי הצועד בלילה על חוף־הים – למה בא? מה יתן ומה יוסיף לנו? ןבסוף, דאגתו של סנדלפון למין־האנושי, שסר מעליו כבוד־אלהים – למה באה זו אם לא לקלקל את הרושם? דמיונו של הקורא, בלי עזרת המחבר, אך תחת הרושם העז של התמונה, יצייר מאליו, ובציור עמוק הרבה יותר, מה שסנדלפון צריך היה לחשוב כשעמד לבדו בלילה על שן־סלע…

*

יעקב כהן חסר את המלה הסלעית ואת הטון האיתני של שניאור: הוא חסר אף את העמקות וחזון־הנפש הפנימי של שמעונוביץ. אבל יש לו למר כהן סגולה אחת, שאינה בשניהם: המוסיקה של המלה.

ליעקב כהן יש אוזן דקה וחוש מוסיקאלי, שאין כמותם כמעט בכל משוררי־זמננו העבריים. הוא יודע לבחור אותן המלות, שבצלצולן הומה כבר תוכן, יש כבר נשמה. הוא יודע את סוד־הצירופים. הוא מצרף את המלות באופן, שאי אתה יכול לקרוא אותן אלא בטון אחד, קבוע, הדרוש למשורר, אם איטי או מהיר, אם בנחת או ברמה. שיר קטן ולכאורה פשוט מאד: “שלג”. המשורר הולך לו ושלג נופל עליו. ואין למשורר ברגע זה שום תשוקה, שום מחשבה, חוץ מן ההרגשה, שהוא הולך והשלג נופל־עליו. ודבר זה סיפר לנו במספר מצומצם מאד של מלות פשוטות מאד. אבל על־ידי אופן צירופן של מלות אלו ועל ידי מה שהוא חוזר כמה פעמים על מלות ידועות והברות ידועות מתקבל רושם – של שלג יורד, לאיטו, בדממה, ושל מצב־נפש שוקט, נוח, בלי סער של מחשבות, של תשוקות… שיר־הגלים שבפרק III של “בשעת־תכלת” הוא אחת מן המרגליות, שלא רבות כמותן מקשטות את עטרת־ספרותנו. אילמלא יראתי, הייתי אומר, שבעברית בכלל עוד לא שרו כך. הרי זה chef d’oeuvre של “מוסיקת־המלות”. אתה מרגיש בתוך צלצול־המלים, בעליית הטון ובירידתו ובחזרה התמידית על הברות קצובות את תנועת הגלים הקלים, השוטפים ורודפים זה את זה.

חרוזי יעקב כהן הם על־פי הרוב חדשים, מגוהצים. המשקל שלו הוא רבגוני, ויש שהוא מתחלף בשיר אחד לכמה פנים, הכל לפי הטמפו ולפי המילודיה הפנימית של השיר. משקלו של הפרק הראשון מ“רועדת את” אינו שווה, ההארמוניה כולה מלאה רעדה, כרעוד נטף־דמעה על עפעפי נערה נפחדה, וכל צבעי־הקשת נשקפים בה… ובפרק השני יש כבר משקל יותר קבוע, טון יותר אמיץ, חזק כשן־סלע, שאף־על־פי־כן יכול הוא בכל רגע להנתק ממקומו…

שמעתי פעם אחת את משוררנו מר שניאור מזמר את השיר הנחמד והמלא זמרה, “תרצה”:

כָּל יוֹם וָיוֹם בִּפְנוֹת הַיּוֹם,

כִּי יִרֶף לַהַט חֶרֶס,

לָהּ יוֹצֵאת תִּרְצָה, יַעֲלַת־תֹּם,

הַגַּנָּה וּמְשוֹרֶרֶת וכו'.

מי חיבר את הניגון לשיר זה? איש לא חיבר אותו. גם מר שניאור לא ידע אז ניגון קבוע כתוב בתווים לשיר זה. אלא ששירים כאלה אי־אפשר לקרוא אחרת. שירים כאלה מתנגנים מאליהם…

משירי יעקב כהן ילמוד הקורא עוד ימים רבים לא צחוק, אף לא רוח של מרדות, אלא דבר־מה חשוב כמותם ואולי אף חשוב מהם: הוא ילמד לשיר, ורק לשיר.

ואל יהא דבר זה קל בעינינו!

(לוזאנה, מנחם־אב תרע"ג)



  1. דבר ידוע הוא, ששולט המשורר, שברומנו של אנטול פראנס “החבצלת האדומה” עם כל דעותיו וארחות־חייו, אינו אלא דמות־דיוקנו של פויל ווירלין.  ↩

  2. “ הנה הם יוצרים, הנחשים”; “את ילדה חיוורה”.  ↩

  3. “בדרך שובי”.  ↩

  4. “עם הסער”.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות