אברהם גרשון מקיטוב היה מחובשי בית־המדרש של ברודי המכונה הקלויז, שבו נתרכזו למדנים מובהקים ואנשי קבלה, וכשנודע לו כי אחותו חנה עומדת להינשא לצעיר אחד מאוקיפ, ישראל שמו, עוזר למלמד ומוזר בהליכותיו, התנגד לנישואין. ולא עמדה לו התנגדותו ואחותו נישאה לעוזר המלמד, שיצא להרים כדי להתבודד. ואותו עוזר למלמד בידוע, היה מייסד התנועה שתחילתה בצנעה וסופה שסחפה עמה רבבות של קהל ישראל בפולין, אוקראינה, רוסיה ורומניה, ושכונה בפי מאמיניו ר' ישראל בעל שם טוב, הוא הבעש"ט. בסופו של דבר, הכיר רבי אברהם גרשון בגדולתו ובייחודו של גיסו והצטרף לתלמידים־החברים שהתלקטו סביבו, המה אבות תנועת החסידות העתידים להפיץ את תורתה ברבים.

בשנת תק"ז עלה רבי גרשון לארץ־ישראל עם אשתו השנייה ועם ילדיו הקטנים והתיישב בחברון. ויש אומרים שעלה לארץ מפני שהיה אנוס לצאת מעירו ברודי מפני מעשה שהיה: באו עדים והעידו לפני רב העיר על אישה אחת מבנות המקום שחשודה היא בניאוף ופסק הרב כי בעלה חייב לגרשה. ובני משפחתה של אותה אישה עשירים היו וחשובים, ועירערו על פסק־הדין לפני רבנים אחרים והם פסקו כרב העיר ברודי. ומשראו כך, פנו לערכאות של גויים וטענו כי הרבנים עיוותו דין. והשופטים הנוכרים פסקו כי מי שיוסיף וידבר סרה באישה ייקנס בקנס גדול, או שיידון במלקות. ואז יצאו שלושה רבנים, ובהם גרשון מקיטוב, ושבו והכריזו, למרות דין המלכות, כי האישה אסורה לבעלה.

ושלושת הרבנים נאסרו ונדונו לקנס ולמלקות ורבי גרשון מקיטוב ניצל על־ידי גוי אחד שהראה לו פרצה בחומת בית־הכלא וברח אל גיסו, רבי ישראל הבעל שם טוב שישב במז’יבוז' ואמר לו הבעש“ט כי אותו גוי שהצילו היה אליהו הנביא. ונשאר רבי גרשון שלוש שנים במז’יבוז' והיה מלמד תורה לבנו של הבעש”ט צבי ובשנת תק“ז עלה לארץ ולפני יציאתו ביקש ממנו הבעש”ט שייפגש בירושלים עם רבי חיים בן עטר, שבא מארצות המערב, ממרוקו, ושספרו אור החיים, פירוש על פי סוד של התורה, בא לידו, והבעש"ט אמר, כי הוא ובעל אור החיים הם מאותו ניצוץ. אבל אותו זמן היה כבר בעל אור החיים בעולם האמת, והודיע רבי גרשון על כך לגיסו וסיפר לו גם מגדולתו ששמע עליו בארץ־ישראל.

ודר רבי גרשון בירושלים, אף על פי שישיבת העיר היתה אסורה על האשכנזים, כיוון שלא החזירו את החוב שחבה חבורת רבי יהודה החסיד לערבים, והסתתר בין הספרדים והתלבש כמותם כדי שלא ייפגע על־ידי השלטון.

והתגעגע רבי גרשון לילדיו. ונתקבלה תפילתו ובנו יקר הגיע לארץ עם אשתו והיא בתו של הרב משה אוסטרער, אף הוא מחכמי בית־המדרש של ברודי שחיבר ספר על שיר השירים. הצטרף יקר לישיבת דמשק אליעזר והיה בה האשכנזי היחידי ונמנה עם חשובי תלמידיה וקיבל קצבה למחייתו ולמחיית בני ביתו ושמו נזכר בפנקס של פקידי קושטא. בשנת תק"כ נתרגשו צרות רבות על ירושלים ואף רעש גדול, ולאחריו פרצה מגפה ור' יקר חלה. ובאותו זמן אירס את בתו וצריך היה לתת לה נדוניה ולא היה כסף בידיו וזעק יקר לעזרה לחותנו הרב משה אוסטרער וביקש למען בתו, היא נכדתו של הרב.

וסיפר יקר לחותנו על המגפה שפרצה בעיר:

ותיאר את הרעש שפקד את הארץ ואת הנסים שנעשו בירושלים:

ותלאות העיר היו רבות מאוד. רבות כדי כך, שרבי יקר, שאהב את ארץ־ישראל אהבה רבה, כתב לחותנו והזהירו – אל יעלה לארץ־ישראל!

וחותנו שמע לו ולא עלה לארץ ונשאר בברודי. אבל אחיו של יקר, חיים אהרון, לא שמע בקול יקר ובא לארץ עם משפחתו, והצטער צער רב ביישובה ובשנת תקל"א מת.

ולא הוקל ליקר מקיטוב עול הפרנסה ובשנת תקל“ד יצא בשליחות ירושלים לארץ רוסיה ושהה שם שנתיים וחזר לירושלים ובשנת תקל”ט מת ונקבר ליד אביו, גיס תלמיד ורע להבעש"ט.

מקורות: שתי איגרות מארץ־ישראל משנות תק“ך–תקכ”ד – גרשם שלום, תרביץ כ"ה; איגרות ארץ־ישראל – אברהם יערי; איגרות חסידים מארץ־ישראל – יעקב ברנאי, יד יצחק בן צבי; שלוש איגרות על ארץ־ישראל – עזריאל שוחט בשלם א'.