רקע
שלמה שבא
צבר באירופה

יהודי ירושלים היו רובם אנשים זקנים שבאו אליה לאחר שעשו את רוב ימיהם בארצות הסמוכות, בצפון אפריקה או באירופה, וביקשו לסיים את חייהם בעיר האלוהים כשהם עוסקים בתורה ובתפילה. מעטים מהם עסקו במסחר ומעטים יותר באומנות. מעטים היו הילדים בעיר הקודש וקולם לא נשמע, והם לומדים ב“חדרים” ורצים ומשחקים ומשתעשעים בחצרות ובסמטאות וקולותיהם נשמעים מוזרים בעיר הזקנה וההרוסה בחלקה. ביניהם היו יוסף אזולאי, ויעקב אלישר ועוד כמה עשרות ילדים בירושלים.

יוסף אזולאי נולד לאמו בחודש השביעי להריונה והיה הבכור לאביו יצחק זכריה, מחשובי הרבנים בירושלים. שמו נקרא יוסף אזולאי בלבד, אבל לאחר שחלה הוסיפו לו שני שמות לסימן טוב – חיים דוד. בן למשפחה מיוחסת היה, סב־סבו – אברהם אזולאי, מיוצאי ספרד שהתיישבו בעיר פס במרוקו, עלה לארץ בראשית המאה ה־17 וזכה ללמוד תורה אצל תלמידי הרמ“ק והאר”י וחיבר ספר חשוב בקבלה – חסד לאברהם וספרים אחרים. סבו, ישעיהו, היה מקורב לחבורת רבי יהודה החסיד, ובנו, יצחק זכריה, לקח לאישה את בתו של יוסף בייאליר מבני השיירה, שבא מגרמניה, ובנם יוסף אזולאי גדל כספרדי לכל דבר, אבל דם אמו האשכנזייה לא אבד בו. כך היה גם חברו מילדות – יעקב אלישר, שאביו הספרדי נשא לאישה את בתו של ירוחם לוריא, מנכבדי השיירה. אותה תערובת דמים, אירופית־ספרדית, נתנה ברבות הימים את סימניה ביוסף אזולאי.

מילדותו ניכר יוסף בכישרונותיו וכשהיה בן תשע החל ללמוד בבית יעקב, בית־המדרש היוקרתי שייסד שלושים שנה לפני כן הרב חזקיהו די־סילווה בכספו של הגביר יעקב פיררא מאמסטרדם, ומורו היה הרב יונה נבון בעל הספר נחפה בכסף. בן שתים־עשרה החל יוסף אזולאי לכתוב פירוש על ספר האגור וגילה כישרונות של דרשן, ואף על פי שהיה עדיין נער אהבו בני ירושלים לשמוע דרושים מפיו, והיה יודע למזג תורה ואגדה ולכבוש לב. וזכור לטוב דרושו לבר־מצווה ומעט אחר־כך החל גם לכתוב תשובות לשאלות בהלכה.


צבר באירופה עמ  445 2 (2).jpg

חיים יוסף אזולאי, החיד"א


אבל יותר מכול אהב יוסף אזולאי ספרים וכתבי־יד קדומים וקרא הקדמות שלהם ודברי מחבריהם וחקר זקנים על תולדות חכמים נודעים שהיו בדורות קודמים ועל ספריהם ורשם בפנקס מה שלמד ומה ששמע. ואביו היה נותן לו מדי פעם מעט כסף והיה קונה בו ספרים ומשראה אביו את אהבת בנו לספרים, היה אף הוא קונה בשבילו ספרים ישנים וחדשים. ויעקב אלישר, אף על פי שהיה מבוגר ממנו בכמה שנים, התקרב אליו וביקש את ידידותו והעתיק בשבילו כתבי יד עתיקים. הצטרף אזולאי לישיבת המקובלים בית אל ושמע תורה מפי הרב גדליה חיון ואחר כך מפי שלום שרעבי והעמיק בתורת הקבלה וחיפש אחרי כתביהם של תלמידי האר“י. ואותו זמן הגבירו חכמים צעירים בירושלים מבני ישיבת בית אל את לימודם ועשייתם בקבלה והקימו חבורות כמו אלו שבימי האר”י ותלמידו חיים ויטאל, וקיבלו על עצמם תקנות רבות. ויוסף אזולאי היה שותף עמם בסודותיהם ובידו היה כתב ההתקשרות של תלמידי האר"י, שקיבלו על עצמם שותפות ומעשים ותפילה והביאו לחבורה, וחיברו כתב דומה לו.


דרומה לירושלים, בראש הרי יהודה, יושבת העיר חברון ואף שהיא עיר האבות והאמהות ובה מערת המכפלה והיא מערי הקודש, שליחיה לא הצליחו להשיג תרומות ראויות כיוון שנדחקו מפני שליחי ירושלים, שעיני היהודים בכל מקום נשואות אליה. ובני חברון היו שרויים בדוחק רב וחיפשו דרכים להגדיל את התרומות לעירם. ועלה על דעתם לפנות לחכם חיים יוסף דוד אזולאי מירושלים, שנודע בראשי התיבות של שמו – חיד"א, ולבקשו שייצא כשליח חברון למושבי היהודים מעבר לים ועמדו על מעלותיו: הריהו תלמיד חכם ודרשן מצוין, הופעתו מכובדת ונימוסיו נאים, מה גם שמצד אמו הריהו מיהודי אשכנז וקרובים לו באותן ארצות. ויצאו נכבדי העיר לירושלים ונועדו עם אזולאי והציעו לו לצאת כשליח מטעמם והיסס אזולאי אם לקבל את השליחות. בן עשרים ותשע הוא ובעל משפחה, והשליחות תנתק אותו מבני ביתו לזמן רב ותשבש את לימודו, ובידוע גם ששליחים דרבנן מתבזים לעתים בקהילות שאין מכירים אותם שם. אבל לבסוף קיבל על עצמו את השליחות ובין השאר מפני שקיווה כי במסעותיו יראה וישיג ספרים וכתבי־יד נדירים.

וגם מפני שהיה סקרן.

שכן אזולאי ביקש לראות את העולם הגדול ואת נפלאותיו ומוזרויותיו ודברים ששמע עליהם, שלא נראו לו בממש. וסיכמו עמו פרנסי חברון על תנאי השליחות, כמו חלקו בתרומות ודאגה לבני משפחתו בהיעדרו, ותבע גם שיעמידו לו שמש שילווה אותו וישרתו. איסטניס היה וביקש להקל על עצמו. ותפר לו גלימה נאה וכובע מהודר כלמכובדים שבחכמי המזרח. ולקח עמו פנקסים ועט וקסת־מחגורת, וכלי בית ומאכלים ארוזים בארגזים שנישאו על גבי שני גמלים. ונפרד מבני ביתו, ובד' שבט תקי"ג, 1753, יצא מירושלים וכתב ביומנו את הפסקה הראשונה: “אלה כל הקורות ודבר גבורות, צפו עברו על ראשי ביום לכתי מחנים, נפיק לקרייתא ארץ העמים ומלכויות שונות ואימות מתחלפות, עובר אורחות ימים וכל המרכב, שידה, תיבה, בצבים ובפרדים וצמד גמלים.” ועלו הוא ושמשו שמואל חיים על הפרדות ויצאו מירושלים בדרך חברון.

וכשעברו בחלחול, חש מעט מן התלאות המזומנות לו: כמה צעירים מבני הכפר ניסו להתנכל לו ולשמשו, והצילם איש טוב לב והבריח את המתנכלים. והגיעו לחברון ושהו שם כשבועיים ובירר ענייני שליחותו עם חשובי העיר ונפגש עם חכמיה. ושילם לשייח' דוויאמה וליווהו הוא ואנשיו החמושים עד לעזה ושם הצטרף לשיירה ובה שבעים איש שירדה מצריימה בחסות אחד השייח’ים של סיני. והגיעה שבת ונוסעי השיירה הערבים סירבו לעצור ואזולאי הזכיר לשייח' כי הבטיח לו שהשיירה תעצור בשבת, ונשאר עמו השייח' ושבתו במקום שעצרו. והשיירה המשיכה בדרכה ולאחר השבת השיגוה. ועברו את המדבר ושטו בספינות ורכבו על גמלים עד שהגיעו שלושה שבועות אחרי צאתם לדרך לקהיר ומשם המשיכו לאלכסנדריה, ועלו בספינה של שוודים ולקראת סוף תמוז הגיע לליבורנו שבאיטליה ובא החיד"א לפני ראשי הקהילה ומסר כתבי שליחותו.

ועבר בערי איטליה ובכל מקום התייצב לפני ראשי הקהל והציג עצמו וביקש את כספה של חברון שנאסף בין שליחות לשליחות, ויש שנענה ויש שלא נענה. ובפירנצה ראה אריות ונמרים וחיות אחרות בגן החיות והתפעל מהגנים של העיר, והמשיך בדרכו והקפיד בכל מקום על כבודו, שכן שליחה של ארץ־ישראל הוא. ובמונטה־דה־סבינו התפלל עם שמשו בבית־הכנסת מנחה ומעריב ומשסיימו את התפילה החלו המתפללים להתפזר ואיש לא נפנה אליהם. והתרגז החיד“א ושאל מיהו פרנס הקהילה ואמר לו: “אוי לו לדור שאתה פרנסו. הטוב בעיניך לזלזל בשליח ארץ־ישראל כאחד הפחותים? אין אלוהים במקום הזה.” ונבוך אותו פרנס והזמין את החיד”א לביתו והחיד"א, כדבריו, “סירבתי קצת וסוף דבר הלכנו לביתו.” וכדי להירגע עיין לפני השינה בספר חשוב שמצא בבית הפרנס וראהו לראשונה – תומר דבורה להרב קורדוברו.

ועשה החיד“א כשנה בערי איטליה. ברוב המקומות קיבלוהו יפה, אבל היו מקומות שקבלת הפנים לא נראתה לו, והיה עומד בתוקף על כבודו. ועבר על בתי עשירים ונפגש עם רבנים ועם חכמים והתדיין עם פקידי מכס. ובכל מקום חיפש ספרים וכשהיה מוצא ספרים חשובים שלא ראה אותם לפני כן, כמו בוונציה עיר בתי הדפוס היהודים הראשונים, היה שוקע בהם ושוכח עולם ומלואו. אך גם לא הסב עיניו מן המראות סביבו ותיאר ביומנו בהתפעלות את בגדי אנשי המימשל בוונציה היוצאים לתהלוכתם השנתית. ובחודש סיוון תקי”ד, 1754, הגיע לאשכנז והיו מקומות שהתאנו לו כיוון שהוא יהודי, ובעזרת השם נמלט מעושי הצרה, ובמקומות אחרים היה צריך לריב עם הפרנסים שסירבו לתת לו את הכסף שנאסף עבור קהילת חברון, ולא נרתע. ועבר במושבי יהודים בערים ובכפרים, ולדבריו רבים מהם רעים, והעליבוהו והיו שטענו כי שליח שקר הוא וכתבי שליחותו מזויפים. ולעתים לא יכול החיד"א להתאפק ועיניו זלגו דמעות והתפלל אל אלוהים והתנחם שכל ייסוריו למען ארץ־ישראל, וזה גורלם של שליחי ארץ־ישראל מדורות. והיו מקומות שהתאכזרו אליו, כמו למשל באיבלישבאך, ששלחוהו “לאושפיזת גויים ולא נתנו לי אפילו פרוטה קטנה.” והיו מקומות שלא נתנוהו אפילו להיכנס ליישוב, ואמרו לעגלון שירכב וימשיך בדרכו. ראה אלוהים וזכור רשעת בני אדם. בעיר פירששא מצא אצל אחד מהפרנסים, ר' ליב, כתב יד של תלמוד ישן ובו שינויי נוסחאות רבות ועבר על ארבעה־חמישה דפים וגילה גילויים גדולים ושכח עולם שמסביבו, אלא שאותו בעל־בית לא רצה לתת את הספר בידו לזמן רב ודחק ברב לצאת לדרך.

והגיע לפרנקפורט דמיין ובה קהילה יהודית גדולה ונתקבל גם שם בחשדנות – נראה שכמה מהשד“רים של ארץ־ישראל נהגו שלא כהוגן והיו גם נוכלים שהציגו עצמם כשליחים. וטענו פרנסי העיר שאין הם מכירים את הרבנים החתומים על כתבי שליחותו ועל ההמלצות, ויצא לעיר וורמייזה הסמוכה ושם ישב הרב יעקב יהושע פאלק בעל הספר פני יהושע ששמעו יצא בין הלמדנים. וישבו השניים ודנו בדברי תורה לעומקה. ובאותם ימים פרצה המחלוקת הקשה בין הרב יעקב בן צבי, הוא יעב”ץ, תלמיד חכם גדול, לבין הרב יונתן אייבשיץ, שהרב יעקב בן צבי האשימו כי הוא נוטה בסתר אחרי תורתו של שבתי צבי ואמר יעב“ץ כי בקמיעות שנתן אייבשיץ רשם אותות שבתאיים נסתרים. ואותו ריב בין שני הרבנים הנודעים עורר מחלוקת קשה ושנאת חינם בכל יישובי ישראל. והרב בעל פני יהושע דיבר סרה ברב יונתן אייבשיץ, והיה קשה לחיד”א לשמוע את דבריו של הרב הלמדן שספרו מיישב קושיות שבין רש"י ותוספות, אבל מצד אחר אהב את ספרו של רבי יונתן אייבשיץ יערות הדבש, הדורש על התורה והוא מתוק כשמו, וכששמע את דבריו הקשים של בעל פני יהושע מילמל בינו לבין עצמו פרקי תהילים כדי שלא יגיעו לאוזניו דברים של לשון הרע.

וחזר החיד“א לפרנקפורט והראה לפרנסים כתב האישור של הרב בעל פני יהושע האומר כי המוכ”ז בעל תורה גדול הוא, ונתנו לו עכשיו כבוד רב והאירו לו פנים ואירחוהו במעלתו ותרמו בעין יפה למען חברון והחיד“א קנה בעיר ספרים רבים. ושהה במקום שלושה חודשים ובחודש חשוון של שנת תקט”ו המשיך בדרכו ובכמה מקומות נתקבל יפה וקיבל תרומות נאות ובמקומות אחרים נכשל, ולא הועילו הכתבים שבידו. ולנו לעתים, הוא ושמשו, באכסניות של גויים ועברו עליהם תלאות רבות. ובעיר קליף מצא את אחות אמו, דודתו מרת גיטלי, בתו של זקנו האשכנזי, הרב המקובל יוסף בייאליר שבא לירושלים כשישים שנה לפני כן בשיירת יהודה החסיד. והחיד“א חקר אותה שעה ארוכה על אבות המשפחה והדודה האשכנזייה מנתה לפניו את כל קרוביו מצד אמו, כמה וכמה דורות לאחור, ובהם רבנים חשובים. ושמח החיד”א על ייחוס האבות שלו שמצד האשכנזי.

והמשיך החיד“א בדרכו בצבים, אלו הכרכרות המהלכות בדרכים, ובאמצע חודש טבת הגיע לעיר אמסטרדם ושם מצא את שתי התיבות ובהן הספרים שרכש בפרנקפורט ושלחן לפניו. וחכמי העיר הספרדים קיבלוהו באהבה רבה והתחרו ביניהם מי יארחו בלילות שבת אצלו. ומאמסטרדם יצא החיד”א להאג ומשם לרוטרדם ומשם הפליג לאנגליה והגיע לעיר הנמל ונעשה לו נס, שכן לפני שעלה על הכרכרה רצה לעשות, כדבריו ביומן, “קטנה” – להטיל מים, והתרחק בשדה וכמעט ונפל לבור של צואה, והיה כתלוי באוויר, עד שנזעק משרתו לקול צעקותיו ועמו אנגלי אחד והצילוהו, ואנגלי אחר הכניסו לביתו והתרחץ וכיבס בגדיו. ולמחרת הגיע ללונדון והתאכסן במלון של יהודי ספרדי, ואף על פי שהזהירוהו כי אין לו כל סיכוי להתרים יהודים בעיר זו, שכן שני שלוחי צפת שקדמו לו יצאו מכאן בידים ריקות, נשא חן בעיני פרנסי העיר ונתנו לו את הכספים שנגבו למען חברון. ולאחר שגבה את הכספים והיתה השעה פנויה בידו יצא לבקר במגדל “שקורין טורי”, היא המצודה של לונדון, ושם ראה “אריות ונשר בן מאה שנה וחתול מהאינדיאה גדול ככלב וחתול אחר וחיות אחרות מבהילות בשלשלאות של ברזל.” וראה גם כלי נשק רבים וצינות ושריונות ורמחים ומגינים וכן “כל מלכי אינגליטריא צלם דמות תבניתם מברזל רוכבים על סוסים של ברזל,” ונדמו בעיניו כאילו יש בהם רוח חיים. ובאולם אחר ראה את כתר מלכי אנגליה ו“אבני נזר מתנוצצות מלאות זיו מפיקות נוגה.” ובנה של ירושלים הקטנה התפעל ממראה עיניו, אבל אמר לעצמו, אם כך עושה אלוהים לעוברי רצונו, הרי לעושי רצונו יעשה פי אלף ו“הנה ימים באים לצבי ולכבוד לפליטת בית ישראל ועינינו תראינה רוח אפינו משיח ה' מאיר ומזהיר כאור החמה שבעתיים מוכתר בכתרי כתרים.”

ובלונדון למד שחיטת עופות, שכן עד עכשיו לא סמך על שחיטת איש שלא הכירו ואכל רק ירקות ופירות, ומעתה שחט לעצמו.

שישה שבועות שהה החיד"א באנגליה וחזרו הוא ושמשו לצרפת ועלה בכרכרה ועמו אינגליזים ופראנסיזים ונסע לפריס. ובשבת שבת באכסניה והכרכרה המשיכה דרכה ובמוצאי שבת עלה בכרכרה אחרת.

ובי“ב באב נכנס לעיר פריס והשתאה מנפלאות הכרך הגדול. וראה שם חירש־אילם שלימדוהו להבין שפת אותות ולדבר, וביקר באקדמיה ובספרייה הלאומית ושאל אם יש להם כתבי־יד של הרמב”ם והראוהו ספר אחד. וברחוב ראה פסל של לואי ה־14 ושל מלכים אחרים – על הכול סיפר ביומנו – ועבר בגנים ובארמונות וברחובות. ולאחר כשבועיים יצא בכרכרה לבורדו ושם קיבלוהו בכבוד רב, וביקשו ממנו לבדוק את סכיניהם של שוחטי העיר ופסל חלק מהם, ודרש שתי דרשות בבית־הכנסת. ועבר בערי פרובנס והיה בניצה ומשם נסע לאורך החוף והתעכב בערים שונות, וברוב המקומות קיבלוהו בסבר פנים יפות ונתנו לו את התרומות המיועדות לחברון. ועבר בצפונה של איטליה, בין ההרים, וירד הרבה שלג והיה קר מאוד והחיד“א אכל שוקולד שהוא תרופה כנגד הקור. ובכל עיר שיש בה ספרייה חיפש ספרים עבריים. והגיע לליבורנו בסוף חודש אדר ב' ונראה שהעיר נתחבבה עליו והוא נתחבב על בני העיר, שכן במקום זה שהה 15 חודשים. וביומנו רשם כי ראה בעיר מאקינה ניאומטיקה, שמלאכתה להוציא אור, וכן לאנטירנה מאגיקה, הוא פנס הקסם. ויכול היה ליהנות כאן משלווה ונחת אחרי ייסורי הדרך ותלאותיה, אבל אסון קרה לו: שמואל בן חיים, משרתו ומלווהו הנאמן, יצא לטבול בים וטבע, וקברוהו במקום ורוחו נעכרה וכתב ביומנו: “אוי לי אהה על פרדה טובה ומקרה רע ומר כזה.” ובליבורנו הדפיס החיד”א את ספרו הראשון שער יוסף, פירוש על מסכת הוריות, שכתבו בירושלים בנעוריו.

בחודש סיוון תקי“ז, 1757, יצא החיד”א מליבורנו וחשובי העיר ליווהו עד הספינה והצטערו על הפרדה. עברה ספינתו ליד חופי סיציליה וראה את הר הגעש סטרומבולי מעלה עשן ואש. והפליג בים ימים רבים והגיע לקושטא ביום ו' באלול והיה אורחו של שר מרומם ומתנהג בחסידות. משעברו החגים, יצא החיד"א הסקרן לראות את פלאי העיר וביניהם האגא סופיה והבזאר הגדול ובית־המשוגעים ומזרקות הפלא והארמונות. וכמו בכל מקום ביקר בגן־החיות ורשם ביומנו כל החיות שראה: “אצלאנה הוא הנמר וליאון הוא אריה, קאפלאן הוא הכפיר וקורט הוא הזאב, אורינה די דראגו, תנין, וראש פיל.” וראה את הסולטן ואת חייליו עוברים בתהלוכה ברחובות העיר ובירך בשם ובמלכות והתפעל כילד קטן מתהלוכה של השרים העוברים ברחובות העיר והקצינים ההולכים אחרי הסולטן לפי מעלתם ודרגתם וכל אחד לבוש בבגד אחר לפי תפקידו ורשם ביומנו את סדר התהלוכה ואת תוארי השרים.

ואסף את כסף התרומות ונפגש עם חכמי העיר והתפלפל עמם. וכחצי שנה לאחר בואו לקושטא, באדר ב' תקי"ח, עלה בספינה לחזור לארץ־ישראל ועבר ליד איי יוון והים סער מאוד ואחרי שלושה שבועות הגיעה הספינה לביירות, וחמישה ימים אחר כך עגנה ביפו וירד בחוף לחאן שבנה הנדיב זונאנה מקושטא למען עולי הרגל לירושלים, ושהה ביפו שמונה ימים ובג' ניסן הצטרף לשיירה שעלתה לירושלים ולמחרתו לעת ערב, הגיע לעיר. אחרי יותר מארבע שנים שב נוסענו לביתו ומצא את אשתו ואת ילדיו בבריאות טובה. הילדים גדלו והוא לא הכיר את חלקם. והתרגש ושמח והאישה בכתה בחשאי. ובאותו ערב כתב ביומנו:

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. הללויה. אשר עד כה ברכני ושבתי לשלום וגם פה מצא חיים כל יליד בית, שרירין וקיימין, ה' יגמור בעדי, ה' חסדך לעולם.


ביקש לשבת בשלווה ולעיין בספרים הרבים שהביא עמו ולכתוב את ספריו שלו – ולא עלה בידו. מחלוקת פרצה בין בני העיר לבין הנציג הממונה מטעם פקידי קושטא העוסקים בענייני ירושלים, ופקידי קושטא כעסו ומנעו את עזרתם לעיר. ביקשו גבאי ירושלים מהחיד“א שייצא לקושטא, כדי לפשר בינם לבין הפקידים. ויצא החיד”א לדרך וכמנהגו רשם יומן ורישומו הראשון על שייח' אבו־גוש, שהיה שודד הגובה מס מהנוסעים ליפו:

בחודש שבט יצאתי מעיר הקודש ירושלים ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול ריש בריוני אבו־גוש והיו סמוכים לו מאתיים וחמישים רשעים עדת מרעים, ורצה לבלענו חינם… ואחז בשרי פלצות והיכו הכה ופצוע לשומרים אשר איתנו ונתפשרנו במאה זלוטאס.


ניצל החיד“א מידי השודדים והגיע ליפו ועלה בספינה שהפליגה למצרים. וכתב איגרת לפקידי קושטא וביקש שיקבלוהו כדי שיציג לפניהם את עמדתם של פרנסי ירושלים. שהה החיד”א במצרים כמה חודשים ולא נחה דעתו מראשי הקהל שם, שאמנם קיבלוהו בסבר פנים יפות, אבל בורים היו וכתב ביומנו: “ואני כל הלילה מוכרח להסב בשולחן עם הגביר הרב יצחק מנשה, ושם מדברים שלא כהוגן שחוק והיתול.” ציפה לתשובה מקושטא ולא הגיעה, ואז הציעו לו ראשי הקהל להיות רבה של קהיר ונענה להם. חמש שנים שימש בתפקיד זה ולא היה שבע רצון ממשרתו, שכן לא נמצאו בעיר תלמידי חכמים שיכול היה להתפלפל עמם בדברי תורה ויהודי המקום – מעייניהם בעסקיהם. ובשנת תקכ“ט שב לארץ, ולא חזר לירושלים מפני המריבה וישב בחברון וכתב את הספר ברכי יוסף על השולחן ערוך. בחברון פגש שוב בידיד נעוריו יעקב אלישר, שהעתיק בשבילו כתבי־יד כבימים הראשונים והיה שמח שהוא עוזר להחיד”א.

ישב ארבע שנים בחברון עד שנת שנת תקל"ב, 1772, ואז הציעו לו פרנסי העיר לצאת שוב בשליחותה של העיר. ויש לומר כי עכשיו, משטעם טעמן של המדינות שמעבר לים, לא היה קשה לשכנעו לצאת בשליחות, והעמידו לו הפרנסים עוזר ושמש לשרתו ויצא לדרך. וחשב בוודאי שיגמור שליחותו ויחזור לעירו. אדם חושב ואלוהים עושה כרצונו – נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו ולא חזר הרב יוסף חיים אזולאי לארצו. ואנו נספר מה קרה לו לבן ירושלים באירופה המעטירה.


יצא הרב עם משרתו, אברהם גבאי שמו, ויעקב אלישר ליווהו בצאתו והזיל דמעה על פרידתו. והלך בדרך חברון עד שבאו סמוך ליאטה וסמוע, ושייח' המקום התאנה להם, עד שנתפשרו על דמי כופר. ועברו הרפתקאות רבות בדרך סיני. אותם ימים לחמו העות’מאנים והרוסים זה בזה ומפני פחד אוניות המלחמה הרוסיות התעכב החיד“א במצרים כשבעה חודשים ואז הפליג לתוניס. ונתקבל על־ידי החכמים וראשי העדה שהגיע אליהם שמעו, והקאיד, ראש היהודים, אירחו בארמונו ובשבת ליווהו לבית־הכנסת ומראהו כהדרת מלך. ויצא שמעו של החיד”א גם כבעל נסים עד “שכמה נשים שהיו מעוברות היו באות לבית הגביר ורצו לראות אותי והיו ניצבות בחלונות מרחוק, רואות אותי ואני איני מרגיש. והייתי מטייל בשבת בחצר והנשים היו לוקחות שולי בגדי מאחור לנשק אותם.”

וחכמי תוניס התפלפלו איתו בדברי תורה ושבעו נחת ושהה שם בסתיו ובחורף. ויום אחד קיבל איגרת מירושלים שנתגלגלה בדרך ימים רבים ונאמר בה כי רעייתו המסורה רחל הלכה לעולמה. וחשך עולמו וביקש להתאבל כראוי על מרגלית כזו, שהיתה מלאה חוכמה וכבוד ושכל עצום ונורא וחן ויופי וצניעות גדולה. אבל חשש כי אם ייוודע ליהודי המקום, הרוצים מאוד כי יישאר ביניהם, שנתאלמן, עלולים הם לכפות עליו לשאת אישה מבנות המקום, וכלא אבלו בלבו ולקח נר בידו והלך לבית־הכנסת ובכה שם כשעה ורחץ פניו ויצא.

החיד“א שהה כשנה בתוניס ואסף כסף רב בשביל חברון וסיים שליחותו. וחמישה־עשר מבני המקום, רכובים על סוסים, ליוו אותו לנמל. והגיע לליבורנו וכפי החוק, עצרוהו פקידי הנמל בקרניטה, והוא מחנה גדול וסגור. ונודע הדבר לנכבדי ליבורנו ושכרו לו שם דירה נאה וביקרו אצלו. ובין המבקרים היתה גם בתו שרה שהתגוררה בעיר והחיד”א מספר: “וכל מ' יום שעשיתי בלאזאריטו בתי שולחת סל מלא תבשילים ופירות וכל הנצרך עם גויה אחת.” וכשיצא מן ההסגר ובא לביתה שאלה אותו על אמה והתחמק מתשובה. אהבה רבה אהב את הבת ולא רצה לצערה, וכתב אחר־כך ביומנו: “ועם בתי ידידתי סבלתי צער גדול בחקירתה על אמה. ואני השתדלתי שתישאר בספק. ועם שהבינה קצת לא מצאה להכריע.” כששהה בהסגר סיים את ספרו שם הגדולים על תולדות חכמי ישראל וספריהם, שהוא מספרי היסוד בחקר הביבליוגרפיה העברית.

ועבר בערי איטליה ובצרפת ובהולנד ובכל מקום שיחרו את פניו גבירים ורבנים. וברוב המקומות קיבלוהו בכבוד רב ולעתים בהתרגשות, שכן כאמור איש מרשים היה וכבר נודעו שמעו וספריו ברבים, ונידבו בעין יפה לקהילת חברון והיו שביקשו ממנו להיות סנדק לנולדים ובהרבה מקומות פישר בין יריבים ובין בעל ואשתו. וכסימן לכבוד שכיבדוהו הוא מציין בספרו כמה מקומות שאיכסנוהו במגורים שהיה בהם גם בית תבשיל וגם בית כיסא. ובעיר אחת, כך הוא מודיע,

ראיתי פיל והיה בן ט' שנים וגובהו ועוביו למעלה מגמל ואמרו שהוא חי יותר מק' שנים והוא נוטר איבה. ועיניו קטנות מאוד ואוזניו רחבות מאוד ומאריך אפו כשלוש אמות ובחרטומו משתמש לאכול ולשתות ובירכתי בשם ומלכות, ברוך משנה הבריות.


למדנותו וסקרנותו התערבבו זו בזו. במנטובה למד עם בעלי־בתים מסכת בבא קמא ויומיים אחר כך ביקר בארמון וראה שם ציורים יפים ובמקום אחר ראה מכשירים שעושים בהם ניסויים אסטרונומיים ומתמטיים. ואחר כך הלך לבית־חרושת לתעשיית נייר ופירט ביומנו במדויק את דרך עשיית הנייר, ולמחרת הלך לוועד הקהל כדי לעשות התרת קללות. וביקר באמפיתאטרון שנותר מימי רומא, ובפדובה היה במוזיאון לגיאולוגיה וזואולוגיה והיה מלא התפעלות וביקש לדעת פשר כל דבר. ותיאר ביומנו את כנסיית סן מרקו בוונציה ואת תצוגת הנשק הגדולה שם. ובכל עיר ביקר בספריות ועיין בספרים ובכתבי־היד ואסף חומר לחיבוריו. לא היה איש סקרן ממנו.

ועשה דרכים ארוכות בעגלות מסע ולעתים שכר כרכרה ונסע בה עם שמשו. וחלף ועבר באיטליה ובצרפת ובכל מקום תיאר את מעשיו ומה קרה בו שם וסיפר על תורה שנתפלפל עם חכמים של אמת ומי שראו עצמם חכמים, וויכוחים שערך עם פילוסופים כופרים ועם חכמים לא־יהודים חשובים ומנה רוזנים ורוזנות ושרים גויים שביקשו לראותו ושאלוהו שאלות בענייני קבלה. יומנו הוא גם תיאורה של אירופה במחציתה השניה של המאה ה־18.

בסוף 1777 הגיע שוב לפריס והפעם לזמן רב והייתה שהות בידו לראות את כל מכמניה ושום דבר אנושי לא היה זר לו, ואפילו מנה את זונותיה ואת מחירן הזול והודיע:

והעיר הזאת פאריץ מטרופולין של צרפת עיר גדולה שיש לה ט“ו מילין בהקפה והשווקים ומבואות רחבות שעוברות שתי קארוסאס – מרכבות – ברווח עם שיהיו אנשים מן הצדדים ויש בה נהר סינא ויש לה גשר אחד וארוך קורין לו פונוף ולא תכלה רגל מן הגשר הזה כל היום וכל הלילה, ואמרו שאין רגע בכ”ד שעות של יום ולילה שלא נמצא בגשר זה סוס לבן וגלח וזונה. והעיר יפה ונמצא בה הכול, רק שהכול הוא ביוקר, אבל הזונות בזול ואמרו שיש שלושים אלף זונות מופקרות כתובות בפנקס, חוץ מרבבות שאינן מופקרות לכל עובר.


ובפריס נפגש עם חכמי גויים שחקרוהו בענייני קבלה והראו לו כתבי־יד קבליים עתיקים ולקחוהו לספרייה הלאומית ועמד נדהם מפני עושר כתבי־היד העבריים שם.

ולקחוהו גם לארמון המלכות בוורסיי ותיאר נפלאותיו ושם ראה רוזנים ונסיכים רבים ואת המלך עצמו “והוא היה לבוש אדום פשוט” ובירך החיד“א בשם ומלכות, כפי שחייב לברך מי שרואה מלך בשר ודם. ואחר כך בא שליח מיוחד ופנה לבן לווייתו ואמר שהמלך שואל על החיד”א, אמבסדור של איזו ארץ הוא, שכן היה לבוש בהדר כנסיך מזרחי ופניו מעוררים כבוד ונדמה כשליח מארץ מזרח רחוקה. וענה המארח, שאין הוא אמבסדור, אלא בא משום הקוריוזידאד, הסקרנות, ואף על פי כן, נתנו לו הכול כבוד ופינו לו הדרך והנשים קדו לפניו. וכל זה רשם החיד"א ביומנו. ואותו מלך היה לואי ה־16, שעשרים וחמש שנה אחר כך הוצא להורג בימי המהפכה הצרפתית. ובערבים היו באים למעונו מרקיזים ונשותיהם ובנותיהם ומבקשים שיברך אותם.

מצרפת המשיך החיד"א להולנד ובא לאמסטרדם והשתאה על החירות בה חיים יהודי העיר ורשם בפנקסו: “ושם יותר מנ' אלף נפשות מאשכנזים והעיר בחירות ולוקחים (היהודים) יותר מדי כאילו הם המושלים ומלכי ארץ.” ונכבדי המקום ועשיריו אירחוהו וביקשו לשמוע את תורתו, ולא מנע מהם. ונכח בחגיגות פורים בעיר וציין כי כל הלילה היו עושים ברחובות שמחה ופרצופין ושטויות כאילו העיר שלהם. ושהה בערי הולנד כמה חודשים ועבר לבריסל וכאן ידע כלימה, שכן נראה שמשרתו אברהם גבאי נשתבשה דעתו ועשה מעשים שלא ייעשו והתגרה בגויים ואמר לאחד שהבין בלשון הקודש, “אדוני חמור גדול”, ועשה בפומבי מעשים שלא ייעשו ומאות גויים נתאספו עליו צוחקים וצועקים.

וחזר לפריס וביקר בספרייה הלאומית כדי להעתיק מספר וחלה במחלות שונות ובסוף שנת תקל“ח נסע לליבורנו. ואחרי החגים יצא לעיר פיזה הסמוכה, כדי לשאת לאישה את רחל, ששמה כשם אשתו המנוחה. ופגש אותה ארבע שנים לפני כן, בביקורו הראשון בפיזה, והיתה צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים ונשאה חן לפניו. ועמד מאז בקשרי מכתבים עם אחיה ושלח לה דורונות מדי פעם כדי שיתחבב עליה. והביא עמו דורונות ונזמי אוזן, ובשביעי בחשוון תקל”ט, סתיו 1778, ביום שבו שואלין בארץ־ישראל על הגשמים, נשא אישה בשנית והוא בן חמישים ושלוש והכלה בת עשרים ותשע וכתב ביומנו:

ז' חשוון ברביעי בשבת סדר ברכה הגעתי לפרק הכונס את הבתולה הכבודה והצנועה מרת רחל, מנשים באוהל תבורך, בביתה בעיר פיזא. יהי רצון שיהיה בסימן טוב ומזל צומח ועולה לאורך ימים ושנות חיים ועושר וכבוד ובריאות וזרע קודש.


וסיים בתקווה: “ונזכה לעלות לארץ־ישראל ביישוב והשקט.”

אבל הוא לא חזר לארץ־ישראל. אפשר שאשתו הצעירה סירבה לוותר על מנעמי איטליה, אפשר שהוא עצמו לא החיש בנסיעה. החיד"א עשה חשבון מדויק כמה כסף אסף בשליחותו, לקח את חלקו כפי המוסכם, ואת הנותר שלח לחברון והיה זה סכום גדול וקהילת חברון פרעה חובות רבים. ובנה את ביתו בליבורנו, שם חי בהשקט ועיין בספרים הרבים שרכש ומצא ספריות חדשות ובהן ספרים שלא ראה מעודו ונפגש עם רבנים ונכבדים ודוכסים ואנשים גויים חשובים וזכה לכבוד רב. והנדיב הרופא מיכאל פירירא די־ליאון, שהיה מעשירי ליבורנו, ייסד בשבילו ישיבה ושם למד ולימד ועסק גם בחוכמת הקבלה. ובליבורנו גם כתב את רוב ספריו, ומספרם, אלו שנדפסו ואלו שנשארו בכתב יד, מגיע למאה. ונתמך גם על־ידי הנדיב אליעזר חי שאלתיאל רקאנטי. והתכנסו סביבו תלמידים צעירים ולמד איתם קבלה והיו ביניהם חכמים שבאו מרחוק, ובהם גם חסידים מפולין שתנועתם נוסדה זה עתה. והיה דורש לפני הקהל בשבתות ואומר דברי כיבושין על התנהגותם ושומעיו רבים. וביקשו כמה וכמה פעמים לעשותו לרב העיר וסירב, ואף על פי כן נהגו בו בני העיר כברבם והיו גאים שהוא חי ביניהם. ולחברון לא חזר.


ועוד שליח לא חזר לחברון, הלא הוא חיים יצחק קאריגאל, מילידי חברון, בן דורו של החיד“א וגם הוא כמותו מן הסקרנים היה. אבל אם סקרנותו של החיד”א הובילה אותו לגני חיות, לגשרי פריס ולאגא סופיה בקושטא – סקרנותו של קאריגאל נשאה אותו רחוק הרבה יותר מאשר את החיד“א ושאר שליחי ארץ־ישראל, שכן קאריגאל הוא השליח הארצישראלי הראשון שעבר את האוקיינוס וכף רגלו דרכה בארצות־הברית. קאריגאל צעיר היה מהחיד”א בתשע שנים וכשהיה בן עשרים־ואחת יצא לראשונה בשליחות חברון וביקר במצרים ובטורקיה ובעיראק ובפרס. ושב לעיר ומצאו המסעות חן בעיניו ושוב יצא לדרך, הפעם לאירופה ושהה בארצותיה ארבע שנים. ושב לחברון ובשנת 1768 יצא שוב לדרך, אבל הפעם למסע ארוך – הללי אמריקה את הראשון בשליחי ארץ־ישראל!

שנתיים שהה בלונדון והפליג לג’מאיקה ומשם לפילדלפיה ומשם לניו־יורק והיה בניו־יורק שישה חודשים ויצא לעיר ניופורט, העיר המרכזית של ניו־אינגלנד באותם ימים, והגיע לשם בחורף 1773 ושם נפגש עם כומר נוצרי אוהב ישראל, עזרא סטילס, והתיידדו מאוד וסטילס חקר אותו בענייני יהדות והשפה העברית ושוחחו שעות ארוכות וסטילס, שהיה אחר כך הנשיא הראשון של אוניברסיטת ייל הנודעת, העריכו מאוד וחקר אותו על מצבה של ארץ־ישראל. סטילס הרבה לספר על קאריגאל ביומניו ותיאר אותו ואת לבושו כשל רב ספרדי מהודר, והתפעל במיוחד מאצבעותיו העדינות ושיבח את ענוותנותו, הממוזגת עם רגש כבוד. וסטילס וחשובי העיר באו לשמוע את דרשותיו שנשא בספרדית וסיפר על אמונת ישראל וסיים בקריאה לאחדות ורעות ובתפילה. ופרנס הקהילה היהודית בעיר, מר אהרון לופיס, שהשליח יפה התואר מצא חן בעיניו, הזמין צייר שצייר את דיוקנו, ואמנם נאה הוא ומרשים עד מאוד, כמו החיד"א, שגם הוא צויר. ומניופורט הפליג קאריגאל לסורינאם והתכתב עם סטילס בעברית. ואחרי חצי שנה הוזמן על־ידי הקהילה היהודית באי ברבדוס, והוא מרכז מסחרי לכל איי הודו המערבית, לשמש כרבם. אבל הוא לא האריך ברבנותו שכן מת בשנת 1777.

וקאריגאל נשא את זכר עיר האבות בלבו עד יום מותו ובצוואתו הורה לחלק את רכושו בין אלמנתו ובניו ואת הנותר למכור ולהעביר את הכסף לחברון.


החיד“א חי בליבורנו, אבל איש אחד בארץ־ישראל לא שכח אותו, הוא יעקב אלישר, שבילדותם ובנעוריהם חברו והשתעשעו יחד ומשבגרו והחיד”א הצטיין בחוכמתו ובתורתו, דבק בו אלישר ועזר לו בהעתקת ספרים. והיה מתגעגע אליו הרבה ושלח אליו איגרות על־ידי שליחים שיצאו לאיטליה וביקש שיחזור לעירו. והחיד"א ענה שיחזור, בוודאי שיחזור, אבל אין השעה כשרה עדיין.

אבל אלישר לא ויתר ובשנת תקמ“ב, 1782, לאחר מותו של דאהר אל־עומר, התיישב אלישר בצפת. בעיר כבר השתקעו העולים החסידים הראשונים ורבתה התקווה ליישוב יהודי גדול שיקום בגליל, ואלישר שזכר ימי הנעורים וכיצד התחברו החיד”א ותלמידי חכמים אחרים בירושלים לחבורת סוד כמנהג תלמידי האר“י בצפת, כתב אל החיד”א והודיעו על מותו של דאהר וסיפר לו שמבקשים להקים ישיבה ומרכז תורה בעיר צפת ורמז לו כי אפשר להקים שוב, כבימי הנעורים, חבורה ללמוד תורת הסוד ביחד ולקרב את הגאולה במעשים הנכונים ואמר:

כל אותה משפחה רעה של ד’אהר ובניו ספו תמו ולא נשאר להם משתין בקיר. והפאשה החדש היטיב חסדו עם היהודים והוציאו פירמאנים על כל המסים והארנוניות והכרג"א ושאר הוצאות שלא יתנו רק שני אלפים אריות לשנה ולא יותר.


הפאשה החדש שאליו מתכוון אלישר הוא ג’זאר פחה שכונה כך – הקצב – על שום אכזריותו, אבל בדרך כלל לא פגע ביהודים המעלים מס נאה ומרבים את עושרו, וכך כתב אלישר להחיד"א:

ואמרתי אל לבי, אקומה ואבואה עד איש האלוהים מרן מלכא ואערכה לפניו הנהגת וישיבת צפת אולי יישר בעיני אדוני לעלות ולראות פני האדון הרשב"י, שמקום קבורתו כידוע ליד צפת, ולכונן העיר הזאת בהרבצת תורה כאשר היתה מימי עולם. כי בראות חכמי ורבני ועשירי עם שבכל הארצות שרום כיסא קדושת תורתו שרוי במקום הזה, במספר ירחים תיבנה ותיכונן במקום בבית־מדרשו של מרן הבית יוסף – הוא הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך – ובימיו תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח.

תחילת כול ייוודע לאדון כי העיר הזאת פטורה מכל בעלי חוב. גם הרשות נתונה לבנות בתי־כנסיות, ועתה שבח לאל, נבנו שלושה בתי־כנסיות. גם כל הבתים והחצרות הנהרסות הרשות לבנותם מחדש. גם כל היהודים הדרים פטורים מכל עול משא מלך. גם מקום היהודים במיטב העיר ואין למושל להניח חיילותיו בבתי ישראל."


אלישר מספר כי בתחילה היו מריבות בין העולים החסידים שהגיעו באותו זמן לבין ראשי הספרדים בצפת, אבל לאחר שחלק מן החסידים עברו לגור בטבריה, הסתדרו הדברים.

אלישר משבח את יישובה של צפת ומודיע כי כל בני העיר רוצים למנותו כרב עליהם ואומר כי יהיה אשר יהיה, הוא יילך אחריו לכל מקום אשר יבחר בו:

בעניין המזונות שבח לאל יתברך, כי העיר הזאת כפרים סמוך לה וניזונת1 ככפר ויותר בזול מכרכים גדולים. ואם מעניין המים – שבח לאל יתברך, כי יש להם מעיינות טובים, מלבד שבכל חצר יש לו בור ממימי גשמים, ואם לעניין האוויר – היא יושבת בין גנות ופרדסים ובין ההדסים. ואם לעניין הפקידים – כל מעשיהם לשם שמים ואינם נהנים מהכולל כלל. ומה גם כי אמרתי להם רצוני לכתוב למורנו הרב מרן מלכא, על ישיבת הארץ הזו, ויהי הם משיבים: ייתן ויבוא ובצלו נחייה ויהא השלמת בניין העיר הקדושה הזאת על־ידי צדיק שכמותו, ואנחנו ניחלץ חושים להיות לו לחומה ולמשמרת מכל דבר רע ומכל צער ונזק ותהא הנהגת העיר על פיו. ומר, אם נטה דעתו לשוב ולשבת בארץ הלזו וירצה איזה תנאים, יגזור אומר ויודיעני ועלי לקיימם. ואם אין רצונו לשבת במקום הזה כי אם במקום אחר בארץ־ישראל, אחלה להודיעני כדי לבוא אל המקום אשר יחנה שם, כי יודע רבוני, אהבתי את אדוני להיות נרצע לעבודתו בעיר הקודש חברון. לכן חלותי יזכור ימי עולם, אותן השנים אשר ישב המלך דוד בחברון, ופעם או שתיים היתה לו נחת רוח בשימושי לפניו וישיבני לדעת אם אעשה פה דירת קבע, בית וכלים, או אשב פה כגר עד בוא אדוני אל אחת מערי ישראל ואקומה ואבואה אל מקומו.

ובסיום מבקש יעקב אלישר כי החיד"א ישלח אליו את ספריו ששמעם הגיע אליו, אבל הוא לא זכה לראותם, וישלם בשבילם את מלוא מחירם. והוא חוזר ומודיע: כל חכמי הישיבה נכספים לראות פני קודשו, ליהנות מזיו קדושת תורתו וכמו כן מצד הפקידים, כי יזכנו להיות שכנים בארץ הקודש.


החיד“א קיבל את המכתב והתרגש מדברי חברו ותלמידו, ויש להניח ששלח אליו את הספרים שביקש, אבל לא חזר לארץ־ישראל ולא בא לצפת, הוא נשאר בליבורנו ולמד ולימד וכתב ספרים נוספים וזכה לכבוד רב, והתגעגע לירושלים ולחברון וביקש כמה פעמים לחזור לארץ, ואף עשה הכנות לכך, אבל מגפה שפרצה שם ומחלותיו־שלו מנעו ממנו את הנסיעה. בשנת תקס”ד מתה אשתו רחל והתאבל עליה מאוד ושנתיים אחר כך, בליל שבת י“א באדר תקס”ו, היא 1806, שלושה ימים לפני חג הפורים, נפטר חיים יוסף דוד אזולאי בליבורנו והוא בן שמונים ושתיים. ליבורנו אבלה ופרנסי העיר ביטלו את חגיגות הפורים אותה שנה.

בחייו לא חזר החיד"א לארץ, אבל בכל זאת שב אליה – מאה חמישים ושתיים שנה אחרי מותו, בשנת 1958, הועלה ארונו מליבורנו והוטמן בעיר הולדתו, ירושלים.


מקורות: מעגל טוב – הוצאת “מקיצי נרדמים”; ספר החיד"א – מאיר בניהו, הוצאת מוסד הרב קוק; שלוחי ארץ־ישראל – אברהם יערי, הוצאת מוסד הרב קוק; מגנזי העבר – אברהם אלמאליח, מזרח ומערב ג'.


  1. “ונידונת” במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47974 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!