רקע
זאב ז'בוטינסקי
על אמריקה

פורסם בעתון הרוסי “פוסלדניא נובוסטי” בפאריס בשנת 1926.


L’Amerique à un mètre

לפני ימים מספר נזדמנו אל ביתי שני אורחים, האחד מאמריקה, האחר מעולם לא היה שם. זה האחר אמר:

– לוּ יכולתי לנסוע פעם אל ארצות־הברית, לראות במה הבריות שם חיים.

– לא כדאי, – ענהו הראשון. כאן היא אמריקה, נוכח פניכם, היא מקיפה אתכם מכל עבר, בה אתם נושמים. ולא עכשיו בלבד, אלא מילדותכם.

נתערבתי בשיחתם ושאלתי:

– כוונתך לתיירים של קוּק?

– לא, – אמר האיש. – לא להם נתכוונתי, אלא לעצם תוכה של אמריקה, לזה “במה הבריות שם חיים”, כפי שנתבטא ידידנו. תמציתה זו של אמריקה ממלאת אצלכם באירופה ממש את כל הסדקים; משונה, שעדיין כולכם לא הרגשתם בכך. מכל ההשפעות הרוחניות המפרנסות את אירופה, ושפרנסו אותה כל עוד דורנו זוכר, החזקה ביותר היא ההשפעה האמריקנית.

– איזה מין פראדוכס! – נענה האורח האחר. – גם אני בן דורך וגדלתי במקום שגדלת אתה – ברוסיה. מי השפיע עלינו? במשך זמן־מה – הדקאדנטים הצרפתיים; במשך זמן־מה – הסוציאל־דמוקראטים הגרמנים; במשך זמן־מה – הרומנים הנורבגיים. אבל, מעולם לא אמריקה. ועכשו כאן, במערב אירופה, ודומני בכל ארצות אירופה באשר הן שם, הנושא הראשי לחיפושים ולוויכוחים הרוחניים שוב איננה אמריקה, אלא רוסיה הסוביטית.

– טעות בידך. נפתח־נא בילדותנו. מה היינו קוראים? ספרי־ילדים ברוסית כמעט שלא היו אז, – חתול־שונרא וז’ליכובסקי וחסל. וקוראים היינו לשכרה. מכל עשרה ספרים שלקחנו בספריה היו תשעה מתורגמים. ומתשעה אלה היו שמונה “אמריקניים”: מיין־ריד, קוּפּר, בּרט־הארט, כל הנושאים של גוסטאב אֵמאר, לפחות מחצית נושאיו של ז’וּל וורן…

– על זוּטות שכאלה אי־אפשר להסתמך, – נענה זה שלא היה באמריקה. – הרי לפני אֶמאר היינו שטופים בקריאת אגדות, – שמא זאת אומרת, כי נהיינו בנפשנו אזרחים למדינה שמעבר לסמבטיון?

– קשה להשוות את שני אלה, – לימדתי זכות כנגדו (אבל, רק מתוך חובת האדיבות של בעל־הבית, כי גם אני סבור הייתי שהאמריקני מגזים). – האגדות – אלה דברי־הבאי, זאת יודעים גם הילדים; אולם, עלילות “הכדור הפוגע” וגבריאל קוֹנרוֹי היתה בהן, מכל מקום, השתדלות להיראוֹת כמציאות של אמת; ואין להכחיש כי קריאה זו טיפחה בנו חשק, נאמר, לחוויות חזקות. ­

– נכון, – אמר האמריקני, – אלא שאתקן עוד תקון אחד. לא לסתם חוויות חזקות אלא לסוג מסוים מתוכן. העלילות ה“אמריקניות” שעליהן קראנו נתרחשו כמעט תמיד רק בתחום אחד בלבד: בתחום החלוציות. כמעט תמיד היו אלה הרפתקאות של אנשים שיצאו אל מעבר לספָר של אוכלוסים מיושבים, אל המרחבים אשר אין שם, באותה שעה, לא מחרשוֹת ולא בתי־דין. זכרו־נא, קודם כל, את זאת: שטופים היינו אז לא בקריאת סתם הרפתקאות מעניינות, אלא בקריאת הרפתקאות של חלוצים, ושנית – זכרו־נא את גבוריהן של הרפתקאות אלו. לעתים רחוקות מאד היה הגבור שם אדון שחותם גאוניות על מצחו, מה שמכנים היום בשם: מנהיג מבטן ומלידה. לעתים יותר קרובות היה זה סתם נע־ונד, אדם ששכלו בינוני, בצבור הוא בישן וכבד־תנועה – בעצם אדם מן השורה, אלא אדם שמשום איזו סיבה לא עצר כוח להשאר מעבר מזה של הגדר החוצץ בין הישוב ובין המדבר. במלים אחרות, אחד מאותם מאות אלפי “החיילים האלמונים”, אשר הם הם באמת הרחיבו את גבולה של אמריקה מרצועה צרה על הגדה האטלנטית עד לערבות, אחר עד להררי הסלעים ואחר עד לאוקינוס השקט. וזוהי אותה “שנית”, שאני מבקשכם לזכור. הדבר הראשון היה – לא סתם שוחר הרפתקאות, אלא חלוץ, אדם שהתרומם על בהונות רגליו והציץ אל מעבר לגדר. הדבר השני – לא סתם חלוץ, אלא חלוץ המוני, דמוקראטי. זכרו זאת, כי בזאת כמוסה כל אמריקה. כל המהות של רוחה המיוחד – ברעיון החלוציות ההמונית.

– ידידי החביב, – אמר האורח השני בתנועת יד דוחה, – אם גם נכונים דבריך, אל נא תשכח כי בהיותנו בני ארבע־עשרה השלכנו את כל הרומנטיקה הזאת מאחורי גוונו ונתמכרנו לבּוֹדליר, לוורלין ולתלמידיהם שברוסיה.

– כמובן. אף אוסיף ואומר: הגענו אל בּודליר במישרין, בתורת המשך כשר והגיוני של מיין־רידיוּת. אלא בשטח אחר. תחילה לימדנו סופר אחד להציץ, מה מתרחש מעבר לגדרי החברה המיושבת, ואחריו היינו אוהבים סופרים שהראו לנו מה מתרחש מעבר לגדר הרוח המיושבת. מה היה טיבה של ה“דקאדנטיות”? זינוק אל מעֵבר למצָריה של שגרת הפסיכיקה המקובלת, מסע אל נקיקי חוויות רוחניות שאינן רגילות ולא נחקרו עדיין… הרי זו שוב חלוציות. והעיקר, זו שוב חלוציות שמקורה באמריקה. מי היה הראשון שניסה לתפוש את השטן המדיח מן השכל הישר? מי היה הראשון שהפשיל את הפרגוד שבנפש “בריאה” רגילה והציץ אל אותה מאוּרת־מכשפות, החבויה, מן הסתם, במוחו של כל אדם, – אלא שלפני־כן לא ידענו עליה? בּוֹדליר כמעט התחלתו היתה בכך, שתרגם מכתבי הסופר האמריקני אֶדגאר פּוֹא. ופרושו של דבר הוא זה: בשנת 1849 נפטר מתחת לגדר בדרך בין באלטימוֹר לריצ’מוֹנד נע־ונד שיכור, משורר ומחבר סיפורים. הוא נפטר “מתחת לגדר”, אבל לפני כן עוד הספיק, אם תסלחו לי את הסטיה לתחום הסמליות, לקדוח באותה “גדר” כמין צוהר אל תוך אפלת התודעה שמעבר משם. אמנם, הוא נשכח באמריקה, אבל אירופה שלחה אל אותה הגדר עשרות בעלי מוחות חקרניים ביותר, נסערים ביותר, והם הסמיכו עיניהם לצוהר שפתח אזרחה של מדינת וירג’יניה; ומתוך כך צמחה אחת התנועות החזקות ביותר בתרבות הרוחנית החדשה.

האורח האחר אפילו התרגש.

– הסמליות? הדקאדנטיוּת? “אחת התנועות החזקות ביותר”? הרי זו הגזמה לאין שיעור. זו היתה רק אפנה ספרותית שבכלל לא השתקפה במציאות. היא היתה ואיננה. ­

– אדוני, קצר זכרונך. שכחת את המלה fin de siècle ואת כל אותה קשת־צבעים ענקית וכוללת של הלכי־רוח וערגות שהובנה במלה זו. היה עשור שנים, כשמלה זו חיתה בפי כל אדם יודע קרוא וכתוב, כאשר כל עולם החושבים כמעט נחלק לשני מחנות בגלל הספר “התנוונות” של נורדאו, שיצא ללחום בעיקר נגד התופעות מחוג fin de siècle. אפילו היתה זו “אפנה ספרותית”, היתה זו אפנה שמעטות כמותה לתוקף, מפעימת־לב ומציתה כמו הרומנטיות בשעתה. ולגמרי לא נכון לחשוב, כאילו ישנן אפנות ספרותיות “שבכלל אינן משתקפות במציאות”. כמובן, המציאות היא ראי מיוחד במינו ויש לה דרך מיוחדת לשקף את הספרות. גם האסכולה הרומנטית “השתקפה” בה לא באותו מובן, שהחלו לטפח שֵׁדי־בית על־פי “לנורה” וללגום מבקבוק דם־אדם על־פי בוג־ז’ארגאל. אבל, אותה בחילה בהווי היומיום המיושב, שעשתה את מהות הרומנטיות וגם את שטותה, היא נתגלעה במרידות בספרד, במהפכות של שנת 1830 ובמיוחד של שנת 1848, בתנועת הצ’ארטיסם, בעלילותיהם של גריבּאלדי וקוֹשוּט. עוד יותר השתקף בחיים ה־ fin de siècle – בטוח אני, כי ההיסטוריונים שבעתיד יכירו בכך. קריאה זו לבדיקת כל התוכן הרוחני שלנו, לביטול התחומים בין נורמלי ובין יוצא־דופן, לקפיצה נחשונית אל התהום – רק ראשיתה היתה בתחום הפסיכולוגיה, אבל משם עברה אל שטחו של המוסר ונסתיימה במקום שמסתיימות כל “האָפנות הספרותיות” הגדולות – על גבי מתרסים. מי היה בימי נעורינו מוֹרם ונביאם של כל המציתים, שבאשמתם (או בזכותם) בוערות עכשו כל הגדרות בעולמנו? שמו היה ניצשה. והרי הוא היה הדמות הטיפוסית ביותר של ה־fin de siècle. נורדאו מנה אותו בפשטות עם הדקאדנטים וזו אחת ממעט ההערכות הנכונות לגמרי שבספרו. ניצשה הוא אחיו שאר־בשרו של אֶדגאר פּוֹא, אלא שהוא השתמש באותה השיטה בתוך שטח אחר – חרג מן המצרים לא בשדה ההכרה והחוויה, אלא בשדה המוסריות, החובה, הטוב והרע. וכל ההשראות הללו (ואיני בא כאן לדון, אם טובות הן ואם גרועות) – תחילתן תחת אותה גדר בצד הכביש המוליך מבאלטימור אל ריצ’מונד. כל זה חלוציות – זאת אומרת, אמריקניות.

– יתכן, – אמרתי לו, – אבל כל זה היה ואבד עליו כלח. אומרים כי אף הילדים קוראים עתה ספרים אחרים. ולמבוגרים בכלל אין פנאי לקרוא. נשכחו הדקאדנטים, לרבות פּוֹא וניצשה. והנוער הולך לראינוע ואל הריקודים.

– נכון, – החזיק אף הוא בכך. – גם דעתי כן: עיקר ההשפעה ה“רוחנית” בימינו – הם הבדים ואולמי־הריקודים. ושוב לא אבוא כאן לברר, אם הדבר מועיל או מזיק. החשוב הוא לקבוע שני דברים: ראשית – שתי ההשפעות הללו חזקות מאד, מבחינה כמותית חזקות הן, אולי, מכל מה שהיו לפניהן. ושנית, על הבד שליטים הסרטים מאמריקה ובריקודים – הנגינות והמחולות של כושי אמריקה.

האורח האחר אף פיהק למראה נפילה זו מרמוֹת השכליוּת אל הג’אז. ואמר בקול לועג:

– כל פטריוט אמריקני ייעלב, אם תזכיר לפניו שני הישגים אלה כמין נציגות רוחנית של אמריקה בתוך אירופה.

– מה איכפת, אם אדם קצר־ראות ייעלב בשל דבר מה, – ענה הראשון. – ואני אומר לכם, כי הסרט האמריקני, הנגינה של סירי־המטבח וריקודם של השחורים ממשיכים במישרין ובגלוי את מסורתם של “הכדור הפוגע”, של הטיסה בפצצה לירח ושל “אסון בית אשר”.

– הראינוע – אולי, – העירותי מתוך פייסנות, שוב כדי לקיים מצוות מכניס־אורחים הרודף שלום. – דוּגלאס פרבּנקס, טוֹם מיקס, הקאוּבּויים – כמובן, כל זה אותו מיין־ריד…

– כלל לא לזה נתכוונתי – ענה האמריקני. – אם כי גם זה, כמובן, אינו דבר של מה בכך. אף אנחנו בילדותנו, כשהיינו שטופים בקריאת הספרים על הרפתקנים אמריקניים, לא קבלנו מזון זה במנות כאלו, בצורות כה מוחשיוֹת ומאירות־עינים, כפי שבוֹלע אותן מדי ערב הנוער הגדל עכשו. שלא לדבר על כך, שהקוראים היה מספרם אלפים, והצופים בתמונות על הבדים מספרם מיליונים. זה בלבד דיו כדי להכחיש את טענתך, כי גוסטאב אֶמאר מת. מולך הוא עכשו על נפשות הילדים, כאשר לא מלך מעולם בעבר. כל נער בינוני מסתכל עכשו להנאתו לכל הפחות פעם אחת בשבוע כיצד פוסחים בדהרה על גדרות. אבל, כוונתי היתה בעיקר לא לסוג־סרטים זה. הרבה יותר חשובים – ועוד יותר מחובבים על ההמונים – הם סרטים שתכנם מהפכני. ולפי שעה יודעים לעשותם כראוי רק באמריקה.

כאן ספקנו את כפינו גם אני גם האורח השני: סרטים מהפכניים? מאמריקה? היכן? מתי?

– אין אתם מבינים כהלכה – אמר האמריקני – מה זה “מהפכני”. מהפכני זה לא מה שמדבר במישרין על מרידה בשלטון, אלא מה שמסית למרוד בו. סרטים המראים לנו עניוּת, דכוי וכן הלאה – זה לא מהפכה, זה בפשטות (כמעט תמיד) מוסר־השכל משעמם והצופה ההמוני אינו מחבבם. לעומת זאת, חביבים עליו ביותר מחזות של מותרות, ארמונות, בגדי־פאר, מכונות פרטיות וגנים פרטיים. והרי דווקא זה מה שאוהבים ומפליאים לעשות באמריקה. בכל ימוֹת ההיסטוריה עוד לא הראו לאביון בצורה כה בהירה, מפורטת, מגרה־תאבון, מה זה עושר ומה הדבר החסר לו. לפני היות ראינוע לא רק פועלים, אלא גם אנחנו, אני ואתה, אנשים בינוניים, לא היה לנו מושג כיצד חיים נסיכים ומיליונרים. דבר מה קלטה אזננו, דבר מה ראינו ברחוב, אבל לא מבפנים, לא ראיה מקרוב. ועתה הכניסו אותנו אל טירות־המשתה ואל בתי־הנשים שלהם. גם אותנו חוטפת קנאה למראה־עין זה. ובשורות העליונות, במקומות הזולים, יושבים פשוטי העם וסופגים לתוך־תוכם את התחושה המדכאה (לא סתם הכרה, אלא תחושה) של הבדלי מעמדות. נפרץ סדק בגדר שבין שׂר לקבצן – ואיזה סדק!

– קנאה עדיין איננה מהפכה, – אמר האורח האחר במשיכת כתפים.

– טעות בידך. הקנאה היא הראשון לגורמי המהפכה. ביתר דיוק: הגורם היחיד. גדולה מזו: הקנאה היא בכלל המנוע הראשי של הקידמה. אילו היה רע לכל אדם, אילולי נמצאו יוצאים מן הכלל, כי עתה לא היה שום אדם שואף למאומה. אילולי פגע אחד משוכני המערות במערה יותר נוחה, בעלת רצפה רכה של חול, בשעה שבשאר המערות היו ה“רצפות” של אבן, כי עתה לא היתה לנו כיום הסקה מרכזית.

– בכל זאת, מעניין – אמרתי – כיצד תרחיב שיר־הלל זה גם לג’אז?

– אינני מוסיקאלי והבנתי בנגינה מועטת, – השיבני, – אבל, בבקשה. היה זמן, לפני מאה שנה, כשאת תורת הנגינה היו פותחים בכך, שקיימים מיני־רעש “מוסיקאליים” ו“שאינם־מוסיקאליים”. הסוג הראשון היה לפי טיבו אצילי, נבחר וסגור בהחלט. אפילו אקורדים לא כולם הותרו להכנס אליו, אלא רק לפי פספורט מיוחד של “תצליל”. בקיצור, גדר ובתוך הגדר חוג מצומצם מאד של צרופי־צלילים מנוּפּים ומסוננים. את הפרצה הראשונה ניסה לפרוץ ואגנר: הוא נתן פספורט של מוסיקאליות גם לכמה דיסונאנסים. אבל, רק לאחדים. ואף שבשעתו עשה הדבר רושם של מהפכה, הרי עתה רואים כולנו, כי הריפורמה של ואגנר לא היתה, בעצם, אלא צעד תמים ומתוּן מאד, כאילו אמרנו – בשטח זכות־הבחירה – שהוקטן צנז־הנכסים ממאה רובלים מס־שנתי לתשעים. ואחר קם האמריקני, היטה את אזנו אל השאון בסמטת־הכושים – ובפשטות הפיל את הגדרות כולן. הוא ביטל לא בלבד את ההבדל בין אַקורד לדיסונאנס, אלא את עצם המושג רעש “מוסיקאלי”. הוא הכריז – וגם הוכיח – כי הנגינה קולטת בהחלט כל מינים של רעש, דפיקה, חריקה, המולה, שאון, ציוּץ, צווחה, שאגה, שריקה, עד לגהוק ועד בכלל. הוּתרה הרצוּעה. ולזה קוראים ג’אז. פריצה חדשה של “חלוציות”. הרחבת תחומים חדשה.

– מארינֶטי – אמרתי – היה משווע על המוסיקאליות של רעש הרחוב כבר זמן רב לפני שזכינו לשמוע את קולו המאנפף של הסאכסופון.

– על מארינטי – חתך את תשובתו – שמעו כמה מאות ומחציתם לא ידעו בדיוק למה הוא בעצם מטיף. ואת הג’אז שותים בצמא מליונים. הן אמרתי לכם, כי רוחה של אמריקה אינה חלוציות סתם, אלא חלוציות המונית. – ועכשו בנוגע לריקודים…

– לא כדאי, – דחהו בתנועת־יד האורח האחר. – כבר מובן למדי: הנה, רצונך לומר, לפנים היו בני־אדם מאמינים כי יש תנועות־גוף “מלאות־חן” ויש “חסרות־חן”. בא האמריקני, נתן הכשר לכרכורי ויטוס הקדוש וקרא לכך צ’אַרלסטון וכו'. פילוסופיה של תרבות בנוסח פשטני מאד.

–– טעות בידך. כל זה אינו כל כך פשוט והרבה יותר עמוק. דווקא הפילוסופיה – הפילוסופיה של הריקוד. ואשר לריקוד ה“אמריקני”, הרי בשבילו אפייני לא הצ’ארלסטון ולא הבלק־בוֹטוֹם (וגם אינני רואה בהם משום חידוש רב – מבחינת ההשתחררות מן ה“חן” גם שניהם לא הרחיקו מן הקאזאצ’וֹק הרוסי הפשוט) – בשביל רוחה של אמריקה טיפוסיים הריקודים מן התקופה שקדמה לצ’ארלסטון – פוקס־טרוט, ווֹן־סטפּ וכל השאר, אתה, אלוהי, שמותיהם ידעת…

– הרי אלה כלל אינם ריקודים “הרפתקניים”, – הקשה האורח האחר. – בחיי: אף דילוג אין בהם, אין הרגל ניתקת מן הרצפה – הרי אין זה מחול, אלא כמין שגרה משרדית. זה יוכלו לרקוד גם הסבא עם הסבתא ולא ייגעו את עצמותיהם הזקנות ואת כבוד שיבתם לא ישפילו.

– נכון. וזה דווקא הענין. כי מהי פילוסופיה של הריקוד? כל ריקוד הוא דמוי אהבה. ואם נסתכל בהתפתחותו ממעוף הציפור, אל המהות ולא אל הפרטים, נוכל להבחין שלושה שלבים. לשלב הראשון (ליתר פשטות אדבר על ריקודי זוגות בלבד) טיפוסיים מחולות עממיים וחקוייהם – קאזאצ’וק, טאשרדאש, מאזורקה. תכנם בכך, ש“הוא” רודף אחריה ו“היא” חומקת ממנו. גם אם תכנע לו, הרי רק לרגע. תרשה לו לחבקה בזרועו, תסוב עמו בכיתורים, ושוב תברח מידו. בלשון אחרת: מראים לנו כאן את המבוא לרומן ולא את הרומן עצמו. בישן היה האדם ההמוני שיצר את הריקודים הללו. מוליך היה את הצופה רק עד לפרגוד של חדר־המשכב, ולהכנס פנימה לא היה מניחו. אחר (ודומני, זה היה בעת אחת עם שחר האסכולה הרומנטית בספרות, זאת אומרת, עם הפריצה הראשונה בגדר, פריצה שעדיין היתה לא־אמריקנית) נפתח השלב השני: נציגה הראשי הוא – הואלס. הרדיפה כבר מאחורינו. הוא והיא חבוקים בזרועותיהם – אבל עוד בריחוק־מה. ולבל ייפגע ריחוק זה, שומה עליהם לנתר במקצת. לא ניתורים גבוהים ויהירים, כמו בשלב הראשון, אבל בכל זאת. דווקא בתורת סייג מונע – לבל יהיו יותר מדי צמודים, למען תשמר גדר־של־אוויר כל־שהיא. זה כבר לא המבוא, לפנינו הרומן עצמו, אבל – רק הפרק הראשון – הפרגוד הופשל במקצת לצדדים, אבל לא יותר. ועכשיו – השלב השלישי. האמריקני תלש את הפרגוד, ביטל אף את גדר־האוויר, – רוקדים כמו שכתוב בחומש: “ודבק באשתו…” ועם זה, מתבטל, כמובן, הניתור. לך ונתר, כשהשנים מתמזגים לבשר אחד. אם קצה נפשך בהתאַבּנוּת, ניתן היתר למלוח אותה בתבלין של “ג’ימי”, אבל לדלג אסור: חס וחלילה, תפרדו כמלוא־נימה איש מרעהו… הנה, בזה הפילוסופיה של הריקוד האמריקני. ושימו־לב, מקבילה לה שורה שלמה של תופעות כיוצאות־בה באותה הספירה, תופעות של הווי ושל חברה, רק יותר חשובות. השמלות הקצרות. ביטול המחוכים. המחשוף, שנחשב בימינו גינדור של נשפי־מחולות, הוכנס לשימוש של חולין. בכלל, בא פישוט סיטוני ביחסי־ההווי ש“בינו” ל“בינה”. בקיצור, נהרסות הגדרות האחרונות מסביב להרמון ולבית־הנשים, גדרות של פסיכולוגיה, של מלבושים, של הווי, של חברה, של פוליטיקה. וסמל המוני, פומבי לדבר, ולא עוד – מורה־דרך לכך, משמש דווקא אותו הריקוד שמעבר לים, אשר הוא בעצמו, בלי מלים, ויותר מכל מלים, מלמד את הנוער כיום מקטנותו, לא בהכרה, אך בתחושה, כי גדר איננה גם כאן. אם לברכה ואם לקללה – כבר עכשו מחנכת את ילדינו אמריקה…


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות