רקע
זאב ז'בוטינסקי
עוד על אמריקה

פורסם בעתון הרוסי “פוסלדניא נובוסטי” בפאריס בשנת 1926.

אחד הקוראים, משעיין בשיחה על אמריקה, באחד הגליונות האחרונים של “פּוֹסלדניה נוֹבוֹסטי”, הקשה לאמור: אם אמת הדבר, שההשפעה האמריקנית באירופה מרדנית כל־כך לפי טיבה, מסיתה לנגח את הגדרות, מה טעם אמריקה גופה חיה חיים כה פרוזאיים ואפורים?

ליישב את הסתירה הזאת לאלתר לא קל; אך, אם איני טועה, יישב אותה הזמן. יבוא יום, והוא יבוא, כמדומה, בקרוב, כשאמריקה תשלח את ידה להגמוניה רוחנית בעולם. נבואה זו נשמעת עכשו כמוזרה וכחסרת־חכמה: לפי שעה אין עדיין לאמריקה שום תעודות־בגרות למשימת מנהיגוּת רוחנית. אבל, התביעה לתפקיד של “צרפת שבמאה העשרים” צריכה להוולד אצלם בהכרח ובאבטומטיות מוחלטת, יען כי זה ידרש, בפשטות, לנוכח העובדה, שהכוחות הרוחניים והחמריים מצטברים והולכים באמריקה במהירות ובהיקף שאין להם שום אח בהיסטוריה. התביעה בוא תבוא ללא ספק. אם יבואו גם “תעודות בגרות”, כלומר הישגים בתחומי מדעים, אמנות, מדיניוּת, הווי, שעצם גדלותם יהא בה כדי לשכנע את אירופה ולהכניע אותה מבחינה מוסרית – זאת, כמובן, אי־אפשר לראות מראש. אבל, שום מסתכל (ובפרט מסתכל שנתן את לבו לעיין דווקא בריקנוּת ובסכלוּת בשחיי אמריקה בזמן הזה) לא יתמה, אם יימצאו גם תעודות בגרות.

על עשרה החמרי של אמריקה אין צורך להרבות מלים. יש רק להעיר, שעושר זה נמצא בידי מספר מוּגבל מאד (באופן יחסי) של בעלים. בארצות־הברית יש עכשו בקירוּב 110 מיליון תושבים. באנגליה יושבים לכל ק"מ מרובע 187 נפשות, בגרמניה 127 נפשות, באמריקה – 13 נפשות, ועל היחס הזה שומרים בהקפדה: ההגירה לשם הופסקה למעשה. באיסור זה מלא תפקיד רב הרצון לקיים את ההגמוניה על הארץ בידי הגזע האנגלוֹ־סאכּסי; אבל, תפקיד לא פחוּת מזה – אם כי על כך אין מדברים – מלא גם סרובם של שותפים בעסק מכניס לחלק את רווחיהם עם מקרוב־באו. מתוך כך מתקבלים מספרים כאלה: עשרן הלאומי של ארצות־הברית נאמד אחרי המלחמה כדי 320 מיליארד דולארים (עשרה של בריטניה הגדולה – השניה ברשימה זו – בסך הכל 70 מיליארד דולארים).

לכל נפש מן התושבים יש באמריקה בקירוב 3 אלפים דולאר “עושר לאומי”, באנגליה בסך הכל כאלף וחמש מאות. היחס בין שכר־העבודה הממוצע ל“אינדכּס” של הוצאות המחיה עומד ב־125, זאת אומרת, הפועל משתכר ב־25 למאה יותר מן הדרוש למחית משפחתו מתוך שובע ונחת. אין תימה, שאינם רוצים במהגרים – אינם רוצים להתחלק.

אבל, בכל זה קשה להתמצא להדיוטות שכמותנו, ואילו יותר נבין את הדבר הבא: תודות לעשרה זה צוברת אמריקה בידיה במהירות מופלאה גם כל מיני כלים המשמשים לעושר רוחני. מספר האוניברסיטאות ומוסדות כיוצאים בהן להשכלה גבוהה הגיע בשנת 1922 לסכום הדמיוני – 780; למדו בהם 600.000 איש. יכולנו להעתיק כאן כמה מספרי־תקציבים, כדי להראות את השעור האגדי של האמצעים שבידי אוניברסיטאות אלו; אבל זה משעמם; ודוגמה הרי כאן. לפני שלוש שנים הפליגה מאמריקה משלחת – לעשות צילומים מחייהן של חיות־הבר ביערות ובחולות של אפריקה המרכזית. משלחת זו עלתה בכמה מיליונים דולארים; וציידה ושלחה אותה האוניברסיטה בעיר סאקראמֶנטוֹ – שתשעה מעשרת קוראים משכילים מעולם לא שמעו את שמעה.

כמובן, לפי שעה אמריקה עדיין “אינה משכילה”, הדרישה לתרבוּת שם אינה מרובה, במידה יחסית. אבל, ישנו כלל ישן: לעתים קרובות גורם לדרישה ההיצע. והרי כמה פרטים על ה“היצע”, פרטים לא סטאטיסטיים ולא מלוּמדים – סתם הערות של מסתכל נוסע. בית־הנכות “מטרוֹפּוֹליטן” בניוּ־יוֹרק: מתמיה בשפע האמנים בעלי מוניטין עולמיים, שיצירותיהם מוצגות שם, במיוחד ספרדים קדומים וצרפתים־מודרניסטים. אנו באירופה אף לא הרגשנו, כיצד הם קנו את כל זאת. – האוֹפּירה: לא כל שכן. כולנו זוכרים, היכן שר קארוּזוֹ. עכשו שרים באמריקה, כמעט בלי לצאת משם, הטובים שבקולות אירופה; כמדומה, אחדים מהם אף בשמם אינם ידועים באירופה. בכל ראינוע משובח בניו־יורק תשמעו תזמורת של 40–60 כלים ובראשה מנצח, שבשנת 1913 היה ראוי לנהל את תזמורת־החצר בוויימאר או בשטוּטגארט – ואין זה מן הנמנע, שמשם הזמינוהו לבוא; והוא מנצח בשביל הקהל ובשביל עצמו לסרוגין – הרי רומאנס מודרני והרי סונטת־הירח. – במאדיסון, שם נמצאת האוניברסיטה של ויסקונסין, פגשתי מרצה צעיר לבלשנוּת, שכבר לפני המלחמה תלו בו תקוות גדולות חוגי הפרופסורים בגטינגן. עכשו הוא במאדיסון; והוא אמר לי: “אח, אנו כאן רבים מאד”. ואיני מדבר כלל על התפוקה המדעית והפילוסופית המקומית גרידא – אין זו מומחיוּתי – אם כי לא קוטלי־קנים הם אנשי החוג שמתוכו יצאו תורות כמו הפראגמטיסם והבּיהייביוֹריסם, החוג שיצר את מכון רוקפלר או את מרפאת האחים מאיוֹ במדינת מינסוֹטה. ברצוני רק להצביע על כך, שעם עשירוּת זו בציוּד, עם יכולת זו לסחוט את הכוחות הרוחניים מאירופה, ולנוכח מציאותם של 600.000 מתלמדים ב־780 אוניברסיטאות – ממש מן הנמנע הוא, שארץ משונה זו לא תצבור, ואפילו במהירות רבה, מלאי עצום מאין כמותו של אנרגיה רוחנית.

אך עוד יותר חשוב שאומה זו איננה “משונה” בלבד. זו אומה נסערת, שוטטה וזחתנית. כמובן, השוטטוּת היא בדמה – כל אמריקני הוא נכד או נין לאדם צוען, אלמלא כן לא נולד מעבר לאוקינוס. אמנם, עד לפני זמן קצר נתגלע טבע נסער זה אצל ההמונים כמעט רק בהתקדמות מערבה וברדיפה אחרי הבצע. אבל, עתה יש שינוי גם בכך; ביתר בהירות מורגש השינוי בפרט אחרי המלחמה. ניכרים בבירור לבטים רוחניים. השכנים מדברים עליהם בלגלוג: וישמן ויבעט. לפי חומרת ההגיון זו אמת. אבל, טרם הוּכח כי לעולם לא תצמח שום טובה מהתבעטוּת הבאה מרוב שומן. לאו דווקא כל טובי השירים נכתבו בידי קבצנים. בשעה שאישיוּת עשירה וחזקה נקלעת למסיבות של שלוה מתמידה ושלמה, ומתחילה לפחד פן תשמין – עלולה התוצאה להיות המורד מיאסנאיה פוליאנה.

לאמריקה נתמזל מזל טראגי: אצלה “אין טראגדיה”. לכל שאר אומות גדולות ישנן טראגדיות משלהן, למי טראגדיה בפועל ולמי בכוח, באופק. על ראשה של צרפת מתהפכות שתי חרבות – ירידת הילודה והשכנוּת הפרוּסית. גרמניה שרויה עכשו בעצם תקפה של טראגדיה; רוסיה נושמת באווירת טראגדיה מיום 14 בדצמבר שנת 1825. אפילו אנגליה, שלפני המלחמה ראתה את עצמה אי מוקצה מנגיעה, בעלת שווקים הקנויים לה לצמיתות, מתחילה להכיר כי בדורנו, בדור של מטוסים, אין קיימים עוד “איים”, כי השווקים נחטפים מידיה והיא עצמה ארץ ללא לחם. לאמריקה לא ימציא טראגדיה שום כוח־דמיון. לא לפי שורת הטבע ולא לפי שורת ההיסטוריה, עד כמה שאפשר לראותה מראש, לא נוכל לתאר לעצמנו, אפילו בצדיה, שום שואה שתמיט אימת הרס על אומה זו, על עשרה ועל עצמתה. לפיכך, נראים בעיני נכרי הבחירות, למשל, לנשיאות ולקונגרס באמריקה כמו שעשועים בעלמא, שאינם מענינים שם בעצם שום אדם, למרות כל הרעש סביב המאורעות האלה. את ההבדל בין מצעי הרפובליקנים והדמוקראטים אפשר להסביר לאדם מאירופה שש שעות רצופות: לא יבין ולא יקלוט. זוטות, גוונים, צורות־דיבור. בין המפלגות שלנו חוצצות שאלות יסודיות וגורליות ובהשוואה אלינו אין שם שום הבדל. אם ג’ון מושל ואם פיטר – במרחק של שני מיל מן “הבית הלבן” אין הדבר מורגש.

סטפּניאק כתב במקום אחד: “אין עינוּי בשביל גבר בריא כמו הליכה אטית, עקב בצד אגודל”. ובשביל אומה שיש לה מלאי כזה של מרץ צריך להיות עינוּי באלה החיים מתוך שובע, בלי לראות שום תהום הפעורה בקרבתה, ששוּמה למלאה פגרים, להציפה דמעות או דם, ואם לאו –להישמד. הרי זה רע מגורלו של איליה מוּרוֹמץ, שישב כנֵד שלושים ושלש שנים תמימות ועם זה חש בכל שריר רטט כוח שלמעלה מכוח אנוש. רע מזה – זה כמו איליה שכבר קם, כבר רכב על סוסו ויצא למרחב־שדה – ואין שם טטארי ואין שם סוֹלוֹבֵי־השודד ואין מעשה־גבורה: הרי זה כדי להשתגע. ומשום כך הוא משתגע ובועט מרוב שומן.

אנו צוחקים להמצאותיהם המשוּנות, המגושמות, בשביל תיקון סדרי־החברה: פעם אוסרים הם שׁכר, פעם עורכים מסע־צלב נגד התורה על סבתה־גורילה. אמת ויציב, כל זה מצחיק מאד. יש גם דברים הרבה יותר מגוּחכים, גם כן באותו שטח של תיקון העולם הזה, שהקדוש־ברוך־הוא הקימו ברשלנות כה רבּה. סמוך לשיקאגו ישנה עיירה קטנה זייון־סיטי (“עיר־ציון”) והמועצה המקומית האבטונומית שבה חוקקה “חוקי־תכלת”, כפי שהם מכוּנים: אסור לעשן, לגדף, לרקוד ביום הראשון לשבוע. שמלות הנשים אסור שתהיינה גבוהות מן הארץ יותר מששה אינץ'; השרווּלים צריכים לרדת למטה מן המרפקים, הצווארון אסור שיגלה את “הגומה שבצוואר”, אותה שלמטה מן הפיקה. היו שם מקרים כשאסרו בבית־הנתיבות גברות לבושות כמקובל היום, אם נצטרכו לרדת מן הקרון לרציף. מבדח. ולפרקים כפשע מן המבדח למבעית. “קיו־קלוּקס־קלאן” – חוליה בתוך שרשרת, פרי מאמץ נואש של הרוח המתלבט למצוא כר לעלילות עצמה ואימה: לפיכך מטיל הוא כושים למדורות־אש ומלקה עד מוות היום דארוויניסטים, מחר נואפים. על כך ישנו דף נורא, אכזרי, ברומן “אֶלמר גאנטרי” (על מחברו, סינקלר לוּאיס, עוד ידובר להלן): תופסים מלוּמד צעיר, בעל דעות חפשיות, שבא לעיר דרומית לשם הרצאה, מסיעים אותו אל מחוץ לעיר, שם קושר לו האחד את ידיו מאחוריו, ואחר מצליף בשוט מעור־פיל על פניו, משחית את עיניו… וזו תמונה מן המציאות. אגב כך מתפתח בארץ עד לשיעורים של ימי־הבינים שוד פשוט וגלוי – בארץ שאין בה שום יסוד כלכלי בשביל שוד, שהרבה יותר קל להשתכר בה כסף בדרכים חוקיות. שיקאגו לוחמת כבר כמה שנים בכנופיה העירונית שלה: כבר היו שבועות כשהמשטרה היתה זוקפת מכונות־יריה בקרנות הרחובות. ועל כך, כיצד שני נערים, ילדי־טיפוחים, שאבותיהם עשירי־מיליונים, הרגו נער שלישי מרוב סקרנות, עברה השמועה לפני כשנתים בעולם כולו.

יש אצלם אינטליגנציה (הם גם כותבים את המלה בצורה זו כמו הרוסים: intelligentsia): אולי זו כיום האינטליגנציה המעודנת והמשכילה בעולם, דקת־טעם, איסטניסית ו“תלושה מן המציאות”, עוד יותר מן הרוסית שלפני המלחמה או שבגולה. בזים הם לאמריקה של ההווה ומאוהבים באמריקה של העתיד, העתידה ללא ספק להתיצב בראש העולם, לאחר שיתּם לגווע ה“אספסוף” השורר כיום. בשום מקום ובשום זמן (פרט, אולי, לרומא בימי פּטרוֹניוּס) לא היתה תהום כזאת בין אלה “רמי־המצח”, כפי שהם מכוּנים שם, ובין ה“המון” – אלא שב“המון” נכללים במקרה זה גם הפרופסורים, גם עורכי־הדין, גם הרופאים, גם ה“אצילים” (לאציל נחשב בעיניהם, בתמים, כל מי שסבו נולד באמריקה ונולד עשיר). רמי־המצח חיים במין מסדר נפרד של רוזנים ורוזנות, לאו דווקא משום גובה־לב, אלא בפשטות משום שאין להם לשיחה איש כערכם.

אבל, גם ה“המון” מתחיל לכמוה ולתבוע גיחה אל השלטון – זה מוּכח מהצלחתם של ספרים אחדים באמריקה. ספרים אלה גם חיבורים מצוינים כשהם לעצמם; חבל, שאינם מצויים בתרגום – אבל, על ס. לוּאיס ועל ת. דרייזר ימצאו הקוראים סקירות קולעות בקובץ “Croisières” של אנדרי לוינסון, שיצא מקרוב. ברם, לגבי נושאי לא זה חשוב שהספרים טובים ביותר, אלא שדווקא להם נמצאו קוראים כה מרובים וחשֵׁקים בכל קצווי אמריקה, אפילו בפינות נדחות. “הרחוב הראשי” של לוּאיס היה אפילו “בּסט־סלר” (כלומר, הוא זכה למהדורה גדולה ביותר) בעונה של שנת 1921. כרך זה מכיל חמש מאות עמודים באותיות זעירות, קורות ימיה של צעירה שגמרה “קוֹלג'” במיניאַפּוֹליס ואחר נישאה לרופא והיא חיה בעיר עלובה של שלושת אלפים תושבים, שמרום החברה בה מורכב מחנווני־מכולת ובעל בית־מרקחת. הצעירה, מאד בינונית לפי השעורים של רוסיה לפני המלחמה, השכלתה קצת גבוהה מזו שבגימנסיות, וגם אינה חכמה ביותר: נאמר – שוב לפי המידה הרוסית – מאותן שאת “קאראמאזוב” עד הסוף לא קראו. לה מצבי־רוח בנוסח צ’כוב, געגועים ל“מוסקבה” וגם־כן לא במובן עמוק ביותר: בעיקר קצה נפשה באדריכלות המרופטת של הרחוב ה“ראשי” והיא הוזה על בנינים יפים. בכך מסתכם כל תכנו של הרומן, המחוסר כל עלילה, גם כן כמו אצל צ’כוב. אך, כפי הנראה, קפצו עליו וקראוהו לתיאבון תושבות אין־ספור של “רחובות ראשיים” אין־מנין, הפזורים ברחבי הערבה האמריקנית. עובדה זו היתה לפלא אף בעיני המו"לים: רגילים היו לחשוב, כי בערי־השדה מחבבים רק ספרי הרפתקאות ומעשיות ברמי־היחש.

אחרי כן כתב לוּאיס את “בּבּיט”. בּבּיט היה כיום, כמו גם “הרחוב הראשי”, לשם־דבר באמריקה. ה' ג’ורג' בּבּיט – זה אותו עמוד־התווך של הרווחה האמריקנית, הממלא את השליחוּת הגדולה של רדיפה אחרי הדולאר. זה חתך מאונך ואָפקי של מאה ועשרה מיליונים: לא כסיל ולא חכם, לא עני ולא עשיר; אדם לא רע; בז למהגרים חדשים כמו לבוץ חוצות, כלומר בלי שום רוגז, אלא בפשטות אינו רואה אותם כבני־אדם; בוּר בשעור דמיוני, מופלג (יש ברומן מחזה מתמיה, כיצד בּבּיט וחבוּרתו מגיעים לכלל דעה, שהמשורר המקומי, המחבר מודעות בחרוזים, עולה לאין ערוך על אותו דאנטה של המהגרים). אולם, גם אצל בּבּיט מזדמנים מצבי־רוח בנוסח צ’כוב – אמנם, מהם אין יוצא מאומה. – אחר יצא הרומן “ארוֹסמית”, העוֹקב אחרי ה“בּבּיטים” בחוגים מלומדים, לא רק בין הרופאים (גבורו של הרומן – רופא), אלא גם בין עסקני־מדע מושבעים.

ספרו האחרון של לוּאיס – “אֶלמר גאנטרי”; אותו כבר הזכרתי. נסתמכתי על דף מבעית אחד, אך אולי מבעיתים עוד יותר שאר הדפים, אף שאין בהם שום תאורי־עינויים. אם נתעמק ברומן זה, תהיה בעינינו גם יצירה כמו “סיבצֶב ווראז’ק” של מ. אוֹסוֹרגין, הפוֹאמה המזעזעת, בלי רוגז ולעג, אודות היגון הלאומי והכל־עולמי, – כמו השתפכוּת־נפש ענוגה, לעומת הררים אלה של בלהה קרה, עסקית. החיים הדתיים באמריקה נחשבים לנמרצים מאד – כתּות פרוטסטנטיות בלבד יש שם יותר מ־20. לוּאיס מראה את התמונה הפנימית של חיפּוּשי־אלוהים אלה: מתקבל כתם רצוף של חילוּל־קודש, מעשי־אונאה, שקר אף ללא כל מסווה, עסקי־תרמית, רפש כמו סביב ראספּוּטין. על רקע זה אין תמהים למקרא ההתעללוּת באותו מלומד. ואם נזכר בכל ספריו של לוּאיס בזה אחר זה, מסתכם הרושם: כל ההווי של אמריקה – זה אותו דבר “לא־נורא”, אשר מקרבו מוכרחות להוולד הבלהות של חבלי המשיח. אם צדק המחבר, לא לנו לשפוט; חשוב רק זה, שבשביל הצופה בדרכי החיים שבאמריקה, כל החיים במולדתו אינם אלא סיוט.

עוד יותר “נורא” הרומן של דרייזר, אשר גם שמו כן: “טראגדיה אמריקנית”. מבחינה אחת ספר זה, כמדומה, בלי תקדים: שום מחבר לא בחר לו עוד לגיבור אפס גמור כזה, שום אחד לא נגש לאותו אפס גמור במידה כזאת של אוביקטיביוּת אינסופית, בין־כוכבית, ללא ניצוץ של אהבה או כעס או בוז או חמלה. שני כרכים, 1200 עמוד, אודות אדם צעיר שאין לומר אודותיו מאומה. בחור יפה־מראה, שגדל כמעט ברחוב, אבל לא לגמרי ברחוב, ללא סגולות טובות או רעות, והקריֶרה שלו אמריקנית רגילה; תחילה עוזר בחנות, אחר שליח בבית־מלון, אחר פועל בבית־חרושת של דודו, אחר משגיח בעבודה. יכול היה לסיים את חייו כמיליונר; תחת זה הוא מסיים כרוצח. ולא זה “נורא” שהטביע במים פועלת שלפני־כן הדיחה – הטביע ביד כבדה, בהיסוס, במין סמרטוּטיוּת ומתוך אי־רצון עמוק להרוג. הנורא הוא גם כאן מה ש“לא־נורא”, הסכלוּת השטוחה של ההווי הקיים שם, אשר שום חרדה צבורית אינה מאירה ואינה מקדשת אותו, – הווי ללא טראגדיה לאומית, המביא לידי abâtardissement1 טראגי של האומה. יש פרקים שיכול אדם לעבור עליהם כמעט בלי תשומת־לב – אבל, אם יעיין, ימצא בהם משפט חרוץ על כל מלוא ארץ גדולה. כזה, למשל, הסיפור על הצלחתו של הגיבור בחברה הגבוהה של העיר. הוא יפה־תואר, מיטיב לרקוד; לכן האירו לו פנים הצעירות שב“חברה”. הוא – בפשטות, איננו יודע קרוא וכתוב, לא למד מעולם ולא קרא מאומה; הן כולן למדו באינטֶרנאטים, אחיהם סיימו את האוניברסיטאות של אמריקה, ייל והארווארד. אבל, שום הבדל ברמה אינו מורגש. התרבות איננה נקלטת בהווי זה. כמו לפנים בכפר הרוסי – שיכחת קרוא־וכתוב למרות תעודת בית־הספר. גם אצלן גם אצלו אותן המחשבות, אותם הדבּורים, תפלוּת אפלה מן הצמרת ועד למרתף.

ושוב: אם אמת היא זו, איני יודע; אך לא בזה העיקר. בשעה שפורצים מפי אומה חרופים שכאלה כנגד עצמה והאומה קוראת אותם לשכרה ומבקשת עוד ועוד, – אין זה סתם כך, אלא זה אות. ובפרט, אם אגב כך ברור שהאומה מתהפכת בציריה, מבקשת צוק תלול שכדאי לטפס עליו, עושה מעשי־קונדס, אוזרת־כוח להפליא את העולם בתיקונים רוחניים, מצחיקה את הבריות – ומאמינה בעצמה עד ליהירוּת. ותוך כדי כך גם מקפּה את השמנת מאירופה, רוכשת מכל עבר אמנוּת, נגינה, מדע, בונה ארמונות־אלאדין בשביל בתי־ספר ואוניברסיטאות, כמעט כדי מאה בשנה, יוצקת אל קלחתה ממיטב זהב־הרוח ושולחת את ידה לזכות במלאי נוסף של ברכה זו. ואיזה מין קלחת היא זו: מאה ועשרה מיליונים של חומר מובחר (מובחר במובן של “שוטטות”, זאת אומרת במובן החשוב ביותר) מעשרים גזעים אריים, צאצאי מילטון וּויידלוטים, הויקינגים וצֶ’זאר בּוֹרג’יה, אוסיאן ודוֹבּריניה, יאן סוֹבֶּסקי וּויינמינן, קוּחוּלין – הגיבּוֹר האירי, וז’אן ד’ארק… “לאן את טסה” – הצפור הלבנה?




  1. “התממזרוּת”. – המתרגם.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות